הרוחות ממשיכות לסעור סביב סוגיית הגיוס החרדי. למרות הפסקת האש בגזרה הצפונית, היא אינה עומדת לרדת משולחן הדיונים. המחירים גבוהים מדי, והכאב עמוק מדי, והתביעה עוצמתית מדי. מהצד השני, העיכובים רבים מדי: אם בעבר דיברנו על לימוד תורה בלבד, היום הנושא הוא הרמה הרוחנית, הזהות החרדית, הפרוגרסיביות של צה"ל, ולאחרונה גם העדר אמון בהסכמים בגין איום בג"ץ. למרות ניצוצות אור, לא קל לראות את מסלול ההתקדמות.
מול תביעת הגיוס – לא תביעת שוויון מוחלט אלא השתתפות ומעורבות מתוך אחווה – עלינו להשיב, בראש ובראשונה, תשובה חיובית: כן, אנחנו רוצים
במאמר הנוכחי אנסה להאיר צד אחד בסוגיה, אולי הצד החשוב ביותר: הרצון. האם אנחנו רוצים להיות חלק? האם נחפש פתרונות או תירוצים? האם הצבא בפרט והמדינה בכלל הם חלק מתחום אחריותנו? לשאלות אלו אבקש למצוא תשובה מתוך עיון בדמותו של אברהם אבינו, האב המייסד שכולנו בניו. מתוך עיון זה אטען שמול תביעת הגיוס – לא תביעת שוויון מוחלט אלא השתתפות ומעורבות מתוך אחווה – עלינו להשיב בראש ובראשונה תשובה חיובית: כן, אנחנו רוצים
מתוך רצון כן, ובשילוב מידת האומץ שאף היא מורשת אברהם, נדע בס"ד לגבור על המכשולים מכל הצדדים ונפתח יחדיו פרק חדש בתולדות העם היהודי.
בחירת אברהם: ידיעת הטוב והאומץ לקיימו
מדוע נבחר אברהם אבינו לייסד את האומה הישראלית? התורה אינה נותנת תשובה חד־משמעית לשאלה זו. לאחר שאברהם (אז אברם) יצא עם אביו במסע לקראת ארץ כנען, הקב"ה מופיע אליו ללא הקדמה כלשהי, מצווה עליו "לך לך" ומבטיח לו את הבטחת העם. אולם בהמשך הדרך התורה מעניקה לנו הצצה לאופיו המיוחד של אברהם אבינו ולסיבת בחירתו.
התורה מספרת כי הקב"ה בוחר לגלות לאברהם את עומק הרוע של סדום ואת הכוונה להחריב את העיר. בתוך סיפור זה מופיע פסוק שבו מדבר הקב"ה בשפה רפלקטיבית: וַה' אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה? ההמשך מאפיין את המיוחד באברהם: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו (בראשית יח, יז־יט).
אברהם הבין שמציאותו של הקב"ה קובעת 'דרך' […] נוסף לכך, אברהם הבין כי על בני האדם לחיות לאור אותה הדרך, ואף היה מוכן לשמור עליה
כלומר, המיוחד באברהם אינו שהוא גילה את הקב"ה וידע את מציאותו האינסופית. ידיעה זו אמנם משנה את 'כתובת הפולחן' משל אלילי הארץ לשל הקב"ה, הא־ל האחד, אך ההבדל בין א־להי אברהם לא־להי העמים הוא מהותי הרבה יותר. בניגוד לעולם האלילי הקדום, אברהם הבין שמציאותו של הקב"ה קובעת דרך – "דרך ה'" שהיא דרך של טוב, דרך של צדקה ומשפט. נוסף לכך, אברהם הבין כי על בני האדם לחיות לאור אותה הדרך, ואף היה מוכן לשמור עליה – לקיימה בנסיבות מאתגרות ולדאוג שאף צאצאיו יעשו כן.
ייחודיותו של אברהם אבינו כוללת שתי תכונות יסודיות. האחת היא תודעתית: אברהם חי בתודעה של טוב, דרך של טוב אנושי המחוברת לשורש עליון של מקור הטוב. דרך ה'. כפי שחז"ל קובעים, הוא "למד תורה מעצמו" – הבין את הטוב (שלימים ייכתב בתורה) וידע לייחס אותו אל מקורו, "הטוב שמך ולך נאה להודות." על סמך זאת קבעו חז"ל שאברהם "הכיר את בוראו" (נדרים לב, א). אברהם הכיר את דרכו של הקב"ה, את הטוב שעליו נאמר "אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ" (שמות לג, יט).
לצד זאת, נדרשה לו גם תכונה שניה: אומץ. לעתים כרוכה שמירת דרך ה' של הטוב והיושר בתשלום מחירים, ויש בה סכנות. ידיעת ה', העובדה שהקב"ה הוא בעל הטוב וכי הוא תומך במגמת הטוב שבעולם, העניקה לאברהם את האומץ לדבוק בדרכו. אמונתו אפשרה לו לחיות לאור מצפן פנימי גם בתנאים קשים. לפי דברי חכמינו, אברהם הוא "חומה", כלשון הכתוב: אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף (שיר השירים ח, ט). אפשר לבנות עליו. הוא אף נקרא איתן, אֵיתָן הָאֶזְרָחִי (בבא בתרא טו, א). זריחה בתוך העולם, 'אזרחות', דורשת אומץ.
מדוע מסכן אברהם את חייו? התשובה היא שאברהם מכיר בטוב הא־להי – בטוב של קשרי משפחה, של מִבְּשָׂרְךָ אַל תִּתְעַלֵּם – ויש לו האומץ לפעול לאורו גם במלחמה שיש בה סכנה משמעותית
פרשיותיו של אברהם אבינו משקפות את שתי תכונות אלו. אברהם יוצא עם 318 אנשים למלחמה מול קואליציית ארבעת המלכים כדי להציל את אחיינו לוט. מדוע מסכן אברהם את חייו? התשובה היא שאברהם מכיר בטוב הא־להי – בטוב של קשרי משפחה, של מִבְּשָׂרְךָ אַל תִּתְעַלֵּם – ויש לו האומץ לפעול לאורו גם במלחמה שיש בה סכנה משמעותית. הוא סומך על הקב"ה, מקור הטוב, שיסייע לו בדרכו.
כאשר הקב"ה מבשר לו את כוונתו להחריב את סדום, אברהם אינו מקבל זאת בשלוות נפש: "חלילה לך לעשות כדבר הזה." הכרת הטוב הא־להי מניעה אותו לטעון נגד הקב"ה בעצמו: לא יתכן שמקור הטוב כולו יפעל בצורה המנוגדת לאותו טוב. "חולין הוא לך," כך מבאר רש"י את המילה 'חלילה'. אין זו דרכו של הקודש, אין זו דרך צדקה ומשפט.
השיא מגיע במעשה העקדה. אברהם אבינו כה בטוח בטוב ה', האמון בה' ובדרך הטוב הוא כה מלא, עד שהוא מוכן לקחת בידו את המאכלת לשחוט את בנו. כפי שחז"ל מגלים, לאורך הדרך לא איבד אברהם אבינו את תקוותו שבנו יצחק יחיה. הוא לא ידע כיצד, אך היה בו האומץ האינסופי לסמוך על ידיעת הטוב האלוקי, עד שתקוותו התממשה ותפילתו נענתה. עד היום אנחנו מתפללים בשמו: "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם."
האמונה בה' ובטובו העניקה לאברהם את האומץ לצעוד בדרך הטוב והישר גם בשעת ניסיון, באש ובמים
ניתן להאריך עוד בנושא, אך נדמה שדי בדברים הקצרים דלעיל להצביע על העיקרון, שניתן לתמצת במשפט אחד: וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה (חבקוק ב, ד). האמונה בה' ובטובו העניקה לאברהם את האומץ לצעוד בדרך הטוב והישר גם בשעת ניסיון, באש ובמים. כך הוא נהיה אברהם העברי, "כל העולם מעבר אחד, והוא מעבר אחד" (בראשית רבא מב, ח). וכך הוא זכה לייסד את אומתנו, את העם היהודי.
ברית אברהם וחטא המרגלים
האמונה בקב"ה הביאה את אברהם אבינו לפעול בעולם ללא הרף, לקרוא בשם ה' בכל פינה ופינה. היו דמויות נוספות, בנות אותה התקופה, שהכירו במציאות הבורא, אך לא הגיעו למדרגה זו. נח הלך "את הא־להים", אך לא נגע במעלת אברהם שעליו נאמר "התהלך לפני". מלכיצדק, שלפי חז"ל היה שם בן נח, היה "כהן לא־ל עליון". הוא הכיר במציאות הבורא ואף ידע לעבדו, אך לא הביא את דרכו לתוך העולם. הקב"ה נותר 'עליון', נשגב ונעלם. רק אברהם זכה לייסד את דרכו של העם היהודי, להאיר את אור ה' על האנושות כולה.
מילים אלו מזכירות את סגנונו של הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל, ואת ניסוחו הבהיר של בעל ה"שרידי אש": "הדת היהודית," לדבריו, "לא ראתה את החיים בעיניים זועמות ולא חשבה אותם לאויבים לה" (מאמר "תורת חיים"). דת ישראל, כפי שממשיך לבאר, אינה יכולה "להצטמצם בגבולות הפולחן בלבד", והיא "בהכרח שאפה להקיף את כל תחומי החיים ולהשתלט עליהם שלטון גמור." היהדות, הוא מצטט מדברי הרב הירש, "פירושה אנושות מושלמת ומשוכללת, אנושיות יהודית." כך גם תפקיד הבאים בברית: לא להתנזר מהעולם, כי אם לפעול בו מתוך אמונת אברהם. לא תמיד היינו נאמנים למשימה זו. מעת לעת מעלנו בתפקיד.
החטא החמור בתורה כולה מייצג באופן מובהק את דחיית דרכו של אברהם לטובת דרך אחרת. בגין החטא נתחייב דור שלם בכליה, וכמעט נעקר היסוד ששתל אברהם. זהו חטא המרגלים, שתמציתו בחירה בחיי המדבר על פני חיי הארץ, חיי ניתוק על פני חיי עולם, חיי התנזרות על פני חיי עשייה. על חטא המרגלים נאמר, וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ (תהלים קו, כד). מאיסת הארץ נבעה מהעדר אותו אמון הנדרש כדי לפעול בארץ. כך גם אמר משה רבנו, וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱ־לֹהֵיכֶם (דברים א, לב).
המרגלים העדיפו "להתעכב במדבר וללמוד תורה מפי הגבורה", שהרי "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן", ואילו יהושע בן נון טען נגדם כי "עלה נעלה" ליישב את הארץ ולחבר את העשייה הארצית ללימוד התורה
הרב עקיבא יוסף שלזינגר זצ"ל, ביטא רעיון זה בצורה מקורית כאשר ביאר כי המרגלים העדיפו "להתעכב במדבר וללמוד תורה מפי הגבורה", שהרי "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן", ואילו יהושע בן נון טען נגדם כי "עלה נעלה" ליישב את הארץ ולחבר את העשייה הארצית ללימוד התורה (ספר "תורת יחיאל", עמ' שד"מ). לפי המבואר דלעיל, עומק החטא הוא דחייה מוחלטת של דרכו של אברהם אבינו. הדור כולו, דור יוצאי מצרים, נמצא בלתי ראוי להבטחה שניתנה לאברהם, להבטחת הארץ.
גלות ישראל מארצם מכונה אף היא "מדבר", מקום שאין ביכולתו של העם היהודי לממש את תפקידו: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים (יחזקאל כ, לה). הבטחת הזרע כרוכה עם הבטחת הארץ, ובלעדי הארץ – בלעדי עצמאות פוליטית המאפשרת כינון חיים יהודיים במובן המלא של המילה – אין אפשרות לממש את הטוב הא־להי. אמנם עשינו זאת חלקית במשך שנות הגלות באמצעות שליח ('פרוקסי'), בעיקר הנצרות, שהביאה את ערכי התורה באופן חלקי לתוך החברה המערבית – אך היהודים עצמם נותרו במדבר.
לאחר אלפיים שנות גלות, בדרך לא דרך, החזיר אותנו נורא העלילות על בני האדם, על ידי פועלם האדיר של יהודים אמיצים שהכירו בטוב גם בהיותם רחוקים מהתורה והמצוה, הביתה לארץ המובטחת. כעת, האם אנחנו מוכנים למשימה, לקריאה בשם ה' ולקיום מלא של ברית אברהם?
נראה שכן.
רגע של 'אם הבנים שמחה'
בשנת 1943, כשהוא מתחבא מפני הצורר הנאצי בעליית גג סלובקית, כתב הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד, כתב אשמה חריף נגד היהדות החרדית שאליה השתייך. על אף היותו תלמיד האדמו"ר ממונקאטש, הוא הצהיר בספרו כי היה עלינו להצטרף לתנועה הציונית ולתהליך הגאולה שהקב"ה מוביל בעולם קמעה קמעה. לא הואלנו לעשות כן, ולכן הקב"ה הביא עלינו, לדבריו, את הרעה הנוראה שאין דומה לה – להוציאנו בכוח מלאך המוות מארצות הגולה ולהביאנו לארץ חמדה.
מדם לבו זעק הספר "אם הבנים שמחה" את זעקתו, והותיר לנו תעודה נוראה ואמיצה של תקווה בטוב ה'. תקוות המחבר לא התגשמה במישור האישי: הוא לא זכה לראות את הארץ הטובה. אולם היא זכתה להתממש במישור הלאומי. העם היהודי חזר לארצו. הוא הצליח נגד כל הסיכויים להקים בה ריבונות יהודית, מדינה יהודית. מדינה זו הלכה ושגשגה, הביסה את אויביה מסביב בכוח הזרוע והקימה כלכלה איתנה ומוסדות מדינה מפוארים. עולם התורה והמצוה פרח בחובה, קהילות הנאמנים לדבר ה' שגשגו, וקמה תנועה חדשה, שחיי הגולה לא ידעו, של תשובה לחיקה של תורה.
ועדיין אנו החרדים שואלים את עצמנו: האם יש לנו חלק ונחלה במדינה זו? עוד קודם לקום המדינה ולאורך שנות קיומה עומדת היהדות החרדית ומתלבטת: האם עלינו להצטרף, או שמא לא? האם ספינה זו היא ספינתנו? כך התלבטה בשעת הצהרת בלפור ב־1917, כך בוועידת קטוביץ ב־1938, וכך בתחילת עידן ממשלות הימין ב־1977. כך היא מתלבטת עד היום – אך שמא עד היום, ולא עד בכלל. נדמה כי אירועי השנה החולפת באו והכריעו את הכף.
ה־7.10 והעמיד בפנינו תמונת מראה נוקבת, שאינה מאפשרת לנו לפסוח עוד על שתי הסעפים. לא כי יכפו עלינו; הרי מלומדים אנו במסירות נפש למען ערכינו – אלא מפני עוצמת התביעה החודרת לעומק המחנה. לא ניתן לעמוד בפניה. מדינת ישראל מעולם לא נלחמה מלחמה של למעלה משנה. המלחמה גבתה מחירים קשים במשך תקופה ארוכה, הן מחירים בגוף ובנפש והן באלפי משרתי המילואים שנעדרו מבתיהם במשך מאות ימים. אולם היא תשנה לחלוטין את תפיסת הביטחון של מדינת ישראל. ברור שבמצב החדש לא נוכל להפטיר כדאשתקד.
נוסף לכך, לראשונה הפכה מדינת ישראל למרכז הסוגיה המוסרית של העולם כולו. תומכי ישראל מייצגים את האור והטוב ומתנגדיה את הרע והחושך. כמעט מתקיימת בה ברכת אברהם אבינו, פשוטו כמשמעו: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר (בראשית יב, ג). כאשר כוחות הטוב בעולם כולו ממוקדים בהגנה על ישראל וכוחות הרשע בניסיון לפגוע בה, העמידה בצד נעשית בלתי סבירה. עלינו לעמוד בצד של הטוב, באומץ ובגבורה.
בשאלה הבינארית של נטילת חלק, של גיוס מול אי־גיוס, עלינו להשיב ב'כן' רבתי
סוגיית הגיוס החרדי היא 'סוגיה': כאמור, יש בה מגוון צדדים. לא מעט מאמרים שפורסמו על במה זו עסקו בכך. אולם בשאלה הבינארית של נטילת החלק, של גיוס מול אי־גיוס, עלינו להשיב ב'כן' רבתי. כן, אנחנו רוצים. כן, אנחנו מוכנים. השאר, בלי למעט בחשיבות הפרטים, יבוא בהערות שוליים.
***
היהדות החרדית החלה את דרכה במדינת ישראל בתור ציבור קטן ושולי שההתבדלות יפה לו. בחסדי שמים, הוא זכה לצמוח לאלפים ולרבבות, ציבור גדול ועוצמתי עם מוסדות מפוארים ועם תחושת ביטחון שקשה למצוא לה אח ורע בתקופות קודמות. תהליכים פנימיים הובילו אותו לשילוב הולך וגובר בכל זירות המדינה – פוליטיקה, תעסוקה, השכלה גבוהה, חינוך, תרבות, בריאות הנפש, ועוד הרשימה ארוכה – למעט צבא. ואז הגיע ה־7.10 ותבע את תביעתו, תביעה של אחווה ושותפות, תביעה של הטוב והמוסרי, תביעה של האומץ והאמונה.
לְמַעַן עַמֵּנוּ וְעָרֵי אֱ־לֹהֵינוּ
נִטֹּל אֶת חֶלְקֵנוּ וּנְיַשֵּׁר אָרְחוֹתֵינוּ
בְּתִקְוָה אֶל ה' נַחֲלִיף כּוֹחוֹתֵינוּ
יְהֵא אֱ־לֹהֵי אַבְרָהָם בַּעֲדֵנוּ.
מאמר חשוב, אבל כמובן ש"אומץ" אפשר לפרש לשני הכיוונים. אפשר להיות אמיץ ולהצטרף לצבא, ואפשר להיות אמיץ ולהתנגד לצבא ולשלטונות. האומץ עצמו נותר ניטרלי.
לא נראה שאותם תלמידי ישיבות ה'בוחרים' שלא להתגייס הם מופת של אומץ. תקן אותי אם אני טועה.
האומץ החסר הוא אצל הרבנים והעונים אחריהם שיודעים שעלינו להתגייס ונעדרי האומץ לומר את הדברים בפה ובקול רם וברור. הציבור משווע ליושרה, והיא איננה.
לא הבנתי כ"כ, למעט הנקודה היפה על הסיפור המוסרי אחרי שמחת תורה. לא שמים מספיק לב לכך. המוסר נקבע לפי ישראל, ויש תביעה בכך לכל מי שעוד מתלבט בשאלה.
האם החרדים כרוכים מחומר אנושי אחר משאר האוכלוסייה? יש אמיצים יותר ויש אמיצים פחות, המגזר בכלל לא משנה.
יישר כוח על הקטע בעניין העקידה, חידשת לי. בדרך כלל לא תופסים ככה את המעשה (אלא יותר בכיוון של ציות מוחלט במסירות נפש – של יצחק), והביאור כאן מתיישב על הדעת.
באמת הגיוני לחשוב שא"א היה מצטרף לצבא נמרוד שמורד באמונה אותה הוא מפיץ.
ואפילו כשנלחם עם 4 המלכים, הוא לא הצטרף למלך סדום ולא רצה לקחת ממנו כלום (אולי זה מה שצריכים ללמוד ממנו).
אתם פשוט מנסים לגייס כל מה שאפשר כדי לגרום לחרדים שהבסיס האידיאולוגי שלהם נשכח בקלפי לוותר גם על הקצת שנשאר ולזנוח לגמרי את עקרון ההתבדלות מהרשעים שלמדנו מא"א.
המאמר חשוב ונכון. רק לדעתי לא נכון ובעיקר לא צודק ואולי אפי" לא מוסרי לקשור את החובה להחיל את התורה על כל תחומי החיים(כולל צבא) עם האסון שקרה ב7. 10. חובה להתנהל על פי התורה אינה קשורה למלחמה שבגלל ניהולה הכושל נמשכת למעלה משנה ועולה בחיי האדם. האם יהודים שנרצחו במשך עשרות שנים גם ע"י חמאס בגלל הסכמי אוסלו לא היה מספיק דחף לקחת אחריות על המדינה? האם חילולי שבת, מצעדי תועבה, מסעדות לא כשרות, חינוך חילוני כפרני ועוד לא מספיק?! לא מוסרי לקשור את החובה הזו עם נקיפות מצפון על אובדן החיים במלחמה שלא אנחנו אשמים בה (כמו למשל אין אנחנו מרגישים אשמה ונקיפות מצפון על מי שנפטר ממחלה. צער וכאב כן, אשמה לא). גישה כזו מעמידה אותנו במצב נחות כלפי חילוניות. עד עכשיו חרדים לא שירתו בצבא לא בגלל זילזול בערך חיים האדם ואחריות כלל ישראלית אלא בדיוק ההפוך. מי שלא מוכן להבין את זה , זאת הבעיה המוסרית שלו שמעמידה מאות אלפי יהודים כמפלצות צמאי דם. אנחנו לא צריכים להגיד "כן" בגלל "נקיפות מצפון" שלא במקום אלא בגלל שזה תפקידה של עם ישראל ועכשיו נדמה אנחנו בזמן של פרשת דרכים בעיצובו הרוחני של ע"י ועליינו לקחת אחריות(גם בצבא) ולהוביל את התהליך מתוך הכרה בגודל השעה.
לחרדי רגיל, בלי להיכנס לסיפורי "אשמה" – אין כאן המקום לדון במידת האשמה של גורם כזה או אחר להמשך המלחמה – אני חושב שה-7.10 חשוב בגלל שהקב"ה מדבר אלינו דרך האירועים שעוברים עלינו, דרך העולם. עובדה: ה-7.10 הכניס אותנו למצב חדש לחלוטין ביחס לשרות הצבאי. עבור ל-7.10, הדגש בכל הנוגע לשילוב חרדים לא היה על שרות צבאי אלא על השילוב כלכלית. בגדול, הצבא לא רצה את כאב הראש של חיילים חרדים, והציבור הרחב אמנם לא השלים עם המצב, אך לא תבע את שינויו באופן נחרץ. כל זה השתנה בגלל המלחמה, בגלל ימי המילואים, בגלל התקופה הארוכה ובגלל שינוי התפיסה הצבאית. כיום, התביעה היא עמוקה ועוצמתית – שוב, בלי קשר לאשמה – והיא מעוררת אותנו לעסוק בסוגיה של הטוב והישר בקשר לשרות הצבאי. כלומר, בקשר לתשובה שעלינו לתת מול התביעה הנוקבת.
להרב פפר. תודה על התגובה. רק לא הבנתי, כל המלחמות (מלחמות אמיתיות צבא מול צבא ולא חיסולי מחבלים מה שקורה עכשיו) שבהם נהרגו אלפי יהודים הי"ד לא הכניסו אותנו למצב החדש? תפיסת "צבא העם" הגדולה וצורך בחיילים (לשיטתם) ששלטה מאז קום המדינה עד הסכמי אוסלו ואיום ביטחוני התמידי לא היו סיבות לתביע לשינוי המצב? האם צבא גם עכשיו רוצה את החרדים( ממש לא. כי זה נוגד את כל תפיסת עולמם)? זה שצבא בגלל ניהולו הכושל לא מצליח לנצח ודורש ימי המילואים ארוכים מהוה סיבה אמיתית לשינוי המצב? "התביעה עמוקה ועוצמתית" מצד מה וממי? מצד שנרצחו הרבה יהודים הי"ד בפעם אחת? האם מאות יהודים הי"ד שנרצחנו מאותם מחבלים ארורים במשך שנים ובפרט מאז הסכמי אוסלו, דמם שונה? מצד מי? מצד אותם ציבורים שלצערנו תמיד בצורה כזאת או אחרת התנגדו לאורח חיים החרדי? אז מה השתנה באופן מהותי עכשיו? מה שכן השתנה זה מצבו החברתי ורוחני של עם ישראל שהגיע בשנים האחרונות לפרשת דרכים בקשר לעתידו כעם וזה סיבה אמיתית לעסוק בקידום הטוב והישר וזאת המציאות שדרכה הקב"ה תובע מאיתנו שינוי(7,10 זה עוד חוליה מאוד כואבת ותוצאה והמשך למצב השנים האחרונות). כל קישור למה שקרה ב7.10 לדעתי מעמיד אותנו במעמד מוסרי נחות הלא נכון ומעורר רגשי "תביעה, תיסכול, אשמה וכו") מזוייפים ולא מהווה יסוד הנכון לשינוי המצב. (ולדעתי לא יוכל להחזיק הרבה הזמן ככל דבר הבנוי על הרגש). תודה.