"כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ."
התגובה הראשונית מול האסון הנורא שפקד אותנו במירון היתה הלם ודממה – "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". אך עם הזמן, אט אט, מפנה הדממה את הדרך לשאלות קשות המנקרות במוחנו. כיצד ייתכן שדווקא בקרב יהודים צדיקים ותמימים, המחפשים קרבת אלוקים, יארע אסון כזה? מה המסר שביקש הקב"ה להעביר לנו, עת שפך קיתון מים טהורים על ראש עבדיו הנאמנים? במה עלינו להתחזק, לרפא את תחלואי הנפש אשר בקרבנו? אין כמובן מענה אחיד לשאלות הללו. הללו מצדדים בגישה אישית, "לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ", והללו במסרים ציבוריים מסוגים שונים.
התורה מצפה מזקני העיר לשאת באחריות, לומר קבל עם ועדה "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה". […] אך במצב שבו העם הוא הריבון נשאלת השאלה: ממי ניתן לדרוש את קבלת האחריות? אם אין אחריות – אין מנהיגות, וכן להיפך – אם אין מנהיגות, אין אחריות
לצד שאלות אלו, צד אחר של "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה" פונה דווקא אל המישור הארצי, הגשמי. התורה מצווה עלינו עשיית מעקה, ואף מזהירה שאי עשייתו עלולה לגרום לאנשים ליפול אל מותם: "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" (דברים כב, ח). אם מתרשל בעל הבית מלבנות מעקה לגגו, ואכן קורה הנורא מכל ונופל אדם אל מותו, ברור שתשומת הלב חייבת להתמקד בראש ובראשונה בהעדר המעקה – עוד לפני גורמים רוחניים (שחז"ל מזכירים בדרשת הכתוב). חקירת האירוע מצדו הבטיחותי אינה אפוא עניין של "חול" בלבד, משהו "חילוני" ביסודו; להיפך, היא חלק מהותי מהטוב והישר שהקב"ה מצפה מאתנו.
ברוח זו, אבקש לעיין בסוגיה אחת שלעניות דעתי היא מרכזית לאסון, אף שגבולותיה חובקים עולם ומלואו: סוגיית המנהיגות והאחריות. אטען שהכשל שהוביל לאסון במירון, כשל בטיחותי שגורמים שונים מתריעים עליו זה למעלה מעשור, הוא בין היתר תוצאה של העדר מנהיגות – מנהיגות שטח, מנהיגות אזרחית – במחננו. הבעיה אינה ברמת הדיוק של הכרזת "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה"; הבעיה היא שאין לנו מי שיכול להכריז אותה. מתוך אפיון הבעיה, אף אציע מודל מנהיגות שיוכל להביא לנו ברכה מרובה: מנהיגות של ערבות.
מנהיגות בעין תורנית
מנהיגי ישראל נדרשים להיות מובילים ולא מובלים. כאשר פונה משה רבנו אל הקב"ה בבקשה למנות מנהיג שימלא את מקומו, הוא מציין "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם" (במדבר כז, יז). על המנהיג להיות "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" כפי שנאמר על יהושע, וכפירוש רש"י, "שיודע להלך נגד רוחו של כל אחד ואחד." כלומר, עליו לדעת להנהיג – לקחת את העם אחריו, ולא להפנות אחורה את הראש בכל עת כדי לבדוק מהי "דעת הקהל".
תכונה זו אפיינה גם את מנהיגותו של דוד המלך. המלך הקודם, שאול, תירץ את חטאו בכך שעשה את דבר העם, "כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם" (שמואל א טו, כד) – ודווקא משום כך מאס הקב"ה במלכותו. כך נקבע בגמרא: "שאול [חטא] באחת ועלתה לו [בממלכתו]; דוד [חטא] בשתים ולא עלתה לו [בממלכתו]" (יומא כב, ב). החטא של שאול המלך גילה שהוא אינו ראוי להיות מלך, כיון שהוא נגרר אחרי העם, ולכן החרטה לא עלתה לו. לעומת זאת, הקב"ה מחל לדוד המלך על חטאיו וקיבל את תשובתו, שכן הוא נשאר נאמן לעקרון היסוד של מנהיג: דבקות באמת פנימית, בעשיית הישר והטוב, בלי לסטות מהם בהתאם לרצון העם.
אחת הבעיות החמורות של החברה הדמוקרטית היא שבמקום להנהיג את העם, מנהיגים פוליטיים עורכים סקרים ומתאימים את עמדתם ל"רצון העם"
בדברם עם דוד, מזכירים שבטי ישראל שאפילו בזמן מלכות שאול, "אַתָּה הָיִיתָ הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל" (שמות ב ה, ב). כלומר, מלכות דוד אופיינה מלכתחילה ב"מנהיגות מובילה", ואילו מלכותו של שאול אופיינה ב"מנהיגות מובלת". ניתן להוסיף כי דוד המלך אף ידע לקבל אחריות מלאה על מעשיו, ובשעת הצורך לשוב על חטאיו בתשובה שלמה, שהתקבלה על ידי הקב"ה. כשאדם שליט על מעשיו ובוחר לעשותם, הוא יכול גם לקבל אחריות עליהם ולומר "חטאתי". שאול, מנגד, נטה אחרי העם – הוא מעולם לא נטל אחריות מלאה על מעשיו.
מסר דומה עולה מתוך פירוש ידוע לדברי המשנה, שבתקופת עקבתא דמשיחא [סמוך לביאת המשיח] נגיע למצב של "פני הדור כפני הכלב" (סוטה מט, ב). בשם רבי ישראל סלנטר זצ"ל מובא לפרש (דבריו הובאו בספר "שיעורי דעת" וכן אצל בעלי מוסר נוספים) שהכלב רץ לפני האדון, ובמבט ראשון נראה שהוא המנהיג ומורה הדרך; אך מדי פרשת דרכים עוצר הכלב ומביט לאחור לבדוק לאן האדון רוצה לנסוע, ואז מתגלה שאין כאן מנהיג אלא מונהג. אם המנהיגות אינה יודעת להנהיג, אזי פני הדור הם כפני הכלב.
תאור זה מתאים היטב לעידן שלנו, שבו שיטת הממשל הרווחת היא השיטה הדמוקרטית. אחת הבעיות החמורות של החברה הדמוקרטית היא שבמקום להנהיג את העם, מנהיגים פוליטיים עורכים סקרים ומתאימים את עמדתם ל"רצון העם". כפי שאבהיר בהמשך, לעניין זה גם החברה שלנו היא דמוקרטית בהחלט.
דעת הקהל היא הכל
"דעת הקהל היא הכל," אמר אברהם לינקולן, מנשיאיה הבולטים והאהודים ביותר של ארה"ב. אמר, ובמידה רבה גם קיים. הוא השתדל תמיד להיות קשוב לדעת הקהל, ואף הקצה חלקים גדולים מסדר יומו לקבלת קהל, לשמוע את טענות העם ולהבין לעומק את רחשי לבם. גם במובן הפוליטי הוא ראה את עצמו מחויב לבצע, בגבולות הסבירות, את רצון העם, בהנחה שמדיניות שאינה תואמת את רצונו לא תצלח: "כדי שמדיניות מסוימת תהיה בת קיימא, עליה להיות מושתתת על רצון העם."
בדבריו אלו ובגישתו הכללית העניק לינקולן ביטוי חד לרוח הדמוקרטית שנשבה במלוא עוזה בארה"ב של המאה ה-19. רוח זו העצימה את הפרט והפכה כל יחיד ל"מנהיג". לא המלך הוא הריבון אלא העם עצמו, כל יחיד ויחיד בתוכו, והמושלים עליו הם בסך הכל נציגיו, משרתי ציבור [civil servants], עושי דברם של הבוחרים שמינו אותם לכך. במשטר דמוקרטי ניתן לומר שכולם בסוף "פופוליסטיים" במידה זו או אחרת, על אף המטען השלילי שקיבלה מילה זו בשנים האחרונות. בהינתן סדר פוליטי שבו מדי כמה שנים עומדים המנהיגים לבחירת הציבור, אך סביר שדעת הקהל תהפוך להיות מרכזית ומשמעותית.
מעולם לא היתה תקופה שבה היה קשה יותר לפוליטיקאי לומר "אוביל ולא אהיה מובל". ואולם, כולנו הרי זקוקים למנהיגות, כדברי החכם, "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם." כיצד נמצא אפוא מנהיגות בעידן דמוקרטי?
הבעיה, כאמור לעיל, היא שלכאורה תפיסה זו אינה משאירה מקום למנהיגות. אם העם הוא המנהיג, אזי אין מנהיג בכלל; אין אפילו אפשרות של מנהיגות. "אל תלך בעקבות ההמון", אמרה מרגרט תאצ'ר, "הנח להמון ללכת בעקבותיך". בדמוקרטיה, כנראה, לא קל להגיע לכך. רוי האטרסלי, דמות בכירה זה עשרות שנים בפוליטיקה הבריטית, העיר ברוח זו שמעולם לא היתה תקופה שבה היה קשה יותר לפוליטיקאי לומר, על דרך תאצ'ר, "אוביל ולא אהיה מובל". ואולם, כולנו הרי זקוקים למנהיגות, כדברי החכם "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" (משלי כט, יח). כיצד נמצא אפוא מנהיגות בעידן דמוקרטי?
מעניין לציין שבעיה זו לא העסיקה במיוחד את הכתיבה האקדמית. מחסור זה הביא הוגים אחדים לכתוב כי "מנהיגות דמוקרטית היא 'שטח מת' עבור רוב הוגי הדמוקרטיה ותלמידי שדה המנהיגות, כיון שדמוקרטים מתקשים לבטא תפקיד דמוקרטי של מנהיגות".[1] ואולם, הבעיה ברורה מאד. "מצד אחד, דמוקרטיה דורשת מנהיגות ראויה כדי שתתפקד כהוגן; מאידך גיסא, עצם הרעיון של מנהיגות מתנגש, לכאורה, עם האתוס השוויוני של הדמוקרטיה."
לינקולן עצמו, שהיה מנהיג דגול לכל הדעות, העניק לבעיה פתרון משלו. לדבריו, "מי שיודע לשנות את דעת הקהל מסוגל, למעשה, לשנות את הממשלה עצמה." כלומר, לינקולן אמנם היה נאמן לדעת הקהל, אך הוא עדיין ראה את עצמו מנהיג שאינו הולך בפאסיביות אחרי ההמון, אלא פועל לעצב את דעת הקהל לפי מה שנראה לו צודק וישר (כגון בסוגיה של שחרור עבדים). ואולם, מבט חטוף על הפוליטיקה העכשווית מגלה עד כמה מדובר בפתרון חלקי. כך או כך, נראה שהפתרון של לינקולן אינו רלוונטי עבורנו בהקשר של פוליטיקה חרדית.
הדמוקרטיה במחננו
בעבר – עבר לא כל כך רחוק – היתה החברה החרדית, כמו כל חברה מסורתית, חברה מעמדית למהדרין: "אמור לי את שם משפחתך, ואמור לך מה מעמדך בחברה." אך למעט הקהילות החסידיות, עם הזמן הפכה החברה החרדית לחברה שוויונית יותר ודמוקרטית יותר.
הסטנדרט החרדי בשאלות של מדיניות הפך להיות "האברך הסביר". דעתו של אותו "אברך סביר" היא הדעה הקובעת; עמדתו היא העמדה המכריעה
מגמה זו ניכרת בעובדה שכל בחור מצוי הוא "בחור ישיבה", בכך שכל גבר נשוי הוא "רב" (גם אם בינתיים יצא לעבוד), ובשחיקת מעמדם של "בני האצולה החרדית". שם המשפחה עדיין עשוי לסייע, אך הוא כבר אינו מבטיח משרה בכירה. בהתאמה, גם במישור הפוליטי הפכנו לדמוקרטים. אם בעבר היו המפלגות החרדיות מסתמכות על כרוזים של "ועשית ככל אשר יורוך", כיום הם פונות אל לבו של הבוחר החרדי באמירה שההצבעה עבורן תביא את התועלת המרבית לעולם התורה ולשימור אופיה היהודי של המדינה.
החברה החרדית לא אימצה לעצמה את סט הערכים השלם של הדמוקרטיה המערבית, על יסודותיה הבסיסיים של חירות הפרט, חופש הביטוי, חופש ההתארגנות וכן הלאה. אך גם אם הצד הערכי נותר מאחור, נדמה שהתרבות הדמוקרטית חדרה היטב למבנה החברה ולהתנהלותה. דעת הקהל, שכיום זוכה לביטוי עוצמתי בערוצי המדיה החדשה, הפכה בהתאם לכך לכוח אדיר, כפי שניכר מסוגיות רבות (הסדרי שבת, הכותל המערבי, היחס לרפורמים ועוד) שבהן השפיעה עמדת הציבור הרחב על מדיניות הנציגות הפוליטית.
האדם מושפע מסביבתו, ולאחר עשרות שנים של חיים בחברה דמוקרטית, נראה שעקרונות השיטה הופנמו היטב, הן במובן הפרוצדורלי של בחירות חופשיות, והן במרכזיות של דעת הקהל. כפי שאומר ידידי יוסי גרין, ניתן לומר שהסטנדרט החרדי בשאלות של מדיניות הפך להיות "האברך הסביר" (בהשאלה מעיקרון "האדם הסביר", אמת מידה מקובלת ביחס לשאלות משפטיות רבות). דעתו של אותו "אברך סביר" היא הדעה הקובעת; עמדתו היא העמדה המכריעה. בפרפרזה על דברי מנהל סמינר, "האברך סביר" אף קובע מי יתקבל ומי לא – ולכן אין מקום לבוא אל המנהל עצמו בטענות. למנהיגות אין כוח להשפיע בשאלות אלו. העם הוא הריבון.
ומכאן לבעיית המנהיגות.
על מי מוטלת האחריות?
רבים תהו בעקבות האסון הנורא: לאן נעלמו קולותיהם של העסקנים והפוליטיקאים החרדיים? מדוע אלו היודעים היטב לקחת את הקרדיט כאשר האירוע מסתיים בהצלחה, אינם יודעים לקבל אחריות על הטרגדיה הנוראה?
ובכן, ההתנערות הגורפת וההתנגדות להקמת ועדת חקירה ממלכתית – אצל מי שהתנער והתנגד, בהתאמה – הן אכן מביכות. הבריחה מאחריות של כל גורם, חרדי או שלא, אינה ראויה ואינה מכבדת את הקרבנות ומשפחותיהם. אך לצד זאת, הציפיה לאחריות שוגה בהנחת המוצא. התמיהה מניחה שהפוליטיקאים והעסקנים הם "מנהיגים": הם מקבלים את ההחלטות, ובהתאם לכך עליהם לשאת באחריות. יש אמנם דמויות פוליטיות, גם בתוך מסגרת דמוקרטית, שניתן לכנותן מנהיגים – אך אין זה המצב בפוליטיקה החרדית. אצלנו הנציגים אינם מנהיגים מהזן המוביל, אלא בסך הכל מבקשים לזהות את דעת הקהל ולפעול בהתאם לה. בנסיבות אלו, אין לצפות מהם לקבל אחריות, ואין מקום לבוא אליהם בטענות.
המנהיגות הפוליטית החרדית אינה מתיימרת לקבוע מדיניות. היא לא קבעה את המדיניות ביחס להתמודדות עם נגיף הקורונה, והיא לא קבעה את המדיניות ביחס למתחם האסון במירון. בתפיסתה העצמית, תפקידה היא להיאבק את מאבקי הציבור, את מאבקו של העם
כלומר, המנהיגות הפוליטית החרדית אינה מתיימרת לקבוע מדיניות. היא לא קבעה את המדיניות ביחס להתמודדות עם נגיף הקורונה, והיא לא קבעה את המדיניות ביחס למתחם האסון במירון. בתפיסתה העצמית, תפקידה היא להיאבק את מאבקי הציבור, את מאבקו של העם. אם דעת הקהל – הקהל הרלוונטי, בהתאם לשיוך הקבוצתי – היא בעד התעלמות מהנחיות הקורונה, אז יש להילחם על כך. ואם דעת הקהל היא בעד עלייה מסיבית למירון, אז גם על כך יש להיאבק ללא פשרות.
מכאן שהפתרון שהציע לינקולן לבעיית המנהיגות הדמוקרטית – היכולת של מנהיג להשפיע על דעת הקהל – אינו רלוונטי עבור הנציגים החרדיים. הם הרי "נציגי ציבור" ולא "נבחרי ציבור"; אין להם לגיטימציה ציבורית לפעול לשינוי דעת הציבור, אלא לייצג אותו בלבד. בתור "שלוחי ציבור" (ואף בתור "שלוחי דרבנן"), הם נתפסים – בעיני הציבור ובעיני עצמם – אנשי ביצוע ולא קובעי מדיניות ומשפיעי דעת קהל.
התורה מצפה מזקני העיר לקבל אחריות, לומר קבל עם ועדה "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה" (דברים כא, ז). כלומר, קיימת דרישה ברורה לקבלת אחריות ולנשיאה באחריות. אך במצב שהעם הוא הריבון נשאלת השאלה: ממי ניתן לדרוש לשאת באחריות? אם אין אחריות – אין מנהיגות, וכן להיפך – אם אין מנהיגות, אין אחריות. וכמובן, הבעיה העיקרית אינה אחריות על העבר אלא אחריות על העתיד: בהעדר מנגנון המשלב מנהיגות ואחריות, כיצד נוכל למנוע את האסון הבא? מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי?
מנהיגות של ערבות לחברה דמוקרטית
פסוק אחד, המופיע בפרשת בחוקותי (פרשת השבוע), מזכיר יותר מכל פסוק אחר את האסון במירון: "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן" (ויקרא כו, לז). הפסוק מתאר מציאות קשה, שעם ישראל כה ירא מאויביו, כה פוחד מבואה של חרב המשחית, עד שהוא נכשל בתוך תוכו וניגף מעצמו. ואולם דווקא מפסוק זה, המציין מצב של אסון וטרגדיה, למדו חז"ל עיקרון בסיסי ומרכזי לתפקודו של עם ישראל: היסוד של ערבות הדדית. כך מביא רש"י על הפסוק: "ומדרשו: וכשלו איש באחיו, בשביל אחיו, זה נכשל בעוונו של זה – שכל ישראל ערבין זה לזה."
בגישת הערבות, כל אדם לוקח את מלוא האחריות של הקיום הציבורי על עצמו, ואינו מניח זאת לאחרים. הוא עצמו המנהיג; על כתפיו רובצת האחריות לקיום החברה כולה
בנוהג שבעולם, אם כולם אחראים, איש אינו אחראי; אם כולם מנהיגים, איש אינו באמת מנהיג. אך יסוד הערבות גוזר שכל אדם ירגיש אחריות פנימית, אישית, על כלל הציבור. ערבות זו נוצרת במסגרת של ברית עם הקב"ה, וכל אדם אחראי לקיומה של הברית כולה. בגישת הערבות, כל אדם לוקח את מלוא האחריות של הקיום הציבורי על עצמו, ואינו מניח זאת לאחרים. הוא עצמו המנהיג; על כתפיו רובצת האחריות לקיום החברה כולה.
אלכסיס דה טוקוויל זיהה ערבות הדדית מסוג זה בארה"ב של המאה ה-19. בלי להתייחס לבעיית המנהיגות, נראה שהוא אף ראה בה תחליף הולם להעדר מנהיגות בחברה דמוקרטית. המיקוד שלו הוא ביכולת של אזרחים מן המניין להתאגד וולונטרית ולממש מגוון מטרות באמצעות "מנהיגות אזרחית":
האמריקנים, בני כל גיל, מעמד והשכלה, מתאגדים בלי הרף, ולא רק באיגודי מסחר ותעשיה אלא בעוד אלף איגודים אחרים: דתיים, מוסריים, חשובים, חסרי ערך, כלליים יותר ונבדלים יותר – בארצות דמוקרטיות אֵם החכמה היא חכמת ההתאגדות, התקדמותן של כל שאר החכמות תלויות בה.
מנהיגות מהסוג הזה חסרה כמובן את כוחה הכופה של המדינה, אך לא בכך תלויה עוצמתה. היא יודעת להגיע להישגים בערוצים חוץ-פוליטיים, ועם הזמן חודרים אותם הישגים לזירה הפוליטית דרך ההליך הדמוקרטי או דרך קבוצות לובי שונות. בעיני, מדובר ביישום נעלה של אידאל הערבות ההדדית. כל אדם יכול להשפיע לטובה בזירה שלו ועל המעגלים שלו, ובתוך חברה חדורת ערבות הדדית תלך השפעה זו ותתפח. קבוצות שונות יפעלו בשם אידאלים שונים, לכל צד יקומו מנהיגים כריזמטיים, ובסופו של דבר תעשה הדמוקרטיה את שלה.
ערבות הדדית משמעה אחריות הדדית, ואחריות הדדית משמעה שכולנו מנהיגים. לעתים אנו מצמצמים את תחומי הערבות ההדדית למובן צר של קיום הלכה: כולנו אחראים על קיום הלכה, שלנו ושל זולתנו. אבל תחום האחריות שלנו רחב יותר מהמובן ההלכתי הצר, והוא כולל את התורה כולה, על אמונתה וערכיה, יסודותיה ועקרונותיה. בתחומים רבים אנחנו כבר מכירים היטב את המודל ומגלים ערבות הדדית יוצאת דופן, כמו בתחומי הלכה או בפעילותם של גמ"חים מסוגים רבים. אך מנגד, קיימים אזורים שבהם יש מחסור בערבות. כוונתי בעיקר לכל מה שנוגע לתיקון ציבורי כללי, לבעיות מערכתיות, לניהול תקין של מוסדות וארגונים, וכך הלאה.
בלעדי מנהיגות כזאת, מנהיגות של ערבות הדדית, החברה שלנו, חברה רוויה בטוב ובחסד, יוצאת נפסדת וחסרה. אסון מירון הוא תזכורת טראגית במיוחד לכך
מדוע אנו סובלים ממחסור זה? אפשר להציע מגוון סיבות: הציפיה לקונפורמיות חברתית והחשש מסנקציות כלפי החריג; האמונה שאין אפשרות להוביל תהליכים משמעותיים מתוך השטח; הנטיה האוניברסלית לסמוך על אלו שנוטלים אחריות עבורנו; ועוד. אך בלעדי מנהיגות כזאת, מנהיגות של ערבות הדדית, החברה שלנו, חברה רוויה בטוב ובחסד, יוצאת נפסדת וחסרה. אסון מירון הוא תזכורת טראגית במיוחד לכך.
***
לעיל ציינתי את דברי הנשיא לינקולן. לסיום, אבקש לצטט מדברי נשיא נוסף, תיאודור רוזוולט, באחד מנאומיו:
לא המבקר חשוב, וגם לא מי שמצביע על מעידתם של חזקים או על האופן שבו היו צריכים לפעול. השבח מגיע לאנשים הנאבקים בזירה, שפניהם מכוסים באבק, יזע ודם; ששואפים כל הזמן, שטועים שוב ושוב. מפני שאין מאמץ בלי טעויות; לאלה שמנסים, שמתלהבים, שמקדישים עצמם למען מטרה ראויה; אלה שבמקרה הטוב מצליחים ובמקרה הגרוע נכשלים – אך לפחות עושים זאת בשעה שהעזו וניסו, כך שמקומם לעולם לא יהיה לצד הנשמות הקרות ומוגות הלב שלא ידעו מעולם ניצחון או הפסד.
אנו יודעים היטב כיצד לבקר. קל לשבת בבית ולירות חצים כלפי חוץ. אך מנהיגות אינה לבקר אלא להיאבק בתוך ה"זירה" – כל אחד והזירה שלו. מנהיגות היא להילחם על הצדק והמשפט, על הישר והטוב בעיני ה', גם כשהדבר אינו בהכרח פופולרי. מנהיגות היא האומץ לפעול למען מטרות נעלות בידיעה שתהיינה טעויות ובמוכנות לקבל עליהן אחריות – כפי שעשה דוד המלך. מנהיגות היא להיות קשוב לאחרים מבלי להיגרר אחריהם, להוביל מתוך תנועה פנימית של צניעות וענווה, לטעות ולהיכשל – ולעתים גם להצליח.
אסיים בתפילה: "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה, וְהָסֵר מִמֶּנּוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה."
[1] John Kane and Haig Patapan, “The Neglected Problem of Democratic Leadership,” in Public Leadership: Perspectives and Practices (2008), עמ' 27.
הרב פפר כותב: התורה מצפה מזקני העיר לקחת אחריות, לומר קבל עם ועדה "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה" (דברים כא, ז). אך במצב שבו העם הוא הריבון נשאלת השאלה: ממי ניתן לדרוש את לקיחת האחריות?
שתי תשובות לטענתו. א. גם בזמן התורה העם היה הריבון. אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור תחילה. ב. כל מנהיג מקבל על עצמו גם עבדות, כידוע, ועבדות זו באה בין השאר לידי בטוי בכך שעליו לקבל אחריות. זה גם מנהג דרך ארץ, שמנהיג שנכשל בפרט בענין חמור, צריך להבין שעליו לרדת מכסאו, ובכל מקרה להענש. כך גם מקובל בימינו במדינות דמוקרטיות שבהן אין חולק שהעם הוא הריבון ובענינים שלטונים יש חכמה בגויים, מאז שיתרו נתן עצות למשה רבנו ומאז שממנים מלך "ככל הגויים אשר סביבותי".
רבי יהושע, מה נאמר ומה נדבר הציבור היום כה רדוד אין שום שאיפות יש הרבה חיידרים הרבה ישיבות והרבה כוללים ועם הארצות שיש בדור הזה לא היה בשום דור, אתמול בערב את מה שהגבתי על הפוסט הקודם שאדם קופץ מעזריאלי ואומר איננו יודעים חשבונות שמיים אנשים אפילו לא טרחו לענות לי הם אמר ר' חיים ר' חיים ר' חיים ר' חיים עבודה זרה חד משמעית איני מפחד לכתוב את זה הציבור הוא עדר טיפש בפירוש אסור לשלוח חיצים זה רק יגרום התנגדות קשה יותר אבל צריך להתחיל לעבוד בתהליך איטי [מים שקטים חודרים עמוק] להחדיר שמה שקובע זה הגמרא והשלחן ערוך ולא לסמוך על שום רב כמו שאינך סומך על שום רב שיאכל בשבילך כדי שתהיה בריא צריך שכל אחד שתהיה לו שאיפה לדעת לפחות את כל הש"ס וארבעה חלקי שולחן ערוך וים אין סופי של שו"תים אחרת המצב יהיה יותר ויותר גרוע אין ברירה חייבים להחזיר את תקופת חזקיהו המלך בצורה יסודית ומחושבת
לרבי יהושע, אני לא חושב למרות הכול שזה הזמן לעשות חיסול חשבונות, בעזרת ה' בעוד 10 ימים יהיה היום האהוב עלי בשנה יום שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את המתנה הכי גדולה שהוא יכל לתת לנו אפילו המלאכים לא הסכימו שהוא יתן לנו אותה אנו פשוט צריך ללמוד להעריך את חשיבות התורה ולבטל את שכלנו ורצונותינו אליה להשתדל לעמול בה כמה שיותר במסירות נפש עד כלות הנפש התורה כבר תדריך אותנו איך להתנהג בכל מצב חייבים לעשות על זה תעמולה חזקה מאוד לא לריב עם אנשים ולא לבקר אותם אלא יותר ללכת בכיוון החיובי להחדיר שיחד עם תורה שבכתב יש לנו את התורה שבעל פה שמחייבת לא פחות וחייבים ללמוד את כל הש"ס וכל ארבעת חלקי טור ושלחן ערוך עם הראשונים והאחרונים ונושאי הכלים והשו"תים רק אז נוכל לדעת באמת מה הקדוש ברוך הוא דורש מעמנו וזה לשון הגמרא שבת פ"ח ע"א ועבודה זרה ג' ע"א וה' ע"א, אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר אם מקבלין ישראל את התורה מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובוהו
מה שמצחיק כאן עד לבכות היא, שהמנהיגות האזרחית הרגה אותם כצאן לטבח. ויש באמת אחראים שזה משטרת ישראל.
ומה שהורג אותי שאפי' אסון כזה לא עוצר אותכם לרגע לחשוב אולי בכל זאת החרדים צודקים. הנה איפה שהריבון מתערב יש רק צרות צרורות עד האסון האכזרי הזה.
הבהמות האזרחיות האלה אין להם מושג ירוק שאירועי כאלה יש בכל שבת ושבת בכל קהילה וקהילה חסידית בארץ ובעולם. זה לא מירון פעם בשנה, זה בכל שבוע ושובע פלוס אירועי שמחות של משפחות אדמורים ולהבדיל לוויות במשך כל השנה.
לסיום:
יש מנהיגות אזרחית ועוד בכפיה עם הצטדקה שהיא שומרת עלינו, והנה לא רק שהיא לא לוקחת אחריות, היא מאשימה את הקורבנות.
אז מחילה, יש גבול כמה אפשר לזלזל באינטליגנציה של הקוראים.
ואגב, רואים לכם, רואים אייך כמה גרושים מעוורת אנשים ובאצטלה של תורה על חשבון דם ודם שעוד חם, מוכנים למכור את נפשם ונשמתם. מה, המשכורת זה הדבר? חסר בשוק מקומות עבודה בלי למכור את הנפש ואת הנשמה לשטן?!
איך אתה מסוגל לכתוב דברים כאלו על אנשים – שכשאשתך בלידה הם מולידים את התינוק ודואגים לשלומו ולשלום היולדת.
שכשיש לך חס וחלילה מחלה או בעייה הם מטפלים ומרפאים אותה
שמישהו מאיים עליך והם שם לעצור אותו
שבזכותם יש לך תחבורה מסחר מלונות ערים שכונות שדות תעופה
שכשיש טילים הם שם עם כיפת ברזל ואתה מתחבא במקלט
שכשיש פיגועים הם מסכנים את נפשם ורודפים את המחבלים הארורים
כל כך הרבה דברים טובים וזה אפילו לא טיפה מן הים תחזוקת ערים פארקים שהמשפחה שלך, כפוי טובה, הולכת שם לפיקניק
כשבן אדם רוצה לראות רע הוא רואה רע הוא הופך מצילים לרוצחים ומצדיק רוצחים
מתנער מאחריות כועס צועק רוקע ברגליים
"כולם אשמים חוץ ממני"
השוטרים הממשלה המזרוחניק החרדי מודרני הספרדי הציוני המתיפייף המתנחל הליטאי הבנות הפאה הכיסוי ראש הסמרטפון האינטרנט החילולי שבת ההפקרות הגיורים כולם כולם אשמים
רק אני לא אשם
אני מייחל לך שיתמו חטאים מן הארץ ולא חוטאים ותזכה להפסיק לכפור בטובה שהקדוש ברוך נותן לך ושאתה ושכמותך תקחו קצת אחריות על החינוך שלכם על הבריאות שלכם על התרבות דחיפות ועסקנות שלכם
כי אם אתם לא מצליחים לחיות כמו בני אדם זה פוגע גם בנו ואנחנו עם ישראל לא מאשים את המשטרה אלא כואב כאב עצום על חוסר האחריות של הציבור שלנו בכל מקום בין אם זה דחיפות בין אם זה חוסר זהירות בכביש ובמעברי חצייה בין אם זה בהפגנות החסרות כל תרבות של כל איזה כת שמחליטה שהיא אחראית בלעדית על התורה הקדושה וכל השאר שקרנים רמאים וכופרים
ליחיאל, שלמה המלך אמר בכגון דא משלי כ"ו, ד', אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה. התגובה הזאת למרות השקר שבדברים [אצל הצ'למערס אין כזו עבירה כמו שאין מצווה של ונשמרתם ואיסור להזיק לשני] זו תשובה נורמלית "יחסית" תסתכל בתגובות.
ליחיאל היקר
לפני שאני הסביר לך בטוב טעם איפה אתה טועה. אני הצטט לך שלוש הוגים מרכזיים בנאורות שעליהם מושתתת החשיבה הבסיסית של הנאורות המערבית. אחר כך אני הסביר לך בטוב טעם מהי החשיבה היהודית עתיקת היומין.
תסכים עמי שאי אפשר לנהל דיון בלי שנדע את שני האסכולות, 1, אסכולת המערבית המתוקנת, 2, ואסכולת היהודית עתיקת יומין.
נתחיל עם קאנט שהוא אבי אבות הנאורות המערבית
“שלטון שמבוסס על עיקרון של כוונות טובות כלפי העם כמו אב כלפי בניו, כלומר שלטון אבהי, שבו מתייחסים לנתינים כילדים וכקטינים שאינם יכולים להחליט מה מועיל ומה מזיק להם ושכופה עליהם לנהוג בפסיביות ולהמתין רק לחסדי המדינה שתשפוט כיצד עליהם להיות מאושרים – אם בכלל תרצה שהם יהיו מאושרים. זוהי הרודנות הגדולה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. ארגון מדיני שמבטל את כל החופש של הנתינים ומותיר אותם נטולי זכויות.” (קאנט)
2, אדם סמית אבי אבות הכלכלה המודרנית
האינטרס הראשוני של האדם הרציונלי היא "חלוקת העבודה". אינטרס אנוכי נטו. (אדם סמית במילים שלי)
אדם סמית טוען יסוד פשוט: אם האדם יצטרך לעשות את כל צרכיו לבד. כלומר לזרוע ולקצור ולאפות וכו' עד שיהיה לו לחם. וכן לגבי בגדים יצטרך גם כן לעשות הכל לבד, אז יגמר כל חייו בכלום כמו שאר בעלי החיים.
ולכן האינטרס הראשון של האדם התבוני היא, "חלוקת העבודה" שזה אומר, כל הפרטים יעסקו כל אחד בחלק קטן מכל סוגי העבודה, אז יהיה צמיחה. כלומר בחברה כזו יהיה הכל והכי זול שאפשר
כלומר אדם סמית הצליח לזעזע את הפרט ולומר לו. אתה חושב שאתה צדיק או רשע אם תהיה ערב לזולתך או אתה תהיה אנוכי ? לא ולא ידידי היקר, זה אינטרס ראשון שלך, אתה לא עושה לי שום טובה שאתה מוכר לי את הסחורה שלך ואת יצירתך, אתה מעוניין שאני יקנה את הסחורה שלך או את מעשה ידיך.
אדם סמית טוען בעיקרון הבסיסי שלו, שאף פרט או אומה\חברה לא עושה שום טובה שהוא מוכר לזולתו את מעשי ידיו. ולכן אין כאן צורך להטיף מוסר ולומר שהצמיחה תלויה אך ורק בעריבות הפרטים זה לזה. הוא פשוט פונה לפרט ואומר לו שזה אינטרס ראשונה שלך דווקא, אתה לא עושה שום טובה לזולתך.
וכאן מגיע עוד יסוד חשוב ובסיסי של אדם סמית ועשה את אזנך כאפרכסת:
חלוקת עבודה היא לא רק עבודה ממש, טוען סמית. הוא טוען שבחלוקה חייבת להיות אנשים פילוסופים שזה כל עיסוקם. כלומר הוא יודע שבלי זה לא תתאפשר צמיחה טכנולוגית תבונית וצמיחה מוסרית חברתית תרבותית. עיקר חשיבתו היא שחייב להיות אנשים שעיקר עיסוקם היא עיון פילוסופי. והציבור חייב לפרנס אותם. כי בלעדיהם אין חברה אין קניין ואין את הצווים המוסרים של לא תגנוב ולא תרצח וכו' וכו'
3, מילטון פרידמן אבי אבות הנאו ליברליזם והקפיטליזם החזירי שבעצם מיושם הלכה למעשה במדיניות הכלכלית בארץ ישראל מאז שנות השמונים על ידי אסכולת שיקגו ונערי האוצר.
"בעיני בן חורין, המדינה היא אוסף של בני אדם ולא ישות שמעל ומעבר להם, הוא רואה את השלטון כאמצעי, כמכשיר, ולא כמי שמעניק חסדים, כאדון או כאל שיש להעריצו ולשרתו בצורה עיוורת. אין הוא מכיר בשאיפה לאומית כלשהי, אלא באשר היא ההסכמה בין השאיפות שלהגשמתן פועלים האזרחים כל אחד לחוד. אין הוא מכיר במטרה לאומית כלשהי, אלא באשר היא ההסכמה לגבי המטרות שלמענן נאבקים האזרחים כל אחד לחוד" (קפיטליזם וחירות – מילטון פרידמן).
אחרי שתחזור על הציטוטים לעיל לפחות ארבע פעמים ולהבין אותם לעומק, אפשר להמשיך.
ובכן הנחת היסוד שלך כאילו בלעדי חלוקת העודה, אני לא יכול ללדת את אשתי וכו' ולכן אני חייב משהו ליולדת. היא הנחה שטחית מאוד. המילדת לא שם בשבילי, ולא בשביל אשתי ולא בשביל הילד, היא שם בשביל חלוקת העבודה.
נכון שהיא אישה נעלה שבמקום להיות שוטרת בחלוקת העובדה, היא בחרה להיות מילדת בתוך חלוקת העובדה. אבל מכאן להסיק שהיא שם בשבילי?! היא גם תכין לי כוס קפה? המילדת שם כנ"ל כי היא חלק בחלוקת העובדה. היא מילדת של אשתי ואשתי עושה לה את הפאה. ויולדת שניה מגדלת את הילדים של המילדת במעון = "חלוקת העבודה."
אוקיי, הבנו מה מקשר אדם לאדם כחברה. הצורך הקיומי של כל אחד ואחד ב"חלוקת העבודה". אם בתרבותיות מתוקנות, מביא עצם חלוקת העבודה לאדם את התובנה שיש לו עריבות לזולתו כי הוא מבין שבלעדי זולתו אין לו קיום. במציאות הישראלית במיוחד אחרי שאימצו בחום את אסכולת שיקגו?! קרי הפכנו להיות מדינה קפיטליסטית ועוד קפיטליסטית חזירית?! לא רק שאין עריבות זה לזה, אלא כל אחד רודה בזולתו ולוקח ממנו משכורת שלימה = דמי שכירות, על הזכות שלו לישון בארץ אבותיו שזה למעשה ארץ ירושתו המשפטית. כלומר אם לכל יהודי יש נחלה מירושת אבות ויש לכל יהודי חלק שווה במשאבי הארץ (ראה עשרת התקנות של יהושע בכניסה לארץ ישראל), המשטר האבהי הישראלי (ראה קאנט לעיל), שוללת מכל יהודי מראש בחוק אפי' את הזכות לנשום (אין לנו זכות מוקנה לנשום – השופט ברק) ואוסרת עליך לאגור מים או מי גשם בחוק, ואוסרת עליך להתנחל בפיסת אדמה לבנות למשפחתך את ביתך.
את כל זה עושה המשטר האבהי בכדי לכפות על כך אזרח להיות חלק בחלוקת העובדה.
אוקיי, עד כאן מובן לך למה המשטר רב עם החרדי לגבי עבודה? אתה מבין למה המשטר הכביכול אבהי רוצה לכפות לימודי ליבה? הוא צריך הון אנושי טוב בחלוקת העובדה!! יותר מיזה, המשטר הישראלי חושב שחשוב לו בשקר להיקרא מדינת היהודים ולכן רב עם הערבים ולכן הוא צריך צבא\הגנה. אבל אין צבא במדינה קפיטליסטית אלא שכירי חרב בכסף. "צריך להכיר בכך שמודל גיוס חובה וחברה ליברלית דמוקרטית, אלה שתי ישויות שנמצאות בסתירה זו לזו ולכן המציאות הזאת לא יכולה לשרוד לאורך זמן" (פרופ' יגיל לוי)
אז אייך המשטר יכול לעשות כזה עוול ולגייס בכפיה רווקים ורווקות לצבא בזמן שאין המדינה מכיר בזכויותיו הבסיסיות שזה ארץ ישראל כנ"ל?! המשטר האבהי בכדי לכפות את כל הנ"ל לימודי ליבה וחוק גיוס החובה, הוא קובע שהוא ההורה העליון. כלומר הילדים שלך לא שלך אלא של המשטר האבהי.
(לדברי גיל סיגל, פרופ‘ למשפטים בקרייה האקדמית אונו וחבר המועצה הלאומית לביואתיקה, ”להורים אין בעצם זכות על הילד. הילד אינו קניין שלהם“ הם קיבלו מהמדינה את הזכות למלא חובות כלפיו בשל החיבור הביולוגי.)
כהורה עליון הוא כאבא דואג לילדים שלו. ולכן כופה עליהם לימודי לביה וכופה עליהם למוות למען הדגל.
ואם החייל יצא בשלום, הוא באותו מצב שדיברנו לעיל שהוא משולל מהכל בכל מכל כל. = עבד בחלוקת העובדה.
וכל זה בשביל "חלוקת העובדה"
אם האומות פעם כפוי רק על אחד מהמשפחה להיות חלק בחלוקת העובדה, אחרי מלחמת העולם השניה, הקפיטל החזיר כופה על שני בני הזוג להיות חלק בחלוקת העובדה. זה מסביר למה המשטר נלחם נגד הערבים (המשטר רוצה את נשותיהם) ונגד החרדים (המשטר רוצה את הלומדים הגברים) ששני התרבויות האלה – ערבים וחרדים -חושבים כמו מאז ומעולם שאחד בני הזוג מספיקים בשביל חלוקת העובדה.
אחרי שהסברנו לעצמינו מה עומד מאחרי כל המלחמות של המשטר האבהי שלך. שזה "חלוקת העובדה". אז אולי המשטר רוצה צמיחה גדולה בשביל כולנו ולכן כופה את זה עלינו כאבא דואג?!
אז לא ולא, כאן המשטר טוען שזה ברירה טבעית (= אבי שמחון). כלומר זה שאתה עני מרוד ואני עשיר מופלג, זה הברירה הטבעית. כלומר המשטר מראש טוען שאסור לו להתערב בחלוקת הצמיחה בשווה שהצמיחה כשלעצמה היא תוצאה ישירה של הכפיה להיות בחלוקת העובדה. כלומר כולנו בחלוקת העובדה בכפיה, אז למה אנו לא מקבלים כולנו את חלקינו בשווה, הרי זה המטרה, לא?!.
התשובה, אין כאן שום משטר אבהי אין כאן שום עריבות, יש כאן פוטנציאל של צמיחה עם כולנו נהיה בחלוקת העובדה בכפיה. ויש חופש מוחלט לחמוס כמה שיותר מהצמיחה המשותפת. עובדה שאתה כיהודי תיקח משכורת שלימה מזוג צעיר בשביל הזכות שלהם לישון בארץ ירושתם.
עכשיו תבין מה אומר מילטון פרידמן: "בעיני בן חורין, המדינה היא אוסף של בני אדם ולא ישות שמעל ומעבר להם, הוא רואה את השלטון כאמצעי, כמכשיר, ולא כמי שמעניק חסדים, כאדון או כאל שיש להעריצו ולשרתו בצורה עיוורת. אין הוא מכיר בשאיפה לאומית כלשהי, אלא באשר היא ההסכמה בין השאיפות שלהגשמתן פועלים האזרחים כל אחד לחוד. אין הוא מכיר במטרה לאומית כלשהי, אלא באשר היא ההסכמה לגבי המטרות שלמענן נאבקים האזרחים כל אחד לחוד" (קפיטליזם וחירות – מילטון פרידמן)
במדיניות כלכלית נאו ליברלית. המדינה היא אוסף של בני אדם ולא ישות שמעל ומעבר להם.. הבן חורין רואה את השלטון כאמצעי כמכשיר, ולא כמי שמעניק חסדים כאדון או כאל שיש להעריצו ולשרתו בצורה עיוורת. אין הבן חורין מכיר בשאיפה לאומית כלשהי (ולכן החרדי דורש להחליף את שמו של המדינה לשם ערבי "מדינת מוחמד" ככה לא נצטרך להילחם עם הערבים) אלא באשר היא ההסכמה בין השאיפות שלהגשמתן פועלים האזרחים כל אחד לחוד. אין הוא מכיר במטרה לאומית כלשהי, אלא באשר היא ההסכמה לגבי המטרות שלמענן נאבקים האזרחים כל אחד לחוד" (קפיטליזם וחירות – מילטון פרידמן)
לסיכום:
המשטר הישראלי, הוא משטר פרדוקסלי שאין כדוגמתו בשום עם בעולם בעבר בהווה ובעתיד. הוא משטר דיקטטורי שטוען שאין לך זכות מוקנה לנשום. הוא בקנאות טוען שהוא מדינה יהודית, אבל שוללת מכל יהודי את ארצו מעצם שאימץ את הקפיטליזם ומיישם אותו הלכה למעשה = מעל רבע זוגות צעירים גרים בארץ בשכירות. ואת משאבי הארץ המשטר מוכרת לזרים.
הוא לוקח את הרווקים ואת הרווקות למות על הגנה, בחינם ובכפיה (חוק גיוס החובה חקק בן גוריון אחרי שהבין – ממחקרים וסקרים שעשו למענו – שהיהודי לא טיפש ולא יתגייס בהתנדבות), בזמן שאין כזה חיה בעולם הליברלי הנאור כנ"ל: "צריך להכיר בכך שמודל גיוס חובה וחברה ליברלית דמוקרטית, אלה שתי ישויות שנמצאות בסתירה זו לזו ולכן המציאות הזאת לא יכולה לשרוד לאורך זמן" (פרופ' יגיל לוי)
הוא כופה על כולנו להיות חלק בחלוקת העבודה, בלי להבטיח מראש שיהיה חלוקה צודקת של הצמיחה שהיא תוצאה ישירה מעבדותינו בחלוקת העובדה.
הוא – המשטר החזיר רוצה את שני בני הזוג בחלוקת העובדה (ולכן עושה הפרד ומשול = פמיניזם קיצוני), בכפיה, ורב עם הערבים והחרדים על כך.
ואת כל זה הוא עושה לא כי יהיה לנו חלק שווה מהצמיחה, אלא להפך, הוא נותן לי את ההזדמנות להיות עשיר כקורח על חשבונך ועל חשבון המילדת שלי המסכנה שחיה על משכורת רעב.
עכשיו. בכדי להשיג את המשטר ההזוי הזה, הוא כריבון רוצה ריבוניות טוטלית אפי' על דברים שאין לו מושג ירוק כמו מקרה ל"ג בעומר מירון. ואז במשמרת שלו שיש לו ריבונות ומשילות טוטלית בהר, הוא שלח את 45 ילדים נערים אברכים וזקנים, למותם ועוד במוות אכזרי של מוות בחנק. הריבון שלך כל כך אכזר שלא רק רצח בחנק את הקרבנות, הוא גם רצח נפשית את כל הניצולים. כי הם יודעים שהם נצלו על ידי דריכה בלתי נשלטת על אחרים.
לסיום
הבטחתי לך את החשיבה עתיקת היומין שלנו מול חשיבת האומות. אבל אין לי כרגע כוח לא פיזית ולא נפשית להמשיך לכתוב. ואם תתעקש ללמוד את זה, עיין בבלוג שלי. אבל בינתיים נתתי לך להבין שאין שום קשר בין העבדים בחלוקת העבודה לעריבות. כולנו שם בכפיה. ביהדות זה אחרת לגמרי ונצטרך בשביל זה מאמר ארוך כנ"ל ואין לי את הכוח עכשיו כנ"ל.
בברכה
max maxmen
אם מבינים שמפקד משטרה או פקיד אמור לקחת אחריות עם כל המשתמע מכך, הייתי מצפה מאותו אדמו"ר שהתקלה באה על ידו שיקום ויתפטר.
לשמוליק, רואים שלא גדלת אצל החסידים, שם האדמו"ר הוא בכלל קרוב לאלוהי – אם קרא מה שקרא פירושו שכך האלוהים שהוא מאמין בו נתן פקודה שכך צריך להיות.
הכותב מתעלם מזה שהציבור החרדי עבר במשך 50 שנה שינוי בו הוא הפך לציבור עני, החושב כמו עניים, הכוללת פריקת אחריות אישית והסתמכות על ההנהגה כמי שתוביל אותו.
ההנהגה כפי שהיא נתפסת בציבור החרדי היא ההנהגה הדתית המתווה את הדרך והח"כים/ראשי ערים תפקידם להוציא את ההדרכה שלה לפועל. אומנם לעיתים הסימביוזה הפוכה שבה מדריכים את ההנהגה כיצד לפעול, אך יש את הצורך, לפחות למראית עין להראות שההנהגה הדתית היא הקובעת.
השמחה היחידה שאולי ניתן לדבר עליה היא שביומיום אין פשע בחברה החרדית כמו בשאר גטאות העוני בעולם, וזאת בשל הדת שתופסת את המאמין הקטן (בדרך כלל הפשע מתרכז במקורבים להנהגה, אך זהו לא פשע ישיר של גניבה מהבית אלא פשע עקיף כמו מעילה/הונאה וכד').
לכן הרצון צריך להיות התעצמות האדם הקטן. אך בדיוק בזה ההנהגה נלחמת.
אם "עני חשוב כמת", הרי שהנהגה שמובילה לחיי עוני היא הנהגה של רוצחי נפשות. כאן ראיתם 45 מתים מוטלים בעיין ואתם צועקים, אך לא ראיתם את רבבות המתים בנפש.
לכן עד שלא תהא התייחסות לדתית החרדית כאל רוצחי נפשות, לא יהא שינוי. כשרב שילחם בממ"ח יהא בעניינו בדיוק כמו מחבל שעושה פיגוע רק נפגעים נדע שיצאנו לדרך חדשה. עד אז עולם כמנהגו ינהג, ומי שיצליח להימלט מכוח המשיכה של החברה החרדית ידע שהציל את עצמו ואולי גם את זרעו.
לשימרית, הנושא מאוד מורכב יש בפירוש ציבור שצריך להקדיש את כל חייו לתורה יהיה המחיר אשר יהיה למעשה על האדם הזה כתוב אבות פ"ג מ"ה, רבי נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ:. הבעיה העיקרית שאיננו יכולים מראש לדעת מי יהיה זה שיזכה ואנו חייבים שוויון הזדמנות לכולם, דבר אחד אני בפירוש מסכים איתך אברך שאין לו טעם בלימוד אין לו שום היתר להמשיך בכולל
ישנו פרט שקצת נשמט בסיפור מירון, הרב וקשטוק ז"ל איש מירון שהיה דואג בהתארגנות במירון( לדברי השמועה) והוא היה נעדר השנה מההכנות. בהקשר של המאמר, בעיני, הוא יכול אולי להוות דוגמא למנהיגות אזרחית שרק בהעדרה מבינים איזה וואקום היא השאירה…
1. המנהיגות הפוליטית החרדית מתחבאת מאחורי סינרם של הגדולים ואינה מתיימרת להיות מנהיגות. אבל היא כזו. אצלנו יותר מאצל אחרים היות ואצלנו אין לציבור קול משמעותי.
2. גם אם נניח שהם אנשי ביצוע – אצל כאלו כשלון אינו מחייב?
3. אין טיפול בבעיות מערכתיות כי לאף אחד מהמנהיגות, העסקנית, הפוליטית והדתית, אין אינטרס בזה. המנהיגות הדתית מתעסקת רק בדת נטו והעסקנית והפוליטית – יותר טוב לא לומר.
4. כל עוד האגדה בדבר דעת תורה שאינה טועה חיה ובועטת ימשיכו אנשים להירמס, כי כולם משתמשים בה למניעת בקורת עצמית. ציבור שאין בו ביקורת עצמית רק יתנוון.
למשה, ירבו כמותך בישראל
טעות בגדול
1. המשנה אומרת במסכת בבא קמא " אדם מועד לעולם בין ער ובין ישן …."
2. המשנה אומרת במסכת הוריות "אם בי"ד חזר בו … על האדם חובה לברר …."
ולכן כל אדם חייב להיזהר מלהזיק וקל וחומר שלא יוזק . נכון העסקנים האדמורי"ם מנהיגי הציבור והתקשורת נפחו את נושא הרשב"י במטרה עיסקית ואופורטוניסטית – אך עיקר האשמה על כל אדם.
בעיקר בחסידות ישנה תרבות דחיפות , תקיעת מרפקים והעפת כובעים אבל על האדם לקחת זו בחשבון ולגבי הילדים האבא צריך לקחת בחשבון.
אמנם בחוק מוטל על בעלי ומארגני המקום וגם על המשטרה , אך בראשית האדם הוא האחראי .
לצערי התקשורת ומנהיגי הציבור החרדיים מהנדסים תודעה לציבור שלו , וקשה לאדם הצבר הממוצע לקחת אחריות , ראו פוניבז' ואת ההתנהגות של הפרטים במרחב הציבורי ובתחבורה וכו' , אך המשפט העברי מטיל את האשמה על בני האדם שלא נזהר
שכחתי – כתוב במשלי " אדם יחשב דרכו והאלוקים יכין צעדו " כלומר אדם חייב לקחת אחריות , ואם בכל זאת קורה מה שקורה , זו הנהגת הבורא
ליעקב, נהניתי ממך מאוד
הייתי מציע להתחיל באימון בסיסי במנהיגות: שהמנהיגות הליטאית תשכין שלום בפוניבז', ושהמנהיגות החסידית תשכין שלום בגור. לאחר שיצליחו – יהיה מקום להמשיך באימון מתקדם.
היות והכותב, הרב פפר, הביא תנא דמסייע ממייסדי ארה"ב ומלינקולן ומטדי רוזבלט – אוסיף אני תנא דמסייע, שנוי במחלוקת ומנהיג נדיר, לביקורתם של חז"ל על שאול (על שאמר "כי יראתי את העם ואשמע בקולם"): בן-גוריון אמר: אני לא עושה מה שהיהודים רוצים, אני עושה מה שטוב ליהודים!
לרב פפר הייתי ממליץ על ספרו המשובח והקריא של ריצ'רד ניקסון, "מנהיגים" – על המנהיגים הגדולים של המאה ה-20, ועל מקורותיה ומשמעותה של מנהיגות.
בגלל תפקידו כסגן-נשיא (בפרט של נשיא חולני -אייזנהאור) וכמובן במסגרת תפקידו כנשיא – הוא פגש אישית את כל אלה שהספר סוקר, למשל: צ'רצ'יל, דה-גול, מאו צה-טונג, חרושצ'וב, בן-גוריון, סאדאת, לי קואן יו.
"חוכמה בגויים – תאמין" (איכ"ר ב', י"ג).
ליהודי ישראלי נכון שחכמה בגויים תאמין אבל זה לשון הגמרא סנהדרין ז' ע"א
ההוא דהוה קאמר ואזיל טוביה דשמע ואדיש חלפוה בישתיה מאה אמר ליה שמואל לרב יהודה קרא כתיב פוטר מים ראשית מדון ריש מאה דיני ההוא דהוה קאמר ואזיל אתרתי תלת גנבא לא מיקטל אמר ליה שמואל לרב יהודה קרא כתיב כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו ההוא דהוה קאמר ואזיל שב בירי לשלמנא וחדא לעביד ביש אמר ליה שמואל לרב יהודה קרא כתיב כי שבע יפול צדיק וקם (ורשע יפול באחת) ההוא דהוה קאמר ואזיל דאזיל מבי דינא שקל גלימא ליזמר זמר וליזיל באורחא אמר ליה שמואל לרב יהודה קרא כתיב וגם כל העם הזה על מקמו יבא בשלום ההוא דהוה קאמר ואזיל היא ניימא ודיקולא שפיל אמר ליה שמואל לרב יהודה קרא כתיב בעצלתים ימך המקרה וגו' ההוא דהוה קאמר ואזיל גברא דרחיצנא עליה אדייה לגזיזיה וקם אמר ליה שמואל לרב יהודה קרא כתיב גם איש שלומי אשר בטחתי בו וגו' ההוא דהוה קאמר ואזיל כי רחימתין הוה עזיזא אפותיא דספסירא שכיבן השתא דלא עזיזא רחימתין פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן אמר רב הונא קראי כתיבי מעיקרא כתיב ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת ותניא ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה וכתיב והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו ולבסוף כתיב כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי איזה בית אשר תבנו לי וגו'. הכל כתוב בגמרא איננו צריכים לרעות בשדות זרים זה נכון מה שאתה אומר אבל זה טוב לגוי לא ליהודי, זה לשון המדרש רבה איכה – פרשה ב פסקה יג, אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמן הדא הוא דכתיב (עובדיה א') והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו יש תורה בגוים אל תאמן דכתיב מלכה ושריה בגוים אין תורה נביאיה אלו נביאי שקר גם נביאיה אלו נביאי אמת אלו ואלו לא מצאו חזון מה' וכן יש גמרא חגיגה י"ג ע"א, אמר רבי אמי אין מוסרין דברי תורה לנכרי שנאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. ממילא הם זקוקים לחכמה של הגויים, כל המנהיגים שזכרת באישיות שלהם הם היו אנשים רקובים מאוד רודנים כוחניים הם בכלל לא אהבו את עמם לעומת זאת מנהיג יהודי חייב קודם כל להראות דוגמא אישית ולהפקיר את עצמו למען כלל ישראל שני סיפורים על מנהיגים שהלכו לפי דרך התורה רבי אלחנן וסרמן הי"ד היה בלונדון [תקן אותי אם זה היה בארצות הברית] בזמן השואה והוא חזר לברנוביץ למרות שידע שהוא הולך להיהרג כי לא רצה להפקיר את בני קהילתו בעת צרה וכן רבי אברהם אלימלך מקרלין הי"ד היה בארץ וחזר והוא הביא מספר מסויים שאדם שעוזב את קהילתו בעת צרה ה' שונא אותו, לעומת זאת המנהיגים הציונים שאתה כל כך מעריץ הכינו מטוס מתודלק למקרה שהנאצים יכבשו את ארץ ישראל הם יברחו וישאירו את הציבור לבד אז בבקשה
בעית האחריות בציבור החרדי מתחילה בראש הפירמידה, אם מדיניות המתווה גדול מסוים שנעזר בעסקים היא נחשבת בהגדרה מעל ביקורת ואם אותו גדול יותר "נחשב" לומר שמדובר בטעות בלתי אפשרי וצריך להמציא כל מיני ינקי… אבל גם גדולים אינם חסינים מטעויות אלא שאצלנו מקדשים את הטעויות .רדיפת החרדים העובדים מלפני דור ע"י גדולים יצרה חברה של עוני ואין פוצה פה ,הציפצוף שנהג בקהילות מסוימות לגבי תקנות הקורונה אבל המצפצפים דאגו לטיפול סודי וכידוע, אפילו ברמה של מגלגלין חובה ע"י חייב לא גרמה לשום דבר בקהילת תו"א הכל רגיל. אין אחריות אם אין אפשרות לכשלון אחת מה תעשה ההנהגה תכוון
לשי טוב לשמוע עוד קול שפוי
לעצם הנושא:
"מנהיגות".
כואב לי שצריך להסביר ליהודים רגשות יהודיות מובהקות. ביהדות מנהיגות זה "ניבול פה". (היום במצב הפוליטי בארץ קל יהיה לכם אולי להבין למה זה ניבול פה: "יו"ר סיעה עם 6 מנדטים מסביר ליו"ר סיעה עם 7 מנדטים למה הוא צריך להיות ראש הממשלה". מעבר לזה שהמשחק הדמוקרטי הזוי בזה שהיא יכול להביא לכזה מצב שלוזר בבחירות (רק 6 מנדטים) לוקח את ראשות הממשלה מול מפלגות עם חצי או מיליון מצביעים, יש כאן גסות רוח וניבול פה ובושה לכל החברה שמתאפשרת דבר שכזה. כלומר איבדנו כבר מזמן את הרגש האנושי המינימלי)
אני אדגים לכם את זה עם סיפור שהייתי עד לכך
בירושלים היה משפחה של שס אידן וגאונים עצומים = משפחת שובקס. אחד מענקי המשפחה שקראו לו ר' מוטל שובקס יושב בשטיבלך ומתפלל ופתאום נכנס בנו ר' יצחק – אברך צעיר ותלמיד חכם ענק בזכות עצמו, ומספר לאביו ר' מוטל בשמחה שהוא הולך לקבל את פרס חתן של אחד האירגוניים הידועים. והתגובה הספונטנית של אביו ר' מוטל הרג אותי לגמרי: "צו וואס פעלט דיר עס אויס"? = בשביל מה אתה צריך את זה?
לא צריך להזכיר לנו את מאמר החז"ל "אין אדם נעשה ראש מלמטה אלא הכריזו עליו רשע מלמעלה" שבא לומר לעומק, שכל פרטי החברה רשעים. הרי נשאלת השאלה למה? למה מנהיג הוא רשע בהסתכלות שמימית\פילוסופית? במיוחד אם הציבור מבקש זאת ממנו, למה הוא רשע? התשובה העמוקה היא שעם התורה האדם נעלה כל כך שהוא לא צריך כפיה מול שאר בני החברה. כלומר שיש מצוות והלכות ומנהגים שמביאים את כל אחד להתנהג בסדר אחד עם השני, הכל מתנהל נכון ולכן לא צריך מנהיגות סמכותית כפייתית.
מתי הציבור רוצה מנהיגות, שהוא רוצה להיות לא בסדר, שהוא רוצה שהתנהלותו הלא נכונה יהיה נכון חוקית (שכל חוק נאכפת בכוח הוא לא חוק על פי הצוו הקטגורי של קאנט ועל פי הצוו של הלל התלמודי). זה הסימן המובהק של ציבור רשעים. אז למה הראש המנהיג הוא דווקא הרשע? כי אם הציבור רואה אותך ראוי למנהיגות סימן שיש לך השפעה עליהם אז למה הציבור ברמה נמוכה שצריך לדרוש מנהיג? כלומר אתה אשם שהציבור ברמה נמוכה.
אז למה רק מעכשיו הוא רשע? כי הוא הולך לרדות בעם מכוח סמכותו. כלומר התברר שלא רצה ללמד את הציבור תורה ודרך ארץ בכדי להיות ראש. וככה באמת זה פועל במערב. האקדמאים הם אנשים נפוחים שיושבים במבצרים עם חומות גבוהות, מה שאין כן אצל היהודים בתי המדרשות פתוחות לציבור הרחב עם כל הנוחיות בחינם. והאקדמאים\התלמידי חכמים בבתי המדרשות לומדים יחד עם מתחילים בלי שנרגיש מי התלמיד ומי המורה = חברותא.
לסיום: שמשה רבינו מבקש מהקב"ה מישהו להנהיג את בני ישראל, מדובר מהגלות לארץ ישראל וחלוקת הארץ וכו' וכו'. לא מדובר על מצב שכל אחד הגיע לנחלתו. ובאמת אחרי יהושע אין יותר מנהיגים אלא בזמן שצריך כמו שיש אויבים כו' וכו', וזה גם בעקבות שלא קימו את התורה.
בתרבות הצ'למערית שהפקרות היא נורמה מנהיגות היא ניבול פה. יש גמרא יבמות ק"ט ע"א: תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלשה דברים ויתרחק משלשה דברים ידבק בשלשה דברים בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים ויתרחק משלשה דברים מן המיאון ומן הפקדונות ומן הערבונות – היפך תרבות הצ'למערית. יש בדיחה שאומרת חסיד שואף להיות מיליארדר וצ'למער שואף להיות החבר שלו [הבוז הגדול שלי לצ'למער שיהיה ברור זה לא ח"ו לילידי ירושלים יש שם יהודים יראים ושלמים בהבה דברים אינם זקוקים לשבחי, הבוז הגס שלי לצ'למערס זה לאלו שאימצו את התת תרבות הזאת שחלק גדול מהם הם בכלל חוצניקים שהתחברו לתת תרבות הזאת – אין לכם שום רשות על פי ההלכה למנוע את הרכבת הקלה]. הצ'למער מטבעו שונא הנהגה אנארכיסט חסר תקנה. לפני למעלה מ40 שנה היה כתבה בעיתונים שטדי קולק יסגור את כביש רמות בשבת היה לי בישיבה חבר צ'למער הוא נכנס ללחץ מה הוא יעשה שבת קייצית ארוכה בלי הפגנות אצל הצ'למערס הפגנות הם עונג שבת.
לmaxman זה לשןן רמב"ם פי"א מהלכות מלכים ה"ד, ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח, דרך אגב שמעתי מרב גדול מאוד מהדור הקודם [לא אזכיר את שמו] שהיה מאוד מלגלג על הצ'למערס ועל כל השטויות האלו מנהג ירושלים, אין לאף חוג סמכות לכפות מנהגים ירושלים לא נתחלקה לשבטים הביטוי שלו היה מנהג ירושלים גייען שנארן הוא היה אומר מלערנט נישט און מ'פסקנט לויוט וואס דער האט זיך געפירט אדער וואס יענער האט זיך געפיר
תיקון ההנהגה תשאר על מקומה בכל מקרה וכיוון שבכל מלמעלה ממילא הכל בעצם בסדר ואין שום ענין של לקיחת אחריות כי גלגלנו הכל על הקב"ה
לחמודי —
1) הגבת לי: "המנהיגים הציונים שאתה כל כך מעריץ". ובכן, אינך יודע את כמה אתה טועה, לא ב-100%, אלא ב-200%! אבל לשבחם אני אומר שהם היו אנשי מעשה, אנשי ביצוע, רבים מהם חירפו נפשם למען המשימה שלהם, ורבים מהם שכלו בנים במלחמות (לא אפרט כאן כרוכלא).
2) אני מסכים איתך שיש תת-תרבות של אנארכיזם, לאו-דווקא בעיה"ק, אלא בעוד מקומות, אשר בהם היא מוצגת כקנאות לש"ש!
3) אני חולק עליך ומסכים דווקא עם הרב פפר: בנושאים של משימה, מנהיגות וניהול יש מה ללמוד מהגויים – יש להם בנושאים הללו גם נסיון עשיר וגם שכל ישר (בלי "צוויי דינים") וגם משמעת במינון הנכון. כלומר, "חוכמה בגויים – תאמין" כפשוטו. אני יכול להעיד על כך מנסיון אישי ארוך, ותו לא מידי.
ליהודי ישראלי, תקרא את הביוגרפיות של דוד המלך שלמה המלך חזקיהו המלך ויאשיהו המלך איני חושב שתצטרך להגיע לגוים