לבחור באלוקים בלי תרועת חצוצרות

פגשתי פעם אשה שהיתה שבורה ורצוצה מהעובדה שבנה היחיד התחתן עם לא־יהודיה. היא סיפרה לי אז על אותו רגע מעצב בחייה. היא ובעלה חיו להם בשלוה בניו־יורק כשבעלה קיבל הצעת עבודה משתלמת במיוחד, הן מבחינת השכר והן מבחינת היוקרה. הבעיה היחידה היתה שיהיה עליהם לעבור להתגורר בעיירה נידחת שבה אין קהילה יהודית.

"הבן שלנו היה אז בן חמש. בעלי ואני התלבטנו שבועות. האם אנחנו רוצים לעזוב את המשפחות שלנו ואת חיי העיר הגדולה? איך נסתגל לסביבה החדשה? מה נפסיד ומה נרוויח?

בין שאר השיקולים, חשבתי גם על העובדה שלבן שלנו לא יהיו חברים יהודים או תמיכה כלשהי בזהות היהודית שלו. אני זוכרת איך ישבתי שם מול הרשימה, ואיך, אחרי מחשבה קלה, 'השלכתי' את העובדה הזו לעמודת החסרונות, שם לא היה לה סיכוי: היא הוכרעה בקלות על ידי כל היתרונות.

בערב שבעלי מסר את תשובתו החיובית פתחנו בקבוק שמפניה ושתינו לחיי ההרפתקה המרגשת שלנו. לא היה לנו אז מושג שאנחנו חוגגים את סיומה של שרשרת ארוכה של יהודים בעלי שם, משני צדי המשפחות שלנו. היא היתה צפויה להיקטע בהחלטתו של הבן שלי לעשות את הדבר ההגיוני לחלוטין – להתחתן עם אשה לא־יהודיה נפלאה, שהכיר בקולג' הלא־יהודי שבו למד, אחרי ילדות נינוחה ונטולת יהדות בסביבה לא־יהודית.

הקול הקטן הזה שהציק לי באשר לכך שלא יהיו לבני חברים יהודים – הנדנוד החרישי של הנשמה שלי – הוטבע בקולו של ההיגיון ('אל תוותרי על הזדמנות כזו') ובקולה של התכליתיות ('נשלח אותו לסאנדיי־סקול')."

לא תמיד השכל הישר הוא השכל העשיר

מערכת יחסים עם אלוקים לעתים קרובות מסבכת את השיקולים המעשיים והפרגמטיים שלנו. היא עשויה לדרוש מאתנו לוותר על קריירה מפוארת כדי להשאר נאמנים לערכים שלנו – חברה שלי התפטרה לאחרונה ממשרה מעולה כי רוח הציניות והרכילות שנשבה שם ציננה אותה; היא עשויה לדרוש מאתנו להושיט יד לכיסנו ולתת מעשר לצדקה – גם כשאנו עצמנו במצב כלכלי לא פשוט וממש לא מתאים לנו לתרום לאחרים.

היו תקופות בהיסטוריה שלנו שהבחירה במערכת יחסים עם הקב"ה פירושה היה לעמוד מול חוקרי האינקוויזיציה או להירמס תחת מגפי הצלבנים. להישרף על המוקד בהחלט היה מתאים להגדרה של 'לא כל כך משתלם ברמה הפרקטית'…

הבחירה במערכת יחסים עם הקב"ה אינה מבטיחה חיים מוקפים בענני כבוד. לא זו בלבד שהעולם סביבנו אינו מודע בדרך כלל להחלטה הנועזת שקיבלנו, אנו עצמנו עלולים לשכוח בקלות מה הביא אותנו לבחור להימצא במצב הלא־פשוט הזה.

ונוסף לחוסר הרווחיות ולדממת החצוצרות, הבחירה במערכת יחסים עם הקב"ה אינה מבטיחה חיים מוקפים בענני כבוד. לא זו בלבד שהעולם סביבנו אינו מודע בדרך כלל להחלטה הנועזת שקיבלנו, אנו עצמנו עלולים לשכוח בקלות מה הביא אותנו לבחור להימצא במצב הלא־פשוט הזה. הבהירות הרגעית שהניעה את ההחלטה האמיצה שלנו מתערפלת תכופות תחת מפולת של שגרה, שכחה והרהורי חרטה.

לוּ נשארו האשה ההיא ובעלה בניו־יורק, רוב הסיכויים שאחרים היו רואים אותם כעוד משפחה לוּזֶרִית שפשוט לא מסוגלת להתקדם בחיים. ולו היה בנם נישא ליהודיה, הם לעולם לא היו קושרים בין החתונה הזו לאותו רגע קצרצר וקריטי שבו נשקו הָאֲרָעִיּוּת הארצית והנצח.

יחי ההבדל

מגילת רות עוסקת בין השאר בהחלטות. רות וערפה יצאו שתיהן לדרך על דעת להתלוות אל נעמי בדרכה חזרה לארץ יהודה. אבל רק רות ממשיכה אתה עד הסוף. בשערי מואב מצליחה נעמי לשכנע את ערפה לשוב אל בית אמהּ. כך הכי הגיוני, הסבירה נעמי. אכן, לא טמון שום רווח מעשי בהליכה עם נעמי. היא צפויה להפוך לנזקקת, לוקטת שיבולים בשדות זרים. שום סיכוי לשוב ולהינשא, שום סיכוי לשוב ולהיבנות – ההליכה ליהודה עם נעמי פירושה חיי בדידות ועוני.

לא היתה זו החלטה קלה עבור ערפה. הפסוק מספר לנו שערפה בכתה כשנעמי ניסתה לשכנע אותה לשוב על עקבותיה. נראה שנשמתה של ערפה, לפחות בהתחלה, חשקה לדבוק בנעמי, לאחוז בגדוּלה. אבל בסופו של דבר היא שמעה לקול ההיגיון של נעמי ועזבה. החצוצרות לא הריעו והאורות לא הבזיקו. האם היה לערפה מושג על השלכות החלטתה?

קווי הדמיון בין רות לערפה – שתיהן נסיכות מואביות, אחיות הנשואות לשני אחים – צובעים את רגע ההבדל הזה בצבעים חדים. רות וערפה עומדות שתיהן על סף הגדולה. שתיהן מתלבטות: להקשיב לכמיהה הפנימית הזו או להפנות עורף? לציית לרחשי הנשמה או להיות מעשית? ערפה קיבלה החלטה פשוטה, פרוזאית – היא הפנתה את עורפה. המפריד בין הַמְרָאָה להתרסקות הוא דקות ספורות.

מאות שנים אחר כך צמח ההבדל הזעיר הזה לעימות בין תרבויות, שהתבטא לא רק במעמקי הלב של האחיות, אלא בהבדל התהומי במבנה הגוף של צאצאי השתיים: גָּלְיָת ודוד. גלית, בנה של ערפה, בריון גדל ממדים, נציג אסכולת "כָּל דְּאַלִּים גָּבַר", הבז להמיה הגולמית הבוקעת מעמקי נשמת אנוש; ניצב מול דוד, "נעים זמירות ישראל", גדול העורגים, ונכדהּ של זו אשר דבקה בנעמי גם כשההיגיון אמר אחרת.

בתיאור התנגשות הקטבים הזו, אומרים חז"ל, "יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה". מעניין שערפה מזוהה כאן כמי שקיבלה נשיקה, בשעה שבמגילה היא שנותנת את הנשיקה – היא שבחרה לנשק את נעמי לשלום. ערפה לא סבלה מאוטיזם רוחני; לבה השתוקק לקרבת האלוקים שייצגה נעמי. היא נשקה כי היא נוּשְׁקָה, נשמתה המריאה נוכח האפשרויות העומדות בפניה. אבל התכליתיות ניצחה. ערפה הפנתה עורף וסגרה את הדלת.

חז"ל מגלים לנו שמאבקה הפנימי של ערפה הותיר אחריו עקבות נוספים: בשכר ארבעים פסיעות שהלכה ערפה עם חמותה קיבל גלית אַרְכָּה של ארבעים יום במלחמתו עם דוד, ובשכר ארבע דמעות שהורידה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעה גיבורים. הגדולה, כְּפֶשַׂע בינה ובין ערפה, חמקה לה. וגדולה שסטתה מדרכה והחטיאה את מטרתה מפיקה גדולה הסוטה מדרכה ומחטיאה את מטרתה.

ברוכים הבאים!

שבועות הוא היום שהקב"ה מושיט את ידו ומציע לנו הזדמנות להיכנס אל המקום המפחיד הקרוי מערכת יחסים – מקום שהמטרה היא קרבת אלוקים, לאו דוקא תועלת מעשית.

תלמידה שלי שהתקרבה ליהדות סיפרה לי איך מציפים אותה ספקות מדי פעם. חיי התורה לא היו לה גן של שושנים. כשהתחילה לשמור שבת מתחה את יחסיה עם הוריה כמעט עד לנקודת השבירה; היא ויתרה על מערכת יחסים מבטיחה עם בחור צעיר, כי הגיעה למסקנה שהוא נע בכיוון הרוחני הלא־נכון; והקהילה שעברה לגור בה היתה פחות נוצצת ממה שנראה היה מחלון הראוה לפני שהתחזקה. האם זה היה שווה? היא תמהה.

בימים שהתשובה על שאלתה היא שלילית, היא כועסת. למה לא הזהירו אותי שזה הולך להיות כל כך קשה? למה היה עלי לסבך את חיי? למה 'קניתי' את כל החמימוּת והנעימוּת האלה, כשהחיים אינם חמימים ונעימים רוב הזמן?

אבל בחג השבועות, היא אמרה, העניינים תמיד מתבהרים לה: מערכת יחסים עם אלוקים שווה הכל. אין מדובר בנוחוּת, אלא בנכונות להקשיב ללחישת הנשמה, תזכורת לעצמי הפרגמטי שלנו להפסיק לעשות כל כך הרבה רעש, כי ישנו רובד אחר לגמרי של מציאות.

אבל בחג השבועות, היא אמרה, העניינים תמיד מתבהרים לה: מערכת יחסים עם אלוקים שווה הכל. אין מדובר בנוחוּת, אלא בנכונות להקשיב ללחישת הנשמה, תזכורת לעצמי הפרגמטי שלנו להפסיק לעשות כל כך הרבה רעש, כי ישנו רובד אחר לגמרי של מציאות, שאמנם אינו יכול להתחרות בעוצמת הרעש, אבל מציף את חיינו באור.

מעמד הר סיני היה הזמנה לעשות את הזינוק אל המקום השמח (והמפחיד) הזה: מערכת יחסים עם הקב"ה. כשחטאנו בחטא העגל, השתמש אלוקים בשורש שמה של ערפה כשקרא לנו עַם קְשֵׁה עֹרֶף. ברגע האמת בחרנו בדרך הקלה החוצה והפנינו עורף למערכת יחסים, כדי לסגוד לפסל שאין לו שום דרישות.

וכל שנה בחג השבועות השערים פתוחים שוב לרווחה.

ערפה אכן הפנתה עורף, אבל רות, אמו של משיח, פסעה אל תוך השער. החצוצרות לא הריעו שם, המוזיקה לא הובילה לקראת קרשנדו – לפחות לא בעוצמה שהגיעה לאזני רות. המתינו לה רק בוז, עוני והשפלה.

אבל בסוף – מבטיח לנו הקב"ה – אתם תהיו קדושים כי אני קדוש. יכול להיות שזה לא יהיה פרקטי, קל או הגיוני במיוחד, אבל רות – הָרְווּיָה– בחרה בחיים.