צריך עיון > סדר שני > האם המסורת היהודית מאמינה ב"סובלנות"?

האם המסורת היהודית מאמינה ב"סובלנות"?

-
גליה סברסוב יועצת חינוכית (MA) מנחה למיניות בריאה

הגירסה המסורתית של עיקרון הסבולנות שונה באופן מהותי מהגירסה הליברלית שלו. עיקרון הסובלנות במסורת היהודית אומר כי כל אדם שמטרתו לעשות טוב, לקיים את התורה, אנו מחויבים להתחשב בדעותיו ולתת להם מקום. אולם העומד ומכריז "אין ברצוני לעשות טוב אלא לחיות את חיי כפי שאני מבין אותם" אין לו מקום לגיטימי במרחב הדיון היהודי.

ט' חשון תש"פ
 

"כשם שאין פרצופיהן שוין זה לזה כך אין דעתם שוה זה לזה אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו… שכן משה מבקש מן הקדוש ברוך הוא בשעת מיתתו ואומר לפניו: רבונו של עולם… מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד לפי דעתו" (מדרש רבה פנחס)

באמצעות מדרש זה הדגיש בית המשפט העליון את דבקותו בעיקרון הסובלנות, בפסיקתו משנת 1984. הסוגיה שבאה לפני בית המשפט היתה ערעור שהגישו המפלגות שנפסלו מלהתמודד לכנסת על ידי ועדת הבחירות. אף שהשופטים הותירו על כנה את החלטת ועדת הבחירות, הם מצאו לנכון להדגיש את דבקותם העקרונית בחופש המחשבה ובעקרון הסבלנות, והם תמכו יסודותיהם בין השאר במדרש הנ"ל.

בסיכום הדברים נכתב: "זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל, שיהיו סובלים כל אחד ואחד, כל קבוצה וקבוצה, לפי דעתם והשקפת עולמם. וזהו סודן הגדול של הסובלנות ושל ההקשבה לזולת… שהכרחיים הם למשטר תקין" (ערעור בחירות 84/2, פסקי דין , לט [293]2).

שאלות של פלורליזם, סובלנות, פתיחות וקבלת דעות וגישות שונות משלך מעסיקות מאד את החברה החרדית בשנים האחרונות, לפעמים בצורה מודעת ורפלקטיבית ולעתים באופן שאינו מודע

האם "מורשת ישראל" אכן תומכת בעיקרון הסובלנות כפי פרשנותו של בית המשפט? אני סבורה שלא. עם זאת, עימות ההשקפה המסורתית עם ההשקפה הליברלית של המשפט הישראלי נותן לנו פתח להתבונן ביחס המקורות לפתיחות ולהכלת האחר.

 

סובלנות במסורת היהודית

שאלות של פלורליזם, סובלנות, פתיחות וקבלת דעות וגישות שונות משלך מעסיקות מאד את החברה החרדית בשנים האחרונות, לפעמים בצורה מודעת ורפלקטיבית ולעתים באופן שאינו מודע. נושאים כמו פמיניזם, שיוון זכויות וקבלת השונה מרחפים בשיח הציבורי שלנו. שאלות כמו גבולות חופש הביטוי, חופש הפרט ומעמדו של הילד במרחב המשפחתי מעצבים את השיח החינוכי שלנו – לעתים במשים, ולעתים קרובות יותר, שלא במשים.

מי שיתבונן בחברה היהודית ה"מסורתית", מימי חז"ל ועד ימינו, יבחין בחברה פלורליסטית ורבת דעות. הפלורליזם מתבטא בצורה הבולטת ביותר בריבוי הדעות בבית המדרש, הנתמך באמרה השגורה בפי כל: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". מימי בית הלל ובית שמאי, לא פסקו מחלוקות בישראל. לעתים עלו מחלוקות אלו לטונים צורמים, אבל בסך הכל, נדירות הפעמים שבהם הופעלה צנזורה חריפה על דעה מסוימת.

יאמר מי שיאמר כי הסובלנות היהודית נגמרת בתוך בית המדרש. עם זאת, בדברי המהר"ל אנו מוצאים עמדה שונה. בהתייחסו לצנזורה של ספרים, כתב המהר"ל בספרו (באר הגולה, באר שביעי) בזה הלשון: "לכן אין להרחיק שום דבר המתנגד על דעתו […] אף אם הדברים הם נגד אמונתו ודתו, אין לומר עליו: אל תדבר וסתום דברי פיך, שאם כן לא יהיה בירור הדת. ואדרבה תדבר ככל חפצך כי העלם דברי המתנגד בדת, אין זה רק חולשת הדת." המהר"ל אומר אפוא ברורות כי לא רק בויכוח פנימי בתוך בית המדרש יש מקום למגוון דעות, אלא אף בדברים של כפירה ממש. אין מקום לצנזר ולהשתיק את דעות הכופרים, אלא אדרבה, עלינו להוכיח את נפסדות אותן דעות דווקא בכך שנתווכח עמן, ונראה לכל כי הצדק עמנו.

המהר"ל אומר אפוא ברורות כי לא רק בויכוח פנימי בתוך בית המדרש יש מקום למגוון דעות, אלא אף בדברים של כפירה ממש. אין מקום לצנזר ולהשתיק את דעות הכופרים, אלא אדרבה, עלינו להוכיח את נפסדות אותן דעות דווקא בכך שנתווכח עמן

כמובן, מבחינה חברתית יש חובת נידוי במקרים מסוימים – ישנן דעות שאין להן מקום בחברה, והמשמיע אותם מוקע ומוצא אל מחוץ למחנה. אולם, פעולה זו, של הגדרת דעות מסוימות בתור לגיטימיות והוצאת אחרות מחוץ לקונצנזוס, שונה מעמדה עקרונית של "צנזורה". גם בחברה ליברלית, אין מקום לאדם המערער על עצם הסדר הליברלי. פשיזם וגזענות, למשל, הן עמדות המוקעות אוטומטית.

אם כן, עמדתו של המהר"ל תומכת לכאורה בעקרון חופש הביטוי. על פניו, דבריו דומים להפליא לדבריו של אחד ממעצבי הליברליזם, ההוגה האנגלי ג'ון סטיוארט מיל. מיל, בפרק הראשון של ספרו "על החירות", מגן על חופש הביטוי בטענה שמזכירה מאד את דבריו של המהר"ל.

ניתן לומר אפוא כי הגישה היהודית של "אלו ואלו", ובכלל, הנכונות להתווכח עם דעות שהן החשיבו אותן שגויות, מתאימה הרבה יותר להשקפה הליברלית של סובלנות, מאשר להשקפה הנוצרית שקדמה לה.

ג'ון לוק, שקדם למיל ביותר ממאה שנה, מתווה את עקרונות הסובלנות. כתביו המדיניים של לוק עומדים בבסיס הסדר הפוליטי המוכר לנו כיום מרוב מדינות המערב – משטר וחוקה הדוגלים בסובלנות דתית, בחופש הביטוי ובזכויות הפרט. לוק מפורסם בין השאר בזכות ה"איגרת על הסובלנות", הרואה בעקרון הסובלנות ערך עליון. איגרת זו נכתבה על רקע מלחמות הדת העקובות מדם בין הפרוטסטנטים לקתולים, אשר שיסעו את אירופה בימיו. במקביל, במקום שבו כתות נוצריות שונות ערפו איש את ראש אחיו, המאבק החריף והסוער ביותר בין הרפורמים לאורתודוקסים בעולם היהודי היה המאבק של הרש"ר הירש על הפרדת הקהילות. מאבק שלכאורה אין ליברלי ממנו בתור דרך לפתור סכסוכים. גם התסיסה העצומה סביב השבתאות (שלוותה בסכנה ממשית לקיומן של הקהילות), והתאפיינה באווירה של "ציד ראשים", לא הגיעה לרוב ליותר מגירוש מהקהילה או לצעדים הדומים באופים ל"שיימינג".

השאלה היא מה ניתן ללמוד מכך. האם אנו יכולים להסיק שבית המשפט צדק? האמנם המסורת היהודית של סובלנות וחופש ביטוי היא אכן מסורת ליברלית?

 

 

"אני" מול "דבר ה'"

כאשר מסתכלים על החברה החרדית היום, קל מאד לראות שמדובר בחברה בעלת הנחות יסוד שאינן ליברליות. לעומת החילוני הדוגל ב"חיה ותן לחיות" או ב"איש באמונתו יחיה" (שהוא בעצם שיבוש של "צדיק באמונתו יחיה"), המנחים את הסדר הליברלי, האדם החרדי מדבר על "מה ה' אלהיך שואל מעמך". מה שמנחה את האדם החרדי, המסורתי, הוא בקשה אחר ה"נכון", בתור משהו הנמצא מחוצה לו, ולא בקשת המימוש העצמי שלו, הנובעת מהאוטונומיה של היחיד. שוני זה מתבטא כמובן גם בהתנהגות החברתית. החברה החרדית מפקחת על התכנים המתפרסמים בה, ומנהלת מלחמה מתמדת כדי לייצר הבחנה בין האסור והמותר, הנכון והשגוי.

מה שמנחה את האדם החרדי, המסורתי, הוא בקשה אחר ה"נכון", בתור משהו הנמצא מחוצה לו, ולא בקשת המימוש העצמי שלו, הנובעת מהאוטונומיה של היחיד

יש הבדל תהומי בין העמדת דבר ה' במרכז המסורת התורנית לבין הצבת ה"אני" בלב הקיום של הליברל. במוקד טענת הליברל בזכות הסובלנות יעמוד הטיעון הבא: האדם הוא יצור חופשי, אוטונומי. לכל אדם יש זכויות יסוד מעצם היותו אדם (מושג שאף הוא הוטבע ע"י לוק). הוא אשר מעצב את חייו לפי רצונו, ואל לאדם אחר להתערב בבחירותיו. ניתן לומר כי לפי תפיסה זו מוטב לו לאדם לחיות חיים עצמאיים מאשר לחיות חיים "נכונים", לכל הפחות, כל עוד הוא אינו פוגע בזכויותיהם של אחרים.

לפי תפיסה זו, אין על אדם חובה לתרום לחברה ולסביבה. זכותו של אדם מוכשר, שיכול לתרום לעולם מכשרונותיו ויכולותיו, לשבת בבית ולהתבטל רק כי כך הוא בחר. אדם יכול להסתכן בחייו, רק כי איש לא יאמר לו מה לעשות. במדינות מסוימות, יכול אדם לבחור לשים קץ לחייו, כי זה מה שהוא בחר. המצוה הראשונה בתורה הליברלית היא לכבד את בחירתו של האדם. רק אחר כך אנו יכולים לעודד אותו לבחור במעורבות חברתית ובחיים טובים וראויים. גם אם הוא יסכים שיש ראוי ולא ראוי, יש נכון ולא נכון, עבורו, החירות קודמת לנכון. האדם הפרטי קודם לצו הכללי.

כך למשל, לפני זמן לא רב עלתה בכנסת הצעת חוק של חברי הכנסת שולי מועלם ומיקי זוהר לחייב את ספקיות האינטרנט לסנן תכני תועבה. אין הרבה אנשים בחברה שלנו שיגנו על צריכת תכנים אלו, ויחשיבו אותה מעשה ראוי וטוב. עם זאת, הצעת החוק שלהם זכתה לביקורת רבה. אחד המתנגדים הקולניים שלה, עורך הדין יהונתן קלינגר, המגדיר עצמו לוחם "זכויות אדם", והנאבק להגנה על חירותם של משתמשי האינטרנט, כתב על החוק כך: "הם רוצים ועדה ממשלתית שמחזירה אותנו לימי החושך שבהם ועדה ממשלתית החליטה שלהקת הביטלס היא השפעה רעה על בני הנוער, ולכן לא תגיע להופעה כאן." מובן שבעיני אדם מסורתי, הצעה כמו זו של ח"כ מועלם אינה זקוקה לפנים. היא מובנת מאליה.

התפיסה המסורתית איננה רואה את האדם אדון לעצמו וריבון גמור לחייו. האדם, לפי תפיסה זו, מחויב לבחור בטוב. הוא מחויב לממש זכות, לזכות בזכויות

הגישה הליברלית אומרת "האדם במרכז". לעומתה, הגישה המסורתית מבינה כי האדם הוא חלק ממשהו גדול הרבה יותר. התפיסה המסורתית איננה רואה את האדם אדון לעצמו וריבון גמור לחייו. האדם, לפי תפיסה זו, מחויב לבחור בטוב. הוא מחויב לממש זכות, לזכות בזכויות. אין לו "זכות" לבחור בין אופציות. "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות." זכותו של האדם מתגברת בכך שהוא עושה את הנכון. הסמכות המוסרית, לפי היהודי המסורתי, איננה ההכרה העצמאית של האדם הפרטי, אלא הברית הקולקטיבית שכרת ישראל עם אלוקיו.

זהו ההבדל המהותי בין העמדה הליברלית לעמדה המסורתית, וממנו נוצרים שני קווים מקבילים שלא יפגשו לעולם. כל ציטוטי ומאמרי חז"ל שהוזכרו בתחילה מתייחסים אך ורק למצב שאדם אחר רוצה לבחור ב"טוב", אלא שיש לו דעה אחרת על מהו אותו טוב. הלגיטימיות של דברי בית שמאי בעיני בית הלל ולהפך אינה נובעת מכך שהם מאמינים ב"זכותם" של בית שמאי להביע את דעתם. היא נובעת מכך ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים". בית הלל מבינים כי גם בית שמאי מכוונים אל הטוב, ולכן מכבדים את נסיונם להשיג אותו. יש בכך עמדה של ענווה, ההפוכה לגמרי מהגישה הליברלית של העמדת האדם במרכז.

כיוצא בו, גם דבריו של המהר"ל, שאין טעם לצנזר דברי כפירה, מנומקים בטיעון שהוויכוח עם דעות שגויות עוזר לבירור האמת. ברור למהר"ל שאין כל לגיטימיות לדעות שאינן מבקשות את הטוב, דעות הכופרות בו. אולם הוא סבור שהטוב מתברר מתוך הוויכוח, ולא מתוך ההשתקה. במידת מה, יש כאן אותה עמדה של כפיפות בפני משהו שגדול ממך, והבנה שלא "דעתך" היא המושלת, אלא איזו אמת עליונה ממך. אנו יכולים להתפלל אל הקב"ה למגר את הרשעה ולהשיב את הטועים, אולם אין לנו סמכות להחליט שהגענו לאמת המוחלטת, כך שאיננו צריכים עוד את הוויכוח כדי לברר אותה.

אולם, הסובלנות של העמדה הליברלית עומדת מנגד, מכריזה ומצהירה: "האמת אינה המטרה העיקרית שלנו." הסיבה שהיא מקבלת כל עמדה, אינה אמונתה שצריך לתת מקום למאמצים הכנים של אנשים שונים להשגת האמת, אלא העיקרון הליברלי של חירות הפרט.

אין מורשת ישראל סובלת כל דעה והשקפת עולם. כלל וכלל לא. מורשת ישראל סובלת אך דבר אחד בלבד: מגוון דעות רחב אשר במכנה המשותף של כולן נמצאת מטרה עיקרית אחת והיא: לבחור ב"טוב"

כלומר, הפרשנות של בית משפט העליון, האומרת: "זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל, שיהיו סובלים כל אחד ואחד, כל קבוצה וקבוצה, לפי דעתם והשקפת עולמם." אינה נכונה. אין מורשת ישראל סובלת כל דעה והשקפת עולם. כלל וכלל לא. מורשת ישראל סובלת אך דבר אחד בלבד: מגוון דעות רחב אשר במכנה המשותף של כולן נמצאת מטרה עיקרית אחת והיא: לבחור ב"טוב". קיומה של הסובלנות היהודית מותנה בתנאי יסודי זה, שהוא היסוד והשורש לקיום של עם ישראל ולקיומו של העולם בכלל.

עקרון הסובלנות של המסורת היהודית אומר כי כל אדם שמטרתו לעשות טוב ולקיים את התורה, דעתו לגיטימית ויש לתת לה מקום. אולם העומד ומכריז: "אין ברצוני לעשות טוב אלא לחיות את חיי כפי שאני מבין אותם", אין לדעותיו מקום במרחב הדיון היהודי.

כאשר אנו דנים על ערכים ליברליים סביב סוגיות כמו פמיניזם, נטיות הפוכות, גישות חינוכיות שונות ועוד, יקל עלינו מאוד אם יעמדו לנגד עינינו באופן ברור שתי העמדות: הליברלית והמסורתית. כך נוכל לשאול את עצמנו, האם הגישה שאנו דנים בה חותרת לבירור האמת והטוב בעולם, או שמא היא מקדשת את הפרט ואת בחירותיו, וכל שאר הערכים משניים בעיניה.

תמונה: Bigstock

2 תגובות על “האם המסורת היהודית מאמינה ב"סובלנות"?

  • מצאת כמה פירורי סובלנות ביהדות
    אפילו הרמב"ם לא היה ממש סובלני וב-700 השנים האחרונות הסובלנות הדתית ממש לא איפיינה את ראשי המדברים ביהדות הדתית.

  • את מחליטה מה לטעמך טוב ולפי זה את בוחרת שמה שלא טוב לטעמך לא צריך להיות סובלני כלפיו
    הבעיה היא שהשני חושב שמה שהוא עושה זה טוב ופעמים רבות הוא חושב שאי"ז שאלה של טוב אלא פשוט דבר שהוא "רוצה" ואין בו כל רע
    השאלה של סובלנות היא חלק מהשאלה מי את שתקבעי את גזרות הטוב והרע בהתאם להשקפת עולמך
    ואגב… אל תדברי בשם הדתיים. הבאת לדוגמה את החוק נגד פורנו והחלטת שלאדם דתי ההצעה הזאת מובנת מאליה. אז זהו שלא… גם אם את בעד לכפות את עצמך על אחרים יש פה רבים וטובים שרוצים לחיות ולקיים את הדת בלי לכפות על החילוני מה הוא יעשה בביתו
    כך גם דברייך שאין הרבה אנשים שרואים בזה משהו טוב נכון חלקית כי אין אנשים שרואים בזה טוב אבל יש הרבה אנשים שרואים בזה "לא רע" לפחות לא מאוד רע ולכן חושבים שא"א לכפות על זה
    לא כל דבר זה רע וטוב בדיוק כמו הארוחה שאכלתי קודם שהיא לא שאלה של רע וטוב אלא פשוט שבא לי לאכול

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל