חידה פוליטית ידועה הוא מספר המנדטים של רשימת "יהדות התורה" בכנסת ישראל. מצד אחד, הציבור החרדי הוא בעל שיעור צמיחה גדול במיוחד ביחס לממוצע הישראלי. מנגד, הכח האלקטורלי שלו אינו גדל. בבחירות של שנת 2013 זכתה יהדות התורה לשבעה מושבים בכנסת. בשנת 2015 לשישה מנדטים, וב־2019 לשמונה מנדטים. בארבעת מערכות הבחירות שהתקיימו מאז זכתה יהדות התורה בכל פעם לאותו מספר: שבעה. איך מסבירים זאת?
אפשר לחשוב על מספר גורמים לתופעה. במאמר זה אבקש להתמקד באחד מהם: חרדים (אשכנזים, במקרה של יהדות התורה) שאינם מצביעים "לפי הספר". למרות הוראות מפורשות של גדולי הרבנים להצביע לרשימת ג', הם בוחרים להצביע למפלגות אלטרנטיביות, או שלא להצביע בכלל.
לפי מאמרי מערכת שחוזרים על עצמם מדי תקופת בחירות בעיתון יתד נאמן, מדובר בסוג של מרד, שכן מצות הדת מחייבת כל אדם חרדי (אשכנזי) להצביע לרשימה הנכונה. כך לדוגמא נכתב לקראת בחירות שנת תשע"ד:
צומת הוא תמיד מקום מסוכן, בפרט כשמדובר בצומת של עתידים. מערכת הבחירות הנוכחית חשובה ומכרעת, כי היא ניטשת בשעה שהשעה משחקת לרשעים המבקשים להצר לישראל, ובשעה שיש המבקשים ללכוד בכלובם את צפור הנפש שמצייצת בפנימו של כל יהודי החרד לדבר ד' את שירת הקיום: "ועשית ככל אשר יורוך."
לכל תקופה על פני צוק העתים היו את הקברניטים שלה. מרנן ורבנן מאורי הדורות ישבו ליד ההגה, שלטו על הדוושות. הם הורו מתי להתכופף מפני רוח, מתי להגביה ראש. הם היו הרמזור שכיוון את תנועת ההמונים. הם נתנו אור ירוק, הם האירו באדום את ה"עצור". מי שנטל מהם עצה, לא נכשל. הם היו קומץ מורמים מעם, שעיני הנץ שלהם ראו למרחקים ואיש לא העז להתערב. הלבטים כמו ההכרעות, היו שייכים רק לגדול הדור שבכל דור, לקברניט האוחז במפרש ספינתה של התקופה. רבים היו אנשי ה"קיבל". אבל ה"מסרה" לא היה נחלת ההמון. להמון היה תפקיד אחד בלבד: לציית! – בבחינת נעשה ונשמע. כך בכל הדורות, החלוקה והסדר היו ברורים. אף אחד לא דחף מאחור. הדור, בכל דור, לא היה הפקר!
ההיררכיה הזו, היא המהות. זו דרך המסירה. אין דרך אחרת.[1]
בראיון שהעניק לתקשורת, ח"כ יעקב אשר השווה את הבחירות למפקד חרדי: כל חרדי (אשכנזי) הרי חייב להצביע ג'. הפסוק "ועשית ככל אשר יורוך" אינו רק מקור לסמכות חכמים בהלכה, אלא יסוד לציות ציבורי ופוליטי ולחובה לבחור במפלגה מסוימת. אין אופציה אחרת. הגדיל לעשות הרב שלום בער סורוצקין: הוא קבע שחובת הציות היא מיסודות היהדות. "אם נבוא למערכת בחירות ונחליט שאנחנו בוחרים, אז במה אתה יהודי?" אמר בראיון שפורסם לאחרונה.[2]
במאמר זה אבקש לתת קול לאותם רבים – עשרות אלפי חרדים שאינם מצביעים עבור "מפלגת האם" כפי שמורים גדולי ישראל.
במאמר זה אבקש לתת קול לאותם רבים – עשרות אלפי חרדים שאינם מצביעים עבור "מפלגת האם" כפי שמורים גדולי ישראל. אנשים חרדים המקפידים על קלה כעל חמורה, יהודים כשרים שאינם מערערים על סמכות רבנים בתחום ההלכה: ההלכה מחייבת, וחכמי התורה הם הפוסקים אותה לעם. ואולם, יתכן שאותם רבים סבורים שסמכות ההכרעה ההלכתית אינה כוללת את בחירת הפתק בקלפי, וכי אף שגופי תורה אכן תלויים גם בהכרעות הפוליטיות, התורה אינה דורשת מן האדם לוותר על אחריותו האישית ועל כח בחירתו. כדי לבאר עמדה זו, עלינו לחזור לשורשי הדברים.
ציווי התורה: ושמרת לעשות ככל אשר יורוך
סוגיית בית הדין הגדול בתורה איננה פותחת בציווי לציית. היא פותחת במציאות של מבוכה: כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ־לֹהֶיךָ בּוֹ. רק לאחר מכן בא הציווי: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה', וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה. לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.[3]
סדר הדברים חשוב. התורה מניחה שאדם יכול ללמוד, לחשוב ולברר, ובכל זאת להיתקל בשאלה שאין בכוחו להכריע בה לבדו. לצד זאת, ישנם עניינים אשר מתעוררת בהם מחלוקת שאין לה הכרעה. במקרים אלה התורה שולחת אותנו אל הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' ואל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם. הרמב"ן מבאר את החשיבות העקרונית של מנגנון ההכרעה שקבעה התורה במקום שנפל ספק:
והצורך במצוה הזאת גדול מאד, כי התורה נתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. וחתך לנו הכתוב הדין, שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה, או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה, כי על הדעת שלהם הוא נותן להם התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל.[4]
אסור, כפי שהרמב"ן מדגיש, שהתורה תהפוך להיות כמה תורות. עם ישראל חי בתוך מסגרת של ברית עם הקב"ה באמצעות התורה, שהיא "ספר הברית". עלינו לדאוג שתהא תורה אחת בלבד. כולנו בני אותה הברית עם ה', ועל כולנו לחיות לאורה של תורה אחת. כדי לוודא שריבוי הספקות במשמעות דברי התורה לא יהפוך לתורות חלוקות, קבעה התורה מנגנון הכרעה: "על דעת שלהם" – חכמי בית הדין הגדול – "הוא נותן להם התורה".
עם ישראל חי בתוך מסגרת של ברית עם הקב"ה באמצעות התורה, שהיא "ספר הברית". עלינו לדאוג שתהא תורה אחת בלבד. כולנו בני אותה הברית עם ה', ועל כולנו לחיות לאורה של תורה אחת.
כבר בשלב הזה ניתן להבין מדוע שאלות אישיות הקשורות לשיקול הדעת האישי של כל אדם ומשפחה אינן נופלות בתוך ההגדרה של "ועשית ככל אשר יורוך". שכן, אם מטרת הכלל היא שלא תיחלק התורה להיות שתי תורות, הרי שתחולתו תהיה מוגבלת להכרעות של תורה – שאלות של מותר ואסור, חייב ופטור, טמא וטהור – ולא תכלול הכרעות של דברי רשות המשתנות מטבען מאדם לזולתו. בשאלות הפרטיות העולות בכל עת, בני אדם שונים יקבלו הכרעות שונות, ואין בכך כל פגם: הפסוק מקפיד שלא תתחלק התורה לשתי תורות, ואילו בדברים שאינם דברי תורה יכריע כל אדם לפי ראות עיניו ונטיית לבו.
במקרים אלו חוזרים לכלל "כל מי שנוטל עצה מן הזקנים איננו נכשל".[5] כדאי בהחלט להיוועץ בדמות רבנית לקבלת הנחיה. מנגד, כפי שאומר הרב פייבלזון, צריך תמיד להפעיל שיקול דעת, ולא לקבל את דעתו לבדה.[6] ואין לכך שום קשר ליסוד של "ועשית ככל אשר יורוך".
הכרעת בית הדין הגדול
נוסף לכך, כאשר מדובר במחלוקת הלכתית שיש להכריעה כדי שלא תיעשה התורה תורות תורות, נדרשת הכרעת בית דין הגדול שהיא הכרעה מוסדית. מחלוקות אלו אינן מוכרעות באמצעות סמכות אישית של מנהיג יחיד.[7] פסוקי התורה, לפי פרשנות חז"ל, מלמדים אותנו על דיני הסנהדרין ודין זקן ממרא, לצד חובת הציות להכרעת בית דין מוסמך שבכל דור.[8] [9] הרמב"ם רואה בבית הדין הגדול "עיקר תורה שבעל פה" ו"עמודי ההוראה", שממנו יוצאים חוק ומשפט לכל ישראל.[10]
כלומר, הציווי לשמוע לחכמים עוסק בראש ובראשונה במערכת משפטית־תורנית: יש הרכב, דיון, מחלוקות והכרעת רוב. התורה איננה שולחת את השואל שאצלו עלה הספק, או את בעלי המחלוקת בהלכה, אל אדם יחיד, אל מנהיג או אל אדמו"ר כאישיות פרטית. היא שולחת אותו אל מוסד: בית דין, סנהדרין, מקום של דיון, מחלוקת והכרעת רוב.
כיוון ששושלת הסמיכה של החכמים איש מפי איש ממשה רבנו נקטעה, מוסד ההכרעה המרכזי שעליו מדברת התורה בטל במובנו המלא. לפי הרמב"ם, חידוש הסמיכה אפשרי רק בהסכמת כל החכמים שבארץ ישראל. גם בכך ניכרת הזיקה העמוקה שבין סמכות תורנית לבין קבלה ציבורית רחבה.[11]
מנגד, ראוי לציין את דברי "ספר החינוך", שמרחיבים את המצוה גם לדורות שאין בהם סנהדרין של חכמים סמוכים. אך חשוב לדייק בלשונו:
לשמוע בקול בית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוו אותנו בדרכי התורה באסור ומותר וטמא וטהור וחייב ופטור, ובכל דבר שיראה להם שהוא חיזוק ותיקון בדתינו. ועל זה נאמר "ועשית על פי הדבר".
ובכלל המצוה גם כן לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט, כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמנינו… ועובר על זה ואינו שומע לעצת הגדולים שבדורו בחכמת התורה ככל אשר יורו מבטל עשה זו, ועונשו גדול מאד.[12]
ולענין החיוב עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורנו, נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכר ונקבה. ועובר על זה ופורץ גדר בדבר אחד מכל מה שלמדונו רבותינו בפירוש התורה, כגון באחד מי"ג מדות או בדבר שהוא אסור מהלכה למשה מסיני, עובר על לאו זה.[13]
דברי החינוך מגבילים את תחולת הסמכות ל"חכמת התורה", "דרכי התורה באסור ומותר". לפי מה שהבאנו לעיל מדברי הרמב"ן, הגבלה זו מובנית לעקרון הגג של השמיעה לדברי בית הדין הגדול, ולדעת ה"חינוך" גם לחכמי כל דור ודור: הדאגה לתורה אחת ולא שתי תורות. היא לא תחול על עניינים שאינם כרוכים בפרשנות התורה, ולא על הוראת יחיד שלא לפי דרכי הדיון הפרשני והפסיקה.
מקור הסמכות
מהו מקור הסמכות של בית הדין הגדול, או של חכמי ישראל שבאו אחריו (לפי שיטת ה"חינוך")?
הרב שלמה דיכובסקי מדגיש כי אף על פי שסמיכת החכמים היושבים בבית הדין הגדול ניתנה על ידי חכמים, היה הנסמך זקוק להסכמת העם, וללא הסכמה זו בטלה סמיכתו:
הרי לנו שהסכמת העם לא היתה רק תנאי בסמיכת החכמים, שאם כן היתה מספקת הסכמה מאוחרת של העם כשרבי מאיר נשא אשה. אלא היא חלק עיקרי של הסמיכה, ובהעדרה בטל הכל.[14]
על פי הרמב"ם, לאחר ששושלת הסמיכה של החכמים איש מפי איש ממשה רבנו נקטעה, נדרשת הסכמת כל החכמים שבארץ ישראל לחדש את הסמיכה.[15]
כאשר ה"חינוך" מרחיב את סמכות החכמים גם לימינו, הוא מזכיר תחום נוסף של סמכות חכמים, לצד סמכות המבוססת על פרשנות התורה: עניינים הנוגעים לחיזוק הדת ותיקונו. כלומר, תקנות וגזרות. הט"ז מבאר כי הסמכות לכך נשענת על העם, ונובעת מהסכמת הציבור עצמו: "כי הכח והממשלה מן התורה ביד הצבור לעשות גדרים לעבירות."[16]
ר׳ אלחנן וסרמן הי"ד מרחיב גם הוא את עקרון הסמכות לזמן שאין בו חכמים סמוכים, וגם אצלו היא כרוכה בכח הציבור ובהסכמת כל חכמי ישראל שבאותו דור:
להוכחה שיש לקיבוץ כל חכמי ישראל כח של בי"ד הגדול, אפילו בזמן דליכא סמוכין, דהא בשעת חתימת התלמוד כבר בטלה הסמיכה, ומ"מ חייבים כל ישראל לשמוע להן, דכיון דאמרה תורה אין לך אלא שופט שבימיך, ואין לנו שופט אחר אלא הסכמת כל חכמי ישראל שבאותו הדור הראויים להוראה, על כן, עליהן צוותה תורה לשמוע להן.[17]
ר' אלחנן קובע בדבריו את סמכותם של "כל חכמי ישראל" שבכל דור ודור – על דרך סמכות התלמוד שתלויה אף היא בקבלת כל ישראל (כפי שמבאר הרמב"ם בהקדמה ל"משנה תורה"). ומכלל הן אתה שומע לאו: ברור שאין סמכות ותוקף להכרעה של מנהיג יחיד, למעט מצב שכל ישראל קיבלו על עצמם את סמכות המנהיג היחיד.
מקום נוסף שניכר הצורך בהשתתפות ציבורית כוללת בהכרעה ההלכתית הוא מעמדה של דעת המיעוט. הכרעת ההלכה, כפי שמבאר בעל ה"מנחת חינוך", חייבת לבוא לאחר ליבון אמיתי ומשא ומתן בין החולקים, שכולל דעות חלוקות:
דהא אזלינן בתר רובא מן התורה דוקא כששני הכתות נשאו ונתנו יחד בדין זה, פנים אל פנים, אז אמרינן אחרי רבים להטות, אבל אם לא נשאו ונתנו יחד רק כל אחד כותב דעתו בפני עצמו כספרי הפוסקים, אף דרוב מסכימים לדעה אחת, בכהאי גוונא לא אזלינן אחר רובא, דאפשר אם היו נושאים ונותנים פנים אל פנים היו הרוב מודים לדעת המיעוט.[18]
כלומר, מקומה של ההכרעה אינו שעת הלימוד ומועד ליבון הדעות השונות, שאז הדעות השונות חייבות להיות מיוצגות, אלא דוקא בסוף התהליך. זאת כפי שעולה גם מן הפסוקים בחומש דברים, שמתחילה קיימת מחלוקת וספק, ורק בסוף הם מוכרעים על ידי בית הדין הגדול.
יתרה מזו, אסור לדיין בבית הדין להסתמך על דעה אחרת, גם אם היא דעת "גדול הדור". מוטלת עליו חובה לומר את דעתו האישית:
ולא תענה על ריב לנטות – רוצה לומר לא תאמר על הריב דבר לנטות, כלומר מצד הנטיה לבד אחר דברי דיין אחד גדול או אחר הרוב, ולא מצד הבנתך, או שתרצה להחריש ממה שבלבך על הדין ולהטות אחר דבריהם, לא תעשה כן. … שלא תאמר דיי שאהיה כרב פלוני אלא אמור מה שלפניך.[19]
כלומר, על בית הדין לדאוג לקיומו של דיון מלא ואותנטי, שמייצג את קשת הדעות המלאה לגבי השאלה הנידונה, והכרעת הרוב עצמה אינה תקפה אם לא ניתנה למיעוט אפשרות לבאר את עמדתו ולהוכיח את צדקתה. בדרך זו קיימת השתתפות של כל ישראל בהליך הפסיקה: כל בני ישראל, כולל הדעות החולקות, מיוצגים היטב, ומתוך כולן מתקבלת ההכרעה.
ברור שתהליכים מהסוג הזה נעדרים מהכרעות היחיד השכיחות כיום במסגרת הוראת "דעת תורה", ואף מן ההחלטה לגבי זהותו של "גדול הדור".
מדעת חכמים ל"דעת תורה"
עד כאן הוצגה תמונה של סמכות תורנית המחייבת לשמוע לחכמים ולקבל את הכרעת הרוב, אשר בנויה על גבולות, אחריות אישית, דיון וקבלת הציבור. על רקע זה מתחדד החידוש המודרני: מעבר מסמכות הלכתית ובית־מדרשית אל תפיסה רחבה של "דעת תורה", התובעת ציות מלא לחכם יחיד, גם בשאלות ציבוריות ופוליטיות וגם ללא דיון משמעותי. כלומר, הציבור כבר אינו בוחר את חכמיו, ואף אין לו תפקיד של לימוד ודיון. תפקידו היחיד הוא לציית.
המושג "דעת תורה" בצורתו החדשה נולד מתוך התמודדות עם משבר אמיתי. ההשכלה והחילון ערערו את מעמדם של תלמידי החכמים, ונוצר צורך לחזק את אמונת החכמים.
ככל הנראה, המושג "דעת תורה" בצורתו החדשה נולד מתוך התמודדות עם משבר אמיתי. ההשכלה והחילון ערערו את מעמדם של תלמידי החכמים, ונוצר צורך לחזק את אמונת החכמים.
הרב דסלר מבטא את הצורך באמון עמוק בתלמידי חכמים ואת ההכרה במגבלות השיפוט העצמי:
אמרו לנו חז"ל לשמוע לדברי חכמים אפילו אומרים לנו על שמאל שהיא ימין, ולא לומר חס ושלום, שבודאי טעו מפני שאנכי הקטנטן רואה בחוש את טעותם, אלא החוש שלי בטל ומבוטל הוא כעפרא דארעא כלפי בהירות שכלם וסיעתא דשמיא שלהם… קרוב הוא אשר מה שידמו שהוא חוש אינו אלא דמיון ורעות רוח. זוהי דעת התורה בגדר אמונת חכמים.[20]
זוהי עמדה רצינית שיש בה קריאה לענווה ולכבוד לחכמי התורה, אך היא מעלה שאלה קשה: עד היכן מגיעה אותה אמונת חכמים? האם אדם אמור לוותר על מה שהוא מבין ויודע בעצמו? האם גם תלמיד חכם מחויב לבטל את דעתו? ואם החושים שלנו כל כך מזייפים, באיזה חוש נשתמש כדי להכריע מי הם חכמי התורה האמיתיים, ולמי עלינו לציית?
כאן מופיע החזון איש. במכתבו אל הרב קלמן כהנא, שתמך בחוק שרות לאומי לבנות, הוא כותב:
השיטה לעשות את התורה לחלקים שונים: הוראה באיסור והיתר – חלק אחד, והוראה בשוק החיים – חלק שני… היא השיטה הישנה של המינים…[21]
לפי כל האמור לעיל, זוהי אמירה דרמטית. החזו"א כביכול ממציא את "השלחן ערוך החמישי", שאינו מבוסס על פרשנות התורה אלא מסור ללב כל אחד ואחד, וקובע שכולם חייבים לציית לרב גם בעניינים אלו. במקום אחר, באותה סוגיה של כפיית שרות לאומי, הוא כותב: "רגשות נפשי מורה ובאה שהוא עניין של ייהרג ואל יעבור, ואולי גם מנקודת הלכה כן."[22]
אף על פי שלא היה מדובר בסוגיה הלכתית והיא אף לא נידונה בבית המדרש בכלים של דיון הלכתי, החזו"א הסתמך על רחשי לבו וקבע כי על הציבור לציית למסקנתו.
לאורך הדורות מצאנו סמכות הלכתית רחבה, אך לא חובה לראות בכל דעה של רב תחולה של "ועשית ככל אשר יורוך".
כאן מתרחש החידוש: לא חידוש בהלכה, אלא חידוש בתפיסת הסמכות. לאורך הדורות מצאנו סמכות הלכתית רחבה, אך לא חובה לראות בכל דעה של רב תחולה של "ועשית ככל אשר יורוך". בוודאי לא ראינו זאת באופן הנ"ל, המבוסס על "דעת תורה" שאינה מתבררת בכלים הלכתיים.
ניתן לומר שהרחבה זו איננה מתחייבת מן המקורות, והיא תגובה למציאות פוליטית מודרנית שקיבלה מעמד מחייב בעולם החרדי.
הסכנה שבדרישה לציית
חידושו של החזו"א הגיע בד בבד עם מציאות חדשה ומרעישה: השילוב שבין סמכות דתית לבין כח פוליטי מודרני: מפלגה, קואליציה, תקציבים, ועדות מינויים ומערכת בחירות שבה הצבעתם של רבים עשויה להיות מוכרעת מכח קריאה אחת לציית.
כאשר כח דתי וכח פוליטי מתלכדים, נשאלת השאלה: בעידן של סמכות אבסולוטית, כיצד נשמרים מנגנוני האחריות האישית, הלימוד, הדיון והבקרה?
כפי שראינו, המסורת ההלכתית עצמה מכירה בכחו של הציבור לתקן תקנות, אך אינה מנתקת אותו מן ההסכמה ומן ההליך. כך למשל כותב הרשב"א:
דבר ברור הוא, שהציבור רשאים לגדור ולתקן תקנות ולעשות הסכמות, כפי מה שיראה בעיניהם, והרי הוא קיים כדין התורה. ויכולים לקנוס ולענוש כל העובר בכל אשר יסכימו ביניהם, ובלבד שיסכימו בכך כל הציבור, באין מעכב… ובלבד שיהיה בהסכמות אלו תלמיד חכם שבעיר, אם ישנו בעיר, או אדם חשוב שנתמנה פרנס על העיר.[23]
כלומר, סמכות ציבורית איננה יכולה לפעול בתוך חלל ריק. היא זקוקה להסכמה, הליך, אחריות ומעורבות של מי שמוסמך לכך. כאשר מאמר מערכת קובע כי "להמון היה תפקיד אחד בלבד: לציית", הוא מוחק את אותם מנגנוני אחריות שראינו לאורך כל הדרך: חובת הדיין לומר את דעתו האישית, קבלת הציבור, דיון פנים אל פנים, ואפילו דעת המיעוט הנשמרת כדי שניתן יהיה ללמוד ממנה (כפי שנאמר במשנה במסכת הוריות).
מכאן הסכנה: לא עצם קיומה של סמכות, ולא עצם קיומה של הנהגה, אלא הרגע שנאמר לאדם לא לשאול, לא ללמוד, לא להפעיל מצפון ולא לשאת באחריות. כאשר הסמכות נעשית מוחלטת, ובמקביל לכך נחלשת האפשרות לחלוק, כאשר מסתמכים על "רחשי לב" של מנהיג, נחלשים גם מנגנוני לימוד התורה וההכרעה של כלל ישראל.
כאשר הסמכות נעשית מוחלטת, ובמקביל לכך נחלשת האפשרות לחלוק, כאשר מסתמכים על "רחשי לב" של מנהיג, נחלשים גם מנגנוני לימוד התורה וההכרעה של כלל ישראל.
כפי שהתבאר לעיל, קשה לראות בדעת חכמים כיום מצות "ועשית ככל אשר יורוך". אך לכך יש לצרף את השאלה העמוקה יותר: האם אכן זהו ציווי התורה לציית בלי שאלה?
מרגע שדעה חולקת נחשבת למרד בתורה, האדם לא שואל עוד "האם הדבר נכון?" ואינו מגבש עמדה אישית. הוא מעביר אחריות לאחר. במצב כזה, קשה מאד לעצור ניצול של כח, כפי שמוכר לנו מכתות שונות העושקות את חבריהן מחירות מעשית ומחשבתית. הדבר כרוך כמעט תמיד בתופעות קשות של פגיעות ועוולות. כאשר נאמנות לקבוצה נעשית זהה לנאמנות לתורה, הפוליטיקה אינה רק משתמשת בשפת התורה; היא משנה את מושג הסמכות התורנית עצמו.
הן מצד מהותו של עניין, והן מצד ההשלכות הקשות, חובה שערך הציות יבוא לידי ביטוי בתוך גבולות ראויים. החינוך לכך שהערך החשוב ביותר הוא ציות משתיק את קול תלמודם של היחידים ומנתק אותם מהתורה עצמה. כפי שה"מנחת חינוך" מזכיר, הדבר נאמר גם על קולותיהן של נשים:
ונראה פשוט דאם חכמי הדור חלוקים באיזה דין באיסור והתר… והולכים אחר הרוב, אין חילוק. שאפילו חכמים קטנים מצטרפים לרוב אם הם חכמים, ואל תסתכל בקנקן וכו' וכן נשים חכמניות כמו דבורה ששפטה את ישראל… לענין המחלוקת באיזה דבר, אין שום חילוק, רק מי שהוא חכם חשבינן דעתו יהיה מי שיהיה, כך נראה פשוט.[24]
מכאן שמחיקת קולות ודעות איננה רק בעיה חברתית או פוליטית; היא פגיעה בדרך שהתורה שבעל פה אמורה להתברר. מחובתו של כל חכם להביע את דעתו, ויש להתחשב בה. מחיקת הקולות בשם הציווי החדש "לציית" אינה חיזוק התורה אלא עיוותה.
סיכום: לשמוע בלי לוותר על האחריות
דוקא משום שיש ערך עצום לאמונת חכמים, אסור לטשטש את ההבחנה שבין פסיקת הלכה לבין הכרעה פוליטית. הסכנה היא בראש ובראשונה לתורה וללומדיה. כאשר הלכה ומערכת שלטונית מתמזגות זו בזו, לא רק הפוליטיקה משתנה אלא גם מושג הסמכות. אם נאמנות לקבוצה מוצגת כחובה דתית של ציות מלא, בלי מקום לדעות שונות ובלי עיגון גלוי בהלכה, מצטמצמת האחריות האישית של כל אדם מישראל ללמוד, לשקול ולהכריע.[25]
כידוע, כך כתב הרב דב לנדו בשנת תשמ"ט, בסיומו של מכתב חריף שבו הוא יצא נגד דגל התורה ומנהיגיה:
אקווה כי בעקבות הדברים הנ"ל לא יטענו נגדם טענות ידועות ברוח המוסכמות והמפורסמות. כגון: כבר הורה זקן. או למשל: כך דעת תורה. או, אסור להתנגד אפי' בכי הוא זה לדעת גדולי הדור. או כל מיני חידושי הלכות שנתחדשו לאחרונה, וגם לא לאחרונה, בסוגיית ימין שהוא שמאל ושמאל שהוא ימין וכיוצ"ב. ואם בכ"ז יטענוך, אומר רק זאת בלבד: כל אותם דברים טובים ונחמדים מוכרים לנו היטב ומאז ומתמיד. במחילה, לא היום נולדנו, ואיננו נערים וקטנים, לא מבחינת הגיל ולא מבחינת הכרתינו את הנושאים הללו לא מהיום ולא מאתמול. ובוודאי ובוודאי שלא עתה יאלפונו דעת ובינה בהם [וכבוד המאלפים במקומם מונח] במה שבוננו אותנו היטב היטב רבותינו הקדושים מצוקי ארץ אשר את מימיהם הנאמנים שתינו בצימאון, וממקור תורתם הנשגבה ותבונתם העמוקה והגות לבם הטהור זכינו לשאוב כל חד לפום שיעורא דילי. ודמותם הקדושה ואמרותיהם הנשגבות וקדושת הנהגתם הנפלאה, עוד גם כעת וכיום עומדים וניצבים כחיים לנגד עינינו, מלהיבים את רוחנו, תוססים ושוקקים בקרבנו, ומנווטים את דרך חיינו בתורה, באמונה, בקיום מצוות, ובהשקפה תורנית בריאה ומלאה בהירה ויסודית. יבינו זאת כל אלה שלא זכו לכל זאת![26]
חידושי ההלכות שהתחדשו לאחרונה, שעליהם מדבר הרב לנדו במכתבו, הם אותה חובת ציות. אותה השתקת כל דעה חולקת. חידושים אלו מעלים חששות כבדים, והם מנוגדים לדרכה של תורה. במובנו המקורי, הפסוק "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" עוסק במערכת ממוסדת להכרעת מחלוקת ובדאגה שהתורה לא תיעשה לשתי תורות. כיום, כאשר המובן הזה אינו מתקיים באופן ישיר, הפסוק קורא לאדם להקשיב: למסורת ההלכתית, לתלמידי החכמים, לבית המדרש ולהכרעת כלל ישראל. ואולם, הקשבה זו אינה פוטרת את האדם מן האחריות שהוטלה עליו.
האתגר הגדול של דורנו איננו לבחור בין סמכות לבין בחירה אישית, אלא להשיב את האיזון ביניהן: תורה אחת שיש לה סמכות, תלמידי חכמים הראויים לאמון, וציבור שאינו מוותר על האחריות שהקב"ה הטיל עליו. זו אינה החלשה של התורה; זו הדרך לשמור עליה.
[1] יתד נאמן, מאמר מערכת ערב הבחירות לכנסת, תשע"ד. פורסם ב-9.10.2013.
[2] ראיון לאריה ארליך בעיתון "משפחה", 30.7.26.
[3] דברים יז, ח–יג.
[4] רמב"ן על דברים יז, יא.
[5] שמות רבה ג, ח.
[6] הרא"מ פייבלזון, שיעורים בענייני התורה שבכתב ושבע"פ שיעור ה', היחס שבין תורה שבכתב ושבעל פה.
[7] בבלי, סנהדרין פו, ב; ירושלמי, סנהדרין יא, ג.
[8] שם.
[9] רמב"ם, הלכות ממרים א, א–ב.
[10] שם.
[11] רמב"ם, הלכות סנהדרין ד, יא.
[12] ספר החינוך, מצוה תצה.
[13] ספר החינוך, מצוה תצו.
[14] הרב שלמה דיכובסקי, "דעת תורה" בהלכה, תחומין ל' (תש"ע) 174-191, ע"פ תלמוד בבלי סנהדרין יד, א,
[15] רמב"ם, הלכות סנהדרין ד, יא.
[16] טורי זהב על שלחן ערוך, יורה דעה רכח.
[17] הרב אלחנן וסרמן, קובץ שיעורים, חלק ב, קונטרס דברי סופרים, סימן ב.
[18] מנחת חינוך עח, א.
[19] ספר החינוך, משפטים, מצוה עז, על "לא תענה על ריב לנטות".
[20] הרב אליהו אליעזר דסלר, מכתב מאליהו, חלק א, עמ׳ 75.
[21] אגרות חזון איש, חלק ג, אגרת צב.
[22] אגרות חזון איש, חלק א, אגרות קיא–קיב.
[23] שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימנים שיא וקפה; וראו גם רמב"ם, הלכות ממרים ב, ג.
[24] מנחת חינוך מצוה ע"ח ו.
[25] הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל היה מזהיר מפני אבדן האמון בהכרעות פוליטיות של רבנים וגדולי תורה, כאשר יש חשש ששיקולים שאינם לגופו של דבר מנחים את ההכרעות, או כאשר נדמה שמובאים לפני הרבנים רק חלק מן הנתונים. הוא הוסיף כי בעיות אלו גורמות לאנשים הרוצים לציית לקולם של חכמים להרגיש ש"הכל פוליטיקה", ומתוך כך אינם נשמעים אף לדברים אחרים ומגיעים לידי מכשול.
[26] מכתב הרב דב לנדו משנת תשמ"ט לר’ שמואל דויטש.
תמונה: שניאור זלמן, CC BY-SA 4.0, via Wikimedia Commons
מאמר נפלא וחשוב לכל יהודי ירא שמים בעת הזו. שימו לב, כי מאמר זה מלא בציטוטים ואסמכתאות תורניות, כמו כל תלמידי החכמים בכל הדורות שכאשר פסקו משהו, הביאו אסמכתאות לדבריהם. לעומת מאמרי ההשקפה השונים בעיתונות, הקוראים לציבור לציית, שלא טורחים לבסס דבריהם על מקור מיים חיים. על האדם להרגיל את עצמו לחשוב אחרי כל טור פסקני בעיתון- על מה הוא מסתמך? האם באמת לכך התורה מחנכת אותנו?
יישר כוח!
החשיפה של המקורות וההשתלשלות ההיסטורית של השימוש בהם היא חשובה מאוד
מאמר יפה, אבל בוסרי למדי. הוא נופל בכשל הרגיל והעתיק של הניסיון לייצר רומנטיזציה לעבר ולראות נחשלות בהווה, כשל שרלוונטי במיוחד מאז הרנסנס. וכי כאשר דברו על הציבור שבוחר את רבותיו וכדו׳ דיברו על דמוקרטיה? וכי בזמן הרשב״א פרנסי העיר לא היו עסקנים, חלקם אינטרסנטים ומושחתים בדיוק כפי שהם היום? גם אם יש ביקורת על האופן בו גדולי הדור נבחרים, או על האופן בו העסקנים מתנהלים או אפילו על ההגזמה בסיפור של ״ועשית ככל אשר יורוך״, לא צריך לבלבל עם דמגוגיה זולה כדי להעביר את הביקורת הראויה והנכונה הזו. הדיכוטומיה הזו בין העבר לבין ההווה מאולצת ופשוט לא אמיתית.
כתיבה יפה ,יתכן גם שמאמר הסתייע או המחברת הסתייעה בת"ח בכתיבת המקורות וזה בסדר גמור. אך בשורה התחתונה המחברת לא חתרה להגיע למסקנות חותכות ולא של פרווה.אי אפשר ואסור להמשיך את השיטה שלא הוכיחה את עצמה. רוצה לומר כשאין שום תוצאות שום הישגים שיושבים ח"כ חרדים בכנסת וחלקם כבר מלאו את כרסם בכנסת יותר מעשור שנים עם אפס עשיה והישגים עבור הציבור שקיים את מצות "ככל אשר יורוך" , ושוב חוזרת השיטה בכל מערכת בחירות, הרי זה בבחינת כלב החוזר אל קיאו. צריך לשאול באופן גלוי ,האם ח"כ החרדים שנשלחו לכנסת כשלוחא דרבנן וכידא אריכתא הם אכן ראויים לאימון נוסף,האם הם עצמם מרגישים מחויבים לציבור בוחריהם ,האם הם לא השתמשו במצוות ככל אשר יורוך רק כתעמולת בחירות כדי להבטיח את כניסתם לכנסת ומקומם ומעמדם הפוליטי ללא שום אחריות ומחויבות כלפי הציבור שבחר בהם. בקיצור השיטה הזאת כבר לא עובדת ולא מן הנמנע שהדבר יתבטא במספר המנדטים שיקבלו המפלגות החרדיות בבחירות הקרובות.
לא צריך לבלבל עם ביקורת לא ברורה כשאין מה לומר
בוא נשאל כך:
מי היום נוסע על אופניים בשבת?
מי מדליק וינטלטור?
פעם היתה מחלוקת בעניינים אלו.
אך היום ישנו קונצנזוס בין כל הפוסקים לאסור, ולכן המאמינים לא יכולים לפסוק מעצמם משהו אחר.
זה דבר ידוע ומקובל כמו הרבה הלכות ומנהגים שהתקבעו לאורך הדורות והיום נהפכו לנחלת הכלל וזו דוגמא טובה לחיוב הלכתי גורף שלא בא מסמכות של סנהדרין ומהמשמעות הישירה של "ועשית".
אך ישנן גם דוגמאות רבות של "נהרא ונהרא ופשטיה" שבה ישנה אפשרות לאינדיבידואל לבחור דרך כל עוד אין "מרא דאתרא" ולא נגרם נזק לסמכות התורנית.
אז אמנם היום יש חופש ללכת בדרך מסויימת שלאו דווקא קשורה לעיתון כזה או אחר או לתנועה פוליטית מסויימת אך צריך "כתפיים רחבות" כדי לא לטעות בדרך.