היה זה כולל שהוקם בין החומות בעיר העתיקה בירושלים, סמוך לכותל המערבי ולמקום המקדש. לכולל הגיעה קבוצה חדשה של אברכים, מלאי מוטיבציה ללמוד במקום כה קדוש. כל אחד מהאברכים השתדל להפיק מעצמו את המיטב, שהרי לא דבר פשוט הוא – ללמוד בסמוך למקום הקדוש ביותר. השילוב של לימוד תורה עם סמיכות למקום המקדש יצר תחושה של התעלות, לצד לימוד פורה ומהנה באווירה חברית מגובשת.
אלא שבשלב מסוים החליט ראש הכולל שהאברכים מזלזלים מעט בסדרי הכולל והנהיג בו "משטר" קפדני. איחור של עשר דקות מוריד כך וכך מן המלגה החודשית; מבחן מן הצד עשוי להעניק בונוס בשווי כך וכך; ואם עושים תענית דיבור בשלוש שעות הראשונות, ומצרפים לזה מוסר בחצי שעה האחרונה, אפשר להעלות את סכום המלגה כמעט ב-20% אחוז. לא פשוט להחזיק ראש עם כל החישובים, אבל לא לחינם זכו אברכי אותו כולל למוניטין של למדנים מופלגים.
בוקר אחד, גילו אברכי הכולל מודעה קטנה על דלת בית המדרש: "לצערנו ישנו עיכוב טכני קל בהעברת המשכורות, ובעז"ה עד לסוף השבוע יחולקו הצ'קים." לאחר שבוע, התברר שישנו עיכוב טכני נוסף. ישנה תרומה המאפשרת לשלם לאברכים את המשכורת, אבל התרומה צריכה לעבור דרך חשבון בנק מסוים, ושם הכסף מתעכב. ראש הכולל היה יהודי ירא שמים, אדם משכמו ומעלה, ואיש לא הטיל ספק בכנות דבריו, אבל שבועיים של עיכוב, אמרו האברכים לעצמם, נו, אז גם לא יקרה כלום אם אנחנו נאחר מעט. וכך, עם האיחור ב"משכורות", החלה תחושת רפיון להתפשט ברחבי בית המדרש.
השימוש בלחץ כלכלי הוא תופעה נפוצה בכוללים. ראשי כוללים משתמשים בו בתור אמצעי לגרום לאברכים להגיע בזמן, לגשת למבחנים או להקפיד על שמירת סדרים מלאה. פעמים שהם מעוניינים שהאברכים ילמדו בתענית דיבור, או ילמדו מוסר במשך רבע שעה ביום, או יכתבו "חבורה" על החומר הנלמד – הדרך שלהם להשיג כל זאת היא על ידי לחץ מהכיוון הכלכלי
אברך שהיה נוכח שם סיפר לי: "בהתחלה הייתי קם בבוקר וחושב על כך שאני לומד במקום קדוש ושלתורה שלי יש ערך רב, אך לאחר חודשיים מצאתי את עצמי קם בבוקר וחושב כמה כסף ירד לי במשכורת אם אאחר, והאם הסידורים הדחופים שיש לי שווים את הורדת הכסף הזה או לא. התחלתי לשאול את עצמי, עד כמה אני מחויב ללמוד ברצינות. הרי המשכורת מחייבת להגיע בבוקר בזמן, אבל אם אני עושה הפסקה קטנה באמצע הסדר לא יורד לי כסף במשכורת… בקיצור, שכחתי שאני לומד תורה, והתחלתי להרגיש שאני במקום עבודה." לא פלא אפוא שהאיחור בהגעת המלגות הביא את האברכים למסקנה שהם פטורים גם מלימוד.
בכולל אחר, ההנהלה הבינה כי אפשרות החיסור באמצע היום היא פרצה בחובת הנוכחות של האברכים. כדי לאטום פרצה זו הוחלט להקשיח את הכללים הנוגעים ליחס שבין איחורים או חיסורים לבין המשכורת. כל איחור קל או חיסור שאינו מנומק היטב, גם באמצע היום, היה עולה לאברך בקנס כספי משמעותי.
האברכים נגשו אל אנשי ההנהלה וניסו להסביר את עצמם. האישה עובדת ואינה יכולה להחסיר במקום העבודה. האברך צריך להתפלל במניין בבוקר, להלביש את הילדים, לקחת אותם אל מוסדות הלימוד, לעמוד בפקקים בדרך לכולל ולהגיע בזמן – משימה כמעט בלתי אפשרית. חלק גדול מעול הבית והילדים נופל על האברך. כל ביקור של ילד אצל הרופא, כל תקלה ברכב הטרנטה שמצריכה מוסך, כל ביקור בבנק – הכל נופל על האברך. והוא, במסירות נפש, בשביל משכורת שהיא כשלושים אחוז משכר מינימום במשק, בא לכולל באותן שעות שיש ביכולתו לשבת וללמוד תורה, ועושה ככל יכולתו להפיק מעצמו את המיטב – והנה מקצצים במלגה הזעומה שלו.
הדברים נפלו על אזניים ערלות. אנשי הנהלת הכולל טענו שהם משקיעים מאמצים רבים באיסוף הכספים לטובת האברכים, והאברכים אינם מעריכים זאת כראוי. "אילו הייתם יודעים כמה מאמצים אנו צריכים להשקיע עבור כל שקל שאתם מקבלים, לא הייתם מדברים כך." טענו. "אם אתם כל כך מזלזלים במלגה ואומרים שהיא שלושים אחוז משכר מינימום, נראה איך תדברו אחרי שנקצץ לכם בה. פתאום תעריכו כל שקל ולא תדברו כך." טענתם העיקרית של אנשי הנהלת הכולל היתה שעובדה היא – הקנסות הכספיים עובדים. הם מביאים תוצאות, וניתן לראות שבית המדרש מלא יותר בעקבותיהם. אם יש לאברך טרדות רבות המקשות עליו להיות נוכח בזמני הלימוד, אמרו, שיעזוב את הכולל ובמקומו יבוא אברך אחר הנשמע יותר לכללים.
התוצאה היתה שהאברכים למדו "לתמרן". הם דחו את עיסוקיהם לזמנים שבהם ראש הכולל בחו"ל, ולמדו לתרץ את חיסוריהם באופן שלא יהיה ניתן לפגוע בשכרם. וכמובן, הם קצת שכחו שהסיבה שהם בכלל נמצאים בכולל היא לימוד תורה, בלי קשר לתשלום זה או אחר.
למעשה, השימוש בלחץ כלכלי הוא תופעה נפוצה בכוללים. ראשי כוללים משתמשים בו בתור אמצעי לגרום לאברכים להגיע בזמן, לגשת למבחנים או לשאוף לשמירת סדרים מלאה. פעמים שהם מעוניינים שהאברכים ילמדו בתענית דיבור, או ילמדו מוסר במשך רבע שעה ביום, או יכתבו "חבורה" על החומר הנלמד – הדרך שלהם להשיג כל זאת היא על ידי לחץ מהכיוון הכלכלי.
לדעתי, גישה זו יוצרת נזק בל יתואר. היא פוגעת בערך התורה ובערכו של האברך, וגורמת לאברכים להיות מרוכזים ביחסי עלות-תועלת בלימודם במקום בערך העליון של לימוד התורה.
טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף
ראשית כל, דבר אחד חייב להיות ברור – המוטיבציה של אברך לבחור ב"חיי אברכות" אינה הכסף. אברך כולל אינו "מרוויח" אפילו חצי משכר המינימום במשק, כך שאפילו שומר במקשת קישואים מקבל על עבודתו כפול ממנו. באופן אידאלי, כשמדובר על אדם שבחר בחיי האברכות מרצונו החופשי, הלימודים בכולל נובעים ממקום של הקרבה עצומה, מסירות נפש וויתור מובהק על רווחה כלכלית.
כולם מסכימים גם שאי אפשר למדוד בכסף את ערך התורה. לימוד תורה אינו שווה עשרה שקלים לשעה, או חמישה עשר שקלים לדף גמרא. הערך של התורה הוא אינסופי, והמלגה שמקבלים האברכים היא בבחינת צדקה בהגדרה הלכתית (המהודרת ביותר),[1] היינו, החזקת תלמיד חכם ומשפחתו, בלי קשר ישיר לכמות או לאיכות הלימוד.
גם אם הקנסות הכספיים משיגים את המטרה של מניעת איחורים בכוללים או עידוד הגשת חבורות, העיסוק המוגזם בכסף משפיל את התורה, משפיל את האברך, ואינו משיג את המטרה שלשמה הוקמו הכוללים. במילים קצרות – הכולל אינו מקום עבודה
גם ראשי הכוללים יודעים שלא ניתן למדוד ערך של תורה בכסף, והם גם מבינים שהאברך אינו מגיע אל הכולל בשביל לצאת משם מיליונר. ההנחה שלהם, עם זאת, היא שהמשכורת יכולה לשמש לאברך תמריץ. האמנם? לעתים קרובות נראה כי הלומדים נוטים לשכוח ש"הכסף הוא רק תמריץ", ובפועל נשען תפקוד הכולל על מעין מאזן אימה של "יורידו לך כסף".
יהיו שיגנו על מדיניות הקנסות הכספיים בטענה שהכולל אינו שונה מכל מקום עבודה אחר. כשם שבמקום העבודה על העובד להגיע בזמן ולתת תפוקה, כך גם בכולל. אין סיבה שלימוד תורה יהיה הפקר, בעוד בשאר המקצועות נדרש העובד להוכיח רצינות והשקעה. אם עובד בכל תחום שהוא מפסיד ממשכורתו בגלל חיסורים ואיחורים (לפחות אלה שמעבר לבנק ימי החופשה שלו…) ונהנה מבונוסים על הגדלת ראש מעבר לדרישות המינימום של המשרה, למה לא לנהוג באברכים בצורה דומה? הרי לא ייתכן שאברך רציני, מתמיד ושומר סדרים, יזכה לאותה הערכה כמו אברך שנעדר כל שני וחמישי בלי סיבה טובה. ואיזה ביטוי הערכה משמעותי לאנשים מבוגרים יותר מכסף?
הכולל אינו מקום עבודה. ראשית, מבחינה טכנית לא ניתן למדוד לימוד תורה. במקום עבודה עליך להפיק כמות מסוימת של עבודה בכמות מסוימת של זמן, ותמורת זאת ניתן לך תשלום. לימוד תורה, לעומת זאת, אינו נמדד ב"תפוקה". התורה אינה מוצר, והאברך אינו עובד ייצור. יתרה מזו, אי אפשר לתמחר את לימוד התורה של האברכים בכסף. הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא להכריח אותם להיות נוכחים, אבל אי אפשר לאלץ אותם לומר רק סברות ישרות או לוודא שהלימוד שהם אכן לומדים הוא "לשמה"
בעיני, זוהי גישה שגויה המבטאת בתמצית את הרעיון שאני מתנגד אליו. הכולל אינו מקום עבודה. ראשית, מבחינה טכנית לא ניתן למדוד לימוד תורה. במקום עבודה עליך להפיק כמות מסוימת של עבודה בכמות מסוימת של זמן, ותמורת זאת ניתן לך תשלום. לימוד תורה, לעומת זאת, אינו נמדד ב"תפוקה". התורה אינה מוצר, והאברך אינו עובד ייצור. יתרה מזו, אי אפשר לתמחר את לימוד התורה של האברכים בכסף. הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא להכריח אותם להיות נוכחים, אבל אי אפשר לאלץ אותם לומר רק סברות ישרות או לוודא שהלימוד שהם אכן לומדים הוא "לשמה".
בשונה ממקום עבודה שבו המניע העיקרי של העובד הוא הכסף, בכולל המניע העיקרי הוא ערך. האברך מגיע לכולל מכיוון שהוא מאמין בחשיבות לימוד התורה. הוא יודע שהאברכים מקיימים את העולם בלימודם, ואשתו, שבדרך כלל מאמינה בכך אפילו יותר ממנו, דוחפת אותו ללמוד. מדוע בכל אופן מקבלים האברכים מלגה על לימודם? אין זה אלא משום שעליהם לפרנס משפחה, ואף שהאישה עובדת ועיקר פרנסת הבית ממנה, המלגה של האברך גם היא עוזרת במשהו ומאפשרת לו לקבל עליו עול תורה ולהיפטר מעול דרך ארץ.
אולם מלבד זאת, אותם המעודדים את הסנקציות הכספיות אינם שואלים את עצמם מהו הנזק שעושה הדבר לערך התורה ולמעמד האברך. כאן המקום לשאול: האם ההתחשבנות הכספית המצויה בכוללים מאדירה את ערך לימוד התורה? האם האברך חש שראש הכולל מעריך את ההקרבה העצומה שלו? האם העובדה שהאברך מתרגל להגיע לכולל בשעה מוקדמת מכיוון שהוא חושש מהפסד כספי, מחזקת את המוטיבציה שלו להקדיש את חייו לתורה?
גם אם הקנסות הכספיים משיגים את המטרה של מניעת איחורים בכוללים או של עידוד הגשת חבורות, העיסוק המוגזם ב"כסף" משפיל את התורה, משפיל את האברך, ואינו משיג את המטרה שלשמה הוקמו הכוללים. במילים קצרות – הכולל אינו מקום עבודה. כפי שאפרט להלן.
מדוע כסף אינו תמריץ
ההצדקה של תומכי הסנקציות הכלכליות היא שגם אם עיקר המוטיבציה של האברך הוא ערך התורה, הרי שכסף אינו יכול להזיק. מה רע, טוענים הם, בהענקת תמריצים כלכליים לאברכים? כולנו רוצים ללמוד תורה, אלא שלעתים משתלטות עלינו טרדות היומיום. לכל אדם סידורים רבים, וכאשר אין ביטוי מוחשי וחומרי להפסד של שעת לימוד בבוקר, קשה להקפיד על הזמנים.
אולם אני סבור שתפיסה זו שגויה. הטלת קנסות כספיים על איחורים וחיסורים גורמת שהאברך יתחיל לחשוב על הלימוד במונחים של רווח והפסד כלכליים, במקום לראותו במונחים ערכיים ותורניים.
ישנו מחקר מרתק של פרופ' דן אריאלי המתייחס למקרה דומה.[2] במחקרו הוא תמה מדוע אם חבר יבקש ממני לעזור לו לסחוב ספה לקומה ראשונה אני אסכים, אבל אם הוא יגיע אלי ויבקש ממני לסחוב בשבילו ספה תמורת חמישה שקלים אסרב. הרי אפס הוא פחות מחמש? מקרה דומה לכך הוא ארוחת ערב אצל השוויגער. בדרך כלל חמות מסכימה בשמחה לטרוח ולארח את חתנה, אולם אם הוא יציע בסוף הארוחה לשלם על המנה שלו, היא תיפגע עד עמקי נשמתה. מדוע? מה אכפת לה לקבל מעט כסף בנוסף לארוחה הנחמדה שטרחה עליה?
ההצדקה של תומכי הסנקציות הכלכליות היא שגם אם עיקר המוטיבציה של האברך הוא ערך התורה, הרי שכסף אינו יכול להזיק. מה רע, טוענים הם, בהענקת תמריצים כלכליים לאברכים? כולנו רוצים ללמוד תורה, אלא שלעתים משתלטות עלינו טרדות היומיום. לכל אדם סידורים רבים, וכאשר אין ביטוי מוחשי וחומרי להפסד של שעת לימוד בבוקר, קשה להקפיד על הזמנים
התשובה הפשוטה היא שאנשים מפרידים בין פעולות חברתיות לפעולות כלכליות. חברות אינה נמדדת בכסף, ולכן אין עליה תשלום. כאשר אדם מציע לשלם תשלום מועט על פעולה שנעשית ממניעים חברתיים, לא רק שהוא ייענה בסירוב, אלא שהוא עלול גם להוזיל בכך את ערך החברות.
אריאלי עומד גם על המחיר של המרת דבר מה שערכו אינו כלכלי, בערך כספי. הוא מדגיש שלוש נקודות, היכולות לשפוך אור גם על המציאות בעולם הכוללים.
הנקודה הראשונה – המניע החברתי יעיל יותר. מי שפועל מתוך מניע חברתי עושה הרבה מעבר למה שהוא חייב, ובשונה ממנו, מי שפועל מתוך מניע כלכלי עושה רק מה שהוא חייב ותו לא. לדוגמא, אם אשלם לחבר עבור סחיבת ספה מאתיים שקלים, הוא יביא אותה עד למקומה, ייקח את הכסף וילך, אבל אם אבקש מחבר בתור טובה לעזור לי לסחוב ספה, הוא יבדוק גם שהיא מונחת בצורה טובה במקומה ויעזור לי להניח עליה את הריפוד. הוא "יגדיל ראש" ויעשה מעבר למה שביקשתי, כי הוא פועל ממניע חברתי.
הנקודה השניה – המניע הכלכלי הוא שתלטני. אדם שהתחיל פעולה ממניע חברתי, קל לו מאד לעבור לפעול מתוך שיקולים כלכליים. אבל אדם שהתחיל פעולה ממניע כלכלי, קשה לו מאד לעבור לפעול משיקולים חברתיים. לדוגמא, ביקשתי מחבר לסחוב ספה בתור "טובה" והוא הסכים. אילו מחר אציע לו לסחוב את אותה ספה תמורת תשלום הגון, סביר שהוא יסכים. אבל כיוון שעברתי לדבר אתו במונחים כלכליים, יהיה לי הרבה יותר קשה לחזור למניע החברתי. למחרת כבר לא אוכל לבקש ממנו שוב שיעזור לי בחינם בתור טובה, כי קל לעבור ממניע חברתי למניע כלכלי, אבל קשה מאד לחזור ממנו אחורה.
הנקודה השלישית והחשובה ביותר – אסור בשום אופן לערבב בין המניעים. זה בסדר גמור אם מעסיק מחליט לתקשר עם עובד דרך המניע החברתי ("אין לך מושג כמה זה חשוב לעם ישראל שתפיק מעצמך את המקסימום"), וזה בסדר גמור אם הוא מחליט לתקשר עם עובד דרך המניע הכלכלי ("יש ירידה בתפוקה אז לא תקבל הטבות"). אבל אם הבוס מערבב בין השניים, התוצאה הרת אסון.
ניקח לדוגמא מפעל למדי שוטרים. המפעל התנהל תמיד על מניע כלכלי, העובדים נתנו תפוקה וקיבלו משכורת. יום אחד הגיע המנכ"ל למסקנה שהעובדים יכולים להפיק יותר והם פשוט "מקטינים ראש" ועושים את המינימום הנדרש לצורך המשכורת. הוא מחליט לעבור להתנהל באמצעות המניע החברתי, מתוך תקוה שהעובדים "יגדילו ראש" ויעשו מעבר למה שהם חייבים. זה קשה, כפי שאמרתי לעיל, אבל הוא משקיע מאמץ. הוא עושה כנס ומדבר עם העובדים על השליחות שהם עושים עבור כלל אזרחי המדינה באמצעות המדים שהם תופרים, ועל כך שזו מלאכת קודש וכוליה וכוליה. המיזם מצליח, העובדים מתחילים להתחבר לעבודה לאט לאט, מרגישים לא נעים לקחת ימי מחלה פיקטיביים, מתחילים לדבר על העבודה בבית ועם החברים, לתת שעות נוספות וכן הלאה. אלא שיום אחד מודיע המנכ"ל שמכיוון שהוא אינו מרוצה מהעובדה שעובדים רבים נוטים לאחר לעבודה, הוא קונס את כלל העובדים במאה שקלים. התוצאה המידית היא התרסקות מוחלטת של המוטיבציה. העובדים חשים פגועים עד עמקי נשמתם, ומפתחים שנאה כלפי המנכ"ל ואנטגוניזם למפעל כולו. הם חשים נבגדים.
אילו מלכתחילה היתה ההתנהלות נשארת כלכלית, היה מובן שקונסים עובדים סוררים. אבל אחרי שהמנכ"ל עבר להניע את העובדים דרך המניע החברתי, העירוב של המניע הכלכלי גורם הרס מטורף. העובדים יאבדו את כל החשק לעבוד, ויידרש המון זמן (וכסף) לשקם את הנזק. כעת לא מדובר בהענשה אלא בבגידה. אם המפעל רוצה שעובד ירגיש במפעל "כמו משפחה", אי אפשר לדבר אליו כמו בנק שגובה קנס על כל חריגה. ממשפחה אנו מצפים שתהיה גמישה ומתחשבת יותר בכל הנוגע לכללים. בקיצור, אם העובד נמצא במקום "חברתי" והמפעל מתייחס אליו בצורה "כלכלית", זה גרוע יותר מאשר אם מלכתחילה כל היחס היה "כלכלי".
הכולל אינו עסק
כאמור לעיל, בראשית דרכו מונע האברך באופן ברור על ידי ערכים, וכל הגישה שלו היא "חברתית". הוא אינו מגיע לכולל בגלל הכסף אלא בגלל ערך התורה. וכמו כל אחד המונע על ידי ענין אידאליסטי, הוא מנסה להשקיע את כל כוחותיו, מעל ומעבר למינימום הנדרש. הוא לומד גם בזמנו הפנוי ומשתדל שלא להחסיר גם אם יש לו תירוץ ממש טוב וכן הלאה. אלא שמהר מאד הוא עובר לחשוב בצורה "כלכלית". בכל יום הוא צריך "להעביר כרטיס"; ובסוף כל חודש, השיחה עם חבריו לכולל לא תהיה "מה למדת וכמה הספקת", אלא תסוב סביב הסיכוי להספיק להגיש חבורה החודש, והאם לעשות את המבחן הזה או את המבחן ההוא. התוצאה של כל זה במקרה הטוב היא שהוא מתחיל לחשוב על עצמו כעל עובד שמוכן לעבוד בשביל שכר נמוך במיוחד, והדימוי העצמי שלו יורד לשפל. במקרה הפחות טוב, הוא פשוט מתרסק. המוטיבציה שלו נעלמת. התחושה שהוא מרגיש דומה לתחושתה של חמות שחתנה מציע לה כסף בסוף הארוחה עבור המנה שלו. זה הרבה מעבר לשיח לא מתאים. זו פגיעה אנושה. כל החשק של האברך לעשות מאמץ מעבר לזה הדרוש לקבל את "המשכורת" יורד. הרי אף אחד אינו משלם לו על שעות נוספות…
אותו אברך המגיע לכולל בתחילת דרכו מתוך מניע ערכי, מגלה להפתעתו שהשיח הרווח בכוללים הוא שיח כלכלי. איחרת? ירד כסף. כתבת "חבורה"? קיבלת כסף. וכן הלאה. זוהי שערוריה. האברך שמלכתחילה מונע על ידי מניע ערכי, ומוכן להשקיע מעבר לחובותיו המינימליות, עובר תוך זמן קצר לחשב את לימוד התורה שלו במונחים של "עלות-תועלת", ושוכח את הסיבה לכך שהוא בכולל. להגיע לכולל בזמן שווה כסף – אז הוא נמצא בזמן. שתיית קפה מורידה כסף? לא. אז הוא מכין שלוש פעמים ביום קפה
אותו אברך המגיע לכולל בתחילת דרכו מתוך מניע ערכי, מגלה להפתעתו שהשיח הרווח בכוללים הוא שיח כלכלי. איחרת? ירד כסף. כתבת "חבורה"? קיבלת כסף. וכן הלאה. זוהי שערוריה. האברך שמלכתחילה מונע על ידי מניע ערכי, ומוכן להשקיע מעבר לחובותיו המינימליות, עובר תוך זמן קצר לחשב את לימוד התורה שלו במונחים של "עלות-תועלת", ושוכח את הסיבה לכך שהוא בכולל. להגיע לכולל בזמן שווה כסף? אז הוא נמצא בזמן. שתיית קפה מורידה כסף? לא. אז הוא מכין שלוש פעמים ביום קפה. ללמוד בשבת זה שווה כסף? לא. ואני יכול לעבור את המבחן ברמת הידע שיש לי כרגע? אז לא צריך ללמוד יותר. וכן הלאה.
מקום התורה המוזכר בתחילת המאמר, נפל בדיוק במלכודת הזו. כאשר הוקם הכולל, היו האברכים שבו עסוקים בלימוד תורה לשמה, חדורי מטרה וחזון. אולם כיוון שהחל "משטר" כלכלי, התחילו האברכים להתעסק גם בשיקולים "כלכליים". כך, ברגע שהיה איחור בתשלום, ירדה מיד המוטיבציה של האברכים. הנזק היה כבר בלתי הפיך.
בסופו של דבר מחליט האברך עצמו האם לימוד התורה שלו יהיה "לצאת ידי חובה" או הוא ישקיע בלימוד את כל כולו. אברך המגיע לכולל מתוך תחושת שליחות והבנת ערך התורה, ילמד גם מעבר למה שהוא חייב בשביל "לקבל את המשכורת". לעומת זאת, אם נרגיל את האברך לפעול מתוך מניע כלכלי, המוטיבציה שלו תרד, ולא תתחזק. גם אם המוטיבציה הראשונית שלו היא ערך התורה, הרי שמהר מאד היא תהפוך למוטיבציה כלכלית המשפילה את ערכו.
מה ניתן לעשות?
אף על פי שאני חושב שהאידאל הוא שהכוללים יעבדו במתכונת של תמריצים ערכיים בלבד, אני מבין כי במצב בנוכחי, אין זה ריאלי לדרוש מהכוללים להפסיק לגמרי את השימוש בתמריצים הכלכליים. עולם הכוללים מורגל בשיח כלכלי כבר שנים רבות, ושינוי רדיקלי מהיום למחר עלול לגרור התפרקות. מה עוד, שבסופו של דבר האברכים מותשים מטרדות היום יום, ובתוך תוכם הם שמחים שישנו תמריץ כלכלי המעודד אותם לשמור על הזמנים וליצור "חבורה" וכדומה. אי אפשר גם להתעלם מכך שמלגת הכולל היא רכיב קריטי בתקציב החודשי של משפחות אברכים רבות. ובכל זאת, יש מרחק גדול מאד בין ההצהרה הרשמית ש"הכסף הוא רק תמריץ" לבין המצב השכיח כיום – שבו אין בכולל שיח ערכי כמעט, בעוד השיח הכלכלי נמצא על השולחן ללא הרף.
גם אם קיימים תמריצים כלכליים, על ראש הכולל להבהיר שמדובר רק בתמריץ, ושההערכה שלו לתורה ולאברכים היא הרבה מעבר לסכום כספי זה או אחר. גם אם השיח הכלכלי קיים ברקע, השיח המרכזי והשליט צריך להיות השיח הערכי. אברך צריך לסיים חודש בטעם של "התעליתי והצלחתי במשך החודש", ולא בטעם של "כמעט שלא הורידו לי במשכורת"
גם אם קיימים תמריצים כלכליים, על ראש הכולל להבהיר שמדובר רק בתמריץ, ושההערכה שלו לתורה ולאברכים היא הרבה מעבר לסכום כספי זה או אחר. גם אם השיח הכלכלי קיים ברקע, השיח המרכזי והשליט צריך להיות השיח הערכי. אברך צריך לסיים חודש בטעם של "התעליתי והצלחתי במשך החודש", ולא בטעם של "כמעט שלא הורידו לי במשכורת". אולם כמה מתוך ראשי הכוללים מדברים אל האברכים בשפה ערכית? כמה מהם משדרים הערכה לאברך על עצם העובדה שהוא מחובשי ספסלי בית המדרש? ולעומת זאת, כמה ראשי כוללים אינם מפסיקים לשדר לאברכים: "אני משלם ואתה תציית!"?
אני מציע לראשי הכוללים או לכל מי שיש לו השפעה בהנהלת כולל, לדבר אל האברכים בצורה "ערכית". לדבר על הערך העצום של מה שהם עושים. להעריך את המאמצים שלהם. לשים לב לאברך המתאמץ ללמוד למרות העייפות, ולומר לו מילה טובה. להשקיע בכך שבכולל תהיה אוירה חברותית (פשוט להושיב אותם מדי פעם סביב שולחן עם אוכל – עושה את העבודה). ליצור אוירה של איש את רעהו יעזורו (אם לאשתו של אחד האברכים אין עבודה, כל אברך שואל את אשתו אם היא יכולה לעזור), והכי הכי חשוב – לדבר כמה שפחות בצורה כלכלית.
בכולל שבו אני לומד כיום מחולקות מתנות לנשות האברכים מדי חג. פעם ספר תהלים בהטבעה של שמה של האשה, פעם סכו"ם למטבח, וכן הלאה. המתנה מלווה תמיד במכתב אישי הנושא את שמה של האשה ומלא שירות ותשבחות לאשת החיל המוסרת את נפשה עבור לימוד התורה של בעלה. חברי ואני מעידים שרגע אחד כזה, שבו אנחנו חוזרים הביתה עם תשורה ומכתב לאשה, מעודד אותנו להשקיע בלימוד תורה עשרת מונים מכל "הורדה במשכורת" שהיא. מחווה קטנה ונאה זו, יותר ממה שהיא מלמדת אותנו על חובת ההערכה לאישה, היא מלמדת אותנו על ההערכה של הכולל ללימוד התורה שלנו; היא גורמת לנו להרגיש שהוא לא נמדד במונחים כספיים.
בנוסף לפניה לראשי הכוללים, אני פונה לאברכים. אם אתם נמצאים בכולל שהשיח העיקרי בו הוא "כלכלי", אל תיכנעו לשיח הזה. אל תאפשרו לסגנון הדיבור הכלכלי העוסק במשכורת שלכם לגרום לכם לשכוח לשם מה הגעתם לכולל. לימוד התורה שלכם אינו מוערך בכסף, אינו מוגבל לשעות מסוימות, אינו נמדד רק בכמות אלא גם באיכות, ואינו נמדד לפי תוצאה אלא לפי עמל.
[1] ביאור הלכה סי’ קנו, אגרות חזון איש ח”א אגרת פו, ועיין בשו”ת משנה הלכות חלק טז סי’ ע וסי’ עב
[2] מתוך הספר "לא רציונלי ולא במקרה". יודגש כי הדברים נכתבו על פי המחקר בסגנונו של כותב המאמר ואינם בהכרח נאמנים בדיוק למקור.
תמונה: bigstock
מאמר חזק ביותר. אדיר !!! אם יש לך עוד מאמרים אשמח מאד לקבל במייל.
יש לך סידורים דחופים על חשבון הלימוד? לאחר לסדרים ולהרגיש טוב עם זה?
לימוד תורה זה לא עבודה, זה הרבה יותר. אם לעבודה משתדלים להגיע בזמן, הרי שברור שלימוד תורה צריך להגיע לפני הזמן. לא מתאים לך? לך לעבוד ותלמד לעמוד בזמנים.
בעיקרון הכותב וודאי צודק
אבל עיקרון זה לא הכול
מחמת קוצר זמני כרגע אני לא יכול להאריך יותר מידי
אבל הייתי בכמה מהכוללים המובילים וראיתי שברגע שאין שמירת סדרים הכול עלול לההפך לרציני פחות
כמובן ישנם כוללים שמתפקדים מצויין גם בלי שמירת סדרים ולשם השאיפה צריכה היות
אבל אם ראש הכולל במקום רואה שהעסק פחות מתפקד
חובה עליו לנסות לטפל בבעיה
גם האברכים יהנו מכך
הכלל הוא שאין בזה כלל וצריך לבדוק כל מקום לגופו
אני בהחלט מסכים עם הכותב שצריך לשאוף לכאלו כוללים שכולם מגיעים בזמן בלא קשר למלגה
או-קיי, הבנו את הפואנטה. להשניא ולהמאיס את "תרבות" אברכי הכוללים על סביבתם ובעיקר עליהם עצמם.
מתוחכם, אבל שקוף.
מאמר יסודי, מקיף, מקצועי. כתוב בחן, בעדינות, ומעל הכל ברגישות
למה מתוחכם אבל שקוף?
זה בדיוק מה שהוא מנסה להסביר לך מהשורה הראשונה בעברית הכי ברורה.
למה להשניא? מה אתה רואה כאן שמשניא את האברכים?
ההפך!
הערך שבלימוד התורה יהיה יותר ברור להם ומהם לסביבתם!
יש פתגם צרפתי שאומר: אף פעם אל תנסה לחפש את האמת במקום שהיא נמצאת. רוב האנשים בעולם רואים שתי צבעים אחד שחור והשני לבן ואין להם את מה שחז"ל הגדירו כ'דעת', וזה אומר לדעת לעשות איזונים בכל דבר בחיים וכן גם בתורה וקיום מצוות חייבת להיות מערכת של בבלמים ואיזונים.
יש אנשים שבטוחים שכל מי שאיך שהוא שייך לתורה ומצוות חייב להיות מושלם בכל מה שאצלהם נמדד כערך נכון, מי מאיתנו לא מכיר את אותו אחד ב'מנחה ערבית' שיבוא אליך בטענות על זה שהוא מכיר חרדי שלומד כל הזמן וכו' וכו' אבל הוא מניח את הזבל בכניסה לבניין וכו'. ומבחינתו כשאותו אברך לא מושלם בכל מעשיו אז שום דבר לא קיים, אז לא, אני לא אומר שמותר הכל אבל כן, חייב להיות בכל מערכת שעובדת בצורה בריאה גם דברים חיצונים שיעזרו לה להתקיים.
ואחרי כל ההקדמה הטרחנית…
אני גם אברך בכולל [ולמדתי גם בכולל שבו אתה לומד] וגם לי הייתה תרעומת על זה שנכנסה לי מילגה קצת פחות ממה שחשבתי שמגיע לי, וגם אני התבאסתי כל פעם שראיתי על דלת הכניסה לבית מדרש תקנון חדש שכמובן בסופו של חודש יגרום איך שהוא למילגה נמוכה יותר בחשבון….
אבל האמת היא שאין לי שום טענה למנהלי הכולל בשום צורה ולהיפך אני חושב שהדרך היחידה לתפעל מקום שבנוי בצוןרה של כולל שכולנו מכירים, זה 'רק' בצורה כזו. [ולא אני לא למדתי ב'אור ישראל'…] אברך צריך להבין שראש כולל שמשקיע לתת לו מקום בו הוא יוכל למממש את שאיפותיו, ובסוף חודש הוא גם דואג לו למילגה, אותו ראש כולל מצפה להתנהלות נורמלית של בית מדרש, ואין לי טענה כלפי אותו אברך שאתמול אשתו ילדה ושלשום הוא בדיוק עבר דירה, והחברותא שלו בדיוק הלך לקבל את אבא שלו בנתב"ג, כי מטענות כאלה אין איך לבנות בית מדרש, ואין מה לעשות הכולל זה ביזנע'ס גם של מי שעומד בראשו, וגם של האברכים שלומדים בו, ואין אברך שלא רוצה שלידו ומסביבו תהיה אווירה של 'שטיגען', רק מה הוא רוצה שזה יקרה לבד, אז לא שום דבר לא קורה לבד וזה בסדר, זה התפקיד של המילגה. [לא משכרות ח"ו…..] וזה התפקיד של דף שמירת הסדרים [לא תלוש של מ.ל.מ……].
ושכל אחד יחשוב לעצמו על המקום בו הוא לומד, אם הוא היה מתנהל כהוגן, מישהו היה מנסה לכונן תקנון חדש ? וודאי שלא. אלא מה יש בעיות שצריך לפתור אותם, וכשפותרים בעיות בצורה של מילגה אין מקום לטענות תורה וכסף לא הולכים ביחד, זה לא אמור לפגוע באברך אם בגלל עוד שלוש מאות שקל הוא נכנס לפני 9:05 לבית מדרש. כי בסופו של דבר זה לטובתו.
טענו בחיטים והודה לו בשעורים
כתבת דברים נכונים ב100אחוז
נפתלי ידידי, יישר כח. הפלאת לכתוב!
המציאות מראה שאברך שמתחשבנים איתו לומד יותר טוב וכבר חז"ל אמרו מתוך שלא לשמה בא לשמה. עכשיו תלוי, אם האברך לומד חזק מעצמו לא יפריעו לו ההורדות ואם הוא צריך דירבון ההורדות ידרבנו אותו . משוואה פשוטה לא?
נהנתי
נפתלי. מילים כדרבנות. כל הכבוד. התפוח לא נפל רחוק מהפרדס….
עורך המאמר כתב דברים נכונים, אך שכח לציין שהאברכים בוחרים מרצונם הטוב והחופשי להישאר בכולל ואף אחד לא מכריח אותם לקבל את התנאים של הראש כולל , מי שמרגיש שהוא עובד בכולל כהגדרתך, שיילך באמת לעבוד , המציאות מוכיחה שאברך רציני שראשו ורובו בתורה לא מרגיש את אותם בעיות שציינת בכתבה, וזאת משום שבדרך כלל הראש כולל יודע להתחשב בו ולא מוריד לו כסף מהמלגה כי הוא יודע שמדובר באברך רציני מאוד ובטח לא איחר סתם , ומי שבדרך כלל כן מורידים לו מהמלגה, זה בדרך כלל האברכים שלא באמת באמת שקועים ראשם ורובם בתורה והם נמצאים בכולל כי הם לא יכולים ללכת לעבוד מחמת לחץ חברתי , ואם כן מצויין שהאברכים הללו ירגישו שהם עובדים וכך הם באמת ייצאו מהכולל וילכו לעבוד
מוישי
מאיפה המצאת את המציאות עליה אתה מדבר?
האברכים הכי טובים שכל ראשם בתורה מאחרים בגלל אלף ואחת סיבות ויורד להם כסף
בהרבה מקומות זה כללים ברורים שלא נתונים להחלטת ראש הכולל אם זה אברך טוב או לא
לפני כשלושים שנה כשהתחתנתי נכנסתי לקבל ברכה מהאדמו"ר ממודזיץ זצ"ל הנחלת דן. הוא שאל אותי :
ומה אתה הולך לעשות אחרי החתונה? עניתי לו:
ללמוד בכולל.
הוא ברוב חכמתו ענה לי בוא ואומר לך.
פעם, כאשר אני התחתנתי (על עצמו) אברך רצה ללכת ללמוד אחרי החתונה, והיות שהוא גם צריך לפרנס משפחה, הכולל תמך בלומד כדי שיוכל ללמוד.
היום (לפני שלושים שנה), אומר לי האדמו"ר זצ"ל, מי שמתחתן צריך כסף ולכן הוא הולך לכולל.
אני אומר לך ומדריך אותך שאצלך זה לא יהיה ככה….
מסקנה: לא הולכים לכולל כדי לקבל כסף!!!!! מי
כמו בכל עסק, יש תמיד איזון בין עקומת ההיצע והביקוש. ראשי כוללים יעשו כל מה שהם יכולים בשביל לשפר את העסק שלהם, כל עוד יהיו להם עובדים. העובדים ימשיכו לבוא כי ביחס לאפס ייצור, גם עשר שקל לשעה זה עשר שקל יותר מהמינימום.
בתור אברך, אני יודע לכופף את הראש כי כרגע אני מקריב את שאר החיים שלי בשביל ללמוד תורה, אבל אני יודע שביום הראשון שמערכת השיקולים שלי תאפשר, אני אקום ואעזוב לטובת לימוד עצמאי ושפוי.
מי הכותב בכלל שאתה כאילו מייצג את כל האברכים והכוללים. עדיף שימשיך ללמוד ולהתמקד בערכים שלו, זה הכי חשוב מאשר לברבר ולחרטט.
?????????
באיזה חלק הוא פגע בך?
מגזין צריך עיון מביא מגוון דעות ומעלה מגוון נושאים אם מבחינתך העלת הנידונים היא ברבור למה אתה פותח את המגזין?
לטעמי המאמר מאוד יפה ומעלה סוגיה חשובה מאוד שמעסיקה את רוב ככל אברכי הכוללים
אפשר לכתוב לעניין ואפשר להגיב באלימות…
הזכיר לי הכותב אתכל הגילגולים שעברנו במסגרת הכוללים לפני 30 שנה והעןלם לא השתנה
התשובה האמיתית שלצערנו תנועת העדר שבא כל מי שמתחתן הולך לכולל לא בהכרח כי הוא רוצה ומבין באמת מה הוא עושה ומהי ערכה של תורה, יש הרבה אברכים ששואלים מראש מהי כמות המילגה ורק אח"כ מתחילים לברר, או שלא אכפת להם מה לומדים העיקר שיש מילגה ותנאים נוחים, איני בא חלילה להקניט אלא כמיצר, אני בעצמי אברך כולל ומנסיון בכוללים שנותנים הרבה יש משטר חזק יותר והניחוש שלי כי לרוב האברכים שבאים הם חברה שהכסף הוא תנאי קודם למעשה ולכן מטבע הדברים נצרך משטר קפדני להזכיר לו שפה לומדים ולא עושים כסף ומאידך בכוללים שהמלגה זעומה וההספק רב ומסודר כמו דרכי הוראה למשל שם ברור שמי שמגיע אינו בא עבור כסף שהרי כסף לא ימצא שם אלא רק הספקים ומבחנים שהם דבר חיובי מאוד לבוחר בדרך זו והורדת מילגה לא תפריע לו ולא תוריד את ערך התורה בעיניו כי מלכתחילה הוא לא בנה על כסף. א"כ יוצא שאומנם אין בחירה אם להיות אברך שזה הדבר המחייב מבחינה חברתית חרדית אלא איזה אברך להיות אברך עובד או אברך לומד ולפי"ז משתנה יחס הראש כולל
היום במקומות רבים בחברה החרדית (בעיקר הליטאית וגרורותיה) יש לחץ חברתי ללכת ללמוד בכולל.
מכיוון שההליכה לכולל (וגם לישיבה) נעשית ללא בחירה אמיתית וממניעים חברתיים ולא ערכיים, הרי שהאברך הפשוט שמכורח המציאות נאלץ ללכת לכולל ולא לעבוד, מחפש את הכולל עם האפשרויות הכלכליות הטובות ביותר, ולא את המקום התורני הטוב ביותר.
זוהי לדעתי הסיבה האמיתית לשיח הכלכלי שציינת. אין שיח על רמת הלימוד והשטייגן בכולל, אלא על כמה כסף מקבלים בסוף החודש. (כמו שבישיבות רבות השיח הוא כמה הישיבה פתוחה,סגורה וכד׳-שיח חיצוני ולא שיח מהותי)
מאחר וללכת לעבוד ולקבל יותר משכר מינימום לא בא בכלל בחשבון (בגלל הלחץ החברתי) הרי שברירת המחדל לאברך הפשוט שנגרר בעל כורחו ושלא לטובתו לכולל, היא להיאבק על כל שקל בתוך עולם הכוללים. למרות שמדובר בשכר נמוך וזעום.
אני באופן אישי סבור שמעטים הם היום אותם ההולכים לכולל מבחירה אמיתית, ראיתי בני עליה והם מועטים.
חזק!
אין להם שום אפשרות אחרת.
האישה מצפה…
ההורים מצפים…
הרבנים הטיפו…
הנוחות להישאר באיזור המוכר…
ועוד הרבה…
אכן מעטים בני עליה והיום כולם צריכים להיות בני עליה.
כל עוד תרבות הכוללים המונית כל כך ורוב האנשים נמצאים בה בכפייה חובה להתייחס לכולל כאל מקום עבודה רוב בני גילו של אותו אברך בכל העולם עובדים לפרנסתם תוך ציות למערכת כללים קפדנית אין שום סיבה שבעולם שאצלו זה יהיה שונה.
כואב לי שאדם בעל כשרון כתיבה ומחפש את האמת,לא ראה פעם אחת לנכון להזכיר את שם הקב"ה במאמר בדרך לא דרך, וכל שכן שאחרי הכל תכלס הוא זן ומפרנס לכל דרך ראש הכולל או אחרת.
שאולי-
מה זה קשור לנושא הנידון במאמר?
הוא גם לא הזכיר שילוח הקן שהיא מצוה חשובה למרות שהיא קלה…
מאמר מדהים
נכתב בכשרון רב בחן וביופי
לאורך כל המאמר נהניתי מהביקורת על ה"שמירת סדרים" אך התקוממתי היות וחשבתי שכותב המאמר בא לטעון שאין לעשות כלל שמירת סדרים ועל זה התקוממתי כאחד היושב בכוללים ורואה שהמציאות היא שבלי שמירת סדרים בית המדרש יכול להיות גם כמעט ריק גם ברבע לעשר בבוקר [אא"כ הראש כולל מעיר לאברכים] כםך שגם אם המאמר צודק בבעייתיות של צד אחד הוא לא יכול להתעלם מהבעיות שיהיו בלי שמירת סדרים
אך כשסיימתי את המאמר וראיתי את החלק האחרון בו גם כותב המאמר מדגיש שהוא לא נגד שמירת סדרים בכלל אלא בעד שיפור שימתן את הבעיות שיש בשמירת סדרים נהניתי מאוד מהצגת מגוון הצדדים מהבעת המורכבות שבדבר ומהנסיון לתת פתרונות [אם כי לדעתי בהרבה מהמקומות הפתרון שהובא בסוף קשה ליישום היות ואין ראש כולל פעיל המשפיע רוחנית וכך גם אם מה שהובא בסוף יעשה עדיין קשה לומר שזה יפתור את הבעיה
המאמר מציג כוללים בהם האברכים מגיעים מבחירתם האישית ומוסרים נפשם לתורה אלא שיש להם עול טרדות בבית אך נראה שדווקא סדרת המאמרים שהובאו החודש בצריך עיון והתגובות שהם קיבלו ביטאו יותר מכל כמה המציאות לא כזאת
האברכים מגיעים בלי בחירה אלא פשוט כי כך מקובל המוטביציה להשקעה אמתית בלימוד לא גבוהה במיוחד והאברך מתמודד עם מגוון קשיים שעולם הכוללים מביא לו דבר המקשה עליו לחיות בתחושת אידיאל שבה אברכים היו אמורים לחיות
כל זה גורם לכך שכל המושג כולל הוא דבר שמגיעים אליו רק כי חייבים ויוכיחו כל השעות שמחוץ לזמנים המדוייקים של הכוללים- הפסקות צהריים ערב שישי שבת ועוד שכל הנכנס לבתי המדרש יגלה שיש בהם אחוז קטן מכמות אברכי הכוללים [כשגם האברכים שכן נמצאים בזמנים אלו רבים מהם זה בגלל שיש להם כולל ערב וכדו']
קיצוני הדבר בשבת בצהריים שבבית מדרש מלא אברכים בו אני מתפלל גם בשעה 5 אחה"צ בקיץ ביהמ"ד כמעט ריק
מה שמלמד על הגישה של האברכים ללימוד ועל מה שהם יעשו אם לא תהיה שמירת סדרים
קל לדבר על אברכים עם מוטיבציה חדורי אידיאלים הדופקים אותם עם שמירת סדרים אך מורכב הרבה יותר לדבר על זה כשמדובר באברכים עם מוטיבציה בקרקע וחוסר סיפוק והערכה לכל מה שהם עושים
וכמו שהדגישו כל הזמן במאמרים בסדר עיון – גם הבעיה שעורר מאמר זה מצטרפת למגוון הבעיות שיש בתנועת האברכים שנוצרה בשנים האחרונות
אני חולק על כותב המאמר
כולל במתכונת של היום הוא אכן פועל כמו כל גוף עצמאי .
התוצר הינו שעות לימוד תפילות וחבורות לעילוי נשמת לרפואת או לברכת הצלחה לתורם (סוג של קמע )
ישנה רק בעיה אחת
אי אפשר להתייחס ללומדי כולל ביחסי עובד מעביד ולתת להם פחות משכר מינימום ללא ימי חופשה וימי מחלה .
אגב התפיסה שכל גבר נשוי יהרג ואל יעבוד היא מטורפת והזויה .
יתכן שאם חצי מברכים היו עובדים
א. היו יותר תורמים
ב. היה יותר כסף לתת לאברכים
ג. אלה שהיו בוחרים להשאר הכולל היו האברכים היותר טובים
ד. לא היה צורך לקנוס או להתעמר בחיי האברכים כי לא היו צריכים להמציא תירוצים למה לא לשלם וגם האוכלוסיה היתה יותר ערכית
האברך היקר- בחלק השני דבריך לא רלוונטיים לדיון היות ואתה מדבר על משהו תאורטי ובפרט שאתה מציג טיעונים מאוד מסוימים לטעון שעדיף שהרבה לא ילכו לכוללים כאילו זה כל הנושא ואתה מתעלם ממגוון הטיעונים הצדדים והמורכבות שיש בסוגיה הזו.
אתה גם מתחיל את הקטע השני נגד ההנחה שזה יהרג ואל יעבור שגבר נשוי לא יעבוד מה שרבים חושבים כמוך שיש לפתוח קצת את האופציה לצאת לעבוד ואח"כ אתה מביא טיעונים שבגדול מתאימים למציאות בה אחוז גבוה מעולם הכוללים יצאו לעבוד ולא רק שזה לא יהיה יהרג ובל יעבור
ולגבי לחלק הראשון שהבאת על כך שאמורים לתת להם שכר מינימום לא ברור מה טענתך הרי מדובר במילגה ולא בשכר כשגם היא ניתנת בקושי ע"י מאמץ של ראש כולל אז מי אתה בדיוק מעוניין שיביא את השכר מינימום? אדרבה אם אתה טוען שצריך לשלם שכר קום וצא לחו"ל לאסוף כספים אך בנתיים כל מה שמצליחים להשיג לא מצליח לכסות אפילו את המלגות הזעומות שמחלקים כיום
ואם אתה טוען שלכן גם א"א לעשות שמירת סדרים תצטרך להסביר מה יגרום לאברכים להקפיד על הזמנים אם אין שמירת סדרים ובכלל למה אם זה רק מלגה ולא משכורת א"א שמירת סדרים
אם אתה רוצה תטען את טענות כותב המאמר אבל לעשות קישור תמוה ששמירת סדרים יכולה להיות רק אם מקבלים שכר מינימום זה דבר תמוה ולא נתפס
המטלות הלימודיות עוזרות לצאת עם ידע. חבורות, סיכומים, מבחנים. זה עזר לי להתקדם
עצם העיסוק התמידי בנושא הזה בכל פעם על האברכים!! לא משנה מי העורך של הכתבה
מראה לאנטישמיות מסויימת!!
העפתי מבט כאן ב"סדר עיון" ובסדר שני", וראיתי שבמשך שנתיים או יותר החודש הזה הוא הפעם הראשון שעסקו ב"צריך עיון" בנושא האברכים. איך הגעת מעיסוק ראשון אחרי שנתיים – ובאתר חרדי שזה אמור להיות הליבה ששלו – ל"עיסוק תמידי" ול"כל פעם"?! המצאת "אנטישמיות" כשהיא לא נמצאת גם באופן הרחוק אומרת עליך הרבה.
פעם חשבתי שהנאצים גרועים, לאור דבריך הם לא היו כל כך נוראים, הם בסך הכל היו כמו "צריך עיון"…
בעלי אברך כבר 12 שנה ובע"זה עוד שנים רבות.
אני מרגישה שחונכנו לאהבת תורה ולחשיבות התורה.
ואז בפועל ראשי כוללים מתייחסים לאברכים באופן מזלזל. כאילו אפשר "לשלם" על תורה.
ואת המלגה שמקבלים נותנים בצורה של נדבה.
העולם, והעולם החרדי בפרט צריך וחייב את לומדי התורה שמחזיקים בהבל פיהם את העולם.
העולם, והעולם החרדי בפרט חייבים לדאוג ללומדי התורה. שהינם אברכים בעלי משפחות מרובות ילדים עם נשים שהמעסיקים יודעים לנצל כי יודעים שכל הפרנסה על האישה.
ולכן המלגה אינה משכורת – היא מלגת קיום למשפחה עם ילדים. וקיצוץ בה היא קיצוץ בצרכים בסיסיים למשפחה.
בעלי אברך כבר 12 שנה ובע"זה עוד שנים רבות.
אני מרגישה שחונכנו לאהבת תורה ולחשיבות התורה.
ואז בפועל ראשי כוללים מתייחסים לאברכים באופן מזלזל. כאילו אפשר "לשלם" על תורה.
ואת המלגה שמקבלים נותנים בצורה של נדבה.
העולם, והעולם החרדי בפרט צריך וחייב את לומדי התורה שמחזיקים בהבל פיהם את העולם.
העולם, והעולם החרדי בפרט חייבים לדאוג ללומדי התורה. שהינם אברכים בעלי משפחות מרובות ילדים עם נשים
שהמעסיקים יודעים לנצל כי יודעים שכל הפרנסה על האישה.
ולכן המלגה אינה משכורת היא מלגת קיום למשפחה עם ילדים. וקיצוץ בה היא קיצוץ בצרכים בסיסיים למשפחה
לכל חברה יש כמות מסוימת של "אנשי רוח" שהיא יכולה להחזיק.
למשל חז"ל אמרו אלף נכנסים למקרא, מאה נכנסים למשנה, עשר נכנסים לגמרא ואחד יוצא להוראה.
זאת אומרת התמיכה היא ב – 0.1% מהציבור. כאשר עוד 0.9% יוצאים ללמד ולחנך (ולהתפרנס מחינוך).
אחוז יותר גבוה זה סתם עול על הציבור. כמובן שלא ניתן להכריח אדם לצאת לעבוד, אבל אם הוא לא אחד מ – 0.1% גם אין טעם למוך בו על חשבון החיים שלך. יותר חשוב לתמוך ולגדל את הילדים שלך או לתת צדקה למזקקים אמתיים.
מספר שאלות לכותב הנכבד ולמצדדים בדעתו.
1. לו יצוייר שראש הכולל שלך יחליט שאכן כתבת דברים נכוחים ואכן אין לכמת את ערך הלימוד בכולל במספרים כספיים ויאמר שמהיום המלגה החודשית תהיה רק לשם הבעת הזדהות וכד' ותעמוד על 500 שקל או 800 שקל (הסכום שהוא מקבל מהמדינה), האים תסכים להמשיך ללמוד בכולל הזה כדי להאדיר את הערך העליון של הלימוד?
2. נכון, לימוד תורה הוא ערך בל יתואר ובל ישוער! בודאי שלא ישוער בכסף, אולם מוסד הכוללים מיסודו נבנה כמוסד לימודי המתגמל בכסף את הלומדים בו, האים אין בדעתך שיקבעו סטנדרטים מסויימים שיסדירו את יחסי הגומלין בין הלומד במוסד לבין המשלם? האים ראוי בעיניך שאברך שנותן 100% מבחינת שמירת זמנים או כל מטלה אחרת יתוגמל באותה מידה בדיוק כמו אברך שעושה ככל העולה על רוחו במסגרת הכולל?
3. התייחסת לקושי של אברכים לעמוד בזמנים בתואנות כמו האישה עובדת ויש לו סידורים וכו', אני אדם שעובד, אישתי גם עובדת ותתפלא, גם לי יש סידורים! ובכל זאת אני לא יכול לאחר לעבודה, ואם אני יאחר לא די שמשכורתי תקוצץ אני אף עלול להיות מפוטר!
4. מה לגבי דרישות הרשויות האמונות על התמיכה בכוללים (משרד החינוך, לעיתים גם הרשות המקומית) הדורשים את שמירת הזמנים והנוכחות? האים אין מן הראוי ליישם את הדרישות של המשלם? האים אין מן הראוי להרגיש מחוייבות יתר ולו רק מהסיבה שהכולל עלול להיפסל בביקורת ויגרם נזק רב לכלל האברכים בכולל?
לסיכום, אברך שחי בתחושות החזקות האלו שערך התורה הוא ערך הערכים ואין שווה לו ואין דומה לו לא מאחר לכולל, הוא גם לא עושה סידורים בזמן הלימוד, לאברכים מהסוג הזה אין שום בעיה עם ראשי הכוללים, לעומתם רבים האברכים שנמצאים בכולל בגופם אבל רוחם בל עימם, הם עסוקים בעיסקאות אינסטנט נדלניות או כל מיני דברים אחרים מנסים לפצות על החוסר הכספי, הם לא באמת שם, הם בכלל בעולן המעשה רק שטוענים לכתר לומדי התורה, הם אלו שמאחרים והם אלו שיש להם סידורים והם אלו שכועסים שמורידים להם מהקיצבה, יתכבדו ויעשו מעשה וילכו לאן שליבם חפץ היינו לעולם המעשה ולא יזיקו לאלו שאכן רוצים ללמוד.
מאמר תגובה ל'הכולל אינו מקום עבודה'
ממבט של ראש כולל
לכבוד נפתלי היקר,
ברשותך ארצה להגיב בכמה מילים למאמרך הערוך בטוב טעם, ולהציג בפניך את המבט שלי כראש כולל ל60 אברכים מופלגים בתורה ויראת שמים, ובכל זאת משתמש במלגה כמנוף כלכלי ולעיתים אף בסוג של 'קנסות כספיים'.
אתחיל עם שאלה קצת מאתגרת, האם תדע להסביר את פירוש המילה 'כולל' בהקשרה למקום לימודך. כולל מלשון כלל, אך איזה פרטים היא כוללת. אין לי הסבר מניח את הדעת בהקשרה המילולי מלבד הסבר תלוי תרבות אשר אכתוב אותה לבסוף.
ועכשיו לדבריך, באופן עקרוני אתה בודאי צודק, הכסף הניתן לאברך תמיד נגדיר אותו בתור 'חלוקה' חלילה לא כמשכורת, הלימוד של האברך אינו נמדד בכסף, כי כסף לא יכול להוות תמורה ללימוד תורה, כך אי אפשר לתגמל אברך בכסף על שעות לימודו, אפשר רק לתמוך בו על כך שבחר בחיי תורה, ולעזור לו להתקיים מבלי שיצטרך לעבוד.
היה לי פעם אברך צדיק אמיתי, איש טוב מאד, מתמיד גדול, תלמיד חכם נפלא, הוא התחיל את הלימוד שלו אצלנו בחודש חשוון, ואכן כפי שסיפרו עליו הוא היה הראשון לבוא והאחרון ללכת, לא פספס סדר ולא שתה קפה, אברך אידיאלי ממדרגה ראשונה, המוזר היה שבזמן קיץ ככל שגבר החום בחוץ פחות ופחות ראו אותו, הוא היה מגיע מאד מאוחר, ולעיתים אף היה מחסיר ימים שלמים, שאלתי אותו יום אחד, מה הסיפור, מה יש בתקופה זו הגורמת לך הפרעות בהתמדה, אמר לי צדיק זה, הענין פשוט מאד, בחודשי הקיץ כידוע הדרכים בחזקת סכנה גדולה, המראות האסורים הם קשים מנשוא, ובימים חמים אני מעדיף ללמוד בבית ולא לבוא לידי נסיונות, ולא אהיה מכלל בוצע ברך נאץ ה' ונמצא כל לימודי בא בעבירה.
בהתייחסות האידיאלית לא רק שלא הייתי אמור להפחית לו מהמלגה, אדרבה הייתי אמור להוסיף לו על יראת שמים זו, כי כוונתו באמת היתה טהורה, אברך זה יקר ביקרים היה, ותוכו כברו, האם יתכן שאטריד אותו לבוא פיזית בעוד שבטחוני שבבית הוא אפילו לומד יותר, בימים שכאלו זמני הנסיעות מוחלפים בעוד כמה דפי גמרא יקרים. האם לא היו מצפים ממני להודיע לו על תוספת לכל יום שלא הגיע, ואף לבקש ממנו להימנע ככל האפשר מהגעה לכולל.
ובכל זאת אני חושב שתסכים איתי על כך שהפחתתי ממלגתו, ואף התניתי את המשך שהותו בכולל בהגעה לכולל מבלי להתחשב בעניניו בינו למקום, וכל זה כי אחרת לא אוכל להעמיד בית מדרש משלי! וחפצי בהאדרת התורה לא כל כך תחזיק מעמד, ואנסה להסביר.
חלק מהאברכים אצלי בכולל באים ממקומות רחוקים מטלז סטון קרית ספר ואפילו מביתר, בעולם האידיאלי הייתי אמור לבקש מהם להפסיק את השטות הזאת, להיטלטל בדרכים בשביל ללמוד דוקא איפה שטוב לי, האם לא חבל על הזמן על הטרחה ועל הכאב ראש, אין ספק שעדיף שילמדו כל אחד באיזור שלו, וכמובן שאשלח לו את הצ'ק בכל ראש חודש, כי הרי מה לי ולישיבתו 'אצלי' הרי כל רצוני הוא ב'הטבה' בלהאדיר את התורה, וכי בגללי יגרם חלילה 'ביטול תורה' יום יומי של המתנה אוטובוסים פקקים וכו'.
אז למה באמת לא, למה אני לא עושה להם העברה בראש חודש מבלי שיבואו ללמוד אצלי.
אם נציץ קצת לעולמך – עולם האברכים – נראה דבר מפליא, הרי בינינו המוצר הזה שקרוי כולל הוא מוצר מטורף שאין בו כלום מן ההגיון, אם נעמוד לשנייה מבחוץ ונציץ אל תוך בית המדרש, נראה קבוצת אנשים בוגרים בעלי משפחה, אנשים יציבים מבחינה חברתית, בעלי אישיות נורמטיבית לחלוטין, מתכנסים יחד ללמוד מספרים עתיקים בני אלפי שנים, מוגיעים את מוחם מאמצים את גופם, מקדישים את זמנם, ומוותרים על הרבה מן ההנאות וכל זאת בשביל להבין טקטס עתיק וישן אשר הרלוונטיות אלינו היא מכח האמונה בלבד.
היה צריך שהכולל יהיה מוצר אמוני מוחלט, כולו אמונה, כולו טהרה, אי אפשר שיהיה בו תערובת מחיי החולין כלל וכלל.
היינו מצפים לראות בו אנשים מורמים מעם מנותקים מתאוות וממאוויים גופנים, אנשים המוכנים לוותר על חיי עולם הזה, הלוא הם מאלו שבחרו בטרקלין ורואים בכל הסער דמיון מוטעה ומטעה, הבל אשר אין בו ולא כלום.
לאיש מבחוץ למערכת היה יותר קל לדמיין, חדר מבולגן מלא בספרים עתיקים וקרועים, אנשים 'משונים' לא מאנשי העולם, מאלו שמתאים להם הפיזור, לכפתר את החולצה מאן דכר שמיה, אם אתאר לו חדר ממוזג ומעוצב, שולחנות מסודרים, אנשים לבושים בהדר ובחן, מסורקים ומסופרים, ועסוקים בלהסביר מוליך ומביא מעלה ומוריד לעצור רוחות רעות וטללים רעים. הוא לא יאמין ובצדק.
אז למה זה לא ככה, איך הצליחה החברה החרדית להושיב עשרות אלפי אנשים! בבתי מדרשות שונים, הלומדים ללא הפוגה, וכל שיחם ושיגם בתורה בלבד, ולא משנה אם זה בהלכה אם זה בהגדה אם זה בעיון אם זה בלומדות, ובכל זאת נשארו אנשים רגילים וסטנדרטיים, אשר אין בינם לבין אלו שלא בבית מדרש אלא סגנון חיים, ואני לא מדבר על ה'יחידים' על השונים מהנורמה.
אברכי הכוללים היו אמורים להפוך לבעלי אישיות תיאורטית, מאלו שבזים לחומר, סולדים מגלידה, ולא רואים כל ערך בצבירת מעמד מכל סוג שהיא.
פירוש המילה 'כולל' יתכן שהכוונה המקורית אכן היתה לבית מדרש שכולל בתוכו הרבה 'יחידים'.
איך יתכן שביום ראשון יעקב היה עסוק כל כולו במזיק בור, בהבנה דבעל התקלה, ובחילוק דבור ט ובור י, עם חדוותא דשמעתא אמיתית, ולא נתן שינה לעניו עד לשעות המאוחרות ממש כשנחה דעתו בהבנה שהגיע אליה, דקה מן הדקה, ולא עלה על יצועו עד שהעלם על גבי הכתב למען יעמדו לימים רבים, ולמחרת יצא עם אשתו ליומיים בפראג, שם יש מלון חרדי שחבריו אמרו שאפשר לסמוך על הכשרות שם.
אין בזה שום בעייה הלכתית, אבל מה הקשר, איך זה מתחבר, ואני בטוח שגם ברכבת לוונציה הוא המשיך לכתוב לפי זה גרמא דבור חייב, אמנם יקשה מהסוגיא דקול הכרייה וכו'. איך זה מתחבר הניתוק הגמור מחיי המעשה ההתעסקות בתיאוריה שכל כולה אמונה ברורה ופשוטה, ואפילו לא יציץ בשינויי נוסחאות כי אנחנו מאמינים במה שעומד לרבותינו אשר מפיהם אנו חיים, איך זה מתחבר לחיי החולין לחיי החומר ברמה הפשוטה ביותר, מילי דעלמא.
בינינו אני לא חושב שכיום אברך מרגיש מסירות נפש כשהוא מגיע לכולל, כמובן שאני מדבר רק על הסביבה שבה אני חי, אבל פחות או יותר הסביבה הזו היא המיינסטרים בציבור הליטאי, יש כולל סורוצקין לידי ואני מתחכך בהם ברמה יום יומית, אני לא פוגש שם 'ברובם', אנשי מסירות נפש, בעלי אישיות תיאורטי, אין שם 'מנותקים' אין שם 'משונים'.
במצב של היום עדיין יהיה קשה לדמיין כוללים המוניים ללימודי קבלה, כי בשביל לימוד קבלה עדיין נצפה מהלומדים להיות 'משונים' לא שייכים, בודאי לא מגובשים חברתית, אבל באמת גם לימוד סוגיות של עבדים וכדומה בעיון ובלומדות, אין בינה לבין לימוד קבלה מלבד נורמה חברתית, כי שניהם שייכים למציאות באותה מדה.
אז איך באמת, ודאי לא קשור לכסף כי בשביל כמה שקלים ממש, שגם זה מגיע באיחור מטורף, הם מוכנים לעשות את מה שהם עושים, או לא לעשות את מה שהם לא עושים, במשך יום יום שעה שעה.
לכאורה זה מלמד על כוחו של חברה, או יותר נכון כחו של 'נורמה חברתית', תרבות בכחה לפשט את העקום ולנרמל את הטירוף, לגרום לאנשים לעשות דברים כמובנים מעצמם, ואין זה מפחית בכלום מהגדלות שבזה, אדרבה אשרינו מה טוב חלקנו שתרבותינו היא בתורת ה', ועל כך גאוותינו.
הכולל הוא תוצר תרבות או נורמה חברתית, וכמו שהתפילה היא בדי אן איי התרבותי של כל אחד מאיתנו, איננו מתפללים מתוך השראה, מתוך התחברות, כך גם הלימוד, כל מה שקשור לרוח אי אפשר שיהיה באופן יום יומי, ולהפוך אותו לדבר שבשגרה מבלי לעטוף אותו בחומר, ולעקר את הרוח בחלקים נכבדים ממנו.
אשר על כן ההתנהלות בכולל עם האברכים צריכה להיות בהתאם, אי אפשר לצפות לניהול הכולל בצורה המתאימה יותר ללומדי תורה במובן הערכי, בודאי לא בצורה שמתאימה לאנשי מסירות נפש, כי באופן הזה אין מקום לכולל, אין מקום לקבוצה בתוך בית מדרש, בהתנהלות שכזאת הבית מדרש יהיה מקום ליחידים, מנותקים, אשר נשים צדקניות יאכילו אותם, בהגדרה אי אפשר שיהיה ראש לבית מדרש שכזה, כל אחד לבדו ובעצמו.
הכוללים של היום קרי קבוצה מגובשת הלומדים יחד נושא מוסכם בתנאים ברורים (סכום מסוים ובזמנים קבועים), בראשות איש מסויים, ההתנהלות חייבת להיות חומרית, דומה במקצת למקום עבודה, וזה כולל גם מצד ראש הכולל וגם מצד האברכים.
כשההתנהלות חומרית התנאים פחות רלוונטיים, כל כולל עם הסגנון שלו, כל ראש כולל עם העדפותיו ורצונותיו, אך אם לא נתנהל בעניני כספים וכדומה, הכולל לא יהיה שייך אלא ליחידים וגם זה באופן שונה לגמרי,
כמובן שעל ראש הכולל לדאוג שהשיח לא יהיה שיח כלכלי, אלא שיח ערכי, שיח של לימוד, קושיות ותירוצים, אך כל זה יותר בכיוון קצת קוסמטי, לא אמיתי, כי הדרך המהותית ל'הצלחת' הכולל צריכה להיות חומרנית ולא ערכית.
אם הכולל יתנהל יותר במובן הערכי, כי אז הכולל אכן יהיה מקום ל'יחידים' ובאופן כזה המוני הלומדים שאינם רואים את עצמם 'יחידים' אאוטסיידרים או כל הגדרה אחרת יפלטו מהמערכת.
ואם אתמצת את דברי אומר שאי אפשר להיות איש 'נורמלי', קרי מתעניין בפוליטיקה, נוסע לחופשות, בררן בעניני אוכל וכו', ועם זה להיות אברך השקוע בתלמוד, והוגה בתורת האלו', מבלי שהלימוד ייהפך להיות 'נוראמלי', כי אחרת הלומד יצטרך להיות 'לא נוראמלי. כי אין אני והוא דרים בכפיפה אחת.
ואסיים את דברי בהכרת המציאות, עובדה כי בתקופות שאני פחות מקפיד על עניני החומר, ויותר מדגיש את עניני הרוח, אברכים רבים מנצלים זאת לסידורים שונים ולשהות פחות מחייבת, האברך אכן יודע לנצל את הכולל למטרותיו שלו, וכל זה בלשון המעטה, ומלבד מה שאף אחד לא אוהב להרגיש 'מנוצל', היא גם מביאה בסוף להרבה פחות לימוד.
ואם תאמר מאי איכפת ליה לראש כולל אם אכן ילמדו פחות וינוחו יותר, אין על כך תשובה מניחה את הדעת, אבל אוי להם לאברכים אם השאלה הזו אכן 'תשכנע' את ראש הכולל לאמור מה לי וללימודם של אלו, ויגרום לו לחשוב על תעסוקה אחרת…
ראש הכולל רבי יעקב הלוי,
הגבת תגובה יפה ומקיפה שמושכת את העין לקרוא אותה בפרט כשהיא נכתבת מהזוית של ראש כולל.
כל סוגיה בעולם מורכבת ממגוון היבטים אין שלימות וכל מה שלא נעשה יהיה בו מעלות וחסרונות.
כך גם בנושא המדובר במאמר יש מעלות בשמירת סדרים אך מאידך יש גם חסרונות.
המאמר כאן התייחס לחסרונות שיש בזה ואתה ביארת ברוב טעם שלמרות החסרונות אין ברירה וזה נצרך.
רק חשוב להדגיש שגם כותב המאמר הדגיש בסוף שהוא לא בא לשלול לגמרי את התופעה, אלא לנסות לגרע את הבעיות שהיא יוצרת ע"י העצה שהוא הביא בסוף [אם כי לדעתי זו עצה תאורטית שלמעשה לא תיושם וגם לא תפתור את הבעיה].
כאן המקום לצוטט את הרמבם בהלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה י. כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה וְיִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה וְכִבָּה מֵאוֹר הַדָּת וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא. לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת מִדִּבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה. אָמְרוּ חֲכָמִים (משנה אבות ד ה) "כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם". וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ (משנה אבות ד ה) "אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶן וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶן". וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ (משנה אבות א י) "אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת", (משנה אבות ב ב) "וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן". וְסוֹף אָדָם זֶה שֶׁיְּהֵא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת:
שימו לב כמה צדק הרמבם. הכוללים שנותנים כסף על לימוד התורה מכבים את מאור הדת! זה ברור לכל מי שבאמת מבין מה זה תורה.
הופכים את התורה למקצוע כמו סנדלרות… ובציבור החרדי כבר אי אפשר למצוא תלמיד חכם פוסק הלכה שגם עובד בתור עובד נקיון או איש הייטק. לאורך כל הדורות תלמידי החכמים בעם ישראל היו גם חוטבי עצים ושואבי מים. והיום אין! (אם יש זה "צדיק נסתר" שאף אחד לא יקשיב לדבריו) למה אין? כי התורה זה מקצוע! אתה יכול להיות רב אפילו אם אתה בכלל לא תלמיד חכם. ואם אתה תלמיד חכם זה לא מעניין אף אחד כל עוד אתה לא רב. אין על החכמה של הרמבם שראה תהליכים של דורות רבים והבין מה יקרה אם יקבלו כסף על לימוד תורה.
אני אישית לא מקשיב לרבנים שמקבלים כסף. יש מספיק תלמידי חכמים בעם ישראל שעובדים למחייתם, בתור רמבמיסט אני לא מחשיב שום רב שמקבל כסף על לימוד תודה! איך אפשר להקשיב למישהו ש"מכבה את מאור הדת"?!
כל "עושה שבת לעצמו" תולה בוקי סריקי באשלי רברבי, בפרט ברמב"ם.
כבר הורו המורים מרן הכסף משנה ומשנה ברורה ואגרות משה, שעדיף לקחת תמיכה וללמוד יותר, ואין הלכה בזה כרמב"ם.
אהבתי מאוד את המאמר הנפלא,את צורת הכתיבה והרעיונות המובאים בו.
כיום אני עובד ועבר כ 6 שנים מאז למדתי בכולל וכתבה זו החזירה אותי אחורה בזמן, והנה הדברים מנקודת מבטי.
את ערך לימוד התורה, כפי שאני קיבלתי בבית ובישיבה הוא ערך שלא ניתן כלל לתמחר אותו, לפיכך העליות והרידות שלי סביב ההשקעה בלימוד נבעו לגמרי מחיזוקים ערכיים.
כשהגעתי לכולל לא התחברתי כלל לגישה הזו של התמריצים הכספיים מהסיבות שציינת בכתבה, אני הייתי מגיע לכולל ללמוד תורה והמלגה שהיתה מגיע בסוף החודש ראיתי אותה בדיוק כפי שהיא – תרומה של אנשים יקרים שמעריכים את לימוד התורה.
כאשר בכולל האברכים היו מדברים על כך ש"המשכורות" הגיעו, הייתי רואה בזה הומור – משום שברור היה שלא ניתן להתייחס לכסף זה כאל משכורת, אך מתוך הכתבה נשמע שאברכים מתייחסים לכסף זה כמשכורת באמת וללא הומור – ולדעתי גישה זו היא שגויה, לא ברמה של "ראשי הכוללים" אלא ברמה של האברכים.
אני בטוח שישנם כוללים שנותנים את המלגה באופן "גלובאלי" ללא קשר "לתפוקת" הלימוד ולדעתי גישה זו היא הנכונה לגבי ניהול הכולל .
כבר אמרו, שכולל עם שמירת סדרים זה "תורה עם דרך ארץ"
האברך שמחפש כולל עם כסף הוא זה שיוצר את המשוואה הבעייתית,
אברך, זה אדם שמוותר על חיי דרך ארץ, ונוהג כשיטת רבי שמעון שאין מקום לעיסוק כלל בחיי עולם הזה, והגמרא כבר אומרת על זה שהרבה ניסו כן ולא עלתה בידם, ולכן בהכרח ברגע ששיטה זו הופכת להמונית בודאי סופה להכשל, כמאמר הגמרא.
בעלי נפגע עמוקות מראש כולל שספר את האברכים ככסף בלבד. לשם השוואה, אני בהייטק מקבלת פי 10! לשעה ממה שהוא קיבל שם. מישהו עדיין חושב שאפשר לשים כל כך הרבה מכובד המשקל על העניין הכלכלי בכולל?
בעלי עזב את עולם הכוללים לטובת עולם העבודה. ועדיין כואב לי הלב שזאת התחושה ממנה הוא עזב את עולם הלימוד. שראש הכולל ראה בו (רק) 10 שקל לשעה…
מאמר יפה
מה היית מעדיף שראש בכולל יפטר אותו מהכולל כמו אדם שמאחר כל יום לעבודה שבסופו של דבר יפטרו אותו? ראש הכולל לא רוצה את זה, הוא רק רוצה שהכולל יתפקד כמו שצריך והוא משתמש עם הכלים שיש לו (כסף) לעשות את זה,
גם לראש כולל כואב שהוא צריך להוריד מהמילגה החודשית לאברך!!
הגמרא אומרת "ריחיים על צוארו ויעסוק בתורה" כמובן שכסף יעסיק את האברך אבל הוא לא לומד תורה למטרת הכסף, הוא הולך ללמוד תורה בכולל בשביל שיתאפשר לו ללמוד על ידי התמיכה הכלכלית שמקבל, אחרת היה נשאר בבית ללמוד,
מאמר מצויין.
מעורר נקודה חשובה וצועד על מנעד דק בצורה עדינה.
יישר כח.
כל המאמר בנוי [אם אני לא טועה] על התפיסה של דן אריאלי שא"א לשלב בין אידיאל כלכלי לבין אידיאל ערכי
אבל השאלה היא מי אמר שהיום האברכים מגיעים באמת ממניע ערכי?
אותי לימדו שאחרי שמתחתנים ממשיכים לכולל [סוג של מסלול כזה בחיים: גן, חיידר, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, כולל, לקבר] עכשיו בואו ניקח את הבחורים שיש היום בישיבות וננסה לחתן אותם ולהכניס לכולל [שזה מה שבעצם קורה] התוצאה לא תהיה כל כך משמחת מהבחינה של לימוד ערכי.
[אמנם הוא עוד לא כלכלי אבל כמו שהוא אמר שברגע אפשר ליפול מאדיאל ערכי לכלכלי ובמיוחד אם בכלל לא היה אידיאל ערכי אלא "מסלול חיים" ובשנייה הראשונה שמתחילים לדבר על כסף זה נהפך אוטומטי לכלכלי]
אני לא מכליל ואני לא אומר שבישיבות אף אחד לא לומד מאידיאל ערכי אבל יש כמות לא מבוטלת שכן
[אני חושב שבאזור ה80% הם כך אבל אפשר להתווכח על זה וזה לא העיקר אלא העניין שיש הרבה כאלה].
לכן אני חושב שהיום ראש כולל שמקבל בחורים מהישיבות הוא מקבל את כל הסוגים ויש גם הרבה בכולל שללמוד זה לא מה שהכי מעניין אותם ושפתאום יש לו "משהו דחוף" לסדר הוא מיד יצא ובשביל חייבים לעבוד בצורה כלכלית שלפחות זה יחזיק אותם
נ.ב. ואם אתה רוצה אפשר לעשות שיעורי אמונה וכו' להכניס לאותם אברכים ערך לחיים אבל זה לא מעניין המאמר [ואני מקווה שאולי יהיה כזה מאמר בהמשך]