צריך עיון > סדר שני > הבית היהודי > "ושם אשה גדולה": אברכיות כהזדמנות להעצמה נשית

"ושם אשה גדולה": אברכיות כהזדמנות להעצמה נשית

שינוי מערך התפקידים המסורתי, המקצה את התפקידים הביתיים לאשה בלבד ואת תפקידי החוץ לגברים בלבד, אינו חייב לייצר משבר. אפשר לראות בו גם הזדמנות להעצמה אישית של הנשים בנות דורנו.

כ"ח אב תשפ"ב

במאמרה "משבר הגבריות של האברך החרדי" תיארה שירה כרמל בפירוט את "משבר הגבריות", כלשונה, המתרגש על "האברך המצוי" כפועל יוצא מצורת החיים הליטאית. להלן אבקש לטעון כי אותה תופעה ניתנת לתאור דוקא כהזדמנות. הצד השני של מה שכרמל רואה בו משבר של הגבר הוא הזדמנות הניתנת לראשונה לאשה החרדית. היא יכולה לזכות סוף סוף לשני העולמות: להגשמה רוחנית וארצית.

 

המשבר של "האשה הסטנדרטית"

תאור התופעה של נשים מפרנסות וגברים העוסקים בעבודות בית במונחי משבר משקף תפיסה מסוימת של נשיות, שאינה מחויבת המציאות. ראשית, היא מבטאת את המחשבה שתפקידה המרכזי של האישה הוא אותה דאגה אמהית נושנה – דאגה לבית, לילדים, לבעל. הניסיון מראה שמדובר באתוס של הקרבה המביא להזנחה עצמית. האשה ניצבת בתפקיד המאסף, ואינה רשאית להתקדם עד שתוודא שכולם בטוב. כמו כן, מבין השורות ניתן לזהות בדברי כרמל סוג של חרדה מפני ערעור הסדר הישן, שבו האיש יושב על כס המלכות. המצב שהאשה נוטלת לידיה את המושכות מעורר אימה סמויה מפני אבדן דימוי מסוים של נשיות, ומכיל איזו כמיהה, איזו קריאה נסתרת, שהמצב ישוב לקדמותו.

כנגד אותה אשה ישנן רבות וטובות שמאסו בעמדה הנפשית של "האשה הסטנדרטית" ורוצות לבחור אחרת. יהיו שיראו בהן "נשים פמיניסטיות", אך לרוב הן פשוט נשים השואפות ליותר

במאמרה מציגה כרמל את משבר הגבריות של האברך המצוי, אך בו זמנית אולי גם את משבר הנשיות של האשה המצויה. מדובר בדמות האשה המסורתית, הנוטלת אחריות בלעדית על נקיון הבית (גם בערב פסח, וגם במחיר אישי לא פשוט), המעוניינת שבעלה יהיה 'גבר גבר', ושאינה מבקשת להוביל. טוב לה להיות בעמדת המובלת. זוהי האשה של לורה דויל בספרה "לדעת להכנע", ובמידה רבה של תמר פפר במאמרה "לדעת לקבל". ואולם, כנגד אותה אשה ישנן רבות וטובות שמאסו בעמדה הנפשית של "האשה הסטנדרטית" ורוצות לבחור אחרת. יהיו שיראו בהן "נשים פמיניסטיות", אך לרוב הן פשוט נשים השואפות ליותר.

נשים אלו מוצאות את עצמן קרועות: מצד אחד הן אכן הפנימו את מסרי ההעצמה שהעולם המודרני משמיע בשופרותיו השונים, אך מנגד הן מחונכות על אדני ערכי המסורת הקוראים להם להצמד למושב האחורי. אדגיש שלא מדובר בנשים שמקלות או מזלזלות חלילה בענייני הלכה; בכך הן לא נופלות מעמיתותיהן מהעולם הישן. ואולם הן מתקשות לנהל חיים המאורגנים על פי העקרונות המגדריים של ימי קדם, וכמהות לייצר מערכת שוויונית יותר במשכן הפרטי שלהן. הן שואפות לקשר עמוק עם בעליהן, קשר של הדדיות ושוויון, לצד הקשר העמוק עם הקב"ה. כיום יש להן גם פתרון: המודל הליטאי.

 

להיות אשה ליטאית: מצוינות דתית ואישית

החיים הליטאיים מספקים אידאל דתי הסובב את החיים ומשמש להם ציר מרכזי: להיות אשת אברך. אידאל זה מאפשר לאשה ביטוי דתי-אידאולוגי עמוק לצד אפשרות למימוש עצמי מלא ועוצמתי. כפי שכרמל מתארת יפה, חיי האברכות מגניבים פרקטיקה המייצרת פמיניזם דה-פקטו, גם אם הוא נעדר מהמחשבה הערכית-הגותית. אכן, בלי כוונת מכוון, הזוגיות במודל הליטאי מאפשרת יישוב הולם של להט דתי עם רוחות הזמן של העידן המודרני.

בעולמם של אברכים, הנשים כבר אינן מוחבאות מאחורי הקלעים. קריאה קלה בעלונים של שנות השישים של המאה הקודמת תבליט עד כמה הן חלק מרכזי ומשמעותי במהפכה של עולם התורה. הנשים של עולם התורה אינן רק "עזר כנגדו" במובן המאסף התבוסתני, אלא גם "שרות החוץ", כלשון כותבת המאמר.

הנשים של עולם התורה אינן רק "עזר כנגדו" במובן המאסף התבוסתני, אלא גם "שרות החוץ", כלשון כותבת המאמר

הליטאיות, יש להבין, היא מהפכה דתית המבקשת להביא הן את האיש והן את האשה לכדי הגשמה מלאה. המודל דורש משניהם לקחת חלק כדי שהוא יוכל להתקיים. הליטאיות אינה שוכחת לרגע את בית יעקב; היא מדברת אליו כל הזמן, אפילו יותר מל"בני ישראל" העוסקים במלאכת לימוד התורה עצמה. באופן הזה, הליטאיות היא תנועה נשית לא פחות ואולי יותר משהיא תנועה גברית.

מגמה זו התחילה באמנו שרה שנירר שהקימה את תנועת בית יעקב. מצב העניינים אמנם השתנה עם השנים, אך מתחילתה רתמה התנועה את האשה לתפקיד מפתח בהחזקת עולם התורה. מהפכת החינוך של בית יעקב נטעה בנשים הכרה עצמית, ועם השנים עשתה את יסוד החזקת התורה לאידאל עצמי שלהן. נוסף לכך, כפי שכתבה כרמל במאמרה, לבוגרות הסמינרים ידע הלכתי והשקפתי נרחב, התורם למעמדן הדתי – שינוי שאף הוא משקף את רוחות הזמן, אם במודע ואם שלא במודע. נשים ליטאיות בנות זמננו אינן נזקקות לידע תורני חיצוני מבחוץ. הדבר תורם להן במישור המעמדי, אך בעיקר מעלה אותן מבחינה רוחנית.

 

האברכית: מודל העצמה נשית יהודית

בהמשך לפירוט של כרמל על אודות "הגשמה אוטופית" של הרעיון הפמיניסטי, אבקש להרחיב מעט על הפרקטיקות השוויוניות באורח החיים האברכי ועל תרומתן לנשים.

בראש ובראשונה, חיי האברכות מפקידים את האשה, כנראה לראשונה בהיסטוריה היהודית, על תחום התעסוקה. חיי האברכות כרוכים בהגדרה ביציאת האשה לשוק התעסוקה, ושם היא יכולה להיות מוצבת – כך המצב כיום – בתפקידים יוקרתיים. מעבר למשכורת שהיא מביאה הביתה, היא מרוויחה בהם סיפוק ומימוש עצמי. ועוד קודם לכך זוכה אשת האברך לערך של החזקת התורה. היא יוצרת מדי יום ביומו עולם של תורה, ומשמרת אותו במשמרתה.

בהמשך למימוש העצמי הארצי המושג דרך התעסוקה ולמימוש הרוחני של החזקת התורה, אשת האברך זוכה לשוויוניות במערכת היחסים. מנקודת מבט מטריאליטסית, תפקיד המפרנסת עיקרית מעניק לה משקל יתר בבית, ומעצים את יסוד השוויון שכה חשוב לה במערכת הזוגית.

האברכית מפסיקה לחשוב במונחים של "להקריב למען הבעל". היא מקריבה למען עצמה. היא לוקחת על עצמה יותר, מעמיסה, מלהטטת בין התפקידים, והכל משום שהיא מעוניינת בהחזקת תורה. היא רוצה בכך לא בשביל בעלה, אלא בשביל עצמה, במסגרת הזוגית שלה

כפועל יוצא, האברכית מפסיקה לחשוב במונחים של "להקריב למען הבעל". היא מקריבה למען עצמה. היא לוקחת על עצמה יותר, מעמיסה, מלהטטת בין התפקידים, והכל משום שהיא מעוניינת בהחזקת תורה. היא רוצה בכך לא בשביל בעלה, אלא בשביל עצמה במסגרת הזוגית שלה. כלומר, ההסתכלות הליטאית גוזרת שלימוד התורה אינו הגשמתו של הבעל לבדו, כי אם הגשמה משותפת, של שניהם.

כמובן, מדובר עדיין בתפקידים שונים. יטענו המבקרות שאני עושה אידאליזציה לתפקיד האשה, כאשר למען האמת מדובר בתפקיד משני, היותה "תומכת לחימה" – תומכת בתפקידו החשוב של הבעל בניהול חיי הרוח. ואולם, טעות היא לחשוב שאין לאשה חלק בחיי הרוח רק משום שהיא אינה תופסת את מקומה בין ספסלי בית המדרש. היצירה המתקבלת, בסופו של הליך, היא שוויונית. ביטוי פשוט ונחרץ לשיתוף האשה בעולם התורה הוא השבר הגדול שנשים חוות כאשר בעליהן עוזבים את ספסל בית המדרש לשם עיסוק בפרנסה. רוב הנשים מספרות על כאב נורא, על אכזבה, על העצב שהן חוות באותו רגע קשה. הן מרגישות שהן מאבדות חלק מעצמן, חלק מתוך הקניין שהחזיקו בו, חלק מדבר שהיה שלהן. אמנם ניתן להתווכח על מידת המעורבות הנשית בחיי הרוח הליטאיים, אך ודאי שהאשה אינה מודרת מהם. היא זוכה להגשימם, גם מתוך עיסוק בעולם החול.

הצד השני של מטבע השוויונות הוא ירידה יחסית של הגבר מכסא מלכותו כשהוא מושיט יד לעזור בהחזקת הבית. כמו שהיטיבה כותבת המאמר לתאר, האברכים שותפים אף הם בתפעול הבית, ובכך מעמיסים על שכמם מעט מן העול הנשי ההיסטורי של בישולים, נקיונות וחיתולים. לפי התפיסה שאני מתארת, אין בכך חטא. להפך, יש בכך צעד חיובי וחיוני לקראת קשר זוגי שוויוני יותר וראוי יותר.

 

בית שוויוני – בית יציב

הפרקטיקות הליטאיות שהוצגו תורמות, כל אחת בדרכה, למעמדן של נשים חרדיות – "פמיניזציה שלא מדעת" כלשונה של כרמל. עם זאת, מבחינת השיפוט של אותו תהליך, הגב' כרמל ואני חלוקות. היא רואה בתופעה ערעור של יסודות הבית, ואני רואה בה תהליך שדוקא מעמיק אותם.

כותבת המאמר מחמיצה את העובדה כי אותה תחושה של תסכול המתגנבת ללבו של האברך הרגיל כשהוא מבצע אי אלה מטלות בית חווה גם האשה החזקה כשהיא נעמדת לשטוף ערמה אינסופית של כלים אחרי ארוחת ליל שבת. אשה זו – שוב, אינני קובעת שזוהי צורת האשה הרווחת או שכך ראוי לכל הנשים, אך ודאי שיש נשים כאלה – אינה מעוניינת במשרה של עבודת פרך, והיא אינה מעוניינת להחליף את מקום בעלה בקרצוף הבית לפסח. כמו שהאיש אינו אוהב לבצע מטלות בית, כך גם האשה – ובדיוק משום כך אין זה הוגן שהאשה תבצע את כל המטלות המעצבנות בעוד האיש עושה רק את מה שממלא אותו בסיפוק.

הליטאיות בקריאתה (העקיפה) לשיתוף בנעשה בבית אמורה באופן עקרוני לחזק את בני הזוג וילדיהם ולהיטיב עמם. היא מזמינה חיים בריאים יותר, חיים של מרחב משותף, לאיש ולאשה כאחד

הליטאיות בקריאתה (העקיפה) לשיתוף בנעשה בבית אמורה באופן עקרוני לחזק את בני הזוג וילדיהם ולהיטיב עמם. היא מזמינה חיים בריאים יותר, חיים של מרחב משותף, לאיש ולאשה כאחד. הילדים גדלים עם האם אך גם עם האב, וחיי המשפחה הרמוניים ומאוזנים. דאגה לשלום בתי ישראל חייבת לכלול רגישות לגורלו של האברך, אך לא פחות מזה הקשבה לצרכיה של אשתו. לעתים היא סובלת מתסכול שבוודאי יעיב אף הוא על שלום הבית. כותבת המאמר ציינה כי אין היא מודאגת ממעמדן של נשים, אך כשאני שומעת קולות המערערים על סדר חיים התורם לאשה ואולי מאתגר את האיש – ובכן, אני מודאגת.

כמענה לתסכולו של האברך הרגיל הייתי מציעה לנסות לשחק מעט בהגדרות הגבריות ולעדכן את המדריך הקובע מה נכלל בתוכן ומה אינו יכול להכנס. חיי האברכות, באופן פשטני מאוד, מחייבים שינוי – לא שינוי רדיקלי, אבל בהחלט שינוי – של הסדרים מגדריים קלאסיים, והתגייסות רבה יותר של האיש לטיפול בבית ובילדים. כדאי אפוא שהגדרת הגבריות תתאים עצמה מעט יותר לפרקטיקה וליומיום ותספק מודל גברי עדכני ומותאם למציאות. הווייתו של הגבר אינה חייבת להפגע מקיפול בגדים. אפשר להכין ארוחת צהרים לילדים מבלי לחוות משבר זהות.

הכותבת מדגישה כי מעבר לתסכול הנגרם לאיש מעשיית עבודות הבית, גם דימויו העצמי מתערער. האמנם? משפט זה נשמע מזלזל מעט. אני בטוחה שכל גבר הגיוני המכיר במאמצי הפרנסה של אשתו מושיט יד בשעת הצורך. גם אם בחברה מסורתית הדימוי העצמי של הגבר אכן היה נפגע מביצוע תפקידים הנחשבים לנשיים, כשמדובר בחברה הליטאית איני מצליחה להבין איך זה יקרה. האברך אמנם לא הפך לעקר הבית, אך הוא קיבל חלק הרבה יותר משמעותי בתוכו. גבר כזה אמור גם להכין ארוחות ערב לפעמים ולגהץ בלי להתערער מכך, דבר שעושים בהצלחה אברכים רבים. וכן, גם הם מהסוג הרגיל.

 

האמנם דיסוננס?

אחת הטענות המרכזיות של כרמל היא שהחברה הליטאית אינה פמיניסטית בהשקפתה, ולפיכך הפער בין התפיסה האידאלית למציאות הריאלית מייצר דיסוננס משמעותי בנפשו של אותו אברך סטנדרטי. גם לכך אינני מסכימה. החברה הליטאית אינה מחזיקה אמנם במניפסט פמיניסטי מוצהר, אך מכאן ועד פער משמעותי בין הפרקטיקות הליטאיות לתאוריה – רב המרחק.

אידאלים מתגמשים ומתעצבים בהתאם למצב הקיים, ומתקרבים, גם אם מעט, לאשרור של אותן פרקטיקות נהוגות. אינני שומעת נשים ליטאיות רבות המזדעקות על חיי השוויון הזוגי שנכפה עליהן. אני סבורה שזה נכון גם בנוגע לגברים

האידאלים אינם נפרדים מן המציאות. הם מתלכלכים ונצבעים ממנה. הם דינמיים ונבנים על ידה. הדיסוננס המתואר אמור אולי להתקיים לפי הספר, אך החוויה הרגשית שלו חלשה יותר. האידאלים מתגמשים ומתעצבים בהתאם למצב הקיים, ומתקרבים, גם אם מעט, לאשרור של אותן פרקטיקות נהוגות. אינני שומעת נשים ליטאיות רבות המזדעקות על חיי השוויון הזוגי שנכפה עליהן. אני סבורה שזה נכון גם בנוגע לגברים.

חיי האברכות שמכתיבה הליטאיות הם מרחב של ביטוי אידאולוגי לנשים רבות, שלצד עקרונות דתיים דוגלות במידה גדושה של שוויוניות. מבחינה פונקציונלית, הם אף תורמים ליציבות החברה בכך שהם מבטאים, גם אם שלא במכוון, פרקטיקות התואמות את רוח הזמן. הם דואגים לוויסות המתח שבין הדת לבין הציפיות הלגיטימיות של אשה בת המאה ה-21. הליטאיות של היום מסמנת מהפכה נשית בכך שהיא תורמת לתחושת ההגשמה של הנשים הן מבחינה ארצית והן מבחינה רוחנית, בהבטחת חלקה של האשה בלימוד התורה.

לסיום, אני סבורה כי הדיון בליטאיות ובהשפעתה על חיי הזוגיות צריך להתמקד בין היתר בעולמן של אותן נשים מועצמות, שהמודל הליטאי דוקא תורם להן רבות.

Photo by Ganapathy Kumar on Unsplash

27 תגובות על “"ושם אשה גדולה": אברכיות כהזדמנות להעצמה נשית

  • המודל הליטאי בהחלט מאפשר מקום לאשה לגדול ולהתפתח כפי שבמודל החסידי האשה יכולה להעצים את עצמה ולהתפתח.
    הנושא החשוב ביותר הוא להבין את המטרה שעבורה מתמסרים כל החיים. אם המטרה הלימוד התורה כערך עליון ברורה ומדורגת גבוה בסולם הערכים, מבנה הבית ישמר לתפארת

    • כל כך שחור לבן. איך בתמונה שכולה אפורה את רואה את הקצוות.
      בית נורמאלי ששני הצדדים פורחים, הצלחת אף אחד אינה על חשבון השני, פה הצלחת האישה על חשבון הגבר, וזה כל כך ברור שלראות את הצלחת הגבר על חשבון האישה, גורם…. למאמר הקודם להכתב.

  • שמתם לב? סידרת כתבות מרתקת על לב השיטה הליטאית, כתובות בידי נשים ליטאיות דעתניות, ואת מי לא שומעים? את קולו של האברך עצמו. אף גבר לא הצליח להתעשת ולומר מה יש בעצם לאברכים עצמם לומר על דרכם.

    העובדה הזאת עצמה כבר מעוררת תהיות על מעמד הגבר הליטאי היום. הנה, גם את מאמרי הדעה, שבעיתונות החרדית הם זירה גברית מובהקת, הוא הותיר בידי נשים…

  • הכתבה הזאת מתארת בדייוק את ההרס שגב' כרמל פחדה ממנו

    • מדויק

  • האם את באמת רוצה לגדל עוד תינוק רק בן 20 עד 120? את לא רואה שלשם את מתקדמת?

  • מאמר נפלא. יישר כח!
    אכן התפתחות חברתית מבורכת שלא אמורה לאיים על אף אחד.
    שינוי שמסייע לקיים זוגיות שיוויונית, מכבדת והדדית תוך חשיבה משותפת ולא כניעה וביטול של צד אחד כלפי האחר.

    מאחלת גם למגזר החסידי מהטוב הזה.

    • ולמה את חושבת שלמגזר החסידי יש פחות מהטוב הזה?
      לדעתי להפך, המגזר הליטאי שם את לימוד התורה בראש השאיפות כך שהאישה למעשה כבולה לגבר ביכולת שלה לממש את הפסגה.
      לעומתם, במגזר החסידי, זו עבודת ה' היא השאיפה העליונה (ולא דווקא דרך לימוד תורה בצורת אברכיות) כל אחד ואחת יכולים להגיע לפסגות ללא שום תלות בבן הזוג וברמתו הרוחניות או ה(ת)למודית.

    • נכון מאד חדוי, צודקת ב100%.

  • ברגע שמספרים לאברך הנכבד שהוא מלך העולם שהרי הוא לומד תורה ורגע אחרי זה שולחים אותו לקפל כביסה ולהחליף טיטול ולהוריד אשפה כי אישתו עסוקה בדברים חשובים אז בהחלט אפשר להבין את האכזבה והמרירות שלו.
    לעומת זאת בבית ששני בני הזוג עובדים ומחלקים גם את שאר המטלות הרי הדברים מתקבלים היטב אצל שני בני הזוג

  • שימי לב, תמר מלכה, איך כאישה חרדית אימצת את האידאלים הפרוגרסיבים ללא שום פילטרים. תנועת הפמניזים הקיצונית רואה רק את הזווית הנשית והיא אף נוטה בשנים האחרונות למגמות של שנאת גברים. סימנים חמורים אלו אני רואה במאמרך. המשפט הבא, הלקוח ממאמרך, מסתכל רק על הזווית הנשית ועל הרווח שנגזר ממנה לאישה הליטאית:
    "אידיאל זה מאפשר לאישה ביטוי דתי-אידאולוגי עמוק לצד אפשרות למימוש עצמי מלא ועוצמתי."
    במאמר של כרמל לא היה שום ביטוי להתנגדות למעמד שיויוני לנשים חרדיות אלא היא היצרה על כך שהיא רואה בבתים רבים אברכים נובלים, בדיכאון ובחוסר עשייה ומימוש. אני תוהה על מצב הזוגיות שלך, אם בכל המאמר שלך אין שום התייחסות למצבו ולצרכיו של הגבר זה שעומד לצד האישה הפורחת שאת מתארת (או שאת בכלל רווקה)

  • מאמר מתוחכם, אשר מנסה (ואפילו יצליח – אצל מי שחונכו לחשיבה חד-ממדית) להסביר מצב עקום ומתסכל ע"י אידיאולוגיה חדשנית, שאפילו יש לה שם: "ליטאית" (למרות שהמצב המתואר אינו אופייני דווקא לליטאים).
    מי שמקבל עליו את האידיאולוגיה הזאת ללא-טרוניה וללא-ביקורת – בהצלחה!
    אבל תמהני: האם בכלל אברכים מבקרים (די בביקור של שעתיים) במקומות עבודתן של אברכיותיהם – בחברות היי-טק, במשרדים מפוארים למיניהם, בכנסים מנקרי-עיניים? חוששני שהם לא יתעודדו ממה שיראו, אולי אפילו תחשכנה עיניהם, בפרט במקרים בהם האברכית המדוברת היא המטופחת והמהודרת ביותר מכל העובדות.

    • מעורר מחשבה.

    • ומדוע בדיוק תחשכנה עיניהם אם האברכית המדוברת היא המטופחת והמהודרת ביותר מכל העובדות?
      מה בדיוק הבעיה בכך?

      לו היית אומר – לא צנועה, פרובוקטיבית, מושכת – מובן.

      אך צניעות איננה חוסר טיפוח!

      יש בהחלט דרכים להתלבש גם צנוע וגם מטופח ומהודר, ואפילו – הכי מטופח ומהודר, וזה בהחלט לכתחילה לעשות כן.
      לצפות מהאישה כאילו בשם הצניעות לא לטפח את עצמה – עלול לגרום או לנזק נפשי לאישה, שהוויתה היא הרצון להיות מטופחת, או לבעיטה בצניעות בכלל.

      בעל שרוצה שאשתו תראה מוזנחת… זה בעייתי מאוד…

      מדברת בתור אברכית מתכנתת במקום חילוני, ואני שמחה מאוד כשבעלי מבקר אותי בעבודה ואפילו אוכל איתי שם צהריים. וכן, מתלבשת מאוד מאוד מטופח, גם בעבודה.
      וכמו שהוא אומר לי – "כל עוד את צנועה, אני שמח בזה"

    • לגב' רחל —
      נפתח במילתא דבדיחותא: האברכית המטופחת והמהודרת שאת מתארת, ממש מזכירה את אשתו של אבא חלקיה (תענית כ"ג:), אשר יצאה מקושטת לעבודתה באינטל…
      לגופו-של-עניין אתנסח בעדינות: יש לי ניסיון רב בחברות חילוניות, בעיקר בהיי-טק, כמובן לא כאישה, אלא כגבר בחבורה של גברים, ואני יכול לרשום לך משוואה מתימטית אקסיומטית:
      "מטופחת ומהודרת" = מושך מבטים ומעלה הערות "לא צנועות" בחבורת הגברים.
      ובכן, תעשינה האברכיות המודרניות כרצונן, בסה"כ רציתי לרשום משוואה אקסיומטית…

  • אני לא חושב שהכותבת מתארת את המצב במשפחה אברכית טיפוסית.

    אם יש בני בני הזוג כבוד, והבעל מנצל את זמנו בכולל ללמוד ברצינות, העובדה שהוא צריך לטפל בניקיונות וטיטולים לא פוגעת בו. כי הטיפול בצרכי הבית הוא הטפל ולימוד התורה הוא עיסוקו העיקרי.

    האשה מצידה מעריכה אותו על הרצינות שלו ברוחניות מחד ועל ההירתמות שלו לצרכי הבית מאידך, והוא מכבד אותה על המאמץ הקשה שלה בפרנסה ועל המשרה השניה שלה בבית כשהיא חוזרת מהעבודה.

    הקושי מתחיל כשהבעל כבר מרגיש מיצוי בדרך של תורתו אומנתו. זה דורש חשיבה מחדש אבל לא מהטיטולים מתחילה הבעיה.

    • מאמר מעורר חלחלה משינוי התפיסה שהנשים עוברות מי שמבין יודע שיש הבדל טבעי חזק מאוד בין גבר לאשה וששניהם נמצאים במקום אחד יש ב' אפשרויות או שהגבר יהיה הדומיננטי או שהאשה ומשום שהתפיסה שלהם די שונה והשאלה היא מה עדיף לחנך ומה שמקובלנו זה שהגבר וככה הטבע בעצמו זועק שהרי נשים יותר צריכים משענת והדברים ברורים נשים הם היולדות הם המניקות ואת האמת כשרואים שראשי הפוגרסיבים הם נשים שצועקות מדם ליבם ליבי מתמלא ברחמים

  • דבר ראשון, המאמר חכם, מעמיק, אמיתי, ישר, ואולי כל מילה טובה על כתיבה איכותית ואמיתית…
    דבר שני, או אולי בעצם הראשון, כאישה, אני רוצה לומר תודה.
    תודה שכתבת את מה שנשים חרדיות לא מעיזות לכתוב או לומר. כאילו אם אנחנו נלחמות או מסרבות לחיות בעולם פטריארכלי אנחנו מפרות איזה קוד יהודי. אז תודה על זה.
    ואני מזמינה אותך (ואולי אפילו מבקשת) שתנסי לכתוב גם על זה. אולי תצליחי בכשרונך ובכתיבתך המופלאה להציג את דעת התורה שלחלוטין אינה פטריארכלית.
    ומילה נוספת לגברים שבינינו, אני מזמינה אתכם לפתוח את הראש לעולם שוויוני (שלדעתי- יותר יהודי ותורני מעולם פטריארכלי) ולגלות שנעים יותר לחיות איתה ולצידה מאשר לחיות מעליה.

    • חייב לומר שהמילה "פטריארכלי" עושה לי בחילה. מילה מטורפת שבאה לעולם ע"י כת הפרוגרסיבים המנסה לייצר נרטיב של שנאה בין המינים.

  • לפני שנכנסים לדיון על התרופה המוצעת יש לשים לב שהתרופה הזו יכולה לפעול בבית אידיאלי, וודאי לא בבית מצוי

  • חבל שלא מספרים על אותן ליטאיות שדווקא כן רוצות להשאר אישה של בית.
    אבל זה לא מתאפשר להם. כיון שהגבר בתפיסתו בטוח שהאישה צריכה לפרנס אותו.
    הוא הרי אין לו מקצוע. אין לו אופק תעסוקתי.
    ואז הוא מורח את שנותיו בכולל. והאישה נאנסת לצאת לפרנס את המשפחה. הגבר קצת לוקח משימות ביתיות שהאישה היתה כמהה לבצע. והאישה מחוץ לבית. קורעת את עצמה. וחולת געגועים לילדים. אבל יש לה ברירה???!!!
    זה לא מקרה הזוי. יש המון כאלו.
    וזה ככ עצוב.

    • אכן חלק גדול והניכר מהנשים הן כאלו שהיו מעדיפות לקחת על עצמם מהבעל את עבודות הבית ולהטיל עליו את ישיבות העבודה באינטל.
      רק שלא רק התפיסה של הבעל מעורבת בזה, אלא גם התפיסה של האישה,
      מילדות מחנכים אותן שתפקידם הוא לתת לבעל ללמוד, ונשים במאי זכיין….
      גם מבחינת האישה אין עוון גדול יותר מזה שהבעל הוא הוא שיפרנס אותה…

      כמובן גם כשהאשה רוצה מצטרף לזה מה שלבעל אין מקצוע והאפשרויות הפרנסה שלו מגבלות, וגם לו יש תפיסת עולם…

    • במקרה כזה זוג צריך למצוא את הדרך להסביר אחד לשני מה מפריע לו ואף להתיעץ עם מישהו חכם איך לעשות שהאשה לא תרגיש אנוסה לעבוד והבעל מצידו ידע מה תפקידו, אם ללמוד או לשלב עם עבודה.
      לשתוק ולהשאיר את המרמור בלב זה לא טוב.

  • המהפכה הליטאית היתה מחוייבת המציאות. היות וחכמי ישראל כתבו מסמך שנקרא כתובה . בכתובה מטילים הם על הבעל את כל האחריות לזון לפרנס לכבד לקיים אישות וכו וכו . ואילו גאוני ליטא כפי שגאוני מצרים הפרעונית סברו להיפך , ולכן הפכו את הכתובה על פניה וקיבלנו מצב שבו האיש וילדיו מצפים לטרף שתמציא האשה והיא בתורה נכנסת לתפקיד הגבר מצויין . מי שזורע סופה שלא יתלונן אם הוא קוצר רוח .

  • מאמר יפהפה, שמשקף את המציאות [כפי שחקרתי אותה] אצל אברכים ברמה. נראה שכל מאמר משקף את המציאות בבתים שונים.

  • אני חושב שהכותבת מחמיצה את הדיסוננס החריף שקיים בקיום האידיאלי של החברה הליטאית ומתייחסת לאיש קש כשהיא מתארת אותו כך "החברה הליטאית אינה פמיניסטית בהשקפתה" כשהדיון לא על זה. כאשר אדם מתחנך לכך שהפעולה אותה הוא עושה היא הדבר החשוב ביותר בעולם, תכליתו של הקיום והמטרה של כל המאמצים המשניים, אך בחיים האמיתיים מגלה שעיסוק כה-חשוב זה נדחה מפני המאמצים "המשניים" כביכול של אשתו, כאשר כמעט בכל מצב שבו יש קונפליקט הלימודים שלו יידחו לטובת החזקת הבית ולא העבודה שלה. נוצר דיסונסס. ושום אמירה מעורפלת על אידיאלים ש"מתלכלכים ונצבעים" על ידי המציאות לא יחפו על הדיסוננס הזה.
    למקד את זה בהגדרת הגבריות וכל היופי הזה, זה לפספס את זה לחלוטין. נניח שנצליח להטמיע שגבריות אידיאלית היא פרישות מחיי העולם ולימוד תורה, הדיסוננס שבו על פי התיאוריה האברכות היא המוקד העיקרי ובפרקטיקה לא, ימשיך להתקיים ולהחריף.

  • מאמר מאוד יפה!
    אין ספק בעיני שהמודל האברכי הליטאי שאני חלק ממנו, נותן המון מקום לאישה להצליח ולהתקדם וזה טוב וחשוב.
    מאידך, שומעים בתוך הדברים הרבה טרוניה מרקסיסטית ושיח של "מדכאים מדוכאים" וחשד, לא משהו שהתורה חתומה עליו.
    שתי נקודות שחשובות בעיני:
    א', בסופו של דבר אחרי שהחברה החרדית שללה מהגבר את הזכות להגן בגופו ולפרנס, היא השאירה לו את הזכות לקבוע סדרי חיים, בהלכה ובהנהגה הקהילתית בבית הכנסת, אלו הן זכויות גבריות חשובות מאוד ללא ספק. אם כי קשה לפעמים להתמיר את הזהות הגברית הקלאסית אל הלמדן השכונתי.
    ב' ליבי אומר לי שהפמיניזם יתגלה בעוד מאה שנה כעוד סוג של סוציאליזם קומניזם, ערך חשוב שכאשר כופים אותו על החברה כל הצדדים מפסידים. על כולנו לזכור ששוויון כלכלי כמו שווין מגדרי הם ערך, (ולדעתי התורה גם רוצה בהם ככלל) השאלה מה הם המחירים שנשלם על כך.
    המחיר הכלכלי על הקומינזם היה נורא, אבל הוא חינך את העולם והעמיק בנו תפיסה של מחויבות לחלש, דומני שהפמיניזם יתגלה כמביא חורבן על המדינות שספגו אותו אל תוכן, המערב יפנה את מקומו למדינות משפחתיות מזרחיות כמו שקורה במערב אירופה. אבל הוא יטמיע ערכים חדשים חשובים.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל