חג השבועות הוא אחד מפסגותיו הרוחניות של עולם התורה. כל מי שהתחנך בישיבה זוכר את הרגעים המרטיטים של ברכת "אהבת עולם" בליל החג. הברכה נאמרת באטיות וברצינות תהומית והמילים "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה" מחלחלות אל הלב הפתוח ומטמיעות בו את התשוקה לעסוק בתורה, ורק בה; ואת המעגל שלאחר לילה של לימוד בלתי פוסק, כאשר הרגליים העייפות מביעות את האושר בלימוד התורה ואת השייכות העמוקה אליה.
את לבו של בן התורה העובד פוקדת לעתים תחושה מעיקה, כשהוא מודע לפער שבין הזכרונות הנושנים מימי הישיבה למציאות החיים היומיומית שלו, שבה לימוד התורה תופס חלק קטן בלבד
אהבת התורה היא רגש שעלינו להיות גאים בו ומאושרים מהזכות לקחת בו חלק. בעולמם של אברכי כוללים, רגש זה מתבטא מעשית בחיי היומיום, כאשר האדם מקדיש את ימיו ולילותיו ללימוד התורה. אך את לבו של בן התורה העובד פוקדת לעתים תחושה מעיקה, כשהוא מודע לפער שבין הזכרונות הנושנים מימי הישיבה למציאות החיים היומיומית שלו, שבה לימוד התורה תופס חלק קטן בלבד.
מועקה זו הולכת וגוברת בהגיע חג השבועות. אותם זכרונות מתוקים יוצרים תחושת החמצה, בפרט כאשר העובד רואה את האברכים מסתערים בחשק על דף הגמרא בליל החג. הפער המעיק, שמתלווה אליו טעם חמוץ של קנאה, עלול להביא לדחייה של חווית חג השבועות, ובהעברת ליל החג בשינה. לחילופין, יכול אדם לבקש להיות שותף בחווית קבלת התורה, אך למצוא את עצמו בוהה מול דף הגמרא, עובר מספר לספר ולבסוף מבלה בעייפות ליד פינת הקפה והאבטיח.
האם תחושה חמוצה זו מוצדקת? האם אכן אין מקום לרגש של אהבת התורה בחייו של האדם העובד? ברצוני לטעון כי התחושות שתיארתי למעלה נובעות מהנחות שגויות לגבי לימוד התורה. הראשונה נוגעת לתפקידה של התורה בחיינו, והשניה – הנובעת ממנה – מתייחסת לערך של לימוד תורה שאיננו טוטאלי. אבקש להצביע על שני מוקדים בחייו של החרדי העובד שבהם נמצא ביטויי שייכות לתורה, שייכות אותנטית ועמוקה שאין לפקפק בה או להמעיט בערכה.
תורה ודרך ארץ: לימוד התורה וקיום התורה
כאשר אנו חושבים על אהבת התורה, אנו מתכוונים בדרך כלל ל'אהבת לימוד התורה'. מתוך כך, אך טבעי שמי שמקדיש רק חלק קטן מזמנו ללימוד תורה ירגיש שהוא פחות אוהב את התורה מזה שמקדיש לה את כל זמנו. אולם, אהבת לימוד התורה היא פן אחד, נכון וצודק, לאהבת התורה. לא פחות מכך, מתממשת אהבת התורה ב'אהבת קיום התורה'.
התורה איננה רק ספר לימוד, היא גם מערכת חיים שלמה המצביעה על אורח חיים נכון, חיי מעשה ערכיים והיא מדריכה אותנו בכל פרט מחיינו. האדם העובד נקרא ליישם את התורה בכל תחומי חייו. לשאול את עצמו: כיצד הדרכות התורה וערכיה באות לידי ביטוי בעבודתי? בחיי הזוגיות שלי? בחיי הקהילה שלי? בחינוך ילדיי? אהבת התורה תבוא לידי ביטוי כאשר עבודתו תושפע מהתורה ותודרך על ידי התורה. זאת, לא רק בדרך של סור מרע אלא גם במימוש חיובי, בהליכה לאור התורה מבוקר ועד לילה, בבית ובעבודה.
אדם שאיננו אוהב את התורה לא נמשך להתעניין בה, להשקיע בה זמן יקר – גם אם מועט בכמות – ולהתבונן כיצד התורה מסוגלת להשפיע על חייו שמתנהלים מחוץ לבית המדרש
רעיון זה, שאי אפשר לנתק את לימוד התורה מהיישום שלה בחיי העשייה של האדם בחוץ, היא להבנתי משמעות שיטתו החינוכית של ר' שמשון רפאל הירש, "תורה עם דרך ארץ".
רבים מבני ובנות החברה החרדית מכירים את שיטת רש"ר הירש כ"הוראת שעה" שניתנה ליהודי גרמניה בלבד מתוך כוונה להצילם מהתבוללות בתרבות הגרמנית ועזיבת חיי היהדות. הבנה זו נאמרה גם על ידי גדולי תורה והיא שולטת גם בחומר הלימודים של בנות 'בית יעקב'. עם זאת, נכדו של רש"ר הירש, הגאון ר' יוסף צבי ברויער זצ"ל, רבה של קהילת 'עדת ישורון' בניו יורק, מבין זאת אחרת:
יש חוגים אשר אינם יכולים לבטל את גדלותו של הרב הירש בלא כלום, ואשר טוענים כי דרישתו לתעד"א היתה 'הוראת שעה', כלומר היתה – כשהיא לעצמה – אסורה ליהודי המושרש בתורת ה' ונדרשה רק בהיותה נחוצה להצלת התורה וחיזוקה; לכן – ככל הוראת שעה – ניתנה רק בנסיבות הימים האלה. אפילו מי שיש לו רק ידיעה שטחית בכתבי הרב הירש צריך לדעת כי אין לדבר כאן על הוראת שעה.[1]
דברים דומים כותב הגאון ר' יחיאל יעקב ויינברג, ראש בית המדרש לרבנים בברלין וראש ישיבת מונטרה, בעל ה"שרידי אש": "האמת היא שהרב הירש דרש בתום לבבו מזיגה של תורה עם דרך ארץ, והבין את המושג 'דרך ארץ' במובנו הרחב יותר".[2]
מה היא, אם כן, שיטת "תורה עם דרך ארץ"? הבה נעיין במספר קטעים מדבריו של רש"ר הירש:
כל עיקרי היהדות, אף הנעלים ביותר, פונים אל רוח האדם השואפת לקנות דעת, וכל הדעות־האמונות של היהדות […] מושתתות על מציאות ה' ופעילותו הכל־יכולה במהלכי הטבע וההיסטוריה.[3]
האמת, שהיא חשובה כל כך בכל כתבי הקודש: הא-ל המצווה את האדם הוא הוא הנגיד ומצווה לטבע, במילים אחרות: ה' הוא האלקים […] אלקי הטבע הוא הוא אלקי האדם. מצוות ה' שליטה בטבע, ומצוות ה' ניתנה גם לאדם למען יקיימנה בבחירה חופשית. עובדה זו היא קו יסוד בתודעה היהודית.[4]
נינו של רש"ר הירש, הרב מרדכי ברויאר, כותב בעקבות דבריו את המשפטים הבאים:
חיי תורה מלאים ושלמים וחיי אושר חומרי ורווחה כלכלית אינם מנוגדים אלה לאלה ואינם מבטלים אלה את אלה. נהפוך הוא: דווקא החיים הבריאים, המבוססים והתוססים ביותר – הם הזירה האידיאלית לכינון שלטון ה' ותורתו. ככל שתגדל עוצמת החומר שהאדם משעבדו לרצון ה', כן יתגדל ויתקדש שם ה'.[5]
מתוך גישה זו שאינה מוכנה לנתק בין הטבע והחומריות לתורה, דרש רש"ר הירש שאדם יהיה מצוי לא רק בתורה אלא גם בחכמות נוספות. מבחינת גישה חינוכית-מעשית לילדים ונערים, יש שאימצו את שיטתו ויש שדחו אותה. אך כאשר אנו מדברים על אדם המצוי בעולם המעשה, עובד בתחומים שונים ואיננו עוסק אך ורק בלימוד תורה – אין מקום לדחיית שיטת הרש"ר הירש. ההשקפה של תורה המתבדלת מן העולם וצומחת בהיכלי התורה, נכונה וראויה למי שמיישם אותה בחייו. אך לאדם העובד נכון תפקיד אחר: ליישם את התורה בעולם המעשה.
לימוד תורה שמכוון לקיום, בדרך זו או אחרת, הוא ביטוי נפלא של אהבת התורה. אדם שאיננו אוהב את התורה לא נמשך להתעניין בה, להשקיע בה זמן יקר – גם אם מועט בכמות – ולהתבונן כיצד התורה מסוגלת להשפיע על חייו שמתנהלים מחוץ לבית המדרש. כאשר הלימוד מכוון אל "החיים הבריאים, המבוססים והתוססים ביותר – שהם הזירה האידיאלית לכינון שלטון ה' ותורתו", הרי שאופי החיים מקבל טעם, צבע וצורה של אהבת התורה ומימושה.
קביעת עיתים לתורה
הבנה זו משנה גם את האופי של לימוד התורה. בעוד הנתיב שעליו צועדים בעולם הישיבה הוא נתיב של "לימוד לשם לימוד", הרי שלימוד תורה מתוך גישת 'תורה עם דרך ארץ' מפנה את המבט מתוך לימוד התורה אל עבר מימושה: "לימוד לשם קיום". כמובן, גם לימוד לשם לימוד נדרש לקיום, ו"כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקיימם, עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר" (דברים רבה ז). אך לימוד שאינו "לשם לימוד" אלא מכוון למימוש, עשוי לשנות את אופי הלימוד, הן מבחינת הגישה הנפשית של האדם אל שעת הלימוד, והן מבחינת תכני הלימוד – לימוד בתחומים רלוונטיים יותר לאדם, מבחינה רוחנית ומבחינה מעשית.
שינוי גישה זה בא לידי ביטוי בשינוי היחס של האדם העובד ללימוד התורה. בדברי הפתיחה, תיארתי את תחושה ההחמצה של העובד, שמרגיש שאין לו יותר חלק ונחלה בעולם התורה ובלימודה. דומני כי דבר זה נובע מכך שהגישה הנפשית שלו ללימוד תורה היא עדיין זו שרכש בישיבה.
כאשר המבט מופנה אל ה"דרך ארץ" העולה מן התורה – הרי שהטוטאליות אינה המרכיב המרכזי בלימוד. גם לימוד של שעה ביום ואפילו פחות מכך עשוי לתרום לאדם תרומה משמעותית והשפעה על חייו ותפקודו בבית, בחברה ובעבודה
החינוך הישיבתי ממוקד בטוטאליות תורנית. תלמידי הישיבות מתחנכים ל"שקיעות בלימוד", ל"ניצול הזמן" ול"התמדה". הציפייה – הגלויה והסמויה – מבחור בישיבה היא שינצל את מיטב כוחותיו בצעירים ללימוד התורה. ברור לכל כי ציפייה זו אינה מתממשת תמיד ואצל כל בחור, אך הרף הנדרש איננו יורד מטה.
חינוך זה והציפייה שבעקבותיו מצמיחים פירות משובחים: בעולם הישיבות גדלו וגדלים תלמידי חכמים רבים, שהטמיעו בנפשם את המוטיבציה לעיין בתורה, להקיף סוגיה, לחדור לעומק דברי הראשונים, ליישב קושיה ברמב"ם. אלו הם פירותיו הנפלאים של עץ החיים – עולם הישיבות. ברור כי באטמוספירה אחרת שאין בה שאיפות גבוהות שכאלו, כמותם, ואולי גם איכותם, של תלמידי החכמים נפגמת.
מאידך, חינוך זה עלול לפתח גישה פרפקציוניסטית ללימוד התורה. לא נדיר למצוא בחור בישיבה שלאחר יום גדוש בלימוד עסוק בצער על אותם רגעים מעטים במהלך היום שבהם נסחף ועסק בדברים של מה בכך, במקום לשמוח ולהתמלא סיפוק ואושר על השעות הרבות שבהן למד בהתמדה.
ישנם מחנכים ש"מנגנים" על רגשות אלו מתוך תפיסה שהצער על החסר יוביל את החניך למאמץ גדול יותר שתוצאתו ברוכה. מנגד, כיום הולכת ומתקבלת גישת 'הפסיכולוגיה החיובית', לפיה התמקדות בחוזקות ובהצלחות שהושגו יוצרות מוטיבציה גבוהה הרבה יותר מאשר התמקדות בחולשות ובכישלונות. ואכן, מחקרים מצביעים על כך שבניגוד לדפוס המחשבה שהצלחה מביאה לאושר – אושר מביא להצלחה. כאשר אדם חיובי, שמח בחלקו ומאושר יותר, סיכוייו להצליח גבוהים יותר. התמקדות בהצלחות אינה סותרת ציפיות גבוהות ושאיפות להתעלות תורנית. להיפך, היא רק מחזקת אותן ויוצרת מוטיבציה גבוהה לממש את הציפיות. בחור שאומר לעצמו "אני מסוגל, אני מצליח", יצליח יותר מבחור שאומר לעצמו "שוב נכשלתי".
בניגוד לדפוס המחשבה שהצלחה מביאה לאושר – אושר מביא להצלחה. כאשר אדם חיובי, שמח בחלקו ומאושר יותר, סיכוייו להצליח גבוהים יותר […] בחור שאומר לעצמו "אני מסוגל, אני מצליח", יצליח יותר מבחור שאומר לעצמו "שוב נכשלתי"
כך או כך, הפרפקציוניזם גורם תוצאה נוספת: חוסר ערך עצמי של האדם העובד וקובע עיתים לתורה. יכול אדם להתאמץ לאחר יום מעייף ולהשתתף בשיעור 'דף היומי' או ללמוד בחברותא, ועם זאת לא להעריך את לימודו מתוך השוואה מתמדת – מודעת או פחות מודעת – לאותן ציפיות גבוהות שהיו רלוונטיות לימי הישיבה הרחוקים. כמובן שתחושת חוסר־ערך זו אינה יוצרת מוטיבציה להשקיע שוב ושוב. לאות וחוסר סיפוק משתלטים על האדם שאינו מעריך את מעשיו.
כפי שרמזתי לעיל, לדעתי פרפקציוניזם הוא תכונה לא בריאה ולא אמיתית לכל אדם ובכל תקופה בחיים. לכל מעשה שאנו עושים יש ערך, גם אם איננו מושלם, גם אם יש מעשים גדולים ממנו. חשוב וחיוני לקרוא בקול גדול באוזניו של כל אדם הקובע עיתים לתורה: עליך אומר הקדוש ברוך הוא לפמליה של מעלה: "חזו בני חביבי, דמשתכחין מצערא דילהון ועסקין בחדוותא דילי".
מעבר לכך שאיני חסיד של גישת הפרפקציוניזם, דומני כי היא רלוונטית רק כאשר תופסים את הלימוד בתור "לימוד לשם לימוד". אולם, כאשר המבט מופנה אל ה"דרך ארץ" העולה מן התורה – הרי שהטוטאליות אינה המרכיב המרכזי בלימוד. גם לימוד של שעה ביום ואפילו פחות מכך עשוי לתרום לאדם תרומה משמעותית והשפעה על חייו ותפקודו בבית, בחברה ובעבודה.
במקומה של הטוטאליות נפתחת הזדמנות להקשבה עמוקה לקול התורה, הפנמה של ערכיה והדרכותיה ושל עצותיהם של חכמי תורה שבעל פה והנחיותיהם של הפוסקים. תורה משפיעה היא תורה משמעותית, גם אם איננה נלמדת שעות רבות ביום. המימוש שלה מתפרש על כל שטחי החיים ומשנה אותם לטובה, לאור התורה.
"בחג השבועות קיבלנו מתנה, ה' נתן לנו את התורה הקדושה, לכן אנו שמחים…" – שרים הילדים. מתנה זו אינה מסתכמת בלימוד התורה. הלימוד הוא חלק חשוב ונצרך ביותר עבור כל יהודי, ולצידו מימוש התורה וקיומה בכל שטחי החיים. בחג השבועות קיבלנו מתנה: חיים על פי התורה. יש לנו סיבה טובה לשמוח במתנה זו.
[1] רי"צ ברויער, 'תורה עם דרך ארץ – הוראת שעה?', המעין, ו, ד (תמוז תשכ"ו), עמ' 1-3.
[2] רי"י ויינברג, 'תורת החיים', בתוך: י' עמנואל (עורך), הרב שמשון רפאל הירש: משנתו ושיטתו (מהדורה חדשה), ירושלים תשמ"ט, עמ' 185-199.
[3] רש"ר הירש, כתבים, ב, עמ' 454.
[4] פירוש רש"ר הירש, בראשית ז, ט.
[5] ר"מ ברויאר, אסיף, ירושלים תשנ"ט, עמ' 323.
תודה רבה ידידי ר' חנוך, נפלא כתמיד!!
רק לא הבנתי את הקשר בין המצולמים לכתבה, ולשאלת אופן הבילוי בליל החג לביסוס שיטת תעד"א.
יישר כח על המאמר הנפלא!
זה בהחלט ככה
כפי ששמעתי מהגר"י פינק שליט"א
שלא יכול להיות שלמשל, דברי בעל מסילת ישרים: "האדם לא נברא אלא להתענג על ה', וזה העולם הבא. והאמצעיים לזה הם המצות, ומקום עשיתם בעולם הזה"
אינם מיועדים לכל שומר תורה ומצוות…
ולכן ע"כ כל יהודי מחובר לחג השבועות, ויש לו חלק בחג השבועות!
וברצוני להוסיף נקודה, כי יש כמה חלקים בתורה"ק, וכל אחד נברא למלא חלק אחר בתוה"ק
ויש אנשים שמתחברים יותר עם פנימיות התורה
כי זה תפקידם ושליחותם!
חנוך תודה !
יפה כתבת היטבת לפרק את תחושת החמיצות, לארוז מחדש את אותה המתיקות שצצה דווקא מתוך החומריות
מאמר מקסים
מעודד ומייקר את קביעות הלימוד מבלי להתנגח באברכים.