הקואליציה החדשה: נצחון האחדות היהודית על השבטיות האזרחית

לפני כשבע שנים נשא נשיא המדינה דאז, ראובן ריבלין, את "נאום השבטים", שבו הכריז על מות הסיפור הגדול של מדינת ישראל. איננו עוד מדינה אחת עם סיפור אחד, טען, אלא ארבעה שבטים נבדלים. עלינו להשלים עם מציאות זו ולמצוא מכנה משותף חדש לקבוצות השונות. לתכנית זו קרא ריבלין בשם האירוני משהו, "תקוה ישראלית".

תוצאות הבחירות האחרונות מפריכות את התחזית הקודרת של ריבלין, וקוברות אתה את התקוה שלו להפוך את מדינת ישראל ל"מדינת כל שבטיה". הן מוכיחות שהציבור הישראלי מבכר את הנרטיב המאחד על פני הנרטיב השבטי

תוצאות הבחירות האחרונות מפריכות את התחזית הקודרת של ריבלין, וקוברות אתה את התקוה שלו להפוך את מדינת ישראל ל"מדינת כל שבטיה". הן מוכיחות שהציבור הישראלי מבכר את הנרטיב המאחד על פני הנרטיב השבטי. בניגוד לתחזיות, הציבור המזוהה עם הסיפור היהודי הגדול דוקא הולך ומתגבש. החרדים, הדתיים־לאומיים, המזרחיים בפריפריה והימין החילוני מצליחים להתלכד תחת הסיפור שאיחד אותנו תמיד: הסיפור הגדול של עם ישראל. הבחירות האחרונות משקפות את נצחון הנרטיב הלאומי האחד על פני הנרטיב השבטי המפלג.

עמית סגל טען שחמשת סבבי הבחירות האיצו תהליכים חברתיים של עשרים שנה לתוך שנים ספורות. אחד מהתהליכים האלו הוא לדעתי ההשתלבות המואצת של המפלגות הדתיות בגוש הימין. תהליך זה אינו פוליטי בלבד. הוא מייצג התלכדות ציבורית מחודשת סביב הנרטיב הלאומי הגדול ויציאה מהסיפור המגזרי המפלג. הקואליציה הנכנסת אינה סתם שותפות של מפלגות הימין למול מפלגות השמאל. היא מייצגת את נצחון הנרטיב המשותף, שהצליח ליצור מקהילות שונות סקאלה רציפה ומגוונת. זאת לעומת המפלגות שכנגד, שכביכול דומות זו לזו, אך אינן אלא שברי מחנות מפולגים ללא כל ערך מלכד מלבד שלילת הצד השני.

 

התפרקות שיח השבטים

תמונת המצב במפלגות השמאל־מרכז הישראליות היא המחשה נהדרת של כשלון הנרטיב הרב־תרבותי. כל אחת ממפלגות אלו מתהדרת במצע האינקלוסיבי שלה, כביכול היא מעניקה בית פוליטי לכל קבוצות המיעוט, ללא הבדלי דת ולאום. נראה בהן נציג ערבי, דרוזי, נשים, דתיים ותושבי פריפריה. (את החרדים למרבה השמחה הם עדיין מתקשים לדחוס לתוך האוהל הזה.) השיח במפלגות אלו הוא גרסאות שונות של שיח זהויות. הם ידברו על אפליה נשית, על הזנחה של הפריפריה, על ההגמוניה הלבנה המדירה ערבים (הדרת מזרחיים כבר פחות באופנה), וינסו לגרום לאזרחים לצאת, להשפיע ולפעול מהמקום הזהותי והמקופח.

הממשלה היוצאת היא המחשה מצוינת לכשלונה של פוליטיקת הזהויות. כל קבוצה ניסתה לסחוט מהמדינה ככל היותר; קבוצות שלא נכנסו לקואליציה נרדפו עד צוואר בידי חברי הקואליציה; וכל החבילה לא החזיקה מעמד מעבר לחודשים ספורים

מדינה שבטית שאין לה רוב מרכזי ומוביל נידונה לפירוק. כל שבט, מיעוט או קבוצת זהות ינסו למשוך את עטיני השלטון לכיוונם, ובכך לחבל ביציבות ובשגשוג של המדינה כולה. הממשלה היוצאת היא המחשה מצוינת לכשלונה של פוליטיקת הזהויות. כל קבוצה ניסתה לסחוט מהמדינה ככל היותר; קבוצות שלא נכנסו לקואליציה נרדפו עד צוואר בידי חברי הקואליציה; וכל החבילה לא החזיקה מעמד מעבר לחודשים ספורים. בהעדר סיפור מרכזי, איש מחברי הקואליציה אינו מרגיש מחויב מדי. ברגע שפוגעים בדברים החשובים לו, הוא פשוט מרים ידיים ופורש.

צדק הנשיא לשעבר ריבלין בנאומו. הסכנות והאתגרים בחברה מפורקת לשבטים אכן גדולים ועצומים. אולם בדיוק משום כך אסור לטפח את נרטיב הפילוג שקידם ריבלין עצמו. הסכנה בנרטיב הזה, גם אם הוא מונע מכוונה טובה, היא ההשלמה עם השבטיות, כביכול היא גזרת גורל, והסתפקות בניסיון למזער את נזקיה. החברה הישראלית אינה מפורקת לשבטים. יש לה עדיין נרטיב גדול המאחד אותה. השמאל בוחר להתכחש לו, ולכן הוא נראה כמו שהוא נראה: מפורק, מסוכסך וחסר כיוון.

 

האם הימין הוא "ישראל השניה"?

במדינות רבות בעולם, קבוצות מיעוט חלשות נוטות לשמאל הפוליטי התומך בהגנה על מיעוטים ומקדם מדיניות סוציאלית. בישראל, לעומת זאת, קבוצות מודרות כמו מזרחיים, תושבי פריפריה וחרדים מזוהות באופן מובהק עם הימין הפוליטי. המיעוט היחיד החוסה בצדה השמאלי של המפה הפוליטית בישראל הוא הערבי (וגם הוא מגלה ניצנים של התפכחות מהחיבוק הפטרוני הזה). מדוע? מה נשתנה הסיפור הישראלי?

לדעת העיתונאי והחוקר אבישי בן־חיים, הימין בישראל מייצג את "ישראל השניה" – כל המודרים והמקופחים (מזרחיים, פריפריה, דתיים), המתקוממים נגד ההגמוניה האשכנזית של "ישראל הראשונה" העשירה והמשכילה (האשכנזית, החילונית, התל־אביבית, השמאלנית).

לא רק שבן־חיים אינו קורא את המפה נכון, אלא שהוא מכניס את הימין לתוך אותה תמונת עולם מעוותת של "שיח הזהויות" השמאלני, המפרק את הסולידריות הישראלית. מבחינתו אנו אכן חברה שבטית ללא כל סיפור מאחד. מה שמניע אותנו הוא מלחמה של שבט אחד בשבט אחר

להבנתי, לא רק שבן־חיים אינו קורא את המפה נכון, אלא שהוא מכניס את הימין לתוך אותה תמונת עולם מעוותת של "שיח הזהויות" השמאלני, המפרק את הסולידריות הישראלית. מבחינתו אנו אכן חברה שבטית ללא כל סיפור מאחד. מה שמניע אותנו הוא מלחמה של שבט אחד בשבט אחר. ישראל השניה היא בסך הכל אוסף של שבטים הנלחמים בשבט אחר – ישראל הראשונה. הוא מאמץ בכך את שיח הקונפליקט מבית מדרשם של מרקס וחבריו.

הסיפור כאן לדעתי אחר לגמרי. הבחירות האחרונות אינן התקוממות של מחנות, אלא נצחון הנרטיב המאחד של "העם היהודי" על הנרטיב המפלג של "השבטים". אני רואה בבחירה שעשה רוב העם בישראל בחירה בישראל האחת ואמירת "לא" לשיח הזהויות השבטי והמפלג. יש כאן בחירה המתעלה על זהויות והבוחרת בקולקטיב הגדול. החברה הישראלית נעשית הרמונית יותר ויותר. כמובן, היא עודנה נעה בין קצוות, אך יש לה יעד וכיוון אחידים.

המיעוטים בישראל מזוהים עם הימין, משום שהם אינם מיעוטים. השמאל הוא העושה אותם למיעוטים. עבור הימין, הם חלק מעם ישראל. החרדים, המזרחיים, הדתיים־לאומיים ותושבי הפריפריה מרגישים חלק מהסיפור הגדול, הסיפור היהודי ותחושת הייעוד המתלווה אליו. זוהי הכרה עמוקה מאד בתודעה של יהודים מסורתיים, והיא עושה אותנו לעם אחד. כאשר שאלות הנוגעות בזהות הזו מונחות על כף המאזניים, הזהות הפרטיקולרית שלנו מוזזת הצדה, ואנחנו רואים בעצמנו יהודים החרדים לגורל המדינה שלנו.

המפלגות החרדיות והבוחרים שלהן משלמים מחיר קבוצתי גדול על הבחירה שלהם ללכת עם הימין. הם מוותרים על דיבידנדים גדולים שהיו יכולים להשיג לו בחרו רק במסגרת הפרטיקולרית וחברו לשיח השבטי של השמאל

שמעתי לא פעם אנשים מהשמאל מטיחים ביהירות כלפי תושבי פריפריה: אתם בוחרים שוב ושוב בליכוד, אז אל תתלוננו. אל תבכו על מצבכם הכלכלי, התעסוקתי, הבטחוני. בפטרונות אופיינית הם נוטים לייחס לתושבי הפריפריה המזרחיים תודעה כוזבת, המצריכה התפכחות והכוונה מחודשת. גם אם הם צודקים והשמאל היה דואג יותר לפריפריה, צריך להוריד בפני התושבים שם את הכובע על כך שהם אינם מתפתים למלכודת הדבש של מנעמי 'המיעוטים'. דוקא הקבוצות השקופות, המוחלשות שבעם, שאולי פתק ההצבעה בקלפי הוא הנשק היחיד שלהן, מזיזות את הצרכים הפרטיקולריים הקבוצתיים שלהן למען הנרטיב היהודי הלאומי הגדול. התופעה הזו מרגשת.

 

התמוססות המגזריות

ומה לגבי המפלגתיות והזהותיות של ש"ס, יהדות התורה ואפילו הציונות הדתית? האם המפלגות הללו אינן יושבות על המשבצת המגזרית והזהותית? התשובה היא כן, אבל פחות. התהליך המואץ שהתרחש בחמשת סבבי הבחירות האחרונים הוא התמוססות המגזריות בצד הימני של המפה.

בעבר נתפס החיבור הפוליטי בין המפלגות החרדיות לימין בעיקר חיבור אסטרטגי, "לשון מאזניים". נכון אמנם שכבר בשנות ה־90 נשא הרב שך את "נאום השפנים", שבו הצהיר ברורות כי השייכות של החרדים אל הימין יושבת על הערכה משותפת למסורת היהודית. אולם עד לשנתיים האחרונות היה נדמה כי זהו חיבור רופף. ואכן בשנים ההן הימין הפוליטי הישראלי לא היה יהודי כמו שהוא היום. היו בו חילוניים מובהקים לא פחות מבצד השמאלי של המפה הפוליטית. כיום היחיד שנשאר מהליכוד הישנה הוא נתניהו עצמו, וגם הוא מייצג בפרהסיה דמות מסורתית, השונה מאוד ממי שהוא בחייו הפרטיים.

מה שהונח על השולחן בבחירות האחרונות היה עצם הזהות היהודית: ערכי משפחה ומסורת, שייכות וגאוה לאומית, למול קוסמופוליטיות פרוגרסיבית המקצינה יותר ויותר

כיוצא בו, המחלוקת בנוגע להחזרת שטחים שאפיינה בעבר את המערכת הפוליטית בישראל כבר אינה עומדת על הפרק. בסוגיה זו החרדים לא היו ימין מובהק. כיום הסוגיה היא עצם הזהות היהודית. מתוך כך, הימין מצליח ליצור חיבור מהותי בין חלקי העם ומהדק בין מגזרים השונים זה מזה באופן משמעותי.

מה שהונח על השולחן בבחירות האחרונות היה עצם הזהות היהודית: ערכי משפחה ומסורת, שייכות וגאוה לאומית, למול קוסמופוליטיות פרוגרסיבית המקצינה יותר ויותר. כל אלו התבטאו באופן הדחוף ביותר: העדר יכולת משילות בנגב ובשאר הארץ, טרור ערבי המרים ראש במרכזי הערים בלי שמותר לקרוא לו בשמו, בית משפט שאינו מוכן להכיר בערכים של לאומיות ומסורת, הסתננות והגירה בלתי חוקית. כל אלו גרמו למצביע היהודי הישראלי, הנייח (ביטוי המושאל מספרו של גדי טאוב, "ניידים ונייחים"), שאין לו ארץ אחרת, להרגיש שהוא במלחמה על הבית.

בסיטואציה זו, ההבדלים בין המפלגות המגזריות, הדתיות והחרדיות לבין שאר הימין הלכו והצטמצמו. הן התחברו יותר ויותר לנרטיב הלאומי הגדול. כל אחת מהמפלגות הללו הצהירה שהיא הולכת רק עם גוש הימין, רק עם נתניהו. בלי זה לא היו נשארים להם בוחרים. כך, תוך כמה מערכות בחירות, נכנסו המפלגות המגזריות לתוך המסגרת הקולקטיבית הגדולה, התלכדו סביב הזהות היהודית החזקה והיו לחלק מ"גוש הימין".

תוצאות הבחירות הוכיחו כי היתה זו התפתחות מבורכת: הבוחרים נתנו להן את קולן, בידעם שכך הם מחזקים את הצרכים הקבוצתיים, ומעל הכל את הבחירה בקולקטיב הרחב. אין זה סוד שמתחת לפני השטח רחש מרמור סביב הרשימה של יהדות התורה לכנסת, שלא התאפיינה בקשב לרחשי השטח. אולם ברגע האמת גם בוחריה התייצבו בקלפי, מתוך תחושת אחריות בוגרת לגורל הקולקטיב והזהות היהודית הכללית של המדינה. זה היה הטריגר שהניע אנשים לקלפי, הרבה יותר מהצורך המגזרי בייצוג.

וכנגד המקטרגים, המקוננים על ה'סחיטה' של המפלגות המגזריות, ראוי לציין שהמפלגות החרדיות משלמות מחיר קבוצתי גדול על הבחירה שלהן ללכת עם הימין. הן מוותרות על דיבידנדים רבים מאוד שיכלו להשיג לו בחרו רק במסגרת הפרטיקולרית וחברו לשיח השבטי של השמאל. מפלגות השמאל היו מקבלות אותן בחיבוק גדול, לו רק היו מוותרות על הסיפור הלאומי ומוכנות להתמקד במגזר בלבד. הן היו זוכות בתמורה לאשראי פתוח ולשקט תקשורתי נעים ומאפשר. מנגד, די להאזין מעט לכלי התקשורת בשבועיים האחרונים כדי להבין מה מחכה להן ולציבור הבוחרים שלהן על הבחירה בגוש הימין.

 

תקוה יהודית

את המקום של "תקוה ישראלית", הארגון שטיפח ריבלין כדי לרכך את תהליך פירוק החברה הישראלית לשבטים, הולכת ותופסת תקוה חדשה, תקוה יהודית.

הבחירות האחרונות מלמדות שעדיין יש בסיס סולידרי חזק לעם היהודי ושאיננו צועדים חלילה לקראת התפרקות. יש הפריה הדדית מבורכת בין הקבוצות המרגישות שייכות עמוקה לעם היהודי. קבוצות דתיות משפיעות על שיח אמוני ויהודי, ובמקביל, השפה הלאומית הישראלית זרה פחות ופחות לקבוצות דתיות ואפילו חרדיות.

תהליכי התאזרחות ויציאה לשוק העבודה […] אינם עושים את החרדי לרב־תרבותי, אלא ליהודי מעורב יותר, המביא אתו את סט הערכים התורני העתיק

שתי אנקדוטות קטנות מהשבועות האחרונים ממחישות נקודה זו. בכנס של נשות ש"ס, "זוכרות את מרן", קהל של נשים חרדיות הצטרפו לזמרות יובל דיין ונרקיס, תוך שהן מגלות שליטה מופלאה במילות השירים. במקרה אחר שהייתי עדה לו, משאית הביבי־בא בצפת הנעימה את זמן ההמתנה של הקהל המצפה לבואו של נתניהו בשיר "מחשבות טובות" של מוטי וייס.

בחברה החרדית יש קבוצות וגוונים הנפרשים עד השוליים והמתלכדים עם החברה הישראלית למניפה שלמה והרמונית. הגבולות בין החברה החרדית לבין הציבור הישראלי מתרככים. ראייתה כשבט נבדל צריכה להיבחן מחדש.

רבים בציבור החרדי רואים בתופעות אלו איום לא קטן על צביונה המקורי של החברה, ובצדק. החברה החרדית אמונה על היבדלות ממה שמתרחש בעולם הגדול, והחיבור שלה עם השטח הימני ממוסס את הגבולות, או לכל הפחות מרכך אותם מאד. אולם לצד החששות המובנים בהחלט, יש גם צדדים יפים וחשובים לחיבור זה. הם מלמדים כי אנו עדיין עם אחד ויש בינינו תחושת שותפות עמוקה.

אני נוטה לראות את תהליכי ההתאזרחות והיציאה לשוק העבודה ברוח זו. תהליכים אלו אינם עושים את החרדי לרב־תרבותי, אלא ליהודי מעורב יותר, המביא אתו את סט הערכים התורני העתיק. בדומה לכך, המפד"לניקים הקלאסיים של פעם היו משפשפים את עיניהם בתדהמה לנוכח החיבור הטבעי של החלקים התורניים יותר בחברה הדתית־לאומית עם הציבור החרדי מן הצד האחד, ועם הציבור העממי המסורתי שבפריפריה. הקצה המדהים של תהליך זה הוא שדרנים חילוניים לגמרי הנמנים על הצד הלאומי, המגנים בלהט רב על קצבאות האברכים ועל הפטור מגיוס.

מבחינה סמלית, העובדה שהציבור הישראלי מתחיל להתרגל למחשבה על נציג חרדי במשרד האוצר ונציג דתי־לאומי במשרד הביטחון ולא בתפקידים המסורתיים של דתות וחינוך היא חיובית מאד בעיני. משמעותה היא שאנו חוזרים להיות עם אחד ולא אוסף שבטים אקראי במרחב משותף. אם הפוליטיקאים מהצד הימני לא ישכילו למנף את המנדט המאוחד שהם קיבלו מהעם וינסו למשוך כל אחד את המפה לכיוונו, הם יפגינו קוצר ראות שיתנקם בסופו של דבר בהם בלבד.

Photo by David Holifield on Unsplash