לפני כשבע שנים נשא נשיא המדינה דאז, ראובן ריבלין, את "נאום השבטים", שבו הכריז על מות הסיפור הגדול של מדינת ישראל. איננו עוד מדינה אחת עם סיפור אחד, טען, אלא ארבעה שבטים נבדלים. עלינו להשלים עם מציאות זו ולמצוא מכנה משותף חדש לקבוצות השונות. לתכנית זו קרא ריבלין בשם האירוני משהו, "תקוה ישראלית".
תוצאות הבחירות האחרונות מפריכות את התחזית הקודרת של ריבלין, וקוברות אתה את התקוה שלו להפוך את מדינת ישראל ל"מדינת כל שבטיה". הן מוכיחות שהציבור הישראלי מבכר את הנרטיב המאחד על פני הנרטיב השבטי
תוצאות הבחירות האחרונות מפריכות את התחזית הקודרת של ריבלין, וקוברות אתה את התקוה שלו להפוך את מדינת ישראל ל"מדינת כל שבטיה". הן מוכיחות שהציבור הישראלי מבכר את הנרטיב המאחד על פני הנרטיב השבטי. בניגוד לתחזיות, הציבור המזוהה עם הסיפור היהודי הגדול דוקא הולך ומתגבש. החרדים, הדתיים־לאומיים, המזרחיים בפריפריה והימין החילוני מצליחים להתלכד תחת הסיפור שאיחד אותנו תמיד: הסיפור הגדול של עם ישראל. הבחירות האחרונות משקפות את נצחון הנרטיב הלאומי האחד על פני הנרטיב השבטי המפלג.
עמית סגל טען שחמשת סבבי הבחירות האיצו תהליכים חברתיים של עשרים שנה לתוך שנים ספורות. אחד מהתהליכים האלו הוא לדעתי ההשתלבות המואצת של המפלגות הדתיות בגוש הימין. תהליך זה אינו פוליטי בלבד. הוא מייצג התלכדות ציבורית מחודשת סביב הנרטיב הלאומי הגדול ויציאה מהסיפור המגזרי המפלג. הקואליציה הנכנסת אינה סתם שותפות של מפלגות הימין למול מפלגות השמאל. היא מייצגת את נצחון הנרטיב המשותף, שהצליח ליצור מקהילות שונות סקאלה רציפה ומגוונת. זאת לעומת המפלגות שכנגד, שכביכול דומות זו לזו, אך אינן אלא שברי מחנות מפולגים ללא כל ערך מלכד מלבד שלילת הצד השני.
התפרקות שיח השבטים
תמונת המצב במפלגות השמאל־מרכז הישראליות היא המחשה נהדרת של כשלון הנרטיב הרב־תרבותי. כל אחת ממפלגות אלו מתהדרת במצע האינקלוסיבי שלה, כביכול היא מעניקה בית פוליטי לכל קבוצות המיעוט, ללא הבדלי דת ולאום. נראה בהן נציג ערבי, דרוזי, נשים, דתיים ותושבי פריפריה. (את החרדים למרבה השמחה הם עדיין מתקשים לדחוס לתוך האוהל הזה.) השיח במפלגות אלו הוא גרסאות שונות של שיח זהויות. הם ידברו על אפליה נשית, על הזנחה של הפריפריה, על ההגמוניה הלבנה המדירה ערבים (הדרת מזרחיים כבר פחות באופנה), וינסו לגרום לאזרחים לצאת, להשפיע ולפעול מהמקום הזהותי והמקופח.
הממשלה היוצאת היא המחשה מצוינת לכשלונה של פוליטיקת הזהויות. כל קבוצה ניסתה לסחוט מהמדינה ככל היותר; קבוצות שלא נכנסו לקואליציה נרדפו עד צוואר בידי חברי הקואליציה; וכל החבילה לא החזיקה מעמד מעבר לחודשים ספורים
מדינה שבטית שאין לה רוב מרכזי ומוביל נידונה לפירוק. כל שבט, מיעוט או קבוצת זהות ינסו למשוך את עטיני השלטון לכיוונם, ובכך לחבל ביציבות ובשגשוג של המדינה כולה. הממשלה היוצאת היא המחשה מצוינת לכשלונה של פוליטיקת הזהויות. כל קבוצה ניסתה לסחוט מהמדינה ככל היותר; קבוצות שלא נכנסו לקואליציה נרדפו עד צוואר בידי חברי הקואליציה; וכל החבילה לא החזיקה מעמד מעבר לחודשים ספורים. בהעדר סיפור מרכזי, איש מחברי הקואליציה אינו מרגיש מחויב מדי. ברגע שפוגעים בדברים החשובים לו, הוא פשוט מרים ידיים ופורש.
צדק הנשיא לשעבר ריבלין בנאומו. הסכנות והאתגרים בחברה מפורקת לשבטים אכן גדולים ועצומים. אולם בדיוק משום כך אסור לטפח את נרטיב הפילוג שקידם ריבלין עצמו. הסכנה בנרטיב הזה, גם אם הוא מונע מכוונה טובה, היא ההשלמה עם השבטיות, כביכול היא גזרת גורל, והסתפקות בניסיון למזער את נזקיה. החברה הישראלית אינה מפורקת לשבטים. יש לה עדיין נרטיב גדול המאחד אותה. השמאל בוחר להתכחש לו, ולכן הוא נראה כמו שהוא נראה: מפורק, מסוכסך וחסר כיוון.
האם הימין הוא "ישראל השניה"?
במדינות רבות בעולם, קבוצות מיעוט חלשות נוטות לשמאל הפוליטי התומך בהגנה על מיעוטים ומקדם מדיניות סוציאלית. בישראל, לעומת זאת, קבוצות מודרות כמו מזרחיים, תושבי פריפריה וחרדים מזוהות באופן מובהק עם הימין הפוליטי. המיעוט היחיד החוסה בצדה השמאלי של המפה הפוליטית בישראל הוא הערבי (וגם הוא מגלה ניצנים של התפכחות מהחיבוק הפטרוני הזה). מדוע? מה נשתנה הסיפור הישראלי?
לדעת העיתונאי והחוקר אבישי בן־חיים, הימין בישראל מייצג את "ישראל השניה" – כל המודרים והמקופחים (מזרחיים, פריפריה, דתיים), המתקוממים נגד ההגמוניה האשכנזית של "ישראל הראשונה" העשירה והמשכילה (האשכנזית, החילונית, התל־אביבית, השמאלנית).
לא רק שבן־חיים אינו קורא את המפה נכון, אלא שהוא מכניס את הימין לתוך אותה תמונת עולם מעוותת של "שיח הזהויות" השמאלני, המפרק את הסולידריות הישראלית. מבחינתו אנו אכן חברה שבטית ללא כל סיפור מאחד. מה שמניע אותנו הוא מלחמה של שבט אחד בשבט אחר
להבנתי, לא רק שבן־חיים אינו קורא את המפה נכון, אלא שהוא מכניס את הימין לתוך אותה תמונת עולם מעוותת של "שיח הזהויות" השמאלני, המפרק את הסולידריות הישראלית. מבחינתו אנו אכן חברה שבטית ללא כל סיפור מאחד. מה שמניע אותנו הוא מלחמה של שבט אחד בשבט אחר. ישראל השניה היא בסך הכל אוסף של שבטים הנלחמים בשבט אחר – ישראל הראשונה. הוא מאמץ בכך את שיח הקונפליקט מבית מדרשם של מרקס וחבריו.
הסיפור כאן לדעתי אחר לגמרי. הבחירות האחרונות אינן התקוממות של מחנות, אלא נצחון הנרטיב המאחד של "העם היהודי" על הנרטיב המפלג של "השבטים". אני רואה בבחירה שעשה רוב העם בישראל בחירה בישראל האחת ואמירת "לא" לשיח הזהויות השבטי והמפלג. יש כאן בחירה המתעלה על זהויות והבוחרת בקולקטיב הגדול. החברה הישראלית נעשית הרמונית יותר ויותר. כמובן, היא עודנה נעה בין קצוות, אך יש לה יעד וכיוון אחידים.
המיעוטים בישראל מזוהים עם הימין, משום שהם אינם מיעוטים. השמאל הוא העושה אותם למיעוטים. עבור הימין, הם חלק מעם ישראל. החרדים, המזרחיים, הדתיים־לאומיים ותושבי הפריפריה מרגישים חלק מהסיפור הגדול, הסיפור היהודי ותחושת הייעוד המתלווה אליו. זוהי הכרה עמוקה מאד בתודעה של יהודים מסורתיים, והיא עושה אותנו לעם אחד. כאשר שאלות הנוגעות בזהות הזו מונחות על כף המאזניים, הזהות הפרטיקולרית שלנו מוזזת הצדה, ואנחנו רואים בעצמנו יהודים החרדים לגורל המדינה שלנו.
המפלגות החרדיות והבוחרים שלהן משלמים מחיר קבוצתי גדול על הבחירה שלהם ללכת עם הימין. הם מוותרים על דיבידנדים גדולים שהיו יכולים להשיג לו בחרו רק במסגרת הפרטיקולרית וחברו לשיח השבטי של השמאל
שמעתי לא פעם אנשים מהשמאל מטיחים ביהירות כלפי תושבי פריפריה: אתם בוחרים שוב ושוב בליכוד, אז אל תתלוננו. אל תבכו על מצבכם הכלכלי, התעסוקתי, הבטחוני. בפטרונות אופיינית הם נוטים לייחס לתושבי הפריפריה המזרחיים תודעה כוזבת, המצריכה התפכחות והכוונה מחודשת. גם אם הם צודקים והשמאל היה דואג יותר לפריפריה, צריך להוריד בפני התושבים שם את הכובע על כך שהם אינם מתפתים למלכודת הדבש של מנעמי 'המיעוטים'. דוקא הקבוצות השקופות, המוחלשות שבעם, שאולי פתק ההצבעה בקלפי הוא הנשק היחיד שלהן, מזיזות את הצרכים הפרטיקולריים הקבוצתיים שלהן למען הנרטיב היהודי הלאומי הגדול. התופעה הזו מרגשת.
התמוססות המגזריות
ומה לגבי המפלגתיות והזהותיות של ש"ס, יהדות התורה ואפילו הציונות הדתית? האם המפלגות הללו אינן יושבות על המשבצת המגזרית והזהותית? התשובה היא כן, אבל פחות. התהליך המואץ שהתרחש בחמשת סבבי הבחירות האחרונים הוא התמוססות המגזריות בצד הימני של המפה.
בעבר נתפס החיבור הפוליטי בין המפלגות החרדיות לימין בעיקר חיבור אסטרטגי, "לשון מאזניים". נכון אמנם שכבר בשנות ה־90 נשא הרב שך את "נאום השפנים", שבו הצהיר ברורות כי השייכות של החרדים אל הימין יושבת על הערכה משותפת למסורת היהודית. אולם עד לשנתיים האחרונות היה נדמה כי זהו חיבור רופף. ואכן בשנים ההן הימין הפוליטי הישראלי לא היה יהודי כמו שהוא היום. היו בו חילוניים מובהקים לא פחות מבצד השמאלי של המפה הפוליטית. כיום היחיד שנשאר מהליכוד הישנה הוא נתניהו עצמו, וגם הוא מייצג בפרהסיה דמות מסורתית, השונה מאוד ממי שהוא בחייו הפרטיים.
מה שהונח על השולחן בבחירות האחרונות היה עצם הזהות היהודית: ערכי משפחה ומסורת, שייכות וגאוה לאומית, למול קוסמופוליטיות פרוגרסיבית המקצינה יותר ויותר
כיוצא בו, המחלוקת בנוגע להחזרת שטחים שאפיינה בעבר את המערכת הפוליטית בישראל כבר אינה עומדת על הפרק. בסוגיה זו החרדים לא היו ימין מובהק. כיום הסוגיה היא עצם הזהות היהודית. מתוך כך, הימין מצליח ליצור חיבור מהותי בין חלקי העם ומהדק בין מגזרים השונים זה מזה באופן משמעותי.
מה שהונח על השולחן בבחירות האחרונות היה עצם הזהות היהודית: ערכי משפחה ומסורת, שייכות וגאוה לאומית, למול קוסמופוליטיות פרוגרסיבית המקצינה יותר ויותר. כל אלו התבטאו באופן הדחוף ביותר: העדר יכולת משילות בנגב ובשאר הארץ, טרור ערבי המרים ראש במרכזי הערים בלי שמותר לקרוא לו בשמו, בית משפט שאינו מוכן להכיר בערכים של לאומיות ומסורת, הסתננות והגירה בלתי חוקית. כל אלו גרמו למצביע היהודי הישראלי, הנייח (ביטוי המושאל מספרו של גדי טאוב, "ניידים ונייחים"), שאין לו ארץ אחרת, להרגיש שהוא במלחמה על הבית.
בסיטואציה זו, ההבדלים בין המפלגות המגזריות, הדתיות והחרדיות לבין שאר הימין הלכו והצטמצמו. הן התחברו יותר ויותר לנרטיב הלאומי הגדול. כל אחת מהמפלגות הללו הצהירה שהיא הולכת רק עם גוש הימין, רק עם נתניהו. בלי זה לא היו נשארים להם בוחרים. כך, תוך כמה מערכות בחירות, נכנסו המפלגות המגזריות לתוך המסגרת הקולקטיבית הגדולה, התלכדו סביב הזהות היהודית החזקה והיו לחלק מ"גוש הימין".
תוצאות הבחירות הוכיחו כי היתה זו התפתחות מבורכת: הבוחרים נתנו להן את קולן, בידעם שכך הם מחזקים את הצרכים הקבוצתיים, ומעל הכל את הבחירה בקולקטיב הרחב. אין זה סוד שמתחת לפני השטח רחש מרמור סביב הרשימה של יהדות התורה לכנסת, שלא התאפיינה בקשב לרחשי השטח. אולם ברגע האמת גם בוחריה התייצבו בקלפי, מתוך תחושת אחריות בוגרת לגורל הקולקטיב והזהות היהודית הכללית של המדינה. זה היה הטריגר שהניע אנשים לקלפי, הרבה יותר מהצורך המגזרי בייצוג.
וכנגד המקטרגים, המקוננים על ה'סחיטה' של המפלגות המגזריות, ראוי לציין שהמפלגות החרדיות משלמות מחיר קבוצתי גדול על הבחירה שלהן ללכת עם הימין. הן מוותרות על דיבידנדים רבים מאוד שיכלו להשיג לו בחרו רק במסגרת הפרטיקולרית וחברו לשיח השבטי של השמאל. מפלגות השמאל היו מקבלות אותן בחיבוק גדול, לו רק היו מוותרות על הסיפור הלאומי ומוכנות להתמקד במגזר בלבד. הן היו זוכות בתמורה לאשראי פתוח ולשקט תקשורתי נעים ומאפשר. מנגד, די להאזין מעט לכלי התקשורת בשבועיים האחרונים כדי להבין מה מחכה להן ולציבור הבוחרים שלהן על הבחירה בגוש הימין.
תקוה יהודית
את המקום של "תקוה ישראלית", הארגון שטיפח ריבלין כדי לרכך את תהליך פירוק החברה הישראלית לשבטים, הולכת ותופסת תקוה חדשה, תקוה יהודית.
הבחירות האחרונות מלמדות שעדיין יש בסיס סולידרי חזק לעם היהודי ושאיננו צועדים חלילה לקראת התפרקות. יש הפריה הדדית מבורכת בין הקבוצות המרגישות שייכות עמוקה לעם היהודי. קבוצות דתיות משפיעות על שיח אמוני ויהודי, ובמקביל, השפה הלאומית הישראלית זרה פחות ופחות לקבוצות דתיות ואפילו חרדיות.
תהליכי התאזרחות ויציאה לשוק העבודה […] אינם עושים את החרדי לרב־תרבותי, אלא ליהודי מעורב יותר, המביא אתו את סט הערכים התורני העתיק
שתי אנקדוטות קטנות מהשבועות האחרונים ממחישות נקודה זו. בכנס של נשות ש"ס, "זוכרות את מרן", קהל של נשים חרדיות הצטרפו לזמרות יובל דיין ונרקיס, תוך שהן מגלות שליטה מופלאה במילות השירים. במקרה אחר שהייתי עדה לו, משאית הביבי־בא בצפת הנעימה את זמן ההמתנה של הקהל המצפה לבואו של נתניהו בשיר "מחשבות טובות" של מוטי וייס.
בחברה החרדית יש קבוצות וגוונים הנפרשים עד השוליים והמתלכדים עם החברה הישראלית למניפה שלמה והרמונית. הגבולות בין החברה החרדית לבין הציבור הישראלי מתרככים. ראייתה כשבט נבדל צריכה להיבחן מחדש.
רבים בציבור החרדי רואים בתופעות אלו איום לא קטן על צביונה המקורי של החברה, ובצדק. החברה החרדית אמונה על היבדלות ממה שמתרחש בעולם הגדול, והחיבור שלה עם השטח הימני ממוסס את הגבולות, או לכל הפחות מרכך אותם מאד. אולם לצד החששות המובנים בהחלט, יש גם צדדים יפים וחשובים לחיבור זה. הם מלמדים כי אנו עדיין עם אחד ויש בינינו תחושת שותפות עמוקה.
אני נוטה לראות את תהליכי ההתאזרחות והיציאה לשוק העבודה ברוח זו. תהליכים אלו אינם עושים את החרדי לרב־תרבותי, אלא ליהודי מעורב יותר, המביא אתו את סט הערכים התורני העתיק. בדומה לכך, המפד"לניקים הקלאסיים של פעם היו משפשפים את עיניהם בתדהמה לנוכח החיבור הטבעי של החלקים התורניים יותר בחברה הדתית־לאומית עם הציבור החרדי מן הצד האחד, ועם הציבור העממי המסורתי שבפריפריה. הקצה המדהים של תהליך זה הוא שדרנים חילוניים לגמרי הנמנים על הצד הלאומי, המגנים בלהט רב על קצבאות האברכים ועל הפטור מגיוס.
מבחינה סמלית, העובדה שהציבור הישראלי מתחיל להתרגל למחשבה על נציג חרדי במשרד האוצר ונציג דתי־לאומי במשרד הביטחון ולא בתפקידים המסורתיים של דתות וחינוך היא חיובית מאד בעיני. משמעותה היא שאנו חוזרים להיות עם אחד ולא אוסף שבטים אקראי במרחב משותף. אם הפוליטיקאים מהצד הימני לא ישכילו למנף את המנדט המאוחד שהם קיבלו מהעם וינסו למשוך כל אחד את המפה לכיוונו, הם יפגינו קוצר ראות שיתנקם בסופו של דבר בהם בלבד.
Photo by David Holifield on Unsplash
עולם הפוך ראיתי…. הקואליציה שבה התשלטה הסקטוריאליות לגמרי. קשה להגיב על כתבה כזו.
אכן, קשה וכואב להגיב. אין פה שום עניין של עם סגולה. בכל העולם המערבי יש עליה של הימין, לרבות הימין הקיצוני, וכך גם אצלינו. זה לא טוב ליהודים גם בחוץ וגם פנימה אצלינו. התיחכום וחכמת החיים של היהודי הגלותי התחלפו בפשטנות וכוחניות באיצטלה של שם שמים. הכותבת עיוותה את דבריו של ראובן ריבלין וזהותה היהודית של החברה הישראלית נקבעת בבתי כנסיות בבתי ספר ובבתי מדרש וגם באוניברסיטאות, ולא במסדרונות הכוח. אלה חבלי משיח, בלי בן דוד בא
הפוליטיקה החרדית היא סקטוריאלית מראשה עד רגליה. היא אמנם חוברת לימין בגלל ערכים משותפים של מסורתיות ולאומיות, אבל החכי"ם החרדים ממוקדים בהשגת הטבות מגזריות ולא לאומיות.
דווקא ממשלת השינוי של בנט השכילה לאחד שבטים שונים – חילונים ודתיים מתונים מהימין\שמאל\מרכז ואפילו ערבים. ממשלת ה"ימין על מלא" היא כשמה כן היא – ממשלה שמאחדת כל מי שמזוהה כימין. בהתאם, פוליטיקת הזהויות הקרויה "ביביזם" היא עצמה מנגנון פרופגנדה המבוסס על סגידה לאישיותו של מנהיג מושחת אחד שכל המתנגדים לו הם בוגדים "סמאלנים".
זו גם לא ממש תופעה ייחודית בישראל, הטראמפיזם האמריקאי מבוסס על עקרונות מאוד דומים, כנ"ל משטרי אורבן וארדואן בהונגריה וטורקיה, ג`ורגיה מלוני הנאו-פשיסטית באיטליה, עליית כוחה של מארין לה-פן הנאו-פשיסטית בצרפת, מטאוס מורייבסקי בפולין, זאיר בולסנרו ששלט עד לאחרונה בברזיל והובס על חודו של קול, ועוד.
המשותף לתופעה רחבה זו של ימין פופוליסטי נטול עכבות הוא לא יהדות ולא יהודיות, אלא הפניה לציבורים שמרניים נחשלים ולא משכילים תוך ניצול תחושות נחיתות, תחת אותן סיסמאות של התנגדות להפלות, התנגדות ללהטבי"ם, התנגדות מוחלטת להגירה ועירבוב בין "גזעים", נטיות אנטישמיות לא פעם, וכדומה.
ההיפך! השבטיות הסקטוריאלית ניצחה את המאחד! מעולם לא היינו מפולגים כל כך! מעולם לא הייתה ממשלה שמורכבת ממפלגות סקטוריאליות כל כך. אין שום ייצוג לרוב החילוני פה!
אפילו הליכוד שהתחיל כמפלגת חירות ליברלית מהצד הימני מרכזי של המפה הפך להיות סקטוריאלי (איך אמר נתן אשל? השנאה הזו לאשכנזים זה מה שמניע את המצביעים של הליכוד?). כיום הליכוד זו עוד מפלגה חברתית מזרחית, מעין ש"ס לייט.
אין שום קשר בין ימין לשמאל פה: 2 המפלגות החרדיות + הליכוד הן שמאל כלכלי מלא מלא, קצבאות, איגוד עובדים, חוסר יעילות, חוסר שקיפות, שחיתות, עיגולי פינות, חקיקת חוקים כדי לאפשר לעבריינים להיות שרים.. ולשחרר אחרים מהמשפט המתנהל נגדם.. לעומת זאת המחנה הממלכתי, יש עתיד, ישראל ביתנו אלו מפלגות ימין אמיתיות.
הניכוס הזה של היהדות גם מעלה בי קבס, "ניצחון האחדות היהודית".. אז מצביעי יש עתיד, המחנה הממלכתי , העבודה הם לא יהודים? הם חיים את היהדות בהתאם להשקפת עולמם החילונית, ליברלית וסובלנית, אבל הניכוס הזה של היהדות ומידורם של כל מי שלא אתכם כאנטי יהודי פשוט דוחה. אין ספק שהדמוגרפיה עושה את שלה אבל ישראל לא צועדת למקום טוב יותר, אני ושכמותי מבינים שהמדינה מעוניינת להקיא אותנו החוצה וכנראה זה מה שיהיה, או פיצול כבעבר – ישראל ויהודה. זה לא יהיה כל כך נורא, עדיף לחיות במדינה דמוקרטית מתוקנת עם הפרדת רשויות תקינה, לימודי ליבה, השכלה גבוהה, מחקר ופיתוח, כלכלה חופשית, עם זכויות אדם ואזרח, עם שקיפות, עם יושרה ועם הערכים היהודיים השורשיים האלו של פעם: של רוך וקבלת האחר, לפני שכל מיני עסקנים חרדים וקיצונים לאומניים ניכסו את היהדות לגרסה הצרה שלהם.
תמר "מנהלת תוכנה"
למה דמגוגיה ? יש לך מה להגיד תגידי.
ואם קשה לך להבין מה הקטע, אז תני לחברה עם עם יותר ניסיון לקרוא לפני.
מאוד מעניין. ממש התחברתי לרעיון. מול הגישה של אבישי בן חיים ישראל הראשונה והשנייה שמשום מה לא מדבר בצורה מפורשת על הזהות היהודית, הגישה שלך נותנת תקווה חדשה ותוכנית אופרטיבית לביאת משיח צדקנו בב"א
אני לא מתאפק:
דוד פרנקל כתבת "הגישה שלך …… ..תוכנית אופרטיבית לביאת משיח צדקנו בב"א"
אני חילוני אמיתי ובכל זאת זה צורם האומניפוטנטיות (או אולי השימוש הזול במילים רמות המגוייסות לצרכים ארציים)
הדגש המרכזי בספר "ישראל השנייה" הוא הזהות היהודית. מהפך 77 מוגדר כמהפך החזרת האמונה היהודית ועוד ועוד ועוד.
הכותבת כתבה בלי שבכלל קראה את הספר.
לא ממש.
הימין זועם על בנט שהפר הבטחת בחירות וישב עם "השמאל", אבל הוא לגמרי סבבה עם הפרת הבטחה של "אמוטט את החמאס", עסקת שליט המנוגדת באופן המוחלט ביותר למדיניות שנתניהו הצהיר עליה מאז כתב ספר על מלחמה בטרור לפני כ40 שנה, ניפוח המגזר הציבורי והשתלטות וועדי העובדים על הליכוד.
ימנים ענו לי שפוליטיקאים מפרים הבטחות, אבל לשבת עם השמאל זה המהות.
ולסיום תשאלו את יועץ נתניהו נתן אשל מה מאפיין את מצביעיו.
https://www.google.com/amp/s/mobile.srugim.co.il/article/425113%3famp=1
מאמר נהדר ומפעים, מעורר השראה ומלא תקווה.
שאפו!
מאמר מדויק
לא מבינה למה כולם פה מתנגדים
כתוב בטוב טעם !!
זה כל נכון נכון ומראה בדיוק עם ישראל חי וקיים
עם ישראל מפוצל ומלא בשנאה תהומית בין הקבוצות השונות!
אין פה שום בסיס אמיתי לחיים משותפים כי אין הסכמות אפילו על נושא מהותי אחד בין כלל החברה היהודית במדינה!
כל אלה שמפריחים סיסמאות כגון: עם מאוחד ואחים אנחנו, פשוט זורים חול בעיני הציבור הכללי ומעוותים את המציאות שבה אין שום אחדות ולמעשה אנחנו בפיתחה של מלחמת אזרחים כתוצאה מהתעקשות של כל מחנה לבצר את עמדותיו ובלי נכונות לפשרות
בהנחה דל הכותבת היא שהחברה היהודית כוללת רק את אלו שבאופן מאוחד הצביעו -מתוך אינטרסים מגזריים, מתוך פוליטיקת זהויות, מתוך אופורטוניסט- עבור ראש ממשלה שקרן, שהשליט פה פוליטיקה מפיונרית, שכל קמפיין שלו העלה את מפלס השנאה והאלימות.
אז כן, אלו מאוחדים מאוד: כל אחד דואג למגזר שלו – החרדים לחרדים, החרדים להתנחלויות, הבכירים ללאומנים האלימים, ליכודניקים לעבריינים וש"ס – גם לעבריינים וגם לחרדים, ממש פלורליסטים.
כל השאר – הם לא חלק מהחברה היהודית.
שנלך לצרפת.
פעם חשבתי שהיהדות רחבה מיני ים. אולי זה נכון. אבל אצל האורתודוקסיה הלאומנית הזו – צר עולמה של היהדות כעולם נמלה.
וגם קן שלם של נמלים לא יידע מה זה פיל כשיתקל בו.
כותבת המאמר, הטוענת שב"ה אנו "עם אחד" לאחר תוצאת הבחירות, טועה לחלוטין לצערי.
זה היה יכול להיות נכון, אילו גנץ-סער וחבריהם (אנשי מרכז-ימין-דתיים-לאומיים) היו מצטרפים לקואליציה.
במצב הנוכחי חלק ניכר וחשוב של עם ישראל אינו שותף ל"אחדות", ולפיכך אנו צופים בקואליציה של כל דאלים גבר, סחטנות שבטית, ניהול מו"מ ע"י מנהל גרוע ולא אמין (נתניהו), והגרוע מכל: עויינות ונכלוליות בין השבטים המרכיבים את הקואליציה הזאת.
חבל שלא זכינו להגיע למה שפירשו חז"ל על: "חבור אפרים עצבים – הנח לו"…
המאמר מציין שמה שהונח מה שהונח על השולחן בבחירות האחרונות היה עצם הזהות היהודית ואף מתיימר למצוא סימני סולידריות פנים ישראלית חדשה תחת הכובע היהודי. האמנם? האם החרדים הם באמת חלק מהחברה הישראלית? אם כך, לפי הסימנים שנתנה כותבת המאמר:
״העדר יכולת משילות בנגב ובשאר הארץ״ – היכן השוטרים החרדים שיאכפו את חוקי המדינה?
״טרור ערבי המרים ראש במרכזי הערים״ – היכן החיילים החרדים שיגנו על האוכלוסיה?
״בית משפט שאינו מוכן להכיר בערכים של לאומיות ומסורת״ היכן אנשי המשפט החרדים מחוץ לבתי הדין הרבניים?
״הסתננות והגירה בלתי חוקית״ – היכן המג״בניקים החרדים שיעצרו את ההסתננות הפושעת?
לא גברתי הנכבדה. לכידות חברתית אינה עניין מהפה לחוץ בלבד. קלא מאוד להפריח סיסמאות לאויר. העובדה שהחרדים משייכים עצמם לימין הלאומני בעל הקו הבטחוני הניצי אך לא מוכנים לשאת באחריות הנובעת מכך היא סממן ברור לפירוק חברתי, לא ללכידות. ביום בו נחזה בבני הישיבות יוצאים ומגנים בגופם על גבולות המדינה, יוצאים לעבוד ולשלם מיסים לקופת המדינה שתממן בכסף זה צבא, משטרה ובתי חולים. הולכים ללמוד מקצוע שיתרום לחוסן הלאומי (היכן הרופאים החרדים? היכן המהנדסים החרדים?) או אז נדע שיש לנו סולידריות חברתית. בנתיים עושה רושם שהכיוון הוא הפוך, והממשלה המתרקמת היא עבד לגחמות הסקטור החרדי שרוצה להמשיך ולבצר את חומות הגטו המתבדל על חשבון משלם המיסים. ואם את חושבת שאני, אב לנער שצפוי לקבל צו גיוס, אעודד אותו להתגייס ולסכן את חייו בזמן שבני גילו יושבים לבטח בישיבות את הוזה. וכמוני מאות אלפי ישראלים אחרים שמאסו במצב הלא מוסרי בעליל הזה.
והנה אנחנו היום ב-8.4.2023 על סף מלחמת אזרחים וכל הכתבה הזאת מתבררת כשטות גמורה!!!
לא רק שאין אחדות וגם לא תהיה אחדות בחברה הישראלית-יהודית הכללית, מתגלה גם חוסר האחדות בנושאים מהותיים בין מרכיבי הקואליציה החרדים והציונות הדתית בענייני הר הבית, עונש מוות למחבלים, יחס לערבים, גיוס לצבא ועוד
בלי שום ספק אנחנו בתהליך התפרקות מואץ שיביא אותנו גם לפיצול פוליטי סופי כי אין פה עתיד משותף לאנשים שרוצים מדינת הלכה ושלטון רבנים מצד אחד לאנשים שדוגלים בדמוקרטיה וליבראליות מצד שני
הקואליציה האחראית והנהדרת שלכם היא עדיין הצלחה מסחררת? מרוצים?