צריך עיון > סדר שני > מלחמת שמחת תורה > אמת ואמונה: תגובה לרבנית מזרחי

אמת ואמונה: תגובה לרבנית מזרחי

מול אסון ציבור בסדר גודל של טבח שמחת תורה, נדרש האומץ לומר את האמת, גם אם היא קשה.

כ"ח סיון תשפ"ד

זכה דורנו שהעמיד בו ה' אשה חשובה כהרבנית ימימה מזרחי. הרבנית ימימה היא תופעה חד פעמית שפרצה לחיינו לפני כמה עשורים ומאז הולכת ומתעלה על עצמה בחדשנות, נגיעה בלבבות, הורדת השמיים אל הארץ וחיבור מפעים בין מגוון מקורות רחב לאקטואליה. דווקא מתוך הערכתי הגדולה לאשה הגדולה הזו נכתבות מילותי.

בשבועות האחרונים הועלה פרק חדש בפודקאסט של העיתונאית אמילי עמרוסי – פודקאסט שבו מתארחת הרבנית ימימה מזרחי לשיחה נוקבת על הטוב האלוקי, על אמונה בה' בשעת משבר, ועל מערכת היחסים שלנו מול ה' – הכל לאור (או לחושך) הזוועות שחווינו בשמחת תורה והצרות המתרגשות עלינו בהמשכה של המלחמה הקשה. את הקישור לשיחה קיבלת מכמה וכמה מקומות בתוספת המלצות חמות. אני לא צריכה יותר מידי שכנועים להאזין לדבריה של הרבנית ימימה כמובן, לכן מהר מאד מצאתי עצמי מפנה שעה שקטה להאזנה קשובה לדבריה.

חוסר הנעימות שדגדג בי בתחילתה של השיחה הפך עם הדקות המצטברות לתחושת פספוס קשה, שעליה אני מבקשת לכתוב היום. אדגיש כי את הסגנון הבוטה של אמילי אני מכירה לא מהיום, אך הוא אינו הנושא כאן – בדברי אני מבקשת להתייחס רק אל דבריה של הרבנית ולהביע את דעתי לגבי אמירות שלה במהלך השיחה. מתוך תקווה שהדברים יתקבלו כביקורת עניינית ולא כפסילה של הדמות, תורתה או השקפת עולמה חלילה.

***

הנושא העיקרי הנידון בשיחה בין השתיים היה, כאמור, האמונה בה' בתקופות של הסתרה וחושך. כמובן, מדובר בנושא שימיו כימי עולם: שאלת הסבל והרוע האנושי היא כזו שהרבו לעסוק בה במהלך הדורות, וניתן אולי לחלק את הגישות הרווחות לשלוש. האחת: שתוק. כך עלה במחשבה לפני. אין אנו יודעים ואין אנו מסוגלים בכלל להבין חשבונות שמיים. השניה: גישת השכר והעונש. אם קיבלת רע פשפש במעשיך. השלישית: גישת חושך בתור הכנה אל האור. כלומר, מתוך הסבל יפציע אור גדול. בשיחה, שכדרכה של שיחה לא נבנתה באופן שיטתי אלא בצורה יותר אינטואיטיבית ורגישה, היה ניתן לשמוע נימה מן הגישה הראשונה הטוענת "גם אם ננסה לא נבין". הרבנית ימימה אף אמרה מפורשות כי אינה ממצת את גישת התכלית – אור הבוקע מתוך החושך – משום שהיא דומה בעיניה לגישת השכר והעונש שלא אפשרית מבחינתה. כאשר הציעה אמילי שהשואה הייתה הרקע לקום המדינה וקיבוץ הגלויות, סירבה הרבנית ימימה להצביע על הקשר ושבה ואמרה כי אין אנו מבינים. מאומה. 

בניגוד לשיחה כזו שהיתה נערכת באופן פרטי מול אשה שחווה כרגע אבדן מפרק ובה צריך להיות המענה רגיש ומותאם, השיחה עם אמילי הייתה בהגדרה שיחה המיועדת לכלל הציבור. הנמען היה "עם ישראל" כולו, הנתון בימים אלו בשבר עמוק ומצפה לשמוע דיבורים של אמונה כנה. כאן, לפי דעתי, הייתה נקודת הפספוס העיקרית של הרבנית בשיחה. אין אני יודעת אם בכוונה תחילה או בטעות, השתמשה הרבנית באמירות עמומות, רגשיות, פתוחות, מלאות בסימני שאלה ומבלבלות. המבט המבקש להעמיק ולחקור את ההנהגה האלוקית ותפקידנו בעת הקשה הזאת הסיטה הרבנית ימימה שוב ושוב פנימה – עלינו לבחור אם להאמין או לא. אנחנו מקבלים את העובדה שיש אלוקים בשמיים, ועלינו לבחור באמונה גם ברגעים הקשים. 

ואולם, מהי משמעותה של אותה האמונה? איך עלינו להתיחס אל הצרות שנתרגשו עלינו? עלינו לבטא את הכאב, לא לשקר. הקשר עם ה' בנוי על אמת. כדוגמה לכך, הביאה הרבנית את דברי חז"ל בעניין התקופה שאחר החורבן, שדרשו את הפסוק "מי כמוך באלים ה'" על אילמותו של הקב"ה: "מי כמוך באילמים ה'". איה נוראותיו? איה גבורותיו? ולאחר שכאבנו וזעקנו ומיאנו להסכים לסבל, מה אז? האם באמת לא באו הדברים ללמד אותנו משהו? האם אכן המטרה היא סבל זקוק ומצורף הנזעק כלפי שמיא? מאחר ולא נענו תשובות אחרות ניתן היה להבין כי אכן, אמת הדבר: אין מטרה לכאב ולסבל חוץ מלהזכיר לנו שהאמונה היא עניין בחירי.

שוב, אם היתה ניתנת שיחה כזו בפני נשים שחוות כעת אבדן פרטי נורא, החרשתי. אך הדברים היו מכוונים אל כלל ישראל, אל העם כולו החווה טלטלות נפש עמוקות בימים אלו ומחפש להישען על האמת. האמת, לדעתי, הייתה נעדרת מהשיחה הזו. 

***

עם ישראל לא נולד בשמחת תורה, תשפ"ד. הוא נולד לפני אלפי שנים באותו מעמד נשגב שציינו זה עתה 3336 שנים לקיומו. בסיסו של המעמד, בהמשך ישיר ליציאת מצרים שם נהיינו לעם, היה כריתת ברית: ייעוד משותף שאליו צועדים יחד ריבונו של עולם ואנחנו. לא קל הוא נטל הברית; לא תמיד נעים או נחמד, לא תמיד נראה כמתגמל, ולא תמיד נחווה כטוב. אך הברית היא ברית שאינה ניתנת להפרה. יש בה שגב, יש בה טוב אינסופי, ויש בה גם קללות קשות ותוכחות מחרידות לב – כולם מאת אבינו אב הרחמן.

לא בכל יום אנו נדרשים לפרשת התוכחות, לא בכל מקרה אנו אצים רצים לפרשות בחוקותי וכי תבוא, אך ישנם רגעים נוראי הוד ברמה הלאומית שבהם התעלמות מכל אלו הרי היא טיוח האמת הבסיסית ביותר. יש כאן ברית והיא תובעת את ייעודה, וספרי הנביאים הם הביטוי החזק והנוקב ביותר לכך. "אנחנו טובים, את חלקנו בברית אנחנו עשינו!" טענה המראיינת בקול בוכים. "רקדנו עם ספרי תורה!" והרבנית השיבה לה: נכון, אנחנו טובים.

עם ישראל אכן טוב במהותו. אנחנו עם נפלא, גדולתנו הולכת ומתגלה, הולכת ונזהרת כזוהר הרקיע. אבל האם בשמחת תורה מצאנו את עצמנו, במישור הלאומי, במיטבנו, במצב האידיאלי שלנו? האם באמת הגענו אל שיא השלמות שלנו כעם? האם אין לנו עוד כברת דרך עד אשר נגיע אל התכלית שלשמה התכנסנו, או שמא דווקא מצאנו את עצמנו בנקודת שפל שאסור להתעלם ממנה? אין אני מתייחסת אל מקרה זה או אחר, או אל ציבור זה או אחר בציבוריות הישראלית, אני מתייחסת אל כלל ישראל כמקשה אחת, כיישות אחת שלימה הנדרשת לחיות חיים המוארים באור פני מלך, לא כתיאוריה, כמעשה.

כל אדם טומן בחובו טוּב עמוק ונפלא. אבל לא תמיד הטוב הזה בא לידי ביטוי במעשיו. בעולם המערבי, אנחנו טובים כל עוד אנחנו לא גונבים, אונסים, רוצחים או מזיקים לזולת. האקסיומה המערבית הזו אינה מתכתבת עם הטוב שאליו מחנכת אותנו התורה, הטוב היהודי. המהר"ל מסביר כי הטוב היהודי העומד על שלוש רגליים – בין אדם למקום, בין אדם לעצמו ובין אדם לחברו. כך נקטו חכמים כשאמרו כי העולם עומד על שלשה דברים: "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". טוב שחסרה לו רגל אחת הוא כבר רע – רעוע ומתנדנד. אין אנו רשאים לבחון את מצבנו האישי או הלאומי בעיניים מערביות של "לא הזקת? אתה איש טוב". אנחנו מצווים להרבה הרבה יותר מכך: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"! 

מהי הדרך אל הקדושה? כמה דרגות ומעלות ישנן לפני שמגיעים אליה. מספיק לרפרף בשמות הפרקים בספר "מסילת ישרים" כדי להבין את הפער בין מקומנו האידיאלי לבין הוויתינו העכשווית. כמובן, העובדה שדרך ארוכה לפנינו אינה מפחיתה את מעלתנו כיום, את הטוב הקיים ונוכח בנו. אני מזכירה אותה רק כדי להזכיר בכך שעניינו בתור עם, הטוב שמצופה מאתנו, אינו מסתכם בהעדר נזק לזולת. הדברים נכונים הן לגבי הפרט והן לגבי הכלל. כל אחד מן הפרטים יכול במקומו שלו לרומם את עצמו הלאה אל ייעודו, וברמה הלאומית כולנו מצווים להתרומם כלפי מעלה. למרבה הצער, לא חסרות דוגמאות מן העבר הלא רחוק ומן ההווה המעידות על חוסר הסכמה ברמה הלאומית להכיר בכך שאנחנו אומה קדושה ומרוממת מכל לשון.

לצערנו, לקראת שמחת תורה, תשפ"ד, מצאנו את עצמנו – כלל ישראל כולו – לקויים בכל שלשת הרבדים: בין אדם למקום, בין אדם לחברו, ובין אדם לעצמו.

***

במאמר שנכתב לאחר הגירוש מגוש קטיף כותב הרב וייצן שליט"א (ששכל את בנו עמיחי הי"ד בקרב הגבורה על כרם שלום בשמחת תורה) את המילים הבאות:

הרמח"ל בספר דעת תבונות מסביר שהקב"ה מנהיג את העולם בהנהגת שכר ועונש. אולם, לא זו ההנהגה העליונה והמכריעה. מלבד הנהגה זו, יש לקב"ה הנהגה נוספת שבה הוא מנהיג את עולמו, והרמח"ל קורא להנהגה זו הנהגת הייחוד. מהי הנהגה זו? הקב"ה ברא את העולם עם תוכנית מסוימת, האמורה להוביל את העולם לגאולתו, להופעת הטוב ולדחיית הרע. רצונו של הקב"ה הוא שהעולם יתנהל ויגיע לגאולתו דרך הבחירה החופשית של בני אדם. זוהי הנהגת 'שכר ועונש'. […] אולם, לפעמים רואה הקב"ה, שהאדם לא מוביל את העולם אל היעד. בדרך כלל יש לקב"ה סבלנות. אולם, לפעמים הקב"ה מתערב במציאות ונוטל את מפתחות ההנהגה של העולם מידיו של האדם. התערבות זו גורמת לכך שהנהגת שכר ועונש לא מתגלית במציאות. לפרק זמן מסוים נדחית הנהגת שכר ועונש, ותופסת את מקומה הנהגת הייחוד. לפעמים הנטיעה באה בדרך נעימה, ולפעמים הקב"ה מעורר אותנו בדרכים מסובכות יותר על ידי "מלך קשה כהמן". ככל שאנו מעצמנו מתעוררים לגאולה – כך יש פחות צורך בייסורים. […] הקב"ה רוצה לקדם את מהלך הגאולה, לשם כך הוא בוחר את הראויים לכך, ודרכם הוא מקדם את מהלכי הגאולה. מי השותפים לקב"ה במהלכיו? כל אלו שמוכנים לקבל על עצמם משימות, ואפילו לשלם עליהם מחיר אישי. בשורה הזו עומדים כל אלו שנהרגו על קידוש ה'.

דברים אלו, שנכתבו לפני שנים, נראים מדויקים להפליא ביחס לשאלות הקשות שצפות בעת הזו, שעליהן יש לענות באופן בהיר: בודאי שיש תכלית! בודאי שיש סיבה! בודאי ובודאי שהכל מסתובב לטובה!

האמירות הללו הן לא קלישאות, הן לא התחמקות מתחושת כאב. הן גם לא מס שפתיים. הן האמת הנצחית שלאורה צעדנו ונצעד. היא זו שנתנה לנו את הכוח לשוב ולנטוע, לבנות ולהיבנות גם ברגעים האפלים ביותר שידענו. וידענו. 

אך אולי ההבדל המהותי בין הצרות שנתרגשו עלינו במהלך הדורות – גירושים ופרעות, פוגרומים ושחיטות, לבין הצרה הנוראה שבאה עלינו בשמחת תורה הוא בציר הזמן ההסטורי בו אנו נמצאים כעת. שבנו אל ארצנו לאחר כמעט אלפיים שנות גלות, ביססנו כאן את קומתנו הגשמית (וגם הרוחנית), אנחנו בסיומו של מסע ארוך ונבואות הנחמה השזורות בדברי נביאנו אינן זרות לאזנינו, להיפך – הן הולכות ומתקיימות בנו באופן נפלא ומפעים (אם רק מסכימים להכיר בכך ולא כופרים בטוב האלקי ובסייעתא דשמייא שאנו זוכים לה כאן), מאידך דווקא כאן על אדמת הקודש נעשה הבירור בין אמת לשקר נוקב, חד וברור מתמיד. רגע לפני שרוח הטומאה חולפת מן הארץ, היא נושאת ראש, ועלינו להחזיק חזק חזק באמת כדי לא לאבד אותה דווקא ברגעים קריטיים אלו של עקבתא דמשיחא.  

את האמת הזו צריכה האומה השפופה לשמוע: אנחנו במהלך גאולי גדול, אנחנו ברגעים נוראי הוד של חבלי לידה קשים מנשוא שיהיו משתלמים כל כך, אנחנו בשלהי גלותא אך יודעים אל נכון כי הוא בוא יבוא והכל יתבהר. הכיצד אמת זו, הכוללת בתוכה רבים מעיקרי אמונתנו, לא נאמרה בזקיפות קומה ובקול גדול בשיחה זו? 

מהלך הרוח של השיחה ניתן היה להבין כי מציאות ה' היא עניין סובייקטיבי, ויש לנו בחירה אם לרצות להאמין בו. לפי רוח זו באמת לא יכולים הדברים הנ"ל להיאמר ברורות, שהרי הם מצביעים על אמת מוחלטת, טוב אובייקטיבי ותכנון אלוקי מושלם נטול אפשרות של סטיה והחטאה.

הרבנית ימימה נענתה לאתגר הסבוך של שיחה על נושא טעון ומורכב, והייתי מצפה ממנה לכל הפחות לומר ביושר: יש בתורה גם תוכחות. כן, אמילי: "א-ל אמונה ואין עוול" זו לא סיסמא, זו אמת. נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'. אם נאמר שהכל מקרה, שאין פה תכנית אלוקית מדוקדקת, הרי שחלילה אנו מזמנים לעצמנו צרה גדולה יותר, וכדברי הרמב"ם בהלכות תענית: "מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור. […] אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כו), 'והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי', כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי".  

מציאות ה' והנהגתו את העולם היא אמת מוחלטת שאותה אנו שואפים להרגיש ולדעת, ותורתו היא אמת מוחלטת. הטוב הוא טוב של תורה, וטוב של תורה הוא "בחוקותי תלכו ומצוותי תשמרו". אז מהו החלק שלנו בברית? על מה אנו אמורים לקחת יותר אחריות?

אמנם לא תמיד קל להאמין, לא תמיד נראה ה' אלינו. זרובבל גלעד מספר כי באחת מן השיחות שערכה עמו המשוררת זלדה אמרה לו: "יש מי שחושב כי אם האדם הוא דתי הרי אמונתו כמונחת בקופסה, ואין מבינים כי יום יום צריך המאמין חדש את אמונתו". נכונים הם הדברים ואמיתיים: האמונה אינה סטטית, היא אימון יום יומי ומשאב שאינו זמין תמיד ובאותה מידה, אך יחד עם האימון על האמונה יהודים ידעו תמיד כי רמת האמונה שלהם אינה משנה את רמת האמת. אמת שאינה נשענת על סבירות סטטיסטית לקיומו של ה', אלא היא מציאות אמיתית שעיני הבשר שלנו לא תמיד רואות. בתפילת שחרית, כאשר הכל בהיר ונהיר אנו אומרים "אמת ויציב", ואילו בתפילת ערבית כשהעולם מעורבב וחשוך אנו אומרים "אמת ואמונה".  פעמים שהאמת היא יציבה, ופעמים עלינו להאמין בקיומה, אך תמיד תמיד היא קיימת והיא נקודת המוצא. בהירות בעולם של אי-בהירות ויציבות בעולם של אי-יציבות.

הלואי שגם בחשיכה הסמיכה שלפני עלות השחר, נזכה לדעת את האמת, לומר אותה בצורה הנכונה ביותר ולחזק את הלבבות עד אשר יבוא אל היכלו האדון אשר אנו כה מבקשים.

 

תמונה ראשית: bigstock

8 תגובות על “אמת ואמונה: תגובה לרבנית מזרחי

  • זאת בדיוק השאלה. האם יש כאן מהלך גאולי? אינני יודע מי יכול לחתום על זה. אולי זה עונש על המעשים הרעים ללא קשר לגאולה?

    • כל התהליך שהעולם עובר הוא להגיע לגאולה .בהחלט שלמחות את הרשעים ועושי העוול זה גם חלק מהתהליך

  • מרענן לקרוא מעל במה זו על מהלך גאולי. במיוחד אחרי הכתבה לפני שבוע במקור ראשון עי כותב מצריך עיון שמופננת לציונות הדתית בבקשה לנתק את התפיסה המחברת בין מדינת ישראל לבין רוח גאולית.
    תודה על דברים נכוחים בהירים וישרים. ירבו כמותך.

  • יישר כוח על הדברים הנכוחים 7על ההכרה (במשתמע) ברעיון הציוני שאנו בדרך העולה בית א-ל (ולא למשל בגלות בין יהודים).

  • נפגש 30 שנה ונראה אם מדינת ישראל בכלל עדין קיימת כדמוקרטיה מערבית או בכלל, ואם לא הפכה לאיזו רפובליקת בננות שהינה פרובינקיה של סין או רוסיה, ואז נדבר. כל הנבואות המשיחיות האלה הן עצמן אסופה של ססמאות דוגמתיות ללא כל בסיס רציונלי, או מוסרי, או אפילו תאולוגי. אין לכותבת טלפון אדום לשמים, ואף אחד לא יודע מהי המשמעות של "קיום" "אלוקי", או אם בכלל יש משמעות כזו, או באיזו אופן מציאות פוליטית או אישית קשורה להוויה מטא-פיזית ואם בכלל. מעבר לכך, אפילו בתוך עולם המחשבה הדתית האורתודוקסית אין כל סיבה הכרחית להאמין במטא-פיזיקה. המציאות מלמדת לאיזה שפל הגיעה ישראל תוך כשנה-שנתיים מאז כינונה של ממשלה דתית משיחית. מה שעצוב הוא שהכותבת גם מחנכת ככל הנראה נשים צעירות בכיונים הזויים וצדקניים אלה.

  • הדברים שנאמרו במאמר הם אמת לאמיתה ואינם צריכים חיזוק.
    אולם לדעתי, הקושי לקבל אץ הדברים הוא שאלת הסבל. דהיינו, וודאי יש כאן מהלך אלוקי, אולם מדוע נגזר עלינו לסבול כל כך? האם הריגת ילדים באכזריות נוראה כל כך היא חלק מהמהלך האלוקי?
    קושיה זו התעוררה גם לאחר השואה, אנשים מוכנים לקבל שלפעמים הקב"ה מביא טת עןלמו לפי מידת הדין, ויש כנראה מהלך בהנהגה האלוקית אבל מדוע זה צריך להגיע עם סבל בל יתואר? זהו הסיבה שכל כך הרבה פקרו לאחר השואה, לא בגלל שלא הסכימו עם כך שיש הנהגה האלוקית אלא משום שלא הבינו למה הוא צריך להביא את התוצאה שהוא רוצה להגיע
    אליה ע"י ייסורים כל כך נוראים לברואיו. וזה הביא אותם לחשוב שאם הןא נתן לזה לקרות כנראה הוא לא באמת קיים ר"ל.
    ועל כך המאמר כאן לא עונה כלל.

  • אין מה לומר!
    משפט אחד:
    כל מילה, פנינה
    לא מגניב, אבל נכון לטווח הארוך והעמוק!
    אי אפשר לשווק את התורה ולשדר התנגדות לחצי מהדברים שלה!
    יש בבריאה גם דין, עונשים, כן עונשים, בלי להצביע ח״ו על מישהו מסוים, אך מחלליה מות יומת זה פסוק שאינו יכול לצאת לחלוטין מהגדר ח״ו (ובכלל לא משנה ורלוונטי להכנס לדיון מתי רואים זאת בפועל ומתי לא מכל מיני סיבות שרק הבורא מוסמך להחליט עליהן).

    בקיצור,
    דברים כדרבנות של המשיבה כאן!

  • היהדות איננה דת חדשה, יש לנו כעם הסטוריה ארוכה. בהתבוננות שטחית בהסטוריה שלנו אנו מוצאים המון סבל. שיעבוד מצרים, נסיונות ומלחמות בהתנחלות הארץ, חורבן בית ראשון, גלות יוון וגזירת השמדת ישראל ע"י המן, בית שני בשיעבוד יוון ורומא, חורבן בית שני וגלות ישראל 1848 שנה, ובתוכם פרעות מסעות הצלב, גירוש ספרד פרעות ת"ח ות"ט, פרעות חמליניצקי, וסתם עלילות דם, גירוש, אונס ורצח.
    ובכל זאת עם ישראל מאמינים בני מאמינים מוסרים ופושטים צווארם לשחיטה כיונה "עינייך יונים". אולי פשוט אנו מוצאים דור מפונק שמסתכל על ההסטוריה בהתנשאות מערבית. שמחפש את מנעמי החיים יחד עם משמעות רוחנית בכדי לחוות רוגע ושלמות נפשית הנובעת ממנה. אך מסרב לצעוד בדרך הישרה כאשר היא לא מתגמלת בעיניו. בדור של חוסר וודאות קיומית כמו כל אחת מן הדוגמאות שהובאו לעיל, כשהחיים קשים ואינם מובנים מאיליהם, מסירות הנפש וקבלת היסורים היו דבר פשוט לכל יהודי, ולא היו נראים כבחירה מיוחדת וסגולית. אך אנו התרחקנו מההסטוריה שלנו, וראינו את עצמנו בהתנשאות כדור שכולו זכאי. "דור הגאולה" המפונק. אך האמת טפחה לנו בפנים ונדרשת הסתכלות בוגרת ועינינית פנימה. אם שאלו בבית שני "על מה אבדה ארץ" ומצאו בסוף בסוף "על עוזבם את תורתי" מה נענה אנו, דור עני ואביון. כל כך הרבה חיסרון וקטנות.
    שנזכה לחזור בתשובה שלימה כיחידים וכעם, ולחזות בגאולה השלימה בקרוב

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל