מה תהא עליה? מחשבות על הגיוס בעקבות מצות ציצית

מצות ציצית מבטאת התנגשות בין מצוות עשה למצוות לא תעשה. מחד גיסא דורשת מאתנו התורה לא ללבוש צמר ופשתים יחדיו, ומאידך גיסא היא מתעדפת את ה'עשה' ותובעת מאתנו לשים גדילי צמר בבגד פשתן בן ארבע כנפות. מתח דומה מלווה גם את סוגיית הגיוס. מצד אחד אנו מרגישים את החובה להטות שכם ולהיכנס עם אחינו תחת האלונקה, מצד שני אנו חרדים לזהותנו החרדית, שמא תתערער במסגרת השרות הצבאי. אין להשוות כמובן בין לבישת ציצית להתגייסות לצבא, אך כדאי בכל זאת להרהר בקו השווה שביניהם.

לפני קצת יותר מעשור השתתפתי ביום עיון[1] שדן בין השאר באתגרי הזוגיות החרדית. טענתי שם כי בחינוך בנותינו מושקעים מאמצים להכינן להקרבה הכלכלית הנגזרת ממודל "בית של תורה", אך לא ניתנת לגיטימציה לדון במחירים הרוחניים הכרוכים בו.[2] שכן בחיים האמיתיים האשה עשויה להקריב למען אידיאל זה לא רק תענוגות חומריים אלא גם אידיאלים תורניים היקרים ללבה, כמו שלום בית וחינוך ילדים. נזכרתי בארוע זה בשל הדיון הציבורי הדל באתגר הגיוס לצבא. אמנם הפעם אנו מדגישים את המחירים הרוחניים האורבים לפתחנו, ותוהים אם בחור שייכנס לצבא חרדי יצא חרדי, אך אנו גם מתחמקים מדיון כן ואמיתי שמסקנותיו מחייבות.

סוגיות רבות בעולמה של הלכה עוסקות בדילמות ערכיות, והפתרון להן טעון בירור ולימוד. אנו רגילים לצעוד לאורם של פתרונות הלכתיים שהתקדשו בקדושת הדורות, עד שהמתח הערכי שעומד מאחוריהם כמעט חדל מלהטרידנו. אנו יודעים למלמל מתוך שינה "פיקוח נפש דוחה שבת", ועל כן איננו מתלבטים אם להציל אדם הנמצא בסכנה במהלך השבת. הורה המבקש מבנו לעבור על דבר ה', ברור לנו שאסור לשמוע בקולו,[3] ואם יש דילמה אמיתית, הולכים אנו לשאול את הרב ומסיטים את האחריות כלפי מעלה, במקום להאזין לקולו של המלאך העומד בין האדם לבין אלוקיו, הוא שכלו.[4]

בעניין זה, סבורה אני שיש לנו מה ללמוד ממצות ציצית. אשתף את הקוראים במחשבותי. ניתן ורצוי גם לחלוק עליהן, ובלבד שנכוון דעתנו לשמים.

 

אין לך אלא חידושו!

אין לך אלא חידושו![5] אומרים חז"ל ודורשים מאתנו לדייק את עצמנו כאשר אנו מקיימים הלכה שיש בה סתירה פנימית, מוסרית או הלכתית. חכמי התלמוד טוענים לא אחת ביחס לדין שיש בו חידוש, שיש לקיימו בפרשנות מצמצמת, אם להיתר ואם לאיסור. כפי שהתורה התירה לאכול דבש בגזרת הכתוב, אף שמקורו בשרץ טמא, ואין להרחיב את ההיתר למאכלים נוספים, כך את ההיתר להטיל שעטנז בציצית יש לקיים בדיוק רב, ולא להטילו בבגד קטן מדי,[6] למשל. בדומה לכך, הגמרא מתעכבת על המחלוקת אם מותר להטיל גדילי צמר בבגד לילה,[7] באשר המצוה מתקיימת רק ביום.

בשאלת הגיוס אנו נקרעים גם כן בין שני חיובים, הדומים לעשה ולא תעשה. ניצבים בפנינו הפסוקים של "עזוב תעזוב עמו",[8] "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה",[9] ודברי חז"ל "במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו…"[10] אולם ערך ההסתגרות מרצון מושרש עמוק בתוכנו, ואנו מתקשים לוותר עליו (גם אם נוהגים אנו להגמישו כשמדובר בעבודה, בהשכלה ובתרבות הפנאי). הקושי הוא לא רק בהעדר תשתית מספקת לקיום מצוות, שכן את זאת ניתן לפתור טכנית, בפקודות מטכ"ל המחייבות שלוש תפילות ביום או שעת לימוד תורה יומית, כפי שאכן נעשה ביחידת חשמונאים. האתוס הצבאי, טוענים רבים, מעצים את כוח הזרוע ומאדיר את הגבריות השופעת, ומנוגד עמוקות לזהותו האידאולוגית של בחור ישיבה, שאין כוחו אלא בפיו.[11]

בשאלת הגיוס אנו נקרעים גם כן בין שני חיובים, הדומים לעשה ולא תעשה. ניצבים בפנינו הפסוקים של "עזוב תעזוב עמו", "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה", ודברי חז"ל "במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו…" אולם ערך ההסתגרות מרצון מושרש עמוק בתוכנו.

ביחס לציצית אומרת לנו הגמרא מפורשות:[12] "כדריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם – מוטב, ואם לאו, יבוא עשה וידחה לא תעשה."

המצב האידאלי הוא אכן לעשות כל מאמץ לקיים את שתי המצוות באופן שלא יתנגשו זו בזו. חסידים, ואף חרדים מזרמים אחרים, נוהגים ללכת בציצית שכולה צמר, המחויבת בציצית מדאורייתא, וכך הם גם מהדרין במצוה, וגם לא עוברים על איסור שעטנז. יתר שומרי המצוות מטילים ציציותיהם בבגד כותנה, ובכך גם הם נמנעים משעטנז.

האם ניתן לשלב את החיובים גם בשאלת הגיוס? ראוי לחתור לכך. אך גם אם זה לא אפשרי, האם יבוא עשה של גיוס וידחה את החששות האחרים?

המתח הזה שבין עשה ולא תעשה במובנם הרחב, ולא רק בהיבט ההלכתי הצר, בין הצורך, ויש שיאמרו אף החובה, להתגייס לעזרה מיד צר, לבין ה"ציווי" להישמר על זהותך התורנית והחרדית, קורע את הקהילה החרדית מבפנים, ואת הדור הצעיר ממנהיגיו.

‏

קטינא, קטינא!

בהמשך לדיון אם חובת ציצית מוטלת על האדם חובת גברא הוא כלשון הגמרא, או חובת טלית הוא המוטלת על הבגד אף בטרם נלבש,[13] מספרת הגמרא על חסידים הראשונים שהיו מטילין בה תכלת, כלומר פתילי ציצית, אף לפני שהושלמה אריגת הבגד. ומנגד היא מביאה מעשה התומך לכאורה בעמדה המנוגדת, המובאת להפתעתנו מפי מלאך.

דמלאכא אשכחיה לרב קטינא דמיכסי סדינא – המלאך מצא את רב קטינא לבוש בסדין של פשתן אשר לא היתה ארוגה בו ציצית, (בהתאם לדעה שאין להטיל ציצית בבגד לילה גם אם הוא מפשתן ובעל ארבע כנפות, בשל החשש שמא ילבש אותו בלילה, כאשר אין מצות ציצית נוהגת בו.)

אמר ליה (המלאך לרב קטינא):

קטינא קטינא! סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא? אם אתה לובש סדין של פשתן בקיץ ללא ציצית, ובחורף אתה לובש מעיל שיש לו רק שתי כנפות,

ציצית של תכלת מה תהא עליה? נמצאת מצות ציצית נשכחת. (נמצאת נוהג כאדם השוהה בירושלים בפורים דפרזין ובבני ברק בפורים דמוקפין, וכך חומק מקיום מצוות החג.)

אמר ליה (רב קטינא למלאך):

ענשיתו אעשה? האם בשמים מענישים על מי שלא קיים מצות עשה? להבנת התוספות, השאלה מתייחסת למצב שהתנאים לקיומה של המצוה לא התמלאו, ואין חובה לקנות טלית עם ארבע כנפות ולבוא באופן מלאכותי לידי חיוב.

אמר ליה (המלאך):

בזמן דאיכא ריתחא ענשינן! בזמן שיש כעס לפניו יתברך, אכן עונשים על אי־קיום מצות עשה.

הדו־שיח בין רב קטינא למלאך מתנהל בהקשר של הציצית דוקא, אך אולי גם הפעם ניתן לקבל ממנו השראה לשאלה העקרונית: האם בשמים מענישים על אי־קיום מצות עשה התלויה בנסיבות שטרם התגשמו ובדרישות סף שלא התמלאו?

הדו־שיח בין רב קטינא למלאך מתנהל בהקשר של הציצית דוקא, אך אולי גם הפעם ניתן לקבל ממנו השראה לשאלה העקרונית: האם בשמים מענישים על אי־קיום מצות עשה התלויה בנסיבות שטרם התגשמו ובדרישות סף שלא התמלאו?

גם תשובת המלאך מתיישבת עם ביקורת כללית זו. כן, הוא עונה לרב קטינא. בשעת חרון אף, נענשים גם על ביטול מצות עשה. והוא ממשיך בביקורתו:

אלא, הכי קאמר, טצדקי למיפטר נפשך מציצית – וכי ראוי למצוא לעצמך הצדקות ותחבולות לפטור עצמך ממצות ציצית?

קטונתי מלהיכנס בין הרים גבוהים ולקבוע כי עשה של גיוס גובר על החששות הזהותיים והחינוכיים. אך תשובת המלאך ותהייתו על רב קטינא מהדהדת לרבים מאתנו את דברי המלאך שבינינו לבין אלוקינו, כהגדרתו הבהירה של האבן עזרא. השכל הישר והאינטואיציה הבריאה פונים לקטינא שבכל אחד מאתנו, לאותו מקום בנפש שמעדיף להישאר קטן, שהודף את האחריות כלפי מעלה.

הוא פונה אלינו: קטינא, קטינא, עשה של גיוס מה יהא עליו? האם ראוי לנו לחפש הצדקות כדי לפטור עצמנו מהחובה לבוא לעזרת עם ישראל בצר לו ולשאת בעול עם אחינו? האם חרון אפו של הקב"ה כפי שהתגלה בשבעה באוקטובר ונמשך עד ימינו בשדות הקרב איננו עידנא דריתחא ועת צרה ליעקב? האם מידת הדין המתוחה מאז שמחת תורה תשפ"ד והקרבנות הפיזיים והנפשיים שגבתה וממשיכה לגבות מאחינו בית ישראל הם מצע ראוי לתחבולות התחמקות?

 

מעלין בקודש ולא מורידין

מלמדת אותנו הגמרא:[14]

תנא בברייתא,

כשהוא מתחיל, מתחיל בלבן – כשמקיפים את חוטי הציצית, מתחילים בחוט הלבן.

"הכנף" מן כנף – התורה קובעת בבמדבר טו, לח: וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. הגמרא[15] לומדת מן החזרה המיותרת לכאורה על המילה "כנף" כי חוטי הציצית צריכים להיות לבנים כצבע הכנף. רק אז ממשיך הפסוק לדבר על אריגת פתיל תכלת.

וכשהוא מסיים, מסיים בלבן. לפיכך, אחרי שארג ציצית לבנה והצמיד אליה ציצית תכלת, חוזר ומסיים בציצית לבנה.

מעלין בקודש ולא מורידין – רש"י מסביר שאם הפסוק הקדים את המילים "ציצית הכנף" למילים "פתיל תכלת", הרי שהחוט הלבן חשוב יותר. אם יסיים את האריגה בפתיל תכלת, נמצאנו מורידין בקודש, שכן התחלנו בחוט החשוב וסיימנו בחוט הפחות חשוב. לפיכך קובעת הגמרא, "מתחיל בלבן… ומסיים בלבן". כך, החוט התכול חבוק משני צדיו בחוטים לבנים.

במקורות, הביטוי "מעלין בקודש" הוא קריטריון הכרעה טכני. לאורו פוסקים אנו כבית הלל ומדליקים נרות חנוכה אחד ביום הראשון ושמונה ביום השמיני, ולא פוחתים והולכים משמונה לאחד כבית שמאי. הכלל הזה אומץ על ידי החברה החרדית כאתוס מכונן, אשר דרבן אותנו להוסיף קדושה מעת לעת ומדור לדור. לפיכך, שינויים 'שהוסיפו בקודש' הוטמעו בחברה באופן טבעי, בלי שאף אחד הזדעק על 'השינוי', בעוד ששינויים שנדמו כפוחתין בקודש העירו זעקה ציבורית.

לא עצם החידוש הוא שנועץ חרב בלבנו אלא כיוונו. אנו שואלים, האם הוא מעלה אותנו בקודש?

הגיעה השעה שה'מעלין בקודש' של הדור שלנו יתבטא במאמץ, באומץ וביכולת לקיים את שניהם. מעלין בקודש, יכול שיהא הכרעה נורמטיבית והתגייסות פעילה נפשית ורוחנית, ולא רק שיקוף פסיבי של המציאות, כאילו אין בכוחנו להשפיע עליה. אם נבקש לעלות בקודש, אזי עלה נעלה. אם נחבק ונחזק את פתילי התכלת שבתוכנו, גם אם לבושים הם במדי ירוק זית, נזכה להיות שותפים בהתחזקותם הרוחנית.

זו לשון המדרש הידוע על אודות הציצית:[16]

תניא, היה רבי מאיר אומר:

מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין?

מפני שתכלת דומה לים,

וים דומה לרקיע

ורקיע לכסא הכבוד.

הדור הצעיר, שרוחו הגדולה מבקשת 'לקיים את שניהם', יזכיר לנו עוצמתה של בחירה חופשית, של עלייה בקודש, של אחריות כלפי המשפחה והעם, ושל אריגת פתילים של קדושה לתוך חיי המעשה: תְּנוּ עֹז לֵא־לֹהִים, עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים,[17] ואזי מה שנראה כים של מטה יזכיר לנו ולהם רקיע וכסא הכבוד.

 

 

---

 

 

 

[1] מושב "תפיסות הזוגיות בקהילות שונות בחברה החרדית" במסגרת יום עיון במכון הישראלי לדמוקרטיה "נשים חרדיות במאה ה־21, משפחה קהילה וחברה", 21.12.2015. אוחזר בתאריך 23.2.26.

[2] https://www.idi.org.il/media/4437/haredi_women_book.pdf?utm_source=chatgpt.com, עמ' 9.

[3] ויקרא יט, ג: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם. רש"י מסביר שהסמיכות מלמדת שאם ההורים מצווים לחלל את השבת אסור לשמוע להם, מכיוון ש"כולכם חייבים בכבודי", הן הילד והן ההורה.

[4] אבן עזרא בהקדמתו לתורה: "שיקול הדעת הוא היסוד, כי לא נתנה תורה לאשר אין דעת לו, והמלאך בין אדם ובין אלוהיו הוא שכלו…"

[5] פרופ' אבישלום וסטרייך, פרק 4, המפגש הסמוי: שיקולים מוסריים כשיקולים פרשניים מנחים, בתוך זכויות, הלכה והאדם שביניהן, עמ' 54-53, וכן הערה 123.

[6] מנחות מא, עא: "אין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו, אף על פי שהגדול יוצא בה עראי, פטורה… וכן לענין איסורא דכלאיים…" שוטנשטיין מבהיר במנחות מא, עא 1: "אבל בפחות משיעור זה, מכיוון שאין בו חיוב הטלת ציצית, חייב משום כלאיים בהטלתה בו."

[7] מנחות מא, עא: "אין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו, אף על פי שהגדול יוצא בה עראי, פטורה… וכן לענין איסורא דכלאיים…" שוטנשטיין מבהיר במנחות מא, עא 1: "אבל בפחות משיעור זה, מכיוון שאין בו חיוב הטלת ציצית, חייב משום כלאיים בהטלתה בו."

[8] שמות כג, ה.

[9] במדבר לב, ו.

[10] משנה סוטה ח, ז.

[11] פרופ' משה הלברטל, 27.2.2013, הארץ, "מראית עין מזויפת של שוויון". יש לתת את הדעת שדבריו נכתבו עשור לפני ארועי השבעה באוקטובר.

[12] מנחות מ, עא.

[13] מנחות מא, עא 2.

[14] מנחות לט, עא.

[15] מנחות לח, עא: "דכתיב, הכנף, מין כנף."

[16] מנחות מג, עב.

[17] תהילים סח, לה.