צריך עיון > סדר שני > אחריות > מפסיקים להתנצל: היציאה לעבודה אינה זקוקה להצדקה

מפסיקים להתנצל: היציאה לעבודה אינה זקוקה להצדקה

המרדף האובססיבי של חרדים העמלים לפרנסתם אחר הצדקה אידאולוגית משקף עיוות ערכי עמוק. העבודה אינה צריכה הצדקה מיוחדת – היא טבעו של עולם. מי שצריך הצדקה הם השוללים את העבודה והנוהגים בחוסר אחריות מבהיל כלפי עצמם וכלפי הדורות הבאים.

כ"ג חשוון תשפ"ג

במאמר יפה וחשוב שפורסם בבמה זו לפני זמן מה טען אהרן זלץ כי יש צורך במשנה סדורה, "השקפה", לחרדי העובד. הזדהיתי עם נקודות רבות במאמרו, אולם ברצוני להעיר כאן על המסגרת הכללית של טענתו, שאינה מאפיינת דוקא את דבריו אלא את השיח על "החרדי העובד" בכלל. ברצוני לטעון כי הבעיה היסודית של החרדי העובד אינה העדר השקפה אלא עצם העובדה שהוא רואה במצבו בעיה.

אתחיל בסמנטיקה: "חרדי עובד".

המונח הזה שנעשה שגור יותר ויותר, בעיקר בקרב החרדים העובדים עצמם, בעייתי מאוד. הוא מניח שהעבודה היא חריגה מן המצוי ואף מן הראוי, שהיא דבר מה מחודש, יוצא מן הכלל, הזקוק לעיגון. הדיבור על "חרדי עובד" מקבע תמונה ש"החרדי העובד" הוא חריג. הוא חורג מן האדם ה"רגיל", ה"נורמלי", שאינו עובד. אולם ההפך הוא הנכון. עבודה, מקצוע ופרנסה, הם הדבר הבסיסי ביותר מכל בחינה שהיא: הלכתית, מוסרית, דתית ואנושית.

הדיבור על "חרדי עובד" מקבע תמונה ש"החרדי העובד" הוא חריג. הוא חורג מן האדם ה"רגיל", ה"נורמלי", שאינו עובד. אולם ההפך הוא הנכון. עבודה, מקצוע ופרנסה, הם הדבר הבסיסי ביותר מכל בחינה שהיא: הלכתית, מוסרית, דתית ואנושית

קבלת התיוג "חרדי עובד" היא הנהון של הסכמה מצד "החרדי העובד" להתייחסות של החרדי "הרגיל" אל עולמו. הוא רואה את עצמו נכשל, חי בדיעבד, אינו מממש את עצמו באופן אידאלי. בכך הוא מצדיק למעשה את תיוגו כסוג ד' בחברה החרדית. בעיני, הדיבור על כך ש"החרדי העובד" הוא הזקוק להשקפה הוא המשכה הבלתי מודע של מגמה זו. לאמיתו של דבר, מי שהשקפתו רעועה וחסרת בסיס הוא דוקא "החרדי השולל את העבודה" ולא "החרדי הנורמלי", המנהיג בתורתו מנהג "דרך ארץ" – הדרך הנורמלית של האדם בארץ.

 

אין דבר יותר לכתחילה מעבודה

השלחן ערוך, בתארו את סדר יומו של יהודי, כולל בו פנייה לעסקי הפרנסה לאחר התפילה. זו הצורה ה'רגילה' של יהודי. המשנה קובעת כי כל תורה שאין עמה דרך ארץ סופה בטלה וגוררת עוון. ה"עבודה" מעולם לא נחשבה חריגה בהיסטוריה היהודית וההלכתית. אנו מכירים דעות רדיקליות של תנאים בענין. רשב"י מערער על דעת ר' ישמעאל ש"הנהג בהם מנהג דרך ארץ", אך הגמרא עצמה מעידה כי רבים עשו כדבריו ולא עלתה בידם; ר' נהוראי טוען שאינו מלמד את בנו אלא תורה. אולם אלה הן דעות חריגות שלא נפסקו להלכה, ובעיקר, אלה הן דעות המופנות אל יחידים העוסקים בתורה, והן אף מנוסחות באופן זה ("איני מלמד את בני"). בהנהגה לרבים הדבר מתואר בכל מקום ככישלון. כך או כך, מדובר באידאל גבוה המיועד, כולי האי ואולי, ליחידי סגולה, ולא בתיאור נורמטיבי של אורח חיי היהודי. התורה כולה עוסקת לפרטי פרטים בעניינים הנוגעים לעבודה, ליחסים של שכירים ופועלים, לחקלאים ולעובדי אדמה, לעשיית צדק במסחר וכו'. כל אלה היו מיותרים לחלוטין לו היה העם היהודי עם של בני ישיבה. במקרה זה השו"ע היה מתמצה בהלכות תפילה ושבת.

מעולם לא עלה על דעת איש בהיסטוריה היהודית להתוות לציבור כולו לחבוש את ספסלי בית המדרש. לראות בכך הנחיה ציבורית כללית, זה מוזר ומעוות בכל פרמטר שהוא

לא כתבתי זאת כדי לדבר שוב על הפולמוס הלעוס של "תורה עם דרך ארץ". הלא עצם הכנסת הענין הזה לנימה פולמוסית הוא חלק מהבעייתיות של תיוג "החרדי העובד" כחריג, כמבטא עמדה חדשנית או בלתי מקובלת בפולמוס של תורה עם דרך ארץ. למעשה, בהיסטוריה של העם היהודי מעולם לא התרחש פולמוס מסוג זה. היהודי עבד למחייתו ככל אדם רגיל. הפולמוס של "תורה ודרך ארץ" של רש"ר הירש ותנועות אידאולוגיות בגרמניה קשור להיבטים אחרים לחלוטין, לשותפות מלאה בחיי ההשכלה והאזרחות הגרמניים של אותה תקופה, פולמוס הרחוק שנות אור מן ה'דיון' על 'עבודה'. העבודה היא אבן בסיס של כל אדם נורמלי, והמחשבה על מודל חיים ללא עבודה היא החריגה והיא החידוש.

נכון, תמיד היו תלמידי חכמים שהקדישו את חייהם לתורה, תמיד תמכה הקהילה ביחידים שהחזיקו משרות רבניות ועסקו בתורה, ואם כבר מדברים על פולמוס, הרי שפולמוסים רבים עסקו דוקא בהיתר לזה ובשאלה אם חיי "רק תורה" הם אפשריים ומותרים. פוסקים ומנהיגים רבים ראו בכך אידאל; הרמב"ם ראה בכך חילול השם וביזוי הדת. אבל פולמוסים אלה נגעו ליחידים. מעולם לא עלה על דעת איש בהיסטוריה היהודית להתוות לציבור כולו לחבוש את ספסלי בית המדרש. לראות בכך הנחיה ציבורית כללית, זה מוזר ומעוות בכל פרמטר שהוא.

הענין הוא שכלל אין כאן נושא השקפתי או אידאולוגי כלשהו. העובדה שאדם עובד למחייתו מעוגנת בחיי היומיום ובחיים התקינים. אדם שאינו עובד למחייתו, על פי חז"ל, יעבור "ללסטם את הבריות". אין כאן ענין השקפתי, יש כאן תיאור עובדות. העבודה היא חלק בלתי נפרד מהחיים, כפי שקניית מזון וחיים תחת קורת גג הם חלק בלתי נפרד מהחיים. אין צורך ב"השקפה" או ב"אידאולוגיה" שתכשיר את הדברים האלמנטריים והבסיסיים כל כך בחייו של אדם.

 

להבדיל בין הקודש ובין החול

כאן המקום גם להזכיר אופנה מסוג אחר, הפונה אל הגות 'מקורית' ו'רדיקלית' כדי להצדיק את מצבו של "החרדי העובד". פונים אל החסידות המקדשת את חיי החול, הבונה דירה בתחתונים, המעניקה משמעות ליהודי ה"בינוני". פונים אל הקבלה, פונים אל הנשגב והנסתר, וכיוצא באלו. בעיני, פנייה זו היא חלק מן הבעיה. הניסיון להצדיק את מצבו של "החרדי העובד" דרך מושגים המגיעים מעולם הקודש עושה את הפעולה ההפוכה. הוא מאשר את הגישה שחיים תקינים, מוסריים ורגילים של אדם מן היישוב זקוקים להצדקה רדיקלית: "לקדש את החול", להראות ש"גם בעבודה יש קדושה", וגם שם אפשר לעשות קידוש השם או "לברר את הניצוצות".

מה שזקוק לשינוי רדיקלי בציבור הוא ההבנה כי לחיות חיים תקינים, מוסריים ורגילים, להיות אדם מן היישוב, אינו עניין המצריך הצדקה רדיקלית ו"הקדשה" כלשהן. התורה פונה אל אדם מן היישוב. היא אינה מייצרת אדם מלאכותי

מה שזקוק לשינוי רדיקלי בציבור הוא ההבנה כי לחיות חיים תקינים, מוסריים ורגילים, להיות אדם מן היישוב, אינו עניין המצריך הצדקה רדיקלית ו"הקדשה" כלשהן. התורה פונה אל אדם מן היישוב. היא אינה מייצרת אדם מלאכותי. מי שמוליד את האדם הוא אמו, ומה שמעניק לו חיים והגנה הם המזון שהוא אוכל וקורת הגג שמעל לראשו. הפרנסה מחזיקה אותו. לא התורה עושה זאת. התורה פונה אל אדם מן היישוב, העושה מעשי חול תקינים ורגילים, אוכל, ישן, מתפרנס, נישא, מגדל ילדים ועוסק בעניינים שונים, ומבקשת לרומם ולקדש אותו. התורה מעולם לא ביקשה לבטל את החול וגם לא לקדש אותו. מה שהתורה מבקשת הוא "להבדיל בין קודש לחול" ולהכניס ממד של קדושה לחיים. לחשוב שלחיי אדם מן היישוב יש הצדקה רק משום שהם משרתים אידאל חשוב של קדושה, רק משום ש"זה לא באמת חול, אלא זה קודש, בעומק לפנים מעומק", זהו אבסורד. זהו ביטוי לעקרות ההשקפתית והמחשבתית שהתנחלה בציבור.

למחשבה ש"דרך ארץ" של אדם מן היישוב זקוקה להצדקה השקפתית יש השלכה דרמטית על החיים התקינים עצמם. חוסר המוכנות לבחון עובדות כפי שהן, להסתכל על המציאות באופן ישיר, לחיות בטבעיות בעולם, מוביל לעיוותים חברתיים, מוסריים ודתיים גדולים מאוד. הוא עלול להתבטא בחוסר רגישות לבני אדם, בעצימת עין בפני עוולות חברתיות ומוסריות קשות, בהתעלמות מוחלטת משיקולי תועלת ומתנאים ריאליים. במופע הקיצוני שלו הוא עשוי לכונן משטרי השקפה מנותקים וקונספירטיביים, ודי לחכימא.

אולי לזה כיוונו חז"ל כשאמרו ש"כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו" (יבמות קט, ב), או כאשר תלו את חורבן הבית באנשים ש"העמידו דיניהם על דין תורה" (בבא מציעא ל, א), כמו גם כשביכו על אותם בני תורה שכאשר נרצח בפניהם אדם, הם התפלפלו בסוגיית טומאתה של הסכין נוטפת הדם (יומא כג, א).

 

החרדי הלא-עובד זקוק להשקפה

מה שצריך לומר בצורה מדויקת הרבה יותר הוא שלא "החרדי העובד" זקוק להשקפה אלא דוקא "החרדי הלא עובד". המצב ש"החרדי העובד" נתבע לספק דין וחשבון על דרך חייו, על פעולות והחלטות המאפיינות כל אדם תקין וכל יהודי ירא שמים, הוא אבסורדי ומגונה. מי שנתפס במערומיו בענייני השקפה הוא דוקא החרדי הלא עובד, החרדי "הלומד".

האם חיים המאורגנים כך שחברה שלמה, ההולכת וגדלה עד כדי היותה רוב, נסמכת על חסדיהם של אחרים ואינה נוטלת את מושכות הקיום האלמנטרי בעולם בידיה, הם תקינים מבחינה הלכתית, תורנית ומוסרית?

האם חינוך של הדורות הבאים לחיים נטולי כל ביטחון כלכלי הוא נורמלי? האם חיים המאורגנים כך שחברה שלמה, ההולכת וגדלה עד כדי היותה רוב, נסמכת על חסדיהם של אחרים ואינה נוטלת את מושכות הקיום בידיה, הם חיים תקינים מבחינה הלכתית, תורנית ומוסרית? האם העובדה שציבור שלם חי רק מחסדיהם של כמה 'חילונים של שבת', אנשי הייטק שבעוונותיהם למדו ליבה, אינה אמורה לתפוס את תשומת לבנו? האם המצב שרבים שאינם בנויים ללמידה רציפה של גמרא והלכה נכבלים מסיבות חברתיות לבית המדרש וחיים חיי דוחק, עוני ומרירות, הוא נכון מבחינה הלכתית ומוסרית? האם אחוזי הנשירה העצומים בחברה החרדית, הנובעים ישירות מן הנתונים הללו, מצדיקים את הסיפור מבחינה הלכתית ומוסרית? ציבור שלם אינו שם על לבו את החובה לשאת בנטל הקיום של המדינה, במובנים בסיסיים של אחריות: אחריות קולקטיבית, אחריות חברתית, אחריות לאומית, אחריות מוסרית, אחריות כלפי צאצאיו, האם כל זה תקין מבחינה הלכתית ומוסרית?

ציטוטים מפה ומשם המהללים והמשבחים את לימוד התורה על חשבון כל דבר אחר, עניינים שבאגדה שנאמרו כלפי אידאלים טוטאליים המיועדים ליחידי סגולה, נעשים למגוחכים ואף מביכים כאשר מכניסים אותם לקונטקסט כזה.

אין כאן כל אמירה נגד אברכים ובני ישיבה. אני מהסבורים שמוסד הישיבות והכוללים חשוב ונחוץ. יתרה מזו, אינני מחמיר כדעת הרמב"ם ודעתי נוטה לפסיקות הסבורות שראוי לסבסד ולממן מקופת הציבור את אותם יחידים שנשאם לבם להיות מבני שבט לוי. הדבר נכון בוודאי בעת כזאת, במדינה מודרנית ובכלכלה מודרנית, שבהן מתאפשר מימון לימודי מדעי הרוח באוניברסיטאות. אבל השאלה האמיתית היא במישור אחר לגמרי. היא לעולם לא על היחידים שנשאם לבם, אלא על הציבור בכללותו. האם יש איזו הצדקה להתנהלות חסרת האחריות של הציבור כולו?

החברה החרדית הביאה את עצמה למצב מסוכן, שציבור שלם מחזיק בעקרונות תלושים המוצגים אידאליים. חבר כנסת מדבר על כך שלימודי גמרא 'יצילו' את הכלכלה הישראלית וחבר כנסת אחר טוען כי אין צורך לדאוג לענייני בריאות כי "הרב פירר כבר עושה לנו את העבודה". איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו עוד. אנו ציבור שהחלטותיו בנושאים הללו לא ישפיעו רק עליו אלא על השאלה איך תיראה המדינה בעתיד הלא רחוק. אם הציבור החרדי ימשיך בדרכו התלושה אנו נהפוך מהר מאד למדינת עולם שלישי, ואנשים לא יוכלו ללמוד תורה בצורה תקינה גם אם מאד ירצו בכך.

לא החרדי העובד הוא הזקוק להשקפה, אלא דוקא החרדי הלא עובד. הוא המוציא. הוא המחדש. עליו הראיה. החרדי הלא עובד הוא המוציא ממנהג העולם, הוא המאתגר בבעיות הלכתיות ומוסריות מדרגה ראשונה

ובכן, לא החרדי העובד הוא הזקוק להשקפה, אלא דוקא החרדי הלא עובד. הוא המוציא. הוא המחדש. עליו הראיה. החרדי הלא עובד הוא המוציא ממנהג העולם, הוא המאתגר בבעיות הלכתיות ומוסריות מדרגה ראשונה, עליו מוטל להתמודד עם המשמעות של בחירותיו. איך הגענו למצב ש"החרדי העובד" הוא שצריך לתת דין וחשבון על מעשיו? הרי זה אבסורד.

המצב הסוציולוגי המעוות של היום מציג את "החרדי העובד" כסוג ד', וממילא כמי שצריך להצדיק בהססנות את קיומו. "החרדי העובד" אינו "חרדי עובד", הוא חרדי רגיל. הוא אדם דתי, ירא שמים, קובע עתים לתורה, שומר מצוות, אוהב את התורה ואת לומדיה. זוהי דמות של יהודי ירא שמים רגיל. החרדי "הלומד" לעומת זאת צריך נתונים רבים יותר להצדיק את מצבו. הוא צריך להראות עד כמה אכן לימודו חיוני, חשוב ונחוץ לעם ישראל, עד כמה הוא לא בא על חשבון פרנסת ביתו ועל חשבון התחייבויותיו בכתובה, עד כמה הוא אינו מגדל את צאצאיו לחיי עוני, דלות ומחסור, עד כמה אינו מתעלם – כחלק מקולקטיב – מן האחריות שלו למדינה, עד כמה מעשיו מקדשים שם שמים. מאוד לא פשוט להצדיק את המצב הזה, גם אם הוא ראוי ואף רצוי בהקשרים מסוימים.

 

לא השקפה אלא זקיפות קומה

קל לנו להאשים אנשי תקשורת 'מהצד שלהם' כשהם מעלים לדיון את הנושאים שציינתי למעלה. אנו נכנסים למגננה ולמתקפה אוטומטית בכל פעם שנשמעת ביקורת כלפינו. מיד יהיו שיצביעו על 'האנטישמיות' של הדוברים, על 'שנאת החרדים', על 'ההפחדות', ועל 'המספרים הלא מדויקים'. קל להטפל לאמירות מלוכלכות של ליברמן או נתן זהבי כדי להתפטר מן השאלות הנוקבות. ואינני אומר שאין בכך מן הצדק. אולם בסופו של דבר, דוקא כחרדים עלינו להפסיק את הקרנבל הזה ולהתחיל לשאול את עצמנו את השאלות הללו באמת, ממקום של אחריות מוסרית ודתית ושל יראת שמים, ולהפסיק לספר לעצמנו סיפורי סבתא על הקוזקים הרודפים אותנו.

לעתים מגלה העובד תסמינים של תסמונת סטוקהולם. "החרדי העובד" מבכה את התרחקותו מן האידאל החרדי ובשל כך הוא עסוק במלוא המרץ להצדיק את היותו חרדי כשר ואת נאמנותו ל'השקפה הטהורה', בכל זאת ולמרות זאת. מה שיצדיק את היותו חרדי כשר לדעתו הוא ההחזקה האמיצה בתיוג הזה, מכיוון שבכך הוא מאשר ומאשש את השקפתו של "החרדי הלא עובד" ובכך הוא תופס את עצמו משתף עמו פעולה, דהיינו מי שעדיין מחזיק בהשקפה של החרדי 'הרגיל'. משום כך אנו מוצאים "חרדים עובדים" רבים כל כך המזדרזים להצהיר שבענייני השקפה הם חרדים 'רגילים' לחלוטין, והם מסכימים עם כל הנאמר על ידם, כולל היחס אליהם, אלא שהם עצמם 'רק' עובדים. המהדרים אף יעשו הרבה יותר מכך: הם יכתבו עד כמה חלומם הכמוס היה להיות חרדי 'רגיל' אבל הם כשלו ולא הצליחו לעמוד באידאל וברף הגבוה.

הרבה יותר משהחרדי העובד זקוק להשקפה הוא זקוק לזקיפות קומה. הרבה יותר משהחרדי העובד זקוק להשקפה, זקוק לה החרדי הלומד. מה שצריך לעשות הוא לא לשתף פעולה עם הקיבעון הסוציולוגי שהחרדי העובד אינו חרדי רגיל

שיתוף הפעולה של "החרדים העובדים" עם ההשקפה המציגה אותם כמי שבחרו בדרך הלא טובה בלית ברירה, כמי שצריכים להוכיח מעל ומעבר שהם עדיין נאמנים באופן מוחלט להשקפה הטהורה ושסיפור חייהם אינו אלא נפילה, הוא טרגדיה. איך אנו יכולים לצפות שתהיה השקפה לחרדי העובד אם מלכתחילה הוא משתף פעולה עם היותו סוג ד' בחברה, אם מלכתחילה הוא מתייחס לעצמו כאל נכשל? איך אנו מצפים מ"חרדי עובד" שיהיה יהודי ירא שמים ושומר מצוות קלה כחמורה אם הרטוריקה הסוציולוגית המעוותת הזו מותירה לו את המקום הבוטה של ה'פרוסטער', ה'בעלבת' והמסכן? ואחר כך יביאו ראיות והוכחות לרוב מן ה'מסכנים' הללו! הנה, במו עינינו אנו רואים עד כמה "היציאה לשוק העבודה" מקלקלת! שוטה שבעולם, ברור שהיא מקלקלת וגורמת לאנשים לאבד מיראת השמים שלהם, אם מלכתחילה אתה עושה הכל כדי שיהיו במקום הזה! למה אנחנו מצפים מאנשים שבמו ידינו אנו מגלגלים אותם שוב ושוב אל האבדון הקיומי ואל השממה הרוחנית ובעיקר אל הדיכוי האישי? מאנשים שאנו מספרים להם שוב ושוב שבחירתם הטראגית לעשות את המעשה האלמנטרי והיהודי ביותר, לעבוד ולהתפרנס, היא אות לכשלונם ולנחשלותם? למה אנו מצפים? כל זה מגוחך.

הרבה יותר משהחרדי העובד זקוק להשקפה הוא זקוק לזקיפות קומה. הרבה יותר משהחרדי העובד זקוק להשקפה, זקוק לה החרדי הלומד. מה שצריך לעשות הוא לא לשתף פעולה עם הקיבעון הסוציולוגי שהחרדי "העובד" אינו חרדי רגיל, אדם שלא שפר עליו מזלו. זאת ההתחלה הבסיסית לכל פתרון לאתגרים המונחים כיום לפתחו של החרדי שהחליט באומץ לעשות את הנדרש ממנו כיהודי ירא שמים.

ההחלטה הזו נוגעת בראש ובראשונה לחרדי העובד. עליו לזקוף את קומתו הרוחנית. להפסיק להקשיב לטענה שבכך שהוא מקיים את חובותיו האלמנטריות כאדם וכיהודי הוא "נכשל". צריך לקרוא בקול כי המצב שהרישום למוסדות והמעמד בשידוכים נפגעים מהבחירה לצאת לעבודה הוא אבסורדי. להפך, העובד צריך לבוא ותלמודו בידו, לא להתבייש מפני המלעיגים עליו, לומר את האמת, שהוא עשה את המעשה האלמנטרי והבסיסי של נטילת אחריות לחייו ולחיי משפחתו, בניגוד לאלה שמבקשים לדחוק אותו לפינה בשם השקפות העומדות על כרעי תרנגולת. זאת לא קריאה ל"חרדי המיינסטרים", הם בשלהם. זאת קריאה לאותם שכונו באופן מעוות "החרדים העובדים". הפסיקו עם ההתרפסות הזו, צאו בגאון וקדשו שם שמים בהליכותיכם. אין דבר יותר לכתחילה מכם.

תמונה: Kobi Gideon, לע"מ

 

30 תגובות על “מפסיקים להתנצל: היציאה לעבודה אינה זקוקה להצדקה

  • אין הרבה מאמרים שאני קורא ומהנהן קורא ומהנהן… כל מילה חקוקה באמת!
    ישר כוח!

  • אני מסכים עם דבריך כמובן.
    הן באשר לכך שאכן מבחינה אמיתית אין צורך להצדיק משהו שהוא אלמנטרי ובסיסי כל כך, והן באשר לתיוג "החרדי העובד".
    הערתי על זה בקצרה במאמרי שהמינוח הזה גם מטעה, כי קהל היעד שאליו אני פונה במאמרי אינו בהכרח מי שעובד לפרנסתו, אלא למי שנחשף תרבותית ורוחנית לעולם שמחוץ לתיבת הנוח החרדית, וכל מי שלא חי את חייו לפי העקרונות האידאולוגיים המוצקים של החרדיות המיינסטרימית, אך בפועל עדיין אמונותיו נטועות בעולם המיינסטרימי שמשם הוא בא.
    הנושא הוא לא הצדקת העבודה אלא הצדקת אורח החיים שמצוי בעיקר אצל אותם העובדים, אורח חיים הכולל הכרה בערכי העולם הזה, ועוד שלל ערכים שאינם מתיישבים עם התפיסה הקלאסית

  • הצדק איתך – עבודה זה לכתחילה והדבר הכי טבעי לאדם וליהודי. עם זאת אתה מפספס פה נקודה חשובה.

    חרדים עובדים זקוקים להשקפה משום שהם גדלו במתח דתי גבוה, בחינוך תובעני שדורש עבודת השם ברמה גבוהה. זה – דבר חיובי מאוד, גם לשיטתך, וחבל להפסיד אותו. כדי להישאר במתח דתי גבוה *וגם* לעבוד – לזה אכן נדרשת השקפה. במשקפיים האלה צריך לקרוא את המאמרים שפורסמו פה לאחרונה לגבי השקפה חרדית.
    בפרט, אני מזדהה עם ההצעה של מוישי רוזנצוייג להעמיק את ההיכרות עם תורת החסידות ותורת הרב קוק (וגם עם המקורות הקדומים יותר שאותם הם מהדהדים), משום שהם מספקים תשתית מפותחת ועמוקה לאדם עובד עם מתח דתי גבוה, שאינה קיימת בהגות הליטאית.

  • יישר כח. מאמר חשוב ביותר.

  • איך ה'חרדי-העובד' יכול להפוך להיות פשוט 'חרדי', נורמלי, רגיל, בלי לחפש לעצמו 'השקפה' או אפילו בלי לחפש לעצמו קהילה נפרדת? זו בעצם השאלה ששואל את עצמו נאבת במאמרו.
    וכאן לדעתי ישנו פיספוס מסויים.
    כיון שלדעתי, הנקודה הבעייתית העיקרית אצל ה'חרדי-העובד' של דורינו היא, שפעמים רבות העובדה שיצא לעבוד נבעה או גרמה לכך שרמתו הדתית נפגעה. וממילא הבעיה שלו היא לא העובדה שהוא עובד לפרנסתו, אלא שהחיכוך עם עולם החול הפך אותו לאיש של חול. שחשוף לתרבות חילונית, צופה בסרטים, משוטט באינטרנט שעות ארוכות וכו'.
    המציאות הזו היא החידוש לרעה שקיים בדורינו לעומת הדורות הקודמים, שאדם קם בבוקר לבית הכנסת, למד לפנות בוקר שיעור בעין יעקב, יצא לעבוד בעבודת כפיים וחזר להתנמנם בשיעור משניות בין מנחה לערבית, האדם הזה אמנם לא היה תלמיד חכם כמו אברך כולל, אבל הוא היה חרדי פשוט, בלי צורך לחפש לעצמו השקפה או קהילה. הוא פשוט היה שם וזהו.
    וזו בעצם הנקודה שעליה צריך לתת את הלב היום אצל החרדים העובדים. ואני מדבר מתוך המקום הזה בדיוק, כחרדי עובד.
    איך יוצרים את המקום הפשוט הזה, שבו העובדה שיצאת לעבוד לא גורמת לך לשקוע בביצת החילוניות. איך יוצרים את המצב הזה שבו אתה אמנם יוצא לעבודתך בבוקר, ונפגש עם עולם החול, אך יש לך מספיק עולם פנימי של קודש בשביל להתמודד איתו.
    זו ההתמודדות האמיתית של החרדי העובד בדורינו. זו באמת התמודדות חדשה וקשה הרבה יותר מהמציאות שהייתה בדורות הקודמים, ועליה צריך לתת את הדעת.

    • ידידי, יש לך נוסטלגיה ליהודי מתוך סיפורים של מנדלי מוכר ספרים ושות'. תמיד היציאה לעבודה היא אתגר. היום יש חילונים, ואתמול היו גויים. מה שהופך אותה לעוד יותר קשה לחרדי, זה שהכניסו לו לראש שהיא בדיעבד, אז הוא מצפה לירידה רוחנית. אבל כפי שהרב נאבת כותב, המציאות הרוחנית ללא עבודה, היא הלא נורמלית.

  • מאמר חשוב אבל כרגיל מלא בדמגוגיה הרגילה על השוואת אברכים עם סטודנטים למדעי הרוח.
    מספר האברכים בישראל מתקרב ל150,000 והוא במגמת עליה.
    מספר הסטודנטים למדעי הרוח בערך 10,000 מתוך 350,000 סטודנטים בישראל והוא פחות מ 5% מכלל הסטודנטים (לעומת 28% של מקצועות ההנדסה והמחשוב).
    מספר הסטודנטים למדעי הרוח במגמת ירידה כבר שנים גם במספרים אבסולוטים וכמובן באחוזים.
    הסבסוד של המדינה למדעי הרוח נמוך מאוד ועומד על 8,000 שקל לתלמיד בשנה למשך 3 שנים.
    כלומר סטודנט למדעי הרוח מסובסד בפחות מ-25,000 שקל לכול התואר שלו!

    כיום לפי ההסכם המתגבש אברך יזכה לסבסוד ישיר של 15,000 שקל בשנה שזה יוצא 45,000 שקל ל-3 שנים רק שלא כמו תואר שאחריו יוצאים לעבודה אברך יכול להיות מסובסד במשך 50 שנה ולעולם לא לצאת לעבודה.

    סטודנטים למדעי הרוח הופכים להיות מורים להיסטוריה/מחשבת ישראל/פילוסופיה וכו' בבתי הספר וכמובן רבים מהם עובדים במקצועות אחרים (הרבה אוהבים לשלב כלכלה ופילוסופיה כמו אראל מרגלית)

    • לגבריאל הנתונים שלך ממש ממש לא נכונים
      רשמית יש בישראל כ50000 אברכים דהיינו רשומים כאברכים במשרד החינוך לצורך קבל מלגה
      ה100000 הנותרים הינם בחורי ישיבות
      מתוך ה50000 חצי מהם עובדים במקביל וחלק גדול מהם לא ממש יושבים בכולל אלא רק רשומים ומגיעים לחלק מהזמן
      כך שיש כ25000 אברכים
      כשרובם גם מכניסים עוד משהו מהצד כגון סופרות על לימוד עם ילדים וכד'

      עכשיו לגבי תקציב הישיבות שבעצם כולל גם את הישיבות וגם את המדרשיות וגם את ישיבות ההסדר ועוד כל מיני מסגרות שאינם כוללים. אז אם תרצה לדעת מה התקציב בפועל לאברכים השנתי כיום הוא 50000 כפול 640 כפול 12 שזה יוצא 384 מליון שח ולאברך 7680 שח לשנה

      תקציב האוניברסיטאות לשנת 2022 היה 13 מליארד שח ל256000 תלמידים
      התקציב הכולל גדול פי 33 מתקציב הכוללים והתקציב פרק תלמיד הינו 50781 שח פי 6 מתלמיד כולל

    • לאברהם – ההוצאה פר תלמיד אוניברסיטה ב**ממוצע** ב 50,000 שקל (מתוכם הוא משלם 10,000 שקל שכ"ל) אבל אני התייחסתי לאיש הקש החביב המכונה מדעי הרוח שם התקצוב נמוך בהרבה.

      התקצוב הגבוה ביותר הוא למקצועות הרפואה (כחצי מיליון בשנה) , מדעי החיים וכמובן מקצועות ההנדסה.
      מדעי הרוח לא דורשים מעבדות חדישות אלא רק כיתה, לוח ומרצה ולכן העלות שם נמוכה בהרבה.

      רוב הסטודנטים מסיימים ללמוד תוך 3 שנים ואז יוצאים לעבוד.
      המדינה מסבסדת לדוגמא שכ"ל לסטודנטים להנדסה ומקצועות המחשב (כמעט 30% מכלל הסטודנטים), אבל אחרי 3 שנים הם יוצאים לעבודה והמס שהם משלמים בשנה אחת עולה על כל ההשקעה של המדינה.
      אחר כך הם ממשיכים לעבוד 30-40 שנה ומשלמים מאות אלפי שקלים מס הכנסה/ביטוח-לאומי/מס-בריאות שהופכים את הסבסוד הממשלתי לעסקה הכי טובה בעולם.

      תלמיד ישיבה זה סיפור אחר – לפי המתווה שביבי סגר עם גולדקנופף תלמידי ישיבה יקבל מימון של 1400 שקל בחודש שזה כמעט 17,000 שקל בשנה.
      לכל החיים.
      אם נאחל לתלמיד הישיבה 50 שנות לימוד 18-68 אז מדובר ב 850,000 שקל.
      האברך היקר ישלם ביטוח בריאות מוזל של 100 שקל בחודש עבורו ועבור 7 ילדיו לעומת יותר מ 2000 שקל שישלם המהנדס בחודש עבור עצמו ו-3 ילדיו (כלומר פי 50 לנפש)

      אתה ברצינות חושב שהמדינה תוכל להתקיים כאשר החרדים יהיו 30%?

  • הבעיה ( כרגיל) מתחילה מלמעלה פעם היו כאן אנשים שהיו שייכים לתנועה בשם פועלי אגודת ישראל היו שם חקלאים שידעו ש"ס ( ולא היו הגאון שכל ראש עשיבה קטנה מתהדר בו) היו בעלי מקצוע כאילו ( לא מזמן היתי בשבעה של שריד מהם שעבר על הש"ס שמונה פעמים עם כל התוספות ועל שו"ע עם כל נושאי הכלים וידע יותר תורה מבנו שהיה ראש ישיבה ולא הוא לא היה עילוי פשוט אדם שעבד קשה בכל מה שעשה) תנועת פא"י נרדפה בהוראת גדולי הדור בצורה מזעזעת עד שמי שהיה שם עמד בבחירה חרדי רגיל או חרדל"ניק כי עצם הקיום הזה מאיים על ה"השקופעה" מרבותינו מעתיקי שמועה זו החברה שלנו עצוב אבל אמיתי

    • לגבריאל
      לא דנתי בטיעונים של המאמר שלדעתי חלק גדול מהם נכונים
      דנתי לגבי הנתונים והפרופורציות
      לגבי שכר הלימוד הוא לא חלק מהתקציב

      לגופם של דברים דעתי האישית שהמדינה לא צריכה לשלם כלום , לא לישיבות ולא לכוללים ולא להשכלה הגבוהה ואת משרד החינוך צריך לסגור לחלוטין. וכל מערכות החינוך וההשכלה וגם התורניות צריכות להיות מכסף פרטי ותרומות בלבד. אבל …. כל עוד המדינה היא מדינת רווחה ומחליטה להתערב בחינוך ולסבסד מערכות השכלה ותרבות אז החלוקה צריכה להיות לכל הפחות שוות ערך ולא להכריע לפי מגזר מסוים וערכיו.

  • חבל חבל חבל, בשם הצורך לכתוב מאמר פשוט כ"כ לקחת את דברי הגמ' ביומא ולהעמיד אותם בשקר מוחלט כאילו מוזכר שם באיזה מקום שזה היה בני תורה כנגד תיקון המידות, פשוט המצאה שלא כתובה בגמ'!!!!!!!!!!!!!
    למה?

    • מי יכול היה לדון בטומאת כלים באותה התקופה? תלמידי חכמים.

  • כמו שכתב צחי היה כאן מאמץ אקטיבי ומכוון מצד גדולי הדור הליטאים פשוט לרסק את מעמד הבעלבת ולא חסרים ציטוטים ישירים מפי הסוס. המאמץ הזה החל לפני 40 שנה כשאייפונים ואינטרנט היו מדע בדיוני. המאמץ האקטיבי הזה מוביל לכך שהיום הפנים המייצגות של המגזר החרדי העובד בישראל הם כל מיני צייצני טוויטר במשקל נוצה וכוכבות אינסטגרם מביכות ולא אנשים כמו יעקב ויינרוט למשל.
    הציפייה שאדם שמתחכך עם העולם יישאר באותה רמת חשיבה כמו בישיבה קטנה היא פשוט לא ריאלית.

  • השקפה מעוותת כזו נייהת כשפורשים מהתורה או לפני ?? כל האומר מאי אהנו רבנן אפיקורוס הוא

  • כאדם שלומד חצי יום ועובד חצי יום – (לא בהייטק אבל גם לא סופר סת"ם.. אני מתחכך בעיקר בציבור חילוני ודתי).
    אני סבור שהמאמר יפה וחד, אבל הוא מתעלם באלגנטיות מהנושא המרכזי, שעלה במאמרו של אהרן זלץ. ואולי זאת ההזדמנות לעלות מונלוג של חרדי שיצא לעבוד – ובין היתר אגע קצת בנקודות שהעלו כותבי המאמרים – אהרן זלץ ומנחם נאבת.

    בשעה שהחלטתי לצאת לעבוד, עמדו לנגד עיניי השיקולים שמנה כאן מנחם נאבת. גדלתי בחינוך הליטאי שהאישה עובדת והגבר לומד בכולל, וזה לא התאים לי. רציתי הכנסה גבוהה יותר, רציתי שאשתי תתאמץ פחות ותהיה יותר בבית, וגם היה קשה לי ללמוד בכולל. הכל יחד הבשיל לכדי החלטה – שאני יוצא לפרנסתי. מצאתי משרת ניהול במשרד גדול, וברוך ה' עם השנים התקדמתי במעלה התפקידים.

    ההחלטה הייתה לא נעימה למשפחה המורחבת, אבל ידעתי שאני עושה את הצעד הנכון והנבון (והפשוט, כמאמרו של נאבת), אבל מעבר לאי הנעימות שחלפה תוך שבוע, היחסים נותרו תקינים למידי. טובים היו וטובים נשארו (וזו עצה טובה למי שמתבלט מהטעמים הללו).
    גם אשתי הייתה צריכה שבוע כדי לעכל את המציאות החדשה, ולהפנים שנשארתי אותו יהודי מאמין שהייתי. ובחלק הזה, אני מזדהה עם הביקורות הגלויות במאמרים כנגד הממסד החרדי שממש נועל את הדלת הרוחנית והקהילתית בפני מי שירצה לעבוד. אין כל הכשרה לקראת עתיד רוחני סוער שכזה. אבל מאידך אני מבין מפני מה לא מעודדים את הדרך הזו, וממילא את המורכבות לתת את החינוך המדויק ברמה הפרקטית. מה שנכון לעת עתה, זה שהיחיד צריך לעצב את עולמו בכוחות עצמו – וכל עוד יאמין בדרכו הוא יוכל להצליח.

    יחד עם ההחלטה לצאת לעבוד גמלה בליבי החלטה – אני נשאר 'בן תורה'. אני נשאר יהודי רציני שעובד את ה' ברצינות (אל דאגה, יש נפילות..), ואני מאמין בכל ליבי שהתורה היא האמצעי והכלי להיות אדם נעלה יותר, בבין אדם למקום ובין אדם לחבירו. החזות שלי ושל אשתי היא חרדית קלאסית, אנחנו לא צולי"ם אבל גם ממש לא מודרניים, על הרצף כמו רבים. לא נוסע לחו"ל לנופש – לא כי אני לא יכול – אלא כי אני לא רוצה.

    החלטה זו גרמה לי לבחור בבית הכנסת ה'אברכי' בשכונה (למרות שאני לא אוהב בו הרבה דברים, ורובם ככולם לא מתעיינים במה שאני מתעניין). ואכן אני לא מחשובי בית הכנסת, שכן אחרי הכל יש בו תלמידי חכמים גדולים ממני, ואנשים שיושבים על תלמודם גם 8 וע10 שעות ביום, בעוד אני לומד בקושי 3-4 שעות ביום (מצדיע להם!), אבל מעולם לא קיבלתי קורטוב של זלזול. אני חלק מהקהילה לכל דבר ועניין. רב בית הכנסת מכבד אותי, ואני שמח גם להיות דמות בבית כנסת שנגשים אליה בכל פעם שיש מגבית סודית לאחד מהחברים שיש לו מצוקה כל שהיא.

    מעבר לכך. הבחירה בחיים מעין אלו מחייבת אותי להחזיק 2 פלאפונים, אחד לבית ואחד לעבודה. אני לא שקרן ולא מסתיר זאת לרגע. גם החברים בבית כנסת יודעים שיש לי מכשיר עם ווצאפ', וגם החברים בעבודה יודעים שיש לי מכשיר נוסף טיפש, כי חשוב לי שהמכשיר החכם יהיה לצורכי עבודה. מי כמוני מבין את הערך שיש בפלאפון כשר, למרות הכל.

    וכמובן – אני מקפיד על כובע וחליפה כפי המקובל. למשל בתפילות, אפילו במשרד בתפילה ביחידות – אני ירד לרכב ויביא כובע וחליפה, לא כי זה חשוב לי ברמת המצווה, אלא כי זה חשוב לי ברמת הזהות. אני אדם שמשתייך לקהילת חובשי הכובעים והחליפות, כי אני ניזון מהם רוחנית.

    על הדרך הזאת – אני משלם מחיר. גם בעבודה, וגם בחיים. בעבודה אני תמיד הקיצון שבחבורה. אנחנו צוות של 40 עובדים ועובדות, ומתוכם שלושה חרדיים ושניים דתיים. אני נחמד בגבולות הסביר (בעיני) אבל בהחלט לפעמים לא הכי נחמד. וכן, אני מודה (תרתי משמע) שעדיין לא למדתי לנהל שיחה סבירה עם הנשים שעובדות יחד עימנו. אני משתף פעולה בסבר פנים יפות ברמה המקצועית, אבל לא מעבר לכך. מן הסתם הן סבורות שאני אדם לא נחמד, שכן לא מצאתי את הדרך המדויקת עם עצמי איך להיות נחמד מצד אחד אבל עם גבולות מצד שני. ואם יש שיחת מזדרון עם נשים אני יכול לדלג עליהן בחוסר נעימות – כי הסיטואציה לא מתאימה לי. מקווה שעם הזמן אדע את שביל הזהב, אבל כל עוד הוא איננו – אני קודם כל דתי ואחר כך נחמד.

    כך גם, אני מוצא את עצמי מתיידד בעיקר עם הדתי החרדלני"ק, שיכול לומר לי דבר תורה. ופחות עם החרדי שדבר תורה לא בקטע שלו. מה גם שלא פעם הוא כועס עליי, כי הוא אוחז בגישה קצת שונה ממני.

    אז יאלה, תמחאו לי כפיים.. לא!! קודם כל כי סיפרתי את דרכי האידאלית – אבל לא את כל הנפילות שהיו, ובעזרת ה' לא יהיו יותר. אבל זה בדיוק נקודת הליבה בנושא היציאה לעבודה. אינני יודע מה הביצה ומה התרנגולת, אולם המציאות ברורה כי רוב מוחלט של היוצאים לעבודות שאינם נושקות לבית המדרש (מלמד בחיידר, סופר סת"ם, והדומים להם), משתנים גם בזהות הרוחנית שלהם. קשה להגדיר מה בדיוק השינוי. הוא כמובן בקודים החרדיים כמו כובע וחליפה, צבע חולצה, ועוד. אבל הוא גם הרבה מעבר. החשיפה לתרבות הכללית, הבליינות שקופצת כמה רמות, וכמובן כמובן הסינון בסמרטפון שפעמים רבות לא קיים בכלל, ועוד כהנה. ובאמת באמת, גם משהו מהותי ביראת שמים נסדק, הוא פחות מחובר לה' יתברך.

    אינני רוצה לומר מה גרם למה. כן ברור לי שמוסדות החינוך אשמחים חלקית בעובדה שמעולם לא הכינו את האדם החרדי לעבוד את ה' באופן רחב יותר מאשר אברך כולל, ועם זאת עדיין זה תמיד בבחירה של האדם. קשה יותר, אבל אפשרי. ברור לי כי כל עובד, אפילו עובד הייטק שיעבוד במשרד תל אביבי חילוני לחלוטין – כל עוד הוא יבחר להיות שייך קהילתית למגזר החרדי הקלאסי על כל המשתמע מכך (כולל המחיר במקום העבודה), מתוך הכרה שהוא ניזון רוחנית מהשתייכות הזו, וממתוך הפחתת האג'ו שכן אני יהודי לכתחילה שעושה את רצון בוראו, אבל לא זכיתי להיות מאלה שלומדים תורה הרבה יותר ממני, ואפילו שיתכן שהם לא בסדר ברמה האישית, הכבוד לאנשים הללו הוא לא כבוד להם, אלא כבוד לתורה שהם נושאים!
    בכל מקרה, אדם כזה יהיה חלק מהקהילה החרדית לכל דבר ועניין, כי תכל'ס – לא הנושא כאן שעות לימוד, מאמין שיש לא מעט עובדים שלומדים יותר מאברכים בטלנים, אלא הזהות החרדית האדוקה היא העניין. הזהות שרואה בבורא עולם ובתורתו – תורת חיים, הזהות שרגילה לערוך את חייה ותרבותה על בסיס י"ג עיקרים, (ולא לעשות הפרדה חותכת בין דת ומדינה, בין דת ועבודה, ובין דת וחיים.

    אכן זה מורכב, ויותר ממורכב – קשה מאד להחזיק מעמד בדרך הפתלתלה הזאת. בדיוק מסיבה זו, לא מועדדים את התופעה הזו, ועם זאת ברור שהיא חייבת להיות. לא כהנחייה מלמעלה אלא כבחירה מלמטה. שלנו. אם אנחנו העובדים נחיה כך, אז כך זה יהיה, ומלאך טוב על כורחו יאמר אמן.

    • מדהים , רואים פה אדם ערכי ומיוחד . מקנא בך ובעוצמות שלך .
      אני התרחקתי הרבה לצערי .
      חזק ואמץ .

    • אשריך שזכית להתמודד עם אתגרים ויכולת להם. החברה שלנו צריכה עוד דמויות מופת מהסוג שלך (כן, לא דמויות מהסיפורים שלא היו ולא נבראו, אלא אנשים "רגילים" שמתמודדים ולפעמים נופלים, ומתאמצים לאחוז בכל כוחם בעץ החיים).
      חזק ואמץ, ירבו כמותך בישראל!

    • ישר כוחך ששיתפת
      שאלה שתמיד מנקרת במוחי
      אם העולם שבחוץ כל כך נורא ואיום מניין ההיתר לשלוח את הנשים והבנות אל התופת הזו? מי קבע שעל הגבר צריך לשמור בתא לחץ אטום ועל האישה לא? לא רק זאת אלא שחלק מהנשים נשלחות אל חוד החנית של הפרוגרסיביות המערבית חילונית תעשיית ההייטק והמסתעף.
      לכן זה שוב נראה כמו תירוץ חרדי אחד מני אלף שבא לשמר מציאות חברתית שיש רבים המרוויחים ממנה
      אין בדברי אלה לטעון חלילה שאין התמודדויות בעבודה במקום חילוני

    • רק מעטים כמוך בציבור הליטאי. הוא לא מכין כלל את בוגריו לעולם המעשה, בשונה מהמגזר החסידי או הליטאי בחו"ל.

    • סיכמת את זה מושלם! אין מה להוסיף!!!

  • נכון שלצאת לעבוד הוא בסדר גמור ואין צורך להתנצל, אך כדי שאנשים יעשו את מלאכתם עראי ותורתם עיקר, ובמיוחד כיום עם כל הטומאה שבחוץ, המערכת מלחיצה לכיוון חיי אברכות כדי לחדד את עליונות הרוחניות. ואז גם לאחר שייצאו לעבוד יזכרו מה חשוב ומה טפל.
    נא לא להרוס את העומד מאחורי נוהל ציבורי זה ע"י מאמרים שכותביהם לא מבינים את הדקויות הללו.

    • המערכת הזאת (של שליחת כולם ללא קשר לחיבורם לתורה לכולל), לא נוצרה על ידי גדולי ישראל ובכוונה טהורה, אלא היא בסך הכל תופעה חברתית שנהיתה מסיבות היסטוריות ללא הכוונה.
      התירוץ שנשארים בכולל בשביל התיבת נח מהטומאה שבחוץ, הוא תרוץ שנוצר רק (הרבה) לאחר שהתופעה החברתית קמה, בשביל לנסות לתרץ איך הכוללים מלאים באנשים שדברי הרמב"ם על שבט לוי רחוקים מהם.

      כך שבהחלט אפשר לדון ולחשוב האם תופעה ונוהל זה הוא נכון,
      או שמערכת כזו שממלא את הכוללים בבינוניות, מכריחה את הנשים לפרנס את בעליהם, מכריחה רבים מהגברים להישאר דלי סיפוק, משאירה רבים מהגברים חסרי יכולת לפרנס בכבוד גם אם רצונם בכך, משאירה משפחות רבות בעוני, ומכירחה רבים להסתמך על הצדקה כדרך חיים, אינה נכונה על פי התורה.
      האם תתכנס פעם מועצת גדולי התורה או יעשה כינוס של ראשי הישיבות לדיון רציני בשאלות אלו ?

  • הכותב התחיל טוב,
    אבל עצרתי באמצע כשנכנסו דברי מינות ואפיקורסות. וחבל, כי זה היה נשמע מעניין.
    התורה היא חלק אינטגרלי מהחיים. היא לא כאן 'להבדיל בין קודש לחול' – כמו שכותב בעל המאמר – סילוף דמגוגי זול של המקרא.
    התורה כן באה לקדש את החול, כן באה לרומם את הבהמיות שהאדם.
    תמהני למה אדם שרוצה לתת לגיטימציה לדרך הטבעית של האדם לצאת לעבודה, חייבת לעבור דרך מינות ואפיקורסות?

  • לכותב היקר!
    השם יתברך יסד את שבט לוי. ונחלה לא יהיה לו עם אחיו. השם הוא נחלתו. יורו משפטיו ליעקב ותורתו לישראל. פרנסתו ודירתו מוטלת על שאר השבטים באופן יזום ומלכתחילה על ידי בורא העולם.

    • אולי השם אמור להיות נחלתו, אבל כרגע ביטוח לאומי הוא נחלתו.
      המוסד לביטוח לאומי הוא הפותח את ידיו לכל, מכספי ציבור שרובו אינו שו"ש, אבל לא רק שאין הרבה מיוחדת לכבוד ציבור זה , הוא זוכה לזלזול גמור.
      ההתנשאות החרדית על חילונים היא הגנה מפני הבוז ו/או הכעס של החילונים, והיא לא מאוד משכנעת. בטח את אלו שחושבים שכיפת ברזל מגינה יותר מאשר תפילות, ורפואה מודרנית מצילה יותר.
      אם הייתם אומרים לסבא שלי – כשעלה לארץ – שנגדו יישב בטל מעבודה עד גיל 30 לפחות – הוא היה מתפלץ.

    • שבט לוי = החברה החרדית?? כי ככה החלטת??

  • אני אמנם בעד שגברים יצאו לעבודה, אני בעד שלימוד תורה כל היום תהיה האופציה היוצאת דופן אבל כמו שכתב כאן אחד למעלה, , השתרבבו במאמר דברים שאינני יודעת אם לקרוא לזה מינות ואפיקורסות אבל זה בהחלט על הגבול .

    התורה כן נועדה לקדש את החול, באכילה, בשינה וגם בעבודה. התורה מלווה את היהודי בכל מהלך חייו, היא חלק בלתי נפרד ממנו, גם בענייני חולין.

    הדרך האידיאלית של יהודי צריכה להיות קידוש החול, כשאוכלים צריך לכוון שיהיה כוח לעבודת ה', שישנים צריך לכוון שנהיה ערניים ונוכל לעשות מצוות, כשעובדים צריך לכוון שהגבר מקיים את התחייבותו כלפי אשתו בכתובה. וכו' וכו'.
    ראה בספר אורחות צדיקים, הוא מדבר שם על זה.

  • צריך להבחין בין הציבור הליטאי, לציבור החסידי וכן הליטאי החוצניק.
    לציבור הליטאי יש הזכות של קימום עולם התורה והעמדת דורות של ת"ח ומנחיליה. אך הציבור הליטאי לא מכין כלל את בוגריו הרבים שיוצאים לעולם המעשה. להיפך, מי שיוצא נתפס כסוג ב'. הדבר מגשים את עצמו, כלומר גם אם היוצא לעבוד היה מוכן להמשיך לשמור על עקרונותיו התורניים בעולם המעשה, אבל אם אני סוג ב' כנראה שאני באמת כזה וא"כ למה שלא אשמור על רמה נמוכה יותר של יר"ש? אני הרי נתפס כמקולקל.
    בציבור החסידי לעומת זה יש מלוא הכבוד ליהודי העובד, והחינוך הוא שאתה יכול לעבוד אך יחד עם זאת תשמור על הופעתך והנהגותיך היהודיות. הקשר לאדמור ולקהילה תורם לזה.
    אבל גם בלי אדמור עובדה שאצל הליטאים בחו"ל יש גם חינוך כזה, של לצאת לעולם המעשה ויחד עם זה לשמור על יר"ש והנהגה תורנית.
    מי שביקר בחו"ל יספר לכם על בתי מדרש מלאים לפנות בוקר ביהודים שלומדים ברצינות, זמן רב, לפני העבודה.
    הדבר מתבטא בשידוכים. בארץ, בחור ליטאי שעובד חשוד ביר"ש נמוכה. לעומת זאת בחור חוצניק, גם אם הוא עובד יש יותר אמון שהוא יר"ש.

    • שבט לוי = החברה החרדית?? כי ככה החלטת??

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל