צריך עיון > סדר שני > זהות חרדית > עד שתחפץ האהבה: מדינת ישראל בהשקפה החרדית

עד שתחפץ האהבה: מדינת ישראל בהשקפה החרדית

ההימנעות החרדית מפעולה אקטיבית להחשת הגאולה אינה נובעת מפסיביות ילדותית, כפי שטען הרב ברון, אלא מציפייה לאהבה בוגרת, אהבה שיש בה חפץ, כשבועה שהשביעה הרעיה את בנות ירושלים: "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ".

ב' אייר תשפ"א

מאמרו של הרב ברון (כרמי שלי לפני, צריך עיון, כ"ו ניסן תשפ"א) עוקב אחר מידת המעורבות הרצויה של הרעייה במערכת היחסים עם דודה במגילת שיר השירים. ממסקנת המאמר עולה כי תפקיד הרעיה בקשר צריך להיות אקטיבי, ועליה לעורר את הקשר עם דודה וליטול אחריות על גאולתה, ולא לחכות עד שהוא יעשה זאת מרצונו הטוב. לדבריו, שיר השירים מעביר מסר לעם ישראל לחתור באופן טבעי אל גאולתו, תוך תהליך התבגרות וגילוי עצמי. בכך מכתיב ברון גישה 'ציונית' למהדרין, שעל האדם בכלל, ועל עם ישראל בפרט, להיות אקטיבי בתהליך גאולתו.

הדחיה של המדינה החילונית אינה נובעת חלילה מחוסר עניין בישועת ה' את עמו, אלא מרצון שישועה זו תהיה אהבה שלמה, אהבה אשר תחפץ

גם אם הוא לא מציין זאת במפורש, דבריו יוצאים כנגד התפיסה החרדית המקובלת, הגורסת שהאדם אינו אמור "לדחוק את הקץ" ולנסות להחיש את הגאולה בכוחות עצמו. להלן אבקש לחלוק על פרשנותו של הרב ברון לשיר השירים, ולהגן על הפרשנות המקובלת ביהדות החרדית, לצד ציון ביקורת על המחיר היקר שתפיסת הגאולה הציונית גובה. את עיוני אפתח בדברי הגמרא במסכת כתובות, שדנה בשאלת מצוות העלייה לארץ ישראל, ומזכירה במסגרת דיון זה את המדרש המפורסם על שלוש השבועות. שלוש שבועות אלו היו הבסיס להתנגדות לציונות, ובאופן מפתיע, הן שימשו בידיו של הרב ברון למטרה ההפוכה בדיוק, להוכיח את חובתנו להיות אקטיביים בגאולה. הבה נשוב ונעיין אפוא בפרשנות שנתנו חכמינו ז"ל לשלוש שבועות אלו.

 

איסור העליה מבבל לארץ ישראל

הגמרא מספרת, שכאשר החליט ר' זירא לעלות מבבל לארץ ישראל, היה מתחמק מלהיפגש עם ר' יהודה, משום שר' יהודה סבור ש'כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה' (כתובות קי-קיא).

בסוגיית הגמרא לאחר סיפור זה מתפתח שקלא וטריא בין עמדת רבי יהודה לעמדת רבי זירא. הנימוק הראשון המובא לעמדתו של ר' יהודה היא נבואת ירמיהו שמורה להשאיר את כלי המקדש בבבל עד הגאולה: "בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם ה'" (ירמיהו כז, ב). ר' יהודה מסיק מכך, שכפי שאסור להשיב את כלי המקדש מבבל לארץ ישראל, כך אסור לאדם לעלות מבבל לארץ ישראל. מנגד, ר' זירא סבור שהוראה זו מתייחסת רק להשבת כלי המקדש לארץ ישראל, ולא לאדם שרוצה לעלות מבבל לארץ ישראל.

מה רע בלצאת החוצה, לחפש את דודה, לבקש אחריו באופן אקטיבי בשווקים וברחובות? מדוע הרעיה ממתינה ומרסנת את עצמה באמצעים מלאכותיים? היא רוצה, הוא רוצה – למה הם מחכים?

הגמרא מוסיפה להביא תימוכין לשיטת ר' יהודה, מהשבועה ב"שיר השירים": "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". רבי יהודה ממשיל את אהבת הדוד והרעיה לגאולת ישראל, שמתבטאת לדעתו בעלייה לארץ. בהתאם לכך, הוא מפרש את השבועה שמשביעה הרעיה את בנות ירושלים בתור אזהרה שלא לעורר את האהבה "עד שתחפץ" – לא להחיש את הגאולה, וממילא גם לא לעלות לארץ, עד שהשעה תהיה כשרה לכך.

כרמי

ר' זירא אינו חולק על הפרשנות של ר' יהודה לפסוק, והוא מקבל את האזהרה מפני החשת הגאולה. הוא גם אינו טוען כנגד ר' יהודה שהשעה כשרה לכך, וכי הגיעה השעה שהאהבה תחפץ בה. עם זאת, הוא סבור שלא ניתן לגזור מהאזהרה הכללית על החשת הגאולה איסור פרטי לעלות לארץ. הוא טוען שפסוק זה מזהיר מפני חזרה המונית של עם ישראל לארץ בכוח הזרוע, "שלא יעלו ישראל בחומה", "יחד ביד חזקה", כלשון רש"י. אולם, שבועה זו אינה מזהירה אדם פרטי מעזיבת בבל לטובת ארץ ישראל.

ניתן לראות מסוגיה זו, כי יש הסכמה בין האמוראים על כך ששבועות הרעייה תקפות ועומדות, שלא כפירושו של הרב ברון. חז"ל אינם סוברים ששבועות אלו מעידות על שלב מוקדם בהתפתחות הרעיה, ושבסופו של שיר השירים יש התרה שלהם. השבועה "אם תמצאו את דודי מה תגידו לו, שחולת אהבה אני" אינה מבטלת את תוקפן של שאר השבועות.

עם זאת, חז"ל סותמים ולא מפרשים: הם אינם מפרשים מה הקשר בין האיסור להחזיר לארץ את כלי השרת לאיסור לעלות ארצה בגפנו, הם אינם מפרשים מה הקשר בין שבועת הרעיה לאיסור להחיש את הגאולה, ועל כולנה, הם אינם מפרשים מה הכוונה במילים "עד שתחפץ" – מתי תחפץ האהבה?

 

מתי תחפץ האהבה?

מגילת שיר השירים מתארת את יחסי האהבה העדינים המתקיימים בקשר שבין רעיה לדוד – צורות שונות של אהבה וגעגוע בין הקב"ה לכנסת ישראל. תיאורים אלו מבטאים רגשות שונים בקשר מלא אהבה ותשוקה, מרגעי שמחה וגעגוע, ציפייה וחשש, ועד רגשות כאב וריחוק. וכך, פעמים שהדוד מוצג כמציץ מן החרכים ומשתוקק לשמוע את קולה כי ערב הוא, ופעמים שהרעיה על משכבה בלילות מבקשת את אהובה עד שהיא יוצאת לרחובות בבקשה כוספת לאהבתו כשהיא אוחזת בו ולא מרפה. מנגד, יש שהדוד מצידו דופק ומבקש "פתחי לי אחותי רעיתי תמתי" והרעיה מתמהמהת ומשתהה עד שהדוד חומק ועובר.

בזמנים חשופים אלו, שבהם הרעיה אחוזת תשוקה, היא עומדת על כך שהאהבה תחפץ. היא מרגישה את ההשתוקקות, אך אינה מרגישה את החפץ בה, והיא נדמית עליה לחולי

השבועה שמשביעה הרעיה את בנות ירושלים – "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" – היא מוטיב חוזר בשיר, השוזר יחד את חלקיו השונים. שלשת הפעמים שבהם מופיעה שבועה זו הם רגעי שיא של השתוקקות הרעיה לדודה. דווקא ברגעים מרטיטים אלו, כשהיא מייחלת ומצפה לבואו ומתאווה לראותו, היא דווקא פונה החוצה, בתוכחה לבנות ירושלים, וטוענת שהן מפרות את השבועה ומעוררות את האהבה. שבועות אלו מגיעות על רקע תיאור האהבה בתור חולי או אפילו מוות ("סמכוני באשישות […] כי חולת אהבה אני"; "כי עזה כמוות אהבה"). הרעיה הינה "חולת אהבה". היא נלחמת בעצמה, וקוראת לעזרתה את בנות ירושלים, משביעה אותם לכבוש את האהבה "עד שתחפץ".

בזמנים חשופים אלו, שבהם הרעיה אחוזת תשוקה, היא עומדת על כך שהאהבה תחפץ. היא מרגישה את ההשתוקקות, אך אינה מרגישה את החפץ בה, והיא נדמית עליה לחולי. היא אינה מצליחה לכבוש את אהבתה, וזו מביאה אותה לידי שגעון.

למה הרעיה מחכה? מהו אותו "חפץ"? מי אמור לחפוץ באהבה, ומדוע הרעיה מכניעה בכוח את השתוקקותה?היא בולמת את רגשי הגעגוע מתוך אמונה ברורה שלא נכון שאהבתו אליה תתעורר עד שהאהבה תחפץ. אבל מה זה אומר שהאהבה תחפץ – האם הדוד והרעיה אינם מביעים בכל דרך את השתוקקותם זה לזה? מה רע בלצאת החוצה, לחפש את דודה, לבקש אחריו באופן אקטיבי בשווקים וברחובות? מדוע הרעיה ממתינה ומרסנת את עצמה באמצעים מלאכותיים? היא רוצה, הוא רוצה – למה הם מחכים?

 

אקטיביות בוגרת לעומת פיתוי שטחי

דומני שתשובה לשאלה מהו אותו חפץ ניתן למצוא בסוגייה שפתחנו בה, ובגזירה שווה של רבי יהודה בין האיסור להחזיר לארץ את כלי השרת "עד יום פקדי אותם" לאיסור להחיש את הגאולה. השבת כלי השרת הנמצאים בבבל לארץ ישראל היא המקבילה של עוררות האהבה קודם שתחפץ. כלי השרת הם סממנים חיצוניים של הקשר בין הרעיה לדוד, הם היין והתפוחים, הגפן והרימונים, התשוקה החיצונית, ההיאחזות בדימויים. השבת כלי השרת לארץ 'מפתה' כביכול את הקב"ה לחזור ולגלות את שכינתו, על ידי שישראל משיבים את כלי השרת למקומם.

בפעולה זו, למרות שיתכן מאוד והיא אכן תעורר רגש חזק של אהבת ישראל לקב"ה ואהבת הקב"ה לעמו, מסתתר הפסד גדול, משום שזוהי אהבה שאינה נובעת מחפץ פנימי. היא אינה אהבה טהורה, אלא בסך הכל פריו של פיתוי. זאת אהבה בדרגתה הנמוכה, אהבה שנמשלת לחולי. אהבה שאין בה חפץ.

המחיר הכבד שעם ישראל עלול לשלם על גישת הגאולה הציונית הוא הפסד של החפץ האיכותי והעמוק באהבה. אהבה מהסוג הציוני, שמתעוררת על ידי פיתוי ואין בה חפץ פנימי, עלולה להיות מורגשת כמו חולי, כמו משהו שהדור השני כבר ימאס בו

עם ישראל מבין שהצורה הגבוהה ביותר של חידוש הקשר תלויה בחיזוק החפץ בקשר. ולכן, את כלי השרת ניתן להשיב רק כאשר הקב"ה פוקד את עם ישראל, שאז בהכרח שהאהבה הגיעה לשיאה. וכעין זה, כשעם ישראל עולה בצורה משותפת לארץ ישראל וכובש ומתיישב בה, הרי זה כדפיקת הרעיה על בית אהובה בבכייה והשתוקקות, עד שאין יכול הוא לעמוד בצערה. על כן הושבעו ישראל שלא לעלות בחומה, כדי לאפשר את גילוי האהבה המושלם.

המחיר הכבד שעם ישראל עלול לשלם על גישת הגאולה הציונית הוא הפסד של החפץ האיכותי והעמוק באהבה. אהבה מהסוג הציוני, שמתעוררת על ידי פיתוי ואין בה חפץ פנימי, עלולה להיות מורגשת כמו חולי, כמו משהו שהדור השני כבר ימאס בו, יכריז שהציונות נמאסה עליו, שהיא נדמית בעיניו לשגעון, למוות, ולמשהו שיש לברוח ממנו.

זוהי בדיוק הסיבה שבגללה דחתה היהדות החרדית את גישת הגאולה הציונית. היא הרגישה שגאולה זו מדגישה את הפיתוי החיצוני, את הסמלים השטחיים של קיום מדיני, תוך שהיא זונחת את החפץ הפנימי. מסיבה זו, בחרה היהדות החרדית להתמקד בלימוד התורה, שמירת המצוות ודקדוק ההלכה. מבחינתה, זוהי האקטיביות הנדרשת כדי לחזק ולהעצים את הקשר בין עם ישראל לקב"ה, ולהביא לידי מצב שבו האהבה תחפץ. זו איננה עמדה פסיבית, וודאי שלא עמדה נערית, כפי שמציג זאת ברון. בדיוק להיפך, האקטיביות הציונית היא אקטיביות נערית, ששמה דגש על פריחת הגפן ולבלוב התאנה, ואינה מבחינה ש"כרמנו סמדר", ויש כבר שועלים שאוחזים בכרם הבוסרי. עמדה נערית זו ממהרת לאכול מהפירות, לעלות בתמר ולקטוף בוסר. העמדה החרדית היא דווקא העמדה הבוגרת, האומרת "עד שיפוח היום ונסו הצללים, סוב דמה לך דודי לצבי או לעופר אילים". היא מעדיפה להיות אקטיבית מבחינת חיזוק התוכן של הקשר, לפני שהיא ממהרת ליהנות מהפירות.

האקטיביות הציונית היא אקטיביות נערית, ששמה דגש על פריחת הגפן ולבלוב התאנה, ואינה מבחינה ש"כרמנו סמדר", ויש כבר שועלים שאוחזים בכרם הבוסרי. עמדה נערית זו ממהרת לאכול מהפירות, לעלות בתמר ולקטוף בוסר

אפשר להבחין שהציבור החרדי נמנע מלעסוק בסממנים חיצוניים כמו ארץ, ריבונות, בניין בית המקדש וכדומה. המניע לכך הוא שהחרדיות רואה בכל התעסקות בסממן חיצוני שאינו קשור למהות הברית בין הקב"ה לעם ישראל, ברית סיני, גורם העלול לגרוע באהבה המושלמת. ההיתפסות לסממנים חיצוניים נתפסת כיצירה מאולצת של אהבה וכגורמת להפסד האהבה הגדולה והמשמעותית.

התפיסה החרדית אינה דוחה לקץ הימים את הגאולה, כפי שיש מציגים את עמדתה. היא אינה מחכה למקדש של אש שירד מן השמים, במשמעות המילולית השטחית של המילים. אדרבא, היהדות החרדית מאמינה שהקב"ה לא יבא בירושלים של מעלה עד שיבא בירושלים של מטה (תענית ה, א). אך ירושלים של מטה אינה עשויה רק מטיט ולבנים, אלא היא נבנית מכוחם של מעשים. היהדות החרדית עסוקה בבנין ירושלים של מטה, עיר הצדק, הקריה הנאמנה. רק כאשר הקשר המהותי של עם ישראל והקב"ה יגיע לשיאו, הקשר המתבטא בלימוד תורה ושמירת מצוות, כאשר האהבה תחפץ, נוכל לעורר את האהבה באמצעות סממנים חיצוניים, שכמובן גם הם חשובים, כמו כלי שרת ובניין המקדש, שיעוררו את אהבתו של הקב"ה לבא בירושלים של מעלה.

 

הרעיה, הקב"ה והאומות

זווית נוספת לגישה זו, ניתן לראות בדברי ר' יוסי ברבי חנינא בכתובות, שמציג משמעויות נוספות לשבועה בשיר השירים. שבועה אחת היא שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם. ישנם הסבורים ששבועה זו מזהירה את ישראל מפני התוצאות הטרגיות של המרידה באומות, אך מההקשר לא נראה כך. ר' יוסי אינו אומר שהמרידה לא תצליח. אדרבא ואדרבא, היא עשויה להצליח, ובדיוק משום כך משביע הקב"ה את ישראל שלא לעשות זאת.

נראה, שר' יוסי ממשיך את אותו קו חשיבה ומבין שכאשר ישראל מורדים באומות והופכים את עצמם לאומה העומדת בכוחות עצמה, הדבר משול לאמירה של הרעיה לאהובה, אני מספיק חזקה ועצמאית להסתדר לבדי – איני צריכה אותך. במקרה זה, הדוד מתעורר בגלל החשש מעזיבתה של הרעיה ולא מחמת אהבתו אליה, שזו דרגה פחותה עוד יותר של אהבה. לא מדובר אפילו בהשתוקקות חיצונית, אלא בחשש מעזיבה.

צרת השעבוד תגרום בוודאי לגילוי אהבת ה' על עמו, אך אהבה זו שייכת לגילויי אהבה הנמוכים יותר. מיד יהיו אלו שיאמרו שהשפע שמשפיע ה' על עמו אינו אלא תשובה לשואה שקדמה לה, והוא אינו גילוי אהבה נעלה

ברוח זו נראה לפרש גם את הפרשנות השלישית לשבועה שמציע ר' יוסי, שמשביעה את אומות העולם שלא ישתעבדו בישראל יותר מידי. כיצד שבועה זו קשורה לשיר השירים? התשובה לכך טמונה ב"עד שתחפץ". כאשר הדוד רואה שהרעיה רדופה ומושפלת, הוא נחלץ מיד לעזרתה. אך היחלצות זו, אינה בגלל גודל אהבתו אליה, אלא בגלל שהוא מוכרח להגן עליה. לכן משביע הקב"ה את האומות, שלא לעורר את האהבה באמצעות עינוי ישראל. צרת השעבוד תגרום בוודאי לגילוי אהבת ה' על עמו, אך אהבה זו שייכת לגילויי אהבה הנמוכים יותר. מיד יהיו אלו שיאמרו שהשפע שמשפיע ה' על עמו אינו אלא תשובה לשואה שקדמה לה, והוא אינו גילוי אהבה נעלה.

הגמרא מוסיפה ומביאה את דבריו של ר' לוי שדורש עוד ג' שבועות: שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לעובדי כוכבים.

ברוח דברינו, נראה לבאר, שר' לוי מעמיד עוד תנאים שנחוצים לטיפוח החפץ באהבה. אם הקץ מתגלה, ועם ישראל יודע מתי הקב"ה יגאל אותו, הוא עלול לאבד חשק להשקיע בטיפוח הקשר. המוטיבציה לעבוד על הקשר נובעת מחוסר הודאות מתי יגיע הדוד. אולם, כאשר הקץ גלוי וידוע זמן בואו של הדוד, ישראל עלולים להפסיק להשקיע בחיזוק האהבה עצמה.

הצד השני של המטבע הוא שלא לרחק את הקץ. כמו שגילוי הקץ עלול לגרום לאדישות, כך דחיית הקץ עלולה להביא לייאוש. דחייה אינסופית של חידוש האהבה עשויה לאבד את הצפייה לחידוש הקשר. ישראל עלולים לחשוב שהגלות היא המצב האידיאלי והראוי שלהם, ועליהם להישאר כך לנצח.

ולבסוף, ישנה השבועה, שלא יגלו את הסוד לעובדי כוכבים. מההקשר מובן כי מדובר על הסוד בבסיס הזוגיות הנצחית בין הדוד לרעיה, הסוד השמור אך ורק ביניהם, הבסיס לאמון ביניהם, שעבורו שומרת היא לו אמונים כל שנות גלותה, כשהיא נזהרת מצד אחד לא לשכוח את אהבתו העצומה ומאידך, מתאפקת בכל כוחה שלא לעורר את האהבה עד שתחפץ. אין לך הפרת אמונים גדולה יותר מלגלות קבל עם ועולם את סתרי חדרי אהבתם.

***

בתקופתנו, עם ישראל שב לארצו ואף הקים בה מדינה. האם ניתן להסיק מכך שהגיע העת שבה תחפץ האהבה? לאור האמור, דומני כי הקשר בין עם ישראל לקב"ה בימינו משול לאהבה בדרגתה הנמוכה, אהבה של סממנים חיצוניים, אהבה שנולדת מרדיפת האומות, אהבה שהתעוררה בטרם תחפץ.

מה שעלינו לדון, לפיכך, הוא מה עלינו לעשות במצב זה: האם להתעלם מהתעוררות האהבה ולהעמיד פנים כאילו אנו עדיין בגלות, משום שאיננו מעוניינים בקשר שאינו בדרגה הגבוהה ביותר, או שמא לנסות למצוא את החפץ בתוך האהבה שהתעוררה?

הגישה החרדית שרווחה עד לאחרונה בחרה להתעלם מכך שהתעוררה איזושהי אהבה מצידו של הקב"ה. היא לא לקחה חלק פעיל במוסדות המדינה, ולא ניסתה ליצוק בהם תוכן. התנהגות זו משולה להתנהגותה של הרעיה, שמיד עם התעוררות האהבה הלא בשלה, רצה אל בנות ירושלים, נוזפת בהן על שנתנו לאהבה להתפרץ, ומאששת מחדש את השבועה: אל תתנו לי לחוש את אהבתו של הקב"ה, עד שתחפץ, עד שהיא תהיה אהבה שלמה ונשגבה.

עם זאת, עלינו להיזהר גם מפני הפרת השבועה שלא לרחק את הקץ. צריך לזכור תמיד, כי הדחיה של מדינת ישראל אינה נובעת חלילה מחוסר עניין באהבת הקב"ה, אלא היא בדיוק להפך: מתוך השתוקקות לאהבה נעלה יותר, בוגרת יותר, שלמה יותר. הדחיה של המדינה החילונית אינה נובעת חלילה מחוסר עניין בישועת ה' את עמו, אלא מרצון שישועה זו תהיה אהבה שלמה, אהבה אשר תחפץ.

14 תגובות על “עד שתחפץ האהבה: מדינת ישראל בהשקפה החרדית

  • בקיצור תמצית של ויואל משה

  • מאמר נפלא שמסביר בצורה עכשווית את הגישה החרדית הקלאסית

    • מאמר שמסביר בדיעבד למה החרדים עושים כך או לא עושים אחרת.
      החרדים פועלים מקום המדינה בשיטת חטוף ואכול חטוף ושתה כי מחר נמות.
      תקציבים מוסדות, כשם שלא נותנים את הדעת לפרנסה, לדיור, לאינטרנט כשר, הכל נעשה רק בדיעבד.
      אז בטח ובטח שמעולם לא נעשה שום דיון מעמיק בנושא על ידי גדולי ישראל.

  • אפשר להבין למה לדעת הכותב, כן היה אפשר לחזור מהגלות לבנות את בית המקדש השני אפילו שהוא לא היה מושלם?

  • ר' מוישה. ניכר עליך שאתה מלומדי בית המדרש – 'דרוש וחידוש'.
    הפרשנות המדוייקת והקריאה הפשטנית בדברי הגמרא, מאירים את דברי חז"ל באור אמיתי ונכון.
    עם זאת, לגבי היישום הפוליטי הקונקרטי יש להתלבט ולשאול, מדוע היהדות החרדית לא התנגדה לעצם העליה לארץ, אף ללא שותפות בריבונות.
    אם כי, יתכן שהיא ראתה בקיבוץ הגלויות טיפוח עצמותה של האהבה ורק הריבונות נדמתה בעיניה כסממן חיצוני ושטחי.

    • לדעתי המאמר מעורר בעיה בדרך לימודו של ר' לייבל. כי רואים שבפשט אפשר ליצר הכל גם אם בחז"ל כתוב אחרת גם אם גדולי הדורות נקטו אחרת יושב לו ליבליסט ומייצר תירוצים בפשט לגישה שמעולם לא נבעה ממקורות תמיד היתה משמש שמלקט מה שנוח לו פעם מסטמר פעם מהחפץ חיים אחרי זה נזכר בר' אלחנן זצ"ל הי"ד ואז חוזר לחזון איש ותמיד במה שנוח פעם זה יוצא קנאי ופעם אחרת. ואפשר שעל זה נאמר מינעו בניכם מן ההיגיון.

  • לא אכנס שוב לפולמוס המייגע על שלושת השבועות – אם הן בכלל עדיין קיימות לאחר הפרתן ע"י הגויים, לאחר הסכמת האומות על הצהרת בלפור בסן-רמו ולאחר החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר; אם בכלל יש לפסוק הלכה על פיהן…
    רק הערה לתיקון: לא ר' יהודה הוא המתנגד לעלייה מבבל לא"י, אלא רב יהודה (בר יחזקאל) האמורא.
    (ר' יהודה סתם הוא תנא – ר' יהודה בר אילעי).
    עכ"פ, תלמידיו של רב יהודה, ר' זירא ור' אבא, מצאו את השיטה: לא שאלו ועלו…
    היכרתי יהודים שנקטו בדיוק באותה שיטה לפני השואה – לא שאלו (כי ידעו מראש שהתשובה תהיה שלילית), עלו והקימו שבטים בא"י. אמנם היו כמה מצאצאיהם הי"ד שנפלו במלחמות ישראל ואין מי שיכול להיכנס במחיצתם, אך חבריהם אשר שאלו ולא עלו – לא נותר מהם זכר.

  • מאמר מדהים ומנוסח!

  • מאמר נפלא!
    הפרשנות המדויקת והניסוח הקולע מיישבים את הדברים על הלב.
    תענוג לקרוא.

  • הייתי מציע לכותב המאמר לעיין בפירושו של אור החיים הקדוש פרשת בלק על הפסוק "אראנו ולא עתה…דרך כוכב מיעקב" , וחבל שאיני יכול כעת לצטט משם ואיני ליד ספרים.בכל אופן האוהח"ק מסביר שם שתתיכן גאולה בדרך הטבע ולאו דוקא ע"י אנשים צדיקים אלא ע"י "כת אנשים שפלה" ,אני מקוה שאני זוכר את הלשון שם. והוא מסביר את ההבדל בין שני סוגי הגאולה או שני אופנים של ביאת המשיח או כעני רוכב על חמור או עם ענני שמיא.היוצא מכך לענ"ד שאין לראות בהכרח בתפיסה הסטמרית שקום המדינה היה משום מעשה שטן או דחיקת הקץ.וכבר מקרא כתוב (פרשת עקב) "כי לא בצדקתך אתה בא לרשת ולא ברשעת הגויים אתה בא לרשת את הארץ" (ציטוט מזכרוני) ועי' באוה"ק שם. יש אופן שהגאולה היא באתגליא כמו יציאת מצרים ויש אופן שהיא באתכסיא כמו פורים בימי מרדכי ואסתר. וכן שורשו של דוד המלך והמשיח שיהיה מזרעו, נעשה ממעשה לוט ובנותיו..ותקרא שמו מואב וממעשה תמר..ותקרא שמו פרץ,ורות המואביה אמה של מלכות וסבתא רבה של דוד המלך. כמובן שאין להסיק מדברי שצריך לומר הלל (בברכה או בלי ברכה) ביום העצמאות, עדיף שב ואל תעשה ,לא הלל ולא תחנון.אבל אני דוחה בשאט נפש את מעשה הנבלה של חוגים קיצוניים לחלל את קברם של חללי צ.ה.ל או למנגל ביום הזכרון או לשרוף את דגל המדינה.אני גם לא מקבל כי רבוי לומדי התורה ומוסדות התורה והישיבות הקדושות בארץ הוא למרות המדינה,אוכל לקבל את ההתיחסות הזאת רק כאשר מפלגות חרדיות לא ישבו בממשלה ולא יהנו מתקציבים לצורך קיומם של לומדי התורה ולמען קיום הישיבות.די לצביעות הזאת.

    • לבן אור — בוודאי שהיה עדיף שהמדינה תוקם ע"י דמויות כמו האור שמח והרוגטשובר והאביר יעקב, הרב קוק הרב מאיר והרב זוננפלד, החזו"א והאמרי אמת ור' אהרון מבעלזא, המנחת אלעזר והרב אלפנדרי והישכיל עבדי וכו' וכו'. אבל הקב"ה הטיל את התפקיד על אנשי מעשה חצופים ונמרצים, חלקם אפיקורסים ומומרים להכעיס ולתיאבון, אך כאלה הנוקטים ב"קום עשה" ולא ב"שב ואל תעשה". כנראה הקב"ה מבין את הנושא טוב מאיתנו, ויודע על מי אפשר היה להטיל את משימות הבנייה והמלחמה, עלינו להשלים עם החלטתו… יש הרבה לשפר – מאבק מתמיד באויבי תורת/ארץ/עם ישראל מהבג"צ ומטה – אבל יש גם על מה להודות. כלומר, גם הלל וגם תחנון…
      ריבוי התורה בארץ הוא בגלל המדינה, אשר נותנת אמצעים ללומדי התורה – מה שהם לא יקבלו בשום ארץ אחרת. ודאי שאין זה תמיד לשם-שמיים, אבל אלה העובדות. אני מצטט אותך: "די לצביעות הזאת".

  • קשה לי שלא לחוש שיש פה הצדקה בדיעבדית של ההתנהלות החרדית.
    למשל ההגדרה של "האהבה הבוגרת'" כנטולת סממנים חיצוניים, מלבד זה שהיא לא מעמיקה (האם גם על איש לאהוב את אשתו ללא הקשרים חיצוניים? וככלל האם לתורה ולמצוות אין חשיבות מצד ההיבטים המעשיים?! הרי זוהי טענה נוצרית).
    הרי ברור שזה לא העניין של הציבור החרדי ,אלא הדאגה לחיי הפרט.

    עוד דוגמה, ההיתלות בשלוש השבועות, הרי ברור שזה עניין אגדתי ולא הלכתי, הרי הוא לא הוזכר בשום הקשר הלכתי. האם הדברים האלה הם להלכה?
    ובכלל, מי קבע מה הגדר של מרידה באומות או עלייה בחומה, אולי הקמת המדינה והציונות אינם בכלל זה.
    אבל גם כאן יש חוסר יכולת אמיתית להתמודד מול הטענות הנוקבות והדברים הינם בגדר תירוץ, ולא טענה שהאומרים אותה מאמינים בה.

  • סלח לי אבל זה מאוד לא רציני.
    שלושת השבועות איבדו מתוקפן מזמן. "עד שתחפץ" התממש בתצורה כל כך חדה, שכל שנשאר בכדי לא לראותה זה להיות "חרדי".

    חזון העצמות היבשות של יחזקאל קורם עור וגידים, והציונות עתידה בהחלט לבנות על ראשה את ביהמ"ק.

    וככלל, הייתי יותר ממליץ לראות את דבריו של הרמח"ל על הגאולה ואת התייחסותו לשיר השירים. שם הוא חוזה את השואה וגם את קום המדינה.

    הציונות היא הדבר המדהים ביותר שקרה לעמ"י מאז ימי דוד שלמה. הכחשת הדבר, כמוה ככפיות טובה ועיוורון טוטאלי של המציאות כפי שהיא, ובזה החרדיות מצוינת באופן מעורר השתאות.

    • למתתיהו. באיזה מובן התממש ה'עד שתחפץ'? כיום עם ישראל בכללותו כמעט לא קשור לה' למעט קומץ של שומרי תורה ומצוות?

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל