עד שתחפץ האהבה: מדינת ישראל בהשקפה החרדית

מאמרו של הרב ברון (כרמי שלי לפני, צריך עיון, כ"ו ניסן תשפ"א) עוקב אחר מידת המעורבות הרצויה של הרעייה במערכת היחסים עם דודה במגילת שיר השירים. ממסקנת המאמר עולה כי תפקיד הרעיה בקשר צריך להיות אקטיבי, ועליה לעורר את הקשר עם דודה וליטול אחריות על גאולתה, ולא לחכות עד שהוא יעשה זאת מרצונו הטוב. לדבריו, שיר השירים מעביר מסר לעם ישראל לחתור באופן טבעי אל גאולתו, תוך תהליך התבגרות וגילוי עצמי. בכך מכתיב ברון גישה 'ציונית' למהדרין, שעל האדם בכלל, ועל עם ישראל בפרט, להיות אקטיבי בתהליך גאולתו.

הדחיה של המדינה החילונית אינה נובעת חלילה מחוסר עניין בישועת ה' את עמו, אלא מרצון שישועה זו תהיה אהבה שלמה, אהבה אשר תחפץ

גם אם הוא לא מציין זאת במפורש, דבריו יוצאים כנגד התפיסה החרדית המקובלת, הגורסת שהאדם אינו אמור "לדחוק את הקץ" ולנסות להחיש את הגאולה בכוחות עצמו. להלן אבקש לחלוק על פרשנותו של הרב ברון לשיר השירים, ולהגן על הפרשנות המקובלת ביהדות החרדית, לצד ציון ביקורת על המחיר היקר שתפיסת הגאולה הציונית גובה. את עיוני אפתח בדברי הגמרא במסכת כתובות, שדנה בשאלת מצוות העלייה לארץ ישראל, ומזכירה במסגרת דיון זה את המדרש המפורסם על שלוש השבועות. שלוש שבועות אלו היו הבסיס להתנגדות לציונות, ובאופן מפתיע, הן שימשו בידיו של הרב ברון למטרה ההפוכה בדיוק, להוכיח את חובתנו להיות אקטיביים בגאולה. הבה נשוב ונעיין אפוא בפרשנות שנתנו חכמינו ז"ל לשלוש שבועות אלו.

איסור העליה מבבל לארץ ישראל

הגמרא מספרת, שכאשר החליט ר' זירא לעלות מבבל לארץ ישראל, היה מתחמק מלהיפגש עם ר' יהודה, משום שר' יהודה סבור ש'כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה' (כתובות קי-קיא).

בסוגיית הגמרא לאחר סיפור זה מתפתח שקלא וטריא בין עמדת רבי יהודה לעמדת רבי זירא. הנימוק הראשון המובא לעמדתו של ר' יהודה היא נבואת ירמיהו שמורה להשאיר את כלי המקדש בבבל עד הגאולה: "בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם ה'" (ירמיהו כז, ב). ר' יהודה מסיק מכך, שכפי שאסור להשיב את כלי המקדש מבבל לארץ ישראל, כך אסור לאדם לעלות מבבל לארץ ישראל. מנגד, ר' זירא סבור שהוראה זו מתייחסת רק להשבת כלי המקדש לארץ ישראל, ולא לאדם שרוצה לעלות מבבל לארץ ישראל.

מה רע בלצאת החוצה, לחפש את דודה, לבקש אחריו באופן אקטיבי בשווקים וברחובות? מדוע הרעיה ממתינה ומרסנת את עצמה באמצעים מלאכותיים? היא רוצה, הוא רוצה – למה הם מחכים?

הגמרא מוסיפה להביא תימוכין לשיטת ר' יהודה, מהשבועה ב"שיר השירים": "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". רבי יהודה ממשיל את אהבת הדוד והרעיה לגאולת ישראל, שמתבטאת לדעתו בעלייה לארץ. בהתאם לכך, הוא מפרש את השבועה שמשביעה הרעיה את בנות ירושלים בתור אזהרה שלא לעורר את האהבה "עד שתחפץ" – לא להחיש את הגאולה, וממילא גם לא לעלות לארץ, עד שהשעה תהיה כשרה לכך.

ר' זירא אינו חולק על הפרשנות של ר' יהודה לפסוק, והוא מקבל את האזהרה מפני החשת הגאולה. הוא גם אינו טוען כנגד ר' יהודה שהשעה כשרה לכך, וכי הגיעה השעה שהאהבה תחפץ בה. עם זאת, הוא סבור שלא ניתן לגזור מהאזהרה הכללית על החשת הגאולה איסור פרטי לעלות לארץ. הוא טוען שפסוק זה מזהיר מפני חזרה המונית של עם ישראל לארץ בכוח הזרוע, "שלא יעלו ישראל בחומה", "יחד ביד חזקה", כלשון רש"י. אולם, שבועה זו אינה מזהירה אדם פרטי מעזיבת בבל לטובת ארץ ישראל.

ניתן לראות מסוגיה זו, כי יש הסכמה בין האמוראים על כך ששבועות הרעייה תקפות ועומדות, שלא כפירושו של הרב ברון. חז"ל אינם סוברים ששבועות אלו מעידות על שלב מוקדם בהתפתחות הרעיה, ושבסופו של שיר השירים יש התרה שלהם. השבועה "אם תמצאו את דודי מה תגידו לו, שחולת אהבה אני" אינה מבטלת את תוקפן של שאר השבועות.

עם זאת, חז"ל סותמים ולא מפרשים: הם אינם מפרשים מה הקשר בין האיסור להחזיר לארץ את כלי השרת לאיסור לעלות ארצה בגפנו, הם אינם מפרשים מה הקשר בין שבועת הרעיה לאיסור להחיש את הגאולה, ועל כולנה, הם אינם מפרשים מה הכוונה במילים "עד שתחפץ" – מתי תחפץ האהבה?

מתי תחפץ האהבה?

מגילת שיר השירים מתארת את יחסי האהבה העדינים המתקיימים בקשר שבין רעיה לדוד – צורות שונות של אהבה וגעגוע בין הקב"ה לכנסת ישראל. תיאורים אלו מבטאים רגשות שונים בקשר מלא אהבה ותשוקה, מרגעי שמחה וגעגוע, ציפייה וחשש, ועד רגשות כאב וריחוק. וכך, פעמים שהדוד מוצג כמציץ מן החרכים ומשתוקק לשמוע את קולה כי ערב הוא, ופעמים שהרעיה על משכבה בלילות מבקשת את אהובה עד שהיא יוצאת לרחובות בבקשה כוספת לאהבתו כשהיא אוחזת בו ולא מרפה. מנגד, יש שהדוד מצידו דופק ומבקש "פתחי לי אחותי רעיתי תמתי" והרעיה מתמהמהת ומשתהה עד שהדוד חומק ועובר.

בזמנים חשופים אלו, שבהם הרעיה אחוזת תשוקה, היא עומדת על כך שהאהבה תחפץ. היא מרגישה את ההשתוקקות, אך אינה מרגישה את החפץ בה, והיא נדמית עליה לחולי

השבועה שמשביעה הרעיה את בנות ירושלים – "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" – היא מוטיב חוזר בשיר, השוזר יחד את חלקיו השונים. שלשת הפעמים שבהם מופיעה שבועה זו הם רגעי שיא של השתוקקות הרעיה לדודה. דווקא ברגעים מרטיטים אלו, כשהיא מייחלת ומצפה לבואו ומתאווה לראותו, היא דווקא פונה החוצה, בתוכחה לבנות ירושלים, וטוענת שהן מפרות את השבועה ומעוררות את האהבה. שבועות אלו מגיעות על רקע תיאור האהבה בתור חולי או אפילו מוות ("סמכוני באשישות […] כי חולת אהבה אני"; "כי עזה כמוות אהבה"). הרעיה הינה "חולת אהבה". היא נלחמת בעצמה, וקוראת לעזרתה את בנות ירושלים, משביעה אותם לכבוש את האהבה "עד שתחפץ".

בזמנים חשופים אלו, שבהם הרעיה אחוזת תשוקה, היא עומדת על כך שהאהבה תחפץ. היא מרגישה את ההשתוקקות, אך אינה מרגישה את החפץ בה, והיא נדמית עליה לחולי. היא אינה מצליחה לכבוש את אהבתה, וזו מביאה אותה לידי שגעון.

למה הרעיה מחכה? מהו אותו "חפץ"? מי אמור לחפוץ באהבה, ומדוע הרעיה מכניעה בכוח את השתוקקותה?היא בולמת את רגשי הגעגוע מתוך אמונה ברורה שלא נכון שאהבתו אליה תתעורר עד שהאהבה תחפץ. אבל מה זה אומר שהאהבה תחפץ – האם הדוד והרעיה אינם מביעים בכל דרך את השתוקקותם זה לזה? מה רע בלצאת החוצה, לחפש את דודה, לבקש אחריו באופן אקטיבי בשווקים וברחובות? מדוע הרעיה ממתינה ומרסנת את עצמה באמצעים מלאכותיים? היא רוצה, הוא רוצה – למה הם מחכים?

אקטיביות בוגרת לעומת פיתוי שטחי

דומני שתשובה לשאלה מהו אותו חפץ ניתן למצוא בסוגייה שפתחנו בה, ובגזירה שווה של רבי יהודה בין האיסור להחזיר לארץ את כלי השרת "עד יום פקדי אותם" לאיסור להחיש את הגאולה. השבת כלי השרת הנמצאים בבבל לארץ ישראל היא המקבילה של עוררות האהבה קודם שתחפץ. כלי השרת הם סממנים חיצוניים של הקשר בין הרעיה לדוד, הם היין והתפוחים, הגפן והרימונים, התשוקה החיצונית, ההיאחזות בדימויים. השבת כלי השרת לארץ 'מפתה' כביכול את הקב"ה לחזור ולגלות את שכינתו, על ידי שישראל משיבים את כלי השרת למקומם.

בפעולה זו, למרות שיתכן מאוד והיא אכן תעורר רגש חזק של אהבת ישראל לקב"ה ואהבת הקב"ה לעמו, מסתתר הפסד גדול, משום שזוהי אהבה שאינה נובעת מחפץ פנימי. היא אינה אהבה טהורה, אלא בסך הכל פריו של פיתוי. זאת אהבה בדרגתה הנמוכה, אהבה שנמשלת לחולי. אהבה שאין בה חפץ.

המחיר הכבד שעם ישראל עלול לשלם על גישת הגאולה הציונית הוא הפסד של החפץ האיכותי והעמוק באהבה. אהבה מהסוג הציוני, שמתעוררת על ידי פיתוי ואין בה חפץ פנימי, עלולה להיות מורגשת כמו חולי, כמו משהו שהדור השני כבר ימאס בו

עם ישראל מבין שהצורה הגבוהה ביותר של חידוש הקשר תלויה בחיזוק החפץ בקשר. ולכן, את כלי השרת ניתן להשיב רק כאשר הקב"ה פוקד את עם ישראל, שאז בהכרח שהאהבה הגיעה לשיאה. וכעין זה, כשעם ישראל עולה בצורה משותפת לארץ ישראל וכובש ומתיישב בה, הרי זה כדפיקת הרעיה על בית אהובה בבכייה והשתוקקות, עד שאין יכול הוא לעמוד בצערה. על כן הושבעו ישראל שלא לעלות בחומה, כדי לאפשר את גילוי האהבה המושלם.

המחיר הכבד שעם ישראל עלול לשלם על גישת הגאולה הציונית הוא הפסד של החפץ האיכותי והעמוק באהבה. אהבה מהסוג הציוני, שמתעוררת על ידי פיתוי ואין בה חפץ פנימי, עלולה להיות מורגשת כמו חולי, כמו משהו שהדור השני כבר ימאס בו, יכריז שהציונות נמאסה עליו, שהיא נדמית בעיניו לשגעון, למוות, ולמשהו שיש לברוח ממנו.

זוהי בדיוק הסיבה שבגללה דחתה היהדות החרדית את גישת הגאולה הציונית. היא הרגישה שגאולה זו מדגישה את הפיתוי החיצוני, את הסמלים השטחיים של קיום מדיני, תוך שהיא זונחת את החפץ הפנימי. מסיבה זו, בחרה היהדות החרדית להתמקד בלימוד התורה, שמירת המצוות ודקדוק ההלכה. מבחינתה, זוהי האקטיביות הנדרשת כדי לחזק ולהעצים את הקשר בין עם ישראל לקב"ה, ולהביא לידי מצב שבו האהבה תחפץ. זו איננה עמדה פסיבית, וודאי שלא עמדה נערית, כפי שמציג זאת ברון. בדיוק להיפך, האקטיביות הציונית היא אקטיביות נערית, ששמה דגש על פריחת הגפן ולבלוב התאנה, ואינה מבחינה ש"כרמנו סמדר", ויש כבר שועלים שאוחזים בכרם הבוסרי. עמדה נערית זו ממהרת לאכול מהפירות, לעלות בתמר ולקטוף בוסר. העמדה החרדית היא דווקא העמדה הבוגרת, האומרת "עד שיפוח היום ונסו הצללים, סוב דמה לך דודי לצבי או לעופר אילים". היא מעדיפה להיות אקטיבית מבחינת חיזוק התוכן של הקשר, לפני שהיא ממהרת ליהנות מהפירות.

האקטיביות הציונית היא אקטיביות נערית, ששמה דגש על פריחת הגפן ולבלוב התאנה, ואינה מבחינה ש"כרמנו סמדר", ויש כבר שועלים שאוחזים בכרם הבוסרי. עמדה נערית זו ממהרת לאכול מהפירות, לעלות בתמר ולקטוף בוסר

אפשר להבחין שהציבור החרדי נמנע מלעסוק בסממנים חיצוניים כמו ארץ, ריבונות, בניין בית המקדש וכדומה. המניע לכך הוא שהחרדיות רואה בכל התעסקות בסממן חיצוני שאינו קשור למהות הברית בין הקב"ה לעם ישראל, ברית סיני, גורם העלול לגרוע באהבה המושלמת. ההיתפסות לסממנים חיצוניים נתפסת כיצירה מאולצת של אהבה וכגורמת להפסד האהבה הגדולה והמשמעותית.

התפיסה החרדית אינה דוחה לקץ הימים את הגאולה, כפי שיש מציגים את עמדתה. היא אינה מחכה למקדש של אש שירד מן השמים, במשמעות המילולית השטחית של המילים. אדרבא, היהדות החרדית מאמינה שהקב"ה לא יבא בירושלים של מעלה עד שיבא בירושלים של מטה (תענית ה, א). אך ירושלים של מטה אינה עשויה רק מטיט ולבנים, אלא היא נבנית מכוחם של מעשים. היהדות החרדית עסוקה בבנין ירושלים של מטה, עיר הצדק, הקריה הנאמנה. רק כאשר הקשר המהותי של עם ישראל והקב"ה יגיע לשיאו, הקשר המתבטא בלימוד תורה ושמירת מצוות, כאשר האהבה תחפץ, נוכל לעורר את האהבה באמצעות סממנים חיצוניים, שכמובן גם הם חשובים, כמו כלי שרת ובניין המקדש, שיעוררו את אהבתו של הקב"ה לבא בירושלים של מעלה.

הרעיה, הקב"ה והאומות

זווית נוספת לגישה זו, ניתן לראות בדברי ר' יוסי ברבי חנינא בכתובות, שמציג משמעויות נוספות לשבועה בשיר השירים. שבועה אחת היא שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם. ישנם הסבורים ששבועה זו מזהירה את ישראל מפני התוצאות הטרגיות של המרידה באומות, אך מההקשר לא נראה כך. ר' יוסי אינו אומר שהמרידה לא תצליח. אדרבא ואדרבא, היא עשויה להצליח, ובדיוק משום כך משביע הקב"ה את ישראל שלא לעשות זאת.

נראה, שר' יוסי ממשיך את אותו קו חשיבה ומבין שכאשר ישראל מורדים באומות והופכים את עצמם לאומה העומדת בכוחות עצמה, הדבר משול לאמירה של הרעיה לאהובה, אני מספיק חזקה ועצמאית להסתדר לבדי – איני צריכה אותך. במקרה זה, הדוד מתעורר בגלל החשש מעזיבתה של הרעיה ולא מחמת אהבתו אליה, שזו דרגה פחותה עוד יותר של אהבה. לא מדובר אפילו בהשתוקקות חיצונית, אלא בחשש מעזיבה.

צרת השעבוד תגרום בוודאי לגילוי אהבת ה' על עמו, אך אהבה זו שייכת לגילויי אהבה הנמוכים יותר. מיד יהיו אלו שיאמרו שהשפע שמשפיע ה' על עמו אינו אלא תשובה לשואה שקדמה לה, והוא אינו גילוי אהבה נעלה

ברוח זו נראה לפרש גם את הפרשנות השלישית לשבועה שמציע ר' יוסי, שמשביעה את אומות העולם שלא ישתעבדו בישראל יותר מידי. כיצד שבועה זו קשורה לשיר השירים? התשובה לכך טמונה ב"עד שתחפץ". כאשר הדוד רואה שהרעיה רדופה ומושפלת, הוא נחלץ מיד לעזרתה. אך היחלצות זו, אינה בגלל גודל אהבתו אליה, אלא בגלל שהוא מוכרח להגן עליה. לכן משביע הקב"ה את האומות, שלא לעורר את האהבה באמצעות עינוי ישראל. צרת השעבוד תגרום בוודאי לגילוי אהבת ה' על עמו, אך אהבה זו שייכת לגילויי אהבה הנמוכים יותר. מיד יהיו אלו שיאמרו שהשפע שמשפיע ה' על עמו אינו אלא תשובה לשואה שקדמה לה, והוא אינו גילוי אהבה נעלה.

הגמרא מוסיפה ומביאה את דבריו של ר' לוי שדורש עוד ג' שבועות: שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לעובדי כוכבים.

ברוח דברינו, נראה לבאר, שר' לוי מעמיד עוד תנאים שנחוצים לטיפוח החפץ באהבה. אם הקץ מתגלה, ועם ישראל יודע מתי הקב"ה יגאל אותו, הוא עלול לאבד חשק להשקיע בטיפוח הקשר. המוטיבציה לעבוד על הקשר נובעת מחוסר הודאות מתי יגיע הדוד. אולם, כאשר הקץ גלוי וידוע זמן בואו של הדוד, ישראל עלולים להפסיק להשקיע בחיזוק האהבה עצמה.

הצד השני של המטבע הוא שלא לרחק את הקץ. כמו שגילוי הקץ עלול לגרום לאדישות, כך דחיית הקץ עלולה להביא לייאוש. דחייה אינסופית של חידוש האהבה עשויה לאבד את הצפייה לחידוש הקשר. ישראל עלולים לחשוב שהגלות היא המצב האידיאלי והראוי שלהם, ועליהם להישאר כך לנצח.

ולבסוף, ישנה השבועה, שלא יגלו את הסוד לעובדי כוכבים. מההקשר מובן כי מדובר על הסוד בבסיס הזוגיות הנצחית בין הדוד לרעיה, הסוד השמור אך ורק ביניהם, הבסיס לאמון ביניהם, שעבורו שומרת היא לו אמונים כל שנות גלותה, כשהיא נזהרת מצד אחד לא לשכוח את אהבתו העצומה ומאידך, מתאפקת בכל כוחה שלא לעורר את האהבה עד שתחפץ. אין לך הפרת אמונים גדולה יותר מלגלות קבל עם ועולם את סתרי חדרי אהבתם.

***

בתקופתנו, עם ישראל שב לארצו ואף הקים בה מדינה. האם ניתן להסיק מכך שהגיע העת שבה תחפץ האהבה? לאור האמור, דומני כי הקשר בין עם ישראל לקב"ה בימינו משול לאהבה בדרגתה הנמוכה, אהבה של סממנים חיצוניים, אהבה שנולדת מרדיפת האומות, אהבה שהתעוררה בטרם תחפץ.

מה שעלינו לדון, לפיכך, הוא מה עלינו לעשות במצב זה: האם להתעלם מהתעוררות האהבה ולהעמיד פנים כאילו אנו עדיין בגלות, משום שאיננו מעוניינים בקשר שאינו בדרגה הגבוהה ביותר, או שמא לנסות למצוא את החפץ בתוך האהבה שהתעוררה?

הגישה החרדית שרווחה עד לאחרונה בחרה להתעלם מכך שהתעוררה איזושהי אהבה מצידו של הקב"ה. היא לא לקחה חלק פעיל במוסדות המדינה, ולא ניסתה ליצוק בהם תוכן. התנהגות זו משולה להתנהגותה של הרעיה, שמיד עם התעוררות האהבה הלא בשלה, רצה אל בנות ירושלים, נוזפת בהן על שנתנו לאהבה להתפרץ, ומאששת מחדש את השבועה: אל תתנו לי לחוש את אהבתו של הקב"ה, עד שתחפץ, עד שהיא תהיה אהבה שלמה ונשגבה.

עם זאת, עלינו להיזהר גם מפני הפרת השבועה שלא לרחק את הקץ. צריך לזכור תמיד, כי הדחיה של מדינת ישראל אינה נובעת חלילה מחוסר עניין באהבת הקב"ה, אלא היא בדיוק להפך: מתוך השתוקקות לאהבה נעלה יותר, בוגרת יותר, שלמה יותר. הדחיה של המדינה החילונית אינה נובעת חלילה מחוסר עניין בישועת ה' את עמו, אלא מרצון שישועה זו תהיה אהבה שלמה, אהבה אשר תחפץ.