נ' הוא בן למשפחה אמידה המתעתד לעלות לישיבה גדולה ולשהות בין כתליה במשך שש השנים הקרובות. אביו של נ' מבקש לבנו את הישיבה הטובה ביותר, שבה יתפתח באופן מרבי. האב, איש עסקים מצליח ובעל חשיבה מעשית, הכריז שראש הישיבה שישכנע אותו לשלוח את בנו לישיבתו יזכה בתרומה הגונה עבור הישיבה. מיטב ראשי הישיבות נענו לאתגר והתקשרו כדי לשכנעו. כאשר ראה שאינו מצליח להכריע בין כל המוסדות המצוינים ששיחרו לפתחו, החליט למיין אותם באופן פשוט ביותר. הוא שלח לכל ראשי הישיבה מכתב ובו שאלות בסיסיות אחדות:
- מהו המטען הלימודי שאתו יצא התלמיד מן הישיבה בתום שנות לימודיו?
- מהם הכלים העומדים לרשותכם לאבחון קשיים לימודיים ואיך תדאגו שהבחור לא יאבד חלילה במהלך הדרך?
- מכיוון שלאחר לימודיו בישיבה הקדושה מתעתד הבן להינשא ולהקים בית יהודי כשר, מהם הכלים שיקבל למימוש מטרה נעלה זו?
למרבה הצער, ידידנו הנגיד היקר הנ"ל ממתין עד עצם היום הזה לתשובה, וכך גם ערמת הדולרים המובטחת. ראשי ישיבות רבים מוכנים לשריין לו חיי נצח ומקום לצדם בעולם הבא, אבל על שאלות פשוטות אלו הם מתקשים לענות.
המערכת מתנהלת ללא מטרה ברורה, ללא יעדים מוגדרים, והתלמידים אמורים לפלס את דרכם בתוך הערפל. במצב עניינים כזה, לא ייפלא שקשה כל כך להבחין במה שמכונה "נשירה סמויה". אם המסלול אינו מסומן דיו, כיצד יהיה אפשר להבחין בתלמיד הסוטה ממנו?
להלן אבקש להצביע על האנומליה במצב זה. לחיידרים, מוסדות החינוך לבני הגיל הצעיר, יש מתודה חינוכית מסודרת הפועלת בצורה נהדרת. יש מעקב תוצאתי מתמיד אחרי התקדמות התלמיד, וההורה יכול לדעת בכל זמן נתון את מצבו של הילד, מה הוא למד ולקראת מה הוא הולך, וכך הוא יכול לתגבר אותו במקצועות שבהם מתגלה קושי. כיוצא בו, במרבית המקרים יש לחיידרים יכולת לזהות בעיות אצל התלמיד ואף להציע מענה. אולם, בגילים המבוגרים המצב שונה מאוד. אין כל דרך למדוד את הישגי התלמיד בישיבה, וקשה אף למצוא מישהו היודע להגדיר במדויק מהם ההישגים שיש למדוד. המערכת מתנהלת ללא מטרה ברורה, ללא יעדים מוגדרים, והתלמידים אמורים לפלס את דרכם בתוך הערפל. במצב עניינים כזה, לא ייפלא שקשה כל כך להבחין במה שמכונה "נשירה סמויה". אם המסלול אינו מסומן דיו, כיצד יהיה אפשר להבחין בתלמיד הסוטה ממנו?
כדי לקלוע למטרה צריך לדעת מהי
אחד מן המשפטים ששמעתי אינספור פעמים במהלך לימודי בישיבה הוא: "ישיבה איננה אוניברסיטה לתלמוד." כלומר, תפקידה של הישיבה איננו רק ללמד את הבחור השוהה בה רק איך לנתח טקסטים לימודיים, אלא אף להעניק לו השקפת עולם ודרך חיים. במילים אחרות, מלבד יכולת הלימוד שמקנה הישיבה, יש סט ערכים נוסף שהישיבה מתיימרת להעניק לתלמידיה לשם הפיכתם ל"עובדי ה'".
בכל שנה, כשמונת אלפים בחורי חמד נכנסים בשערי הישיבות הגדולות, ללא שום תכנית לימוד ובלי שיצטרכו לעבור מבחן חובה אחד במהלך הלימודים. הם אינם יודעים מהו היעד שאליו הם שואפים, מהם ההישגים המצופים מהם ומהן חובותיהם הלימודיות
כל זה טוב ויפה. אבל מה זה בדיוק אומר? האם יש דרך לעקוב ולבדוק שהתלמיד אכן הופך ל"עובד ה'"? רוב הבחורים נכנסים לעולם הישיבות בשאיפה עצומה להתקרב לבורא וברצון אמתי וחזק ללמוד תורה, אולם המערכת פועלת באופן עיוור. התלמיד הוא סוג של 'פרילנסר' שיכול לעבוד בזמן שהוא רוצה ובכמות שהוא מעונין, ללא מחויבות מוגדרת לחומר הלימודים ולהספק. המערכת אינה מתכננת עבורו מסלול ברור עם נקודות ביקורת לתיקון ולשיפור.
הגדרת מסלול בעל יעדים הניתנים לביקורת היא צורך חיוני עבור המערכת. כדי שהמערכת תתפקד באופן יעיל ותוכל למקסם תוצאות, עליה להגדיר יעדים. היא אינה יכולה להסתפק במטרה כללית ואמורפית כמו "להוציא עובדי ה'" אלא עליה להתוות תכנית עם שיטה ויכולת בחינה. משל למה הדבר דומה, למפעל המייצר מכוניות, שבעליו מסתפק בהוראה כללית: עליכם לייצר מכוניות טובות וככל היותר. גם אם יהיו כל הפועלים חדורי מוטיבציה ויקדישו את כל מרצם להגשמת המטרה, הם לא יעמדו ביעדים. יתכן שבדרך מקרה אחדים מן הפועלים אכן יצליחו לייצר דברים יפים, אבל הרוב כלל לא ידעו אם המכונית שעמלו לייצר טובה או לא. כדי להגיע להישגים, צריך בעל המפעל להגדיר בראש ובראשונה מהי מכונית טובה ומה לא. הוא צריך לתת לפועלים אמת מידה להערכת הישגיהם. לאחר מכן, עליו להציע שיטת ייצור יעילה, שיש בה תחנות מעקב לבקרת איכות. רק כך יוכל להפיק מכוניות טובות באופן שיטתי ומתמיד.
הצורך הנפשי בתחושת התקדמות
מעבר לצורך של המערכת בהגדרת אמת מידה להישגיות, גם לתלמיד חשוב לעקוב אחר התקדמותו. יש לאדם צורך נפשי לדעת שהוא מתקדם ומתפתח, שזמנו אינו הולך לריק ושהוא משיג דברים משמעותיים בחייו. חוויתי זאת בעצמי לאחר כמה שנות לימוד בכולל אברכים. למדתי בישיבה גדולה הנחשבת מצוינת ואף עשיתי חיל בלימודי. לאחר חתונתי נכנסתי לכולל אברכים, ובמשך שנתיים וחצי למדתי את מסכת שבת. בסוף תקופת הלימודים ניסיתי לברר שאלה הלכתית בנוגע לשהייה (סוגיה בהלכות בישול והטמנה בשבת). להפתעתי, לרוב הסובבים לא היתה יכולת להכריע בשאלה. זו היתה הרגשה נוראה: שנתיים וחצי אנחנו מתעסקים בדבריהם הקדושים של חז"ל בהלכות שבת ואין לנו יכולת הכרעה; אין לנו היכולת לקחת מן החומר הנלמד הלכה למעשה.
לאחר חוויה זו החלטתי שאינני ממשיך כך. עברתי לכולל הלכה, ובמשך שנתיים וחצי למדתי הלכות שבת, למן הגמרא ועד להכרעות הפוסקים. בכולל הנ"ל מחויבים האברכים בכל חודש במבחן על החומר הנלמד, ומדי תקופה אף נערך מבחן מסכם. בסיום הלימודים ניגשים הלומדים למבחני הרבנות הראשית (אם כי רמת העיון והבקיאות שנדרשה בכולל היתה גבוהה יותר). לראשונה בחיי ניגשתי ללימוד בידיעה מהי הדרישה הלימודית ממני. לראשונה בחיי נאלצתי ללמוד ולחזור למבחן בהבנה שרק כך אוכל לבדוק את עצמי ואת שליטתי בחומר. לראשונה בחיי נוצר חסר לימודי שהייתי חייב להשלימו כשנעדרתי ליום יומיים. ולראשונה בחיי הבנתי שאם השקעתי פחות בסוגיה, את התוצאה אראה במבחן הקרוב. עבורי היתה זו חוויה מתקנת: פתאום הרגשתי שאני לומד ומשיג הישגים, שיש שכר לעמלי.
איני טוען, כמובן, שכל תלמיד צריך ללכת למסלול של לימודי רבנות. העובדה שבמסלול זה יש אפשרות מעקב וביקורת אינה מצדיקה לבדה את הבחירה בו. תאור זה בא להמחיש את הטענה שמעבר לכך שנדרשת הגדרת יעדים עבור תפקוד תקין של המערכת, היא נדרשת גם עבור חווית המשמעות של הלומד.
לחשב מסלול מחדש
בכל שנה, כשמונת אלפים בחורי חמד נכנסים בשערי הישיבות הגדולות, ללא שום תכנית לימוד ובלי שיצטרכו לעבור מבחן חובה אחד במהלך הלימודים. הם אינם יודעים מהו היעד שאליו הם שואפים, מהם ההישגים המצופים מהם ומהן חובותיהם הלימודיות. יש להם שאיפה כללית כנה ועזה לגדול בתורה, אבל אין להם שמץ של מושג איך עושים זאת. רבבות בחורים רוצים ללמוד, חפצים בקרבת הבורא ומשקעים עצמם בגמרא ברצינות ובהתמדה, אבל הם דומים למי שרוצה מאד לייצר מכונית מצוינת, אך אין לו אף מושג מה ההבדל בין פורד לפרארי.
רבבות בחורים רוצים ללמוד, חפצים בקרבת הבורא ומשקעים עצמם בגמרא ברצינות ובהתמדה, אבל הם דומים למי שרוצה מאד לייצר מכונית מצוינת, אך אין לו אף מושג מה ההבדל בין פורד לפרארי
בחור ישיבה הלומד ברצינות במשך שש שנים בישיבה גדולה ועוד חמש שנים בכולל היה יכול לצאת עם עושר תורני עצום, עם יכולת פסיקה והכרעה הלכתית. לצערנו, המציאות, אם להתבטא בעדינות, רחוקה מאד מכך.
הציפיה להגיע להישגים כאשר המטרה אינה מוגדרת מראש משולה לנסיעה ברכב מבלי להכניס למערכת הניווט את הכתובת המתבקשת. נכון, רוב האנשים יצליחו לזהות את היעד כשהם יגיעו אליו – אבל איך בדיוק הם יגיעו אליו? יתכן שאחדים מהם יגיעו לשם במקרה, אבל עבור הרוב, הסיכוי לכך שואף לאפס.
כשילד נכנס לכיתה א' בתלמוד תורה, מובן לכל בר דעת שכדי למקסם את שמונה שנות לימודיו יש צורך להציב יעדים ולבחון את העמידה בהם באמצעות מעקב תקופתי. הילד מחויב במבחנים שנועדו למדוד את העמידה שלו ביעדים שהוגדרו בידי המוסד. הוא עלול אפילו להישאר כיתה, אם לא יעמוד בהם. כיצד אפוא בחור שנכנס בשערי ישיבה גדולה פטור באופן אוטומטי מכל מעקב ובחינה?
תלמידי הישיבות של היום הם ההורים של מחר. מחובתנו, הורים ומחנכים, לדאוג לעתידם הרוחני. חובה עלינו לוודא שיש למערכת החינוך שאליה אנו שולחים יעדים ברורים ומוגדרים, ושהיקרים לנו עומדים בהם. עלינו לדאוג שתהיה לנו ולתלמידים הבנה ברורה של המחויבויות הלימודיות שלהם, כדי שביציאתם מן הישיבה נוכל לדעת שהם עברו את המסלול בהצלחה. הבנה זו חשובה עבורנו כחברה החפצה לטפח מצוינות בחניכיה; אולם היא חשובה לא פחות עבור כל אחד ואחד מילדינו, עלינו לוודא שיוכל להביט אחורה על שנות לימודיו בישיבה מתוך תחושות סיפוק וגאווה, ולדעת בדיוק כמה תורה למד, עד כמה נבנתה קומתו הרוחנית, וכמה אחריות ובגרות התווספו לו בשנות לימודיו אלה.
Photo by engin akyurt on Unsplash
אצל הסרוגים המצב זהה. יאוש
המאמר הזה מאד מתסכל
משום שכל מי שעבר בעולם הישיבות יודע שזה המצב ושזה ממש בעייתי זה כמעט כמו להגיד "דרוש מענה לסכסוך בפונוביז שהוא פשוט לא לעניין"
על כל פנים, אני יודע, שבכמה ישיבות טובות בארץ הבחורים בעצמם פתחו בתוך הישיבה מסגרות מחייבות תמורת תגמול סמלי.
כמו כן בזמני היו הרבה בחורים שעשו מבחני דרשו ושינון השס.
עדיין מעולם לא קבלתי תשובה למה הישיבות בעצמם לא מספקות מסגרת מחייבת תחרותית ותכליתית
אבל באותה מידה גם לא הבנתי למה במסגרות החרדיות לא השתמשו כמעט בזום בקורונה
למה רבה חרדי לא מחויב להחזיק בהכשרה כלשהי
למה עדיין מתנוססות מרפסות לא חוקיות ורנסים ברחבי בני ברק
אין פה איזה עומק גדול פשוט 40 שנה אחורה. ככל הנראה עוד 40 שנה בעזרת ה כבר יהיו מסגרות מחייבות יותר… אולי..
בתור בחור ישיבה בעצמי, מצאתי את עצמי מזדהה עם כל מילה מהמאמר. למען האמת, הנושא מטריד אותי כבר שנה וחצי, מאז שנכנסתי לישיבה גדולה. אני מכיר את עצמי, ויודע שמבחנים הם באמת לא הפתרון (לפחות עבורי, בוודאי שיש אחרים שמצבם אחר). אני גם מסכים שלא דומה הלימוד "בשביל מבחן" ללימוד חופשי, גם בבקיאות, ועודני תר אחר הנוסחה המתאימה. בינתיים אני חווה חוויה מאוד לא נעימה של בזבוז זמן – אם קוראים את דבריי אנשים שלמדו בישיבה ייתכן והם מבינים על מה אני מדבר. סבורני שהכיוון הוא מסגרת הרבה יותר מאפשרת מבחיידר וישיב"ק, שכוללת בתוכה מספר מסלולים מוגדרים עם דרישות רציניות כלליות, והבחור יבחר את המסלול המתאים לו ויסדר את הפרטים הקטנים, כגון סדר היום, על-פי העדפותיו.
כחלק מהדיבור על הכנה לחיים אחר החתונה, אמנם עדיין איני בשידוכים, אך לנוכח השיחות והוועדים שנמסרים בישיבה, שבדרך כלל (היכן שאני לומד עכ"פ) נעים בין הלא-רלוונטי לרדוד, יש בי דאגה גם בקשר לנושא הנ"ל. ובנוסף לכל אני גם משווע להדרכה, והולך לאיבוד בין כולם. ישנה הרגשה שהישיבה היא מין אולם שמחות שתפקידו לתת אוכל ותנאים וגם לסמן 'וי' על תקנים כמו משגיחים וכדומה, וכל אחד דואג לעצמו. כמובן שאין בכוונתי להשמיץ אלא להצביע על חסרונות מתוך רצון אמיתי לתקן.
תודה לבמה המכובדת 'צריך עיון' על העלאת נושאים חשובים לדיון, ולכותב המאמר באופן ספציפי.
כשתהיתי אולי יש מקום לבדוק אם מה שהתאים פעם בדורות הקודמים, עדיין עונה על הצרכים של דורנו ההישגי והוויזואלי, ואולי תוכנית לימודים מסודרת תועיל לכלל בחורי הישיבות גם אלו המתקשים, הלא מעוניניים, המסתובבים סומנתי כמשכילה, מודרנית/ אקדמאית/ לא מבינה בלימוד/ הישיבה היא מוסד שאי אפשר לבקר אותו, תוכנית הלימודים בישיבה כפי שהיא, נעלה מכדי שאביע עליה דעה וכו' וכו'.
תודה על השמעת הקול.
ואולי אולי הקורונה תעזור כאן, לחשיבה מחודשת, מצילת נפשות?
לישראל, אל תאמין תבדוק בעצמך כמה בנות חרדיות יש מעל גיל 22 ותשאל אותן מה עוצר אותן לסגור שידוך, תנסה לחקור אותן ולדובב אותן תגיע למסקנא הזאת אף אחד לא ביקש ממך להאמין בשם דבר מחוץ לי"ג עיקרי האמונה
לא הייתה התיחסות במאמר על שאלתו השלישית של הנגיד:
"מכיוון שלאחר לימודיו בישיבה הקדושה מתעד הבן להינשא ולהקים בית יהודי וכשר, מהם הכלים שיקבל למימוש אותה מטרה נעלה?"
ומכיוון שבנות הסמינר עומדות מיום הולדתן ועד לנישואהן (ועד בכלל) תחת לחץ בחינות עצום, הם נישאות ולא מבינות מאיפה נופלת עליהן הרפיסות של הבחורים שכולם היללו אותם בתור תלמידי חכמים דגולים אך למעשה הם מתקשים לרוב להתמודד עם כל משימה שיש בסופה דד-ליין או שניתן לכמת את תוצאותיה בדרך זו או אחרת (מקניה נבונה בסופר ועד הגשת טפסי הארנונה).
כך יוצא שהרבה מבנות ישראל הכשרות נאלצות, בעל כורחן, ליטול את תפקיד הישבות לידהן ולחנך את בעליהם בתחילת החיים המשותפים לחיים של משמעת, סדר ועמידה ביעדים. אין צורך להכביר במילים כמה שהעניין הזה הרסני ובעייתי ומצמיח רעות חולות.
חיה צודקת לגמרי זו החברה היחידה בעולם שגבר הוא תלותי ברמה כזו וכרגיל גם לזה יש קוד ממכבסת המילים "אשת חיל /לפידות /בלבוסטה/עטרת בעלה כשהבעל שהתחייב לזון וכו' רגיל שאמא עושה הכל …
מסכימה ולצערי חווה את זה על בשרי…
וכך גם רבות מחברותיי
יש כאן לענ״ד איזשהוא תהליך סירוס של הגברים שלא מוכנים לחיים בשום צורה וכך באופן טבעי ולא נורמלי כל העול נופל על האישה ! לאחר עשר שנים חייבת לציין שהעייפות גדולה ואין תחושת חיים משותפים אלא יותר סוג של חד הורית וקצת חדל אישים כנגד…… וסליחה מכבוד תורתו
מגדלים דור של גברים שאין להם הבנה והכנה לחיים, לצרכי האישה והמשפחה,
כשאישה חווה רכבת הרים פיזית ורגשית של לידות הנקות חינוך ילדים עול טכני עצום ויציאה לשוק עבודה עמוס גברים חילוניים דלי הבנה וידע באורחות החיים החרדיים… וזה מזמן לא מעט אתגרים וקשיים
וכל זה כשהפטריארכיה הגברית שולטת במלוא עיזוז… כשניסיתי בעבר לשוחח על כך עם דמות וסמכות רבנית התגובה היתה פשוט בוטה ומזלזלת והסתכמה ב: תגידי לבעלך שיתקשר….. כך הבנתי שגם שאלות רגשות וקשיים עדיף לקבור עמוק עמוק והס מלהזכיר כלפי חוץ הכל מדהים וזורם ווורוד ושמח אין קשיים ואתגרים התפקיד שלנו ברור כשמש ואין שום מקום לשוליים או למי שטיפה סוטה מהתלם … לא מקום לא תהיה ולא שאלה
חיה ונחמה – צר לי לשמוע על החוויה שלכן אך אין שום סיבה להשליך ממנה על כלל בוגרי הישיבות.
לישראל, לצערי הרב מקרוב המקרים של חיה ונחמה נפוצים מאוד עד כדי כך שלהרבה בנות קשה למצוא שידוך כי הן רואות את הישיבע בוחרים ויוצא להן החשק להינשא להם, יש בודדים איכותיים אבל על כל בחור טוב יש לפחות 10 בנות טובות
״להרבה בנות קשה למצוא שידוך כי הן רואות את הישיבע בוחרים ויוצא להן החשק להינשא להם״.
לא מאמין לזה. קשקושים במיץ.
מכיר אחים, גיסים וחברים מבית הכנסת. התיאורים על ״תהליך סירוס של הגברים שלא מוכנים לחיים בשום צורה״ הם מגוחכים.
שיעורי היסטוריה ואזרחות לא הופכים אותך באורח פלא למוכן לחיים, ולא מלמדים אותך למלאות טופס ארנונה.
שווה לעשות קצת בחינה עצמית ולראות כמה מהאמירות האלה מבוססות על תצפיות וכמה על דעות קדומות. אפשר לשבת כל היום ולכתוב ספקולצית שמסתכמות ב״אני מתעב בחורי ישיבות״ .
ושוב אני מצטער ומזדהה עם החוויה האינדיבידואלית של אחד\אחת, ויתכן שהתופעה קיימת קצת יותר אצל חרדים, אבל מכאן ועד להשתלחויות הגורפות המרחק גדול.
היי
המאמר מתיחס לדרישה מן הבחור להגיע ליעד ולקחת אחריות.
לדעתי זה הפתיח לבגרות ואחריות.
בהמשך החיים ידרשו הנערים לאחריות בתחומים נוספים .
כמו הרבה בעיות גם כאן הבעיה מתחילה מלמעלה ,העומדים בראש הפירמידה הם או באמת מוכשרים ועילויים והכל ולכן הם לא מסוגלים להבין את הבעיה (כל המסכת לפני תחילת הזמן גפ"ת מה הבעיה? לא…)או שהם הילדים של הללו ולא ממש כדאי שנעשה בחינות כי אז נגלה שרה"י בן רה"י אולי כדאי שילמד בעצמו כך שלסוג אחד אין צורך ואינם מבינים אותו ולשני יש עניין שלא נבחן מי באמת יודע . גם כל הרעיון של מבחן ירתיע מי שלא מצליחים ואולי יחשוף שלא כולם נועדו ללמוד כפי ה"השקופעה" המקובלת לנו ממרנן בקיצור יהיה כאן ערעור ברמת המבנה המערכתי (איך עסקן יכניס את בנו השבבניק אם יש בחינות מחייבות) וברמה האידאולוגית לסיכום חדש אסור מן התורה…
בעיית הישיבות היא חלק מהפאזל המאוד לא מחמיא להנהגה. הפשע החמור שקוראים לו בין הזמנים, זה לשון של"ה מסכת שבועות פרק נר מצוה אות כ"ד. ועיקר הכולל הכל, יהיה נעקר ונשרש מן העולם השם של 'בין הזמנים', לא יזכר ולא יפקד, רק כל העתים שוים לטובה, יתנהגו במנהג אחד לתורה, כמו שכתוב (יהושע א, ח) 'והגית בו יומם ולילה. אנחנו היום יותר חכמים מהשל"ה עם הדסתוירע. צריך ללמוד או לעבוד ולהתחתן בגיל 18 לא שעה אחרי הגיל הזה, שלא לדבר על שנור שגוזלים כספים מאנשים שבאמת מגיע להם בגלל שהגבירים נמאס להם כבר לראות שנורערס והם הורסים את כל הצדקה שלמי שבאמת מגיע.
אם בבין הזמנים עסקינן, שמעתי שהגיעו מספר ראשי ישיבות לרבינו הסטייפלר זצ"ל וטענו את טענתכם שיש לבטל את בין הזמנים על כל השלכותיו הקשות. פטר אותם רבינו ואמר, "הזדמנות אחת יש לבחור ללמוד תורה לשמה, גם את זה אתם רוצים לקחת ממנו…" וד"ל
המטרה היא להיות למדן
בישיבה [הדתית לאומית], שאני לומד בה, יש מבחני בקיאות למעוניינים, [היוזמה והביצוע של התלמידים, ראש הישיבה מעודד].
זו יוזמה שאפשר ורצוי לאמץ.
כמו כן, יש ארגונים שונים [דרשו, ושננתם], שעורכים מבחני בקיאות.
למצוא מודל מתאים למבחנים עבור לימוד העיון, זה מורכב יותר, אבל כדאי לחשוב האם יש פיתרון מתאים גם עבור העיון.
ומעבר לזה, חשוב לחשוב על האסטרטגיה – לאן בעצם הישיבה חותרת בתכנית הלימוד שלה, והאם משיגים את היעד אליו חותרים.
מבחני בקיאות יש בישיבות חרדיות אבל לא זו הבעיה בכלל ויש גם חבורות שמעודדות לימוד בעיון, אני נוגע בבעיה עמוקה הרבה יותר להבדיל אלף אלפי הבדלות סטודנט מגיע לאוניברסיטה יש לו תכנית מסודרת להיות רופא עורך דין רואה חשבון מהנדס ועוד מקצועות חופשיים הרשימה ארוכה, לעומת זאת רוב הישיבע בוחרים יש להם שאיפה אחת לקבל דירה ולהישאר בלימוד אין שום שאיפה לגדול ולדעת לפחות את כל הש"ס ואת כל ארבעת חלקי שולחן ערוך ונושאי כליהם בהבנה עמוקה אין שאיפות לגדול וזה ה"ברוך" הגדול איך אמר נפוליאון מי שלא שואף להיות גנרל גם חיל פשוט הוא לא יהיה וזה למעשה החורבן של הישיבות שנועדו ככיבוי שריפות ומעולם לא עברו טיפול שורש למטרה מה הם חפצים לגדל בישיבה ברגע שזה הופך להיות מטרה שלילית כדי לא להיות ברחוב לטווח הקצר של שנות ה70 זה אולי התאים [גם בזה הנושא שנוי במחלוקת] אבל היום ב2021 כל העסק הזה לפני פיצוץ אדיר ויפה שעה אחת קודם, לשמחתי הרבה בשכונה בה אני גר בחורים שמתחתנים או שהם באמת הולכים ללמוד [יש מעטים כאלו] או שזמן קצר אחרי החתונה הם לומדים מקצוע מפרנס אם זה בחינוך מיוחד או יש כאלו שאינם מתביישים להיות נהגי אוטובוס גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה ויש אפילו עורכי דין מצליחים ואפילו פונים ללמוד ראיית חשבון הכל עדיף על הבטלה שמביאה לידי…
מטרת הישיבה היא לעשות את האדם לאדם גדול.
אדם גדול הוא אדם עובד ה' מתוך בחירה, בלי שישבו לו על הראש.
בשביל לגדול אכן זקוקים למסגרת, אך עדיף מאוד שהיא תהיה בלתי מחייבת. כמעט ולא מצוי היום בחור שיוכל לגדול בתורה כמו הרב אלישיב זצ"ל- ללמוד כל היום לבד ב'אהל שרה'.
מצד שני, בחור שגדל עם משגיח שמעיר אותו בבוקר, שקובע לו את סדר היום, יהיה בחור עם נפש קטנה ולחוצה, שכל הגדילה שלה תלויה בקיומו של המשגיח. למותר לציין מה יקרה לתורה שלו כשהוא יצא מהישיבה…
הישיבות כפי שאני רואה אותן צריכות להיות עם מסגרת ומעטפת כללית, אך תוכנה נתון בידי התלמידים.
כך הבחור יוכל בעצמו לקבוע לעצמו סדר יום, יעדים, מטרות והספקים בלימוד. הישיבה תספק את התשתית לכך- יש סדרים קבועים- בוקר צהריים וערב, יש מסכת שנלמדת, שיעורים שנמסרים וכו', אבל הבחירה נתונה תמיד בידי התלמיד: בכל רגע נתון הוא יכול להשאר לישון בחדרו, או ללכת הביתה. הוא בוחר לא לעשות זאת, מרצונו החופשי.
ככה מגדלים אדם גדול.
נשמע מאוד נחמד ומחושב אבל חסר הרבה פלפל, מה שצריך זה דוגמא אישית להסתכל על מישהו מלמעלה שלצערנו היום לא רואים את זה, אני כבר לא צעיר זכיתי לראות את הדורות הקודמים כמעט 3 דורות אחורה, ואם משווים את כל אלה לבני דורנו זה פורימשפיל אחד גדול לצערנו אין לבחור שום סיבה לשאוף, למשל בתקופת בחרותי בישיבה בחור שלמד והיה עמל בתורה, כמובן ראש הישיבה בה הוא למד היה גם אחד מגדולי מנהיגי הדור ההוא, כתוצאה מכך באו אליו שועי ארץ, ותמיד הגדול ההוא היה מקבל בחור שעמל בתורה לפני כל אלה גם אם הוא למשל הגיע מאוחר יותר הדברים האלו ועוד דברים מהסוג הזה גרמו בדורי לייקר מאוד את התורה ולקבל חשק לעמול בה ולדעת אותה, היום לצערנו זה לא קיים [אולי כן קיים ואיני יודע לא ראינו אינה ראיה] וזו אחת הבעיות שאין שאיפות לגדול בתורה, לצערי הרב כשהייתי צעיר לפני למעלה מ40 שנה היה לתלמידי חכמים גם אם הם לא נשאו משרות ותמונתם לא הופיע בכל צהובון, היה כבוד אליהם היום גם אם כבר כן מכבדים, אולי מכבדים את הפרסום שלו לא את גדלותו האמיתית תלמיד חכם שיודע כל התורה כולה אם הוא נחבא אל הכלים אף אחד לא יספור אותו לעומת זאת עם הארץ דאורייתא אם הוא לובש איצטלא דרבנן [כל מפלגה והאיצטלא שלה] ויש לו עדר שוטים שנוהים אחריו מתחשבים בדעותיו הבעלבתיות ומכבדים אותו ולכן הדור נראה כמו שהוא נראה, יש בדורנו תלמידי חכמים נחבאים אל הכלים [מעטים אבל יש] ואף אחד לא סופר אותם כי אין להם טונות בשר דו רגלי שרץ אחריהם
סליחה מכבודו,
לא שמעתי שהבחורים שיוצאים מישיבת "אור ישראל" פרקו עול כשהתחתנו…
אין ספק שהקצנה לכל כיוון היא לא טובה אבל חובה שיהיה תוכנית וחלק ממנה צריך ליהיות בחופש פעולה
למרדכי, אני משתדל בלי שמות ואני מבקש מהמגיבים בלי שמות אין לי שום עניין לתקוף ציבור או פרטיים אלא שיטות, ולגופו של עניין אף אחד לא מדבר שמורידים את הלבוש ופורקים עול עם כוונתך להראות כמו חילוני או דתי לאומי, מדברים בדברים עדינים יותר שלא מורגשים כל כך בחוץ, נכון שהבחורים ממשיכים להתפלל 3 פעמים ביום וחלק גדול נמצאים בכולל ואפילו לומדים אבל אין להם שום טעם בחיים לאחר 5 שנות נישואין הם מרגישים יובש ושחיקה מדהימים [הרב בוצ'קובסקי כתב על זה את אחד מספריו ואני רואה את זה בשטח בכל מקרה] נישט קיין תלמיד חכם און נישט קיין עם הארץ לא לפה ולא לשם יושבים לפעמים 50 שנה בכולל באותו עמוד ראשון של האשה נקנית זה חורבן גדול אין שאיפות ואין כלום [בנתיים ב50 שנה האחרונות לא יצאו כמעט גדולי תורה אלא אם כן תוריד את מפלס הערך המינימלי מה זה גדולי תורה]
נראה לי שהגישה צריכה להיות שונה.
הישיבות של ימינו, וזה נכון במידה רבה גם לישיבות גבוהות שאינן חרדיות, מתבססות על המודל הישיבתי ליטאי הקלאסי. אני לא יודע אם נכון להכניס בו שינויים.
השינוי צריך לבוא ממקום אחר – צריך להבין שלא כולם צריכים ללכת לישיבה. צריכים להקים תיכונים חרדיים לבנים, שבהם ילמדו לצד לבנה קבועה של לימודי קודש, את לימודי הליבה, ואחר כך יתגייסו לצבא/ימשיכו ללימודים אקדמיים/ילכו לעבוד, כל אחד לפי עניינו. הישיבות הגבוהות יישארו כמות שהן, יציבו סטנדרטים גבוהים מאוד של מצויינות בפני הבאים בשעריהן – בקיאות במאות דפי גמרא גפ"ת, יכולות עיון גבוהות מאוד וכד'. אלה שיעמדו ברף הנדרש לא יצטרכו את מנגנוני הבקרה המדוברים ואלה שלא, חבל על הזמן שהם יבזבזו בישיבה. שינצלו אותו לדברים שיביאו תועלת להם ולעולם.
בציבור החרדי אין מצב שבחור לא נשוי לא ילך לישיבה חבל על הדיון בנושא
מדבריהן של חיה ונחמה עולה שהרבה כתובות אינן תקינות – הן וחברותיהן היו צריכות לחתום על כתובותיהן, לא בעליהן ה"רופסים" וה"מסורסים" (אני רק מצטט)… אכן כדי להצמיח קבוצה של גדולי-תורה אמיתיים צריך הקרבה עצומה מצד נשותיהם, אבל מדוע אלפי נשים חרדיות צריכות לקרוע עצמן בפרנסה ולכרוע ללדת, בעוד שה"רופסים" וה"מסורסים" מתבטלים למחצה-לשליש-ולרביע, בהיותם נטולי ההשכלה הבסיסית והיכולת הנפשית להתמודד עם אתגרי הפרנסה ועם ה"שטאנץ" החברתי בו הם חיים.
זהו "שטאנץ" חברתי מעוות, אשר רק תסיסה מלמטה יכולה לשנותו קמעא קמעא.
ליהודי ישראל, הבעיה הזו היא חלק מפאזל הבעיות בהנהגה החרדית [הקורונה אסונות מירון וקרלין חשפו את קצה הקרחון] ההנהגה רקובה לגמרי ובכלל לא מעניין הגדלות שלך בתורה, אלא הדברים נקבעים על-פי קריטריונים שונים. כתבתי כבר בכמה פוסטים על איך שמינו את הסנהדרין ואין לי כח לחזור על זה, חייבים לשנות את ההנהגה מהמסד עד הטפחות ולקחת להנהגה תלמידי חכמים ידועי שם [כתבתי באחד הפוסטים איך יודעים מי תלמיד חכם אמיתי בלי לבחון את ידיעותיו בפרט עכשיו בתקופת הקורונה ואסונות מירון וקרלין, זה לשון הגמרא פסחים מ"ט ע"ב, אמר רבי אלעזר עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך שנאמר כי הוא חייך וארך ימיך על חייו לא חס על חיי חבירו לא כל שכן, ומזה מכלל לאו אתה שומע הן שתלמיד חכם גדלותו נמדדת לפי ערכו לחיי אדם]
מפחיד ומרגש
לפי הכתבות והתגובות בכלל באתר הזה אין שאלה שאנחנו עומדים בפני שינויים גדולים, השאלה כמה מהר הם יקרו האם זה יהיה הדרגתי או בקפיצות של שתים שתים.. היום הכל משתנה יחסית מהר.
כואב להבין (כבר מזמן) שהדרך שהאמנו בה תמיד ללא תנאי חסרה מאד ועיקרה נועדה לשמר ולא לגדל והיא כבר לא מתאימה כפי שהיא לרבים בציבור.
ככה זה כשעסוקים רוב הזמן בשמירה מפגעים מבחוץ ולא בבנייה של הפנים ובהבנה של השינויים שצריך לחולל עם הזמן.
כידוע "למבינים" בכדורגל (להבדיל אלף אלפי וכו..) כשעסוקים בהגנה ולא בהתקפה בסוף חוטפים את הגול וזה לא עובד..
במחשבה של בניית עולם התורה לפני שנים זה היה הדבר הנכון, וגם אפשר לשמור כמות לא גדולה של ציבור "כתיבת נח" אבל לא ציבור גדול כל כך ההולך וגדל מיום ליום
מוסיף ואומר שחוסר היכולת הזו למנף יכולת לימודית לידע המשתקף בעמידה במבחן כלשהו היא אחת הסיבות המרכזיות לנשירה של יוצאי עולם הישיבות מהפקולטות למדעים והנדסה באקדמיה. בעיניי ראיתי חברונרס נטויי גרון, יפי בלורית ותואר שנחשבו בישיבה למבריקים ולמחברי חבורעס נפלאות, שלא הצליחו ליישר מבט לציון 62 שלהם במבחן הראשון באינפי.
וואו
יישר כוח
לדעתי לא צריך לשנות כלום בישיבות. הישיבה היא מוסד קלאסי, שהתעצב לצורתו המוכרת ב-200 השנים האחרונות על פי המודל של ישיבות ליטא ויש דברים שלא צריך לשנות.
לדעתי, צריך לחזור לאותו מודל כשדרישות הקבלה לישיבה היו יכולת להיבחן על מאות דפי גפ"ת בעל פה או יכולות עיוניות מקבילות הגבוהות בהרבה משל בחור ישיבה ממוצע של ימינו.
מי שיעמוד בדרישות הללו לא יצטרך שום תכנית לימודים כדי להתקדם בתלמודו ולהגיע להישגים נאים. עבור כל היתר יש להקים מסגרות תיכוניות חרדיות עם תכנית לימודים מסודרת שתכלול גם לימודי גמרא לבגרות ואחר כך לשלוח אותם לשירות צבאי, לאומי או לימודי מקצוע/אקדמיה. שיגדלו להיות בעלי בתים טובים, קובעי עיתים לתורה ועם מספיק ידע בסיסי כדי לא להיות עמי ארצות.
במצבנו היום, לרבים מבחורי הישיבות אין אפילו הידע הזה – הם סתם שורפים את זמנם בישיבות ואינם מביאים תועלת לא לעצמם ולא לעולם.
אותו איש עסקים מוצלח, האבא של נ' – באיזו ישיבה הוא למד ואיזה מסלול הוא עבר?!
אצלינו בישיבה, ראש הישיבה הסביר – שהסיבה שאין מבחנים בישיבה היא, שרוצים שהבחור יתחבר באמת ללימוד ברמה גבוהה, ולא רק מן השפה ולחוץ כמו למשל בבית ספר שלומדים בשביל המבחן וכשמסיימים את המבחנים זורקים/ שורפים את הספרים בשביל להיפטר מהחומר ה'מציק'.
חייב לציין שיש בזה הגיון רב, רק שמיד נשאלת השאלה ומה בנוגע לאחרים שזה לא השפיע עליהם ולא גרם להם להתחבר כמצופה, אולי לפחות בשבילם צריך לעשות תמריץ או משהו מחייב.
אז, הוא הודה בפה מלא שהמטרה העיקרית בישיבה היא להיות 'תיבת נוח' מפני הרחוב, ולתת אווירה וסביבה לימודית לאותם אלה הרציניים והמוצלחים שבאמת יש סיכוי שייצא מהם משהו, כי מאוד קשה לשבת בפינה וללמוד, וצריך אווירה של לימוד מסביב, וכל השאר?! כל השאר לפחות יצאו יהודים טובים!
כלומר, אם אנשים חושבים שראשי הישיבות לא מודעים למה שקורה מסביב, אז ראוי שיבינו שהם מודעים בדיוק למה שקורה מסביבם, ולא רק זה, הם מוכנים להקריב כביכול את הבחורים הפחות מוכשרים על מנת שהטובים יצאו כמו שצריך.
במילים אחרות אני לא מצפה לשינוי מתוככי הישיבות, מפני שהם גורמים במו ידיהם לתוצאה במודע, הפתרון יכול לבוא רק מבחוץ
טוב למי שמצוי במציאות המדוברת העובדות ידועות ומתוארות כאן נכוחה והיא כוללת את כל מגזרי הישיבות גם בתיאור על הישיבות וגם על התוצרים לאחר הנישואין
השאלה המעשית כרגע האם יש דרך לייצר מסלול חלופי
לצערי התשובה היא שלילית כרגע בגלל הרבה סיבות…. חינוכיות תרבותיות וכו
בעיני הפתרון כרגע הוא מעורבות הורית יותר משמעותית ביחס לכל הכשלים שהוזכרו.