מה באמת חוגגים בחג השבועות?

בשנים הראשונות לאחר נישואי שמתי לב לשתי תופעות הקשורות לחג השבועות, אשר לא הייתי ער להן בעודי תלמיד ישיבה.

האחת היא הקושי הגדול ותחושת הזרות שחווים יהודים טובים וכשרים העוסקים לפרנסתם ואין תורתם אומנותם כשמגיע חג השבועות. האוירה המרוממת והגדולה של קבלת תורה המגיעה לאחר ’רצופות’, שקיעות בתורה בין כתלי הישיבה מתחילת הזמן ברצף אחד לקראת מתן תורה בחג השבועות, היא חלק בלתי נפרד מהחוויה של כל בחור ישיבה. גם אצל בחור שפחות משקיע, האוירה הכללית בישיבות הקדושות ובבתי המדרש סוחפת את כל יושבי בית המדרש.

כאשר יהודי בעל משפחה אשר אינו עוסק בתורה לאורך כל היום מגיע לימי ההגבלה, עולה בלבו תהייה: לשמחה מה זו עושה? האם אני באמת חלק משמחת היום הקדוש? אמנם אני משתדל לקבוע עתים לתורה, אך איני תלמיד חכם ואפילו לא בן תורה, ומה יש לי לחגוג?

כאשר יהודי בעל משפחה אשר אינו עוסק בתורה לאורך כל היום מגיע לימי ההגבלה, עולה בלבו תהייה: לשמחה מה זו עושה? האם אני באמת חלק משמחת היום הקדוש? אמנם אני משתדל לקבוע עתים לתורה, אך איני תלמיד חכם ואפילו לא בן תורה, ומה יש לי לחגוג?

התופעה השניה היא חוסר החיבור של נשות ישראל לחג השבועות. רבות הן הנשים אשר בתחושתן זהו חג לגברים בלבד: הרי אין בחג הזה מצות, אין סוכות, אין מרור וד’ כוסות, וכל מה שחוגגים הוא עסק התורה כל הלילה בבית המדרש. מטבע הדברים בליל החג מקצרים בסעודה לאפשר לבעל ולבנים ללכת ללימוד של הלילה, ובבוקר כל הגברים ישנים אחרי לילה של לימוד מרומם, כך שהנשים מוצאות עצמן מעט מחוץ לשמחת היום הגדול הזה.

לקושי זה, בשני המקרים, יש תוצאות עגומות שאפרט להלן – מחירים שאנו משלמים מעבר לעצם החמצת מצות "ושמחת בחגך".

אם היהודי החרדי העובד היה מרגיש חלק בלתי נפרד משמחת החג, החג הגדול הזה היה מעניק לו התעוררות רוחנית בשגרת החולין של ימי הקיץ. דא עקא שלא רק שאין ימים אלו מעניקים לו התרוממות הרוח אלא להפך, על פי רוב מתוך תחושת הזרות וחוסר החיבור נולדים לפעמים ניכור וניתוק מבית המדרש ומעסק התורה. אדם אינו מסוגל לחיות בתודעת חטא, והוא אינו מתרצה לחיות עם פערים בין מה שחשוב לו לבין המציאות. ולכן, כדי לגשר על הפער, הוא עושה את המציאות לאידאל. כך נולדת בלבו תחושת זרות כלפי בני התורה, והחשק לעסוק בתורה בעצמו הולך ויורד.

בעזרת הנשים נפוץ לראות עיסוק יתר בהכנת מאכלי החלב. אשה שמכניסה בו את כל לבה, אם אין בכך ביטוי לעומק רגשי ותודעתי, הרי שבסוף החג תצא מתוסכלת ומרוקנת נפשית. תסכול זה עלול לפעמים גם להקשות עליה לפרגן לגברים שהולכים ללמוד ביום הזה, והוא יוצר ניכור רגשי כלפי החג.

הקושי טמון בתפיסה מוטעית של חג השבועות. ברצוני להרחיב מעט על טעות זאת, ולנסות להציע מבט אחר על מהות חג השבועות, כדי להאיר את המקום הנכון והטבעי שיש לכל אחד מעם ישראל בשמחת החג. ואולי מתוך כך גם בני התורה העוסקים בתורה תדיר יזכו לאור חדש של חיבור.

יום חתונתו – זה מתן תורה

אנשי כנסת הגדולה טבעו לנו בתיאורם למהותה של שמחת חג השבועות את המילים "חג מתן תורתנו", ומילים אלה מסבירות מהו הדבר שחוגגים בחגיגת הרגל של שבועות. אך טבעי שיבואו יהודים לכלל טעות ויחשבו שהשמחה בחג זה היא שמחתם של עוסקי התורה על הזכות העצומה של לימוד תורת ה’.

אך המתבונן יראה שאין השמחה מכוונת לעסק התורה כדבר העומד בפני עצמו, אלא על מעמד מתן תורה אשר ארע ביום החמישים ליציאת מצרים.

ננסה להתבונן כיצד התורה עצמה מתארת את מעמד הר סיני ומתן תורה, משה רבנו אומר לישראל: ה' אֱ־לֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב. לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת, כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים. ובמקום אחר כתוב וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר… וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ… וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ… וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הרי שמעמד הר סיני בעיקרו ומהותו הוא מעמד הברית, מעמד כריתת הברית והעמדת קשר בל יינתק בין ה’ ובינינו, ואילו לימוד החוקים והמשפטים התחיל אז ונמשך לאורך זמן שהותם של ישראל במדבר.

ואכן, כבר לפני מעמד הר סיני רואים שזהו הרעיון שבמעמד הר סיני: הקב”ה מצווה את משה לשאול את ישראל אם הם חפצים בברית אתו, וכשעם ישראל נענים בחיוב וברצון נולד מעמד הר סיני. הדבר כתוב מפורשות: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכׇּל הָעַמִּים כִּי לִי כׇּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ. וכשעם ישראל נענים: וַיַּעֲנוּ כׇל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה, הקב"ה שולח את משה לצוות את ישראל להתכונן למעמד הר סיני: הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם.

פסוקים אלה מוכיחים כי מעמד הר סיני אינו מעמד מסירת התורה כשלעצמו, אלא מעמד כריתת הברית בין ה’ ובין עמו. במעמד זה פותח ה’ לפניהם את כל שבעת הרקיעים, ועיניהם רואות כי ה’ הוא הא־לוהים בשמים ובארץ ואין עוד מלבדו. בכך גם מתאפשרת מסירת התורה על ידי משה רבנו, כאשר ה’ מראה לעיני כל העם כי בחר במשה עבדו להיות מוסר התורה. עם ישראל כולו עונה כאחד "נעשה ונשמע", ומשה זורק את הדם ומכריז: הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. מתן התורה לפיכך עניינו מסירת השליחות להביא את גילוי רצון ה’ בעולם ולהביא את העולם לייעודו, לידי עם ישראל. זוהי נתינת התורה שנעשתה במעמד הר סיני.

החלק המשמעותי ביותר בחג מתן תורה הוא כניסתנו לברית עם ה' יתברך. כריתת ברית זאת היא היסוד והתשתית לכל העבודה הרוחנית שלנו, והיא הבסיס לקיום המצוות ולימוד התורה של עם ישראל לדורותיו. והאם בברית זאת יש יהודי שאין לו חלק?

מכל זה נראה ברור כי החלק המשמעותי ביותר בחג מתן תורה הוא כניסתנו לברית עם ה' יתברך. כריתת ברית זאת היא היסוד והתשתית לכל העבודה הרוחנית שלנו, והיא הבסיס לקיום המצוות ולימוד התורה של עם ישראל לדורותיו. והאם בברית זאת יש יהודי שאין לו חלק? האם ליהודי העמל לפרנסתו ואין 'תורתו אומנותו' יש פחות שייכות לברית של עם ישראל עם בורא העולם? וכי נשות ישראל שבהן הפרשה פותחת – כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב – אינן חלק בלתי נפרד מהברית הזאת? האם יתכן שיהודי יחשוב שברית זאת נכרתה עמו באופן אישי יותר משאר כלל ישראל? הרי זאת טעות גדולה. היא מביאה רבים וטובים לתחושת ריחוק, במקום שירגישו שמחה על היותם חלק ה’ ונחלתו.

***

אחר הדברים האלה, ראוי להדגיש כי לימוד התורה הוא בוודאי חלק בלתי נפרד מהברית של עם ישראל עם הקב”ה, ואין קיום לברית אלא מתוך עסק בדבר ה’ תדיר. וודאי שמי שחלקו בקיום הברית ניכר ביותר אין מתאים יותר מלעסוק ביום הזה בדבר ה’ אשר ניתן לנו מתוך הברית. אך עניין זה אינו מעמעם את קיום הברית דרך כל המצוות ושמירת דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט. וקיום זה רלוונטי לכל עם ישראל כולו.

זאת המהות של חג מתן תורה, והיא משותפת לכלל ישראל, גדולים וקטנים, אנשים, נשים וטף. וכמו שייסד הפייט:

וּבָאוּ כֻלָּם בִּבְרִית יַחַד

נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע אָמְרוּ כְּאֶחָד

וּפָתְחוּ וְעָנוּ ה' אֶחָד.

משום כך מסבירים חז"ל על הפסוק בשיר השירים "יום חתונתו" – זה מתן תורה, שהרי עם ישראל כרתו ברית עם ה’ ממש כחתן וכלה הבאים בברית הנישואין וקושרים את חייהם יחד.

ברצוני לסיים את המאמר בדברי קדשו של רש”י הקדוש בפירושו על שיר השירים: "מי יתן וישקני המלך שלמ' מנשיקות פיהו כמו מאז… אך אני מתאוה ושוקקת להיותו נוהג עמי כמנהג הראשון כחתן אל כלה פה אל פה כי טובים לי דודיך מכל משתה יין… על שם שנתן להם תורתו ודבר עמהם פנים אל פנים ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה ומחלים פניו לקיים דברו וזהו ישקני מנשיקות פיהו".

הלוואי שנזכה בקרוב לשמוע שנית לעיני כל חי "הן גאלתי אתכם אחרית כראשית להיות לכם לא־להים".

תמונה:  באדיבות Chat GPT