צריך עיון > סדר שני > תורה וחיים > מה האידאל החינוכי שלנו: נצח או מלכות?

מה האידאל החינוכי שלנו: נצח או מלכות?

האם הדמות האידיאלית של החינוך שלנו היא דמותו של משה רבנו "איש האלהים" הפרוש מן העולם, או דוקא דמותו של דוד המלך, שראשו בשמים אך רגליו נטועות היטב בארץ?

י"א שבט תשפ"ג

אחת הדרכים לעמוד על טיבה של אידאולוגיה או גישה בחינוך היא לבחון מהי דמות האדם האידאלי בעיניה. באמצעות מאפייני אותה דמות ניתן לעמוד על סולם הערכים של השיטה ולקבל תמונה ממשית של האידאלים המופשטים שלה.

ברוח זאת, ברצוני לבחון מי היא הדמות האידאלית של התורה. אינני שואל על זרם אידאולוגי ספציפי בעולם היהודי, כמו הזרם החרדי, הישיבתי, החסידי או הייקי; אפילו לא על הדרך החז"לית. שאלתי היא על התורה עצמה.

האם אכן דמותו של משה רבנו היא המודל של החינוך התורני, שכל אדם צריך לשאוף להגיע למדרגתו, או שמא, אף שהוא נחשב האדם הנעלה ביותר, הוא אינו המודל האידאלי היחיד של החינוך

הדמות החשובה ביותר בתורה, וממילא במסורת היהודית כולה, היא משה רבנו. בתורה הוא מכונה "איש אלהים", ביטוי שדרשו חז"ל ואמרו, "מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלהים." כמו כן, נאמר כי לא קם עוד נביא כמוהו וכי הוא שונה בנביאותו משאר הנביאים בכך ש"פה אל פה אדבר בו". בלשון הראשונים הוא מכונה לעתים "מבחר המין האנושי" (הרמב"ם בפירוש המשניות ובהקדמה לפרק חלק; רבי יוסף קארו בהקדמתו לבית יוסף, ועוד).

יש מקום אפוא לומר כי דמותו של רבנו איש האלהים, הדבוק בשכינה, שנמסרו בידו ארבעים ותשעה שערי בינה, שהצליח להתעלות תכלית ההתעלות האפשרית מעל החולשות האנושיות, היא הדמות האידאלית, המסמנת את קצה הדרך שבה האיש היהודי מבקש ללכת. הדמות האידאלית של התורה מורה לנו את הדרך להתעלות, לדבוק בה', להיות קודש קודשים.

עם זאת, יש לשאול אם אכן דמותו של משה רבנו היא המודל של החינוך התורני, שכל אדם צריך לשאוף להגיע אליו, או שמא, אף שהוא מוצג בתור האדם הנעלה ביותר, הוא אינו המודל האידאלי היחיד של החינוך. הוא חורג מהתחום האנושי הרגיל, ואולי דוקא משום כך יש לצדו מודל אידאלי נוסף.

על רקע שאלה זו אבקש לעיין בשתי סוגיות אגדתיות בתלמוד, המנגידות את דמותו של משה רבנו אל דמות מרכזית אחרת, דוד המלך, ומציגות השגים של דבקות והתעלות שדוקא דוד המלך זכה להם ולא משה רבנו.

 

ישיבה ועמידה: בין משה לדוד

במסכת זבחים (קב, א) דנים חז"ל בהשג הבולט ביותר של דוד המלך: הענקת שבט המלוכה לשושלת שלו, לו ולזרעו עד עולם. וכך אומרת הגמרא:

אמר עולא: בקש משה מלכות ולא נתנו לו, דכתיב: אַל תִּקְרַב הֲלֹם, ואין הלום אלא מלכות, שנאמר: מִי אָנֹכִי ה' אלהים וּמִי בֵיתִי כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם.

משה רבנו מבקש להתקרב לשכינה המתגלה בתוך הסנה, אולם הקב"ה אומר לו "אל תקרב הלם". אין לך רשות להיות קרוב כל כך לשכינה, ובכך נמנעה ממנו הזכות שקיבל דוד המלך להתקרב "הלום", כפי שהוא אומר, כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם. לקרבה זו לשכינה זוכה רק מלך ישראל. בקשתו של משה להתקרב היא בעצם בקשת מלכות, והיא לא ניתנה לו, אלא רק לדוד המלך. דוד מתפעל ומתרגש מזכות זו, ואומר (לאחר שנתבשר על בחירתו למלוך על ישראל לעולם, הוא וזרעו) מִי אָנֹכִי ה' אלהים וּמִי בֵיתִי כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם.

ישיבה בבית ה' משמעותה קרבה נינוחה ונעימה […] עמידה, לעומת זאת, אין בה נינוחות כל כך: העומד נמצא בתפקיד, "לעמוד לשרת לפני ה'", בניגוד ליושב, החוסה בצל קורתו של ה'

השימוש בביטוי "עד הלם" כדי לציין השג מסוים אכן רווח בשפה העברית, גם המדוברת, אולם משמעותו המילולית של הביטוי היא "עד כאן". מעיון בפסוק המביא את דברי דוד המלך נראה שאכן הוא משמש לשתי המטרות האלו בו זמנית: וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר מִי אָנֹכִי ה' אלהים וּמִי בֵיתִי כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם. "עד הלום" אפוא הוא "עד לפני ה' ", וכמו שדרשו חז"ל: "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, שנאמר וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי ה' (יומא כה, א). דוד המלך מבטא את רגשי ענוותו לנוכח גודל הזכות לשבת בעזרה, זכות השמורה רק למלכי בית דוד, שאפילו משה רבנו לא קיבל.

הזכות לשבת בבית ה' מופיעה מספר פעמים בשירותיו של דוד המלך: אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ – שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי (תהלים כז, ד); אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים. ישיבה בבית ה' משמעותה קרבה נינוחה ונעימה, "לחזות בנועם ה'". היא חלק מה"טוב וחסד" המתוארים קודם לכן: תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי, דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, כּוֹסִי רְוָיָה. עמידה לעומת זאת אין בה נינוחות כל כך: העומד נמצא בתפקיד, "לעמוד לשרת לפני ה'", בניגוד ליושב, החוסה בצל קורתו של ה'.

דוד המלך זכה אפוא לקרבת ה' מיוחדת שלא זכה לה משה, והיא הישיבה לפני ה'. במה זכה דוד לכך? עיון בסוגיה נוספת המנגידה בין משה לדוד יספק לנו הבט נוסף על דבר הפלא הלזה.

 

כינורו של דוד: חיבור שמים וארץ

בתחילת מסכת ברכות דנה הגמרא בזמני הלילה השונים, בהתחלקותו למשמרות. מתוך כך נמשכת הגמרא לדון בזמן חצות הלילה ומביאה על כך את הפסוק, חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. דוד המלך היה קם כל לילה בחצות כדי לעסוק בתורה או בשירות ותשבחות (הדבר נדון שם בגמרא). על כך מקשה הגמרא שם, מנין ידע דוד מתי בדיוק מגיע חצות הלילה?:

ודוד מי הוה ידע פלגא דליליא אימת? השתא משה רבנו לא הוה ידע, דכתיב "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים", מאי כחצות? אילימא דאמר ליה קודשא בריך הוא כחצות – מי איכא ספיקא קמי שמיא? אלא דאמר ליה בחצות, ואתא איהו ואמר: כחצות, אלמא מספקא ליה – ודוד הוה ידע?

השימוש במילה "חצות" מחייב היכר לזמן זה. האם ניתן לחוש בחצות הלילה, ברגע הזה שהלילה נסוג לקראת היום? או שמא הלילה הוא זמן אחיד, אפל, חשוך ודומם, ועד שלא מגיע הבוקר לא ניתן לחוש בו שינוי?

דוד המלך איננו אמנם איש אלוקי כמו משה רבנו ואינו יכול לחוש בהתרחשות שמימית יותר ממשה, אך יש לו דבר אחד שאין למשה – וזהו הכינור. בחצות הלילה מנשבת רוח צפונית, שבני אדם אינם יכולים לחוש בה – גם לא משה רבנו, אולם הכינור יכול גם יכול

בפתיחת הסוגיה (ג, א) אנו למדים על חידושו הלשוני של רבי אליעזר. הוא משתמש בביטוי "סוף האשמורה הראשונה" במקום לציין את השעה שמסתיימת האשמורה. רבי אליעזר מלמד אותנו בכך דבר משמעותי: "הא קא משמע לן, דאיכא משמרות ברקיע ואיכא משמרות בארעא." ורש"י מבאר: "והא קא משמע לן – כשנתן לך סימן זמן הקריאה בסוף האשמורה, ולא פירש לך סימן מפורש, לימדך שיש היכר לכל אדם בדבר, כי היכי דאיכא ברקיע."

רבי אליעזר מלמד אותנו כי הלילה אינו זמן אחיד – אפל, אטום ודומם, ללא התרחשות כלשהי. כפי שיש משמרות ברקיע – כלומר התחלפות של מלאכים או סדר כוכבים, כך יש משמרות בארץ. גם בארץ יש התרחשויות שונות בלילה, ויש בהן היכר – האדם יכול וצריך לחוש בהן, ולא להסתפק בחוויה השטחית והמדכאת של הלילה, כזמן אחד ארוך שאין בו כלום.

מדברי רבי אליעזר ניתן ללמוד, ששאלת נוכחותם של מעברי הזמנים בלילה היא למעשה שאלה על הקשר שבין השמים ובין הארץ. אפלתו ודממתו של הלילה היא כאן בארץ, לא בשמים, שם מתרחשים חילופי משמרות בקול רעש גדול – אך האם ניתן לחוש בזה כאן בארץ?

לכאורה, אם יש אדם שראוי לו לחוש כאן בארץ את המתרחש בשמים – זהו ודאי משה רבנו, איש האלהים, "מחציו ומטה איש, מחציו ולמעלה אלהים". והנה, כאשר הקב"ה אומר לו "בחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים", הוא משנה ל"כחצות", משום שהזמן הזה של חצות הלילה, אף שהוא זמן משמעותי אצל הקב"ה, אין הוא משמעותי כלפי משה כדי להשתמש בו כביטוי. ואם כך אצל משה, איך יתכן שדוד יחוש משמעות בזמן זה? האם דוד יכול לחוש את ההתרחשות השמימית הנקראת "חצות הלילה" יותר ממשה רבנו?

ומכאן לתשובת הגמרא:

דוד סימנא הוה ליה, דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה…

דוד המלך איננו אמנם איש אלוהי כמו משה רבנו ואינו יכול לחוש בהתרחשות שמימית יותר ממשה, אך יש לו דבר אחד שאין למשה – וזהו הכינור. בחצות הלילה מנשבת רוח צפונית, שבני אדם אינם יכולים לחוש בה – גם לא משה רבנו, אולם לכינור מיתרים דקים, עדינים ורגישים. הרוח מרעידה אותם והם מנגנים.

 

לחיות עם כינור

וכי קצרה ידו של משה מלרכוש לו כינור? אין הכוונה כאן אלא על הכינור שבלב. כינורו של דוד הוא המעלה המיוחדת שבזכותה עוטר בתואר "נעים זמירות ישראל". זמירות, שירות ותשבחות אינן באות אלא מלב רגיש במיוחד, המסוגל לחוש בהתרחשויות דקות אשר שאר בני אדם אינם מרגישים בהן. למשה רבנו היה הלילה זמן אפל, זמן שאין בו חצות הניכר, אבל דוד יכול היה לחוש בתוך הלילה כיצד הוא מתחלף ומשנה את כיוונו לקראת הבוקר. משה לא ידע פלגא דליליא, אבל דוד – סימנא הוה ליה.

לכך נבחר דוד המלך, להגיע לקרבת ה' מתוך החיים, להסתכן בחטא הנורא של אשת איש, לחזור בתשובה ובסופו של דבר לזכות לשבת לפני ה'. הוא לא נבחר להיות משה רבנו, לפרוש מן החיים ולהגיע לדרגה של "איש אלהים"

משה רבנו זכה לקרבת ה' שמימית, קרבה של התעלות מעל עכירות החומריות האנושית; קרבה של "ואתה פה עמד עמדי", עמידה דוקא ולא ישיבה, עמידה של פרישה מהחיים הגשמיים, כפי שדרשו חז"ל: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם – לנשותיכם, וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי – ואל תשוב לאשתך.

דוד המלך זכה לקרבת ה' ארצית, של ישיבה לפני ה'. הוא לא פרש מן האשה: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל… וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ… וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה. וכפי שדרשו חז"ל: "כהנה – שית, וכהנה – שית. דהוו להו תמני סרי" שמונה עשרה נשים היה לדוד המלך רשות לישא.

פסוק זה נאמר לדוד בתוכחה על חטאו בבת שבע. זוהי תוצאה (לא בלתי נמנעת, אמנם) של אי הפרישה מהחיים הגשמיים: מי שפורש אפילו מאשתו היחידה, קל וחומר שהוא רחוק מלחטוא באשת איש. אולם לכך נבחר דוד המלך, להגיע לקרבת ה' מתוך החיים, להסתכן בחטא הנורא של אשת איש, לחזור בתשובה ובסופו של דבר לזכות לשבת לפני ה'. הוא לא נבחר להיות משה רבנו, לפרוש מן החיים ולהגיע לדרגה של "איש אלהים".

אולי בחירתו של דוד למלך על ישראל, לישיבה לפני ה', לקרבת אלוקים מיוחדת שאפילו משה לא זכה לה, קשורה לכינור שהיה לו, ולא למשה רבנו.

 

שבט לוי ושבט יהודה: דמויות אידאליות שונות

מי היא אם כן הדמות שהיהדות מבקשת להעמיד? משה רבנו או דוד המלך? איש האלהים או מלך ישראל, נבואה או כינור, עמידה לפני ה' או ישיבה בעזרה? נראה שאין על כך תשובה ברורה. אולי הדבר תלוי בשבטים: תפקידו מטרתו ושאיפתו של שבט לוי הוא להעמיד את משה רבנו, יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, ואילו שאיפתו ומטרתו של שבט יהודה הוא להעמיד את דוד המלך: לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו.

שבט לוי נדרש להבין כי העובדה שהשבט השני אינו מצמיח דמויות כמשה רבנו אינה מעידה על חולשה או כישלון […] וגם שבט יהודה אמור לכבד ולהוקיר את דרכו של שבט לוי, המבקש להעמיד דמויות הפורשות מהחיים כדי להשיג דבקות בה'

כפי שנרמז בתחילת המאמר, יש לשאלת הדמות האידאלית משמעות עצומה לכל אדם, גם לנו הרחוקים מרחק רב מדמויות אלו. הצבתם של משה רבנו או של דוד המלך בקצה הגבוה של הדרך משליכה באופן מידי על הקצה הנמוך וההתחלתי של הדרך – האם לחנך להתעלוּת מעל החיים, לצמצום שלהם, כדי להגיע ככל האפשר לדבקות בה', או לחנך לחיים מלאים ועשירים שדרך חוויתם בעומק וברגישות היא בבחינת קרבת ה'?

מדברי חז"ל על משה רבנו ודוד המלך אנו למדים כי לכל דרך יש השגים משלה. הצענו לשייך את הדמות ואת הדרך לשבטים השונים, שבט לוי ושבט יהודה. גם היום, כאשר עדיין לא זכינו לחלוקה ברורה לשבטים, ניתן לראות כי שתי הדרכים אכן קיימות לזו לצד זו, וההקשרים הרחבים שבהם הן מתחלקות, על פני ציבורים שונים וצורות חיים שונות – מלמדות אותנו כי אכן עם ישראל מכיל בתוכו גרעין של שבט לוי וגרעין של שבט יהודה (כמו גם שבטים נוספים), כל אחד מהם מציב לעצמו דמות אידאלית שונה ודרך חינוכית אחרת.

הבנה זו מחייבת יחס של כבוד והערכה לכל אחת מהדרכים. שבט לוי נדרש להבין כי העובדה שהשבט השני אינו מצמיח דמויות כמשה רבנו אינה מעידה על חולשה או כישלון, משום שאין זו הדמות האידאלית הנמצאת בקצה הדרך שלו. וגם שבט יהודה אמור לכבד ולהוקיר את דרכו של שבט לוי, המבקש להעמיד דמויות הפורשות מהחיים על מנת להשיג דבקות בה'.

Photo by Joel Wyncott on Unsplash

4 תגובות על “מה האידאל החינוכי שלנו: נצח או מלכות?

  • קצת משונה לקחת את הביטוי 'איש האלוקים' שמשמעותו שבאיש אחד שוכנות בכפיפה גם האיש וגם האלוקים, ולהפוך אותו למעין קדוש פרוש בלבד, אני מבין שמעכת"ר משתמש בביטוי הזה כמטאופרה למאמרו כדי להדגיש מה טוב יותר אבל אין צורך, אין לנו ביהדות שום תמיכה בנזירים קדושים ואדרבה למרות שנזיר קדוש הוא הרי הוא גם חוטא זאת אומרת המודל הזה אין לו תמיכה ביהדות בשום צורה, ולא מובן למה צריך לייצר אותו כדי שניתן יהיה לתקוף אותו?
    דרך אגב אצטט כאן וורט נפלא שאומרים בשם מהרי"ל דסקין על הענין של 'אין ישיבה בעזרה' ולמה מרע"ה רצה מלכות?
    אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד

    וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו וכו' ויאמר אל תקרב הלם של נעליך (שמות ג ד-ה) מובא בגמרא (זבחים קב.) "אמר עולא, ביקש משה מלכות ולא נתנו לו, דכתיב אל תקרב הלם, ואין הלם אלא מלכות, שנאמר מי אנכי ה' אלקים וגו' כי הבאתני עד הלם".

    שאל הגה"ק מהרי"ל דיסקין זי"ע – ויש להבין, האם משה רבנו לא מצא זמן מתאים יותר לבקש מלכות? ובכלל, איך זה מתאים למשה שעליו מעידה התורה "והאיש משה עניו מאד"? אלא תירץ בגאונותו: על המילים "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא", אומר הרמב"ן, שאמנם משה היה רחוק מן הסנה, אך בכל זאת הזהירו ה' – מדוע? כי כל ההר נתקדש כאשר השכינה ירדה עליו, כפי שהיה בשעת מתן תורה. ולכן היה על משה לחלוץ את נעליו, כי כל מקום שהשכינה נגלית בו, אסור בנעילת הסנדל, ולכן הכהנים לא נעלו נעליים בבית המקדש.

    היוצא לנו מכך, כי להר סיני היתה קדושה כקדושת העזרה. והנה, באותה העת היה משה רבנו בן שמונים שנה. וזאת ידוע, כי אדם בגיל שמונים אינו מסוגל לחלוץ נעליים מבלי לשבת. שהרי סימן לילדוּת הוא, שיכול לחלוץ נעלו בעמידה על רגל אחת (חולין כד:), אבל זקנים אינם יכולים לחלוץ מנעלם בעמידה, ועליהם לשבת. והיות שאין ישיבה בעזרה שבבית המקדש אלא למלכי בית דוד בלבד (יומא כה:), לא רצה משה רבנו לשבת כשה' הורה לו לחלוץ את מנעליו. אלא שלא יכול היה לחלוץ בעמידה, שהרי היה זקן. לכן ביקש שיתן לו מלוכה, ואז יוכל לשבת אף שקדושת המקום כקדושת העזרה, כשם שמלכי בית דוד מותרים בישיבה. ועל כך השיבו ה': "אל תקרב הלם"…

    (פנינים)
    והדבר צ"ע שהרי כהן שאינו יכול לחלוץ נעליו בעמידה אינו כשר לכהונה וא"כ איך שימש משה בשבעת ימי המילואים כשקודם לכן כבר לא היה יכול לחלוץ נעליו? [ואולי במעמד הר סיני נתרפא? וגם זה צ"ע שהרי במעמד הר סיני נתרפאו החולים והוא לא חולה היה אלא זקן] ועוד שהרי מקרא מפורש שמשרע"ה בשעת פטירתו לא כהתה עינו ולא נס ליחה, ולפ"ז הרי הרבה שנים קודם לכן כבר החלה בו זקנה? ועוד

  • תמהני כיצד לאורך המאמר כבודו אינו מביא את הגמרא אודות דוד המלך: במסכת מועד קטן טז, ע"ב מובא זיהוי של יושב בשבת תחכמוני עם דוד המלך עצמו:
    "אלה שמות הגבורים… אמר רבי אבהו: הכי קאמר ואלה שמות גבורותיו של דוד יושב בשבת, בשעה שהיה יושב בישיבה לא היה יושב על כרים וכסתות, אלא על גבי קרקע… תחכמוני – אמר רב: אמר לו הקב"ה: הואיל והשפלת עצמך תהא כמוני, שאני גוזר גזרה ואתה מבטלה. ראש השלישים – תהא ראש לשלושת אבות"…
    דהיינו: הפסוק כולו הינו תיאורו של דוד, הנזכר בתחילת הפסוק, ורשימת הגבורים אשר לו מתחילה רק בפסוק הבא. לפי מסכת מועד קטן אף עדינו העצני הינו כינוי לדוד:
    "הוא עדינו העצני – כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ"…

    • שלום אילן
      תודה על תגובתך
      אשמח להבין באיזה הקשר הייתי אמור להביא את הגמרא שציטטת

  • בשאלת היסוד העולה כאן
    העיון המרכזי החסר הוא שאלת המלכות המסתיימת בחורבן,פעמיים.
    הנביא שמואל זיהה הכינור שבלב דוד.
    האם מתוך שאבדה נבואה אין ביכולתנו למצוא
    הנהגה ראויה?

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל