לא פעם, מול מדפי הספרים העמוסים, אנחנו מרגישים כמו המתבגרת בת השש-עשרה שלנו העומדת מול ארון בגדים מלא ורוטנת: אין לי מה ללבוש! אנחנו נכנסים לספריה השכונתית או לחנות ספרים חרדית, משוטטים ממדף למדף, נדלקים בשל עיצוב העטיפה, פותחים בעמוד אקראי וסוגרים בחבטה. לפעמים אנחנו באמת מתפתים, בעקבות המלצה של מישהו שעושה רושם אינטליגנטי, לוקחים את הספר ונותנים לו צ'אנס כמעט עד העמוד האחרון, ועד עולם לא סולחים לזה שקרא לעצמו סופר על שבזבז שעתיים וארבעים ואחת דקות יקרות מחיינו.
הספרות החרדית היא ספרות נקייה, המשקפת עולם ערכים מוחלט ומבקש אמונה בתוך מרחב תרבותי קוסמופוליטי מטושטש ואובד דרך. הציבור החרדי עצמו הוא צרכן נלהב, אוהב קריאה ומעורב רגשית. האנשים העושים במלאכת הכתיבה הם חדורי תחושת שליחות, המבקשים לתת את המיטב לציבור קוראיהם, והחרדים כל העת שלא תצא תקלה מתחת ידם. זוהי ספרות יפה במובן הטהור והמתוק של המילה. וככל שמודפסים כותרים רבים יותר, כך גדל, מספרית, אחוז הספרים הטובים על המדף. לפעמים אלו ספרים שיצאו לאור ללא שהתפרסמו קודם בעיתונות, ומשום כך נהנו מחירות ספרותית גדולה יותר. לעתים אלו ספרים שהושקעה בהם מחשבה רבה איך לגעת בתכנים משמעותיים על אף המגבלות. קריאתם היא מסע עומק רגשי ואינטלקטואלי המותיר עלינו את חותמו. לספרות החרדית יש בלי ספק איכויות ספרותיות מסוגים שונים – סגנון המהלך קסם, יצירתיות ומקוריות, שנינות, ידע עולם, נגיעה ברגש ועוד ועוד.
הספרות החרדית ברובה הגדול היא ספרות דידקטית חד-ממדית […] ועולה התמיהה, האם ספרות נקייה שיוצאת מתוך עולם של תורה ואמונה חייבת להיות בינונית עד גרועה? האם אכן עלינו לבחור בין ספרות איכותית לספרות דתית?
אולם דווקא משום כך גובר התסכול מהרדידות והפלקטיות של חלקים גדולים כל כך של הספרות החרדית. במתכונתה הנוכחית היא סובלת פעמים רבות מחוסר כנות רגשית ותודעתית, והיא משקפת תהליכי הסתגרות וצמצום. למרבה הצער, הספרות החרדית אינה רק תוצר של תודעה מצמצמת; היא גם יוצרת אותה מחדש ומקבעת את הצמצום הזה ביתר שאת. השפעה זו מתבטאת לא רק ברובד הטכני, בהשמטת ציורים של ילדות או בהימנעות מאזכור של המילה 'בעל' או 'הריון'. הספרות החרדית ברובה הגדול היא ספרות דידקטית חד-ממדית. משכך, היא אינה יוצרת מרחב שיח, והיא נטולת מרכיבים אמנותיים המאפשרים התפתחות נפשית, ערכית ואישיותית של ממש. ועולה התמיהה, האם ספרות נקייה היוצאת מתוך עולם של תורה ואמונה חייבת להיות בינונית עד גרועה? האם אכן עלינו לבחור בין ספרות איכותית לספרות דתית?
צמצום זה לא רק מביא ליצירת ספרות גרועה, הוא משפיע גם על הקצנת עמדות ומגביר חוסר יכולת להכיל מורכבויות. המחירים של חוסר כנות בשיח הספרותי הם חוסר כנות בשיח הכללי וחוסר יכולת לקבל כל ביקורת שהיא. האכלה בכפית של המסר מחניקה חשיבה ושיקול דעת עצמאי, ומשטיחה שיח בנושאים חברתיים והשקפתיים בוערים. כך שגם אם אנו, הורים ומחנכים, איננו מייחסים חשיבות לאיכות האמנותית של הספרות החרדית, עלינו להיטרד מכך שאלו הם החומרים שילדינו צורכים בשקיקה רבה כל כך.
במאמר זה אבקש להסביר איך הספרות החרדית רואה את עצמה, ובמה היא שונה מהתפיסה המקובלת באשר לספרות, ולהרחיב על שלושה היבטים חשובים של ספרות טובה: א. יכולתה להתמודד עם מורכבויות, ב. מחויבותה לכנות ולאותנטיות – הן סגנונית והן תוכנית, ג. טיב המסרים ומידת מוכוונות-המטרה של היצירה. אחר בחינת נטיותיה של הספרות החרדית בכל אחד מן ההיבטים והצבעה על ההשלכות של נטיות אלה, אציע כיצד תוכל הספרות החרדית לקחת את החוזקות הקיימות שלה ואת הכלים של ספרות אמנותית, ולהפוך לאמצעי ביטוי אפקטיבי ולמרחב תודעתי חי, מקדם ומצמיח.
מהי ספרות חרדית (מפי אומרם) ומנין החורים בעלילה?
"הספרות החרדית איננה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לעבודת השם."
"ספרות חרדית היא ספרות הפותרת דילמות ברוח ישראל סבא, בהתייעצות עם גדולים, בצורה אחראית מבחינה חינוכית."
"זוהי הספרות שעולם הערכים שלה ברור ואחיד. לסופר אין חירות לפרוץ גבולות. הדעות שלו חייבות להתאים לקונצנזוס."
(ציטוטים מפי סופרים שונים במסגרת פאנלים וראיונות ספרותיים)
ציטוטים אלה ודומיהם מייצגים ככל הנראה את ההבדל המשמעותי בין ספרות חרדית וספרות שאינה חרדית. בעולם הספרות החרדי, התפיסה הרווחת היא שספרות ראויה היא בעלת מסר חינוכי ברור וחד משמעי, והיא אינה מציגה את מורכבות החיים ולבטיהם מבלי להציע להם פתרון חותך. מתוך תפיסה זו נוצרה הבהילות להשיג "מטרה חינוכית" בכל הקשת מקלדת. בדרך זו לא תהיה קריאת סיפור ביטול זמן גרידא, אלא אמירה לגבוה. בסיפורים רבים נפתר הקונפליקט של הגיבור בדרך המקורית הבאה: מישהו רואה אותו בקשייו, מייעץ לו מנסיונו ומטיף לו מוסר מגובה בפסוקים. הגיבור בוחר בטוב ואנו משחררים אוויר. גרף העלילה שטוח כמו קרקר, אבל למי אכפת? העיקר שיצאנו מחונכים.
אם נסרוק את הנושאים הנידונים בספרות הקיימת, ניווכח כי מוטל טאבו בלתי כתוב, תרתי משמע, על תכנים מסוימים. אלה הם, שלא לפלא, הנושאים הכי בוערים והכי מטרידים אישית וחברתית: יציאה לאקדמיה, קונפליקט בין זהויות, 'מחירון' השידוכים, היחס לנוער שוליים ולשוליים בכלל, אפליה מגזרית ועוד רבים. נושאים שפרצו את הטאבו, כמו דיכאון וקשיים נפשיים אחרים, מטופלים באופן המצייר בהכרח סוף סגור וסכריני.
הספרות החרדית עוסקת באומץ, ביושרה ובכנות בנושאים אחדים שהיא מוצאת מתחת לפנס. כל היתר – רוב רובן של הסוגיות הבוערות והנוגעות לחיי אדם ממש, בגוף וברוח, אם פרטים ואם ציבור – לא מקבל ביטוי ואף מושתק
במלים אחרות: הספרות החרדית עוסקת באומץ, ביושרה ובכנות בנושאים אחדים שהיא מוצאת מתחת לפנס. כל היתר – רוב רובן של הסוגיות הבוערות והנוגעות לחיי אדם ממש, בגוף וברוח, אם פרטים ואם ציבור – לא מקבל ביטוי ואף מושתק מטעמי קדושת הביטוי, רטוריקה של כביסה מלוכלכת ועוד טיעונים שאין בינם ובין נקיות הדעת ולא כלום. הספרות, שהיא אחד הכלים החינוכיים המשמעותיים ביותר שיש לנו, נכנעת לטאבו החברתי ומשתתקת.
יתרה מכך, כדי לעבור את המשוכות ולטפל ב'תכנים מפלילים' באופן הבטוח ביותר, אין מנוס – על פי הגישה הרווחת בספרות החרדית – מהשטחה רגשית: קשיים עוברים רציונליזציה, רגשות נמוכים נעטפים באידאליזציה, ביקורת מודחקת ומוכחשת; שלל של מנגנוני הגנה המאותתים על חרדה מפני התמודדות כנה ונוקבת. חברה סיפרה לי כי סיפור ששלחה לעיתון נפסל, משום שתוארה בו סצנה שבה אשה מבוגרת נוהגת בחוסר הגינות כלפי נערה צעירה. כשהגברת מגלה את טעותה היא מתנצלת מיד. אולם הוועדה הרוחנית סירבה לקבל את ההתנצלות – אין זה ראוי שאשה מבוגרת תתקפל בפני צעירה, הגם שהיא אינה אמה או דודתה אלא סתם אשה זרה. הערך "המבוגרים תמיד צודקים" צריך להישמר.
כך גם תופעת ה'מקטרות לבעל'. תפקיד הבעל בסיפורים הוא להיות מושלם, לומר את המלה הנכונה ברגע הנכון, ולעולם לא לבטל תורה. האשה היא תמיד המקטרת, החווה קטנות מוחין, המתחבטת עם מידות בלתי מתוקנות. למזלה, בעלה המופלא תמיד נמצא שם, מזכיר לה את ההלכה הנחוצה או את הקטע ההולם מספרי המוסר, והיא תופסת את טעותה ומשנה את נקודת ההסתכלות שלה. באווירה שמימית כזו בוודאי אין מקום לדבר על חילוקי דעות בין בני זוג, שהרי מי יכול לריב עם מלאך?
כדי לעבור את המשוכות ולטפל ב'תכנים מפלילים' באופן הבטוח ביותר, אין מנוס – על פי הגישה הרווחת בספרות החרדית – מהשטחה רגשית: קשיים עוברים רציונליזציה, רגשות נמוכים נעטפים באידאליזציה, ביקורת מודחקת ומוכחשת
חברה אחרת שלי כתבה סיפור העוסק בקשייה של אשה צעירה בתחילת הריון. למרות רצונה לא הצליחה לעצב את דמות הבעל בצורה אמינה: בשל התפקיד התומך שייעדה לו, הוא יצא 'דמות מהספרים'. שאלתיה למה אינה מעניקה לו תכונות אנושיות יותר, והיא הסבירה כי להתמרמר – אסור לו, לגלות קוצר רוח – אין זה יאה לאברך. הצעתי לה להקליל את דמותו ולהעניק לו הומור חינני – אבל גם זה לא עבר מסך, כלומר ועדה רוחנית.
האם ספרות המבקשת לעמוד בסטנדרטיים רוחניים ומוסריים גבוהים חייבת להיות שטוחה כל כך? להלן אבקש לטעון כי גם ספרות שאינה מחנכת במוצהר מתניעה תהליכי שינוי חיוביים. הניסיון הנואש לחנך בכל מחיר נובע מחוסר ידיעה כיצד פועלים טקסטים ספרותיים על הקוראים. ספרות טובה יוצרת שינוי בעצם היותה. ויותר מכך, ספרות שטחית ודידקטית, על אף היותה 'חינוכית' במצג החיצוני שלה, מעבירה מסרים בלתי מחנכים ואף עשויה לגרום נזקים של ממש.
זה לא חייב להיות ברווז – על יכולתה של הספרות להחזיק מורכבויות
באחד ממוספי הנשים התפרסם לפני מספר שנים סיפור המתאר את שברונה של אשה חרדית בעקבות לידת בתה הלוקה בתסמונת דאון: הקושי לשאת את הבשורה, הנפילה, הדילמה הקשה, המסירה של הילדה לאומנה, ולאחר מכן – רגשי האשם המתלווים לצעד זה… יותר משעסק הסיפור ביחס לילדי ת"ד, הוא הציף את הקושי של המשפחה ושל החברה לשאת את החריגות, ונתן לגיטימציה לתגובה רגשית אמביוולנטית.
לא כך חשבו רבות מהקוראות. המערכת הוצפה במכתבים נזעמים: "הדברים הפריעו לי ברמה שרציתי לצעוק (ההדגשה במקור)… לקחו לגיטי את הזכות ואת האושר בלגדל ילדה כזו, והיא – שותקת!" ועוד רבים. מכתבים אחרים לעומת זאת הודו בקושי של ההתחלה, אבל הבטיחו שההמשך מתגמל: "כשאת שומעת מאנשים שהילדה הזו תביא לך אור, את מתרגזת, כי מעולם לא היה לך חושך כמו שהיה כשהיא נולדה. אבל לאט לאט את מגלה שיש בזה משהו… כשאת מגדלת ילד מיוחד, הילדים שלך בטוחים שבכל מצב הם יהיו אהובים ורצויים, כי אצלך בבית לא מודדים אהבה לילד על פי תנאים חיצוניים…"
הסיפור הזה חשף הכחשות וכאבים מודחקים לא מעטים, אבל גם אִפשר לקולות אחרים להישמע, לתהליכי עומק לספר את עצמם. קוראים הרגישו שהם מורשים לחשוף גם את החלקים הפחות פוטוגניים של הסיפור ונוצר שיח המשך כן, עמוק ומפרה.
למרבה הצער, סיפורים המאופיינים ביכולת כזו להכיל מורכבות הולכים ומתמעטים במחוזותינו. בדור המבקש הפשטה והתנהלות ברורה המתאימה להתמודדות עם מאסות של ציבור, גובר הפיתוי להציע מבנים וכללים ולצאת למסקנות. קל לספרות, שהיא חלק דומיננטי של השיח התרבותי, ליפול לתוך הפח הזה. זה 'בטוח' יותר מבחינה ערכית, ותואם את מגמת "האמונה התמימה" שאנו מעוניינים לחנך אליה. עורכות העיתונים מבקשות טקסט שיעבור את הצנזורה, ההורים שקטים שהעיתון עושה עבורם את מלאכת החינוך, הסופרות מבודדות את הפואנטה ומציירות סביבה את העיגולים, והעסק רץ.
סיפור טוב (וחינוכי) הוא סיפור המאפשר לשאת מורכבות. הוא אינו "נושא מסר ברור וחד" כדברי אחת מן הסופרות דלעיל, ואינו "משכפל פתרונות ברוח ישראל סבא" כדברי אחרת, אלא מניח דילמה על השלחן ומאפשר להתחבט בה כך ואחרת
אולם כל זה עשוי לייצר גוויות טקסטואליות, לא יצירות ספרותיות. כל הסגולות שיש ליצירה – השראה, צמיחה, נגיעה, חיבור, אמת – כל אלה חסרים בטקסטים כאלה. סיפור טוב (וחינוכי) הוא סיפור המאפשר לשאת מורכבות. הוא אינו "נושא מסר ברור וחד" כדברי אחת מן הסופרות דלעיל, ואינו "משכפל פתרונות ברוח ישראל סבא" כדברי אחרת, אלא מניח דילמה על השלחן ומאפשר להתחבט בה כך ואחרת. הוא נושא את הידיעה שהחיים אינם חד משמעיים, שהאדם צומח מתוך הקונפליקטים, ושעצם העיסוק בסוגיה נחוץ ומקדם, ומסמן מקום לבירור מפרה.
תפקידה של הספרות הוא להיות המדיום שבין האידאל למציאות – ולא לתת תיאור של מציאות אידאלית. על פי ויניקוט, פסיכואנליטיקן מזרם יחסי האובייקט,[1] יצירת אמנות פותחת בנפש מרחב ביניים, שהוא 'לא פנים ולא חוץ'. כל יצירה – מוזיקלית, ספרותית, ויזואלית וכן הלאה – היא תוצר של חוויה פנימית המתכתבת עם המציאות, אולם איננה המציאות עצמה. גם חווית המפגש עם היצירה: של הקורא, של המבקר בתערוכה, של הצופה בהצגה שעל הבמה, מתרחשת באותו "מרחב ביניים". כשאנו צופים בסרט (או ב'הקרנה חינוכית'), אנחנו יודעים שזו רק הצגה ושכל הנפשות הפועלות הן שחקנים בתחפושת – ובכל זאת אנו מתרגשים עם הגיבור, זועמים על הנבל, עוצרים את הנשימה ברגע הקריטי ומצפים בקוצר רוח לסוף הטוב.
מרחב הביניים הזה הוא מרחב המאפשר לנו להיות בתוך מציאות שונה, לחוות חיים של אחרים ולעבד חוויות לא-לנו, מתוך הביטחון והפניות של שגרת חיינו. זהו כאמור מרחב שהוא לא פה ולא שם, לא פנים ולא חוץ. הוא אינו פנים, משום שהוא מייבא אל תוכו חומרים מן החוץ; והוא אינו חוץ, משום שהחוויה מתרחשת בתוך תוכו של הקורא (או הצופה). כל קורא יוצר את היצירה מחדש ומעניק לה אינטרפרטציה שהיא אישית וייחודית. יצירה אמנותית אינה מציעה בהכרח פתרונות סגורים. לא תמיד זוכה האדם לראות את האור. לעתים היא מחזיקה ניגודים עד כדי פרדוקסליות, אבל בכך היא מרחיבה את היכולות הנפשיות ופותחת את שדה החוויה.
יצירה אמנותית אינה מציעה בהכרח פתרונות סגורים. לא תמיד זוכה האדם לראות את האור. לעתים היא מחזיקה ניגודים עד כדי פרדוקסליות, אבל בכך היא מרחיבה את היכולות הנפשיות ופותחת את שדה החוויה
אף שהדבר נשמע מופרך, היכולת לשהות באותו מרחב ביניים ויניקוטיאני דמיוני היא יכולת בוגרת, המאפיינת אישיות בשלה, יצירתית ובעלת חזון. מבוגרים שחוו התפתחות נפשית לא מספקת ("לא טובה דיה") אינם מסוגלים ליצירה ולמורכבות. מכירים את אלה שאינם יכולים לשחק או להשתטות עם ילדיהם הקטנים כי 'זה שטויות'? חוסר מסוגלות כזה אינו תוצאה של בגרות יתר אלא דוקא של חסך ושל התפתחות לקויה. השהייה במרחב שאינו מציע פתרונות בשחור-לבן יוצרת איום, הגורם להימלט אל הקונקרטי, המעוגן והמוגן.
אצטט לדוגמא מתוך פאנל ספרותי שנערך לפני שנים אחדות, בנושא של התמודדות עם נושאים השקפתיים: "להעלות שאלות בלי לתת להן תשובות – זה משהו שאסור לנו לעשות. אי אפשר לדעת איזו השפעה תהיה לזה על קוראות. הן ישתכנעו מן השאלות ויישארו ללא תשובות." אלא שחרדה כרונית זו מייצרת סיפורים מאולצים ואמירות שטחיות, ובוודאי אינה מאפשרת עשייה משוחררת ואיכותית, שבסופו של דבר משפיעה ו'חינוכית' יותר מכל חומר משוכתב ומתוזמן.
אם כן, היכולת לשאת מורכבויות היא יכולת להיות בספק, לשהות בתהליך, להתחבט עם הדברים ולהיטרד מהם, בלא להיחפז אל הפתרון; לחפש את התשובות בתוכך ולזנוח את החלום על אורים ותומים שיתנו בידך הוראות הפעלה.
יתרה מכך, השפה, מעצם טבעה, קצרת יכולת להעניק לקורא את החוויה עצמה. הקלישאה "דלות המילים מלתאר" אכן משקפת תחושה אנושית רווחת. הטקסט רק מזמין את הקורא פנימה. כל השאר מתיילד בו כשהוא מתחבט בתוך המילים ותוהה על פשר ההד הפנימי העמוק שהן מחוללות בתוכו. כך, לדברי רולאן בארת,[2] הופך הטקסט המודפס ליצירה בעלת משמעות. היצירה מוכרחת את התרגום ואת הטרנספורמציה שמעניק לה הקורא. הצעת פתרונות משום כך היא חסרת ערך, שכן היא מייצגת את עולמו של הסופר, בלא שתעשה את המסע אל הטרה אינקוגניטה, לתוך מרחבי עולמו של הקורא.
לא ייאמן כי יסופר – על כנות וחוסר כנות בספרות
הספרות אמנם מוגבלת ביכולתה להעביר חווית אמת, אולם אסור לה לוותר על המאמץ המתמיד לעשות זאת. אין פגם בפער מסוים בין המציאות לבין מה שהיינו רוצים להיות, וטוב לקבל השראה מאנשים החיים את חייהם ברובד גבוה יותר, גם אם הם רק דמויות עשויות אותיות. אולם, פער רחב מדי יוצר נתק מהשטח ומעצמנו. סיפור על נערה שהפסידה מחנה קיץ משום שלא רצתה להפריע לאביה בעת לימודו – אינו מחנך לאהבת תורה אלא להיפך מזה. הוא מעניק תחושה שהתורה ממררת את החיים, ומעביר את המסר הבעייתי שחלק בתורה ניתן לקנות רק באמצעות ויתורים כואבים.
הספרות החרדית מתקשה להבין זאת למרבה הצער. לדעתה, הספרות אמורה להתעלם מהמציאות ולשרטט אידאל טהור ומושלם. לולא זאת, היא לא תוכל להיחשב "ספרות חינוכית". ככל שהמעשה המתואר הירואי יותר, ככל שהתודעה שמימית ומנותקת מהמציאות, היא מרוצה מעצמה יותר.
הרי הילד חווה את העולם אחרת, ובו יש מבוגרים הטועים לפעמים, ואפילו לא מתנצלים, ר"ל. ובעולם הזה המוזר וההזוי שנקרא מציאות, ההורים לפעמים עושים דברים המשאירים אותו לא רק עם הרגשה של טעות אלא אפילו של חוסר צדק. מה יפנים הילד?
לא זו בלבד, אלא שלספרות דידקטית זו עלולה להיות השפעה הפוכה מהמבוקש. הרי הילד חווה את העולם אחרת, ובו יש מבוגרים הטועים לפעמים, ואפילו לא מתנצלים, ר"ל. ובעולם הזה המוזר וההזוי שנקרא מציאות, ההורים לפעמים עושים דברים המשאירים אותו לא רק עם הרגשה של טעות אלא אפילו של חוסר צדק. מה יפנים הילד? האם הוא באמת ינכס לעצמו את הערך "המבוגרים תמיד צודקים"? סביר יותר שיחשוב לעצמו כי הסיפור הוא תמונת אילוסטרציה, ואין קשר בינו לבין החיים; ואם זהו ספר 'טוב', אזי כנראה מותר לומר או לכתוב דברים לא אמינים לשם מטרה חינוכית וצודקת. אם כך, מותר גם לו עצמו לנופף בערכים בלתי ישימים, ובמקביל לעשות ככל העולה על רוחו בחיים האמתיים. אכן, חינוכי למהדרין.
אם דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, אזי שפה חסרת כנות תהיה, בהתאם, מס שפתיים גרידא. היא לא תשכנע ולא תתמוך בערכים הרצויים. לכל היותר, היא תתחזק מבנים ריקים. תכני שפה שאינם פונים לחוויה של אמת, שאינם מוכנים לשאת ערעור, ספק, חרדה, תהיות ושבר – ייצרו ספרות שהיא לכל היותר שעשוע לשעות הפנאי, חומר המספק אסקפיזם ופסק זמן מן המציאות המורכבת. אבל בכך לא יהיה לה יתרון ממשי על קריאת עלוני פרסום או על פתירת תשבצים.
ספרות כנה היא ספרות נוגעת. הריפוי מתרחש בעצם ההכרה שלה בזרמי המעמקים שבנפשו של האדם. האפקט הטיפולי של הספרות מתגלם בהיותה מצע להשלכות וליחסי העברה.[3] כך היא מתקפת רגשות חבויים או מבישים ומאפשרת להם לצאת למרחב: אם גם גיבור הסיפור עצמו מתמודד עם קנאה-חוסר ביטחון-טינה-תחושת כישלון ויכול להם, אזי לא אבדה תקוותי שלי, האדם מן השורה.
בדומה לזה, אסתר אליצור[4] מצביעה על הטקסט הספרותי כדרך לעורר מגע עם רובדי נפש, רגשות ותובנות הנגישים פחות בדיבור היומיומי. הספרות היא כעין חלון המרחיב את המבט על מורכבות המצב האנושי, דרך נוספת להתוודעות לקול האישי ולמפגש עומק של האדם עם עצמו.
כוחה של ספרות, ובמיוחד של שירה, דווקא באותנטיות שלה. ספרות שאינה כנה לא תיגע בקורא. שירה העוסקת רק במרומם ובנשגב, והמתרחקת מכל סערת נפש שאינה השגה רוחנית, היא במקרים רבים חוויה ריקה.
אוי ואבוי לו לשובב – לחנך בלי להטיף
"לתחושתי, כתיבה היא עיסוק בחינוך לא פחות מהוראה ואולי אפילו יותר. אנשים מתחברים יותר לסיפור מלשיעור יהדות. בכיתה את מדברת אל ארבעים בנות. בסיפור – אל אלפי קוראים." (דברים שנאמרו בכנס ספרות)
יש משהו מפתה בעמידה מול קהל עם מיקרופון ביד ואשראי פתוח להרביץ בו דעת ומוסר, כך שהערבוב הזה בין "סיפור" לבין "אג'נדה חינוכית" צפוי במידת מה. אולם הוא מנוגד למהותה של הספרות.
כדי ליצור השפעה חינוכית חיובית, הספרות איננה צריכה להיות מוכוונת מטרה. די בכך שהיא תספר סיפור. סיפור חי, חם ומטלטל. ניקח לדוגמא את סיפוריו של דוד זריצקי, שהוא מספר סיפורים אמיתי: גיבוריו, לרוב, הם אנשים סטנדרטיים, הבוחרים בחירות בתנאי שטח קשים ("גשר צר"), ומשלמים – לפעמים גם בחייהם (אהרן, "למעלה מן השמש"). אבל שאלו כל בן ישיבה או בת סמינר שנחשפו לסיפוריו, והם יחלקו עמכם בלהט את הרושם העמוק שעשו עליהם הדמויות הארכאיות שלו, הלבושות וינטג' והדוברות בשפה כבדה ובדימויים קשים לפענוח, וגם יספרו לכם מה הם לקחו מהן לחייהם הם. זהו מופת של ספרות שאינה מחנכת במוצהר, שאינה רואה את עצמה מטיפה בשער; אבל היא פותחת חלונות לנפש ומהדהדת במרחב.
"הישמר מפני האור העושה את החדר חלול יותר. מוטב היה לו נשארת בחשיכה, ולבך שאין לו גבולות היה מנסה להיות לבם הכבד של כל הדברים." (המשורר ריינר מריה רילקה)[5]
לאחרונה הולכת וגוברת לאחרונה נטיה של סופרים (בעיקר סופרות) לשתף את הקוראים עד דק במאחורי הקלעים של הסיפור, לפרוש את השיקולים ולהציג אלטרנטיבות, ועל הדרך להבטיח שהקורא יבין מהו המסר שעליו לקחת מן היצירה. "'קורונל' (שם בדוי) היא אני," כתבה סופרת אחת בהקדמה לספרה עתיר הרייטינג. "עברתי את המסלול של הגיבורה על בשרי, וביקשתי להעביר את החוויה הקשה הזו לקוראים. רציתי שידעו כי הקב"ה מלווה אותנו גם כשאנחנו מרגישים לבד." יופי. אם כך, מדוע את יוצרת ספוילר? תני לסיפור שלך בעצמו לקחת אותנו למקום הזה. לשם כך התכנסנו, הלא כן?
נועה ירון-דיין בהקדמה ל"מקימי" שלה עושה בדיוק ההפך. היא מטפלת בחייה של בת-דמותה בזהירות, בעדינות מקצועית ראויה לציון: "אני חייבת לשמור ממנה מרחק ביטחון, אנחנו עדיין קרובות מדי. אני מרגישה את הלחלוחית שעולה בה מטפסת גם לי במעלה הגרון. ולרגע אחד אני אפילו יכולה להיזכר בכאב. (…) אני נשענת אחורה, לוקחת עט, ונותנת לה לדבר."
וההרשאה הזו יצרה את אחד הספרים הטובים, הכנים והנוגעים בפנתיאון הספרות החרדי.
אחד הסיפורים בהמשכים במגזין חרדי ידוע עסק בחייה של בחורה שמסיבות שונות נפגשה עם בחור שעובד. אולם אחרי מספר פרקים הסיפור 'חתך לימין' במפתיע, והבחורה החליטה להתעקש על בן תורה. היה ברור כי הופעלו לחצים על המערכת שלא לאפשר כיוון סיפורי 'בלתי חינוכי' שכזה, גם אם הוא משקף מציאות קיימת ונותן לה הד ובירור. אבל מדוע לא ניתן זמן לכותבת לחשב מסלול מחדש ולהוביל את הגיבורה שלה אל היעד החילופי בצורה טבעית והדרגתית? הרי מדובר בתהליך מנטלי ורגשי הזקוק לזמן, לחשיבה ולהבשלה. אבל לא, חינוך זה השם השני שלנו. המבט שלנו ננעל על קו הגמר כמו אצן על המסלול.
ספרים טובים מחנכים לא כי הם באים לחנך. הם עושים את זה כי כך זה עובד. הם משקפים לנו את רוח האדם, את מאבקיו, את כשליו ואת יכולתו לקום מתוך ההריסות. ואם הסופר מאמין במה שהוא כותב, הסיפור יישא את האמת הזו: "אנא נפשי כתבית יהבית."
פסקי זמן, תהליכים, סימני שאלה ולבטים הם חלק בלתי נפרד מן החיים, ולפיכך גם מן הסיפור. פערים ואי-בהירויות המותירים את הקורא בשאלה מה יבחר הגיבור לעשות, או מה תהיינה תוצאות הכרעתו, או איך יתמודד עם התגובות הקשות וכן הלאה – אלה הם בדיוק המקומות שהסיפור נוגע בקורא. מעמדו האוטונומי של הטקסט יוצר 'חורים', המזמינים את הקורא להתערב ולזקק משמעות מתוך הנאמר בטקסט. הסיפור אינו נותן את כל המידע – זה איננו אפשרי. איננו יודעים מה אירע עם הגיבור לפני כן, בשנים שקדמו להתרחשות, ואין לנו מושג מה יקרה עמו אחרי שנסגור את הספר. אין לנו מידע איך הוא נראה בעיני שכניו, ומה היה עושה לו פוטר מעבודתו (ואילו היה בן כיתתנו בילדות, האם היינו יודעים לראות בו את כל הדברים הטובים?…). יש חלקים בסיפור שהקורא צריך להשלים בדמיונו, מתוך עולם המושגים שלו, מתוך ידע העולם שלו ומתוך אמונותיו ותחושותיו ותשוקותיו. זהו מפגש קונפליקטואלי, מעשיר, מאתגר חשיבה. הקורא מגבש את תפיסותיו שלו לאור המפגש עם הטקסט. הוא מנהל עמו דיאלוג ו'תורם' לטקסט מעצמו, במקביל להיתרמות שלו ממנו. זוהי תכונת אי-המוגדרות של הטקסט הספרותי, שלדעת איזר,[6] (חוקר ספרות, ממעצבי תאוריית תגובת הקורא), מזמינה את הקורא לתהליך של פענוח ואינטראקציה: "התכונה העיקרית האופיינית לטקסט הספרותי היא עמדתו המיוחדת במחצית הדרך בין עולם האובייקטים הממשיים לבין נסיונו של הקורא."[7]
"נסיונו של הקורא" לעומת זאת אינו רלוונטי בספרות החרדית הקיימת. היא מכתיבה לך מה לחשוב ומה להרגיש, ומנחילה לך את ההשקפה הצרופה ביחס לאירועים. ואם לא הבנת עד תום, אזי נמסגר עבורך את שורות הסיכום בטיזר, כדי שתקום מן הספר עם תובנות עובר לעשייתן.
ספרות שפשוט עושה את תפקידה – לספר סיפור, היא הספרות היוצרת אימפקט. הקורא הנבון מתקומם מול הנסיונות 'לחנך' אותו. לא באתי לקבל שיעור יהדות, הוא רוטן בקוצר רוח. אכן, אם נתעקש שהספרות 'תחנך' את הקוראים, נצטרך ללמוד לעשות זאת בדרכים המיוחדות לה. ספרים טובים מחנכים לא כי הם באים לחנך. הם עושים זאת כי כך זה עובד. הם משקפים לנו את רוח האדם, את מאבקיו, את כשליו ואת יכולתו לקום מתוך ההריסות. ואם הסופר מאמין במה שהוא כותב, הסיפור יישא את האמת הזו: "אנא נפשי כתבית יהבית."[8]
***
לפני כשנה וחצי הקמנו, חברי המערכת של "צריך עיון", את "בין הזמנים", מוסף ספרותי חרדי ייחודי מסוגו. הצהרת הכוונות של המוסף היתה להביא ספרות חרדית איכותית, בלא להתפשר לא על ה'חרדית' ולא על ה'איכותית'. החומרים שהתפרסמו במוסף – הסיפורים הקצרים והסיפורים בהמשכים, האלגוריות ומדור השירה – הגישו את החוויה של הכותב החרדי, את עולמו, את לבטיו וקשייו ושמחותיו. טופלו בו נושאים מכל הספקטרום של החיים במרחב החרדי: רווקות מאוחרת, קשיים והסתרת פגמים בשידוכים, קונפליקט אמהות-קריירה, 'באבאות', כשלים בחינוך ורגשי אשם, קשיי זוגיות, כניעה למוסכמות או יציאה נגדן, ואף הסוגיה העדינה של פגיעות… וזוהי אך רשימה חלקית.
יאמרו המלעיגים, הספרות הזו מייצגת חוליים של שוליים, שהציבור המיינסטרימי נקי מהם – ואולם, רבים מסופרי "בין הזמנים" כותבים גם במגזינים ספרותיים אחרים. הכותבים אותם כותבים, הציבור אותו ציבור – רק שכאן יש להם במה וביטוי. תגובות הקוראים משקפות את הצמא של השטח לספרות המספרת את עולמו ומדברת בקולו. להלן מקבץ אקראי של תגובות:
"הסיפורים מציגים זווית אחרת בלתי מובאת עד כה בעולם הספרות החרדי." (חני פ')
"'בין הזמנים' מספר את הסיפור שאף אחד לא רוצה לשמוע." (יהודית)
"יש נשים, לא רבות אולי, שכך הן חוו את הנישואים שלהן. זהו הבעל שאתו התמודדו. הסיפור אינו מייצג בהכרח תופעה כוללת. הוא רק נותן כתף לזקוקות לה." (ציפורה)
"סיפור מדהים. היתה לי חווית קריאה מענגת שכמותה לא זכורה לי זה זמן רב. הסוף היה אגרוף בבטן, אבל עם כל הכאב, זה הרבה יותר חזק מהפי-אנד. תודה על ספרות משובחת." (תמר)
"אני בדרך כלל לא קורא סיפורים. ואם אני חייב, מרפרף בחצי דקה. הפעם, החל מ'כל הזקנים, עם הטבק שדבוק להם לשפם', ידעתי שאני הולך ליהנות. רגיש, חכם ונוגע ללב." (הבעל של…)
"אילו לא קם 'צריך עיון' אלא בשביל 'בין הזמנים', דיינו." (חיים ק')
הפלטפורמה הייחודית של המגזין מאפשרת משובים ותגובות של הקוראים – אל הכותבים ואף בין הקוראים לבין עצמם. הדיונים, ההזדהות, ההתנגדויות, סימני השאלה, החוויה האותנטית – מייצרים סוג חדש של שיח ספרותי. זוהי מגמה מבורכת, שתקוותנו היא שתתפתח ותתרחב ותשפיע בסופו של דבר על המרחב הספרותי החרדי כולו. אין ספק שככל שקהל הקוראים ייחשף לדבר האמתי, הוא ידע לזהות איכות ואותנטיות ולדרוש אותן בהמשך, בדרך שתחיל את חוקי ההיצע והביקוש גם על התחום הזה.
הִיא זֹאת עוֹשָׂה: מִמְּחוֹזוֹת פְּלוֹנִים
תַּפְשִׁיט אֶת הָעוֹלָם מִכָּל זָנָיו בְּכֹחַ
וְתַלְבִּישׁוֹ שֵׁמוֹת וְגוֹרָלוֹת שׁוֹנִים
הַמִּתְחַמְּקִים בַּלָּאט מִן הַחוּשִׁים לַמֹּחַ.[9]
ספרות טובה דורשת מן הכותב איכויות נפשיות ומנטליות, ומפתחת אותן במקביל אצל הקורא. כדי לטפח חשיבה, עומק, הבחנה, חיבור, אהבה – אנו זקוקים לספרות המורשית לחשוב, להבחין, להעמיק, להתחבר, לאהוב. עצם היצירה דורש רפלקציה: יציאה מעצמנו ובחינה של הדברים מן הצד, כאורחים לרגע, בעיניים של זר. יצירה אותנטית, כנה, נוקבת – מחייבת אותנו להתבוננות, לרגישות ולמודעות עצמית, אישית וקולקטיבית – כל זאת עוד לפני שהגענו אל התכנים ואל 'המעשה החינוכי'.
ספרות איכותית, אמיצה ומלאת השראה, היא חלק מהבחינה מחדש של זהותנו – יהודים חרדים במציאות מורכבת בעולם שאיבד בלמים; היא הגשר הישיר שלנו אל לבו של הדור הבא; היא חלק מן המסע שלנו החוצה ובחזרה; בשדות הקרב האלו, הספרא הוא הסייפא.
[1] ויניקוט, משחק ומציאות, עם עובד 1995.
[2] בארת, מות המחבר, רסלינג 2005.
[3] רחל צורן, הקול השלישי, כרמל 2000.
[4] אליצור, אור אחר היא צריכה, כתב-נפש, 5, 12-4.
[5] רילקה, רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה, כרמל 2002, עמ' 49.
[6] וולפגנג איזר, אי מוגדרות ותגובת הקורא בסיפורת. הספרות, 21, 15-1.
[7] שם, 3.
[8] שבת קה, א.
[9] סר ג'והן דייויס, אנגליה, 1626-1569.
Photo by frank mckenna on Unsplash
הלוואי שהיה קם לנו בדורנו סופר גדול כמו ר' "דוד זריצקי" ז"ל. ניתן היה להסתפק אפילו בבבואה חיוורת שלו…
יש לי תחושה שבתחום העברת המסרים התורניים לעומק הנפש, והנחלת החוויה הדתית העמוקה, הרי שהוא היה אחד מן הגדולים ממש (חזו"א להבדיל). וכל זה דווקא מכח האותנטיות של דמויותיו והמסר שעובר ברכות ונעימות שובות לב. ומתוך ענווה גדולה והומור ענק… לדוגמא איך ניתן ליצור מסר חינוכי ללא הכחשה, הדחקה, ושקרים קדושים, מספיק לקרוא את חיבוטי נפשו המיוסרת של יוסקה בסיפור "זה קרה בגשם" בתוך למעלה מן השמש על מנת להוציא את החשק להתפקר אפילו בתור הווא אמינא.
אחרי הקריאה בספריו יצאתי לא פעם בבהירות גדולה בדברי חז"ל אודות מי שיש בו יר"ש שדבריו נשמעים.
ת.נ.צ.ב.ה.
יישר כוח אורית! מאמר מכונן. מקיף בצורה לא רגילה. בין הזמנים הוא אכן נדיר. סוגה עילית.
עלו והצליחו.
מזדהה לחלוטין. כנער (בחור ישיבה קלאסי) בן 19 שקרא מעל 4000 ספרים בחייו, אני יכול להעיד שהספרות החרדית גרמה לי אך ורק לריאקציה ולהתרחקות מהערכים שהיא מציגה. השפה הנמלצת תמיד תסתובב סביב ולעולם לא תיתן את התחושה של החיבור והזדהות עם הדמויות, ולפיכך לעולם לא נוכל להתחבר לספר, לשקוע בו ולהנות ממנו.
הכתבה יפהפיה, ובין הזמנים הוא אכן מוסף מדהים וצעד גדול באבולוציה של הספרות החרדית. השאלה היא האם תעזו לגעת בתפוח האדמה הלוהט – כיצד להכניס ספרות שמשלבת בין ערכי המיינסטרים לבין נאמנותה לאמנות – או שתגלגלו זאת הלאה?
תודה רבה על המאמר.
אמנם איני חרדי, גדלתי בציבור הדתי לאומי, שם בצורך הוא ברובו הפוך, לסנן מתוך התרבות הכללית את מה שראוי להקרא על ידי נפש יהודי שומר מצוות. אבל כיום, גם עולה הצורך ההפוך, למצוא ספרות טובה, שאפשר להכניס הביתה ולהפתח אליה.
מאמר מעולה, מרתק ומחכים.
בחוויה האישית שלי, את הספרים החרדיים סיימתי לקרוא בגיל 15. כשוחרת קריאה אמיתית, במשך כמה שנים התחבטתי בייסורי מצפון מול קריאה בספרות כללית ומול המחסור בחומרי קריאה "משלנו". היום אני לא מעיפה מבט על ספרים חרדיים, וקוראת אך ורק ספרות כללית.
ככותבת, את ספרי אייעד לקהל שאינו חרדי. אי אפשר לכתוב יצירה ספרותית אמיתית במגבלות שכאלו.
ישר כח על העלאת הנושא. בשולים נאמר, ספרות חרדית מתחילה לא ממה יש לי לומר אלא מה אסור לומר. שנית חשיפה תרבותית כללית דלה: אם ממחזרים ולועסים אותם דברים טעמם מתקלקל. חשיבה בנוסחאות פורמליות – זה כבר תוצר של דרך הלימוד שדן רק ב"מה" ולא ב"למה" ומה המשמעות (סליחה ידידי הבריסקרים…). באין אפשרות לחשוב על משמעות (יוצאים מן הכלל קיימים די בצד) איזה יצירה כבר תצא חוץ מפלקט, חוסר אוטנטיות? אצלנו חושבים כמו שחושבים שצריך לחשוב, מעל הכל פחד: מה אם אני טועה? דרכי לגיהנם מובטחת. עדיף לדקלם. מי שמנסים דרכים קצת אחרות הם בחינת "עושה חדשות בעל מלחמות". בקיצור בעית היצירה הספרותית משקפת בעיות עמוקות של חוסר רצון / חוסר חינוך לחשיבה. מרן החזו"א הגדיר חכמה כסוג של רגישות יעוין באמונה וביטחון. זו גם תכונה שדרושה ליצירה ספרותית (מעבר ליכולת טכנית לכתוב).
הספרות החרדית היא במוצהר ספר מוסר. עלוב כמובן. שהרי אסור לעסוק במשהו שאינו תורה, אסור ליהנות משירה (אא"כ יש בה פסוקים, דבר בעייתי כידוע), ואסור לצאת לטיול (מותר רק לראות נפלאות ה' וקברי צדיקים). כל בעל אברך הוא צדיק (לכל היותר יש לו נסיונות קשים כשהוא נמע מלחשוב בד"ת בשירותים) וכל דמות דתית היא מושלמת. כמו שהחיים צבועים כך הספרות צבועה. מכאן גם ההשטחה הרגשית.
אגב – בחברה החיה חיים לחוצים, והחברה החרדית היא כזו, הרגש תופס פחות מקום.
סוגיות בוערות בחיי החברה והיחיד – לא לנו לחוות דעה, רק גדולי תורה.
"נסיונו של הקורא" – השתגעתם, שהקורא יחשוב לבד? אני עדיין זוכר את סיסמת הבחירות "רגע חושבים? חבל על הזמן! ציית…" (היתה כזו, באמת).
ועם כל הכבוד לזריצקי – מסתובבים בעולם סופרים גדולים ממנו בסדרי גודל. מה רע בעגנון למשל? אנו זקוקים לסופר בכדי לקבל בהירות בדברי חז"ל (כדברי אחד המגיבים)?
אבל למה לנו לטרוח בהצעות לספרים חדשים או ישנים מחוץ למחנה? בואו קודם ונחייה את ספרי להמן המקוריים ואח"כ, כשנעבור את הלינץ' הציבורי, נדון הלאה.
ועוד עצה – מדוע שלא תקום הוצאה ותגייר ספרי מופת חינוכיים (יש הרבה מאוד כאלו). קחו כמשימה ראשונה את עלובי החיים שהוא ספר מוסר אמיתי על אדם החי חיים של חובה, ספר המתאים למשגיח ליטאי אמיתי (המחבר צרפתי). יש צורך בכמה פעולות גיור אבל קלות. בכלל הספר מתאים מאוד לנו שהרי מופיע בו לראשונה הסיפור על גניבת הפמוטים כשהכומר שממנו נגנבו מספר לשוטר שהוא העניקם במתנה לגנב (שהועתק בזריזות וסופר על החפץ חיים).
אי אפשר בחיים לגייר את עלובי החיים, כל העלילה מתחילה בדבר שא"א לגיירו… מי שקרא מבין
אבל זה אחד הספרים הכיייייי מדהימים שקראתי !!!
מסכימה עם המאמר עקרונית, נקודה אחת עובדתית יכולה לפתוח פתח לתזה חדשה ומורכבת.
ציינת את דוד זריצקי כמופת לספרות חרדית עמוקה ובלתי מטיפה.
לגביו אני יודעת מכלי ראשון שהיתה לו מודעות חריפה למגבלות המטלות עליו כסופר חרדי, סליחה שאני לא זוכרת את כל הציטוט המריק: הוא אמר: "סופר כללי כותב על חושך, ואני – על אור. הוא כותב על נשים- אני כותב על גברים" וכו'. אני לא יודעת אם היתה כאן אירוניה , תיסכול או השלמה מלכחילה, אך אפשר לראות בכך את הפתרון להחייאת הספרות החרדית- להיות דוד זריצקי. עם הכשרון והרמה הספרותית כשלו.
מאמר מקיף ומדויק.
ראויה לשבח העובדה שאתם לא רק מדברים אלא מייצרים ספרות חרדית משובחת, לא משטחת וכנה להפליא.
בפרט הסיפורים של מעיין דויד- סיפורת שתישמר פה עוד זמן רב.
עלו והצליחו.
חסר לי כאן עוד צד .
למרות שאני שותפה ומזדהה עם התחושות שהצגתם ולתסכול של הגבלת הספרות החרדית והרדידות שהיא מייצרת כשהיא מקצצת את הכנפיים מכל כיוון – חיפשתי כאן איזו אמירה שתהווה קונטרה או הסתייגות, למרות זאת, כמי שכן משתייך לציבור ומזוהה עם הערכים, ולא רוצה בתעדוף ראשון להיזון מהספרות הכללית. ורואה בה איום ו'דיעבד' שבהחלט משפיע על הקורא בקירור וחספוס מול עולמו הרוחני.
הקריאה בספרות הכללית איך שאתם מייצגים אותה היא פשוט מלכתחילה ללא סיכונים, כי פחח הרמה החרדית.
לא אוהבת ש'צריך עיון' והתגובות בעיקר נהיים בית למלאי מרירות וטינה מול המגזר….
את הרפש אנחנו יודעים ולכן אנחנו פה.
יש מקום ומותר וכדאי לפתוח עוולות. אבל תתנו לנו אלטרנטיבה, נקודת איזון, הצעה חדשה…
אין אדם יכול לכפור באמונתו בכפיה,
כך שתמיד יש מקום לכל ביקורת ודעה להישמע.
אבל, בכתבות ובתגובות שעליהן המפורסמות כאן ישנו מוטיב קבוע שצריך עיון רב,
מהי נקודת המוצא, האם למצוא פגמים בציבור החרדי? האם לתת במה לכאב שאוחז ברבים מבני העדה?,
זהו? שם זה נגמר? מעת שהעלנו את הביקורות על השולחן תמה חובתנו?
לא, ממש לא, אם המטרה היא לתקן (בתקווה שזו אכן המטרה) אז יש דרך,
מגדל לעולם לא בנוי רק מביקורות, מגדל בנוי מאבני יסוד, צמיחה תחילתה בדחיפה חיובית ולאחר מכן ביקורת שתנתב אותה ליעד הנרצה,
זה נכון, ישנן ביקורות רבות, מוצדקות, ושאינן כאלה,
אך האם זהו צידו היחיד של המטבע?
האם אין ולו מעט יופי בצידו השני?
ובנוגע למאמר הנוכחי, אכן, יש הרבה מקום לבדק בית, לרענון ולשינוי קו בספרות החרדית,
אך האם אין טיפת כבוד לכל מה שאין בספרות החרדית, העובדה שהספרות הזו הצליחה לשמר את עצמה מבחינה ערכית ומבחינת מוסרית ולברור כל כך הרבה זוהמה שמצויה על כל צעד ושעל בתחומי האומנות הכללית,
האין בעובדה זו מעט ערך??
יש בי הרבה כבוד לאומנות, אך כמי שמכיר אותה אני מודע לכל כך הרבה דעות, רעיונות, קוי מחשבה ותחושות שקדושות במסגרת פולחן האומנות, והינן פסולת מעל לכל ספק מבחינה מוסרית ועל אחת כמה וכמה מבחינה דתית.
וכן, הרבה מהנחשפים לאותם תכנים אינם רק מתפתחים וגדלים, הם כנהר שעלה על גדותיו והציף את בית בעליו, הם מאבדים את הקו הדקיק שמפריד בין תבונה אנושית למוסריות בהמית,
אז כן, גם אם יש מקום לשיפור, ויש,
יש הרבה מקום לתת כבוד למורשת, כבוד לערכים שנשתמרו, ערכים שעליהם נגדל את ילדינו.
ועוד דבר קטן, כששאלו את הרב דסלר בעניין שינוי שיטת לימוד האותיות, שינוי שיכול להועיל לרבים וטובים, וטובים פחות..
הרב דסלר התנגד מאחר שכך הילד יאבד את הערך שיש לכל אות מאותיות לשון הקודש, ובאותו מאמר ממשיך הרב דסלר ומזהיר עד כמה עלינו להיזהר משינויים, עד כמה בקלות
אנו עלולים לנגוע לרעה בקדוש והיקר לנו.
עד כאן דבריו.
סביר להניח שאילו אנו היינו נדרשים להכריע בשאלה זו לא היינו מפקפקים ולו לרגע שאולי יש בעיה בשיטת הלימוד החדשה, אבל הרב דסלר אכן ראה בזה בעיה,
באתר הזה עולות ביקורות רבות מבלי שכמעט יהיה מי שיבקר את הביקורות, מבלי שכמעט יהיה קול שיציג את הצד ששמר אותנו אלפי שנים משינויים שעלולים להביא אותנו בסופו של יום לסטייה מדרך אבות,
וכבר כתב החזון איש שאין כל הבדל בין תחומי ההלכה לתחומי ההשקפה וכשם שבראשון גדולי התורה הם המכריעים, כן בשני,
כך שאת הביקורות הנכתבות כאן יש לצמצם לתוך התחום ששמו "צריך עיון", ולא להציג אותן כהלכות פסוקות כל עוד והן לא הובאו לפתחו של בעל דעת תורה.
בתקווה להבנה
לצערי, מצאתי את עצמי מהנהנת עם כל מילה ומילה במאמר הזה. הוא אמיתי, ונוקב, ומציג דילמה קיימת ובועטת. בינינו, החיים שלנו לגמרי לא כמו בספרים, ואפילו לא מתקרבים. במקום לטפל בבעיות העכשויות שמטרידות אותי כאן ועכשיו, אני צריכה לקרוא על מה שרלוונטי ל20 שנה אחורה בקירוב, וגם זה נקרא 'אומץ של סופר/ת' לכתוב על הנושאים האלו. כאילו, מה, זה מה שמעסיק אותי? נו, באמת.
מעבר לכך שהספרות הזאת יוצאת נלעגת ולא תועלתית בעליל, היא מרגישה מבזבזת זמן ומשאבים.
מצד שני, גם סופר/ת עצמאי/ת די מקוצץ כנפיים ע"י ההוצאות לאור. אלו שלא מרשים לתמונות, סליחה, ציורים של ילדות ואמהות להופיע בספרים, גם קובעים עבורנו את הנושאים אותם יוציאו לאור. (וזה עוד לפני שנדבר על התגמולים לסופר, עוול בפני עצמו.) כלומר, הם חוששים, ודי בצדק – מעליהום של קנאים, סוטים, וכל מיני הזויים שיקימו עליהם את הציבור בטענות סרק ואמת, העיקר – שיהיה במי להלחם.
במצב כזה, ידינו כבולות. מצד אחד, ה'ועדות הרוחניות וה(אנטי) חינוכיות' בעיתונות החרדית, מצד שני – ההדחקה לקיר על ידי שולי החברה החרדית, שרוממות קל בגרונם וחרב פיפיות בידם.
אני זוכרת את עצמי בתור ילדה קוראת תיאורים אוטופיים על אבא ואמא שמתייעצים ביניהם בכבוד ובשקט בחדר ואחר כך יוצאים לילד/ה עם קול אחיד ומסודר וזה היה כ"כ רחוק מהמציאות בבית שלי שלא יכולתי לתחבר ולהזדהות והרגשתי שהמשפחה שלי ממש חריגה שהדברים לא מתנהלים אצלה תמיד לפי הספר. כשגדלתי הבנתי שהספרים הזויים ולא הבית שלנו. ואז פשוט הפסקתי לקרוא כמעט ספרות חרדית. למרות שלא נוח לי בכלל עם הספרות הכללית אבל לא מותירה לנו הרבה ברירות…
מאמר מקיף ומדויק!
א. כיוון שכותבת המאמר הזכירה את דוד זריצקי אני חושב שצריך לציין באיזו דרך הוא סיים את חייו, דרך שמייצגת את חוסר היכולת הפתולוגי של הציבור החרדי לשמוע בדל של ביקורת
בשנת תשל"ח פרסם זריצקי בהמודיע מאמר שבו קרא לבחורי הישיבות לצמצם את דרישותיהם הכספיות מהוריהם בנוגע לרכישת דירה ובנוסף טען שלא כולם חייבים לגור במרכז בני ברק וירושלים וצריך להתחיל להקים קריות חרדיות בפריפריה (עמדות שהיום בחלוף 43 שנה כל אברך יחתום עליהם מתוך שינה) כמובן שהוא לא תיאר לעצמו על איזה מוקש הוא דרך. בשבוע שלאחמ"כ העיתון התמלא במאמרי תגובה נזעמים ובהררי מכתבים נזעמים למערכת (כן היה פעם דבר כזה בעיתונות המפלגתית החרדית) שהוקיעו אותו ככופר בעיקר. מכתב מחלק מרבני בני ברק נגד דבריו הודפס חיש מהר ונתלה בכל הריכוזים החרדים, בעקבות כך הוא הסתגר בביתו אבל גם שם הטלפון לא הפסיק לצלצל וכל מיני נשמות טובות טרחו לומר לו מה הן חושבות עליו עד שליבו נדם (כמובן שלא ניתן לבסס קשר אמפירי מוחלט בין ההתרחשויות אבל לא ניתן להתעלם) וכאן הבן שואל האם חברה שמשתוללת בחייתיות כזו בעקבות הבעת דעה בנושא טריוואלי שכזה יכולה להוציא מקרבה ספרות טובה? התשובה היא לא.
ב למען ההגינות יש לציין שתופעה מעין זו אנו רואים גם בעולם המערבי הכללי, הזרם הפרוגרסיבי (חרדים בלי כיפה) מתעלל ביצירות ספרותיות מהעבר ומנקה אותן מכל חשש "גזענות" "הדרה" ושאר ירקות בנוסף לכך יצירות ספרותיות המתעתדות לצאת אל האור נבחנות בשפע נפות מה שיגרום לועדות הרוחניות לצאת פראייריות. או כמו שכתב מישהו (איש שמאל) אמריקה הפרוגרסיבית לא שורפת ספרים היא פשוט לא מדפיסה אותם. ואכן התנהגות מעין זו היא סימן מקדים להתנוונותשל חברה (עיין בפירוש הנצי"ב לסיפור מגדל בבל)
מאמר נפלא עם מלא אמת
היה לי מלא לכתוב וכבר כתבתי את הניתוח העמוק שלי כו' כו' אבל מחקתי הכל במקש אחד
פשוט פתרון קצר שיש בו הכל
"בחורי הישיבות"
מי שיודע מבין שהכל כלול בזה, תעמיקו קצת ותגלו כמה אמיתי.
הסיפרות החרדית נבובה ומאוסה, פשוט אין .
רק לפתוח את ספרי צריצקי שוב, חבל שבסמינרים המורות (אולי לא כולן) גם לא יודעות מהיא ספרות ואפילו את החומר הנלמד מעבירות בצורה משעממת ובנוסף גם לא מלמדות נכון(אפילו מה היא מטאפורה המורה של ביתי הסבירה ונתנה דוגמה לא נכונה)
מצד נוסף בשל המצב אנשים פונים לספרות "אחרת" ופה כבר יש מלא פריצות (כמו ברחוב ובמדיה) בנוסף להשקפה (למשל לליברליות כמו שצויין במאמר של הרב פפר).
אך ניתן בהחלט למצוא שם בעיקר ספרי קלסיקה , ילדים ועוד.
במקום לקחת את הענינם לידיים וללמוד לכתוב ולעשות משהו באים בבקורת על מי שמעז לדבר.
כמו גם במדיה רק שאסור לדבר ולכן זה בגדר סוד וכך הילדים גדלים עם סוג של בבית עושים כך ובמוסדות אסור שידעו.
טוב היה לקרא את המאמר ולהעלות את הנושא.