צריך עיון > סדר שני > מה רע בחיבוק הרב תרבותי

מה רע בחיבוק הרב תרבותי

-
אליהו לוי עורך בכתב העת "צריך עיון"

בעיני חרדים רבים, העובדה שחלקים מהאליטה החילונית החלו לחזר אחריהם מסמנת מגמה חיובית. אחרי הכל, האליטה החילונית כבר אינה מזלזלת באורח החיים החרדי אלא מכירה בו ומכבדת אותו, בשם הרב-תרבותיות. אך הבנה זו של עקרונות הרב-תרבותיות לוקה בנאיביות. היא אינה מבחינה בכך שזוהי השקפת עולם החותרת תחת אושיות היהדות החרדית.

י"ב סיון תש"פ

"הצילני נא מיד אחי מיד עשו". לעתים עומד עם ישראל מול סכנת "מיד עשו", מול אויב העוין אותנו ונלחם בנו. אך לעתים הסכנה היא דווקא "מיד אחי", סכנת מי שאינו ניצב מולנו כאויב אלא כאח. הבחנה זו ידועה מדברי ה"בית הלוי"; הוא מחלק את סכנת הגלות לשניים: סכנת עשו האויב, וסכנת עשו האח. לדבריו, דווקא האחרון הוא המסוכן יותר, שכן אדם עשוי להתפתות לחיבוק השווא של אויבו: "ומזה הגלות נתיירא יעקב אבינו יותר מיראתו מן הראשון, כי טבע האדם עלול להכשל בו יותר מן הראשון". כאשר האויב נלחם בך, האינסטינקט המידי הוא להיאבק בו או לברוח. אך כאשר הוא מחבק אותך באהבה, קשה להילחם בו, או אף להבחין בצורך במאבק. הוא מוסיף שבניגוד למלחמה הגלויה, המאיימת על הקיום החומרי בלבד, הרי שהחיבוק האוהב מאיים להשתלט על נשמת האדם ולחנוק את רוחו. ה"בית הלוי" חותם את דבריו באזהרה לקוראיו: "וזה העניין יהיה נמשך עד ביאת משיח בב"א". כלומר, נסיונות החיבוק של הצרים אותנו לא ייעצרו עד הגאולה השלמה.

רבים סבורים כי דברי ה"בית הלוי" אינם רלוונטיים לדורנו. הם טוענים כי דבריו נאמרו כאשר מתן הזכויות ליהודים הותנה בחילון, כפי שכתב ה"בית הלוי" בעצמו: "כל הטוב שיתן הוא רק להמוותר מהמצות". אולם החילוני של ימינו אינו רוצה שנפסיק לשמור תורה ומצוות, אלא אדרבה, הוא מכבד אותנו כמו שאנו, ובאמת ובתמים חפץ בטובתנו. שמא אכן הגענו לימות המשיח?

נראה שדברי ה"בית הלוי" מכוונים לתהליכי האמנציפציה שהעניקו בימיו זכויות ליהודים באירופה. באותן שנים, היה נראה שאומות העולם שינו את עורן, ובמקום לרדוף את היהודים הן מעוניינות דווקא לחבק אותם, ולשלבם בכלכלה ובחיי המדינה כאזרחים שווי זכויות. עם זאת, בזמנו של ה"בית הלוי" התאפיין החיבוק ברצון מובהק לחלן את היהודים. באותם הימים, היה ברור שמסלול הכניסה למועדונים הנחשקים בחברה עובר דרך ויתור על סממנים יהודיים מובהקים. בהתחלה היה מדובר בוויתור סמלי בלבד: לגלח את הזקן, להתחיל לדבר בשפת המדינה ולהיות מעורה בתרבות הזמן. אבל מהר מאד זה עבר לזניחת ההלכה: שינוי סדר התפילה, חילול שבת, ביטול השחיטה וזלזול בטהרת המשפחה, עד שהיו שרצו לוותר אפילו על ברית המילה. לא בכדי התנצרו ארבעה מתוך ששת ילדיו של משה מנדלסון, ורק אחד מנכדיו נשאר יהודי. אולם, האם דבריו של ה"בית הלוי" רלוונטיים גם לימינו? כיום, המחבקים את בני התורה, דתיים בכלל וחרדים בפרט, אינם דורשים מהם לזנוח את אורחות חייהם ולהפוך לחילוניים. נראה שהם רוצים בטובתנו, ומעוניינים לאפשר "שילוב ללא טמיעה" של הציבור החרדי בתוך חברה ישראלית פתוחה, מגוונת ומכילה.

מתוך תחושה זו, רבים סבורים כי דברי ה"בית הלוי" אינם רלוונטיים לדורנו. הם טוענים כי דבריו נאמרו כאשר מתן הזכויות ליהודים הותנה בחילון, כפי שכתב ה"בית הלוי" בעצמו: "כל הטוב שיתן הוא רק להמוותר מהמצות". אולם החילוני של ימינו אינו רוצה שנפסיק לשמור תורה ומצוות, אלא אדרבה, הוא מכבד אותנו כמו שאנו, ובאמת ובתמים חפץ בטובתנו. שמא אכן הגענו לימות המשיח?

לדעתי, מחשבה זו בטעות יסודה – טעות העשויה לגבות מאתנו מחיר כבד. להלן אתייחס לחיבוק העכשווי, "החיבוק הרב-תרבותי", ואסביר מדוע הוא מסוכן לא פחות, ואולי אפילו יותר, מחיבוק ההשכלה בדורו של ה"בית הלוי".

 

מהי רב-תרבותיות

רב-תרבותיות היא תפיסה פוליטית ליברלית הגורסת שחברה מוסרית היא חברה שבה כל אדם שאינו פוגע באחר זכאי לכבוד, ללא התחשבות ברקע שממנו הוא מגיע, באמונותיו או בתכונותיו האישיות. איש או אישה, בריא בגופו או נכה, חלום או שוטה, חילוני או חרדי, שחור או לבן, מזרחי או רוסי, זקן או צעיר, עשיר או עני, משכיל או בער, בעל נטיה מינית זו או אחרת – כולם זכאים לכבוד באופן שווה.

הנרטיב של הרב-תרבותיות מציב חיץ ברור בינה לבין הנאורות, המכונה בעולם היהודי "ההשכלה". ההשכלה היתה חלק ממה שנקרא בז'רגון הרב-תרבותי "פרויקט הנאורות". פרויקט זה מאופיין באמונה שיש בידיו המתכון (הבלעדי) לחיים הטובים. בשרטוט גס, עיקרו ציות לצו התבונה ואימוץ של נורמות השלטון והתרבות האירופאיות. מכוח תפיסה זו, ממשיך הנרטיב, יצאה לדרך משימת כיבוש קולוניאלי רחבת היקף שנועדה לבסס את עליונות הגבר המערבי הלבן. המערב השתלט על העולם ושעבד אותו, בעודו מכחיד בדרכו תרבויות מגוונות, רומס את כבודן ומנסה להשליט עליהן תפיסת אמת 'נורמלית' אחת – מדעית, חילונית, גברית ולבנה. האתוס הרב-תרבותי מנסה לתקן את "עוולות הכיבוש המערבי" ולהחזיר למיעוטים אתניים ותרבותיים את כבודם. הוא מבקש ליצור עולם שבו אנשים מכבדים את שונותם של אחרים ואינם מבקשים לבטלה או לדכאה. בחזון הרב-תרבותי קיים עולם שבו כל אדם זוכה לכבוד, ואנשים מדתות שונות ומרקעים שונים חיים יחדו בשלום ובשלוה, עולם שבו מתקיימת הנבואה: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ" (ישעיהו יא, ו).

החזון הרב-תרבותי מקודם באינטנסיביות על ידי אנשים אידאליסטים בעלי כוונות טובות ונעלות. אלה מקימים ארגונים אזרחיים שונים לקידום "טוב משותף"; משתלבים במיזמים ממשלתיים לעידוד מיעוטים; ובפרט משקיעים מאמץ לשנות את מה שמכונה אצלם "השיח"

החזון הרב-תרבותי מקודם באינטנסיביות על ידי אנשים אידאליסטים בעלי כוונות טובות ונעלות. אלה מקימים ארגונים אזרחיים שונים לקידום "טוב משותף"; משתלבים במיזמים ממשלתיים לעידוד מיעוטים; ובפרט משקיעים מאמץ לשנות את מה שמכונה אצלם "השיח". השיח הוא כל הדרכים שבהן מתעצבת התודעה החברתית שלנו: המילים שאנו משתמשים בהן, הסטיגמות שיש לנו על קבוצות, האסוציאציות החולפות בנו כשאנו רואים אדם בעל זהות מסוימת – וכך הלאה.

רבות הדרכים להשפיע על השיח. אחת הראשיות והמוכרות שבהן היא קביעת נורמה ל"תקינות פוליטית", המגדירה מה מותר להגיד ומה לא, באילו מילים ראוי להשתמש ובאילו מילים אסור. עיקרה: אין להשתמש באף מונח ולהשמיע כל אמירה העלולים לגרום לאפליה של קבוצת מיעוט. קידום נורמה זו נעשה באמצעים שונים: חקיקה, תביעות משפטיות, עליהום תקשורתי, איום בנידוי והחרמה, סילוק ממקום העבודה ו'שיימינג' ברשתות החברתיות – הלבנת פני האדם ברבים. אדם שאינו מציית לתו התקן של התקינות הפוליטית יותקף באחד או יותר מאמצעים אלו.

דרך נוספת להשפיע על השיח היא הנראות. הנראות מכוונת להנכיח במרחב הציבורי את הגיוון והשונות. לצורך כך, סוכני הרב-תרבותיות מקדמים מדיניות שבכל מדיום ציבורי יופיעו אנשים המייצגים רקעים שונים: דתי וחילוני, ערבי ויהודי, חרדי, מזרחי ואתיופי וכיוצא באלה. בראש ובראשונה מיושמת מדיניות זו במדיום בעל הנראות הגבוהה ביותר: הטלוויזיה. על מסך הטלוויזיה ניתן לראות כיום שדרנים בעלי חזות חרדית, ומשודרות בה תכניות רבות העוסקות בחיי הציבור החרדי, אף שהחרדים עצמם אינם צורכים את שירותיה. גיוון זה מיושם בערוצי תקשורת נוספים: רדיו, עיתונות כתובה, ספרות, קולנוע, ואפילו מוקדנים במשרדים ממשלתיים. אם בעבר היו "כתבים חילוניים לענייני חרדים", הרי שהיום מהודר יותר אם הם יהיו בעצמם חרדים. כללו של דבר: בתפיסה הרב-תרבותית, הדרך לתקן את עוולות הכיבוש המערבי ולייצר חברה המכבדת את כולם, היא לתת נוכחות מכובדת לכל אדם, תהא אמונתו אשר תהא.

בתפיסה הרב-תרבותית, הדרך לתקן את עוולות הכיבוש המערבי ולייצר חברה המכבדת את כולם, היא לתת נוכחות מכובדת לכל אדם, תהא אמונתו אשר תהא

מאפיין חשוב של ההשקפה הרב-תרבותית היא הנטיה שלא לזהות את עצמה באופן מפורש. לעתים קרובות אני נתקל בעמותה בעלת השפעה רבה שקשה מאד להבין מתוך הצהרת הכוונות שלה מהן מטרותיה. אחת הסיבות לכך היא הרגישות הרב-תרבותית והרצון ללכת בין הטיפות ולא לפגוע באף מגזר. רגישות זו מביאה לניסוחים מעט מעורפלים של מטרות העמותה ומיזמיה. עם זאת, נוכל בקלות לזהות עמותות בעלות השקפה רב-תרבותית באמצעות מילים כמו "טוב משותף", "חברה אזרחית", "שונות", "גיוון", "כבוד", "שיח", "מפגש" ו"אמון הדדי". כמו כן, אחד המאפיינים המובהקים ביותר של ארגונים מסוג זה הוא הנראות. אם בעמוד הבית של אתר האינטרנט של הארגון מתנוססות תמונות של חילונים ודתיים, חרדים וערבים, עולים ומזרחיים – ומשני המינים (או יותר) כמובן – ככל הנראה מדובר בארגון בעל תפיסת עולם רב-תרבותית.

 

חרדיות של טשולנט וקוגל

ובכן, מה רע ברב תרבותיות? במבט ראשון נראה שאכן מדובר בחזון אחרית הימים, קל וחומר מתוך זווית הראיה של האדם החרדי: לא רק שבעלי הכוח בחברה אינם מנסים להעביר אותנו על דתנו, אלא שהם גם מעודדים אותנו לשמור על אורחות חיינו! אנשים רבים המשתתפים במיזמי חינוך לרב-תרבותיות – בדרך כלל תכניות מנהיגות או בתי ספר למדיניות – יודעים לספר כמה התחשבו בהם ובהעדפותיהם הדתיות. האוכל המוגש היה בהכשר מהדרין, לאחר התייעצות עמם; אירועים חברתיים הותאמו במאמצים רבים לאורח חייהם; אפילו התכנים סוננו בהתאם לרגישויות השונות של המשתתפים. ואכן, רבים מהנכנסים לתכניות אלו בחשש גדול מופתעים לטובה. הם אולי סברו שבדומה לתקופת היוונים, יאלצו אותם להקטיר חזיר ולאכול שקצים. אך לא מיניה ולא מקצתיה. הם גילו שהחילונים המפחידים אינם מנסים להעביר אותם על דתם, אלא בדיוק להפך – מכבדים אותם על מה שהם ואף מעודדים אותם לשמור על תרבותם הייחודית.

החיבוק אמנם חם ונעים, אך יש בו משום איום עמוק על כל הקדוש והיקר לנו. החזון הרב-תרבותי קורא לריקון היהדות מעוצמתה. הוא מאיים למוסס ולבטל את אמונותיה, ולהפוך אותה לקליפה ריקה

אך לתפיסת העולם הרב-תרבותית, המונחלת ואף מיושמת הלכה למעשה בתכניות האמורות, יש מחיר כבד. החיבוק אמנם חם ונעים, אך יש בו משום איום עמוק על כל הקדוש והיקר לנו. החזון הרב-תרבותי קורא לריקון היהדות מעוצמתה. הוא מאיים למוסס ולבטל את אמונותיה, ולהפוך אותה לקליפה ריקה.

אנו מברכים בכל יום את הקב"ה על כך ש"הבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת". האמונה הבסיסית ביותר שלנו היא שדרך החיים שלנו היא אמתית, שיש לה משמעות עמוקה, וכי הקב"ה דורש מאתנו ללכת בדרך זו – ודווקא בדרך זו. כלומר, התפיסה שלנו היא כי שמירת מצוות אינה טעם אישי שלנו, טעם אחד מבין רבים. היא מחויבות עמוקה הנובעת מכך שהתורה היא אמת. מי שאינו שומר מצוות הוא תועה, אובד; ואילו לנו יש דרך חיים נכונה, אמתית, המסורה לנו מסיני. הקב"ה התגלה על הר סיני, הבדיל אותנו מן התועים ונתן לנו תורה ומצוות. כמובן, אין זה אומר שכל מעשה שלנו הופך לאמתי באופן אוטומטי. אנו מסוגלים לטעות, טעויות קטנות וטעויות גדולות. עם זאת, אנו מאמינים כי ביסודו של דבר, התורה היא אמת, גם אם אנו שוגים בהבנתה או בדרכי יישומה.

התפיסה הרב תרבותית כופרת בהיתכנות של אמונה זו. היא עוינת אותה עד תום ונלחמת בה עד חרמה. במילים פשוטות, הגישה הרב-תרבותית מכבדת מאד אנשים הבוחרים לשמור מצוות, אבל היא כופרת באפשרות שהתורה היא אמת. אין לה בעיה עם האדם הבוחר לשמור מצוות; אך אכפת לה מאד שהוא חושב שהתורה והמצוות הם אמת וכל השאר שקר. המשפט "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם, שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע" הוא חץ בעיניהם של שוחרי הרב-תרבותיות. הם מוכנים לחבק בשמחה כל העדפה של אדם, מחמירה וקיצונית ככל שתהא, אך הם אינם יכולים לשאת את התפיסה שאותה הנהגה היא נכונה יותר מהאחרות – תפיסה המנוגדת לעקרונות היסוד של הרב-תרבותיות. אם אדם חרדי יגיד להם "אני צודק ואתם טועים", הם יהפכו כהרף עין מאוהבים לאויבים. ברגע כמימריה יהפוך "וישקהו" ל"וישכהו".

ההשקפה הרב-תרבותית יושבת על התפיסה שאין אמת באמונות של האדם. אמונות הן בסך הכל העדפות תרבותיות. בעיני הרב-תרבותיות, הערך היחיד הוא כבוד האדם. כל שאר הערכים שאנשים קוראים להם "אמת" ובשמם הם יוצאים למלחמות, אינם אלא כסות לרצון בשליטה

ההשקפה הרב-תרבותית יושבת על התפיסה שאין אמת באמונות האדם. אמונות הן בסך הכל העדפות תרבותיות. בעיני הרב-תרבותיות, הערך היחיד הוא כבוד האדם. כל שאר הערכים שאנשים קוראים להם "אמת" ובשמם הם יוצאים למלחמות, אינם אלא כסות לרצון בשליטה. מה שאנשים קוראים "אמת" הוא ההעדפות התרבותיות שלהם, שהם מקדשים כדי שיוכלו להצדיק את שליטתם באנשים בעלי העדפות תרבותיות אחרות. האדם הלבן יצא לכבוש ארצות רחוקות, והצדיק את מסעותיו האלימים בכך שהוא מפיץ את ערכיו, את 'האמת שלו' – שהוא ראה בה אמת אבסולוטית. באופן דומה, האלימות הדתית של ימינו היא ניסיון של קבוצות מסוימות לזכות בשלטון, והיא מוצדקת באיזו אמת שמימית השמורה אצלם. האיום הגדול ביותר על החזון הרב-תרבותי הוא רעיון האמת. אם קבוצה מסוימת בטוחה כי האמת עמה, היא הופכת, בעיניים רב-תרבותיות, לאיום על שלום הציבור.

מסיבה זו, הגישה הרב-תרבותית אוהבת דווקא את המיעוטים. בעיניה, כל מי ששייך למעמד השליט חשוד על כך שהוא מאמין בצדקת דרכו. "חטא הפריבילגיה" שעליו אנו שומעים לעתים קרובות הוא המחשבה שיש לך משהו טוב יותר מלאחרים, והוא שזיכה אותך בטובין חברתיים או כלכליים. הנחת המוצא של הרב-תרבותיות היא שאין כל הבדל בין העדפות תרבותיות של אנשים. כולם בעלי ערך במידה שווה, ולכן כולם ראויים לכבוד במידה שווה. האדם זכאי לכבוד מכוח היותו אדם. זכות זו היא שמעניקה חשיבות ומשמעות לבחירות שלו. במילים אחרות, הסיבה שבתכניות לחינוך לרב-תרבותיות מגישים אוכל מהדרין אינה שהם חושבים שיש ערך מהותי באכילת אוכל כשר. הם פשוט סבורים שראוי לכבד את בחירותיהם של אנשים, תהיינה אשר תהיינה. כל עוד האדם אינו פוגע באחר, בחירתו מקודשת.

בעיניים רב-תרבותיות, הבחירה לשמור תורה ומצוות אינה שונה באופן עקרוני מהבחירה להגיש בקידוש קוגל ירושלמי ומלפפון חמוץ. בשני המקרים מדובר בהעדפה תרבותית מסוימת. הדבר היחיד המעניק לבחירות חשיבות היא עד כמה הן משמעותיות בעיני האדם. אם מישהו היה מצליח לשכנע אותם שבתרבות שלו משקאות מוגזים מפיצים אנרגיה שלילית וסנדלים וגרביים הם פגיעה בקדושת האדם, הם היו מקפידים ביראת כבוד להמנע מאלה בנוכחותו. תוכנו של המנהג, אופיו ומאפייניו, אינם נושא לדיון; הרב-תרבותיות היא בהגדרה נעדרת שיפוט כלפי טעמיהם השונים של בני התרבויות השונות.

החרדיות האהובה על הרב-תרבותית היא חרדיות של טשולנט וקוגל, חרדיות של פולקלור, של טישים צבעוניים ושל מצוה-טאנץ, של גאולה ביום שישי ושל שולם שטיסל שעושה פדיחות לבן שלו המפלרטט עם העולם החילוני. מה שהיא אינה אוהבת היא חרדיות שמאמינה בעצמה, שמנסחת את עצמה בשפה ברורה לסט של ערכים ואמונות

החרדיות האהובה על הרב-תרבותית היא חרדיות של טשולנט וקוגל, חרדיות של פולקלור, של טישים צבעוניים ושל מצוה-טאנץ, של גאולה ביום שישי ושל שולם שטיסל שעושה פדיחות לבן שלו המפלרטט עם העולם החילוני. מה שהיא אינה אוהבת היא חרדיות שמאמינה בעצמה, שמנסחת את עצמה בשפה ברורה לסט של ערכים ואמונות, לצווי עשה ואל-תעשה ולאורח חיים נכון יותר משל אחרים.

לדאבון לב, התפיסה הרב-תרבותית של החרדיות חדרה וחודרת לדימוי העצמי של חרדים רבים. היא מחלחלת לכלל הציבור דרך תכניות טלוויזיה שלכאורה מציגות את החרדים בעין אוהדת, 'כמו שהם באמת', אבל למעשה הופכות את חרדיותם להעדפה תרבותית חסרת ערך מהותי. כך מאמצים חרדים רבים בלא מודע נקודת מבט סוציולוגית על החברה שלהם עצמם. הם מאמצים את תפיסת "החרדיות כטשולנט וקוגל", ורואים בחברה החרדית שבט ברמה סוציו-אקונומית נמוכה עם מנהגים חביבים מאד.

התוצאה הבלתי נמנעת של הפנמת הרב-תרבותיות היא טשטוש והיטמעות. אפשר לראות זאת באחוזי החילון העצומים של יוצאי בתי הספר הפלורליסטים בציבור הדתי-לאומי. אם הילד שלך סבור שחיי תורה ומצוות הם טעם אישי בלבד, הוא כנראה יעדיף לטעום טעמים אחרים כשהוא יגדל. הוא אולי יישאר עם חיבה כלשהי למסורת, אבל הוא לא יהיה מוכן לשלם עבורה מחיר משמעותי. גם אצלנו, ילדים המתחנכים על ברכי ההשקפה הרב-תרבותית לא יתאמצו להישאר בחברה החרדית. הם גדלים אמנם בתוך החברה החרדית, והם עשויים בהחלט לאהוב את טעמיה. אך הם עלולים לחשוב לעצמם שאין די באהבת הטשולנט והקוגל כדי להישאר בחברה נחשלת, חסרת סובלנות, הגוזרת עליהם לא מעט קשיים. בשביל טשולנט, מספיק לשים כיפה קטנה ולהגיע בליל שישי ל"בית ישראל".

כמובן, צפייה בתכנית טלוויזיה נחמדה שמראה עד כמה החרדים הם אנשים כמו כולם אינה מרוקנת ברגע אחד את ערכם של חיי התורה. היא אולי משפיעה קצת על הדימוי העצמי שלנו ועל הדרך שבה אנחנו מציגים את עצמנו כלפי חוץ, אך שמירת שבת וכשרות יישארו עבורנו משהו הרבה יותר משמעותי מסתם פולקלור. ואכן, אין מוסד חינוכי בחברה החרדית, גם הפתוח והמודרני ביותר, שמחנך את תלמידיו על טהרת הרב-תרבותיות. כולנו מחנכים את ילדינו שהתורה היא אמת וששמירת מצוות היא דרך החיים הנכונה ביותר.

קיים שדה אחד שבו ההשפעה הרב-תרבותית מזיקה במיוחד, באופן עמוק וישיר: הפעילות החברתית. אימוץ תפיסות רב-תרבותיות מביאה חרדים העוסקים בצרכי ציבור לראות בקהילה שלהם מקרה סעד סוציולוגי ולא מבנה חברתי מפואר בעל ערכים, מסורת ואמונה

לצד זאת, קיים שדה אחד שבו ההשפעה הרב-תרבותית מזיקה במיוחד, באופן עמוק וישיר: הפעילות החברתית. אימוץ תפיסות רב-תרבותיות מביאה חרדים העוסקים בצרכי ציבור לראות בקהילה שלהם מקרה סעד סוציולוגי ולא מבנה חברתי מפואר בעל ערכים, מסורת ואמונה. ויש לזה השלכות.

 

כיצד הופכת הרב-תרבותיות את החרדיות למקרה סעד

עקרון-העל של פעילות חברתית ראויה לשמה היא הדאגה לצרכים השונים של הציבור: פרנסה, רווחה, דיור, חינוך וכן הלאה. באופן טבעי, פעילות חברתית דורשת מהעוסקים בצרכי הציבור לצאת ולבא לפני השלטונות, ולהתעסק מול גופים רבים ומגוונים. הפעיל החברתי החרדי עשוי להרגיש שחסרים לו 'כלים' כדי לעבוד מול אותם גופים – חסרים לו ידע, שפה, מקצועיות, קשרים, כישורים ניהוליים ועוד. לכאן נכנסים הארגונים האזרחיים. אלה ניגשים אל הפעילים החברתיים ומציעים להם: "אתם הרי רוצים לעזור לציבור שלכם, אך כדי לעשות כן אתם צריכים להבין איך העולם שבחוץ פועל. בואו אלינו ואנחנו ניתן לכם הכשרה מקצועית. נעניק לכם כלים כדי שתוכלו לעשות את העבודה שלכם טוב יותר". אותם עסקנים עלולים לחשוד בהתחלה בכוונותיהם של הארגונים המציעים את שירותיהם, אבל הללו יסבירו שהם מכבדים באמת ובתמים את החרדים, ורוצים בהצלחתם. הצלחתם היא הצלחת המדינה כולה.

רבים מבין העסקנים המגיעים לתכניות אלו – תכניות שמוטמע בהן חינוך לרב-תרבותיות – עושים זאת תוך כדי צעידת צעדים ראשונים בעולם שמחוץ לקהילה החרדית. הגישושים הראשונים שלהם בחוץ חסרי ביטחון, ומתוך כך הם נוטים להסתיר ולהצניע את חרדיותם. אך מנהלי התכניות דווקא מעודדים אותם לנופף בפאותיהם ולהציג לראווה את ציציותיהם. להפתעתם הנעימה, הם מגלים שהסממנים החיצוניים של שונותם נחשבים מעלה ולא חיסרון. הם אינם צריכים לגדל את בלוריתם כדי לגשת לפני המלכות, אלא אדרבה, על משלמי המלגות עדיפה ההתעטפות בשמונה בגדים. החרדיות שלהם הופכת פתאום לנכס, לדבר שיש להתפאר בו. משום כך, כשאני אומר לאותם אנשים שהרב-תרבותיות מאיימת על עולם התורה, הם מביטים בי בתימהון רב.

הרב-תרבותיות אינה מכבדת את החרדיות. היא עוינת אותה במובן העמוק ביותר. היא מכבדת את הקליפה הריקה של החרדיות, תוך שהיא מנשלת אותה מעוצמתה. כאשר מכון חינוך לרב-תרבותיות מגייס אדם חרדי לשורותיו, הוא אינו עושה זאת משום שהוא מכבד את החרדיות, אלא משום שהוא רוצה שהלה יזנח את "הקנאות החשוכה" שלו

מבוכה זו ליוותה גם אותי זמן רב. בלימודי באקדמיה ובהקשרים אחרים, נתקלתי תכופות בהשקפה זו. היה בה משהו לא נכון להרגשתי, אבל לא ידעתי להצביע עליו במדויק. כיום, מהכרות שלי את השטח, אני יכול לומר שהרב-תרבותיות אינה מכבדת את החרדיות. להפך, היא עוינת אותה במובן העמוק ביותר. היא מכבדת את הקליפה הריקה של החרדיות, תוך שהיא מנשלת אותה מעוצמתה. כאשר מכון חינוך לרב-תרבותיות מגייס אדם חרדי לשורותיו, הוא אינו עושה זאת משום שהוא מכבד את החרדיות, אלא משום שהוא רוצה שהלה יזנח את "הקנאות החשוכה" שלו, ויאמץ לעצמו חרדיות 'רכה' יותר, 'מכילה' יותר, ובמילים שאינן מכובסות – שטחית וריקה. התכניות לחינוך לרב-תרבותיות מתאמצות לשכנע את משתתפיהן שהאמונות העמוקות ביותר שלהם אינן אלא עניין של טעם. אם הן לא עשו זאת, הן החמיצו את מטרתן. הן נכשלו בהנחלת התפיסה הרב-תרבותית העומדת בלב לבה של עשייתן.

יהיה מי שיטען שעם כל האמור, הרב-תרבותיות עדיין עדיפה על החילוניות הישנה. עדיף שהקולגות החילוניים שלנו יכבדו את החרדיות בגלל השונות שלה, משינסו להלחם בה. גם אם בעלי ההשקפה התרבותית אינם חושבים שהחרדיות היא דרך טובה מאחרות ואינם מכבדים אותה משום שהם מאמינים בה, עדיין הם עדיפים על אלו שאינן מכבדים את החרדיות מכל וכל. במילים אחרות, עדיף לנו לעבוד עם "שחרית" מאשר עם "מרצ". עד היום הם לא הסכימו לכבד את דרך החיים שלנו ואפשרו את קיומה רק בדוחק ובדיעבד. ואילו היום, הם מכבדים את דרך החיים שלנו ומעודדים את קיומה. מדוע עלינו להתנגד לכך? אולי אדרבה, נכונות זו פותחת פתח לשיתוף פעולה ולהבנה הדדית. הרי איזו אלטרנטיבה יש לנו מלבד זאת? להילחם זה בזה? איש לא ינצח במלחמה זו, ושני הצדדים יינזקו ממנה. אפשר אפוא להניח לטהרנות, להשלים עם העובדה שהם כופרים באמת שלנו, ולנסות להגיע אתם להבנות ממקום זה. אולם דומני שמדובר בטענה נאיבית שאינה מבחינה בהשפעה העמוקה של החינוך הרב-תרבותי.

אני פוגש הרבה אנשים טובים מאד, אנשים בעלי כוונות טהורות, העוסקים בצרכי ציבור באמונה ושלא על מנת לקבל פרס, שעברו בתכניות מיוחדות לחינוך לרב-תרבותיות. הם בטוחים שהסימפתיה שלהם לפולקלור החרדי – אהבת הבית החם והנעים – היא אהבת החרדיות, ואינם מבינים שהיא מרוקנת אותה מתוכן. הפעילות החברתית שלהם מצטיירת בעיניהם בערך כך: "אנחנו אוהבים מאד את החרדים – את הציבור שלנו. גדלנו בתוך קהילה זו, אנחנו בשר מבשרה, ואורח החיים שלה יקר לנו כבבת עיננו. אולם, חברה זו סובלת ממצוקות חברתיות חמורות. יש בה התעללויות ועוני, בערות ועושק. מתוך האהבה שלנו לאותה חרדיות, אנחנו מבקשים להקים ארגון שיקומם את החברה הנחשלת הזו, ויאפשר לתרבות הנפלאה שלה לשגשג." גם אם אלו אינן המילים המדויקות, זוהי רוח הדברים.

מבלי משים, הם מתחילים להישמע כמו סוכני רב-תרבותיות בעצמם. החרדיות שהם אוהבים אינה אמת ערכית קדושה, אינה שמירה אדוקה של תורה ומצוות, אלא פולקלור. ממילא, ההבדל המשמעותי היחיד בין החברה החרדית לחברות אחרות היא הנחשלות שלה. באופן אישי הם ממשיכים כמובן לשמור מצוות ולדקדק בקלה כבחמורה. התורה ממשיכה להיות יקרה להם ומצוותיה אמת בעיניהם. אבל הקהילה החרדית והפעילות שלהם בתוכה נצבעות בצבעים רב-תרבותיים.

היהדות החרדית אינה אוהבת שמתייחסים אליה כמו לבדואים או לשבט אפריקאי אקזוטי. היא אינה תופסת את עצמה מקרה סעד סוציולוגי עם תרבות מעניינת, אלא מסורת איתנה הנמשכת מסיני, שמי שנוטה ממנה אינו אלא טועה

מהי התוצאה של גישה זו? מלחמות פנימיות וטינה. מלחמות פנימיות, שכן היהדות החרדית אינה אוהבת שמתייחסים אליה כמו לבדואים או לשבט אפריקאי אקזוטי. היא אינה תופסת את עצמה מקרה סעד סוציולוגי עם תרבות מעניינת, אלא מסורת איתנה הנמשכת מסיני, שמי שנוטה ממנה אינו אלא טועה. לכן, כאשר סדרות טלוויזיה, אנשי תקשורת, פעילים חברתיים וגופים ממשלתיים מנסים בכוח לשכנע אותה באקזוטיות שלה, היא מתנגדת. אבל החיבוקים מוצעים לה מכל כיוון והיא כבר אינה יודעת להבחין בין אויב לאוהב. מתוך כך היא הופכת לחשדנית, סגורה ואפילו תוקפנית. המלחמות הפנימיות מתגברות וכל אחד חושד ברעהו שמא גם הוא נגוע בתרבות הטשולנט והקוגל.

המלחמות הפנימיות מביאות בתורן לידי טינה. האנשים העוסקים בצרכי ציבור מתמלאים טינה. ההתקפות האישיות נגדם מצערות אותם מאד. הם אינם מבינים מדוע החברה שהם פועלים למענה מתנהגת אליהם בעוינות. מתוך כך מעמיקה אצלם התודעה הרב-תרבותית והתפיסה הסוציולוגית של החברה החרדית, ומתמעטת אמונתם באמת שלה. הם מתחילים לספר לעצמם סיפור שמדובר בחברה שנשלטת בידי גורמי כוח אינטרסנטיים, המעוניינים לשמור עליה נחשלת ומדוכאת. הם מצליחים לעמוד במתקפות נגדם באמצעות אימוץ דימוי עצמי של בני אור המגיעים להציל את התרבות הנחשלת מידי המנהיגים המדכאים אותה.

זהו מצב עגום מאד. רבים מאלו הנגועים בהשקפת עולם זו הם אנשים שאני מוקיר ומעריך. המיזמים החברתיים שלהם היו יכולים לתרום תרומה הרבה יותר משמעותית לציבור היראים, והכשרונות והיוזמה שלהם נחוצים מאד לשגשוגו. העובדה שאנשים אלו נופלים בהשקפה הרב-תרבותית מצערת גם בגלל האיכות האישית של אנשים אלה, ומשום הסבל שנגרם להם מהשקפה קלוקלת זו, וגם מחמת ההפסד של הציבור כולו מכך.

***

כדי לחיות בשלום עם החברה החילונית איננו מוכרחים לוותר על האמת שלנו. אדרבה, אם אנו רואים באורח החיים שלנו אמת, נטה להניח שגם החילוני רואה באורח החיים שלו אמת, אפילו אם הוא טועה. מתוך כך, נכבד אותו יותר בשל היותו אדם בעל ערכים ואמת, ולא רק בעל העדפה תרבותית שונה. מנגד, כאשר אנחנו אומרים לאדם חילוני שכולנו אותו דבר, אני מעדיף לעשות קידוש בשבת בבוקר ולאכול טשולנט ואתה מעדיף לנסוע לים ולאכול אבטיח, אנחנו מזלזלים בו זמנית בנו ובו. אנחנו הופכים לא רק את החרדיות להעדפה תרבותית ריקה, אלא גם את החילוניות.

כדי להגיע להבנה עם הציבור החילוני עלינו לכבד אותם כחילונים, כאנשים בעלי ערכים שבעינינו חלקם שגויים ומקולקלים. עלינו לראות בהם אנשים שאומרים "אתם טועים ואנחנו צודקים", בדיוק כמו שאנחנו אומרים. ככאלה, אנחנו יכולים לדבר ולהתווכח עמם, ואפילו ללמוד מהם דבר או שניים

כדי להגיע להבנה עם הציבור החילוני עלינו לכבד אותם כחילונים, כאנשים בעלי ערכים שבעינינו חלקם שגויים ומקולקלים. עלינו לראות בהם אנשים שאומרים "אתם טועים ואנחנו צודקים", בדיוק כמו שאנחנו אומרים. ככאלה, אנחנו יכולים לדבר ולהתווכח עמם ואפילו ללמוד מהם דבר או שניים. אבל מי שמחבק אותנו ואומר, אין חרדים אין חילונים, כולנו בני אדם שווים בעלי העדפות תרבותיות שונות – ממנו יש לברוח כמו מאסון.

כפי שאמר ה"בית הלוי", החיבוק שמבקש לרוקן את היהדות מנכסיה הרוחניים לא יסור ממנו עד ביאת גואל צדק. עד אז, מוטב יהיה לו ניאבק אנו על דרכנו באופן מחושב.

תמונה: Bigstock

16 תגובות על “מה רע בחיבוק הרב תרבותי

  • "הפעילות החברתית שלהם מצטיירת בעיניהם בערך כך: "אנחנו אוהבים מאד את החרדים – את הציבור שלנו. גדלנו בתוך קהילה זו, אנחנו בשר מבשרה, ואורח החיים שלה יקר לנו כבבת עיננו. אולם, חברה זו סובלת ממצוקות חברתיות חמורות. יש בה התעללויות ועוני, בערות ועושק. מתוך האהבה שלנו לאותה חרדיות, אנחנו מבקשים להקים ארגון שיקומם את החברה הנחשלת זו, ויאפשר לתרבות הנפלאה שלה לשגשג"."
    די מזכיר לי את 'קרן תקווה'. כמובן מדברים על לימודים של נושאי ימין ושמרנות, אבל בסופו של דבר ביחס לבית המדרש החרדי, המטרה היא "לקחת אחריות" חברתית, לא ממש יחד עם דעת גדולי התורה החרדיים.
    אני דווקא סבור שיש כאן הקצנה. גם אדם חילוני יכול להיות משוכנע שהוא צודק ועדיין לכבד את השני. גם החברה החרדית יכולה להבין שיש אנשים שחושבים אחרת, ואם לא חילונים אז לפחות אנשים שומרי תורה מחוג אחר, ולכן פחות להתנשא ולחשוב שהמפתחות בידיים שלהם.

    • "גם אדם חילוני יכול להיות משוכנע שהוא צודק ועדיין לכבד את השני. גם החברה החרדית יכולה להבין שיש אנשים שחושבים אחרת, ואם לא חילונים אז לפחות אנשים שומרי תורה מחוג אחר, ולכן פחות להתנשא ולחשוב שהמפתחות בידיים שלהם". כותב המאמר מדגיש שזה אפשרי, אבל הוא חולק על הדרך. במקום לטשטש את האמת, הוא מציע לכבד את השני על-ידי סובלנות כלפי מי שחושב אחרת. אגב, זה גם ההבדל בין הימין לבין השמאל…

  • זו תגובה מפתיעה במיוחד, בהתחשב בעובדה שקרן תקווה היא אחד מהגורמים המרכזיים הפועלים במגזר, בהפעלת תכניות הכשרה מהסוג המתואר בכתבה. (הם ימין, אחרים שמאל, אבל הרעיון המרכזי זהה).
    אשמח לשמוע מהכותב הנכבד כיצד, אם כך, הוא רואה את תפקידו שלו-עצמו בתוך אותה מערכת שהוא רואה בה סכנה מהותית.

    • זה ניתוח לא נכון. "קרן תקווה" היא כידוע קרן שמרנית, והשמרנות הרי דוחה בשתי ידיים (לפחות) את התפיסה הרב-תרבותיות. הרב-תרבותיות היא במובהק פרוגרסיבית, וקשורה כמו שהכותב מבהיר לרעיון האנטי-קולוניאליסטי ולשאר יקרות פרוגרסיביים. מצד "תקווה" נדמה שהכותב יוצא נהדר.

  • קצת צבוע להתלונן מצד אחד על רב תרבותיות ואז כל פעם שאיזה פרופ' או סלב שגדל על עקרונות הרב תרבותיות יוצא להגנת ה'אחר' החרדי מביאים הוכחות מדבריו בכל כלי תקשורת חרדי על צדקת הדרך החרדית ועל הרדיפה התקשורתית נגד החרדים.

  • אני חושב שיש כאן בילבול (סליחה) בין המציאות היום יומית של החרדי והחילוני ואפי' הגוי, לבין מה שנוגע למשטר ושרלטני המשטר.
    ביום יום כל העבדים של המשטר הם ממש אחים לצרה, אפשר להרגיש את זה בבתי חולים בהצלה ובארגוני חסד וכו' וכו'
    סליחה על הדוגמא שאני הולך לתת כאן אבל זה יסביר את העניין הכי טוב.
    בבית חולים יכול אחות ערביה להכניס קטטר לחרדי וההפך, בעדינות ובסבלנות שלא ירגיש כאב (יש הבדל אייך מכניסים קטטר. אפשר עם נשמה ואפשר בקרירות כי זה העבודה שלי וזה מה שצריך עכשיו לעשות. ולכן אני מדגיש את העדינות והסבלנות).

    רוב החנויות במאה שערים ובני ברק הם בבעלות חילוניים (היום זה כבר אחרת אבל זה לא היה עד העשורים האחרונים), ככה שעל בסיס יומי כל הילדים והילדות שלנו היו מגיעים למכולת או לחנות מכשירי כתיבה ובתי מרקחת ועוד ועוד. ובעל המכולת הכיר כל שם וידע גם לדבר אידיש.
    זה נכון בחול גם כן מול הגויים.
    אותו דבר רופאי שניים ועוד ועוד.
    בקיצור הילד הכי קיצוני פגש כמה פעמים ביום את אותו חילוני אותו ערבי בכל מקום, בשכונה ואפי' בחיידר. אצלינו בחיידר הגויים דברו אידיש. שבאתי ללמוד בארץ ישראל אותו סיפור.

    לסיכום:
    ביום יום במציאות המקומית והקיומית חרדי כמו ערבי חילוני וכו' מכבדים אחד את השני, ולפעמים אפי' במסירות נפש ממש כמו בהצלה ובבתי חולים כנ"ל.

    איפה מתחיל החשדנות? מול שרלטני המשטרים. שם פתאום השטחים רואים בחילוני האינדיבידואלי כמייצג את המשטר וההפך, החילוני רואה באינדיבידואל החרדי כמייצג את הישות החרדית הדמיוני. וככה זה מול ערבים וערבים מולינו.

    פתאום כולנו הערבי החילוני והחרדי שוכחים מי לעומק עומד כאן ודואג לזה מראש כלומר דואג מראש להפרד ומשול.
    אותו סיפור קורה בין הקהילות, כל ספרדי ואשכנזי כאינדיבידואל מרגיש מאוד נוח להתפלל בבתי מדרשות מהקהילה האחרת. אבל שמגיע השרלטניים שכל קיומם בא מההבדלים התרבותיים, דואגים מראש שזה יימשך לנצח.
    אותו דבר בתרבות המערבית עם השני מגדרים. מי דואג להפריד את האדם לשני מגדרים? בדרך כלל הלוזרים והלוזרות. באחריות תבדקו את זה, אחרי כל שוביניסט ופמיניסטית יש תיק של גירושים או רווקים ורווקות זקנות וכו' וכו'
    ואת כל זה מדרבן המשטר, לעומק שרלטני המשטרים.

    לסיום:

    יש הבדל בין ההמונים שיש להם הרבה מהמשותף שהעיקר בהם זה העבדות תחת המשטרים. ולכן יש שיתוף פעולה.
    במדע שהיא אוניברסלי, ובתי חולים וחלוקת העבודה וכו וכו' אותו דבר.

    מתי באים ההפרדה והמחלוקת והחשדנות וכו'? שבאים השרלטניים.
    תחשבו על זה, כל קיומו של מדינת ישראל זה ההפרדה בין הלאומים. אז אייך בדיוק אפשר איי פעם שהמשטר יתן להמונים לחיות בהרמוניה עם ערבים וההפך ?!
    כל קיומו של כל מפלגה פוליטית היא בזכות ההפרדה, אז איזה פוליטיקאי יוותר על ההפרדה ?
    כל קיומו של תאגיד כלכלי היא האינדיבידואליות של עבדיו, אז איזה תאגיד יאפשר הרמוניה בין עבדיו ?
    כל קיומו של משטר לאומי היא האינדיבידואליות של עבדיו, כלומר המשפחה היא אנטי תזה ללאום וללאומניות, אז איזה שרלטן לאומי יתן לעבדיו לחיות בשקט?
    כל קיומו של מערכות משפט ועו"ד היא הריבים, אז למה שלא ימשיכו את הריב שמפרנס אותם?
    במקומות שהבתי חולים מופרטים, (במדינות נאו ליברליות באופן קיצוני) יש את אותו סכנה כמו אצל מערכות המשפט. הרי בשיתוף פעולה של כל האסכולות ברפואה בעולם, כבר מזמן היה לנו חיסון לקורונה ואפי' תרופה לסרטן.

    ולכן הפתרון לכל הבעיות היא ביטול כל הישויות הדמיוניות, כלומר ביטול כל סוגי ע"ז והאלילים (יותר לעומק הכל מתחיל עם אנשים שדורשים שררה וכבוד מדומה. ואין שררה אלא שאתה הופך את האחר כנחות ממך. ואז הוא מקים אפי' בכפיה את הישויות הדמיוניות). כלומר כל אדם משכיל חייב לראות באמצעי (חברה\קהילה\מדינה\לאום וכו') כטפל, וצריך לראות בעצמו ומשפחתו כעיקר, ואז אוטומטית כולם יחיו בשלום אחד עם השני. כלומר לכל בן אנוש יהיה מטרה משותפת ולכן זה יעבוד.
    אין לנו דוגמא יותר טובה מהיהודים בכל ימי ההיסטוריה. סוד נצחיותו היא הדבר הפשוט הזה. שלכל יהודי יש את אותו מטרה שזה עצמו ומשפחתו לדורי דורות. וזה בעצם סוד ברית המילה. ראו בבלוג שלי "ברית מילה בשביל מה?"
    זה לא רק שרידותו ונצחיותו, זה כל העזרה שהיהודי נתן אחד לשני בכל העולם באלפי שנות גלות.
    זה גם הסיבה שהיהודי המשכיל לעולם לא התבולל בין הגויים.
    כל ההתבוללות התאפשר שהצעירים איבדו עניין בעצמם ונצחיותם האישית, והתחברו לישויות הדמיוניות, מה שנקרא במודרנה "זהות". הם לא הבינו שהזהות היחיד שיש ליהודי זה הוא ומשפחתו האישית שממנו מתחיל האדם הראשון המקראי.
    כל מה שמסביב זה אמצעי לכך.
    בשביל הצעירים האלה, כל מנהיגי הדורות הקימו בשבילם זהויות קהילתיות. התלמידים שלא שמשו כל צורכם, התחילו לריב עם קהילות מגבילות, בכדי לזכות בקיומם, ואז מרוב המחלוקות, בתקופת ההשכלה הצעירים לא ראו עניין בשרלטניים של הקהילות ועזבו את הקהילות ואת המשפחות לרעות בשדות זרים. הרי מה ההבדל בין הזהות של הקהילה שלי לזהות הזרים?!
    ואז כאקדמאים שבואו לחקור את ההיסטוריה היהודית, הם חקרו אותם עם אותו המשקפים, ולכן לעולם לא ירדו להבין את היהדות לעומק. מאותו חיסרון סובלים האקדמאים המודרניים בהווה.
    הם לא מבינים את המטען הבסיסי של היהודי החרדי. הם לא מבינים שאי אפשר חיבור לעולם בין היהודי לבין ישויות דמיוניות אפי' שהישות\הזהות יהיה על טהרת הקודש. מי צריך דוגמא יותר טובה מתלמידי הרב קוק?! האם היה או יש איזה חסר ביראת שמים אצלם?! לא ולא!! אבל שיורדים לעומק ורואים שהם מקריבים את זרעם הרווקים למולך, אתה מתחיל להבין מה רצו גדולי החרדים שיצאו בשצף קצף נגדם. זה האור האדום שמאיר למרחקים לאן ישות כזה יגיע לבסוף. הרי זהות\ישות, מיתרת את כל מצוות התורה.
    מי שמכיר יש קהילות בחרדיות שהם היו כפסיעה לאבדון כמו הנ"ל. מה שמנע למשל בזהות של ברסלב להגיע לשאול, זה היה הקיצוניות בשמירה על ההלכה. הם עד היום שומרים על ההלכה יותר מכל חסידות אחרת.
    בחבד למשל מה ששמר עליהם זה אותו דבר כנ"ל, השמרנות הקיצונית בהלכה ובעיקר במנהגי חבד.
    ולכן אפי' בדיבור היום יומית עמם אפשר לפחד מהם כנ"ל, בכל זאת אנו יודעים שאין ממה לפחד כי ההלכה והמסירות נפש שלהם למנהגי חבד, משגיחה עליהם, וזה מה שלא ראה הרב שך בזמנו. וזה מה שלא רואים הורים אם הילד הפך באיזה יום לבסלבער או חבדניק. אתה שומע הורים כאלה כאילו חרב עליהם עולמם, ואני תמיד מרגיע אותם עם דבר הפשוט הזה.
    שלא ישמע שאני מצדיק מסיון, לא ולא, אני חושב שהעוול הכי נורא שאדם יכול לעשות, זה לקחת אדם ממשפחתו, ולכן אני גם נגד חזרה בתשובה באופן שהחוזר בתשובה נהפך לחרדי. כלומר אם החזרה בתשובה מביא לגזלת הילד מהוריו וממשפחתו, אין עוול יותר גדול מיזה. הרי יהודי לא יכול לעשות לזולתו מה שהכי קריטי אצלו. הרי אמרנו שכל המטרה היסודית של היהודי זה משפחתו.
    אבל מצד שני אם הבן הוא מהסוג של מחפש (מחפשים זה נוער שיש להם נשמה גדולה), אל על ההורים להתנגד רק להפך לעזור להם. אני הייתי מסוג המחפשים שחיפש גם את תורות האומות, וקיבלתי את כל העזרה מהורי ומרבותי וזה מה שהצילה אותי.

  • מאמר מדהים
    ניתוח מאד מעמיק
    אני באישיותי מאד ליברלית והדברים עזרו לי להבין איך זה מסתדר עם היהדות.
    זה גם חידד לי מה הפריע לי בשטיסל שמראה שהחרדים הם כמו החילונים רק עם תרבות אחרת.

  • שפו על המאמר המדויק
    רציתי לומר את אותם הדברים רק מזוית אחרת
    יש החושבים שחרדיות זה "פולקלור" יש החושבים שחרדיות זאת הדת עצמה, אלו גם אלו טועים
    הראשונים לא התיחסו ברצינות למחויבות שחברה זו מציבה אלא רק לפולקלור הקוגל והטשונט

    השניים מתיחסים כיהרג ואל יעבור לכובע וחליפה או לאויפרוף
    המבט הנכון הוא שחרדיות היא מסגרת שבה מתאפשרת הדרך הבטוחה ביותר לשמור על יראת שמיים וחיי תורה
    דרך זו היא דבר ראשון (וכמעט הכל ) מערכת של הסתגרות, ונכון יש לזה מחיר!!!

  • תודה על המאמר
    עשית לי סדר בנושא שאני מתחככת איתו רבות

  • מאמר מצוין שמסביר מדוע בחברה החרדית אין מקום לכבד את השונה, את מי ש"טועה", וזה מקור סבלה.

    ישנם כשלים רבים ברב התרבותיות, אך כבוד הדדי כלפי אמונות של אחרים, מתוך ההבנה כי ישנם דברים אשר אין טעם להתווכח עליהם, או טיעונים שאי אפשר להוכיח או להפריך, אינה אחד מהם.

    אמת ואמונה אינן הולכות יד ביד – במידה והיה לחרדי הוכחה לאמונותיו בדבר אלוהים לא היה לו צורך באמונה כלל, והיה זה עניין פשוט של הצגת ראיות על מנת לשכנע.

    כבוד אמיתי לאדם עם דעות שונות משלך יתבטא בהקשבה לאחר מתוך בנחה כי לך אין מונופול על האמת. הטענה של כותב המאמר כי אדם המשוכנע בצדקתו מסוגל להקשיב לאדם אחר המשוכנע בצדקתו, ואף לכבד את דעתו יותר בשל שכנועם העמוק, הינו שגוי.

    באופן פרדוקסלי, לפי כותב המאמר השאיפה של אדם "רב תרבותי" להקשיב ולהכיל את האחר על כל אמונותיו פוגעת באמונה של אדם חרדי, מפני שהיא מאפשרת קבלה של השונה וכבוד כלפיו. רק אדם אשר מוכן להקשיב לאחר, ולהודות שאולי הוא לא צודק תמיד, מסוגל לכבד אדם אחר – וההקשבה הזו מנוגדת לעמדה לפיה האדם הדתי יודע את האמת מלכתחילה.

    את הגול העצמי הזה החרדים היו יכולים למנוע לו היו מוכנים להיפתח ולהקשיב לאחר בכבוד, ולהודות שאולי אין להם מונופול על האמת. אולי זה היה גורם לדלדול במספרם, אך זה היה מבטיח שמי שנשאר בחברה מאמין מפני שזוהי בלירה חופשית מתוך שכנוע עמוק, ולא מתוך חוסר מודעות או פחד להשתנות.

  • לדעתי הכותב מערב בין שני דברים, יש את הנושא של הבטחון באמת שלנו ובמה שאני מאמינים והצורך והרצון להודות לה' על שזכינו להכרת האמת הזאת ויש את השותפות שלנו עם יתר חלקי החברה הישראלית. ככל שותפות גם אנו בחברה לא מקבלים יותר זכות לקבוע בגלל שאנו יודעים את האמת, אפשר בגלל זה לנסות לשכנע יותר טוב, אבל לא מגיע לי לקבוע יותר מהשותפים האחרים. רב תרבותיות איננה גישה פילוסופית שדנה באמת היא גישה חברתית של התנהלות משותפת במרחב המשותף, וממילא היא לא פוגעת באמת האבסולוטית והיחידה. אני חושב שהיא דרך התנהלות נכונה לא רק בגלל שהיא משרתת את האדם החרדי במרחב, אלא כי זו הדרך היחידה שאני מכיר שמכלילה באמת את כל השותפים!!

  • אבחנה מדוייקת, אבל היא ממחישה את הפרדוקס החרדי שהחרדים כלואים בתוכו. כדי שחברה חרדית תשרוד היא חייבת לבדל את עצמה מהזולת " הצילני נא…" , כדי לעשות זאת היא צריכה לחנך שהזולת הוא טועה , רשע , מסוכן וכו'.. . כאשר הפעולה הזו מצליחה ונוצרת חומה , " כמים הפנים לפנים " גם החילוני / דתי לאומי מתרחק ורואה באדם החרדי אדם זר המתגאה על הזולת . כאשר נוצר היחס הנפשי ( הצלחה של הדוקטרינה הנ"ל) , ונוצר ריחוק , ניצבים החרדים מול שוקת שבורה , הרי הם חכמים ומוכשרים , ומדוע לא רוצים בהם במקומות עבודה ?ומדוע כל ראש עירייה לא רוצה חרדים בעירו והם נדחקים לגיטאות ותחומי מושב ? באים אנשים טובים ( באמת ! ) ורוצים לשבור את המעגל ולהושיט יד לציבור החרדי ( בהכשרה מקצועית ובכניסה לקדמת הבמה ) שיתפוס את מקומו בדין בציבור הכללי הישראלי , באה הדוקטרינה וצועקת " הצילני נא מייד אחי מייד עשיו… וכו' וכו' וכו'

  • מאמר יפה ומושקע, המתעלם במופגן (או בעיוורון מוחלט) מהעובדה שהחרדיות דהשתא היא הגדרה סוציולוגית-השתייכותית, שעקרונית מאופיינת ע"י סט ערכים מקפיד ומוקפד, אבל בפועל רוב החרדים הם חרדים כי נולדו חרדים וכי נוח להם יותר לנהור עם העדר ולא להתחיל לחשוב איפה מיקומם ומקומם בתוך העדר, מה ייחודם, ומה מטרתם בחיים.
    כל המערכות החרדיות מכוונות להגן על העדר מפני פורשים ומפני חושבים. ומי שכן לוקח סיכון ומתחיל לתהות האם זו הדרך בכלל ושלו בפרט, חוטף התקפות וגינויים וחרמות ונידויים.
    לא אמת יש כאן אלא כפיפות לדיקטטורה העסקנית המשתמשת ברבנים כבמגן אנושי.

  • אליהו מאמר מדהים
    אתה נשארת חכם, חד וחריף כמו בישיבה מהימים הטובים.
    מה שאתה כותב הוא תמרור אזהרה לאלו היוצאים מעולם התורה לעולם החילוני האקדמי ועדיין בעיני הסכנה מהרב תרבותיות לציבור פחותה בהרבה מהסכנה החדשה שקיימת כבר כמה שנים והיא ההתבהמות והלאומיות של הציבור החרדי שבאה כתוצאה מהברית הטמאה עם מפלגת הליכוד זה הרבה יותר עושה את כולנו לקליפה ריקה של קוגל וטשולנט. עדיף קשר עם אנשים אינטליגנטים שיש להם "צוראס אודום" לכל מיני עארסים פשוטים שמדרדרים אותנו עמוק למטה ושונאים אותנו הרבה יותר מהאינטליגנטים" כי חרדיות פירושה לדרוש מהאדם והם רוצים רק להתבהם. המאמר שלך מזהיר מהסכנות אבל מתוך זהירות יש להמשיך במהלכים אלו לתועלת הציבור הכלכלית והחומרית כי עם הבהמות למיניהם באמת כבר לא יהיה לציבור ה לאכול…

  • שלום אליהו
    זו אביה קרני (היום מאיר מפרדס חנה)
    הגעתה רחוק…..

    יעשה טוב למגזר החרדי אם תעלו למודעות את:
    1. הקשיים הרגשיים המלווים טיפולי פוריות ואי פריון- נושא מושתק שאין לו מענה הולם.
    2. שימוש בסמים- אנשים מתחילים בלי לדעת למה הם נכנסים … יש צורך במודעות

    הצלחות בהכל…

    אביה מאיר (קרני)

  • בקצרה ממש
    אני דווקה רואה כאן כיוון חזק של גאולה די לשלטון בציבור שלנו הזדמנויות שוות לכוווולם …
    בוודאי זה תנועה פוליטית שירדה לעולם פלורליזם
    הציבור צריך לקדש אותו אצלינו בחברה
    ציטוט ונתן לנו תורת אמת
    אמת איך ואיזה טמת אם אנחנו כל כך מיגזרים איך ואיפה אמת אם אנו מכללים אמת לתת לכל ילד ונער הזדמנויות שוות
    או שאנו כל כך שומרים על עלית משפחות אצולה משפחות שהם קובעים טת צורת השלטון ובוודאי הם צדיקים אין לי ספק
    אבל הגיע זמן לשלטון חדש קשה לי להרחיב אבל הייתי כותב על זה כתבה שלמה ….
    אני בטוח שהשלטון שהנה קיים עד עכשיו זה גם נובע מעקרונות פוליטיות רודניות ואז פשיסטיות ועד היד נטויה
    ה מנהל את העולם לקראת הגאולה יפה יותר יפה יותר
    והדברים עמוקים מאוד

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל