מבוכה מסביב למדורה

"מה לא עושים בשביל הילדים?" מתבדחים במבוכה תלמידי החכמים הצעירים במפגש השנתי סביב מדורת ל"ג בעומר השכונתית. השתתפות בטקס כרוכה בוויתור על הערכים הליטאיים הישיבתיים שגדלו עליהם: מה המקור למדורה לכבוד רשב"י? מה הטעם בה? ולשמחה מה זו עושה?

"בינינו," אומר לי שכני לספסל ב"חניכי" כשאנחנו מתבוננים במדורה, "אנחנו פשוט נהנים לראות אש גדולה ושורפת. בדיוק כמו הילדים שלנו. אין לזה קשר למנהגים, מקורות, כבוד רשב"י וכל זה."

מאהבתם ומחיבתם של בני התורה הליטאיים, ואני בתוכם, וכדי להקל במקצת את נטל המבוכה, אבקש בשורות הבאות להציע מבט מסוים על מדורת ל"ג בעומר ולתת מענה לתהיות שהיא מעלה.

ראשית, אני מבקש לשים את שאלת "מקור מנהג ההדלקה" בהקשר הנכון שלה. פעמים רבות, שאלת "מהו המקור למנהג פלוני" היא פתח לתסבוכת. מנהג מתפתח בדרכים שונות ומשונות, ישרות ועקלקלות, גלויות וסמויות. ואיך קובעים את נקודת ההתחלה של מנהג? על פי היוזם הראשון? על פי הקהילה שקיבלה אותו? על פי הספר שבו הוא מובא לראשונה? או על פי הרגע שהוא נעשה נפוץ? ואם נעמוד על הטעם המדויק שבנקודת ההתחלה, מה היחס בינו לבין הנוהג כיום? ובהקשר שלנו, מה היחס בין מקורו וטעמו של "מנהג הדלקת המדורה", יהיה אשר יהיה, לאותם ילדי חמד המקיימים אותו במרץ ובהתלהבות וגוררים אותנו, אבותיהם, להשתתף בו?

על כן אני מבקש טעם למנהג באופן פנומנולוגי, כלומר, בהתבוננות בעצם תופעת המדורה, בהקשרים שבתוכם היא מתקיימת, בחוויה שהיא מספקת למשתתפים בה. מתוך כך אנסה לתת הצעה מסוימת לטעם שניתן לטעום בה, ואם תרצו, לכוונות שניתן לכוון בה.

לכבוד התנא האלקי

המדורה דולקת לכבודו של רבי שמעון בר יוחאי, והיא מלווה בשירים שהתחברו לכבודו העוסקים בדמותו הפלאית. האם יש קשר בין המדורה לרשב"י? ובכן, התשובה על כך קלה למדי: רשב"י מזוהה מאד עם שרפה. כאשר הוא יוצא מהמערה, לאחר שתים־עשרה שנה של התנתקות מהבלי העולם והתעלות בעסק התורה, רשב"י אינו יכול לסבול את העולם הזה, וכל מקום שהוא נותן בו את עיניו – מיד נשרף. קדושתו אינו משאירה מקום לחול, לחולין, לחיי שעה. כך מספרת הגמרא:

נפקו [יצאו מהמערה, רשב"י ובנו ר' אלעזר] חזו אינשי דקא כרבי וזרעי [ראו אנשים חורשים וזורעים] אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?! כל מקום שנותנין עיניהן – מיד נשרף (שבת לג, ב).

ברוח זו, אחד המקורות המוקדמים והנכבדים למנהג המדורה בל"ג בעומר, ה"אור החיים", מספר כי נהגו לשרוף בגדים יקרים וחשובים לכבודו של רשב"י:

לצד שמאל דרך כניסה קבור רשב"י, על קברו מצבה אחת… ובראש המצבה גומא גדולה, לפי ששם מדליקין בכל לילה על זה האופן, לוקחים בגדי פשתן לבנים וטובים, כל אחד לפי ערכו, ועושים אותם חתיכות חתיכות, וטובלים אותם בשמן זית וממלאים הגומה [שמן] זית, ודולקים אותה ונראה אורה עד צפת וזה מעלה גדולה להרשב"י. ופעם שלחה גבירה אחת מקוסטנטינא בגד אחד ארוג עם כסף שוה מאה פיישאש והדליקה אותו לכבוד הרשב"י ע"ה. וכל אחד לפי כחו, והרב הדליק כמה בגדים. גם אני עבדך הדלקתי למנוחת אמי מנוחתה עדן (קובץ אגרות מבני חוגו של ר' חיים בן עטר, כתב יד ירושלים, מוסד הרב קוק, עמ' 154).

מנהג שרפת בגדים יקרים וחשובים משמר את גחלתו של רשב"י היוצא מהמערה והשורף במבטו כל מקום שהוא נותן עיניו. הוא מבטא נאמנה את חוסר החשיבות, את ההבל והאפסות של העולם הזה. העומדים מסביב המדורה רואים את הבגדים היקרים הולכים ונאכלים, ומפיהם יוצאות מילות הזמר: בַּר יוֹחַאי נֶאֱזַרְתָּ בִּגְבוּרָה, וּבְמִלְחֶמֶת אֵשׁ דַּת הַשַּׁעְרָה. זהו רגע חד־פעמי של התעלות למדרגתו של רשב"י ביציאתו מהמערה.

לאשר מחדש את העולם

כיום מנהג זה לא נמשך, והמדורות השונות עשויות מחומרים נפסדים. יתכן שהמנהג פסק בשל התנגדות מצד הפוסקים, כמו בעל ה"חקרי לב", הראשל"צ רבי רפאל יוסף חזן:

ומזה נראה לי המנהג ששמעתי דבעיה"ק צפת ת"ו שמדליקים דברים יקרים ששוים שלש מאות או חמש מאות אריות בהלולא דרשב"י ז"ל, שכורכים אותם בשמן ומדליקין. ואיני מוצא בזה צד היתר, דנראה דאיכא איסור בל תשחית דרבנן. ואיני מאמין שהראשונים נהגו כן, אם לא שנשתרבב המנהג מחדש ("חקרי לב" מהדורא תנינא חלק י סימן יא).

ברוח דברינו לעיל נוכל לומר כי הפסקת המנהג מבטאת התרחקות וחוסר הזדהות עם ההבלת העולם הזה. אין אנו רואים בזה מדרגה שיש לשאוף אליה. בכך אנו ממשיכים אולי את בת הקול שגערה ברשב"י ובנו: "יצתה בת קול ואמרה להם: 'להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!'"

לצד זאת, עצם הדלקת המדורה עשוי ללמד שהרעיון של שרפת העולם הזה אינו זר לנו. אפשר לראות בהנאה שיש בהתבוננות באש, בכילוי חסר הרחמים של העצים ושאר החומרים, ביטוי לכך שאנו נהנים מכילוי העולם הזה. הפיכת החומר הכבד והמגושם לאויר נטול משקל מסבה הנאה שמקורה בחוסר ההזדהות של האדם שהוא מן העליונים עם החומר העב והגס מן התחתונים.

המדורה אם כן עשויה לשמש עידון של יצר ההרס: אנו מזדהים עם כילוי החומר העב והעכור, אך לא בהשחתה, בשרפת דברים שימושיים ובעלי ערך, אלא באופן סמלי, בשרפת עץ וגבבה.

בשלב זה ניתן לראות מעין הנהגתם של רשב"י ובנו ביציאתם השניה מהמערה:

נפקו כל היכא דהוה מחי ר' אלעזר הוה מסי רבי שמעון [יצאו מהמערה, כל היכן שהיה מכה רבי אלעזר היה מרפא רבי שמעון] אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה.

חלוקת התפקידים בין רבי שמעון לבנו מרמזת על מורכבות מבטם על העולם הזה. מצד אחד ראוי לו לעולם להיחרב ממבטו של רבי אלעזר, ומצד שני ראוי לו להתקיים ממבטו של רבי שמעון. "די לו לעולם אני ואתה." אתה בשביל להחריב ואני בשביל לקיים. המדורה אם כן מצליחה להחזיק את הכילוי של רבי אלעזר עם השימור של רבי שמעון.

מהקרשים של ל"ג בעומר לעצים של שבועות

השרפה של רבי אלעזר והתיקון של רבי שמעון אינם סופו של התהליך. בגמרא במסכת שבת אנו לומדים שרבי שמעון ובנו חזרו בהם ממגמת הכילוי:

בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא [בזמן כניסת השבת ראו זקן שמחזיק שני הדסים בידו] אמרו ליה הני למה לך אמר להו לכבוד שבת [אמרו לו: בשביל מה אתה צריך אותם? אמר להם: לכבוד שבת]. ותיסגי לך בחד [מדוע לא די לך בהדס אחד? ענה להם:] חד כנגד זכור וחד כנגד שמור. אמר ליה לבריה, חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתיהו [אמר רבי שמעון לבנו, ראה כמה חביבות המצוות על ישראל! ונתיישבה דעתם].

ואכן, גם הדלקת מדורת ל"ג בעומר, כשמה, מתקיימת באמצע ימי הספירה. למעשה יום ל"ג בעומר מסמן נקודת מעבר חשובה, כפי שכתב מהרש"א:

אנו מדקדקים לעשות יום טוב קצת בל"ג בעומר, לזכר שבו עברו רוב ימים שהן ב' חלקים ממ"ט ימי ספירה. (חידושי אגדות מועד קטן כח א)

יתכן אפוא שהדלקת המדורה מסמלת את המדרגה שהגענו אליה אחרי שעברו עלינו רוב ימי העומר. במדרגה זו אנו מזדהים עדיין עם רבי שמעון ורבי אלעזר ביציאה השניה. מצד אחד יש רצון 'להחריב את העולם' ומצד שני יש רצון לקיימו. כל זה הוא דוקא אחרי רוב ימי הספירה, ולא אחר כולם. כאשר תם ל"ג בעומר ושיירי הפחמים כבר נאספו מהרחובות אנו נכנסים לשליש האחרון של ימי העומר הנקרא במדרש "פרוס עצרת", ומתכוננים לחג השבועות, חג מתן תורה. כאן כבר אין מקום למדורה כלל, משום שאין בנו רצון לשרוף דבר. להפך, אנו מתעלים למדרגתם של רשב"י ובנו באותו ערב שבת בין השמשות, כאשר נוכחו לראות כמה חביבות המצוות על הבריות. כעת אין העצים משמשים להדלקת המדורה, אלא לנאות בהם את הבית ואת בית הכנסת לכבוד חג מתן תורה.

תמונה: ברוך גיאן, CC BY-SA 3.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0>, via Wikimedia Commons