אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד.[1]
ציטוט זה מובא לרוב כדי לייקר את מקומה של ההלכה בחיינו, בתור הערוץ המרכזי ולמעשה היחיד לקשר עם אלוקי ישראל. במאמר זה אבקש להתמקד דוקא בצמד המילים 'אין לו'. מילים אלו מייצגות את הכאב, את כל מה שאבד ואיננו, את הפשרה את ההסתפקות במועט בקשר של עם ישראל עם הקב"ה. במקום קשר חי ופועם שלבו במקדש, נותרנו עם המסגרת בלבד. אמירה זו יכולה לשמש גם נורת אזהרה, ותזכורת של כל מה שיכול היה להיות בין אלוקים ובינינו.
***
אנו נמצאים בימים מורכבים.
בשנים האחרונות מתמודד העם היושב בציון עם אתגרים ואיומים מבית ומחוץ. החל מארועי שמחת תורה תשפ"ד, דרך המלחמה המתמשכת בכל החזיתות, מאבקים פוליטיים שונים, חוק הגיוס המדמם ועוד סימני שאלה נוקבים שצצים בין החלקים השונים.
מורכבות זו מאפשרת לתופעות שונות להיוולד במרחב הציבורי שלנו, והמרתקת שבהן בעיני היא גל ההתקרבות ליהדות ולעולם הרוח שלה.
אחת הדמויות שמייצגות את התופעה הזאת הוא דוד שוקן. שוקן מעיד על עצמו כי הגיע מהקצה השמאלי ביותר של עם ישראל: משפחה ציונית, ליברלית, בעלת ערכים אוניברסליים. הוא אינו נשוי בטקס יהודי ולא מל את ילדיו. בתקופה האחרונה הוא עושה מאמץ להתקרב אל היהדות ולהכיר יותר את המגזרים הדתיים בישראל.
להלן מספר ציטוטים מתוך שיחה שלו עם הדס לווינשטרן מהחודש האחרון.
"יש דברים שמרחיקים אותי. אני יכול לתת דוגמא, למשל האוכל… אנשים ממלמלים איזה משהו כדי לצאת ידי חובה, ואז דופקים איזה שוקולד תעשייתי, קולה זירו."
"יכול להיות שהיה הגיוני בשלב מסוים לא להדליק אש בשבת, אבל עכשו כשזה לא עניין להדליק אור במתג… אולי זה דברים שכבר לא קשורים לעידן שלנו, אולי איבדתם את הדרך."
עם כל חשיבותו של שוקן בתור דמות משפיעה, איני מעוניינת לדבר עליו אישית. הוא מייצג תופעה הולכת ומתרחבת, תופעת "החיבור מהלב".
הרצון להתחבר מהלב כבר מזמן לא קיים רק בקרב נהגי מוניות (בתור אבטיפוס). הנוער שלנו זועק זאת מהשטח, בשאלות ובלבטים המגיעים לרבנים ומטפלים, תכני תרבות פופולריים מדגישים זאת, כפי שניתן לשמוע למשל במילותיו של השיר הפופולרי:
אבל אומרים אני דתי לפי דעתי, זה בעייתי.
אבל למרות הכל אני יודע שאתה אוהב אותי ככה.
אוהב אותי ככה.
אני מרגיש אותך אתי וזה אמיתי וזה אמיתי.[2]
נראה שמילות הנביא יחזקאל קמות לתחיה: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָ֔ש וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר.[3] כולם רוצים להיות מחוברים, ללבוש ציצית, להפריש חלה, לצעוק שירי נשמה ולהרגיש קרבת ה'.
נראה שמילות הנביא יחזקאל קמות לתחיה: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָ֔ש וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר.[3] כולם רוצים להיות מחוברים, ללבוש ציצית, להפריש חלה, לצעוק שירי נשמה ולהרגיש קרבת ה'.
החיפוש הזה מתייחד בכך שהוא לא מחפש היגיון, לא מתיימר שדברים יהיו מאורגנים לו באופן סדור ומובנה. הוא מחפש קיצור דרך ישר לשורש, ללב הדברים.
האנשים שמבקשים להתקרב אינם משקיעים בהליכה לסמינרים של ארגוני קירוב סגנון "ערכים" או בלמידה מעמיקה של היסודות. ישנם גם כאלה, אך לא מעט מעדיפים לרקוד עם ספר תורה בבסיס צה"ל, להתפלל בכותל, ללבוש ציצית וללכת לשיעור חד־פעמי, במקביל לשמירה על אורח חיים שבאופן כללי ניתן לכנותו חילוני־מערבי.[4]
כיצד עלינו להבין את התופעה הזו? האם יש ערך בהתקרבות רגשית שאינה מתחייבת לגבולות ההלכה? האם היא דבר מסוכן?
מה התכלס?
יש הרואים בתנועה הזאת התעוררות גאולית שאף רמוזה בנבואות של ימי אחרית הימים. אחרים מזהים בה תופעה פתטית של יהודים שאינם מעוניינים לקבל עול מלכות שמים, ומבקשים ריגוש רגעי בלבד.
הקבוצה השניה היא בעיקר החברה החרדית ליטאית. לתפיסתה, התקרבות שאינה כוללת דקדוק במצוות ושמירת הלכה היא התקרבות צורמת ואולי אף חסרת ערך לחלוטין. השאלות ששוקן שואל את הדס לווינשטרן מעוררות בקרב האסכולה הזו בוז וזלזול. עולות במוחי המילים היידישאיות האלמותיות לאנשים כאלה: "אוטער גזוקט" (הוא אמר, נו אז מה?). מה זה משנה מה אתה האדם הקטן חושב, מי שמך להביע דעה ומה אתה בכלל מבין?
בחוגים אלו מסתכלים בדרך כלל בעין עקומה על החיפוש הרוחני כשלעצמו. ערכו, ככל שישנו, עומד למבחן התוצאה: האם התהליך מביא לשמירת מצוות ברמה יותר גבוהה, יותר מוקפדת. אלמלא כן, מה הרי העניין?
כשאדם בעל תפיסה ליטאית מתבונן בתופעה של החיבור מהלב, היא עלולה להיראות לו זרה, מגוחכת וחסרת ערך. כלומר, מה התכלס? לאן הארוע מתקדם? אם אתה רק צועק ה' ימלוך לעולם ועד בקיסריה, מה הטעם?
יש היגיון בגישה זאת. לא ניתן לכונן משהו בר קיימא, לשמור על דבר מה משמעותי, בלי מסגרת וגבולות, בלי גדרות והגדרות ואולי גם בלי פחד וחשש ממחירים ומהשלכות.
אלו אומרים: מה הטעם אם אין סדר לדברים? איש את רעהו הרי חיים בלעו.
ואלו אומרים: ומה הטעם בחיים האלו ללא אהבה, ללא לב פועם ומתרגש?
הפער בגישות האלו מייצר מרחק כואב בין הורים לילדים, בין אחים שונים במשפחה, בין מורים לתלמידיהם, בין רבנים לצאן מרעיתם ואולי אף בין בני זוג, בתוככי המשפחה.
גישת הגלות וגישת הבית
דורנו איננו הבמה הראשונה לוויכוח שבין לב לגבולות. עימות זה עלה כבר בהתפרצות התנועה השבתאית במאה ה־17, ולהבדיל, עם ההתנגדות לתנועת החסידות במאה ה־19.
הטראומה הקולקטיבית של דור שבתאי צבי בעקבות התקוה לגאולה שהתנפצה בקול רעש גדול חיזקה את התפיסה של הרבנים והממסד הדתי שאין להקדים את המאוחר, אין להיענות לגלי רגש ותשוקה אף אם הם רוחניים, ויש להיצמד אל מסגרת ההלכה.
החסידות הביאה תפיסת עולם המדגישה התלהבות ותשוקה בעבודת ה'. המתנגדים לה טענו כי יש לדבוק רק בפרקטיקה המעשית של המצוות ולהתרחק מהאש, שכן גם אש קודש עלולה לגרום לשרפה.
בשורות הבאות אציע פרשנות שאולי תעזור לתווך את הפער הזה בין הצדדים.
אנו מצויים בתקופת מעבר. בין גלות לגאולה, בין ימים של חושך ובלבול לימים של אור ובהירות. תקופות מעבר אכן מאופיינות בתסיסה ורתיחה והתחזקות הקצוות.
אני נזכרת באמירה חכמה מאד של מדריכת הורים שלצערי אינני זוכרת את שמה, שאם ילד מתנהג יפה, והוא אסוף ומוחזק בחוץ, ובבית מתפרק ובודק גבולות, ההורים יכולים להיות רגועים: זהו סימן לחינוך טוב. הוא יודע להחזיק את עצמו בחוץ, כלומר הוא ילד מחונך, והוא מרגיש אהוב דיו בתוך הבית כדי להתפרק.
בהשאלה נאמר כי התפיסה הנוקשה, המבנית, שרואה ערך עליון בשמירת הגבולות, אינה מיותרת ובוודאי אינה שלילית בהכרח. היא תפיסה ששירתה אותנו היטב בגלות, מחוץ לבית. אלפיים שנה של נדודים, גירושים ותלאות אילצו אותנו להחזיק חזק במסגרת כדי שהמעט שנותר לנו יישמר. אבותינו ואמותינו לאורך הדורות גילו גבורה מיוחדת והחזיקו בציפורניים לבל יאבד ישראל. אין לנו אלא לשאת אליהם עיניים מתפעלות ומלאות תודה.
לצד זאת, ולא לעומת, אנו חוזרים הביתה. בנים שבים לגבולם, הארץ מקבלת אותנו אליה חזרה. השיבה לארץ בממד הארצי כוללת שיבה גם בממד הרוחני. כפי שהרבה לדבר על כך הראי"ה קוק זצ"ל: אוירא דארץ ישראל הוא המחכים, הנותן הארה בנשמה להשכיל את היסוד של העולם המאוחד. "בארץ ישראל יונקים מאור החכמה הישראלית, ממהות החיים הרוחניים המיוחדים לישראל, מהשקפת העולם והחיים הישראליים."[5] וכן: "הַתּכֶן הַיְסוֹדִי שֶׁהֻנַּח בִּתְכוּנַת סְגֻלַּת הָאָרֶץ בְּאפֶן בִּלְתִי מִשְׁתַּנֶּה בְּעֶצֶם, לִהְיוֹת לָהּ קֶשֶׁר רוּחָנִי אַמִּיץ עִם הָאָבוֹת וְהַבָּנִים יַחְדָּו."[6]
ומה זה אומר לחזור הביתה?
בבית אנו מרשים ללב סוף סוף לשוב ולהיפתח. אנו מאפשרים לכל המתח, העצב, הגעגוע, להתפרק. אנו בחברת אחינו אהובינו, בחיק המשפחה. אפשר לפרוק את התיק, את המשא, להתקלח, להתנער מעפר ולהישען אחורה בתחושת רגיעה.
כשאנחנו בבית, אנחנו פחות זקוקים להסברים רציונליים ולטיעונים משכנעים למה בית הוא טוב. אנחנו פשוט חווים אותו והחוויה היא הדבר עצמו. גם כשאתה אבוד, מתבלבל, שובר דברים, אתה עדיין בתוך הבית, בד' אמותיך.
כשאתה במקום זר, כשאתה לא שייך, אתה פיל בחנות חרסינה, תזוזה לא מדויקת והכל נשבר. כשאתה לא בבית, חוויה של קשר וקרבה היא דבר מסוכן.
התנועה בנכר היא אפוא הפוכה: לכווץ, להדק ולהישמר.
קרבה היא התבוללות, קרבה היא להיטמע בגויים וללכת לאיבוד. אין מקום ללכת אחרי הלב בגלות. יש לעטוף אותו ולהגן עליו מכל משמר. מתוך תפיסה חֲרֵדָה זו התעצבה היהדות בגלות הארוכה: אחריות עמוקה לשמר את המעט שנותר לאחר החורבן.
וכך, במקביל לדבקות הדתית המופלאה שגילה עם ישראל בגלות, ישנו הפצע. הפצע של הדוד והרעיה שדרו באהבה במקדש בציון, והכאב על כך שדוקא מתוך האינטימיות הגדולה גורשה הרעיה בבושת פנים. בניה ובנותיה הלכו בשבי וביתם המשותף חרב והיה לשממה.
הלקח שעם ישראל לומד הוא שקשר קרוב וחי הוא עניין מפחיד; הוא עשוי להסתיים באחת.
אמנם לפני כל חורבן שלח הדוד נביאים כדי להתריע, להזהיר ולהתחנן שישובו ממעשיהם הרעים. אך גם אם האחריות לחורבן מוטלת על כתפי הרעיה הסוררת, כאב הנטישה והסתר הפנים קשים מנשוא. כשהדוד האוהב הופך לדוב אורב ולארי במסתרים,[7] התגובה האוטומטית היא הימנעות. חרדה מלחזור ולחוות את הקשר במלוא עוצמתו. חרדה מתשוקה ולהט אל האינסוף שמסתיים בשבירת הכלים.
כאשר יש פגיעה בתוך קשר, אחד המחירים הוא פחד מלחוות את הקשר שוב. ברצוני לטעון שגם בקומת הרוח הדברים כך. בתפיסה גלותית, חיים רוחניים עשירים מלאי תשוקה והתלהבות הם סכנה. דוגמא לתפיסת עולם זאת אפשר למצוא אצל בעל "נפש החיים": "כִּי מִשְׁפַּט הַמִּצְוָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה… אֵין לְהוֹסִיף וְאֵין לִגְרֹעַ מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָה מִצַּד נְטִיַּת הַלֵּב וְהַהִתְלַהֲבוּת. וְהָעוֹשֶׂה מִצְוָה מִצַּד הִתְלַהֲבוּת הַלֵּב שֶׁלּוֹ שֶׁלֹּא כְּדִין תּוֹרָה, הֲרֵי הוּא מֵבִיא אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה ה'".[8]
במקביל, הרמב"ן מזכיר כי מלכתחילה כל שמירת המצוות בגלות היא אקט של שימור, שכאשר נשוב לבית נוכל להמשיך את הרצף:
"אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצוינין במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה. אמר לה, הוי מתקשטת תכשיטים, שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים. וכן אמר ירמיה (לא, כ) הציבי לך ציונים, אלו המצות שישראל מצוינין בהם."[9]
אין פירוש הדברים שבהיותנו בבית אפשר להתרופף בשמירת ההלכה. ההלכה מעניקה לנו את האפשרות לקיים את הקשר בצורה מוגנת ומאורגנת. היא הגבולות והביטחון של הבית. השאלה היא מה קורה בפנים.
המתעמקים בחשיבותם של קירות הבית עשויים להחמיץ את מה שעומד ונרקם מול עיניהם: פנים הבית.
עלינו לזכור שהעיקר הוא הקשר עצמו. המתעמקים בחשיבותם של קירות הבית עשויים להחמיץ את מה שעומד ונרקם מול עיניהם: פנים הבית. ילדים חוזרים ומשחקים ברחובות ירושלים, קול ששון וקול שמחה נשמעים בה שוב, קול מצהלות חתנים, קול נערים, קולות ניגון ושירה, קרבה ואהבה, קולות של חיים. לב אומה בן אלפיים שהיה קפוא ומפוחד כעת קם ומתגלה שנית.
כשעם ישראל יושב בארצו, המצוות והחוקים הם חלק טבעי מתוך הקשר החי. בגלות, המצוות הן רק ציוני דרך, סימנים שאנו שומרים ומנחילים לדורות הבאים כדי שיזכרו.
להתאבל על מה שאבדנו
נראה כי הוויכוח בין שתי התפיסות, של הגלות ושל הבית, עולה ביתר שאת ועוז בימים אלו, ימי בין המצרים.
כל שנה מחדש עולה השאלה: איך אפשר להתאבל על מה שלא הכרנו? שאלה זאת בגרסאותיה השונות מספרת לנו כי כאשר נאחזים רק בהלכות האבלות, בחוק ובמסגרת שלהן, מבלי להתעסק בפצע, בלב הכואב, קשה מאד להגיע למטרה של תיקון אמיתי ובניין הבית השלישי.
יתרה מזאת, לעתים דוקא ההקפדה היתרה מרוקנת ממשמעות את ההלכות. כך למשל ניתן לראות את ריבוי ה"סיומים" בתשעת הימים ופריחה חסרת תקדים של מוזיקת טראנס ווקאלית. רק אם נשכיל לחבר בין המצוות ללב ולרוח של הדברים, נזכה להביא לתיקון ממשי במציאות השבורה.
יתרה מזאת, לעתים דוקא ההקפדה היתרה מרוקנת ממשמעות את ההלכות. כך למשל ניתן לראות את ריבוי ה"סיומים" בתשעת הימים ופריחה חסרת תקדים של מוזיקת טראנס ווקאלית. רק אם נשכיל לחבר בין המצוות ללב ולרוח של הדברים, נזכה להביא לתיקון ממשי במציאות השבורה.
ברמה המעשית, אולי כדאי לעודד מיזמים ותנועות של הכנסת להט רוחני ותשוקה בתוך המסגרת ההלכתית שעליה כולנו גדלים. לשים לרגע בצד את החשדנות או הציניות, ולנסות לראות את התרומה והחידוש שהם מביאים אל המרחב, את לב הבשר והרוח החדשה, כדברי הנביא יחזקאל.
וברמה התיאורטית, אולי ניתן להתבונן בתנועת ההתעוררות הרוחנית הקיימת בעם ממקום מורכב יותר, הרואה את התמונה כולה, הרואה את דברי הנביאים קמים וקורמים בשר לנגד עינינו. נכון, זאת עוד לא המציאות המתוקנת של מלכות ה'. אבל הדרך לציון, הדרך למקדש, נסללת אט אט, קמעה קמעה, מנשמות מחפשות ומבקשות, כדוד שוקן ואחרים. החיפוש הרוחני שלהם אינו מביא לעת עתה לקיום מצוות או קבלת עול מלכות שמים. אך אולי יש בו ערך לעצמו, שיקוף למצב שהלב חוזר הביתה ומחפש את הקשר.
בסופו של דבר, המתח שבין הלב החשוף לבין גבולות ההלכה אינו בהכרח שלילי. אולי יותר מכל, המתח הזה מספר את הסיפור של עם שמתעורר ומבקש ריפוי מטראומת הגלות בת אלפיים השנה.
תפיסת הגלות עשתה את שלה, והיא עשתה זאת בגבורה: היא בנתה חומות מגנות ושמרה על הגחלת, וידאה שלא נלך לאיבוד במשפחת העמים ולא נשכח את ייעודנו.
אבל היום, כשרגלינו כבר עומדות בשערי ירושלים, משהו עמוק משתנה. איננו כבר פליטים המחפשים מחסה מפני הסערה הקרבה. אנו ילדים שחוזרים אט אט אל תפיסת הבית. ובבית – מותר ללב להיפתח. בבית אפשר להוריד את המגננות, לפרוק את המשא, ולבקש את הקרבה חסרת האמצעים אל הדוד, בלי הפחד המותנה מחורבן.
[2] דתי לפי דעתי, בן צור, 2026.
[3] יחזקאל לו, כו.
[4] מחקרה של ד"ר רחל וורצברגר https://behevrat-haadam.org/werczberger/
[5] קובץ ז-סב.
[6] עולת ראיה חלק ראשון, עמוד מ.
[7] פרק ג, י.
[8] נפש החיים, שער ד.
[9] רמב"ן על ויקרא יח, כה.
נשמע כמו הטענה הציונית הישנה שהמצוות נצרכו בגלות כדי לשמור על עם ישראל והארץ
לא צריך אותם. אלא שנשכחה הסיבה בשלה מלכתחילה גלה העם מארצו ״על עזבם את תורתי״.
ארץ ישראל היא מכשיר לקיום המצוות (״וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ, בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ״), ולא להיפך.
אני חלק מהציבור הליטאי ואף אחד לא מסתכל על זה בזלזול אבל כן בהסתייגות.
והערה כללית על האתר הזה: האתר הזה מצטיין ביכולתו המרשימה לראות את הטוב בכל יהודי ואף מי שאינו יהודי מלבד אותם "חרדים גלותיים". הלואי שאם פרומיל מההבנה והאמפתיה שהאתר הזה מציע לכל אדם ודעה ותהיה רחוקה מהתורה ככל שתהיה היה מוצע לעמדה החרדית השמרנית המסתגרת וכן, החוששת מכל שינוי.
ברוב סיפורי התנ"ך באמת רואים שהעניין הוא רוח הדברים ולא דקדוקי המצוות כפי שעושים היום, ורוב האנשים תפוסים היום בדקדוקים ודקדוקי דקדוקים האלו ושכחו את עיקר הסיבה לתורה ולמצוות.
מצב שני, אלו שהחליטו רק ללכת עם 'רוח הדברים' והקלו בדקדוקים האלו, רובם לא שרדו כהודים במשך השנים
תובנה נהדרת! המשל על הבית מרתק בעיני, תודה רבה!
ןמה היית חושבת על בן אדם שאומר שמוסריות זה טוב וחשוב אבל גונב ורוצח ? היית אומרת שאין דבר, וזה ימות המשיח והעיקר החיבור ?