היסוד השכלי הוא חלק מהותי בעבודתו של היהודי את בוראו. יסוד זה ייחד את העם היהודי לאורך ההיסטוריה; בזמן שרוב העולם היה שבוי בבערות, יהודים עסקו בלימוד באופן יומיומי. המחשבה היהודית מתבססת על לימוד מעמיק, שאלת שאלות וחתירה לאמת. בית המדרש הוא אולי תיבת נח היחידה בעולם המודרני, המעלה על נס את חשיבות הלימוד לשם הלימוד – שכן חז"ל מלמדים אותנו שעל לימוד התורה, מצווה היוצקת תוכן ומשמעות לקשר שבין האדם לבוראו, העולם עומד. כדבריו של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק: "העשייה האינטלקטואלית הריהי פנייה פנימית כלפי האלוקים, התקשרות חרישית, דיאלוג בלא־מילים עם הבורא, האמן והאוהב. האדם והאלוקים מתאחדים באמצעות קשר של חכמה."[1]
עם זאת, ראיית העולם היהודי דרך משקפיים למדניות בלבד מציבה בפנינו אתגר. כפי שכותבת המשוררת זלדה:
הַיָּמִים הַבּוֹעֲרִים, הַמְעוֹפְפִים
כַּאֲשֶׁר בָּרַחְתִּי מֵחִבַּת הַחֲפָצִים,
כַּאֲשֶׁר חָשַבְתִּי –
זִיו הַכֵּלִים
יְפִי הַגִּנּוּנִים
יֶתֶר לַמְדָנוּת וְכָבוֹד
מַשְׁכִּיחִים אֶת טַעַם הַשָּׁמַיִם
סוֹתְמִים אֶת הַבְּאֵרוֹת.
ממילות השיר עולה הקשר ההדוק בין החומרי (זיו הכלים, יפי הגינונים) לאינטלקטואלי. שניהם משמשים לעתים כעין מסך מערפל מפני חיבורו הראשוני, ההווייתי, של הלב.
היסוד השכלי הוא אמנם אמצעי חשוב ומקודש, ויש טוענים שהוא היסוד הראשוני אשר בשורש הדברים, צלם האלוקים. אך הלמדנות היהודית לא אמורה להחליף את עבודת הלב, אלא להעצימה ולהעמיק את יסודותיה. מפאת היותנו בני אדם, אשר לא תמיד פועלים בהרמוניה מושלמת, להתמקדות בפיתוח האינטלקט יש גם תופעות לוואי: השכחת טעם השמים, סתימת הבארות.
תחושות מעין אלו חוויתי בעצמי. אמנם לא בתור בחור ישיבה המתפלפל בסוגיות הגמרא, אך כן כבחורה צעירה שבתוך תהליך התבגרותה מעצבת את עולמה הרוחני דרך היבטים עיוניים ומחשבתיים: תפיסת התורה והקשר עם הקב"ה עולים ממד. זהו תהליך נפלא, מסקרן, כמעט הכרחי.
עם זאת, באופן מעניין למדי, חוויתי פער בין עליית המדרגה המחשבתית, בין הידע והידיעה בשכל, לבין התחושה הנפשית של קרבה לקב"ה. באותם ימים התגעגעתי דווקא לתפילה התמימה, לקרבת אלוקים המגיעה לפעמים דווקא מחוסר הידיעה.
עם הזמן הבנתי שלא רק אני. אינני יודעת אם כולם מרגישים כך, מן הסתם יש רבים שקרבת האלוקים שלהם גדלה עם הרחבת הדעת. אשריהם ואשרי חלקם. אך התוודעתי גם לאחרים, שכאשר אזרתי אומץ לשאול על תחושת קרבת האלוקים שלהם הביעו תחושת החמצה. נראה שלא לכולם קל להרגיש קרבה עמוקה יותר מעצם הלימוד, או לפחות לא במידה שהם מייחלים לה.
נראה שיש הסכמה רחבה על כך שמידת למדנותו של האדם אינה תואמת בהכרח למידת יראת ה' שלו, לחווייתו הרגשית ולחיבור הפנימי שלו לעבודת ה' בכללותה.
התחושות הללו אמנם מבוססות על חוויות אישיות, אך ניתן לקבל מהן התרשמות, לפחות חלקית, על הקורה בפועל. יש הסכמה רחבה על כך שמידת למדנותו של האדם אינה תואמת בהכרח למידת יראת ה' שלו, לחווייתו הרגשית ולחיבור הפנימי שלו לעבודת ה' בכללותה. במאמר זה אני פונה לאנשים המחפשים את עבודת הלב; החשים שמשהו בה התנוון מעט, ושהדגש על הצד השכלי בעבודת השם אינו מספק אותם יותר.
איזוהי עבודה שבלב?
עבודת הלב היא לכאורה עניין אינטואיטיבי ומובן מאליו. אולם לעבודה שבלב פנים רבות ומגוונות. ובמובנים מסוימים, גם למדנות ראויה להיחשב כחלק ממנה או לעמוד בתשתיתה. שהרי מהו עמל תורה אמיתי, אם לא חיבור עמוק לבורא העולם והתבוננות בדרכיו, המביאים לידי אהבה? אהבה זו, לפי הרמב"ם,[2] היא התשתית של העבודה שבלב – והיא עצמה יכולה להתבטא גם בפן שכלי־תבוני: עמל פנימי, מחשבתי, המבקש לדעת, להשיג ולו במעט את האלוקות.
עם זאת, בדברי כאן אבקש להתייחס לעבודת הלב כמונח העולה מפרשנותו המילולית, אותה תנועה של עבודה הנובעת בעיקר ממקום פנימי, רגשי – מהלב החוצה. נוכל להכליל בכך את המצוות המתקשרות למחשבה ולכוונה, את התפילה, ביטויה המובהק ביותר, את הדיבור הפשוט והבלתי אמצעי עם ה', ובעיקר את המיית הלב ואת כמיהותיו, את המקום הכן והאותנטי שלנו אל מול הבורא, הנשמה העומדת מאחורי המעשים והמחשבות.
בנסיונותי להתחקות אחר מהותה של עבודת הלב, נדדו מחשבותי אל סבתי, שעמדה ללדת ביום הכיפורים, והחליטה ללכת כל הדרך לבית החולים ברגל, בלי לשתות או לאכול. מבלי להיכנס להיבט ההלכתי, היה במעשה הזה שלה משהו מסור, צדיק, תם וישר. תכונות אלה אפיינו רבות מהסבתות שלנו. חלקן אולי לא פתחו ספר הלכה מימיהן, אבל אמונתן התמימה מזכירה לנו את קיומה של דעת אלוקים שאינה תלוית ספר.
בעולם המודרני והמרבה בחכמה ובדעת, האמונה התמימה של הסבתות שלנו נעלמת. יתכן שזהו חלק ממסלול התפתחות; נשמות אחרות, דור אחר ואמונה שלובשת צורה אחרת. אין זה סותר שניתן למצוא בהן השראה: תום, אהבה, חוסר ציניות והישענות, שלא לומר התרפקות, על דברי חכמים. אינני חושבת שזהו המודל היחיד של עבודת הלב. אך העובדה שנשים שלא למדו מעולם ואולי בקושי ידעו קרוא וכתוב מלאות כל כך דבקות ואמונה – מעניקה לנו חומר למחשבה.
להיות אדם שלם – בלב ובמחשבה
לא לחינם הצמידה זלדה בשירה הנ"ל למדנות לכבוד. נראה שהעיסוק ביצר המחשבתי, כשאינו באופן שלם ונכון, עלול לעורר תחושת גאווה, התפארות בחכמה. הוא עשוי להמעיט מערכן של חוויות אמוניות 'פשוטות' יותר. יש מי שיראה באמירת פרקי תהלים, בניגונים ובזמירות שבת או בדיבור פשוט ואישי עם ה' פעילות נחותה ביחס ללימוד. אך אלה מזכירים לנו שהתורה איננה רק מערכת של רעיונות, אלא חווית חיים המקיפה את כל היבטי חיינו.
עמידת יהודי אל מול בוראו בתפילה ובהכנעה, כאומר "אני איני כלום, אתה בורא העולם" (תפילות ימי הסליחות מלאים בביטויים מעין אלו), מחייבת אותנו בעמדה רכה יותר, כבן לנוכח אביו. נראה שעבור רבים עמדה זו מצריכה תנועת נפש מעט שונה, ולמי שמורגל בשכלתנות היא עלולה להיות זרה. זוהי עמידת בן החוזר אל מקומו הבראשיתי, הראשוני – "כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי". גם האמונה עצמה, ככל שתישען על יסודות שכלתניים, יש בה מאפיין נשגב מדעת, הנוגע באותה תנועת נפש, ולמעשה מותיר אותנו בעמדה של בחירה חופשית.
אעמוד על נקודת מבט נוספת. היסוד של "רחמנא ליבא בעי" מוזכר לעתים בהיסוס, שכן האמרה עשויה לשמש כתירוץ לפשרנות, גמישות הלכתית וחוסר מחויבות אמיתית. היהדות לא נותנת לכך מקום, ובצדק. היא לא נשארת ברובד הרגשי, שהוא מטבעו לא יציב והפכפך, אלא דורשת מאתנו מעשים. בכך היא מחייבת אותנו להיות אנשים שלמים אשר תחושותיהם משתקפות בממד הפיזי של המציאות. עבודת הלב איננה תחליף לעולם המעשי ההלכתי־למדני, אלא חלק אינטגרלי ממנו; היא שזורה בו ומתקיימת בתוכו. לא פלא אפוא שתפילה תופסת מקום מרכזי ומהותי כל כך בעבודת ה'. היא דומה בכך לכוונה, שבלעדיה גם קיום המצוות עלול להיעשות טכני ו"מצות אנשים מלומדה".
נראה שלרבים קל יותר לפתח את הציר של עבודת ה' במרחב הלמדני. הפעילות אמנם, קשה אך היא יותר מבוררת. לעומת זאת, עבודת הלב היא אישית ואינטימית. אף כי ספרים רבים נכתבו עליה, בעיני רבים היא עדיין מרחב בלתי מוכר
אף שתיאורטית אין מי שיחלוק על חשיבותה של 'עבודת הלב' הזו, השאלה היא אם אנחנו נותנים לה די מקום. נראה שלרבים קל יותר לפתח את הציר של עבודת ה' במרחב הלמדני. הפעילות אמנם, קשה אך היא יותר מבוררת. לעומת זאת, עבודת הלב היא אישית ואינטימית. אף כי ספרים רבים נכתבו עליה, בעיני רבים היא עדיין מרחב בלתי מוכר – אולי כי קשה למדוד אותה, אולי כי היא זקוקה להמון סבלנות, אולי כי זו עבודה של "רצוא ושוב". אפילו ה"מסילת ישרים" מדבר על כך, תוך שהוא קובע שאינו בא לחדש בדבריו. על דברים מעין אלו נשתברו קולמוסים לאורך כל ההיסטוריה היהודית. והסוגיה רלוונטית מתמיד.
אכן, עבודת הלב מציבה בפנינו אתגר. הבעיה היא שהוא עמום, לא מדויק, אי אפשר למדוד אותו וקשה לתת לו הוראות הפעלה. לדוגמא, הציווי של "ואהבת לרעך כמוך", או "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך": אלו משפטים כל כך שגורים בפינו, אך האם אנו נותנים להם מקום מרכזי בעבודתנו? עד כמה אנחנו חיים לפיהם?
עבודת הלב קשה יותר מקיום הלכה מעשי מדוקדק. וכי ניתן לצוות על הלב להרגיש?
לא פעם, בזמנים של חשבון נפש, כשניסיתי לחשוב באילו היבטים כדאי שאשים יותר דגש, שמתי לב שמחשבותי הופנו אל דרישות הלכה מחמירות יותר, בעיקר בתחומים שבין אדם למקום. נדמה היה לי שדרכן נבחנות היראה והרצינות; הדמות האידאלית היא המוסרת נפש על קיום הלכה בשלמות. מצוות המבוססות על כוונה, אמונה, אהבה, נראו אמנם נעלות ביותר, אך בה בעת גם מופשטות מאד, קשות מדי לביצוע, ואם אומר זאת בזהירות, גם בעלות מעמד חברתי־חינוכי נמוך יותר. כמעט כמו כל היבט מופנם, בלתי מדיד, המתקיים בעיקר ברובד הפנימי.
המחשבה הזו ציערה אותי, ועוררה בי שאלות על דמותו הראויה של עובד ה'. האם אנו מאמינים בכוחנו להשיג ענווה, רגישות, קרבה? האם אנו מזניחים את המצוות שבמרכזן עומד הלב – דוקא משום שאי אפשר למדוד אותן? וכי לא בהן טמון יסוד עיקרי בעבודת ה', בבחינת "האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב"?
לא בשמים היא
בבקשתי להתבונן על האתגרים הטמונים בהתקרבות לעבודת ה' הרמונית, המתבטאת בצדדים השונים של אישיותנו, הועלו בעיקר הקשיים. אך על רקע האתגרים הרוחניים הקשים בדורנו נראה כי איננו יכולים להישאר בגדרות של עבודת ה' חד־גונית או חסרה.
הזמנים שלנו מאופיינים בשפע רב: שפע של דעות, רעיונות, תרבויות. על רקע קולות אלו מתבלט קולו של האינדיבידואל. האדם איננו עוד תבנית נוף משפחתו ומולדתו בלבד. בידיו אלטרנטיבות רבות ונגישות, ובאפשרותו לבחור ולסלול את דרכו שלו. ואכן, במקרים רבים הצעיר שגדל בעידן השפע מדגיש את קולו היחודי, החד־פעמי. הוא איננו מצטמצם רק בשאלה מה עליו לעשות, אלא גם מחפש את הסיבה לכך. הוא תובע אמת פנימית, ומבקש חיבור אישי לדרכי חייו. מתוך כך, הוא איננו יכול להסתפק בעבודת ה' שכלית וטכנית, וגם לא בעבודה המתבטאת רק בחיבור רגשי; ברצונו לממש את כוחותיו בכל רבדי נפשו.
משום כך, הוא לא פוחד לברר הנחות יסוד, לבנות בניינים ולהרוס אותם, לתהות ולתעות. תנועותיו הרוחניות של דור זה מגלמות את אותו חיפוש. מן העבר האחד, בחזרה אל המקורות ובהתעוררות עיקשת לדבר אלוקים חיים, "לא רעב ללחם ולא צמא למים". ומן העבר האחר, בחיפוש אחר משמעויות חיים במרחבים שונים, לעתים רחוקים מרחק רב מכותלי בית המדרש. מאחורי חיפוש זה בתוך עולמות תוהו מסתתר לא אחת רצון פנימי, עמוק, לתשובה במובנה הפשוט ביותר, רצון בלתי מתפשר לממש את כלל כוחות הנפש שטרם יוחדו במלואם לשם בעליהם.
משום כך, כה חשובה הקריאה אחר עבודת ה' קוהרנטית וכוללת, המעלה חלקים שונים בתוכנו – לב ושכל, גוף ונפש – כאגודה אחת לעבודת בוראנו. זוהי כמובן עבודת חיים, התלויה ברצון ובבחירה החופשית של כל אדם. אך עצם הקדשת המחשבה והשיח על כך בכוחם לרפא ולחבר, ולהעמיד קול אמוני חי ויצירתי, המשרטט קווי דרך עבור מבקשי ה'.
יתכן שזו גם תביעתו של הקב"ה מאתנו, כחלק מהתמורות שעובר עם ישראל. הוא דורש מאתנו לגדול, לא להסתפק במועט.
הבירור הזה אינו קל. אך ניזכר בהבטחתו האישית ומלאת האמון של אלוקינו: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא … כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" (דברים ל ,יא-יד). ניחנו בכל הכוחות, בלב מתבונן וצמא ובדעת – לעבודה השלמה.
[1] "עבודה שבלב, על התפילה", הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק.
[2] "והנה בארנו פעמים רבות כי האהבה היא כפי ההשגה, ואחר האהבה תהיה העבודה ההיא, אשר כבר העירו רז"ל עליה, ואמרו זו עבודה שבלב, והיא אצלי שישים האדם כל מחשבתו במושכל הראשון, ולהתבודד בה כפי היכולת" (מורה נבוכים ג, נא).
קרדיט תמונה: Bigstock
