מי קודם – המשפחה או אני?

הקטע הוויראלי שהתפוצץ השבוע הגיע מתוך התכנית "ראיון מיוחד", במסגרתה ילדים ובני נוער על הרצף האוטיסטי מראיינים אורחים מוכרים. הפעם התארח שם אביב גפן. אחת השאלות שהופנתה אליו בריאיון עסקה בהורות שלו, והוא השיב שהילדים שלו קודמים לו. לא רק קודמים לו – הוא הוסיף שמי ששם את עצמו לפני הילדים שלו הוא בעיניו פושע. זמן קצר לאחר מכן הגיעה התגובה של רותם סלע. היא טענה שמדובר במסר מסוכן. הורה שמבטל את עצמו לחלוטין מפני ילדיו אינו בהכרח הורה טוב יותר, ולעתים אף להפך.

כמו תמיד, הרשת התחלקה במהירות למחנות. היו מי שהתרגשו מהמחויבות שאביב גפן מבטא, והיו מי שהזדהו עם התחושה של רותם סלע שאנשים אינם מפסיקים להיות בני אדם ברגע שהם הופכים להורים. אבל נדמה לי שהוויכוח הזה מעניין לא רק בגלל שהוא עוסק בהורות, אלא משום שהוא חושף אחת מהמהפכות הגדולות ביותר בתולדות התרבות המערבית.

המודרנה לא רק שינתה את הכלכלה, את הפוליטיקה או את הטכנולוגיה. היא שינתה את האופן שאנחנו מבינים את עצמנו.

אם היינו שואלים את רוב בני האדם שחיו לאורך ההיסטוריה מי קודם – הם או ילדיהם – ספק אם הם בכלל היו מבינים את השאלה. לא משום שהם אהבו יותר את עצמם או פחות את ילדיהם, אלא משום שהם חיו בעולם שהתשובה היתה מובנת מאליה. אדם היה קודם כל חלק ממשפחה, מקהילה, ממסורת. החיים לא נתפסו פרויקט אישי של מימוש עצמי. הם היו מערכת של חובות, מחויבויות והשתייכויות. המשפחה לא היתה אחד הערכים החשובים בחיים: היא היתה המסגרת שנתנה משמעות לחיים.

ואז קרה משהו. המודרנה לא רק שינתה את הכלכלה, את הפוליטיקה או את הטכנולוגיה. היא שינתה את האופן שאנחנו מבינים את עצמנו.

הסוציולוג גאורג זימל כתב שהבעיות העמוקות ביותר של החיים המודרניים נובעות מן הניסיון של היחיד לשמור על האוטונומיה ועל הייחודיות שלו. זו תובנה מדהימה, משום שהיא מתארת בדיוק את המקום שאנחנו נמצאים גם היום. האדם המודרני אינו רוצה רק למלא תפקיד. הוא רוצה להיות הוא עצמו.

הסוציולוג גאורג זימל כתב שהבעיות העמוקות ביותר של החיים המודרניים נובעות מן הניסיון של היחיד לשמור על האוטונומיה ועל הייחודיות שלו. זו תובנה מדהימה, משום שהיא מתארת בדיוק את המקום שאנחנו נמצאים גם היום. האדם המודרני אינו רוצה רק למלא תפקיד. הוא רוצה להיות הוא עצמו.

בהמשך, כפי שמתאר הפילוסוף צ'רלס טיילור, נולד אידיאל חדש: אידיאל האותנטיות. לכל אדם יש דרך ייחודית משלו להיות אנושי, והוא נדרש להיות נאמן לקול הפנימי שלו. לא רק מותר לו לעשות זאת – הדבר כמעט הפך לחובה מוסרית.

וכך, בלי ששמנו לב, נוצר מצב חדש. המשפחה נשארה קדושה. אבל גם האני הפך לקדוש.

אנחנו מאמינים שילדים הם הדבר החשוב ביותר בעולם, אבל אנחנו גם מאמינים שלבני אדם יש זכות להגשים את עצמם. אנחנו מעריכים מסירות והקרבה, אבל מעריכים גם אותנטיות ונאמנות לעצמי. אנחנו רוצים להיות הורים טובים, ואנחנו רוצים להיות גם אנשים שלמים.

וזה בדיוק מה שעושה את הוויכוח בין אביב גפן לרותם סלע לכל כך טעון. זה אינו ויכוח בין אדם מודרני לאדם מסורתי: זה ויכוח שמתרחש בתוך המודרנה עצמה.

אביב גפן מדבר בשם קדושת המשפחה.

רותם סלע מדברת בשם קדושת האני.

והחברה המודרנית מאמינה בשניהם בו־זמנית.

לכן אין כאן רק מחלוקת על חינוך ילדים. יש כאן התנגשות בין שני ערכים שאנחנו מסרבים לוותר עליהם. במשך אלפי שנים ידענו מה בא קודם. היום כבר לא. ואולי זאת אחת הסיבות לכך שהורות, זוגיות ומשפחה הן לעתים מורכבות יותר מאי פעם. לא מפני שאנחנו אוהבים פחות, אלא מפני שאנחנו מנסים להיות נאמנים לשתי קדושות בעת ובעונה אחת.

הגישה היהודית: ריבוי נאמנויות

היהדות, כך נראה, מציעה זווית שונה משל השיח המודרני. הלל הזקן אינו בוחר בין "אם אין אני לי מי לי" לבין "וכשאני לעצמי מה אני". שני חלקי המשפט נכונים בו־זמנית. לאדם יש אחריות כלפי עצמו, אך הוא אינו חי למען עצמו בלבד. למעשה, המסורת היהודית מקדשת בעת ובעונה אחת גם את היחיד וגם את ההשתייכות. מצד אחד מלמדים חז"ל שכל אדם חייב לומר "בשבילי נברא העולם", ובמקום אחר קובעים ש"כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא". היחיד איננו בורג במערכת; הוא עולם שלם, בעל ערך ייחודי. מן הצד השני, אותה מסורת עצמה מלמדת ש"כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה", ומעמידה במרכז החיים את המשפחה, הקהילה, העם והברית. האדם איננו רק יחיד; הוא גם בן, הורה, שכן, חבר ושותף לגורל.

חז"ל לא ביקשו מאדם למחוק את אישיותו בשם ערך אחד מוחלט. הם דרשו ממנו ללמוד תורה, אך גם להיות "אהוב למעלה ונחמד למטה"; לעבוד את ה', אך גם לנהוג בכבוד באשתו, לחנך את ילדיו, לעסוק בפרנסה ולשאת באחריות ציבורית.

משום כך, חז"ל לא ביקשו מאדם למחוק את אישיותו בשם ערך אחד מוחלט. הם דרשו ממנו ללמוד תורה, אך גם להיות "אהוב למעלה ונחמד למטה"; לעבוד את ה', אך גם לנהוג בכבוד באשתו, לחנך את ילדיו, לעסוק בפרנסה ולשאת באחריות ציבורית. החיים היהודיים אינם בנויים סביב ערך יחיד שבולע את כל השאר, הם מארג של מחויבויות שלעתים משלימות זו את זו ולעתים מתוחות זו מול זו.

נכון, יש גם קולות אחרים. חז"ל אמרו על המבקש לקנות תורה שעליו להיות "אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב". במבט פשטני לפחות יש כאן העדפת ערך אחד על פני כל האחרים. אך אין זו התמונה הכוללת. לצד מסירות הנפש לתורה עומדות החובות כלפי המשפחה, הקהילה והזולת. לצד הקריאה להתמסרות עומדת הדרישה להיות אדם שנעים לחיות לצדו. גם תלמיד החכם אינו פטור מלהיות אבא, בעל, שכן וחבר.

במובן הזה, היהדות שונה הן מן התפיסה המסורתית הפשוטה, שבה המשפחה בולעת את האדם, והן מן התפיסה המודרנית, שבה האני עלול לבלוע את המשפחה. היא מסרבת להפוך אפילו ערכים חשובים וקדושים לערכים מוחלטים שמוחקים את כל השאר. במקום לבחור פעם אחת ולתמיד מי בא קודם, היא דורשת מן האדם לחיות בתוך ריבוי נאמנויות: לעצמו, למשפחתו, לקהילתו, לעמו ולאלוהיו. לא משום שהמתח הזה הוא כשל שצריך לפתור, אלא משום שדוקא בתוכו מתקיימים החיים האנושיים.

תמונה: Chat GPT