למה להיות לוחם צדק, בעצם?

אברמשה חי בבניין מתוחזק מהסוג המוצלח. למרות מספר הילדים בבניין, שלא היה מבייש כפר ממוצע בגואטמלה או עיר ממוצעת באירופה, עדיין הניקיון נשמר, הגינה היתה מטופחת, והמעלית עלתה ואפילו ירדה, למרבה הפלא.

זה לא קרה בחלל ריק; ועד הבית היה אשם בזה. זינגר המסורים, שכבר שלושים שנה נושאים בעול בחדווה, מחליפים, מתקנים, תולים מודעות, מסירים מודעות אחרות, ותולים מודעות שאסור לתלות מודעות – הם דאגו שהעסק יתקתק כמו שעון שווייצרי. והוא אכן תקתק להנאתו.

הפלונטר פרץ בשל משפחת וינגרטן. תמיד וינגרטן אשמים. אם הם לא היו בוחרים לעבור לגור ליד הילדים אחרי שלושים וארבע שנים ותשעה נשואים, כלום לא היה קורה. אבל הם עברו וכהן הגיעו לגור במקומם. זה לא שיש לאברמשה משהו נגד כהנים באופן כללי ונגד מר כהן באופן פרטי, אבל למר כהן יש דעות מוצקות מאד, שכוללות שורה תחתונה אחת: ועד בית לא משלמים.

הסיבות היו מגוונות: "כמה פעמים צריך גנן?", "למה המנקה לא משתמש בטינקו?", "אני גר בקומה שלישית, אני לא צריך מעלית", "מי שוכר היום עובדים? אפשר לעשות את הכל בג'מיני". היו לו אלף תירוצים לא לשלם, שנבעו כולם מאותן מאה וחמישים סיבות – הלא המה מאה וחמישים השקלים אשר היה על הדיירים להפקיד בקופת הוועד מדי חודש.

תחילה ניסה ועד הבית בטובות, אחר כך בעוד יותר טובות. בהמשך התחיל בהתקפה ממוקדת של הדבקת פתקי בחירות, שעל גביהם הופיע סכום התשלום התופח על דלת משפחת כהן. כאשר דבר לא הועיל, פנה ועד הבית לצעד האחרון והנואש: אספת דיירים. מר כהן לא כיבד אותה בנוכחותו, כמובן.

הישיבה שעסקה בשכנים סרבנים (בלי לנקוב בשם כמובן) היתה סוערת. דרכי פעולה עלו וירדו. היו שגרסו שיש להמשיך בדיפלומטיה שקטה, דבר שגרר צחוק מר מזינגר המותש. אי מי הציע לתבוע אותו לדין תורה ואפילו לערכאות – פעולה שנשללה כאשר נחמיאס, המשמש טוען רבני, ציין את מחיר פתיחת תיק ודיונים במקומות מעין אלו.

המיליטנטיים שבשכנים הציעו לצאת למלחמה: פקחים יוזמנו לכל שקית זבל מטפטפת שיישאו ילדיו; מפתח יותקן למעלית; התאורה בבניין תעבוד בשלט מיוחד שלא יימסר למר כהן כמובן, וכן הלאה. אבל השכנים בעלי הרכבים הבהירו שמוטב לא לבצע פעולות מעין אלו – לא אם אתם מעוניינים שמפתחות לא יפגשו את הפח של האוטו (בטעות, כמובן). יש אנשים שלא מתעסקים אתם. הישיבה התפזרה בהחלטה שלא להחליט: אין מה לעשות, עלינו לכופף את הגב ולשלם; זה הרע במיעוטו.

חודש אחר כך התחיל הרע בלי המיעוטו. פומרנץ הפסיק לשלם גם הוא, בלי הודעה או משהו. כל עוד כהן לא משלם – גם הוא לא משלם. הדבר גרר תגובת שרשרת, כמו פרפר שמפסיק לשלם ועד בית ביפן וגורם למפולת כלכלית באלפים. תוך חודשיים נותר זינגר עם קופה מרוקנת. הגנן והמנקה פוטרו, המעלית הושבתה, הזבל חגג, כולם קיללו, אבל הצדק נשמר: אם כהן לא משלם – אף אחד לא משלם.

 

בין חכם לצודק: הדילמה המוסרית

סיפורו של הבניין של אברמשה, שבו נתקלנו כולנו בווריאציות שונות, מבטא את אחת ההתלבטויות הקשות בעניינים שבין אדם לחברו. הבחירה בין חכמה לצדק, בין מוח ללב. פעמים רבות מתרחשות עוולות לידינו, אולי אפילו כלפינו; הצדק תובע התערבות, תיקון. השכל מבין שההפסד גובר על הרווח; אין לנו הפריבילגיה לטפל בכל עיוות ביקום. לפעמים עדיף לכופף את הראש. אם השכנים היו שותקים על העוול של מר כהן, כולם היו נהנים מגינון ומניקיון. הצדק מוטט את המערכת.

התופעה הזו פוגשת אותנו בצמתים רבים בחיים, לא רק בכביש. התארחת בבית מלון בחו"ל, ראית אדם מכניס חפץ של בית המלון אל תוך תיק. בית המלון של נכרים, הגנב נכרי בעצמו – אין כאן שאלה של ערבות וגזל, רק מוסר אנושי. תתערב? הצדק מחייב להתערב, ההיגיון מחייב לשתוק. אתה לא רוצה למצוא את עצמך במרכזה של מהומה ולהפנות אליך את עיני אורחי המלון שלפחות עשרה מהם ישמחו לצעוק לך "פרי פלסטיין"; עדיף להוריד פרופיל ולשתוק.

אנחנו רגילים לכופף את הראש. היסטוריה של מאות ואלפי שנים בגלות לימדו אותנו שלא תמיד חייבים לדבר. הפריץ תמיד ינצח, ואם מושקה יצעק – הוא יגלה את עצמו מרקד בעור של דוב. חוסר הצדק כלפינו הוא מובנה, ויצר ההישרדות דרש חכמה ולא צדק.

זה נכון לכל אדם, אבל בולט שבעתיים במגזר החרדי. אנחנו רגילים לכופף את הראש. היסטוריה של מאות ואלפי שנים בגלות לימדו אותנו שלא תמיד חייבים לדבר. הפריץ תמיד ינצח, ואם מושקה יצעק – הוא יגלה את עצמו מרקד בעור של דוב. חוסר הצדק כלפינו הוא מובנה, ויצר ההישרדות דרש חכמה ולא צדק. חברה במצור היא חברה שחיה מתחת לרדאר, שמעדיפה שקט תעשייתי על פני שורת הדין.

הישרדות היא דבר מבורך, אבל נהייתה אצלנו רתיעה מובנית מצדק. גם במצב שהצדק הוא לא על חשבוננו, לוחם צדק נתפס אצלנו חריגה. הדאגה לשלום הציבור נחשבת התערבות בענייני הפרט. "מה זה עניינך אם מנהל מוסד מחליט לא לקבל ילדים ממוצא מזרחי? המוסד שלו והוא מחליט מה קורה שם. אתה דואג לעולם הבא שלו?", "איך אתה קשור לבית כנסת שהתרחב על חשבון חצר של שכנים? אתה תושב העיר, לא פקח עירוני; אין סיבה להקים קול זעקה".

זו לא בהכרח תפיסה אגואיסטית; זו גישה שונה לאחריות ציבורית. הלשנה על בית הכנסת תוביל להריסתו ואולי לקנסות גבוהים, והדבר יגרום נזק כלכלי כבד למתפללים. מי רוצה דמים על הידיים? במקרה כזה, שב ואל תעשה עדיף.

אני רוצה לטעון שהמצב הזה מעוות – לאו דוקא מבחינה מוסרית, אלא מבחינה הישרדותית. כאשר המטרה העליונה היא לשמור על החיים, כמו בגטו או בכביש, בהחלט החכמה גוברת. אבל למי שרוצה לשמור על מרקם החיים התקין, להצליח לחיות בתנאים הולמים – לטווח הארוך עליו לבחור בצדק ולא בהיגיון.

מוכר לכולנו ההבדל בין שלוש הדתות המונותיאיסטיות ביחס לתיקון העולם: הנצרות חותרת לחסד, לאהבה; האסלאם חותר לצייתנות, להתמסרות; היהדות חותרת לצדק, לדין. בנצרות המחילה, הוויתור, הם המשכינים שלום בין אנשים. האסלאם מניח שהציות לדוגמה אחידה יגרום לחוסר חיכוכים. אבל היהדות מקדשת את הצדק, את הדין. אם נשמור על עולם צודק, נקבל עולם מתוקן.

 

לוחמי צדק או מתאבדים?

אחד הנושאים האקוטיים ביותר בציבוריות החרדית הוא קו התפר שבין חוקי המדינה למשפטי התורה. על קו התפר נוצרת מערכת ש'נהנית' מהטוב שבשני העולמות: היא כביכול חוקית, והיא כביכול הלכתית. הסיבה שהמערכת הזאת מתקיימת היא הבחירה בקל – בהיגיון על פני הצדק.

מלמד שמורידים לו מדי חודש הפרשות לפנסיה בתלוש, אבל הכסף מעולם לא הופקד בקופה, מה יבחר לעשות? יציאה למאבק במנהל היא לא הצעד החכם ביותר; תביעה משפטית היא הליך ארוך ומייגע; למנהל יש כסף לעורך דין מקצועי ולפשקווילים מקצועיים לא פחות. סביר להניח שהמלמד שיאבד את עבודתו באותו הרגע לא ימצא מקום שיעסיק אותו בטווח הקצר. עדיף לסגור על פשרה שתיתן לו כמה לירות ולהמשיך בחיים.

עשרות ואולי מאות מלמדים חושבים ככה ברגע זה. הם בוחרים בדרך הקלה, אבל את המחיר כולנו משלמים, והם בעיקר. אם היו שני מלמדים שתובעים את המנהלים ולא נכנעים, אם היה גיבוי ציבורי למלמדים, אף מנהל לא היה נוגע בפנסיות וכולנו היינו מרוויחים. השתיקה על השחיתות מטפחת אותה ומזיקה לכולם.

אני לא בא בטענות על המלמד הספציפי: הוא שוקל את נוחותו האישית. אני מדבר על הגיבוי שעלינו לתת ללוחמי הצדק. אם נגבה את האחד שיוצא למאבק למרות טובתו האישית, אנחנו לא מגבים מתאבד, אלא מציל – אדם שמועיל לכולנו.

המקרה הנ"ל קל לבחינה, ברור מי הטוב ומי הרע. בואו נתקדם למקרים מורכבים יותר: שלחתי זאטוט למשפחתון מפוקח. אני משלם על כך טבין ותקילין והמדינה משתתפת אתי בתשלום. התקשרתי להירשם והמטפלת התנתה אתי: אם כי על פי חוק ותנאי הסבסוד עלי לפתוח בשבע וחצי ולסיים בארבע וחצי, אני פותחת בשמונה ומסיימת ברבע לארבע. לא רוצה – אל תשלח.

כעסתי, זעמתי, רציתי להתקשר לתמ"ת ולהתלונן, אבל אני לא לוחם צדק. אם אתלונן אפגע בפרנסתה של המטפלת סתם. להלשין זה להיות איש רע. האחריות לחייה של המטפלת מחייבת אותי לא לעשות דבר. מה התוצאה של השתיקה? נזק סביבתי עצום. ברגע שמטפלת יכולה לסיים את עבודתה ברבע לארבע, אין סיבה שהמטפלת לידה תמתין לארבע וחצי. גם היא יכולה להתנות: לא רוצה – אל תשלח. מהון להון, והנה אין לי משפחתון לזאטוט. כל המשפחתונים באזור מסיימים בארבע, ולי לא נותרה ברירה. העוול של המטפלת הוא כלפי, לא כלפי אחרים; אני לא לוחם צדק, אני לוחם על זכויותי האישיות.

נשמע לכם מוזר? תארו לעצמכם שהיא היתה מודיעה על סיום באחת וחצי: "לא רוצה – אל תשלח". למי שיש דרגת סבסוד גבוהה זה עדיין זול יותר ממטפלת פרטית באזורים מסוימים בארץ. ברגע שזה יתחיל, לא יישארו מטפלות לעובדות משרד. כולן יפנו למורות בלבד, כי הן מקבלות עד אחת וחצי ו"מי שלא רוצה שלא תשלח". המלחמה היא בשבילי, לא בשביל אחרים.

בית כנסת שמתרחב על חשבון שכנים או על שטח ירוק פוגע בי בטווח הארוך, גם אם אני לא גר ברחוב הספציפי. אם בית הכנסת שלך לוקח שטח ציבורי, מה ימנע מהחסידות המתחרה להתרחב על חשבון המדרכה שלך? השתיקה הציבורית יוצרת את המצב ש"כולם עושים ככה", או בשמו השני: אנרכיה.

המאבק בעוול יגרום נזק, אבל הוא לא באשמתי; הוא באשמת גורם העוול. אני לא צריך לשאת באחריות לפעולות שלו, אלא לחיי. אם אדבר – הוא ישלם את מחיר מעשיו. אם אשתוק – אני אשלם את מחיר השתיקה. אין לי פריבילגיה לשתוק.

המאבק בעוול יגרום נזק, אבל הוא לא באשמתי; הוא באשמת גורם העוול. אני לא צריך לשאת באחריות לפעולות שלו, אלא לחיי. אם אדבר – הוא ישלם את מחיר מעשיו. אם אשתוק – אני אשלם את מחיר השתיקה. אין לי פריבילגיה לשתוק.

אין הכוונה כאן להפוך כל אדם לשוטר, למלשין או לרודף מריבות. הנקודה פשוטה יותר, ועמוקה יותר: עלינו לשנות את ברירת המחדל. במקום לראות במי שנאבק בעוול אדם בעייתי, טרחן או מסוכן, עלינו להתחיל לראות בו אדם שנושא על גבו מחיר שרבים נהנים מפירותיו. חברה שאינה יודעת לגבות את מי שמוכן לשלם את מחיר המאבק בעוול, תמצא את עצמה משלמת שוב ושוב את מחיר השתיקה.

מכאן נובעת גם מסקנה מעשית. עלינו להתחיל להעניק גיבוי מוסרי, חברתי וקהילתי לאדם הקם ואומר: עד כאן. למלמד שאינו מוכן שישללו ממנו את זכויותיו. להורה שאינו מוכן להשלים עם מערכת הפועלת בניגוד לכללים. לשכן שאינו מוכן שייטלו את המרחב הציבורי כמובן מאליו. לא כל מאבק צריך להסתיים בפיצוץ, ולא כל עוול מחייב מלחמת עולם. אבל חברה בריאה חייבת לייצר נורמה בסיסית שעוול איננו עניינו הפרטי של הנפגע בלבד. הוא נוגע לציבור כולו, וממילא דורש גם תגובה ציבורית.

 

דרישת התורה

הסתייגות חשובה: מובן שכל פעולה אקטיבית נגד אדם אחר מחייבת אישור של בית דין, או למצער שאלת רב. אנחנו מחויבים למשפטי התורה ולא לכל דבר אחר. הקריאה לפעולה היא בכפוף לתורה. אבל אל תשכחו: התורה דורשת צדק. החיים עצמם דורשים צדק. התורה נמצאת בצד הנכון, לא בצד של עושי העוול. וגם במקרים הספורים שהמלחמה נאסרת, צריך לזכור שנבל ברשות התורה נשאר נבל, ואין לנו סיבה לכבד אותו.

ולסיום, כדאי להפנים: חברה שאינה יודעת לגבות את מי שנלחם בעוול תגלה, במוקדם או במאוחר, שהמעלית שלה שוב אינה עולה ואינה יורדת. הגינה תוזנח, הזבל יחגוג, והצדק המדומה של "אם הוא לא משלם גם אני לא משלם" יהפוך לחיים שאי אפשר לחיות בהם.