לפני חודשים מספר פרסם הרב עמיחי אליהו, בנו של הרב שמואל אליהו ורב מוכר בזכות עצמו, פוסט בעמוד הפייסבוק שלו, ובו תיאר את ההזדהות העמוקה שלו עם פעילי ימין חילוניים לעומת תחושת הניכור שהוא חש כלפי שומרי מצוות שאינם חולקים עמו השקפה פוליטית:
אני מוצא את עצמי שייך לחבורה הטובה של רוני ססובר, ינון מגל, עירית לינור ודומיהם. הרבה מעבר לקשר שלי עם הרבה סרוגים שאיבדו את המיקוד […] יש לי 90% שותפות עם ססובר וחבריה ואולי 15% עם הפרוגרסיביים תושבי יו"ש שמגדירים את עצמם עדיין בציונות הדתית.
השמות המצוינים ברשימה הנ"ל הם אנשים המחללים שבת בפרהסיה. למרות זאת, הרב אליהו, ששימש רב קהילה, עוסק רבות בהפצת יהדות ואף הקים ארגון לחיזוק רבני קהילות בשם "איגוד רבני הקהילות", מצהיר ברבים שהוא חש יותר קרבה אל אנשים אלו מאל אנשים השומרים שבת, חגים, כשרות וטהרת המשפחה, מניחים תפילין, מתפללים בבית הכנסת ושולחים את ילדיהם לחינוך דתי. הסיבה לכך לכאורה היא השקפותיהם הפוליטיות של האחרונים. היתכן? האם ההשקפה הפוליטית נעשתה בעיני הרב אליהו חשובה יותר מגופי תורה?
תמיהה זו אינה על הרב עמיחי אליהו בלבד. דבריו נשמעים אולי קיצוניים, אך למעשה, דומני שהוא מייצג תופעה המקיפה כיום את רוב העולם הדתי ובוודאי את החרדי. אין זה אלא שהרב אליהו, מחמת מעמדו כנראה, נקט שפה תקינה פוליטית, והציב את "ינון מגל" מול "פרוגרסיביים תושבי יו"ש" אנונימיים. אולם בין השורות מסתתרים בוודאי שמות אחרים: בנט מול ביבי, מתן כהנא מול מירי רגב. "רוני ססובר, ינון מגל, עירית לינור ודומיהם" אינם אלא שם אחר ל"ביביסטיים", ו"פרוגרסיביים תושבי יו"ש" אינם אלא שם אחר ל"תומכי בנט".
אין ספק שיריבות פוליטית משחררת אמוציות חריפות, ולעתים, בדרך הילוכה, היא מביאה לזניחה של ערכים. אולם היריבות הפוליטית לבדה אינה יכולה להסביר את השכנוע העמוק של היהדות הדתית, שביבי רצוי בעיני ה' הרבה יותר מבנט
ואכן, עליית בנט לשלטון הציפה תופעה מדהימה: אנשים דתיים רבים – וככל הנראה רובם המוחץ – מרגישים הזדהות עמוקה יותר עם בנימין נתניהו, שבאופן מוצהר אינו שומר מצוות, מאשר עם בנט, שבאופן מוצהר שומר הלכה. יתרה מזו, ככל שרמת הדתיות של אנשים עולה, כך הסלידה שלהם מבנט מתחזקת וההזדהות שלהם עם ביבי מובהקת יותר. כיצד זה יתכן? האם ניתן לומר ששמירת תורה ומצוות אינה חשובה להם?
הזדהות זו אינה מתקיימת רק במישור הרגשי, כך שאולי נפתור אותה בהפרדת תחומין כלשהי בין פוליטיקה לדת, המייצרת תחושות חמימות כלפי שותפים פוליטיים וזעם כלפי יריבים. היא מתקיימת גם במישור הרטורי ובמישור הסמלי. הרטוריקה הדתית שחברי הכנסת החרדיים ורבנים דתיים מפנים כלפי בנט מעלה רושם שמדובר באויב הדת. אבל מדוע? גם אם בנט אינו אדוק במיוחד, הוא בוודאי מדקדק במצוות הרבה יותר מינון מגל, רוני ססובר ודומיהם.
במישור הסמלי, ביום ירושלים האחרון לא הוזמן ראש הממשלה בנט לנאום בישיבת מרכז הרב. נאומו השנתי של ראש ממשלת ישראל בהיכל ישיבת מרכז הרב הוא אירוע סמלי רב חשיבות. הוא מסמל את קדושת המדינה בציונות הדתית, את היותה של מדינת ישראל "כסא ה' בעולם" ותקומתה "אתחלתא דגאולה". מאז הגעתו של ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, אל ישיבת מרכז הרב, היו שנים מעטות בלבד שראש הממשלה לא הוזמן. גם אם מרבית ראשי הממשלה הדירו את רגליהם מהאירוע, הם בהחלט הוזמנו. לאור זאת, אי-ההזמנה של נפתלי בנט, יהודי חובש כיפה, שגדל והתחנך במוסדות הציונות הדתית, היא הצהרה האומרת דרשני. במה גרוע בנט מרבין, ברק, אולמרט וויצמן? גם אם יש פערים אידאולוגיים אלו ואחרים בינו לבין אנשי מרכז הרב, הוא בכל זאת ראש הממשלה הכי קרוב אליהם בעמדותיו לכאורה. האם הם לא יכלו להבליג על היריבות האישית לטובת הממלכתיות?
התשובה שרבים מתומכי בנט מעניקים לתמיהה זו היא: אכן, היהדות הדתית כולה נעשתה צינית וריקה מערכים. היא מתעדפת את האינטרסים המפלגתיים על פני השותפות הערכית, ולכן שונאת שנאה עזה את בנט, שהפנה עורף לאינטרס המגזרי, ומעדיפה מישהו שאין לה כמעט שותפות ערכית אתו, כיוון שהוא טוב לאינטרס המגזרי. במישור הפסיכולוגי של התופעה, אפשר כמובן להעלות את תיאוריית "הנרקיסיזם של ההבדלים הקטנים", המסבירה כי אנחנו שונאים יותר מכל דווקא את מי שדומה לנו.
ההרחקה שמרחיק הציבור הדתי את בנט אינה נובעת מקנאה ושנאה אישית אלא מסכנה קיומית עמוקה לעם היהודי מכיוון הבנטיזם. הבנטיזם מחלן את הציבוריות היהודית דוקא משום שיש כיפה לראשו. הוא עושה פעולה עמוקה של חילון, שיהודי שאינו שומר מצוות לא היה יכול לבצע, ומאיים בכך על התפקיד המסורתי של היהדות בליכוד העם היהודי
אינני מבטל הסברים אלו מכל וכל. אין ספק שיריבות פוליטית משחררת אמוציות חריפות, ולעתים, בדרך הילוכה, היא מביאה לזניחה של ערכים. אולם, דומני שהסברים אלו חלקיים בלבד. הם יכולים לבאר את העצימות הרגשית של הטינה כלפי בנט ותומכיו; הם טובים להנהרה של מהלכים פוליטיים מקומיים אלו ואחרים. אמנם אין בכוחה להסביר את התופעה משורשה: היריבות הפוליטית לבדה אינה יכולה להסביר את השכנוע העמוק של היהדות הדתית, שביבי רצוי בעיני ה' הרבה יותר מבנט. במילים אחרות, לתופעה שתיארתי יש גם ממד דתי, תיאולוגי, ולא רק ממד פוליטי.
בשורות להלן אבקש להציע תשובה שאינה צינית לתמיהה הנ"ל. דומני שההרחקה שמרחיק הציבור הדתי את בנט אינה נובעת מקנאה ושנאה אישית אלא מסכנה קיומית עמוקה לעם היהודי מכיוון הבנטיזם. הבנטיזם מחלן את הציבוריות היהודית דוקא משום שיש כיפה לראשו. הוא עושה פעולה עמוקה של חילון, שיהודי שאינו שומר מצוות לא היה יכול לבצע, ומאיים בכך על התפקיד המסורתי של היהדות בליכוד העם היהודי. יהודים דתיים אינם יודעים תמיד להסביר היטב מהי סכנה זו, אך האינטואיציה או יצר החיים גורמים להם להגיב באופן מסוים, גם אם הסיבות לכך אינן עולות אצלם למודעות.
ליברליזם ישראלי: היה יהודי בצאתך וחילוני באוהלך
בגרסה המערבית הנפוצה שלו, משמעות הרעיון הליברלי של הפרדת הדת מהמדינה היא שהדת היא עניין פרטי והמדינה היא עניין ציבורי ואסור לערבב בין השניים. בפועל נגזרות מכך שתי מסקנות: הפרדת הדת מהמדינה והפרדת המדינה מהדת. מצד אחד אנשי הדת אינם מתערבים בנעשה במדינה: הם חופשיים להשפיע על החיים הפרטיים של אזרחי המדינה, אך אסור להעניק להם סמכות אכיפה רשמית על כלל הציבור. מהצד השני, המדינה מסירה את ידיה מן הדת ואינה מתערבת בחופש הדת של אזרחיה. כך, גם אם המדינה מכירה בדת כלשהי כדת הרשמית שמזוהה עם המדינה (בריטניה לדוגמא), עדיין נשמרת ההבחנה הרואה בדת עניין פרטי ובמדינה עניין ציבורי. העיקרון של "חופש המצפון" – היכולת של אדם לבחור את אמונותיו ללא כפייה – בא להגן על תחום הפרט. חופש הדת, כלומר החופש של יהודים למול את בניהם, לעשות שחיטה כשרה וכולי, מוגן מכוח חופש המצפון. אסור למדינה הליברלית להתערב בבחירות הפרטיות של אזרחיה, ולכן יהודים יכולים לחיות בחופשיות במדינות נוצריות ליברליות.
הרעיון הליברלי של הפרדת דת ממדינה, שנפוץ ברחבי אירופה עם מה שמכונה "אמנציפציה", הביא לכך שיהודים במדינות המערב התחילו לפתח תודעת השתייכות כפולה: דתית ולאומית. השייכות שלהם ליהדות הפכה עניין דתי-פרטי, ולצד זה, הם חשו שייכות לאומית, ציבורית, למדינה שבה חיו. הסיסמא שביטאה יותר מכל גישה ליברלית זו היתה, "היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך." היהדות נעשתה לעניין פרטי, משהו שהאדם עושה באוהלו, וההשתייכות הכללית, הציבורית, הלאומית, היתה – אדם, שמשמעו היתה למעשה: אדם חילוני. כלומר, אזרח שווה זכויות של אחד הלאומים האירופאיים: גרמני, צרפתי, אנגלי.
בליברליזם הישראלי של שנות ה-70, הדתי והחילוני החליפו תפקידים. הליברליזם הפך את החילוניות לעניין פרטי שאסור לפגוע בו, והפרהסיה הציבורית נתפסה נושאת אופי יהודי. הסיסמא של הליברליזם הישראלי היתה אפוא: היה יהודי בצאתך וחילוני באוהלך
במדינת ישראל, לעומת זאת, הרעיון הליברלי לא התפרש באופן הנ"ל. בליברליזם הישראלי של שנות ה-70, הדתי והחילוני החליפו תפקידים. הליברליזם הפך את החילוניות לעניין פרטי שאסור לפגוע בו, והפרהסיה הציבורית נתפסה נושאת אופי יהודי. הסיסמא של הליברליזם הישראלי היתה אפוא: היה יהודי בצאתך וחילוני באוהלך, בדומה לטענתה של עינת רמון.
אף שכדבריה של רמון, גם ראשי מפא"י הכירו בכך שהפרהסיה הישראלית נושאת אופי דתי, הם לא היו ליברלים במיוחד באף מובן של החיים הפוליטיים, כך שהם אינם דוגמא טובה לליברליזם ישראלי. השופר הגדול של הליברליזם מהסוג שאני מתאר היה מנחם בגין. במשך שנים ארוכות נשא בגין את הדגל הליברלי נגד מפא"י, שלא הקפידה במיוחד על ההפרדה בין התחום האישי לתחום הציבורי, אם לנקוט לשון המעטה. עבור מפא"י, כל אזרח היה רכוש המפלגה, והמפלגה היתה המדינה. מי שלא השתייך למפלגה לא השתייך למדינה, ומי שהשתייך למפלגה, הרי שהפך להיות גוף אחד עם המדינה. התחום הפרטי, שבו אנשים מבצעים בחירות אישיות לפי טעמם ושיקול דעתם, תפס מעט מאד מקום בתודעה של מפא"י. נגד זה, נשא בגין את דגל הליברליזם, שקרא להפריד בין המדינה לבין העם – בין החירות הפרטית של האזרחים לבין ענייני ציבור כלליים. בדברו על החירות, הוא תקף לרוב את הקומוניזם, שאת שרידיו הרעיוניים הוא זיהה בסוציאליזם של מפא"י הישראלית. אולם הפרדה זו לא קיבלה מעולם מובן של ריקון הפרהסיה הציבורית מן היהדות. אדרבה, מנחם בגין זכור יותר מכל כמי שהקפיד להדגיש ברבים את הזיקה היהודית שלו. הוא הדגיש וחזר והדגיש כי הרעיון של הפרדת דת ממדינה בישראל שונה מזה של המערב. בישראל לא ניתן להפריד את הדת מהלאום והדת אינה יכולה להפוך לעניין פרטי בלבד. הפרדה זו מנוגדת לד-נ-א של העם היהודי, כדבריו. בהתאם לגישה זו, בגין לא החמיץ אף הזדמנות להניח על ראשו כיפה גדולה מאד ושחורה מאד. בכל אירוע ציבורי משמעותי הוא הופיע ברבים חבוש כיפה, והיה טורח להזכיר שם שמים ולהראות את הקשר היהודי שלו. בחייו הפרטיים, בגין לא היה אדם מאד דתי. יתכן שבמובנים מסוימים הקשר היהודי קיבל פחות מקום בחייו הפרטיים משל בן-גוריון. אך כפי שהוא אמר, הביטוי של הרעיון הליברלי הוא בכך שבחייו הפרטיים אדם יכול לחיות כפי אמונותיו. אם הוא אינו מאמין, אסור לכפות עליו את האמונה אלא עלינו להניח לו לחיות כרצונו. חופש המצפון בישראל משמעו אפוא להניח לאדם להיות "חילוני באוהלו".
גישה זו רווחת עד היום בשיחה הישראלית על "כפייה דתית". התלונה העממית הנפוצה כנגד הדתיים היא שהם אינם מניחים לחילוניים לחיות את חייהם הפרטיים כרצונם. בסוגיית דת ומדינה, התלונות הרווחות בקרב חילונים ישראלים הן דברים כמו אי היכולת לקנות חלב בשבת או להגיע בתחבורה ציבורית לים. (מעבר לסוגיית הנישואים ברבנות, שלה משקל ציבורי לא מבוטל עקב העלייה הרוסית, אולם גם התלונה עליה נשמעת בדרך כלל דרך הפריזמה הפרטית – הסבל הפרטי של זוגות שאינם יכולים להינשא או שנאלצים לעשות משהו בניגוד למצפונם.) מרבית הישראלים אינם קובלים על עצם העובדה שמדינת ישראל נושאת אופי יהודי, אלא על צמצום החירות הפרטית שלהם לחיות לפי חופש מצפונם. בקרב המיינסטרים הישראלי, נדיר לשמוע תרעומת על כך שגופים מדינתיים מחויבים לשמור שבת וכשרות. איש כמעט אינו קובל על כך שבתי חולים אינם מגישים חמץ בפסח, והתרעומת אינה אלא על כך שהם מחטטים בכליהם של אנשים פרטיים וחודרים למרחב האישי שלהם. כלומר, יש איזו הסכמה שבשתיקה לכך שהממלכתיות הישראלית היא יהודית, עולה בקנה אחד עם המסורת היהודית, והקובלנה החילונית המצויה היא על רשות הפרט, על ההתערבות בחיי היחיד שאינו מעוניין לחיות את חייו בהתאם למסורת היהודית.
החילוני הליברלי מסוגו של בגין ראה עצמו שייך ליהדות בעיקר ברמה הציבורית […] לעומתו, הדתי היה יהודי גם בחייו הציבוריים וגם בחייו הפרטיים. הגורם היהודי, כלומר הדתי, נחשב אפוא המכנה המשותף לכל חלקי העם, ואילו החילוניות – בחירה פרטית, גם אם מבחינה מספרית היה לה רוב.
אם נקבל את נכונותה העובדתית של תמונת עולם זו (או למצער נסכים שכך ראו הדתיים את המדינה עד לאחרונה), הרי שלמרות נחיתותם המספרית של הדתיים והחרדים, הם לא ראו בעצמם מיעוט במדינת ישראל. שהלא אם במובן הציבורי ישראל היא מדינה יהודית, הרי שהדתיים הם דוקא אזרחיה הטבעיים. הם הילידים – אלו שהחיים הפרטיים שלהם הולמים את האופי הציבורי של המדינה. דוקא החילוני נדמה כמי ששרוי בתודעה חצויה: מניח כיפה גדולה על ראשו באירועים ציבוריים רשמיים, אך נוהג כאחד מגויי הארץ בחייו הפרטיים. החילוני הליברלי מסוגו של בגין (כלומר, שלא התיימר להציג מודל של "יהודי חדש" כמו מפא"י) ראה עצמו שייך ליהדות בעיקר ברמה הציבורית – דרך השירות הציבורי שלו, אך בחייו הפרטיים היא לא נטלה חלק משמעותי. לעומתו, הדתי היה יהודי גם בחייו הציבוריים וגם בחייו הפרטיים. הגורם היהודי, כלומר הדתי, נחשב אפוא המכנה המשותף לכל חלקי העם, ואילו החילוניות – בחירה פרטית, גם אם מבחינה מספרית היה לה רוב.
לפיכך, המחלוקת הציבורית בין המפלגות החרדיות לדתיות היתה איך להתייחס לשיתוף פעולה עם אנשים שבחייהם הפרטיים אינם שומרי מצוות. הנחת העבודה של הדתיים כולם היתה שהמדינה חייבת להיות דתית, שאסור לה לעשות משהו הנוגד את ההלכה היהודית. עם זאת, היה ויכוח לגבי אופי ומידת שיתוף הפעולה עם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. החרדים שללו שיתוף פעולה מעבר למה שנדרש למען הגנת התורה ושומריה, ואילו הדתיים היו מוכנים לקבל את השותפות החילונית בבניין המדינה היהודית. לא היתה זו לגיטימציה לחילוניות חלילה, אלא השלמה עם הסיטואציה שדוקא אנשים שבחייהם הפרטיים אינם שומרים תורה ומצוות הם הבונים את עתידו של העם היהודי.
הזמנת אישי ציבור חילוניים לישיבת מרכז הרב ביום ירושלים היתה לפיכך רגע שיא של ההשקפה הדתית לאומית, שקיבעה את תמונת העולם שהמדינה היא מדינה יהודית, כלומר נאמנה למסורת היהודית. העובדה שאישי ציבור חילוניים מגיעים לישיבת מרכז הרב ומוכנים לנאום שם התפרשה כהודאה פומבית בכך שהחילוניות שלהם אינה אלא מן השפה ולחוץ, או ליתר דיוק, מן השפה ולפנים. החילוניות שלהם היא פרטית ומקרית – הם חילוניים רק באוהל – אך למעשה, בהיותם אנשי ציבור ישראלים, הם חלק מהסיפור הגדול – הסיפור של עם ישראל כולו. הם ממלכתיים, כלומר יהודים.
"השמאל (ובנט) שכח מה זה להיות יהודי"
במובן זה, בנימין נתניהו הוא ממשיך מובהק של דרכו של בגין. ביבי אינו מחמיץ אף הזדמנות לחבוש על ראשו כיפה גדולה ולהרכין אותו לפני רב זה או רב אחר. אחד המשפטים המפורסמים ביותר שלו דוקא נאמר בלחישה, לחישה רועמת לתוך אוזנו של הרב כדורי: "השמאל שכח מה זה להיות יהודי."
משפט זה ממחיש את הסיפור כולו. השמאל ידע פעם איך להיות יהודי, אומר נתניהו לרב כדורי. נכון שהיו קיבוצים והיה השומר הצעיר, אך בסוף, בן-גוריון ומפא"י הציגו את עצמם בראש ובראשונה כיהודים: תנ"ך, ארץ ישראל, עלייה, יהדות כתרבות ועוד. אבל בדורות האחרונים, השמאל שכח מה זה. השמאל מתחיל לדבר בשפה אחרת, שפה רב-תרבותית, פוסט-לאומית – פוסט-יהודית. אבל אני, למרות שאיני צדיק גדול בחיי הפרטיים, אני עדיין זוכר מה זה להיות יהודי. אני חילוני באוהל, אבל יהודי בחוץ.
על רקע זה דומני כי ניתן להבין מדוע דתיים מזדהים עם נתניהו ודוחים את בנט. הבנטיזם הוא האנטי-תזה של הסיפור על יהדותה של המדינה, באופן שיכול להגיע רק על ידי אנשים ששומרים מצוות. בנט אומר: אני יהודי באוהל אבל חילוני בחוץ.
אדם חילוני אינו יכול לערער באמת על יהדות המדינה, כיוון שאת הגישה החילונית שלו למדינה ניתן לפטור בשכחה: הוא לא יודע איך זה להיות יהודי. אולם אם האדם שומר מצוות, אך בתפיסה שלו "ממלכתיות" היא בעצם "חילוניות" הרי שהוא מחלל את הקודש פנימה: הוא הופך את הציבוריות לעניין חילוני
אדם חילוני, ככל שיהיה, לא יכול לנפץ את הסיפור על יהדות המדינה כמו שבנט עושה. לו חבר כנסת ממרץ היה נבחר לראשות הממשלה, היו הדתיים אומרים לעצמם: הוא אדם שקיבל חינוך חילוני, נעבך, ואינו מבין שהמדינה היא בעצם פרויקט יהודי. ובמילים של ביבי: הוא שכח מה זה להיות יהודי. אדם חילוני אינו יכול לערער באמת על יהדות המדינה, כיוון שאת הגישה החילונית שלו למדינה ניתן לפטור בשכחה: הוא לא יודע איך זה להיות יהודי. הבה נזמין אותו אפוא לישיבת מרכז הרב, ונזכיר לו מה זה להיות יהודי. אולם אם האדם שומר מצוות, אך בתפיסה שלו "ממלכתיות" היא בעצם "חילוניות", הרי שהוא מחלל את הקודש פנימה: הוא הופך את הציבוריות לעניין חילוני.
הדברים של הרב עמיחי אליהו מתחילים להשמע אפוא הגיוניים. רוני ססובר, עירית לינור, ינון מגל ודומיהם, כלשונו, מייצגים את "חילוני בביתך ויהודי בצאתך". הם אינם מתיימרים להחצין את החילוניות שלהם ולהפוך אותה לנורמה ציבורית. להפך, הם מגנים על היהדות בכל מה שנוגע לדימוי הציבורי שלה. לעומת זאת, מי שהוא כינה "פרוגרסיביים תושבי יו"ש" הם אנשים הרואים באורח החיים היהודי שלהם עניין פרטי. מבחינה ציבורית הם מחזיקים בעמדות חילוניות, ליברליות. המדינה אמורה להיות גוף חילוני, ושיתוף הפעולה האזרחי חשוב יותר מכל התורה כולה. המאפיינים היהודיים של המדינה – כשרות, מעמד אישי, שבת – אינם אלא "שירותים" שניתן להפריט אותם. היהדות בעיניהם היא עניין פרטי כמו הרבה עניינים פרטיים אחרים – תרבות, רווחה, ביטחון אישי. המדינה אמורה לדאוג כמובן גם לענייני היהדות, כי המדינה אמורה לדאוג לרווחת התושבים, ויש יהודים במדינה הצורכים שירותי יהדות. צריך אפוא להנגיש להם אותם באופן הכי יעיל וידידותי. אולם אסור חלילה שהכיפה תבלוט בציבור.
דתיים פרטיים אלו הם למעשה ליברלים יותר מבגין, אף שהוא היה חילוני יותר מהם בחייו הפרטיים. הם מחזיקים במשהו הקרוב יותר לגישה הרפורמית הישנה של "היה יהודי באוהלך ואדם בצאתך". הם סבורים כי להיות ישראלי אינו זהה ללהיות יהודי. היהודים הפרטיים הללו מעולם לא ילחשו על אוזנו של הרב כדורי: השמאל שכח מה זה להיות יהודי. אדרבה, הרב בני לאו, המייצג היטב את אותם "יהודים פרטיים" שנגדם יצא הרב עמיחי אליהו, כתב בזמנו מכתב פתוח לנפתלי בנט, ובו הוא קורא לו להקים ממשלה עם "השותפים הטבעיים שלך […] מר"צ, העבודה, יש עתיד וישראל ביתנו." בעיני היהודים הפרטיים, השותפות הטבעית בין יושבי מדינת ישראל אינה סביב היהדות אלא סביב האזרחות. לכן, השותפים הטבעיים של הרב בני לאו הם יאיר גולן וגידא רינאוי זועבי מ"מר"צ", ומרב מיכאלי ואבתיסאם מראענה מ"העבודה", והשותפים הטבעיים של הרב עמיחי אליהו הם עירית לינור וינון מגל.
***
אנו נמצאים כיום בשעת האשכבה של ממשלת בנט. ועולה השאלה, האם יש מקום לדבר על הקרע המצער שקרע את העולם הדתי דוקא עכשו? אולי אפשר להניח לניסוי כושל ואומלל זה ולקוות שיישכח מלב. אולם אני חושב שדוקא שעה זו היא השעה הנכונה לדבר על כך.
הממשלה הנוכחית אכן לא תשוב. אבל הניסיון להפוך את היהדות לעניין פרטי ולהחליף את "העם היהודי" בחברה שהמכנה המשותף לה הוא האזרחות עלול ללוות אותנו לעוד זמן מה. דוקא עכשו, כאשר עיני כל נוכחות לדעת שאי אפשר לבסס שותפות על אזרחות בלבד – שגישה זו רק מחזקת את המתחים בעם, את החמדנות, הפלגנות, המגזריות, האנוכיות – עלינו להרים מחדש את הדגל היהודי, ולהזכיר מחדש לימין ולשמאל, שאולי אפשר להיות חילוני בבית במדינת ישראל, אבל אי אפשר להיות חילוני בחוץ בלי להרוס את הבסיס הקיומי של מדינת ישראל ושל העם היהודי.
תמונה: Amos Ben Gershom
כמדומני שהלחישה הייתה באוזנו של הרב כדורי ולא של הבבא-סאלי (שנפטר ב 1984, עוד לפני שביבי היה פוליטיקאי בישראל).
חוץ מזה המאמר מעניין ומאיר עיניים.
מאמר מעולה – ניתוח מעמיק של הסלידה מבנט, ושל המחלוקת המהותית בתוך הציונות הדתית
אבל אדגיש שלא קיימת שום אידיאולוגיה של "בנטיזם", כי האיש חסר כל אידיאולוגיה:
ניתר בין מפלגות, כתב כביכול ספר ותוכניות (לא נכתבו על ידו) ולא פעל לפיהם, לפני הבחירות הופיע בטלויזיה עם מסמך חתום ורימה את בוחריו בכל סעיף, הקים ממשלה המנוגדת לכל מה שבוחריו האמינו, הוא האיש שסירב להקשיב לרבנים ונענש בכפיפותו לקאדים… מדובר במגלומן, אשר מסוגל לכל מעשה נוכלות שיביא אותו לצמרת.
על הרב בני לאו ודומיו לא אכביר מילים, יש לי נוסחה מתימטית לצורך הגדרת רבנים "ניאו-אורטודוקסים", המנסים להסוות את השקפתם הרפורמית-פרוגרסיבית-ליברלית:
ניאו-אורטודוקסים = אלטה-רפורמים
ובכן, "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה" – זהו המקום היחידי בתפילת י"ח אשר בו אנו מזכירים יגון ואנחה…
לגבי בני לאו ואחרים כבר לפני עשור ויותר הגדירם הרב יהושע שפירא ראש ישיבת רמת גן כ'ניאו רפורמים'
.מה שתיארת על בנט — זה בדיוק נתניהו.
העניין מתחיל מההגדרה מהי יהדות, יהדות אינה רק דת כי אם גם לאום, עם ותרבות לכן ניתן להפריד בין הפרקטיקה הדתית לבין אופיה היהודי של המדינה הבא לידי ביטוי בערכים יהודיים כגון דאגה לגר ולעני, אהבת ארון הספרים היהודי, לוח השנה היהודי, סמלים, דגל, תרבות, קולנוע, שירה וספרות המשלבים אלמנטים יהודים ומסורתיים.
מסירת העניינים היהודיים לחרדים או לדתיים בלבד הייתה חלק מהסיבות שרבים מהיהודים במדינה הם בורים, לא יודעי ספר, שלא לדבר על הנושא של ארץ ישראל שהפך לחזות הכול בניגוד למשולש ההיסטורי של עם ישראל תורה וארץ.
הסיפור אם כן הוא באמת העניין השמרני.
הרב בני לאו, הרב יובל שרלו, הרב עמיטל ז״ל, מתן כהנא וחילי טרופר מקדמים את הדת והיהדות לא פחות מאותם שלקחו מונופול על היהדות ולעיתים גרמו לחילול ה׳
היהדות צריכה להיות של כולם, לא לחינם רבים המתרחקים מהיהדות הדתית גרידא לפתע מתקרבים ליהדות בהודו או במנהטן שם אין את מרכיב הפוליטיזציה של היהדות המרחיק אנשים
לא הבנתי איך המשפט הראשון שלך מתקשר לעצמו מבחינת הגיון: כיוון שהיהדות אינה רק דת אלא לאום, לכן לא ניתן להפריד בין הדת לבין האופי הלאומי של המדינה. אלא אם כן את מפרידה בין מה שקראת לו "פראקטיקה דתית" לבין הלאום "יהודי", שזו כפירה מסוג חדש.
התורה והמצוות שייכים לכולם, ונכון לתת לכולם חלק בהם – לא בעיצוב שלהם אלא בהתנהלות וההתקשרות בהם.
הרב אליהו טועה בכל רובדי המאמר.
קודם ברמת העובדות:
א.במה ניכרת פעילותו היהודית של ביבי בפרהסיה הציבורית חוץ מלהניח כיפה?(שגם כך נמצאת על ראש בנט) האמת היא שנושאים יהודים פשוט אינם מעניינים אותו כלל,אלא אם יש להם השלכה בטחונית.
ב.במה ניכרת פעילותו האזרחית-חילונית של בנט בפרהסיה הציבורית חוץ מרצון לשפר מעט את ביצועיה הכושלים של פקידי הרבנות הראשית?אין כאן שום הפרטה אלא ניסיון לצמצם את חילול ה' בהתנהלותו של הממסד הדתי.
אך טעותו היא בליבת המאמר.
הסלוגן המסורתי מחליף את המשוואה הרפורמית אך נוחת במקום קשה יותר.
חילוני באוהלך ויהודי בצאתך מבצע התנגשות בבסיס ההתגלות בסיני היות שהוא עושה רדוקציה ליהדות והופך אותה מדבר ה' לאתיקה טקסית בלבד,היהדות אינה יכולה להיות פרוגרמת חיים עוצמתית אלא רק מאובן הסטורי שיש להנשימו באופן מלאכותי היות שהוא דבק לאומי אפקטיבי.
דווקא אנשי 'היהודי בביתך' מכירים כמו שידעו היהודים בכל הדורות שהפרקטיקה ההלכתית(בכל רבדיה) היא המדד הקהילתי ולא 'דעות נכונות'-(תופעה המאפיינת את הנצרות)
והאזרחות בפרהסיה….היא פשוט הכרה בקושי העקרוני שיש בתרגום התורה למושגי הפוליטיקה הישראלית ולמורכבות מול הפסיפס הישראלי המגוון.
הפוך גוטה הפוך…
אושרי,
א. כשביבי היה ראש ממלשה בוא פירסם בלו"ז הרשמי שלו שיש לו לימוד תנ"ך שבועי עם הבן שלו. עוד עניין בכיוון הזה הוא הופעתם של ראשי הממשלה בחידון התנ"ך.
ב. לגבי בנט, כמוך אני לא משוכנע שבנט נוקט בגישה "אדם בצאתך". הרי כל המטרה של "הנגשת" מערכת הגיור הינה שיותר אנשים יתגיירו. ודווקא הדתיים לאומיים רואים בזה צורך (להבנתי) בגלל שהם לא מוכנים להבדיל בין המדינה והדת. מנגד, לחרדים אין בעיה לתת לגויים אזרחי ישראל להמשיך להיות גויים. לא נראה לי לנכון להשוות בין חרדים ודתיים לאומיים בתפיסת יהדותה של המדינה.
הרגשה כללית שלי שהציבור הדתי שונא את בנט בגלל שהוא נחשב כמעט כבוגד, שזה יותר גרוע מאויב רגיל; לא רחוק מהנרקיסיזם של הבדלים קטנים בלשון המאמר. בכל אופן אני חושב שהמאמר מסביר את חלק העניין – כלומר מסביר באופן משכנע את ההרגשות של חלק מהציבור הדתי/חרדי.
אין שום סיבה לא לתמוך בבנט.
הוא פי עשרה יותר ימני , ציוני , יהודי ודתי מנתניהו.
בנט הקים ממשלה עם השמאל לאחר שכלו כל הקיצין ולא נותרה כל ברירה.
לנתניהו לא היה 61 והוא רצה לגרור את מדינת ישראל לבחירות חמישיות ולהמשך הקיטוב , השנאה הפלגנות והקיטוב.
אני מזכיר , לא זו בלבד שנתניהו מעולם לא מימש מדיניות ימין אלא שהוא בחר שוב ושוב להקים ממשלות עם השמאל למרות שיכל להקים ממשלת ימין מלא מלא ב 2009 וב 2013.
אז הדרא קושיא לדוכתא.
למה הדתיים והחרדים ברובם תומכים בנתניהו?
הוא הרי אחד מראשי הממשלה הגרועים ביותר בתולדות ישראל
הוא נכנע לחמאס, הפקיר את הנגב והגליל לכנופיות בדואים חמושות, איפשר לערביי ישראל להתחמש במיליון כלי נשק ולעשות פוגרומים, פרעות ולינצ'ים באלפי יהודים בערים המעורבות.
התעלם מחיזבאללה, שיחרר אלפי מחבלים עם דם על הידיים, הגן על בג"צ בכל כוחו ומנע כל רפורמה במערכת המשפט , לא הפריט את התאגיד וגל"צ, הותיר אותנו עם תחבורה עולם שלישי
ואפילו בכלכלה לא עשה ולו רפורמה אחת משמעותית לטובת אזרחי ישראל
אז למה לעזאזל מאות אלפי דתיים ומסורתיים אוהבי התורה, העם והארץ מתעקשים להמשיך ולתמוך בו?
אין לי כל הסבר מלבד מה שאמר הנביא ישעיה
מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל
הניתוח שלך נכון מאוד
אבל המסקנות שגויות.
האמירה הרומנטית משהו, לפיה הימין מבקש לכונן פרהסיה "מסורתית" הינה נכונה , הבעיה שהמסורתיות הזו קיבלה משמעות רחוקה מאוד מהיהדות, שכל אדם ישר והגון מכיר.
בשם הפרהסיה המסורתית-לאומית הזו, נדחקו הצידה ערכי יסוד של יושר וצדק וערכים יהודיים מובהקים, וניתנו למדרס תחת הערך החשוב מכולם – שלטון המסורתיות היהודית.
הכח השלטוני והפוליטי נתפס כערך יהודי וכמטרה בפני עצמה, ואילו היהדות הישנה המדברת על צדקה ומשפט, נהפכה למשהו ליברלי- חילוני.
נוצר כאן היפוך אירוני – בשם הרצון לכונן פרהסיה מסורתית נדרסו רבים מערכי המסורת היהודית, והושמו תחתם ערכים של כוחנות, וולגריות ושנאת השונה.
וכך הופכים אנשים כמו ינון מגל (סמל להוללות וגסות), שרון גל, ברדוגו, אמסלם ושאר אנשי מעלה, למייצגי היהדות ולדוברים החדשים של הציונות הדתית והימין.
בסופו של דבר, הביביזם שטף את הכל. הסוציולוגיה גברה על האידיאולוגיה , וה"השקפה הנכונה" איננה מדברת על יהדות וערכים, אלא פשוט על זהות מחנאית .
הביביזם הגאוני, הצליח לקודד בציבור השמרני תבנית מחשבה פשטנית מאוד לפיה נאמנות מגזרית = ימין =יהודי טוב.
וזו בדיוק הבעיה בהפיכת המרחב הציבורי ל"דתי". יש כאן קידוש של כח. בשם השלטת ערכי המסורת והיהדות הטהורה על המרחב הציבורי נעשים מעשים מנוגדים לחלוטין למסורת היהודית. מה שקרה כאן הוא הכשל הנטורליסטי ההפוך – הערך המוסרי הופך לכח שלטוני
אך באמת, אי אפשר לקדש את כח השלטוני. הוא תמיד יהיה חולין. הכח הריבוני במרחב הציבורי לא נהייה דתי. בדיוק ההפך – הדת הופכת להערצה של שלטון וכח, והערצת המנהיג הופכת לדת.
מסכים עם כל מילה שלך עמית, ניתוח מבריק לדעתי
הטקסט הכי חכם שהופיע כאן.
אני הקטן אזכיר את שלטון הדת באירופה של ימי הביניים שם החשמנים נשאו דרשות חסודות ושלטו בעם בשם הדת בזמן שהם עברו כל עבירה שאפשר.
ככל שהדת הפכה מושחתת יותר היא יצאה בקנאות גדולה יותר נגד כל רפורמה ונגד כל בקשה לחופש דת.
מי שחושב שזה לא יכול לקרות אצלנו שיזכר איפה מבלה הבן יקיר יאיר את לילות השבת או זה שאביו בעל נשים נשואות פעם אחר פעם…
רוני ססובר היא דוגמאות לאישה חילונית שמחפשת את המסורת. שנלחמת נגד ה'החלנה' ואיבוד הערכים היהודים במוסדות לימוד חילוניים.
היא קיבלה טור קבוע בעלון 'עולם קטן' שם כל שבוע כותבת על עוד תופעה כואבת, אם זה 'מקבלי שבת' במקום 'אבא ואימא של שבת, אם זה נגד הטרור הלהט"בי שגורר את המדינה לכאוס בנושא ההגדרה המגדרית של האדם (לתת לילד לבחור מה הוא ולאפשר לו לעשות ניתוח שינוי..).
הקשר של ישיבת מרכז הרב אל ראש הממשלה, זה כשהוא, עדין למרות חילוניותו, קשור ומכבד את הרבנות ואת המסורת.
בנט, עם הכיפה שלו, נתן להרס וחורבן הדת, תמך ברעיון הרפורמה של שר הדתות, תמך בסיוע ללהט"בים במימון משרד הבריאות ועוד.
הוא פחות קשור מאשר בגין ואפילו רבין, שכיבדו את המסורת ולא נתנו לפגיעה ביהדות.
להזכיר שאהוד ברק התרסק ואיבד את ממשלתו בגלל פגיעה בדת.
אין פה קשר דווקא לביבי או לליכוד.
סמוטריץ בא והקים מושג חדש של מפלגה דתית לאומית עם הכוונה רבנית, לא פחות מג' או שס.
עמדה הפוכה מבנט שכזכור הקים את הימין החדש כדי שלא יהיה כפוף לדעת הרבנים.
אין פה 'ביביזם'.
יש דרישה של כבוד הרבנות והדת.
חיי אנשים לא ניתן להגדרה , אך השמות שהכותב ציין , גם בחייהם הם בכיוון של יהדות מן החוץ היהודי פנימה , אך הדתל"שים הם בכיוון הפוך, מהבפנים החילוני לחוץ ההדתה. נתינת לגיטימציה ומשאבים לעוקרי היהדות היא היא הבעייה . ולכן ההבחנה ביהודי היא הדרך והתהליך , האם לכיוון יהודי או הפוך. אגב בגין שביצע שיקום שכונות קיים מצווה גדולה בין אדם לחברו .
אני מוחא על ציון שמות ולשון הרע , אינך יודע מה השמות שצויינו כמה הם בקיום מצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו . זכרו העיקר הוא התהליך , אם הכיוון הוא יהדות יש תקומה וצריך לתמוך ולחזק , והפוך להרחיק ולהתרחק
אבקש לחלוק, אם כי ניתוח מעולה ומעניין.
עמדת 'חילוני באהלך ויהודי בצאתך' היא בעצם חזרה אל עמדת 'העגלה הריקה' הקלאסית, רק בפריזמה פוליטית. לגישה זו, המרחב הציבורי הוא מרחב דתי; עקרונות האורתודוכסיה כפי שהתקבעו בסטטוס קוו, דהיינו שבת כשרות חופה וקבורה, הם עמודי היסוד שבהם מתעצבת יהדותו של המרחב הציבורי (והימנים הכניסו גם את ארץ ישראל השלמה); ושותפתו של החילוני, שעל עולמו הפרטי וויתרנו, הינה נדרשת רק כאשר הוא מיישר קו, או לפחות לא מתנגד. זו בהחלט גישה בעלת יסודות עמוקים אך יש להיות מודעים לכך שבוחרים בה.
אניח בצד את התמיהה מדוע עקרונות אלו נבחרו להיות סמל יסוד לעיצוב המרחב הציבורי היהודי, וכן את הבעיתיות התיאולוגית והלאומית שבלבסס את היבטיה היהודיים של מדינת ישראל המודרנית על אלו.
אני חושב שהאתגר שבנט/ הפרוגרסיבים/ הרב לאו (אינני מסכים שהם עומדים בציר אחר, וגם לא שבגין נתניהו וכל ימני עומדים על אותו ציר, אבל למען הדיון אלך עם קו זה) מציבים לעמדת העגלה הריקה, שמקבלת את החילוני רק כאשר הוא מציב את הדתי כאוטוריטה, היא בדיוק העובדה שהם מעוניינים בשותפות עם החילוני, מתוך עמדה הרואה בו שותף שווה לעיצוב המרחב היהודי. אליבא עמדה זו, לחילוני יש מה לומר על המרחב הציבורי, שכן גם לו יש עמדה מסוימת על כיצד נראית מדינה יהודית, כיצד נראית פרהסיה יהודית. פרהסיה כזו כנראה לא תורכב מכשרות אורדוכסית ומעדה של אתחלתא דגאולה, אך כן משילוב היבטים יהודיים בחתונה, בקבורה, בלאומיות מסוג שמוכן לוותר על ארץ ישראל השלמה למען הישגים אחרים שנתפסים כקיומיים לא פחות, בצדק, במוסר ובשוויון, ברצון להתחתן עם יהודי אך לבקש גיור הרבה יותר רך. יתכן הכחילוני גם יבקש לעצב את הפרהסיה ממבט חילוני בלבד ומנותק יהדות, אך אין זאת בכדי לבטל את עמדתו על עולם יהודי.
הנה האתגר. בנט ושותפיו רואים בחילוני שותף שווה דווקא בעיצוב זהותה היהודית של מדינת ישראל. בעוד ביבי משאיר את היהדות לדתיים, בנט ולפיד מבקשים, אולי דורשים, גם מהחילוני לקחת אחריות על יהדותו. דוגמה מעניינת היא מחאה של שורת אנשי רוח ואקדמיה מהצד השמאלי שפרסמו השבת (פרשת קרח) מודעה במקור ראשון הפונה לציבור הדתי לאומי ומבקשת ממנו לחזור לערכים דתיים לאומיים שהם סבורים שהמגזר הסרוג התרחק מהם. בלי רצון להיכנס לתוכן העצומה, הנה קבוצה שאיננה אורתודוכסית שמבקשת מעורבות ביהדות המרחב וזהות היהודית של קבוצה דתית דומיננטית.
אכן, במובנים אלו בנט הרבה יותר מסוכן מביבי, מפני שיש לו זהות דתית שמבקשת הובלה ולא רק הסתייגות. אין בדברים אלו בכדי לתמוך בהכרח בסוג היהודות שהוא מציע, אך יש להכיר בכך. הרב אליהו מוכן לארח חילונים בבית המדרש שלו, אך להתמודד עם בית מדרש אחר, זה כבר אתגר מסדר גודל אחר.
הערה אחרונה-אינני יודע אם בתקופת לימודך בשלם למדת עם אסף ענברי, אך בקורס הגות ציונית לומדים גם את יל"ג ואת אמירתו 'הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ'. אולי הויכוח מתחיל בשאלה איך מבינים בקשה זו-כבקשת התנערות מזהות יהודית, או כבקשת זהות יהודית מסוימת? האפשרות השנייה היא הנכונה בעיני. אם מתנגדים לזהות המוצעת זו כבר סוגיה בפני עצמה, אך הנה קמו לנו, בעבר ובהווה, חילונים המבקשים אחריות על יהדותם ועל הפרהסיה של המדינה היהודית. האם הם שותפים ברי פלוגתא? בחינת צדוקים? שבתאי צבי? תינוקות שנשבו? טועים שיכולים לחזור תשובה? האיום הכי גדול על היהדות כיוון שהם מבית? ענה ככל שתענה, יש להכיר באתגר לפני שניגשים להתמודד איתו.
מרתק.
די מדהים לקרוא ש"ביבי אינו מחמיץ אף הזדמנות לחבוש על ראשו כיפה גדולה ולהרכין אותו לפני רב זה או רב אחר. הנחת כיפה מפעם לפעם מרטיטה את לבו של הרב אליהו לוי כל כך עד שהוא מוכן לקבל איש מושחת שמואשם בלקיחת שוחד, שמעורב (באמצעות רעייתו) בדיכוי של עובדות חלשות במעונו הרשמי. איש שמפיץ שנאה כבר שנים רבות (כמו המשפט הבא במאמר על השמאל ששכח מה זה להיות יהודי) והפך את העניין למפעל של ממש (ראו התיאורים על שנעשה לניר אורבך) או יחסו לחברי הכנסת הערבים ולציבור הערבי בכללותו. איני זוכר שעמוס או ישעיהו דרשו הנחת כיפה. הם דרשו רדיפת צדק. הנכונות של חלקים משמעותיים בקרב הציבור הדתי והחרדי ללכת עם איש שמעשיו והתנהגותו הם כל כך רחוקים מערכים יהודיים אמיתיים היא לא פחות ממדהימה. כך הוא גם ההסבר של הרב לוי.
בהחלט מעורר מחשבה, ואני כותב את זה כבוגר מרכז הרב.
יפה מאד. מאד נהנתי מהמאמר, לדעתי קרוב מאד לאמת.
בפשטות אני סובר שהכל מסתכם בחיבור נשמתי עמוק. כיבוד המסורת בפרהסיה, אינו מנמק את הקשר של הנשמות לביבי ואת הסלידה מבנט. גם לא האידיאולוגיה הליברלית דתית או מעשה הבגידה של בנט. זה עניין של מציאת חן מתוך חיבור נשמות. ביבי החילוני מאד הוא נשמה כללית. ובנט הדתי לייט הוא נשמה פרטית.
זהו סוד הנשמות ועניין ליודעי חן.
מציאת החן הוא עניין רוחני מאד. בדומה לשידוך.
נשמתו של ביבי מוצא חן בעיני הרבה נשמות ובנט פחות.
והנה אמרת שאין שום איגוד פוליטי עם עקרונות בעולם, ושום חבורה שמתאגדת סביב רעיון, ושום מנהיג שיש לו אידיאל ותלמידים, אלא הכל חיבור נשמות.
טענה מעניינת, אני חושב שהיא לא מוצאת חן בעיני רוב האנשים, כך שכנראה היא טענה עם נשמה פרטית למדי…
מהכתבה עולה התחושה שהכותב מזלזל בציבור הימני החילוני ורואה בו ובמנהיגיו מעין חמורו של משיח. החמור שאבוס בעליו הוא האידאל הדתי-המשיחי, זה המיוצג לדוגמא ע"י מרכז הרב. יכול להיות שיש משהו בכך לדאבוני הרב, אבל בתור מי שמכיר מספיק ביביסטים חילונים אני אומר לכם שבמקרים רבים סיבת הצבעה לימין מורכבת יותר, לדוגמא קשר היסטורי לפצע פתוח מתקופת מפא"י, מחנאות, ורמת השכלה. כמו כן, התעצמות הקשר בין הימין והדת בקרב מעמדות נמוכים יחסית היא תופעה רחבה בכל עולם היום – מחגורת התנ"ך האונגליסטית של טראמפ, דרך תמיכת הכנסיה בזאיר הברזילאי בולסנרו וויקטור אורבן ההונגרי, ועוד. המשותף לכל הממשלים הנ"ל וגם לימין הביבסטי בישראל, הוא שימת הדגש על ניראות של "נוצרי\יהודי בצאתו", מה שמתבטא לדוגמא בחקיקת איסורי הפלות בפולין וארה"ב. טראמפ לדוגמא, התומך הגדול באונגליסטים ובשמרנות הנוצרית, עולמו האישי כידוע היטב איננו שמרני והינו רודף שמלות גס נכלולי וסוציופט (ע”ע פרשיית סטורמי דניאלס כדוגמית). מחנהו, טייקונים רפובליקאים, אף תמכו לפי פרסומים שונים בצ"ע במכון קוהלת, כך שלא מדובר בעניין תאורטי. ובעניין ביבי – אם בצאתו הוא יהודי נניח, הרי באוהלו הוא אדם המעורב במונקי ביזניס ושחיתות. גם טיפוסים אחרים במחנהו, כולל אלו המתקראים דתיים, התגלו כמפוקפקים למדי מבחינה מוסרית (ליצמן, דרעי, בן גביר, וסמוטריץ, ועוד). דוגמאות אלו רק מראות שאי אפשר להפריד בין עולם פנימי לחיצוני – הריקבון והסירחון נוטה להתפשט. לסיום, כמו שציין מגיב לפני, גם לדעתי בישראל הדת הפוליטית הפכה לכלי שליטה כוחני אנטי מוסרי, ובמידה רבה השמאל והמרכז הם נושאי הדגל של צדק חברתי. לסיום רק אציין שמהכתבה עולה שיהדות היא פונדמנטליזם דתי משיחי, אבל (כמו שציין גם כאן מגיב לפני), היהדות הינה מערכת שלמה של תרבות, מוסר, דת, היסטוריה, והינה חלק מהאבולוציה של התרבויות האנושיות בעולם, לטוב ולרע. לכן זהות יהודית איננה מוגבלת להגדרות הצרות של הכותב
רב סעדיה גאון: 'אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" להעיר: 2 תורות בכתב ובע"פ
תזה מעניינת אבל קצת קשה במציאות.
במה מתבטאת הציבוריות היהודית של נתניהו?
האם שכח כבודו שנתניהו היה ראש הממשלה הראשון שבביקור רשמי כר"מ בארה"ב חילל שבת ואכל במסעדה לא כשרה?
במה למשל עדיף אולמרט על בנט? אולמרט דווקא הוזמן למרכז הרב.
נראה שיש הסבר הרבה יותר פשוט. בנט נתפס כ"בוגד". הימין מרגיש נרדף כמי שהיטיב לבאר אב"ג. המשפט נגד נתניהו נתפס בעיני הימין בעלילה נגד הימין כולו.
בנט שהיה חלק ממחנה הימין נתפס עכשיו כאופורטוניסט שבגד במחנה שלו עצמו כדי לצבור כוח פוליטי.
לדעתי, הרב לוי הלך רחוק עם התאוריה הפילוסופית, האמת פשוטה בהרבה.
האהבה לביבי ולעומתה הסלידה מבנט למרות שהוא דתי נובעת משני סיבות;
1. האדם פשוט מוצא חן בעיני רבים מאד, גם משום כישוריו ותבונתו וגם מכוח חן טבעי שיש לו.
2. פוליטית, הוא גמר בדעתו שלהיות לצדנו עדיף מאשר לצד הפרוגרסיבי ואנחנו כמובן תומכים בזאת.
לעומת זה בנט עושה רושם של אדם טיפש במקצת, גמלוני וחלול וחסר כל חינניות, סתם אדם חסר משמעות פנימית, מה גם שהוא חבר לשונאינו במהלך שזועק "לא מעניין אותי כלום, אני רוצה להיות רוה"מ".
אגב, יש גם אנשים שאין להם רספקת חיובי לביבי, הם לא 'ביביסטים' כלל, רק מהותית הם ילכו עם מי שבסופו של דבר מושך את המדינה לכיוון שמרני ומסורתי, גם עם סמבולית הוא פחות דתי. ולא צריך בכל דבר למצוא שורשים מידי עמוקים
מאמר מרתק – אני מסכים לגבי היבטי הממלכתיות ה״יהודית״ (לטעמי לא מדובר בסממנים דתיים אלא בסמלים לאומיים בלבד) אשר נוכחים יותר בימין השמרני ולא נוחים לייצוג במפלגות המרכז-שמאל החילוניות יותר.
באשר לעיקרי הדברים, ההסבר פשוט בהרבה ולא קשור לתובנה דתית כלשהיא ביחס לגורל העם היהודי. הציר של חרדים-דתיים ואנשי ״ישראל השנייה״ מרגיש זרות ולעיתים נחיתות לעומת השכבות החזקות בישראל. אנשי גוש דן (חילוניים ודתיים כאחד) חיים במדינה מודרנית ומתקדמת אשר שאיפתה לחיי שגשוג, שלום ומימוש עצמי. אזכור היהדות בהקשר הממלכתי-פוליטי הוא תזכורת כואבת לפרטיקולרי ולשונה כאשר גלובליות היא הערך הבולט בקבוצה זו. המשמעות מוענקת במידה רבה על ידי האינדיבידואל וקהילתו ולא מתקבלת או אמורה להתקבל באמצעות המדינה ומוסדותיה . למעשה, חרדים או דתיים אליטיסטיים חשים אף הם כך ונוטים לספקנות בריאה ביחס לממסד הפוליטי.
לעומת זאת, השכבות החלשות-עניות ולעיתים משכילות פחות כמהות למנהיג או הנהגה עוצמתית כדי להעניק משמעות לחייהם כחלק ממפעל גדול רב חשיבות. הסמלים היהודיים של מחנה ביבי נועדו לקשור קשר חיצוני (וריק מתוכן) בין הפרויקט הפוליטי (שליטה, כח, כבוד) לבין קהל המאמינים-תומכים. יציקת המשמעות רחבה מאוד. כך חרדים, יראו בנתניהו כהוכחה חיה ליכולת הפוליטיקאי המבריק והערמומי להתל ברשויות החוק ובביורוקרטיה הישראלית ולהחלטיות-פסקנות שבדיבורו.
תכונות אלו ממש הם מקור הרתיעה והאיבה לנתניהו ב״שמאל״ או יותר נכון בקרב השכבות החזקות באוכלוסיה.
על כן, את ההערצה לנתניהו יש לראות כתכונה ״ישראלית״ (החרדי/דתי עברו אינטגרציה מלאה להיותם אזרחים המתייחסים למעמדם בחברה הכללית עד כדי מתן משמעות דתית להליך פוליטי גרידא!) ולא כזהות או בחירה דתית.
שכחת רק דבר אחד. אף אחד מאלה שמתיימרים להפגין יהדות בחוץ כלשונך (הכוונה הליכוד בכלל וביבי ולהקת הרעל שלו בפרט), לא עשה במשך כל שנות קיומה של המדינה שום דבר לטובת היהדות האמיתית (וברור שלא לטובת האידאולוגיה לשמה נבחרו). רשימת הדוגמאות תכלה את הדף הזה. אבל אפשר להזכיר את הנושאים הבאים: לימודי ליבה (מנוגד ליהדות?!), ריבונות בארץ ישראל (שתי מדינות לשני עמים? הקפאות בנייה כולל בירושלים), כשרות (המסחארה של העסקנים ממש יהודית למופת), גיור (הרב דרוקמן לא מספיק טוב?), שירות צבאי (דוד זה היה פעם), עבודה ולימוד (הרמב"ם הוגלה), משפט עברי (אם מחשיבים את ההגנה על סניף מר"צ בבית במשת"פ העליון למעשה ימני) בטחון אזרחי (דרום, צפון, פיגועים), ועוד ועוד… במה היה אופי יהודי למדינה אי פעם??!
מסכים מאוד עם הניתוח.
אני חושב שהעניין הוא עוד יותר משמעותי. למעשה בשנים האחרונות החלוקה לגושים של ימין-שמאל כבר הרבה פחות שייכת לוויכוח על מדיניות מדינית ביטחונית (לכן ליברמן הוא בגוש השמאל למרות שהוא בעד מוות למחבלים ומדיניות ביטחונית ימנית) אלא לקשר שבין הדת למדינה. אולי צריך להפסיק להשתמש בחלוקה של ימין ושמאל ולעבור לחלוקה של הגוש היהודי והגוש האזרחי/האוניברסלי.