צריך עיון > סדר שני > לאומיות ומדינה > הימין, השמאל ודעת התורה

הימין, השמאל ודעת התורה

הסיבה שהמפלגות החרדיות נעדרות מצע פוליטי בסוגיות של ימין ושמאל אינו חוסר אכפתיות לעתיד המדינה אלא השקפה שאין לתורה מה להגיד על סוגיות אלו. הגיעה השעה לשנות גישה.

י"ד אלול תש"פ

למחרת הסיבוב השני בבחירות 2019 מיהר מנהיג הליכוד, בנימין נתניהו, לכנס את ראשי מפלגות הימין בלשכתו ולאחד אותם תחת ה'בלוק' המפורסם. ראשי המפלגות סיכמו ביניהם שכולם ייגשו יחד למשא ומתן הקואליציוני, וכי אף אחת מהמפלגות לא תצטרף לממשלה ללא שאר חברות הבלוק. ההמשך זכור היטב. גנץ נכשל בהרכבת ממשלה, התקיים סיבוב שלישי של בחירות, ולאחריו קמה ממשלת האחדות הנוכחית, והיא מחזיקה מעמד עד עתה, למרות החריקות.

המפלגות החרדיות מעולם לא הציגו אג'נדה ברורה ומובחנת בסוגיות ימין או שמאל מדיני, בטחוני, אזרחי, או כלכלי. פרט לענייני שמירת הדת וקיום עולם התורה, נראה היה שאין בידן עמדה ברורה בנושאים כלל ישראליים, והן אף מחזיקות בגישה של "זה לא העסק שלנו איך מתנהלת המדינה"

הסכם הבלוק היה נראה אולי מובן מאליו לחלק מאתנו, שהניחו כי מפלגות הימין הן בעלות ברית טבעיות. אולם, בלוק זה לא הורכב רק ממפלגות הימין המסורתיות, אלא מ"גוש הימין והחרדים", כפי שכונה בתקשורת. הנאמנות של המפלגות החרדיות לבלוק הימין, וביחוד של מפלגת "יהדות התורה", אינה מובנת מאליה. למעשה, הזיהוי המובהק שלהן עם הימין סותר לכאורה את הגישה הפוליטית המוכרת של אגודת ישראל ודגל התורה, הנמנעת מהצהרה על השתייכות למחנה הימין. נכון אמנם שישנה ברית ארוכת שנים בין החרדים ובין מפלגת הליכוד, אולם עד עתה אגודת ישראל ודגל התורה מעולם לא הצהירו במפורש על השתייכות גושית. אדרבה, הן היו מפורסמות בהיותן "לשון מאזנים" – מפלגה שנאמנותה אינה מובטחת לאף אחד מהצדדים. יתרה מכך, המפלגות החרדיות מעולם לא הציגו אג'נדה ברורה ומובחנת בסוגיות ימין או שמאל מדיני, בטחוני, אזרחי, או כלכלי. פרט לענייני שמירת הדת וקיום עולם התורה, נראה היה שאין בידן עמדה ברורה בנושאים כלל ישראליים, והן אף מחזיקות בגישה של "זה לא העסק שלנו איך מתנהלת המדינה".

 

הדת לדתיים – המדינה לחילונים

שורשיה של גישה זו ותיקים. מאז קום המדינה, הגוש הדתי שהורכב מהמפלגות החרדיות והמזרחי התעקש בעיקר על נושאי דת. בכל שאר הנושאים שהמפלגות הישראליות היו חלוקות עליהם, הגוש הדתי הלך עם מפא"י ללא חקירה ודרישה יתרות. מלבד סוגיית מעמד הדת במדינה, עמדו באותה עת סוגיות חשובות וחיוניות אחרות על הפרק: שאלת הביטחון בהסכמי הפסקת האש עם מדינות ערב, שאלת ההזדהות ביחסי החוץ עם הגוש המערבי או הגוש הסובייטי (סוגיה שחילקה את השמאל למפא"י, למפ"ם – הגלגול המוקדם של מר"צ, ולמק"י – המפלגה הקומוניסטית, שכיום היא חלק מהרשימה המשותפת), שאלת כלכלה מתוכננת או חופשית (הוויכוח שחילק בין הפועלים – "הציונים הכלליים", סוג של מפלגת מרכז –  ל'אזרחים' – "חירות", הגלגול הקודם של "הליכוד").[1] בוויכוחים אלו נמנעו המפלגות הדתיות מלבחור צד. שתי הסוגיות המשמעותיות שעליהן התעקשו נגעו להגנה על הדת: שימור הסטטוס קוו המובטח בנושאי דת ומדינה, ומתן עצמאות לזרמי החינוך הדתיים. סוגיות נוספות שהעסיקו את המפלגות הדתיות באותה כנסת היו חינוך במחנות העולים ופולמוס החוקה, שהדתיים חששו שהיא תביא לפגיעה בתורת ישראל. מעבר לכך, אגודת ישראל, כמו גם מפלגת המזרחי, לא הביעו עמדות ברורות בסוגיות בוערות שהסעירו את הפוליטיקה הישראלית באותן שנים, ונטו להניח למפא"י לנהל את העניינים.

העובדה שהמפלגות הדתיות, ולמצער אגודת ישראל, הלכו בעיניים עצומות אחרי מפא"י בכל מה שלא נגע לשאלת הדת, לא נבעה כנראה מהזדהות עמוקה עם המצע הפוליטי של זו. סביר להניח שכאז כן היום, האינטואיציה של היהודי המסורתי לא השתנתה; הלב שלו נטה גם אז לימין יותר מאשר לשמאל

העובדה שהמפלגות הדתיות, ולמצער אגודת ישראל, הלכו בעיניים עצומות אחרי מפא"י בכל מה שלא נגע לשאלת הדת, לא נבעה כנראה מהזדהות עמוקה עם המצע הפוליטי של זו. סביר להניח שכאז כן היום, האינטואיציה של היהודי המסורתי לא השתנתה; הלב שלו נטה גם אז לימין יותר מאשר לשמאל. עם זאת, המפלגות הדתיות כבשו את רגשותיהן, ונמנעו מלהתערב בענייני מדינה. הן לקחו אחריות על הדת, והניחו למפא"י לנהל את המדינה.

התפנית של המזרחי אירעה לאחר מלחמת ששת הימים. עם כיבוש יהודה, שומרון וסיני וצמיחת מפעל ההתיישבות של "גוש אמונים", הפכה הציונות הדתית מזוהה במובהק עם הימין. היהדות החרדית, לעומת זאת, נשארה עד לאחרונה באותה גישה פוליטית: אג'נדה אידאולוגית ברורה בסוגיות דת והעדר דעה ברורה בסוגיות מדינה.[2] בסוגיות של כשרות, שבת וחינוך, משמיעות המפלגות החרדיות את קולן ברמה, אבל בסוגיות מדיניות אחרות אין להן עמדה אידאולוגית עקבית וברורה – החל מן הסוגיה הפלסטינית, שהיתה הציר המרכזי שסביבו התפלגו הימין והשמאל מאז מלחמת ששת הימים ועד לאחרונה, וכלה בסוגיות כלכלה, רווחה ובטחון פנים. כמובן, המפלגות החרדיות יתפסו צד בסוגיות אלו אם הן סבורות שציבור בוחריהן יכול לצאת נשכר ממדיניות זו או אחרת, אבל אין להן מצע עקרוני לגביהן. המפלגות החרדיות עשויות לתמוך בבוקר בשוק חופשי נעדר פיקוח ולהצביע בערב בעד החלטה שנובעת מאג'נדה סוציאליסטית של הגברת המעורבות הממשלתית – הכל בהתאם לאינטרס המקומי.

חשוב להדגיש: התנהגות זו אינה נובעת מעודף אינטרסנטיות – בכל מה שנוגע לענייני דת, המפלגות החרדיות אינן מקריבות את עקרונותיהן בעד שום הון – אלא מהעדר משנה סדורה. הסוגיות היחידות שבהן המפלגות החרדיות מביעות עמדות ברורות ועקביות הן הגנה על האוטונומיה של הציבור החרדי ושמירה על חוקי התורה, דוגמת גיור, כשרות, ותחבורה ציבורית ופתיחת עסקים בשבת. במילים אחרות, הסיבה העיקרית להימנעותן של המפלגות החרדיות מעיסוק בנושאים כלל ישראליים אינה חוסר אכפתיות. לו לא היה אכפת לחרדים משאר היהודים החיים במדינה, הם לא היו מתעקשים כל כך על ענייני דת.

הסיבה העיקרית להימנעותן של המפלגות החרדיות מעיסוק בנושאים כלל ישראליים אינה חוסר אכפתיות. לו לא היה אכפת לחרדים משאר היהודים החיים המדינה, הם לא היו מתעקשים כל כך על ענייני דת

אם כן, צריך למצוא הסבר אחר להימנעותם של החרדים מהבעת עמדה פוליטית בסוגיות כלליות. מדוע מגבילות המפלגות החרדיות את המצע שלהן לנושאי דת בלבד? אי אפשר גם לומר שציבור בוחריהן אינו מתעניין בשאלות מדינה. לאדם חרדי מן השורה דעות מוצקות מאד בנושאי ביטחון, כלכלה, מדיניות חוץ ומדיניות פנים. מדוע אפוא נמנעות המפלגות החרדיות מלעסוק בכך? מדוע הן אינן מקדמות מדיניות כלכלית עקבית, כמו שוק חופשי או לחילופין מעורבות גבוהה יותר של המדינה בשוק? מדוע הן אינן קול בולט בסוגיות ביטחון? ובעיקר עולה התמיהה, מדוע הן אינן משמיעות קול ברור בשאלת יחסי רשויות השלטון בישראל? לכאורה, המפלגות החרדיות היו אמורות לעמוד בראש החזית לצמצום האקטיביזם השיפוטי וכוחו של בג"ץ. שאלה זו מטרידה במיוחד על רקע עימותי בג"ץ-חרדים, אשר הובילו להפגנות הגדולות ביותר בתולדות המדינה. למרות עובדה ידועה זו, המאבק באקטיביזם השיפוטי אינו בראש מעיינן של המפלגות החרדיות.

 

העדר מעורבות אזרחית

הסבר אפשרי לעמדת החרדים הוא יחסם למדינה בכלל, ולמעורבות אזרחית בפרט. הציבור החרדי מאמין בהתבדלות אזרחית, והוא אינו מעוניין במעורבות במדינה. במובנים רבים, החרדים מתנהלים כמו "מדינה בתוך מדינה". הם אינם משרתים בצבא, אינם מנסים להתברג בפקידות הגבוהה, ובאופן כללי, אינם מגלים רצון להשפיע על נושאים פוליטיים הנוגעים לכלל המדינה.

מעורבות אזרחית היא היוצרת את הפוליטיקה המדינתית. המדינה היא קבוצה גדולה של אזרחים בעלי אינטרסים המושכים לכיוונים שונים. הקבוצה צריכה לקבל החלטות משותפות למרות חילוקי הדעות בין חבריה: להחליט האם לצאת למלחמה או לחתום הסכם שלום, ולגבש מדיניות כלכלית שתחול על המשק כולו. היא עושה זאת לעתים באמצעות פשרות והסכמים, ולעתים בדרך של הצבעת רוב. זו היא פוליטיקה – מקום שבו פותרים עימותים בתוך הקבוצה. לפיכך, אם הציבור החרדי אינו רואה את עצמו חלק מהמדינה, כלומר חלק מקבוצת האזרחים הישראלית הרחבה, אין למפלגות המייצגות אותו עניין מיוחד בהבעת דעה בנושאי מדינה.

אפשרות שלישית היתה להכיר בציונות כמו שהיהדות בגלות הכירה בצאר, בקיסר או בסיים הפולני. כלומר, להמשיך להתנהל כמו קהילה אוטונומית, ולהכיר בדיעבד בשלטון באשר הוא, על מנת לדאוג לאינטרסים של הציבור החרדי. לכאורה, זו האפשרות שבחרה רוב היהדות החרדית

בעיניים חרדיות, המדינה היתה מלכתחילה רעיון אנטי-הלכתי שנגד את מצב הגלות שבו אנו שרויים. נוסף לכך, התנועות שהובילו אותה היו תנועות חילוניות ואולי אף אנטי-דתיות. לפיכך הציונות – כלומר השאיפה להקמת מדינה יהודית – היתה רעיון זר לחרדיות ונדחתה על ידה בתוקף. משהשיגה התנועה הציונית את מטרתה והקימה מדינה, עמדה אגודת ישראל בפני השאלה: מה הלאה? מרגע שהמוסדות הציוניים הפכו למדינה שיש לה ריבונות וכוח כפייה, כמו כל מדינה, היה על הציבור החרדי להחליט כיצד להתנהל מולה. להתקיים בתור קהילה דתית במקביל לתנועה הציונית, כמו באירופה ובפלשתינה תחת שלטון הבריטים, כבר לא היה אפשרי. המאבק חדל להיות ציבורי-רעיוני בלבד, והפך לשאלה פוליטית מעשית. מה עושים אפוא? עמדו בפני הציבור החרדי שלוש אפשרויות: האחת, להמשיך לשלול את הציונות, כפי שעשו ה"נטורי-קרתא". אלו החרימו כליל את מדינת ישראל, והם נמנעים עד היום מליהנות משירותי המדינה (במידת האפשר), מלשלם מסים (במידת האפשר) ומלבחור בבחירות. אפשרות שניה היתה לשנות גישה ולראות את עצמם אזרחי המדינה היהודית. באפשרות זו בחרו פועלי אגודת ישראל (הם שינו את עמדתם מעט בעקבות הקמת המדינה). אפשרות שלישית היתה להכיר בציונות כמו שהיהדות בגלות הכירה בצאר, בקיסר או בסיים הפולני. כלומר, להמשיך להתנהל כמו קהילה אוטונומית, ולהכיר בדיעבד בשלטון באשר הוא, על מנת לדאוג לאינטרסים של הציבור החרדי. לכאורה, זו האפשרות שבחרה רוב היהדות החרדית.

לפי הסבר זה, לשכן הלא-חרדי שלנו שתי זהויות נפרדות: יהודי ואזרח ישראלי. בתור יהודי, החרדים מרגישים שותפות עמוקה עם השכן הבלתי חרדי. משום כך, בכל מה שנוגע לענייני דת, הציבור החרדי מגלה אחריות לאומית ודאגה לכלל כולו. אולם, בכל מה שנוגע לסוגיות אזרחיות, מדיניות, הציבור החרדי אינו מרגיש מחובר לשכנו הישראלי. הוא רואה בעצמו "מדינה בתוך מדינה", בדומה ליהודים חרדים בכל מדינה בעולם, שאינם מרגישים ערבות מיוחדת עם אזרחי המדינה שבתוכה הם חיים. חלוקה זו אמורה לגרור גם יחסי אחווה כפולים: מבחינה אזרחית, האחווה של החרדים מוגבלת למסגרת הקהילתית, והפוליטיקה הפנימית של מסגרת זו מעניינת אותם פי כמה וכמה מהחלטת המדינה לתקוף בסוריה או בלבנון. מבחינה יהודית, הם חשים אחווה כלפי כל העם, ואכפת להם מכל יהודי, בכל מקום בעולם.

ואכן, במאמר מערכת בעיתון "יתד נאמן" לפני סבב הבחירות האחרון, כתב זאת העורך, ישראל פרידמן, במילים מפורשות. כותרת הטור היתה: "אנחנו לא ימין! לא ימין ולא שמאל! אנחנו דעת תורה!"[3] בגוף המאמר הסביר הכותב את עמדתו:

האם אנחנו ימניים או שמאלניים השאלה לא נכונה. השאלה באיזה צד של המפה הפוליטית אנחנו נמצאים, היא שאלה שנכונה לגבי "אזרחים של מדינת ישראל" שהממשלה הנבחרת היא הריבון בה, אבל אנחנו אנשי "אזרחים של ארץ ישראל" שהריבון בה הוא ריבון עולם.

בהמשך הוא מצטט את מאמרו של האידאולוג הוותיק של היהדות החרדית, משה שיינפלד ז"ל, "שתים שאינן אחת". במאמר זה עושה שיינפלד הבחנה בין ארץ ישראל למדינת ישראל. ארץ ישראל מייצגת את הקטגוריה הראשונה שהזכרנו, את הזיקה הדתית המחברת בין חלקי העם היהודי וקושרת אותם אל הארץ. מדינת ישראל היא הקטגוריה השניה שדיברנו עליה, הזיקה האזרחית לשלטון מרכזי אחד. בעקבות אבחנה עקרונית זו משרטט ישראל פרידמן קו פעולה: בכל מה שנוגע לשאלות דתיות, "בנסיונות לשרש את תורת האמת מחייו של העם, בעיוות הגיור, בעקירת השבת, בפגיעה בטהרת הייחוס, בהפרעה ללומדי תורה ובהצרת צעדיהם", היהדות החרדית נחלצת למאבק פוליטי נחוש. אולם בכל השאר, אין ליהדות החרדית עמדה. היא לא ימין ולא שמאל. את הברית הנוכחית עם הימין תולה פרידמן בכך שהלה נוטה יותר לשמירת הדת. אולם, אין להשלות את עצמנו, הוא מזהיר, שמדובר בנאמנות או בזהות עמוקה יותר.

 

ימין ושמאל ודעת תורה

יש מידה מסוימת של אמת בתזת ההתבדלות, אולם דומני כי היא אינה מספקת, ממספר טעמים. ראשית, החלוקה הלמדנית של שכנינו היהודים ל"שני דינים בגברא": "יהודי" ו"ישראלי", קיימת בתיאוריה בלבד. בפועל, יהודים חרדים הם בעלי זיקה אזרחית עמוקה. אכפת מאד ליהודים חרדים מהחלטות הממשלה. קשה לומר שהפוליטיקה הפנימית שלהם מעניינת אותם יותר מתקיפה בסוריה ובלבנון, וגם אם כן, אין זה מחמת העדר אכפתיות ממדיניות ממשלתית, אלא מעודף עניין בפוליטיקה פנימית. ליהודי חרדי ישראלי נוגעת מדיניות הממשלה לא פחות מלכל אזרח אחר. הוא דואג מהעלאת מסים וחרד מסבב לחימה נוסף בעזה. הוא שמח כאשר ישראל כורתת ברית עם מדינות חדשות וגאה כאשר התל"ג שלה עולה. הוא גם מביע, כאמור, עמדה נחרצת בכל אחת משאלות אלו, ואינו רואה בהן משהו חיצוני לו. במילים אחרות, הרגשת האזרחות של יהודי חרדי ישראלי עולה בהרבה על זו של יהודי חרדי אמריקאי. לחרדי אמריקאי אכפת מהמדיניות הכלכלית של ממשלת ארה"ב רק כאשר היא נוגעת לכיס שלו, וההחלטה שלה לתקוף בעירק או לסגת מסוריה מעניינת אותו בערך כמו ההיסטוריה של צרפת. החרדי הישראלי, לעומתו, מגלה עניין עמוק בשאלה "מה טוב למדינת ישראל". לא זו בלבד, אלא שחרדים אמריקאים רבים חשים אכפתיות כלפי המדיניות האזרחית של ישראל יותר משל מדינתם. כללו של דבר, אי אפשר באמת להפריד בין זיקה אחוותית על רקע דתי לזיקה על רקע אזרחי. אם אכפת לך הטוב הרוחני של אחיך, אכפת לך גם הטוב הארצי שלו.

ליהודי חרדי ישראלי נוגעת מדיניות הממשלה לא פחות מלכל אזרח אחר. הוא דואג מהעלאת מסים וחרד מסבב לחימה נוסף בעזה. הוא שמח כאשר ישראל כורתת ברית עם מדינות חדשות וגאה כאשר התל"ג שלה עולה. הוא גם מביע, כאמור, עמדה נחרצת בכל אחת משאלות אלו, ואינו רואה בהן משהו חיצוני לו

הסיבה השניה לדחיית תזת ההתבדלות הוא המזרחי. כאמור, עד לאחר מלחמת ששת הימים, לא היה המזרחי שונה מאוד ביחסו לסוגיות מדיניות אזרחית. למרות תמיכתו בציונות ואף שעודד שירות צבאי ומעורבות אזרחית פעילה, המפלגה שלו לא תפסה צד בסוגיות מדינה אלא רק בסוגיות דת.

דומני שבטורו של פרידמן שהובא למעלה מסתתרת תשובה עמוקה יותר מסתם התבדלות. פרידמן אינו אומר: איננו ימין ואיננו שמאל – איננו אזרחים של מדינת ישראל. הוא אומר "אנחנו דעת תורה". כלומר, הוא מבין שיש זהות בין "דעת תורה" לבין העדר משנה מדינית סדורה. הוא אמנם מציין שם כי "דעת תורה מקפת את כל תחומי החיים, וגם שאלות של התנהלות במגרש החיים הפוליטיים, למרנן ורבנן עיני העדה יש תשובה להשיבנו מהי דעת תורה", אולם, בדבריו טמונה הבחנה עקרונית בין המטרות הדתיות, שהן הן גופי תורה, לבין התנהלות מקומית "במגרש החיים הפוליטיים". במילים אחרות, פרידמן טוען כי הסיבה שהיהדות החרדית אינה בעלת מצע עקרוני בשאלות פוליטיות אזרחיות היא שאלו אינן שאלות תורניות, לפחות לא באופן ישיר.

המפלגות החרדיות אינן "מפלגות פוליטיות" כפי שנהוג להבין מונח זה. הן אינן גופים המנסים לקדם תפיסת טוב ארצית, כלומר אידאולוגיה על טיב השלטון הרצוי ועל הדרך הנכונה לארגן את החברה. המפלגות החרדיות מקדמות "דעת תורה". דעת תורה אינה ימין ואינה שמאל, אלא הגנה על עניינים רוחניים, שמימיים, הנעלים משאלות ארציות חולפות כמו מהי המדיניות הכלכלית הראויה והאם עדיף לקדם מדיניות חוץ נצית או יונית. וכפי שמסכם זאת היטב משה שיינפלד, בקטע שמצטט פרידמן: "מה למדינה שהיא בת-חלוף (וכל מדינה ומשטר הם בני-חלוף) לארץ ישראל, שהיא מעל הזמן, בבחינת 'הנצח זו ירושלים'?"

המפלגות החרדיות אינן "מפלגות פוליטיות" כפי שנהוג להבין מונח זה. הן אינן גופים המנסים לקדם תפיסת טוב ארצית, כלומר אידאולוגיה על טיב השלטון הרצוי ועל הדרך הנכונה לארגן את החברה. המפלגות החרדיות מקדמות "דעת תורה"

שיינפלד מדגיש כי הבעיה שלו ביחס למדינה אינה שזו מדינה ציונית בעלת שלטון חילוני, יש לו בעיה עם כל משטר. כל משטר הוא בן-חלוף, ולאדם היהודי יש עניין רק בנצח; אין לו עניין באזרחות, שמעצם מהותה היא עניין ארצי מקומי. מסיבה זו, גם אם יהודים חרדים מגלים עניין עמוק בנעשה במדינה, הפוליטיקה שלהם אינה יכולה לקדם מדיניות אזרחית. הגנה על הדת היא עיסוק פוליטי שהמפלגות החרדיות רשאיות לעסוק בו, כיוון שהיא עניינה של התורה. אולם, עיסוק בענייני העולם הזה, בשאלות ארציות ארעיות, אינו מעניינה של "דעת תורה", ולכן אין לגיטימציה לעיסוק בו.

 

מדוע נמנעת "דעת תורה" מפוליטיקה

האם הטענה שהתורה אינה מחשיבה שאלות פוליטיות אזרחיות אכן נכונה? האם אין לתורה מה לומר בשאלות של ימין ושמאל – שאלות כלכליות או בטחוניות? וכי אין בתורה הסבר מפורט ועקרונות מנחים כיצד צריך להיראות שלטון יהודי על פי התורה? ואין הכוונה לדמגוגיה הזולה שמשתמשים בה כדי לנגח את אפשרות "מדינת הלכה של רבנים", אלא לעקרונות מנחים כיצד יש להעמיד שלטון פוליטי רצוי של קהילה אנושית שאורחות חייה מתנהלים על פי התורה. הרמב"ם עסק בשאלות של מחשבה מדינית, ובכלל, לאורך הדורות ידעו הקהילות היהודיות להעמיד על עצמן שלטונות אוטונומיים פנימיים, שגבו מסים מחברי הקהילה, והכפיפו אותם למרותם. חלקם אף התנהלו באורח דמוקרטי במידת מה, למרות נאמנותם המלאה לחוקי התורה. מדוע אפוא סבור פרידמן – וכמוהו רוב מנין ובנין של הציבור הדתי והחרדי – שהתורה אינה עוסקת בפוליטיקה?

התשובה לכך נעוצה בהיסטוריה של המחשבה הפוליטית המודרנית. בעוד שבעולם המערבי, המחשבה הפוליטית, שהיא הענף הפילוסופי העוסק בטיב השלטון הרצוי ובצורת המדינה הנכונה, הלכה והתפתחה עם השנים, בעולם היהודי היא הלכה ודעכה. המחשבה הפוליטית המודרנית התפתחה לאור ההתנתקות מהתלות הפוליטית בנצרות ובכנסיה. בזכות תרומתם של הוגים רבים, נבנה נדבך אחר נדבך המשטר הדמוקרטי שאנו מכירים, המבוסס על רעיונות כמו ריבונות העם, האמנה החברתית וזכות החירות והקניין.

בעולם היהודי הניחו לסוגיות אלו משתי סיבות. ראשית, הן נתפסו לא רלוונטיות ליהדות, שנמצאת בגלות ללא אופק לשלטון ריבוני (ובוודאי לפני עליית הציונות). שנית, ההגות המדינית המודרנית נולדה כאמור מהנתק מסמכות הכנסיה, ומשום כך נחשבה עיסוק חילוני שבא להרחיק את האדם משלטון האל. סיבות אלו הביאו את היהדות להתכנס בהלך מחשבה של ריחוק מהחיים המדיניים: יהגו הנוכרים ככל שיהגו בטיב השלטון הרצוי להם, ואנו נחיה תחתיו בגלות כפי שחיינו תחת מלכים ורודנים קודמים וכפי שנחיה תחת אלו שיבואו. גם כאשר עלתה הציונות ואף הגשימה את חלום המדינה הריבונית היהודית, נתפסה זו פרויקט חילוני שבא להרחיק את האדם היהודי משלטון התורה. רוח זו משתקפת היטב בדבריו של שיינפלד, המצוטטים לעיל, שמשטר קם ומשטר נופל, אבל ליהדות אין שייכות למשטרים מדיניים. אנחנו נתונים תחת "ריבונות האל", וריבונות זו עומדת בניגוד עקרוני למשטרים הארציים, שהם חילונים בהכרח.

שאלות אלו נתפסות שאלות של "פוליטיקה חילונית", נושאים שעליהם מתקוטטים הימין והשמאל, ואולי גם יהודים יראים המפטפטים בענייני השעה בין מנחה למעריב. מה ליהדות התורה ולאלו?

על גבי מצע זה, לדעתי, התפתחה המחשבה שדעת תורה אינה עוסקת ואינה אמורה לעסוק בעניינים פוליטיים אזרחיים הנידונים בשיח הפוליטי. וכי מה לדעת תורה ולשאלות כמו מאבק באקטיביזם שיפוטי או תמיכה בגוף המרסן את הפרלמנט; האם יש לתמוך בשינוי שיטת המשטר בישראל; כיצד יש לפתור את שאלת הפזורה הבדואית; תקציב שנתי או דו-שנתי, ושאלות רבות נוספות. שאלות אלו נתפסות שאלות של "פוליטיקה חילונית", נושאים שעליהם מתקוטטים הימין והשמאל, ואולי גם יהודים יראים המפטפטים בענייני השעה בין מנחה למעריב. מה ליהדות התורה ולאלו? הרי שאלות אלו אינן נידונות בבית המדרש. מדוע אמורה מפלגה שבאה לשמור על צביונה היהודי של המדינה לעסוק בשאלות מסוג זה? יתקוטטו הימין והשמאל עד זוב דם, וכשיבואו הדברים לידי הכרעה, תעלה בפני גדולי ישראל השאלה מה טוב יותר עבור שמירת התורה והשבת והם יאמרו כיצד להצביע.

 

תורת החיים האזרחיים

גישה גלותית זו עבדה היטב עבור שומרי התורה עד לאחרונה. אולם, עם גידולו של הציבור החרדי, מדיניות זו אינה משרתת אותנו עוד. התחום הפוליטי שונא ואקום. לא ניתן לומר שעניינים פוליטיים של ימין ושמאל אינם מענייננו ולצפות שהם יטופלו בידי השחקנים האחרים בזירה באופן הטוב ביותר עבורנו. אנחנו גדולים מדי בשביל המשחק הזה. אין לנו ברירה אלא לקחת צד. השאלות הפוליטיות תלויות בנו, נרצה או לא נרצה. כאשר נציג חרדי מקבל לניהולו משרד גדול כמו משרד הבריאות, הוא חייב לקדם מדיניות מסוימת. הוא חייב לבחור. יתרה מזו, אם המפלגות החרדיות נעשות בעלות השפעה, אבל למרות זאת הן נשארות פסיביות, האחריות לתוצאות נופלת עליהן – גם אם הדבר היחיד שהן עשו היה להניח לאחרים להחליט עבורן. וכך, בסופו של דבר נאלצות המפלגות החרדיות להכריע בין שתי אפשרויות, אף ששתיהן גרועות בעיניהן, או להתלונן על מגמות שליליות בפוליטיקה הישראלית, מבלי שהן מקדמות מגמות נגדיות.

דומני שחובת השעה היא להשמיע קול אחר, ולומר כי אין סתירה בין משנה פוליטית סדורה ודעת תורה. עמדות עקרוניות בשאלות פוליטיות יכולות וצריכות להיות מונחות על פי דעת תורה, דעה בהירה וברורה שתציב עקרונות מנחים למדיניות שתקדמנה המפלגות החרדיות

דומני שחובת השעה היא להשמיע קול אחר, ולומר כי אין סתירה בין משנה פוליטית סדורה ודעת תורה. עמדות עקרוניות בשאלות פוליטיות יכולות וצריכות להיות מונחות על פי דעת תורה, דעה בהירה וברורה שתציב עקרונות מנחים למדיניות שתקדמנה המפלגות החרדיות. המצע של המפלגות החרדיות צריך להתייחס לסוגיות המעסיקות כל מפלגה פוליטית אחרת: מדיניות חוץ, כלכלה, ביטחון ורווחה. צריך שיהיה ברור לחברי הכנסת החרדיים אילו סוגיות יש לקדם ולאילו יש להתנגד; אילו יוזמות אזרחיות תעלינה המפלגות החרדיות על השולחן ולאילו הן תתנגדנה. עמדותיהן העקרוניות של המפלגות תצבענה על דרך החשיבה התורנית, ועל הצעותיה ופתרונותיה לבעיות שאתן מבקשת הפוליטיקה להתמודד.

אין ספק שכאשר דברים באים לידי הכרעה והצבעה או לשאלת תמיכה במהלך פוליטי מסוים, מה שיקבע הוא דעת תורה, אך אין זה סותר הצגת אידאולוגיה ברורה שתנוסח על ידי גדולי התורה. זו אינה חייבת להיות בהכרח אידאולוגיית ימין או שמאל. היא עשויה להציע מבט רענן על כמה סוגיות בוערות, נקודת מבט יהודית שאינה ימנית ואינה שמאלנית. מכל מקום, הגיעה השעה שאידאולוגיה זו תציג השקפת עולם מסודרת על שאלות אזרחיות כלליות המעסיקות את הפוליטיקה בארץ.

אם המפלגות החרדיות מעוניינות להשפיע על הכיוון שאליו שטה הספינה ששמה "העם היהודי היושב בציון", עליהן להתחיל להציג רעיונות משלהן על הטוב הציבורי ולפעול לקידומם. כיום, כוחן של המפלגות הוא אלקטורלי – יש להן משקל בקואליציות מכוח מספר המושבים שלהם בכנסת. אולם, אופן הפעולה שלהן הוא תגובתי. הן אינן יוצרות מהלכים בפוליטיקה אלא רק מגיבות להם בתמיכה או בהתנגדות. לשם השוואה, מפלגת ימינה, שגודלה האלקטורלי הוא כשליש משל המפלגות החרדיות, מניעה סדר יום ומציגה אלטרנטיבה רעיונית רחבה. משכך, גם אם הרעיונות שימינה מעלה ומקדמת אינם באים בסוף לידי ביצוע בגלל כוחה האלקטורלי הקטן ובגלל יחסים פוליטיים, לרעיונות שהיא מקדמת ולקול שהיא משמיעה יש השפעה רחבה ועמוקה על הרעיונות ששאר המפלגות מקדמות ועל סדר היום הציבורי. בסופו של דבר, לימינה יש השפעה רבה יותר על העמדות שהליכוד ינקוט ויקדם מאשר למפלגות החרדיות.

הגידול המבורך של הציבור החרדי והמעורבות ההולכת וגדלה שלו במשק הישראלי הופכים אותו, אם ירצה ואם לא, לכוח משמעותי גובר והולך בפוליטיקה. הגיע הזמן אפוא שהמפלגות החרדיות יפנימו זאת ויפתחו גישה שלטונית

הגידול המבורך של הציבור החרדי והמעורבות ההולכת וגדלה שלו במשק הישראלי הופכים אותו, אם ירצה ואם לא, לכוח משמעותי גובר והולך בפוליטיקה. הגיע הזמן אפוא שהמפלגות החרדיות יפנימו זאת ויפתחו גישה שלטונית. עלינו להתחיל עוד היום בניסוח עמדה יהודית עקרונית, כיצד על המדינה להתנהל ולפעול בשאלות הציבוריות.

יתרה מזו, דומני שגם משיקולים פוליטיים נמוכים ביותר – הגדלת הכוח האלקטורלי – חייבות המפלגות החרדיות לתת את הדעת על המצע הכללי שלהן. המפלגות החרדיות סובלות בשנים האחרונות מתהליך מתעצם של בריחת בוחרים חרדיים 'מקוריים'. יתכנו סיבות שונות לתופעה, אך דומני כי אחת המשמעותיות שבהן היא העדר המשנה המדינית של מפלגות אלו. גדל כאן דור צעיר שמפסיק להצביע להן לא משום שהוא אינו מזדהה עם הגנתן על התורה, אלא מכיוון שאין להן עמדות ברורות על דרך ניהולה של המדינה.

סוגיית בריחת הבוחרים מטרידה את ההנהגה הפוליטית. היא מבינה כי מדובר במגמה משמעותית. בבחירות האחרונות ניסו המפלגות החרדיות להחזיר את אותם בוחרים הביתה באמצעות פריטה על המיתר השבטי. הן ביקשו להשיב את הפורשים אל הקן באמצעות קמפיינים היוצרים זהות בין הצבעה למפלגה חרדית ובין השתייכות קהילתית. יתכן שטקטיקה זו הצליחה עבור אחדים, אבל הגיוני יותר פשוט לספק את מה שאותם בוחרים לא מוצאים אצל המפלגות החרדיות ומשכך בורחים לכל הקשת הפוליטית. הגיע הזמן שהמפלגות החרדיות יתחילו לעסוק ברצינות בסוגיות החשובות שסביבן מתפלגים הימין והשמאל – סוגיות המעסיקות מאד את הציבור החרדי, ומשמשות גורם חשוב בהחלטה למי להצביע.

 


[1] יצחק גל-נור ודנה בלאנדר, המערכת הפוליטית בישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013, עמ' 64-63, 557.

[2] שם, עמ' 1044-1043.

[3] יתד נאמן, יום רביעי כ"ד בשבט תש"פ, 19.2.2020, עמ' 8.

17 תגובות על “הימין, השמאל ודעת התורה

  • אני חרדי ואותי בפירוש מעניין רק מה שנוגע לכיס שלי וכל הדברים שבעקיפין נוגעים לכיס שלי וכמובן בעידן הקורונה לבריאות שלי [חוץ מגזירת הגיוס וכפיית ליבה שפה אני בעל להילחם בחירוף נפש נגד כל מדיניות שבעד הדברים האלו בכל מצב שהוא] נאמר לך את האמת חילולי שבת וכו' לא מעניין אותי כהוא זה הם רוצים טיגון עמוק בגיהינום יערב ויבושם להם אני דוגל בשיטת הפוסקים שיש להם דין מומר ולא תינוק שנשבה אין לי שום ערבות למומר דינו כגוי לכל דבריו

    • איזה שטויות… אתה יכול למנוע חילולי שבת של מאות אלפי יהודים… למה אתם מתחכם לומר שהם מומרים?! אל תחפש להיות צודק, תחפש להיות חכם…וברור שהגם שמחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי, אין הכוונה שהוא כגוי ממש וחובה עלינו למונעו מלחלל שבת כל עוד יש בידינו אפשרות! עצוב לי שאתה קורא לעצמך "חרדי" ויש לך דעות כאלו…לא אתפלא בכלל אם אתה מצביע לעבודה או למרצ..

  • הימנעות מלחוות דעה בעניינים ניהוליים , נובע מסיבות פשוטות 1. החזקת קלפים קרוב לחזה ושימוש בהם לאור מצבים משתנים = דעת תורה 2. חיווי דעה בעניין מדיני בטחוני יוצר דרישת אחריות בהשתתפות במסע האלונקה 3. הנטייה כביכול לימין הים לא בגלל הימין , אלא התורה דורשת זאת לצפות לגאולה ולדרוש לציון 4. לאורך הגלות למדה היהדות שכול ההחלטות הפוליטיות נובעות משיקולים מסביב הנגועים מאינטרסים ושקרים
    בקיצור במשחק שחמט דרוש לא לפזר התחייבויות ודעות (לתלות את הקולר -צריך לשאול דעת תורה) ולא לסמוך על נציגים שעלולים להתקלקל לכן נדרש לשומרם קצר

  • פעם שאלתי יהודי תלמיד חכם איך יפעילו משטרה בשבת? ואמר לי כשתבוא אלה, נענה עליה.
    ככה בונים מדינה?

  • סטודנט יקר יש דבר שנקרא אמונת חכמים!
    היהדות החרדית מנוהלת על פי דעת תורה וגדולי הדוד הם המחליטים במה היא תתערב ובמה לא .כידוע זה נקרא אמונת חכמים. ולא כל היודע להקליד במקלדת יבוא ויאמר להם מה צריך ומה לא צריך לעשות,

    • ההצלחה שלהם במאתים השנה האחרונות מעידה שמותר לא להאמין כל כך. הדריישה לאמונה באה אחרי הכשלון.

  • נגעת כאן במאמרך בנקודה היסודית של הויכוח בין החרדים לציונות הדתית: האם אנחנו עם – או שמא אוסף יחידים. האם הקב"ה רצה לברוא לו עם שיעבוד אותו, או אוסף יחידים, שכל אחד יעשה את המירב לעשות רצון קונו, ויקבל על כך שכר או עונש לפי מעשיו.
    כי אם אנחנו עם ("ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש") – אז לעם יש ארץ, וכלכלה וצבא, ופוליטיקה. אין אפשרות אחרת. וכל זה כלול ברצון ד' מאיתנו.
    אלפיים שנה היינו בגלות, ובעל כורחנו חיינו כיחידים, והתרחקנו מכל עיסוק בענייני העם (חוץ ממה שהיה הכרח לחיים הקהילתיים בגלות).
    ועכשיו שחזרנו לארצנו – אנחנו חוזרים לחיות חיי עם. ואנו רוצים שאלו יהיו חיי עם ד', עם הקודש. ולשם כך כך יש לעבוד – בחינוך, וגם בפוליטיקה.

  • ברגע שאתה מתייג את עצמך בימין או בשמאל אתה נדרש לדחות הליכה עם מפלגות מסוימות שנגד השקפתך.

    היום ההנהגה החרדית שבנויה על כספי מדינה לא יכולה להרשות זאת לעצמה (ראה את תקופת לפיד כשר אוצר לדוגמה).

    במחשבה חכמה, עדיף לא להתחייב לאף אחד ולרקוד עם כולם…

  • הטעות של כותב המאמר נובעת מהעובדה שהוא חי בעולם דימיוני שבו יש קשר אמיתי בין המפלגות הקרויות חרדיות לבין הציבור החרדי.

    והאמת היא שאין שום קשר.

    הסיבה שהמפלגות החרדיות לא מתערבות בענייני השמאל והימין הוא שכל מה שמעניין את עסקנייה זה הצמדות כפייתית לקופה הציבורית. וששאר העולם מצידם ישרף. אין להם שום עניין אמיתי לא רק בצרכים של שאר העם אלא גם לא בצרכים של הציבור הדתי והחרדי עצמו. הינה דוגמא עכשווית: אחד השרים במפלגה חרדית חיווה דעתו שאם יסגרו את בתי הכנסת בימים הנוראים הם יפרשו מהקואלציה. לא עברו 3 שעות וכל חברי סיעתו ענו לו: דבר בשם עצמך. אנחנו לא פורשים בשום מצב. וזה לא פעם ראשונה ולא שניה ולא שלישית. זה היה ככה מאז ומתמיד. יש דעת תורה בכל נושא ובכל סוגיה. התורה מקיפה את כל תחומי החיים האדם והחברה. את הכול. אבל אין לדעת התורה או לעולמם של אנשי התורה שום קשר למה שקרוי סיעות חרדיות. הם לא יותר מאשר פוליטקאים תאווי בצע ורודפי ממון שמחופשים לחרדים. אילו היו הולכים לפי דעת תורה אמיתית הם לא היו יכולים להשאר שניה אחת בכנסת שהולכת על פי חוקי גויים. הם לא יותר מאשר בובות על חוטים בתחפושת של חרדים. שבאים להשתיק את העולם החרדי הדתי ולהרדים אותו כאילו יש מי שמייצג גם אותו בעמדות כוח. אין שום חרדי אמיתי שמייצג נאמנה את הציבור החרדי בכנסת. ואין גם שום דתי לאומי ימני אמיתי שמייצג את הציבור הזה בכנסת . וגם אין שום איש ימין אמיתי בכנסת. מי בדיוק היה זה שמסר עד היום תמיד שטחים לערבים? לא ראשי ממשלה ימניים כביכול? מי מאפשר חילולי שבת בכמעט כל המדינה? לא מחוקקים חרדים כביכול? עדיין לא הבנתם שמוסד הכנסת\הממשלה כאן הוא בולשיט אחד גדול שיושבים בו בובות על חוטים שמיועדים כביכול לייצג את המגזר שלהם אך אינם מייצגים ברגע האמת אך אחד מלבד עצמם??

  • התגובה של חמודי אומרת הכל, המפלגות החרדיות עניינן (כמעט) רק בכסף והן נפקת ברא פוליטית.

  • המבנה של הפוליטיקה כאן במדינה שלנו בנוי בצורה כזו שבשום אופן אי אפשר ליישם את כל האידיאולוגיות ואג'נדות שלך. יש קואליציה ואתה משועבד למפלגות אחרות. השאלה הגדולה שאתה צריך לשאול היא מה סדר העדיפויות שלך. על מה אתה מוכן להתפשר ועל מה לא.
    ליברמן הוא ימני ואנטי חרדי. במשך שנים הוא התפשר וישב בקואליציה עם חרדים והתעקש על ממשלה ימנית. בשנה האחרונה הוא הפך את סדר העדיפויות שלו ולכן הוא באופוזיציה.
    הדתיים-לאומיים מעדיפים את האג'נדה הימנית על פני העניינים הדתיים. התוצאה היתה ממשלת לפיד-בנט הבלתי נשכחת, שהוכיחה שהם מוכנים להתפשר על ענייני דת כי זה לא בראש סדר העדיפויות.
    המפלגות החרדיות לא מוכנות להתפשר על גיוס או תקציבים לישיבות או התערבות בתכני לימוד בחינוך החרדי. בעיניהם על זה מפוצצים קואליציה. כל השאר מקום שני בסדר העדיפויות. זה כל הסיפור.

    • צודק במאת האחוזים.

  • כל עוד הציבור החרדי אינו מתגייס לצבא כמו יתר אזרחי מדינת ישראל היהודים, זאת תהיה חרפה מוסרית ממדרגה ראשונה מצד נציגיו לשלוח חיילים למות בקרב. אלא אם המפלגות החרדיות מתכוונות להתנגד באופן גורף לכל פעולה צבאית (בדומה למפלגות הערביות) כל אג'נדה שלהן בעניין היא אבסורד שאין כדוגמתו.

  • לגבי סוף דבריך עם המפלגות החרדיות אתה אכן צודק שישנה בריחה, לדעתי עוד הרבה לפני הסיבה הנכונה שכתבת יש את עניין השחיתות הפנימית שצפה מדי פעם, וכל בר דעת גם מבין שגדולי הדור לא באמת יודעים מה קורה (תנסה לשאול פעם את ר חיים משו שקשור לפוליטיקה..

  • דעת תורה זה יפה בתאוריה. בפועל כאשר אריק שרון דווח לסיעת אגו"י על תכנית ההתנתקות הוא שמע 3 דעות סותרות מפי חמישה נציגים.
    ובשאלות שכאלה אי אפשר לומר נהרא נהר ופשטיה…

  • הערה אחת, מאחר שלהגיב על הכל מצריך מאמר שלם:
    ההנחה החוזרת במאמר היא שיש להבדיל בין נושאים 'דתיים' לשאר הנושאים, כולל ימין ושמאל וכל הכרוך בהם.
    ממש מפליא: כאשר מדובר על היתר המכירה כל ילד יודע על איסור לא תחנם החל על מסירת קרקעות מא"י לגויים. אך כאשר זה מגיע לדיון על מסירה אמיתית של שטחים נרחבים מא"י זה הופך מנושא דתי לנושא שבו אין ענין ל'יהדות התורה'..
    ובשונה מן השמיטה, כאשר מדובר על מסירת שטחים והחרבת ישובים זה לא רק איסור לא תחנם: מבטלים מצוות כיבוש והורשת הארץ הנוהגת גם בזמן הזה לשיטת הרמב"ן, ומבטלים מצוות ישוב א"י בשטחים הנמסרים, מצווה הנוהגת לשיטת רוב הראשונים.
    כל זה אינו אומר בהכרח שאין היתר הלכתי לוותר על שטחי א"י. אם ההערכה המקצועית היא שהחלופה לויתור היא חורבן כל הישוב, מסתבר שעדיף לשבת בחלק מא"י מאשר לחזור לטומאת ארץ העמים. אבל איפה הדיון על זה? למי אכפת בכלל? יש כאן ערכים תורניים מובהקים, והאמורים להיות נציגי התורה ממלאים פיהם מים.
    אמנם, די ברור מדוע זה המצב. הנטייה היא לרמות את עצמנו כאילו ממשיכים לחיות בגלות. אמירה ברורה שתשמיע את קול התורה באשר לחובתנו כעם וכמדינה תחייב לומר את האמת: אנחנו בארצנו, ולעם ישראל בארצו יש מצוות לאומיות. לא רק ליחיד ולבית הכנסת, אלא גם לעם ולמדינה. עדיף להדחיק את האמיתות הלא נעימות הללו ולהתרכז רק במה שהתרכזנו בהיותנו בחו"ל. כך נוכל להמשיך לרמות את עצמנו ולהתעלם מן הנס הגדול של קיבוץ גלויות והחזרת השלטון לעם ישראל בארצו.

  • מדוע אתה חושב שלתורה יש מה לומר על הסוגיות אלו? על סמך מה? וגם אם כן האם יש גרעין קשה שאין עליו מחלוקות?

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל