יפה כלבנה: מדוע שנשים ילמדו כמו גברים?

בכל שנה מחדש מציף חג מתן תורה את שאלתן של נשים – נשים במאי זכיין? איך אנחנו קשורות לזכות הזו של לימוד התורה? אם בעבר היתה תשובת חז"ל – חלקן בלימוד התורה של הגברים במשפחה – מספקת, הרי שכיום היא אינה מספיקה ללבבות דורשי הקשר והקרבה הבלתי אמצעית. כיוון שכך נוצר צורך בבחינה מחודשת של חלק הנשים בתורה, בחינה שיש בה מעין צו השעה לתקן את פגימת הלבנה.

במאמרה לשבועות על גבי במה זו הביאה אורית ג'ושוע את מדרש חז"ל על הפסוק משיר השירים: "יפה את רעייתי כתרצה – כשאת רוצה", וכתבה על היופי המיוחד בחלק ההתנדבותי, הרוצה אך בלתי מחויב, של נשים בלימוד התורה. ואכן, מה יפה היא התנדבותן של נשים ללימוד תורה. מה יפה הוא הרצון להתקרב, ליטול חלק, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה. אמנם גם סכנות טמונות ביופי זה, וצריכה להיות מודעות זהירה גם אליהן.

במאמר זה לא אדבר על הרצון הנשי לקחת בעלות על התורה ולגלות בה פנים שלא כהלכה – מפני כיוצא באלה כבר הזהירה ג'ושוע במאמרה. אני מבקשת לדבר על סכנה אחרת הנשקפת מתוך מאמרה של ג'ושוע, ועוד יותר מכך, צפה ועולה מבין השיטין של דבריה.

מה מום יש בדרשנות נשית?

במסגרת תיאור אותן נשים שאינן מסתפקות בפרסי ניחומים של לימוד תורה מכלי שני ושלישי ומתאוות ללמוד תורה ישירות מן המבוע ללא תיווך והנגשה, כתבה ג'ושוע: "טרם ראינו גבר חרדי הקורא צאינה וראינה להנאתו." משפט זה מבטא היטב את תמצית הרתיעה האישית שלי מהתנועה המבקשת לעורר מלמעלה אתערותא דלתתא זו: הבוז ללימוד תורה נשי שאינו עומד בקריטריונים של הלימוד הגברי.

הפרדוקס במעוררות את האהבה קודם שתחפץ הוא הבוז שלהן לנשים תלמידות חכמים שאינן מתיימרות לשמש חלופה נשית לתפקידם של גברים אלא חיות בשלום עם נשיותן ועם תורתן

הדוגמא הטובה ביותר לכאורה ללימוד תורה התנדבותי, נשי, יפה כתרצה, היא הרבנית ימימה מזרחי. קמה לה אשה מוכשרת ובנדבת לבה החלה ללמוד וללמד תורה. היא אינה מצדיקה את הרצון וההתעוררות. היא אינה מתנצלת על הנשיות המככבת בכל הוויתה. היא אינה מדברת על לימוד התורה אלא פשוט לומדת אותה ומלמדת אותה ועושה זאת בכשרון רב, בהתאמה לרבדים שונים של קהל. יהיה מי שישמע את החלקים הפשוטים, העממיים; יהיה מי שישמע את המחדשים, הגאוניים. תהיה מי שתצחק בכל לבה ותצא מן השיעור מפויסת ומנוחמת ויודעת עוד אות בתורה. ותהיה גם מי שתצקצק בלשונה ותגיד: אוי, זה לא המקור, זו פרפראזה, משפיל אותי שזאת התורה הנשית, אני לא רוצה תורה נשית, אני רוצה תורה של בית המדרש. כאילו אישור של גבר חרדי ממוצע לדפי צאינה וראינה או פרשה ואישה הוא האסמכתא האלוקית לכך שתורה יש כאן ותורה גדולה.

אכן, נימה צינית יש בדברי. שכן להתעוררות רצון פנימית, כפי שתיארה אותה ג'ושוע, אין צורך בקוראות בשער שיטיפו לנו שהגיע הזמן לעורר את הרצון. התעוררות זו היא נביעה פנימית, שקטה, מחוברת, נובעת מאליה ועולה על גדותיה ללא צורך בהדהוד ובצידוק. הפרדוקס במעוררות את האהבה קודם שתחפץ הוא הבוז שלהן לנשים תלמידות חכמים שאינן מתיימרות להיות חלופה נשית לתפקידם של גברים אלא חיות בשלום עם נשיותן ועם תורתן.

במאמרה כתבה ג'ושוע מפורשות שאין היא באה לקדם אג'נדה כלשהי – וכל רצונה הוא לאפשר מרחב לימוד תורה לנשים שלבן חפץ בכך. אני מתחברת מאד לאמירה זו ומחזקת את ידיה בחשיבותה ובנחיצותה של תנועה גדולה זאת. עם זאת, אני מסתייגת מהרוח המזלזלת כלפי לימוד נשי – רוח המבקשת לעצב את התורה הנשית באופן שידמה ל'מקור' – לימוד תורה גברי בית מדרשי.

זכיתי ללמוד תורה מנשים רבות. קורס שנתי ברש"י וקורס שנתי ברמב"ן היו שתי חוויות של לימוד עומק מפי נשים גדולות וחכמניות, יראות שמים, בעלות אהבת תורה יוקדת וענווה אין סוף כלפי חז"ל וכלפי חכמי ישראל שבכל הדורות. הן שאילפוני בינה והטעימו אותי מטעמה הערב של תורת ה', בשאיפה שתהפוך להיות "תורתי". אך נדמה כי תנועות רבות המקדמות לימוד תורה לנשים לא יראו בהן מודל ומופת. אולי להפך. על אף בקיאותן הנרחבת, שקידתן בתורה ויראת השמים שלהטה בהן – מחפשות השוויון יטענו כי אינן יפות כתרצה, שהרי רוצות הן חומש ורש"י. איזה מין רצון פשוט ולא הירואי! יופיה של תרצה הוא גילוי רצון חתרני, מהפכני, הנושא אמירה חברתית ומרי על נפקדותן של נשים מבית המדרש…

גבר חרדי מצוי אינו מתענג על דברים רבים וטובים שנשים חרדיות מצויות יכולות להתענג מהן – האם זה אומר שהן פחותות? אולי זה אומר שיש כאן אחרות? מהם שורשיו של הלהט להכשיר שורות של יושבות בית המדרש שתלמדנה בדיוק כמו גברים?

הסובייקטיביות המאפיינת נשים רבות בשיגן ובשיחן, העולה מתוך תורה הנלמדת על ידן – האם היא פסולה? גבר חרדי מצוי אינו מתענג על דברים רבים וטובים שנשים חרדיות מצויות יכולות להתענג מהן – האם זה אומר שהן פחותות? אולי זה אומר שיש כאן אחרוּת? מהם שורשיו של הלהט להכשיר שורות של יושבות בית המדרש שתלמדנה בדיוק כמו גברים? בעיני יש כאן, מעבר לטעם לפגם, החמצה של הזדמנות. לקיחת רצון טהור וטוב של הידבקות בנותן התורה והפיכתו לקרדום לחפור בו – להראות שאנחנו יכולות לא פחות מגברים. והתורה המבקשת להתגלות דוקא על ידי נשים, מה יהא עליה? הניסיון הנשי ללמוד תורה באופן שיקבל אישור וחותמת של הצד הגברי – נראה לי חוטא לכל מעלת יופיה של תרצה, כפי המשתקף מדברי חז"ל שלעיל, שהרי כל יופיה הוא ביטוי אותנטי של רצון עצמי קמאי הנמצא בה והמפעפע ועולה.

שולטים ונשלטים

אמירה זו חשובה להיאמר בהדגשה בעולם המנסה להכניס את תודעת מאבקי הכוח אל הקודש פנימה. כביכול במשך שנים שלטו הגברים בעלי הידע התורני בנשים המוחלשות וכעת סוף סוף נעשה הצדק ואנו יכולות ללמוד תורה ממש כמו גברים. תודעה זו עושה את התורה לקרדום, ובמקום לראות איך דברי התורה מרבים שלום בעולם, נעשית התורה כלי ניגוח של הנורמות החברתיות.

בלימוד תורה כן אין לעומתיות וגם אין חיקוי – הוא לימוד תורה לשם לימוד תורה. יש שלבן נמשך אל התיאוריה ויש שנפשן מבקשת לשמוע בין המילים אמירה אקטואלית, יש שנפשן כמהה אל המיסטיקה והסוד ויש המבקשות פרפראות לחכמה – אלו ואלו דברי אלוקים חיים. ההבטה לצדדים, המוודאת כל הזמן שאני מצליחה לעשות זאת כמו גברים, משאירה את הכיסוי התורני אך חסרה את ליבתו של לימוד התורה – דבקות בה' המתגלה דרכו.

התורה אינה מכשיר במאבקי כוח בין גברים ונשים אלא כלי המרבה שלום בעולם. היא המכוונת את דרכינו והמסייעת לנו להתמודד כראוי עם רוחות הזמן. היא המורה לנו מהו הקשר הראוי בין גברים ונשים וכיצד ישמרו על מעלתם הרוחנית, בכל דור ובכל תנאי

זכינו לגדול בדור שנשים הלומדות תורה קיבלו לא רק את האפשרות והלגיטימציה לעשות זאת, אלא גם במה להשפיע תורה הלאה. לפני מספר שנים התאכסנתי לרגל שמחה משפחתית בבית של משפחה חסידית שנסעה לשבת. כשחיפשתי חומש בשבת בבוקר, נתקלתי בספר שכתבה הסבתא ע"ה, ובו חידושים עמוקים ומרתקים. שמה לא היה מוכר לי והנחתי כי רק משפחתה יודעת על גדלותה התורנית. בדורנו אנו יכולה היתה אשה בסדר גודל כזה להפיץ את תורתה ולזכות לתלמידות רבות.

אך כשם שבעלות השחר משמשים אור וחושך בערבוביה, כך גם בהפצעת האור הזה של תיקון הנשיות ושל קרבתן נשים ללימוד תורה יש גם חושך. למרבה הצער, אנו שומעים על נשים המקדישות את חייהן ללימוד תורה המעודדות סתירה של מסורת ההלכה המפוארת. רק לאחרונה קראה אשה תלמידת חכמים למרד נשי של אי טבילה במקוה. בכך הוכיחה שכל מאמציה להרבות תורה בקרב נשים מונעת מתפיסה של מאבקי כוח. גם המקום הקדוש ביותר, של שלום ואהבה בין בני זוג – גם הוא מחולל בעיניה ומשמש כלי של שליטה.

לפני תקופה פרסמה ידידה שלי מאמר על הריקנות הרוחנית בעולמן של נשים חרדיות וקראה להן להעמיק בתורה ולהשקיע בכך זמן, כדי שלא תמצאנה עצמן שקועות בחג השבועות בגון הנעל התואם לשמלה ובעיטור המפיות, אלא תתרוממנה להשגות רוחניות ולעולם תוכן גבוה יותר. במענה בפרטי למאמרה כתבה לה אשת הלכה אחת שלא כדאי שנשים חרדיות ילמדו גמרא, משום שאם תעשינה זאת תגלינה ש'עבדו עליהן', שהרבה דברים שהן מוסרות עליהם נפש כיום הם בכלל אסורים או נוגדים את השקפת התורה. אמירה זו, מתוך כביכול דאגה למצבן הנפשי של נשות ישראל, היא ביטוי חריף לתפיסת העולם הרואה בגברים בכלל וברבנים בפרט דמויות המשתמשות בהלכה ככלי שליטה על הצד הנשי.

עלינו לשרש מכל וכל תפיסה זו. התורה היא דברי אלוקים חיים ותלמידי החכמים האמתיים בכל הדורות ביקשו לכוון לאמתה של תורה. אמנם אמת מארץ דוקא תצמח – ויש בתורה מקום להוויות החיים המשתנות עם הזמן ובין מקום למשנהו. אך עם זאת אנו מברכים בתורה תחילה. התורה אינה מכשיר במאבקי כוח בין גברים ונשים אלא כלי המרבה שלום בעולם. היא המכוונת את דרכינו והמסייעת לנו להתמודד כראוי עם רוחות הזמן. היא המורה לנו מהו הקשר הראוי בין גברים ונשים וכיצד ישמרו על מעלתם הרוחנית, בכל דור ובכל תנאי.

יפה כלבנה

דוקא משום שלימוד התורה הנשי נובע מנדבת הלב, צריך להיות ניכר בו המגע המיוחד של האשה. צריך להיות בו ערך מוסף של חותם נשי, נגיעה מיוחדת היכולה לעלות דוקא בדור זה המבקש סיהרא בשלמותא.

בהקשר זה, אני מבקשת להזכיר תיאור יופי נוסף המופיע במגילת שיר השירים: מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, יָפָה כַלְּבָנָה. ללבנה אין יופי משל עצמה, "לית לה מגרמיה כלום." היא סלע ענק וחשוך. יופיה של הלבנה הוא היותה משקפת את אורה של השמש. אין היא זועקת, שופוני, הביטו בי. היא מבקשת, הביטו דרכי. האור שלי הוא המבשר על אור נצחי וגדול – אורה של החמה.[1]

האופן הנכון ללמוד תורה הוא, שנהיה יפות כתרצה – הרוצה, ויפות כלבנה – המגלה אך ורק את רצון ה' והמאירה לעולם מכבודו

היכולת הנשית להביא לעולם "אור זרוע" מחייבת אותנו גם בגשתנו אל הקודש – כל תורה הנלמדת לצורך קידום אינטרסים ואג'נדות הרי היא מאוסה ונעשית סם המוות, שהרי כל עניינה של התורה הוא לגלות את אור כבוד ה' הזורח בעולם. האופן הנכון ללמוד תורה הוא, שנהיה יפות כתרצה – הרוצה, ויפות כלבנה – המגלה אך ורק את רצון ה' והמאירה לעולם מכבודו.

אנו הדור הראשון או השני לעיסוק הנשי בלימוד תורה, וכל אשה הלומדת והמלמדת תורה סוללת דרך. גברים הלומדים את הדף היומי אינם סוללים דרך לאיש. איש אינו מביט בהם ואינו בוחן את הליכותיהם – הם עושים מה שעשו דורות של גברים יהודיים לפניהם. אך נשים הלומדות תורה הרי הן כמניחות אבני פינה לבניין רב קומות. על כן אנו נדרשות לזהירות רבה. אם חלילה תהיה חכמתנו קודמת ליראתנו, עלול בניין זה לקרוס ולהפיל חללים רבים.

[1] שמעתי מפי הרב חגי מזור שליט"א.

Photo by Rayna Tuero on Unsplash