צריך עיון > סדר שני > הבית היהודי > נשות האברכים בדימוס: האתגר וההזדמנות

נשות האברכים בדימוס: האתגר וההזדמנות

לא מעט נשים חוות משבר אישי מול הבחירה של בן הזוג בעולם המעשה, משבר שבמרכזו האבל על אובדן המימוש העצמי של אשת אברך. מודל חדש המבוסס על מימוש רוחני עצמאי עשוי להציע פתרון.

כ"ט סיון תשפ"ד

בשיחת חולין על עבודה-בית, ביטאה חברתי את כאבה על ההשלכות שבבחירת המקצוע: ״אילו הייתי לומדת מחשבים במקום לפנות ללימודי אמנות, בעלי לא היה עוזב את הכולל״. לתפיסתה, לימוד התורה של בעלה היה תלוי בה במידה רבה, והיא כשלה במשימה לאפשר לו זאת. אותה אשמה ותחושת החמצה שדקרה בליבה, נשענת על הגישה שכורכת בין תפקידיה של האישה החרדית ללימוד התורה של הבעל. היא אינה זרה למי שהתחנכה על האתוס של ״בית של תורה״, שבטבורו הנכונות של האישה לאפשר את חיי הפרישות של בעלה. בתמורה זוכה האישה לממש את עצמה כאשת אברך. היא גוזרת שכר לעולם הבא והקרן קיימת לה גם בעולם הזה, בשעה שבני הבית נהנים ממעטפת רוחנית מחבקת. 

אכן, מאחורי כל אברך גדול עומדת אישה גדולה. כזו שבאופן אידיאלי ממהרת מידי בוקר להעמיד סיר מרק, לארגן את הילדים ולצייד את הבעל בקופסת פיירקס. אישה שחונכה לקדש את לימוד תורה כערך מרכזי בחייה.

היא מכתיבה מערכת יחסים שמבוססת על סוג של "הסכם יששכר וזבולון" – על ההבנה שהמימוש של האחד תלוי באחר

הגישה הזו, שכורכת בין תפקידיה של האישה החרדית ללימוד התורה של הבעל, משפיעה בעקיפין על הדינמיקה הזוגית. היא מכתיבה מערכת יחסים שמבוססת על סוג של "הסכם יששכר וזבולון" – על ההבנה שהמימוש של האחד תלוי באחר. כלומר, המימוש של אשת אברך תלוי בהיותו של הבעל אברך, ומהצד השני, אשת האברך היא זו שמאפשרת לבעלה להפוך לאברך ולהגיע להישגים תורניים. היא "שולחת אותו ללמוד", לפי הביטוי הפופולארי. מטבע הדברים, דינמיקה מהסוג הזה היא עדינה מאד ורגישה לשינויים. היא דורשת רמת סנכרון גבוהה והסכמה רחבה על מטרות משותפות.

כל עוד האישה מפרנסת והבעל בכולל, העסק ממשיך להתגלגל ולהניב רווחים נאים לשני הצדדים. אבל מה קורה כאשר בני הזוג כבר אינם רואים עין בעין את חיי האברכות? מה קורה כאשר בחור החמד שהבטיח בלובי המלון שהוא קובע את מקומו בבית המדרש מחליט לחזור בו מההבטחה? במצב כזה, הדינמיקה הזוגית מופרת. הסיכוי של אשת האברך לממש את עצמה במסגרת בית של תורה, נפגע. כיוון שכך, לא מעט נשים חוות משבר אישי מול הבחירה של בן הזוג בעולם המעשה, משבר שבמרכזו האבל על אובדן המימוש העצמי בצורה המקובלת של אשת אברך.

כדי לצמצם את מידת השבר אני רוצה להציע לאמץ מודל של ״בית של תורה״ שפורם במידה מסוימת את התלות בין בני הזוג – מודל שיעודד עצמאות רוחנית, מבלי לבטל את החינוך להגשמה במסגרת חיי אברכות. התמהיל הזה יוכל להבטיח שאין דבר שיוכל לעמוד בפני אותן שחפצות לכונן בית שיש בו חיבור לתורה ויראת שמיים: לא הבחירות של בן הזוג, ולא אילוצים מצביים אחרים. לצורך כך, אעמוד בשורות הבאות על היתרונות והחסרונות של ״בית של תורה״ במודל שמוכר לנו היום. בהמשך אציע לבחון מודל שיעודד עצמאות רוחנית של הבנות, לצד תחושת שותפות עמוקה והעצמה הדדית. כדי להשיג זאת יהיה על מערכת החינוך לראות בבנות כמי שמסוגלות להשפיע שפע רוחני על בני הבית ובהתאם להעניק את ההדרכה וההכשרה הנכונה.

 

מי אתן, נשות האברכים?

בפתח דבריי אני רוצה לייקר את תרומתה של חברת הלומדים בכלל ונשות האברכים בפרט. לא אאריך על אודות האברכות כדרך חיים (עיינו כאן במאמר נאה שפורסם בנושא), רק אציין שהעובדה שיש קבוצה משמעותית שמושכת כלפי מעלה, מאפשרת תנועת נגד לתופעות ארציות שמעמידות במוקד את האדם על יצריו הפראיים. חברת הלומדים היא עמוד השדרה של הקהילה החרדית, ונוכחותה הבולטת מהווה תזכורת מתמדת לחשיבות של חתירה למצוינות רוחנית. 

אולם, מאחר שלא על ה"דתות" בלבד יחיה האדם, ואי אפשר שתהיה תורה ללא לחם, נקראו נשות ישראל להתגייס ולקחת חלק בהבטחת חברת הלומדים. אלו לקחו על עצמן, נוסף על היותן עקרות בית, את עול הפרנסה. לולא הירתמות זו ברור לכולם שלא ניתן היה להניע את המערך של חברת הלומדים. אעיר, שבהבנה הזו יש מעט אירוניה בהתחשב בכך שלחרדיות יש עוד דרך לעשות בכל הנוגע להכרה בתרומתן של נשים לבניין הקהילה.

יהיה קשה להסביר כיצד נשים עם תודעה מודרנית מוכנות לוותר על תגמולים חומריים לטובת ערך רוחני. הנכונות להיות מפרנסת יחידה, להקריב את הרכב הפרטי, עוזרת הבית והחופשה ברודוס על מזבח האברכות היא עדות לקיומה של אש פנימית. היא מספרת על מוטיבציה בלתי מתפשרת שמונעת כנראה מההבנה שחיי אברכות אינם רק ויתור, אלא בעיקר הזדמנות למימוש עצמי רוחני מלא.

המודל של "בית של תורה" טבוע עמוק בחינוך הבנות בחברה החרדית. הוא מהווה יסוד תשתיתי ליציקת ערכים כמו אהבת תורה, התבדלות, הסתגרות והסתפקות במועט. כדי להשיג את המטרה הנעלה של בית של תורה, בחרה מערכת החינוך להציב את חיי האברכות כתנאי לכך. חיי האברכות מוצגים כערובה לחיים שיש בהם קירבת אלוקים במקסימום. 

כדי להכשיר את הבנות לתפקיד של אשת האברך, השקיעה מערכת החינוך במישור ההכשרה המקצועית וההכשרה החינוכית. היא בררה מסלולי הכשרה מקצועיים שיאפשרו לבת לפרנס את משפחתה העתידית, ולצד זאת לא חסכה בהעשרה תורנית שנועדה להעצים את תפקידה של אשת האברך, כמי שאחראית לתמוך כלכלית ומורלית בבעלה ובבני הבית.

בבחינה מדוקדקת יותר של המודל, לא ניתן להתעלם ממוטיב התלות. הבעל האברך תלוי בתרומה החומרית של אישתו, ואילו האישה המפרנסת תלויה בתרומה הרוחנית של בעלה

אולם, בבחינה מדוקדקת יותר של המודל, לא ניתן להתעלם ממוטיב התלות. הבעל האברך תלוי בתרומה החומרית של אישתו, ואילו האישה המפרנסת תלויה בתרומה הרוחנית של בעלה. על האתגר שמודל זה עלול להציב, אני יכולה ללמוד ממשפט ששמעתי מחברה יקרה ששיתפה אותי בייסורי המצפון שליוו אותה עם יציאתו של בעלה לעולם המעשה. היא גוללה את מסכת ההקרבה שלה שתחילתה בהסכם הבלתי כתוב שנרקם ביניהם עוד קודם נישואיהם: ההשכמה בזריחה, תשע שעות עבודה, צמצום המעורבות שלו במטלות הבית, כשלבסוף ההודעה שלו על עזיבת הכולל. ״ביום שהוא הודיע לי שהוא עוזב את הכולל, חשבתי שאיבדתי את העולם הבא שלי״.

 

מימוש רוחני עצמאי

המשפט המטלטל הזה חייב לחדד בנו את ההבנה שלגישה הכורכת בין תפקידיה של האישה החרדית ללימוד התורה של הבעל יש פוטנציאל נפיץ מאוד, הדורש התייחסות של מערכת החינוך. טעות יהיה להתעלם מהאתגרים שגישה זו יכולה להוליד. התעלמות כזו שקולה לוויתור על עמוד תמך לצורך הגדלת חלל החדר. אומנם החדר אכן יגדל, אבל הוא יהיה בסכנת קריסה מתמדת. כדי להימנע מתסריט אימים כזה יש לדאוג תחילה לכך שעמודי התמך לא יפגעו, כך שבשאיפה החדר ישרוד גם פגיעה ישירה של טיל שיוט. על זו הדרך, לא ייתכנו חיי אברכות מבלי לדאוג קודם כל לתשתית – לדינמיקה הזוגית. ולדאוג לדינמיקה הזוגית דורש לתת את הדעת על המורכבות שעלולה לייצר גישה שכורכת בין המימוש האישי של כל אחד מבני הזוג.

יכולות להיות תשובות רבות לתיקון הנדרש למודל. כמי שמאמינה שהמפתח לארון הספרים היהודי לא צריך להישאר בידיו של בעל הבית, אני רוצה להאיר את הפוטנציאל שבחינוך למימוש רוחני עצמאי. 

אני בטוחה שאמירה כמו מימוש רוחני עצמאי, עלולה להתפרש כקריאה לכונן סדר חדש בתא המשפחתי, אך לא לכך כוונתי חלילה. כבודו של בעל הבית במקומו מונח. אני רוצה להציע שמימוש רוחני עצמאי לא רק שאינו פוגע במעמדו של בן הזוג, הוא אף עשוי לתרום להעצמה הדדית מתוך ראייה מפוכחת של המקצב הדינמי של החיים. כאשר המימוש הרוחני של אשת האברך לא יהיה תלוי ברצונו לחבוש את ספסלי הכולל, יהיה קל יותר להכיל את השינוי. את העובדה כי החלטות כמו בחירה בחיי אברכות הינן דינמיות ומושפעות מגורמים אישיים ומצביים. 

כדי שנשות האברכים בדימוס תהיינה מסוגלות להשפיע מתורתן על בני הבית, נדרש תיקון במערכת החינוך – חיבור עמוק יותר לארון הספרים היהודי והקניית הכלים שיאפשרו התפתחות במישור הזה

מימוש עצמאי בלתי תלוי מסוגל להפחית תחושות כמו חוסר אונים שמתעוררות במצבים של היעדר שליטה. ההבנה שהשפע הרוחני בבית לא חייב לעבור רק דרך הצינור של בן הזוג, יכולה לסייע בטיפוח תחושת השליטה ובהנעת המוטיבציה לצקת תוכן חדש לוואקום שנפער – אם זו ההרגשה – עם עזיבתו של האברך את החממה הרוחנית של הכולל. מודל כזה אינו מטיל ספק בתפקידו של בעל הבית כישות תורנית וסמכות הלכתית. הוא אינו מבטל את הצורה החדשה שלובשת עבודת ה׳ שלו. הוא רק נועד לפרום את התלות ולהציע שכל אחד מבני הזוג יוכל לממש את עצמו גם באופן בלתי תלוי.

כדי שנשות האברכים בדימוס תהיינה מסוגלות להשפיע מתורתן על בני הבית, נדרש תיקון במערכת החינוך – חיבור עמוק יותר לארון הספרים היהודי והקניית הכלים שיאפשרו התפתחות במישור הזה. על הצורך הזה כבר הארכתי במאמר: "בוודאי מצוה רבה ללמדן": חיבור לתורה בחינוך הבנות. אני רוצה לטעון שאין בחינוך כזה משום יומרה או שינוי סדרי עולם, אלא בניית עמוד תמך נוסף לקיום חיים במתכונת של בית של תורה. 

מסקנה זו אינה באה בסתירה למודל של ״בית של תורה״ המוכר לנו כיום. היא רק נועדה לתת מענה לחורים שנוצרו במודל שנשען על תלות הדדית. אם החינוך לבית שיש בו תורה ויראת שמיים חשוב לנו מספיק, אנחנו מוכרחים לספק מענה מקיף יותר שלוקח בחשבון את יציאתו של בן הזוג מההסכם ולהציע פתרונות כמו טיפוח זהות רוחנית עצמאית.

לסיום, אני רוצה להשתמש במשחק מילים שעשתה נועה לוינגר בהסכת ״אישה אל אחותה״, בו היא דנה בקושי שביציאתו של בן הזוג לעולם המעשה. היא מציגה את ההסכם בין האברך לאשת האברך כחוזה, ומבקשת להפוך אותו לחזון: ״חזון זה להתמקד במה אני כן״. באמירה הזו יש קריאה להחזיר עטרה ליושנה. בקשה לכונן את הקשר הזוגי על ברית שנותנת מקום לאינדיבידואל, לצד כינון מערכת היחסים על אהבה, אחווה ושלום ורעות, וקידוש המקום של ״חברתך ואשת בריתך״.

 

תמונה ראשית: bigstock

12 תגובות על “נשות האברכים בדימוס: האתגר וההזדמנות

  • יפה מאד! מאמר חשוב הנוגע בסוגיה קריטית

  • מאמר מצוין! נגעת בנקודה חשובה על החיבור הרוחני הנשי שלא מספיק קיים בפני עצמו.החינוך בבית יעקב מסתמך לגמרי על גברים. לומדים דינים כדי לדעת מה לשאול… את רב ההרצאות מעבירים רבנים גברים וכו… ובסוף הגישה הזו גורמת להרבה בנות להרגיש מנותקות…

  • אבן אחרי אבן החברה החרדית חוזה בהתמוטטות כל מה שבנתה וכל האידאות קורסות. הבעל רוצה לעבוד פשוט משום שגבר בעיקר שייך לפרנסת ביתו והאישה לחינוך ילדיה. והיפוך התפקידים גרם בעיות שהציבור החרדי נטה להתעלם מהם אבל עכשיו בדור השני והשלישי הן צצות ומסרבות להיעלם. ואם לא תפתרו את הבעיות עכשיו בדור הבא הן כבר לגמרי יוציאו את החברה מהמסלול….

  • תגובה כאברך בדימוס.

    הנושא חשוב ביותר ובהחלט דורש התייחסות נבונה.
    אמנם עזבתי את הכולל ויצאתי לשוק העבודה לפני שנים אבל זו הייתה החלטה לא צפויה ולא מתוכננת. כמה שנים לפני כך כשהייתי באותו לובי במלון ושטחתי את תוכניותי לעתיד, כפי שראיתיו אז, בפני זו שתהיה אשתי. אני ראיתי את עצמי אז כבחור ישיבה שיהיה אברך עד להודעה חדשה וזה מה שחיפשה הבחורה מולי. לכן יכלנו לסמן V ולהמשיך לנושאים אחרים.
    כמה שנים וכמה ילדים קדימה, התברר לנו ששאיפות לחוד ומציאות לחוד.
    לי היה קשה לשבת בכולל ולהקדיש את כל כולי ללימוד ולאשתי היה קשה לשלב בין פרנסה וגידול ילדים.
    השילוב גרם לשינוי מסלול, אני בטוח שעשיתי טעויות במהלך הכִּיוּל מחדש, במבט לאחור יש דברים שהייתי עושה אחרת. אבל ברוך ה' עברנו את זה והמפתח היה השתפרות בתקשורת זוגית.

    אינני מתיימר לנתח כאן בעיות מערכתיות בציבור החרדי, האם מדובר במערכת חברתית שמציבה דרישות ואידיאלים אחידים מדי ואיננה גמישה מספיק לקחת בחשבון הכוחות, היכולות, החולשות והקשיים של כל אחד ואחת. ואם זה באמת המצב, חשוב לדון בזה ברמה השקפתית, הנהגתית וציבורית.
    אבל בנתיים אפשר וצריך להציע פתרונות ביניים שימנעו משברים של קריסת עולם רוחני של האברכית בגלל החלטה גורלית של האברך (ולהיפך).

    1) עשו לכם רב: מכיוון שאפשר לצפות ברמה גדולה של וודאות לשינויים לא צפויים בעתיד ולנקודות מפנה בחיים של אי הסכמה בין בני הזוג. עוזר מאוד למצוא סמכות רוחנית חינוכית המקובלת כאובייקטיבית על שני בני הזוג, שיכול להציע עצות ופשרות במצבי מחלוקת.
    זה יכול להיות מו"ץ מקומי, רב בית הכנסת, משפיע רוחני או רבנית מוכרת בשכונה וכו' העיקר שגם האשה וגם הבעל סומכים עליהם, לא רואים בהם שפוטים של צד אחד, אבל חשוב שיהיה אדם זמין באופן סביר, שילמד להכיר את הזוג באופן אישי במשך הזמן ולא מומחה בתשלום.
    הרב הזה לא צריך להיות פוסק הלכה, פסיכולוג, יועץ זוגי, יועץ כלכלי, רופא וכו' העיקר שיהיה לו מספיק שיקול דעת להבין מתי הזוג מציג לפניו שאלה שדורשת התייעצות מומחה בנושא ספציפי ולהפנות את הזוג הלאה בכיוון הנכון.

    2) ללמוד תקשורת זוגית בריאה ולא להזניח את הנושא. ללמוד איך לאהוב נכון ואיך לריב נכון. אין לזה תחליף, תקשורת בריאה יכולה לנטרל הרבה מוקשים ולמנוע זעזועים בעקבות שינוי מהותי באבני היסוד של הברית הזוגית.

    ומכיוון ששני העצות הנ"ל בסופו של דבר דורשות שיתוף פעולה בין בני הזוג ותכנון מראש, העצה האחרונה יכולה לעזור גם במקרים שכבר מאוחר לתכנן מראש או כשאין תקשורת טובה וההפתעה הלא נעימה עומדת כמו פיל משתולל במרכז הסלון.
    וזו בעצם הרחבה לבעיית יחסים בין אישיים כללית במקום התמקדות בבעיה הספציפית של אברך שמשנה כיוון באמצע החיים בלי התראה מראש:
    3) התמודדות עם "תלות שיתופית (לא בריאה)", באנגלית זה מכונה codependency. המצב שבו הבעל מהווה עמוד תווך בלעדי של רוחניות האשה איננו מצב זוגי בריא, אשה לא יכולה להיות עזר כנגדו יעיל, אם הוא יכול למוטט את כל העולם הבא שלה בהחלטה אחת. וכן להיפך. הספרות המקצועית בנושא איננה חד משמעית, אבל בהחלט ניתן למצוא חומרים וסדנאות בנושא. יש כאלה המשווים תלות שיתופית לא בריאה להתמכרות לבן אדם ספציפי. והתופעה של תלות שיתופית בהחלט נפוצה אצל מכורים וקרובי המשפחה שלהם אבל זה לא מוגבל לעולם המכורים. ניתן למצוא מצבים כאלו אצל קרובי משפחה של חולים כרוניים ונכים, אצל בני\בנות זוג של מבוגרים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז וזה גם יכול להתפתח באופן עצמאי אצל נשים (כנראה גם גברים אבל פחות מצוי) עם טיפוס אישיות של אלטרואיזם חסר גבולות שגורם להם למחוק את עצמן עבור אחרים, לשאוב כל ערך עצמי רק מסיפוק רצונות של אחרים. תלות קיצונית כזאת באחרים, כולל בבעל ובילדים על חשבון העצמי עלולה להיראות לצופה מבחוץ כחסד מופלא כיאה לצאצאית של אברהם אבינו, אם אותם מעשי חסד חיצוניים מלווים ברגשות טינה כלפי אחרים, שנאה עצמית, המודחקים אבל הולכים וגוברים ככל שהזמן עובר, זה הפסיק להיות חסד, והפך לפצצה מתקתקת.

    הספר הקלאסי מומלץ בנושא באנגלית:
    Codependent No More – by Melody Beattie
    לא נראה לי שתורגם לעברית

    • עשה לך רב

      אתה מצפה מהמערכת שבנתה את התופעה שתפתור אותה?

  • ראשית כתבתי "עשו לכם רב" וציינתי בפירוש שלא מדובר ברב במובן הפשוט, אלא במובן של חכם ובעל ניסיון שמקובל על שני בני הזוג כמפשר אובייקטיבי.
    הרב הוא לא מערכת אלא אדם שמכיר את הזוג ודואג לטובתם האישית.
    האם כל רב חרדי לדעתך הוא חלק בלתי נפרד מהמערכת? אין לו שיקול דעת פרטני על המקרה הספציפי שמונח לפתחו?
    כתבתי גם שאינני יודע אם ישנה בעיה מערכתית וגם אם יש אינני מתיימר להציע לה פתרון. אז ברשותך אמנע גם כעת מלהתייחס לבעיה המערכתית, אם ישנה.
    אני הצעתי 3 רעיונות ברמה הזוגית\פרטית.
    מי שסבור שאין רב שיכול יעזור לו לפתור אי הסכמות בנושאים רוחניים, בינו לבין אשתו, מוזמן לנסות לפתור את הבעיה לבד בעזרת תקשורת זוגית בריאה.
    או אפשר לשלם כסף ליועץ זוגיות עם דיפלומות אקדמיות (בהנחה שהאברכית תשתף פעולה עם יועץ כזה ותסכים גם להוצאה הכספית הכרוכה בכך, כסף שמגיע מהמשכורת שלה…)

    אבל נקודה יותר עקרונית: עצת "עשו לכם רב" איננה עצה חד פעמית, סטטית. לא מדובר בחוזה נוסח "חתונה קתולית" שאין להתחרט עליה לעולם.
    אם הבעל או האשה או שניהם, מגלים במשך השנים שהרב בו בחרו איננו קשוב לצרכים שלהם, מציע להם פתרונות שלא עובדים עבורם או לא תואמים את המציאות החדשה בבית, יכולים וצריכים לחפש רב אחר.
    נניח שהאברך ניגש אל הרב ואומר לו אינני מסוגל לשבת וללמוד בכולל, ויש לי התלבטות לצאת לעבוד או להתגייס לצבא וכו' אם במקום לנסות להבין מדוע האברך הספציפי הזה רוצה לעזוב את הכולל, אולי הסיבה מוצדקת, במקום זאת הוא מצטט את מאמרי המערכת מיתד נאמן או הפלס. כנראה שצריך לחפש רב אחר (בהתייעצות והסכמה עם האשה, אחרת לא שווה כלום).
    אם רב דואג ל"מערכת" יותר מאשר למקרה הפרטי לגופו, צריך לעשות רב אחר. וברוך ה' לא חסרים גם במיינסטרים החרדי רבנים שיודעים לחשוב מחוץ לקופסה ולמצוא פתרונות מחוץ לקופסה.
    וכנ"ל אם מדובר ברב שהבעל או האשה מתביישים או מפחדים להעלות בפניהם נושאים "שלא מקובל אצלנו" מחשש שזה ישפיע עליהם בקהילה, במוסדות החינוך ומה יאמרו השכנים. רב כזה לא יוכל לפתור בעיות מהותיות גם אם הוא מסוגל להתייחס למקרה הספציפי ומסוגל לחשוב מחוץ לקופסה, מכיוון הם לא יגיעו לפתחו.

    לפחות מהנסיון שלי אני יכול להעיד ששאלתי רבנים מהמיינסטרים החרדי בנושאי חינוך, לימודי תואר לבנים שכללה התגייסות לצבא, צניעות, קניית כלב עבור אחת הבנות למרות התנגדות השכנים וכו' והתשובות היו ממש אחרת מהסטראוטיפ.

    אם מדובר ברב

  • המאמר צודק מאד בכך שטעות היא לכרוך את יכולת האשה לזכות לעולם הבא, בעבודתו הרוחנית של הבעל. אמנם זוהי זכותה העיקרית וזכות זו יכולה להתממש גם כשהבעל קובע עיתים לתורה, גם כשהבעל תומך בתלמידי חכמים.
    אך בעיקר צריך להכניס לחינוך הבנות, שהן יכולות וצריכות לעבוד על חיי העולם הבא שלהן בעצמן, אם דרך גידול וחינוך הילדים לתורה ויראת שמים, אם על ידי התחזקות בקיום מצוות, בחסד, כיבוד הורים, יש הרבה זכויות לאשה בלי תלות בבעל, כפי שכבר כתבו כאן, זה מצב מאד לא בריא וגם לא נכון, שהיכולת הרוחנית של האשה תלויה באופן בלעדי בדברים שאינם תלויים בה.
    תפקיד האשה הוא לאפשר, כמידת היכולת, לבעלה ללמוד תורה, אך לא מעבר לכך.
    לכל אחד יש זכות בחירה, ולכל אחד יש יכולת לזכות לרוחניות כפי עבודתו.

  • צר לי
    אבל היום גבר שיוצא לעבוד מעמיד בסכנה את כל היציבות של הזוגיות!
    רב הנשים שנשואות לגברים עובדים, מתלוננות על קשר חזק עם השותפים והלקוחות במקום עם האשה,
    האשה נהפכת לשפחה שצריכה לדאוג לו לאוכל ובגדים נקיים, ולגדל את הילדים לבדה כמעט ללא יחס מצידו!
    גברים זה עם וורקוליסט , בטוחים שבלעדיהם העסק יתמוטט אפילו שהוא לא שלהם,
    כמובן שאין הכוונה לעבודה תורנית או משלבת כולל ועבודה מהצד,
    היום כולל הוא בבחינת תיבת נח!
    לא חסר מקרים לצערנו (מכירה כמה מקרוב ממש)שבהם הבעל מצא חברה בעבודה ועזב את אשתו וילדיו,אחד מהקולגות של בעלי (היה אברך…) אפילו הביא את החברה הביתה למול עיניה של אשתו…
    זו המציאות היום! אל תתכחשו אליה! וזה לא קשור לחינוך החרדי,( במגזר החילוני המצב יותר גרוע) אין אפוטרופוס לעריות,ובמיוחד שהשוק מלא ברווקות שמסתובבות במקומות העבודה האלה עד שעות מאוחרות ולא יודעות לשמור מרחק! ורק מחפשות תשומת לב ויחס מהגברים בעבודה

    • הבעיה בגבר הספיציפי. ממש לא בכולם.
      "לא חסרים מקרים" זו עדות ברורה להוכחה לא מושלמת.
      שילך לעבוד במקום עם אווירה מתאימה, את מביאה מקרים כמותיים אבל אין לך ערעור מהותי.
      והיום בחור יכול למצוא חברה גם ברחוב, אז שלא יצא?

  • השאיפה ללמוד תורה לא תלויה בכותרת העיסוק.
    אם אני אברך אני שואף ללמוד תורה, ואם אני רואה חשבון אנני שואף ללמוד תורה?
    עבדתי בצוות שחשבו 'אם הייתי שווה משהו אז הייתי עדיין בכולל'. אך בעבודתם עשו דברים מדהימים שהקליינטים העריכו מאד ובכך קדשו שם שמים ללא אבחנה בין מגוון האוכלוסיות בישראל.

    הרי הכולל מאפשר את ההכנה לחיים האמיתיים! וההשגחה הפרטית מעמיד את האתגרים.
    וכמו שנשואין מקפיץ מרווקות לזוגיות, ולידה מקפיצה מזוגיות להורות, כך גם הצורך האמיתי לפרנסה מקפיץ את הלימוד מסוגיות לדיון עקרוני לסוגיות לדיון מעשי.
    תהליך הלימוד אולי שינה צורה – אבל ממשיך ביתר שאת.
    וכמו שאמר כלב בן יפונה מעמק חברון: 'עלה נעלה… כי יכול נוכל לה'.
    וברור שהתהליך הזה הוא משותף. הרי, האשה חוותה את מציאות עולם העבודה במשך שנים, ואולי כבר הביאה הביתה סוגיות לדיון מעשי. ייתכן שיש לה המון תובנות… והביחד מתחזק מתוך ההתמודדות המשותפת.

    זה ממשיך את אותה השאיפה של בני הזוג שביחד יתמודדו

  • נכון שיציאה לעבודה מביא עמה נסיונות, אבל לא צריך להתיאש מראש. אפשר לעמוד חזק מול הנסיונות, ואני ממליץ לזה הספר תורתו ואומנתו של הרב בוצקובסקי.

  • אולי עיקר הבעיה נעוצה בציטוט הזה
    כתבת: "יהיה קשה להסביר כיצד נשים עם תודעה מודרנית מוכנות לוותר על תגמולים חומריים לטובת ערך רוחני. הנכונות להיות מפרנסת יחידה, להקריב את הרכב הפרטי, עוזרת הבית והחופשה ברודוס על מזבח האברכות היא עדות לקיומה של אש פנימית. היא מספרת על מוטיבציה בלתי מתפשרת שמונעת כנראה מההבנה שחיי אברכות אינם רק ויתור, אלא בעיקר הזדמנות למימוש עצמי רוחני מלא"
    מימוש רוחני מלא לתפיסתך הוא הקרבה של חשקים ורצונות על "מזבח האברכות" כלשונך. מימוש עצמי המתבסס על תחושת הקרבה נועד לכישלון, ובודאי לכשלון מוחץ כאשר ההקרבה מתייתרת. כאשר הבעל עוזב את הכולל ומזבח האברכות מנותץ שוב אין אידאל וערך ששווה להקריב עבורו את מנעמי החיים, ומימילא אין את תחושת הקורבנות וההקרבה. דבר לא השתנה ביציאת הבעל לעבודה, חיובו בתלמוד תורה דקדוק במצוות ועבודת ה' השתייר כמקודם. שותפות אשתו בעבודה זו שווה כמקודם, ותרומתה שווה אף יותר. אך כאשר לדעתה ולדעתו האידיאל נותץ בבחינת הכל או כלום והחופשה בכרתים קוראת להם (והכביסות הגיהוצים והאריזות תחת ידיה של עוזרת הבית הנאמנה) א"כ אבדה באמת המשמעות לחייהם והדרך סלולה לריק ואבדון. הנסיון לערוך שינוי ע"י הכשרת הבנות בלימוד תורה אינו אלא כירסום במבנה המשפחתי וכל כולו בהשפעת המודרנה. דרך האדם שנמשך אחר הדעות והאנשים הסובבים אותו, ולכן אישה שבעלה במסע הידרדרות רוחנית, דרכה אף היא לשם. אלא אם כן תדע לעצור את הסחף ןכבר אמר החכם "חכמות נשים בנתה ביתה". השינוי צריך לבא בחינוך הבנים, שעזיבת הכולל אינו שחרור עול והפקרות אלא צורך קיומי טבעי. ואין כאן ירידת דרגה אלא תוכנית עבודה שונה, עם תנאי שטח שונים. אך התנועה היא אותה תנועה. תלמוד תורה, דקדוק במצוות, הסתפקות, טהרה ועבודת ה'.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל