את פתח לו: דרכן של נשים לחירות רוחנית 

כפי שהדגישו האריז"ל ועוד, המילים "אַתְּ פְּתַח לוֹ" (שנאמרים ביחס לבן שאינו יודע לשאול) נכתבו בלשון נקיבה. לעתים קרובות, מלאכת הפתיחה – פתיחת הנפש והלב – שייכת לצד הנשי של המפה. על פתיחה כזו, דווקא של מי שכן יודעת לשאול, אבקש לעסוק במאמר קצר זה.

בשנים האחרונות, אני זוכה ללמוד תורה עם חבורות נשים שונות ומופלאות. לימוד נשי הוא תמיד חוויה מלאת פליאה ועונג עבורי: חוויה שונה ואחרת ממה שרבות מאיתנו מכירות. זהו לימוד שכל מטרתו הוא עצם הדרך והתהליך.

אנחנו פשוט יושבות יחד, מתבוננות בדבר – דבר מתוך דברי תורה עשירים ומגוונים – ופתאום, אחרי רגעי התכנסות ושקט, מגלות בקיים עומקים נוספים וגבהים חדשים, ככה בתוך המציאות

אנחנו לא מנסות להגיע למסקנה חותכת, לשורה תחתונה או להישג מרשים, מה שמכונה "אליבא דהלכתא". אנחנו פשוט יושבות יחד, מתבוננות בדבר – דבר מתוך דברי תורה עשירים ומגוונים – ופתאום, אחרי רגעי התכנסות ושקט, מגלות בקיים עומקים נוספים וגבהים חדשים, ככה בתוך המציאות.

כשהתורה מתיישבת בדיוק בנקודות הכואבות של היומיום, זאת בעיניי תמצית הלימוד הנשי והחדווה שמתלווה אליו.

כמובן שיש דרכים שונות ומגוונות להגדיר "תורה נשית". דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אני כותבת כאן רק את הזווית שלי, תוך החוויה האישית. לצד הלב שנפתח ומתעורר במעגלי הלימוד הללו, כמעט בכל פעם עולה קול ברוח: "למה לא סיפרו לנו את זה קודם". הקול הזה כולל סימני שאלה רבים: למה לא לימדו אותנו ככה בסמינר? למה ההורים שלנו לא אמרו לנו? למה לא ידעתי?

ארחיב קמעה בשאלות אלה ופתרונן.

 

להתפתח רוחנית

השאלות הללו, שאלות על אחרים, משמיעים את הקול של הילד בתוכנו – זה שמצפה שמישהו אחר יבוא ויקח אחריות על אושרנו וביטחוננו הרוחניים, שימלא את החסר, שיראה לנו את הדרך. הקול הזה נוכח בתרבות שלנו במגוון רבדים. אפילו בשירי הפופ הדתיים המסר הדומיננטי הוא שאנחנו כאן עם ידיים פתוחות, וזהו: בא תמלא, תטהר, תעשה שיהיה פה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב. שירות עד הבית. תתקרב אלינו אבא, מבלי שנצטרך לקום מהספה, לצאת מאזור הנוחות.

אפילו בשירי הפופ הדתיים המסר הדומיננטי הוא שאנחנו כאן עם ידיים פתוחות, וזהו: בא תמלא, תטהר, תעשה שיהיה פה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב

הקול הילדי הזה, הנזקק וחסר האונים, קיים בנו מרגע בואנו לעולם בתור תינוק תלותי התלוי בדמויות מיטיבות שיספקו לנו את כל הנדרש לנו. בניגוד לבעלי החי, ההישרדות שלנו במשך תקופה ממושכת של ילדות תלויה באחרים. בהתאם לכך, העצמאות שאנו נדרשים לבנות בתוכנו עם השנים מורכבת מקומות רבות.

הפשוטה שבהן היא עצמאות פיזית, בה אנו עוברים מפעוטות תלויים לחלוטין למבוגרים היודעים לפרנס את עצמנו ולנהל משק בית שאינו תלוי באחרים. הקומה הבאה היא מוחשית פחות, ופעמים רבות ניתן לראות מבוגרים שלא סיימו את השלבים ההתפתחותיים שלה: עצמאות הרגשית. בתור תינוקות, תמיד יהיה שם מישהו שירגיע את פחדינו, יזהה את הקושי ויספק לו מענה. ככל שאנו גדלים, מצופה שנדע לזהות את המצוקה הרגשית בעצמנו ולייצר חוסן ואסטרטגיות להרגיע את עצמנו או לבקש עזרה מותאמת מהסביבה. אך זה לא תמיד עובד ככה.

בתוך קשר זוגי, רבים מאיתנו לא תמיד משלימים את השלב הזה ונותרים בציפיה הילדית שכאשר כואב או קשה לי, בן או בת הזוג יידע לזהות זאת ולספק מענה מושלם. אני מוצאת שתפיסה זו אחראית להרבה מהקשיים שמלווים זוגות בשנים הראשונות, עד שהאישה או הגבר לומדים לקחת אחריות על הצרכים הרגשיים שלהם ולא להשליך אותם על האחר – אבל זה כבר נושא למאמר אחר.

האמת היא שהתפתחות רוחנית נמצאת בליבת חיינו. האדם מחפש משמעות וחיבור אל האינסוף מרגע לידתו ממש. אנחנו מחפשים פשר, משתוקקים שלמעשים שלנו יהיה הסבר שיניח את דעתנו

קיים היבט מרכזי נוסף בהתפתחות קומתו של האדם: התפתחות רוחנית. התפתחות רוחנית נמשכת לאורך כל החיים ובמהלכה אנחנו אמורים לרכוש עצמאות ולהיות מסוגלים לזהות את צרכי מרכז הרוח שלנו – למה הנשמה שלנו זקוקה? – ולמלא את החסר בכוחות עצמנו. קומה זו נדחקת לעתים קרובות לשוליים. למרות שהיא הוכחה באופן מובהק כחלק חיוני בבריאות הנפש שלנו, היא כמעט שלא מדוברת. נתפאר על ילדינו, בעבודה, בזוגיות, בבית ובכל תחום, אבל נדיר לדבר על השגשוג הרוחני.

אולם, האמת היא שהתפתחות רוחנית נמצאת בליבת חיינו. האדם מחפש משמעות וחיבור אל האינסוף מרגע לידתו ממש. אנחנו מחפשים פשר, משתוקקים שלמעשים שלנו יהיה הסבר שיניח את דעתנו. אנו כמהים להתהלך בעולם בתחושה של הגשמה, באמונה שלנשמה ולשאיפות שלה יש מקום בעולם. ובדיוק כמו בשאר התחומים, גם בעולמנו הרוחני אנו נדרשים לפעול, לצאת לדרך, להסכים להיות בניסוי וטעייה, ליפול ולקום עד שנמצא את דרכנו בעולם.

אם כך מדוע דווקא בנקודה הזאת רבות מאיתנו נתקעות בשלב הילדי שמצפה שיקרה נס, ושהאורות, התשובות והבהירות פשוט ינחתו עלינו משמיים?

 

התעוררות באמצע החיים

עבור נשים, התשובה פשוטה יחסית: מגיל קטן, אנו רגילות למצב שבו שלומנו הרוחני מופקד בידי אחרים.

ההורים, המורות, והרבנים בבית הספר והסמינר מעבירים לנו את משנתם, והיא כה סדורה ומושלמת שבאמת לא תמיד מורגש צורך לערער או להעמיק בה. לאחר שאנו נישאות, האחריות הרוחנית עוברת באופן אוטומטי לאיש, כאשר הבעל, בין אברך ובין מי שאינו, לוקח על עצמו את העול והאחריות הרוחניים של הבית. ויש לומר את האמת: מודל זה עובד היטב לנשים רבות, ומספק להן את המענה הנדרש. אך לא לכולן.

לאחר שאנו נישאות, האחריות הרוחנית עוברת באופן אוטומטי לאיש, כאשר הבעל, בין אברך ובין מי שאינו, לוקח על עצמו את העול והאחריות הרוחניים של הבית

אצל לא מעט נשים, הנשמה פשוט רוצה יותר. הבעל יודע לענות אם מותר או אסור והרב פוסק אם טהור או טמא, אך קיים בפנים חסר שרוצה להתמלא, שרוצה לחפש לבד ולקבל תשובות עמוקות, מותאמות שיניחו את דעתה. אז מה עושה אישה שמבקשת להתפתח דווקא בקומה הזו?

ההתעוררות הזאת, בעיני, היא אחד הדברים המרגשים שיכולים לקרות לאשה. לא תמיד לצערי, קיים מעגל תמיכה שיעודד אותה בתהליך, ולכן נשים רבות שמרגישות משהו שמתעורר בתוכן חוסמות אותו אוטומטית. מפחיד לקחת אחריות. ובאמת, מי אני כבר? חיי אורות מיועדות אולי לנשים צדקניות, לאלו שפרושות מן העולם ומהחומר, אבל לי? האם אני, הייטיקיסטית עם לק ג'ל ואפליקציה של זארה בכלל ראויה לקרב אל הקודש פנימה?

אך בעיני, אם רק נוכל לאחוז בה ולחבק אותה, אותה ההתעוררות היא ראשית היציאה ממצרים הפרטית שלנו, הרגע שבו אנחנו מבינות שהמציאות הזאת אולי נוחה ומוכרת אבל היא לא מדויקת לי. כך מתחיל להתעורר צמא, כמיהה וגעגוע למשהו שלא תמיד אני יודעת להגדיר במילים אבל מרגישה אותו עמוק בפנים. לעתים קרובות זה קורה סביב החגים. פתאום מתעוררת אישה בת 30 או 40, כזו שכבר אינה עסוקה באינטנסיביות של ילדים קטנים וביסוס העבודה והזוגיות, ומבינה שהחיבור שלה לחג מסתכם בבישולים, קניות ומה שהמורה רבקה סיפרה לה בכיתה ג'. פתאום הנשמה שלה רוצה להבין יותר, להתחבר ולהיות חלק.

הדרך ליציאה מעבדות, מהתחושה שאני כה קטנה ולא שייכת, היא קודם כל לקחת אחריות: להבין שבדיוק כפי שאני אחראית להזין ולדאוג לגופי כאדם בוגר, כך בדיוק עלי להזין ולטפח את הנשמה שלי ולספק את צרכיה. אין מישהו מבוגר שיבוא ויעשה זאת במקומי.

בתקופה זו של פסח, אנחנו קוראות על נשות ישראל במצרים שבזכותן נגאלו כל העם ובזכותן גם עתידין להיגאל. נשים אלה נדרשו לקום ולפעול בעולם של ייאוש וחוסר וודאות. התינוקות הומתו, הבעלים התרחקו מהן, ובכל זאת הן מחליטות לקחת אחריות, להחזיר אליהן את הגברים ולקיים את עם ישראל מחדש. התיאור המובא במסכת סוטה ממשיך לתאר שרשרת ניסים מופלאה שנגזרת מאותה פעולה נשית, באופן שהילדים שנולדו מהאיחוד המחודש מלווים בהשגחה פרטית צמודה ומופלאה. ואני הקטנה שואלת: אותו הקב"ה שהתגייס לעזרתן, שמר על התינוקות במדבר, דאג והזין אותם, היה גם בזמן שפרעה הרשע השמיד באופן שיטתי את התינוקות של עם ישראל. מה קרה פתאום?

כשאישה מתעוררת ומוכנה לעשות צעד, הקב"ה בעצמו מתגייס עבורה, נעשה לה שותף ועושה לה ניסים

לי התשובה נראית פשוטה: הקב"ה מחכה לאדם שיקום, שיפעל, שיסכים לצאת לדרך. כשאישה מתעוררת ומוכנה לעשות צעד, הקב"ה בעצמו מתגייס עבורה, נעשה לה שותף ועושה לה ניסים. מהנשים ההן אנחנו לומדות את כח לקיחת האחריות, את הבחירה וההתעקשות על חיים של משמעות ,של חזון, גם אם זה ייקח זמן ויהיה מאתגר בהתחלה.

 

קולות גאולה

ליל הסדר הוא טקס שכל כולו אחריות. בתור אימהות, אנו נדרשות לברר מהו הסיפור שלנו, המורשת הרוחנית שלנו, ולהעביר אותה הלאה לילדים ולדור הבא. זוהי המהות הבסיסית ביותר של 'והגדת לבנך'.

בליל הסדר השנה ראוי שנשאל את עצמנו: מהו הקול שלי בעולם? איזה קול אני בוחרת להעביר הלאה לילדים שלי למשמרת? הזוהר מייחס להשמעת קול משמעות של גאולה: "בא ראה, כל זמן שהדיבור היה בגלות, הקול הסתלק ממנו, והדיבור היה אטום בלי קול".

במשך אלפי שנים, נשים לא השמיעו את קולן. קולן דוכא בשיטתיות, והעולם היה חסר אותו נואשות. כשסוף סוף נשים התחילו להשמיע קול, היה זה קול כה כאוב וזועם, מלא אשמה ומרירות, כמעט אלים

במשך אלפי שנים, נשים לא השמיעו את קולן. קולן דוכא בשיטתיות, והעולם היה חסר אותו נואשות. כשסוף סוף נשים התחילו להשמיע קול, היה זה קול כה כאוב וזועם, מלא אשמה ומרירות, כמעט אלים. כנראה שזה היה שלב בלתי נמנע בדרך לריפוי, אך הוא הנציח את הקורבנות, את העמדה החלשה. הוא אינו קול של לקיחת אחריות. קולן של נשות ישראל במצרים הוא קול של שירה, של הודיה, של מנהיגות בוגרת שרואה נכוחה את המציאות, של עמידה עיקשת מול הרוע וההתנגדות לו.

קול של אחריות מתחיל מבפנים, בהבנה שאין הדבר תלוי אלא בי. ניתן לזהות אותו כקול רך אבל ברור, רם אך לא צעקני. הקול הזה מגיע מבפנים, מהעומק, ולא מבחוץ. הוא מביא איתו חידוש גדול לעולם.

בדיוק כמו במצרים, שינוי רוחני מתחיל כשאנחנו מסכימות להודות שהתשובות הקיימות לא מספקות אותנו יותר. אנו נדרשות להרים עיניים לשמיים ולזעוק את כאב השכחה, הגלות, ההתרחקות מהמקור שלנו. בעיקר, עלינו להסכים לקחת אחריות ולצאת לדרך, לקום מהספה, לצאת מאיזור הנוחות, ולהיות מוכנות לא לדעת, לתעות במדבריות ישימון. רק ככה תבואנה התשובות של הקומה הגבוהה יותר.

 

כי אם לשמוע את דברי ה'

זכינו לחיות בדור שדברי הנביא מתגשמים בו במלואם: "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'". תרבות השפע סביבנו מתקיימת גם בעולם הרוח. מי שרק תרצה ותהיה מוכנה תמצא שפע גדול של מענים וצינורות: הרצאות, כנסים, ערבי חיזוק, שיעורים, סדרות, מעגלים, בזום ובטבע, בבתי כנסת ובתי מדרש, מלאה הארץ דעה את ה'.

בעולם של FOMO, שם שהפחד הכי גדול הוא לא לנצל את כל האפשרויות, הרדיפה אחרי עוד ועוד מעייפת ושוחקת גם אם מדובר בדברי תורה

ודווקא שם חשוב לשים לב. אחרי שאני מחליטה לצאת לעצמאות רוחנית, רצוי להתמקד בצינור אחד, בערוץ אחד ולהתמיד איתו. בעולם של FOMO, שם הפחד הכי גדול הוא לא לנצל את כל האפשרויות, הרדיפה אחרי עוד ועוד מעייפת ושוחקת גם אם מדובר בדברי תורה. עלינו לחיות עם סוד התמיד (עליו למדתי מחברתי חנה שפיגל היקרה) – סוד ההתמדה, ההתמסרות וההשקעה במשהו אחד – ובו להתרחב.

כך נדע שמצאנו את הלימוד הנכון עבורנו: כשקומתנו תתחיל להזדקף, כשהלימוד יתחיל לחלחל אל חיינו ולחולל בהם קסמים קטנים. כאשר משהו ביומיום שלנו יתחיל להשתנות לטובה. עבודה רוחנית נכונה עוסקת במה כן, לא רק מה לא. היא נינוחה ונעימה, היא לא לוחמנית ומתווכחת, היא לא מעלה תחושות קורבנות ומרירות אלא רצון לקום ולפעול.

זה לא משנה אם נבחר בלימוד תנ"ך יומי, שיעור שבועי בפרשה, מפגש חודשי בתניא או חברותא טלפונית עם חברה. כשנתעקש על קשר עם הנשמה, על קשר חי ופועם עם הבורא, דברים יתחילו להיפתח.

כך אנחנו יוצאות לגאולה ומתחברות לסיפור הנצחי של עם ישראל ותורתו, בדרכנו להעביר אותו הלאה טוב יותר לדורות הבאים. השנה התחדשי לך: היי אישה שמוכנה להיגאל, להתחבר לסיפור הנצחי של עם הנצח ולספר אותו הלאה.