יצחק אלחנן – ימינה!

בעיר מתפתחת על הדרך לירושלים, לזוג הורים עמלים וקשי יום, נולד עלם חמודות. ילד רך וקט, שטוהר נסוך על פניו. נימול לשמונה ויקרא שמו בישראל יצחק אלחנן.

ההורים העתירו בתפילות וטיפחו חלומות, שיגדל לבן תורה אמיתי שעושה את לילותיו כימים בבית המדרש, שיהיה פאר גידולי ישיבתו, שר התורה אשר ממנו ישקו העדרים.

גדל יצחק אלחנן ויגמל, סיים את המכינה והנהו כבר עולה לכיתה א'. רשמו אותו הוריו לחיידר 'הטוב ביותר' בסביבה, שילמד תורה על טהרת הקודש ויינק מפך השמן הטהור.

חולפות להן השנים, כיתה ג', אילו מציאות שלו ואילו חייב להכריז. יצחק אלחנן ילד טוב שכמוהו מחפש מציאות, אבל לא מוצא אותן בין כתלי הכיתה דוקא. הוא מתעניין במתרחש בחוץ, מסייע לשרת של החיידר לתקן דברים, ידו שלוחה לעזרה לכל הסובב אותו. לבו לב זהב, ידיו ידי אמן, יש לו חוש נדיר למעשה, הבנה עמוקה באנשים ורצון עז לתקן עולם.

ישיבה קטנה. יצחק אלחנן עובר אותה בסדר. הוא לא המתמיד של הישיבה, גם לא המבריק. לא מוכר בסביבתו כצו"ל, אבל כולם יודעים שהוא ירא שמים. תפילותיו כמונה מעות, לבו הטוב מכווין אותו אל מפתחות המטבח ואל ארון החשמל, ואולי צריך גם לבנות ספריה חדשה לבית המדרש.

בוועד רביעי יצחק אלחנן כבר בקושי סוחב. סדר א' חובה, סדר ב' קצת קשה, וסדר ג' הוא הזמן שקורים הדברים המעניינים בחוץ.

השנים חולפות ביעף ויצחק אלחנן היה לבחור תמיר, חייכן, אהוב על סובביו. הוא התקבל לישיבה גדולה טובה ב"ה. בוועד רביעי יצחק אלחנן כבר בקושי סוחב. סדר א' חובה, סדר ב' קצת קשה, וסדר ג' הוא הזמן שקורים הדברים המעניינים בחוץ.

בשידוכים דיברו עליו טובות. הוא לא עילוי, אבל כל בחורה שתתחתן אתו תהיה מאושרת. והוא כמובן בן תורה ראוי לשמו. הוא ימשיך לחבוש את ספסלי בית המדרש לאורך שנים בעז"ה. והנה, ענבי הגפן בענבי הגפן, יצחק אלחנן נשא את ב"ג בשעה טובה ומוצלחת.

בכוילל כולם ידעו שיצחק אלחנן מבין בכל. הוא דואג לחברים להנחות בארנונה, מארגן להם אישורים על גני ילדים מהתמ"ת, וגם להלוואות מתאימות לחתונות הילדים מהגמ"חים הטובים ביותר. יצחק אלחנן לא נטש את ספסלי הכולל לרגע. זה לא היה קל. הקשיים הכלכליים איימו להכריע אותו, וגם על זוגתו שתחי' הטביע עול הכלכלה את חותמו. אבל יצחק אלחנן לא נטש את משמרתו. הוא בן תורה וכזה יישאר.

הגיע יצחק אלחנן לשיבה טובה, בניו ונכדיו כשתילי זיתים סביב למיטתו, ויצאה נשמתו באחד.

עלה יצחק אלחנן לעולם האמת שמח וטוב לב. פנה בצעד קל בעקבות השלט המנחה אותו אל בית דין של מעלה, נושא עמו שעות רבות של תורה ומעשים טובים וזכות של דורות ישרים ומבורכים.

זאת ועוד, באמתחתו נשא גם שעות רבות של לימוד תורה בצער, ומקובלנו מחז"ל שיפה אחד בצער ממאה שלא בצער. הרי הוא הקריב את חייו! הוא ויתר על כל חלומותיו כדי לשבת באוהלה של תורה.

השלט הורה: לגן עדן – ימינה.

הוא ניגש לצד ימין וחיוך רחב על שפתיו, פתח את השער, ביקש להיכנס אל גן העדן.

ולפתע הרעים עליו הכרוז: יצחק אלחנן – שמאלה!

הוא נעצר, היסס לרגע. שמאלה?! כנראה טעות! אך כוח אדיר תפס אותו בעורפו. הכרוז לא הרפה, שאגתו מרעידה את העולמות: יצחק אלחנן – שמאלה!

יצחק אלחנן איבד את חיוכו, פניו החווירו. מדוע שמאלה? הוא זעק. הרי מעולם לא עזבתי את בית המדרש! ישבתי בין כתלי הישיבה עשרות שנים! ויתרתי על כל הרצונות שלי כדי להישאר מחובר לסטנדר!

ענה לו הכרוז בקול מקפיא דם: אכן, ישבת בין כתלי בית המדרש. אכן, ידענו את סבלך. אבל יצחק אלחנן… אתה ר צ ח ת!

יצחק אלחנן נחרד. את מי רצחתי?! אני?! מעולם לא פגעתי באיש!

והם, הדיינים של מעלה, בשלהם: יצחק אלחנן, רצחת! הקב"ה נתן לך ידיים טובות ומוח יצירתי. רצחת את בעל החסד הכביר שיכולת להיות! רצחת את מקדש השם הגדול שהיית מביא לעולם לו היית יוצא אל השוק כיהודי ישר, שעליו אומרים חז"ל "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים". הקב"ה נטע בך כשרונות עילאיים כדי שתמצא את חלקך הייחודי בעולם, ואתה, מתוך חולשה ופחד, קברת את הכשרונות הללו עמוק באדמה.

מתוך לחץ חברתי, כמעט בלי לחשוב על מה הקב"ה דורש מעמך, בחרת בבינוניות בתוך בית המדרש על פני שלמות של אדם הנהנה מיגיע כפיו וזוכה ל"אשריך וטוב לך" – אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. רצחת את יצחק אלחנן הגדול שיכול היית להיות.

***

הגמרא במסכת חגיגה (ה, ב) אומרת: "תנו רבנן, שלשה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום: על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הצבור." אפשר להבין שהקב"ה בוכה על מי שיכול לעסוק בתורה ואינו עושה כן, על מי שנשאר רחוק מדבר ה' שעה שהיה יכול להידבק בו. אך כיצד ניתן להבין את הבכייה על מי שדוקא כן עוסק בתורה, שעה שהוא אינו יכול לעשות כן? כיצד ניתן להשוות בין המקרים?

יש מפרשים שהוציאו את הדברים מפשוטם ודחקו הרבה בדברי חז"ל. ואולם היעב"ץ בסידורו מפרש את הדברים בפשטות ובחריפות. לדבריו, יש אנשים שאין טבעם מסוגל לעסק התורה, והם נבראו כדי לעסוק במשא ומתן ולתמוך בעולם התורה. כאשר הם כופים על עצמם משא שאינו לפי טבעם, לא רק שהם אינם עולים ברוחניות, אלא הם גורמים לתורה להתבטל בהכרח, ועל כך עין של מעלה מורידה דמעות. מציאות שבחור צעיר נשאר בבית המדרש כל ימיו בניגוד לטבעו גורמת צער בשמיא, באותה מידה שגורם לכך מי שיכול לעסוק בתורה ואינו עושה כן.

בפתיחה לספר "מסילת ישרים" מגדיר הרמח"ל את יסוד החסידות בבירור שיבור לו האדם "מה חובתו בעולמו". ההדגשה היא "עולמו" – בתוך הכשרונות, הנטיות והמרחב שהוקצו לו אישית.

וכן כתב ב"פרדס יוסף" (בראשית כב, כה), "שכל אחד יכיר מקומו ולא יתערב בתחומו של חברו. תפקידו של זבולון לעסוק בפרקמטיא להמציא החומר ולבנים לבנין בית ישראל, ויששכר להיות הבונה, כמו שאמרו חז"ל 'אל תקרי בניך אלא בוניך'." וביאר בכך את דברי הגמרא הנ"ל במסכת חגיגה.

גם בפתיחה לספר "מסילת ישרים" מגדיר הרמח"ל את יסוד החסידות בבירור שיבור לו האדם "מה חובתו בעולמו". ההדגשה היא "עולמו" – בתוך הכשרונות, הנטיות והמרחב שהוקצו לו אישית. הקב"ה אינו מייצר בני אדם בפס ייצור אחיד. הדרישה מכל אדם להישאר בין כתלי בית המדרש, גם כאשר טבעו וכישוריו מכוונים אותו לעולם המעשה, עומדת בסתירה עמוקה לכך, לדברי חכמים במקומות רבים שהדגישו את התפקיד הייחודי של כל אדם ואדם, ולמסורת ישראל לאורך הדורות שהרוב המכריע זכה לקיים בעצמו את מעלת יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ (תהלים קכח; ועי' ברכות ח, א).

***

מסתובבים בינינו בחורים יקרים. חיים, דוד, יצחק ויענקי. הקב"ה ברא לכל אחד מהם שליחות, ולתורה פנים רבות. עלינו לטפח את הגדלות שבהם, את הדרך המיוחדת שנועדו לעשות. רק כשייקחו את הכשרונות שלהם ויאירו בהם את העולם – רק אז יכריז הכרוז: "יצחק אלחנן… ימינה!"