לפני כמעט שני עשורים ישבתי במעגלי שיח במכון הישראלי לדמוקרטיה. במעגל הפנימי ישב משה אבוטבול – אז ראש עיריית בית שמש, ולאחר מכן חבר כנסת מטעם ש"ס. אבוטבול פתח ואמר בפסקנות: יהודי סוג א' יושב ולומד תורה; יהודי סוג ב' יוצא לעבוד. הוא עושה כן רק לאחר שביקש את רשות רבו.
הרמתי את ידי ואמרתי לו: ר' משה, בשבילי אתה יהודי סוג א'!
בימים האחרונים מתברר שבחברה החרדית יש גם סוג ג' – כמו האות שמצביעים בקלפי. עם כל המחלוקות שיש לי עם ח"כ משה גפני, כאב לי שהוא גילה שהוא כבר לא אותו סוג ב' שהיה בעשורים האחרונים. כפי שהתפרסם באתרים שונים, מקורביו של גפני אומרים בשיחות סגורות על ההחלטה שהתקבלה בבית הרב לנדו: "העוול זועק לשמים, שכן לאורך כל הקדנציה האחרונה פעלנו בדיוק לפי ההוראות שקיבלנו מגדולי ישראל… רוצים שאנחנו נשלם את המחיר בהדחה משפילה ומבישה שלא נראתה כמותה בהנהגה הליטאית". את מעשה הנבלה והתחבולה בחדרי חדרים רואים גם בסרטונים שיצאו לפרהסיא מבית הרב.
ואולם, מסתבר שמה שפגע בהם זו בדיוק הנורמה שגפני ומקלב עצמם הדהדו. לאורך השנים חברי הכנסת החרדים הסבירו מעל כל במה שהנציגים הם שלוחים של גדולי ישראל, לא פוליטיקאים עצמאיים. עכשיו, כשמסתבר שמישהו חמד את מעמדם כסוג ב', דחק אותם נמוך יותר, בתחבולות עשה מלחמה, ואותה השיטה עצמה פועלת נגדם – הם חשים פגיעה, חוסר כבוד, הסתרה והונאה בשם "דעת תורה".
הכאב שלהם אמיתי. אבל היחס המבזה שהם קיבלו הוא גם תוצאה ישירה של נורמה שהם עצמם קיבעו וחיזקו. האלימות של פרסום ההדחה ברבים, לפני שמדברים עם האנשים עצמם, כדי לקבע עובדות בשטח, אחזה כאש בקצה המחנה. זה כבר לא רק בקירות בית המדרש, אלא גם בקרב תלמידי החכמים הגדולים השוכנים בו, כדוגמת הקרבות האלימים והמבישים בין שונאים למחבלים בישיבת פוניבז'.
אלא שהסיפור הזה גדול מגפני ומקלב. הוא נוגע לשאלה רחבה הרבה יותר: מה קורה כשמישהו שואל על המסלול שנקבע עבורו? האם הוא זוכה למענה או שהוא עצמו הופך לבעיה?
כשהשאלה עצמה נעשית חשודה
לפני מספר חודשים, נשא ר' יעקב חנניה, ראש ישיבת "רוממות אדם" בסנהדריה, קינה והספד על תלמידו שהולך ל"משרפות הצבא", כדבריו. הדברים עוררו אצלי, כמו אצל רבים, בחילה עמוקה. ריחמתי על הצעירים החרדים שישבו שם כאשר ראש הישיבה מבייש, מפרק לרסיסים ומחרף את שמו של אחד מחבריהם לספסל הלימוד בשפת רפש מרחוב מוזנח ללא מוצא.
לא מדובר באדם זר, אלא באחד שהיה חלק. למד איתם. ישב לצידם. היה שייך לאותו בית מדרש. במסכת חגיגה (טו, ב) ר' יוחנן אמר על אחר: "חד הוה ביננא ולא מצינן לאצוליה?!". אצל ר' יעקב חנניה זו לא היתה רק אמירה על הצבא; זו היתה בגידה בנאמנות אנושית בסיסית. דברי שטנה ובלע שאף מחנך לא יאמר לתלמידיו, קל וחומר רב, קל וחומר בן אדם.
הסיפור גם מחזיר אותי להקלטה אחרת של הרב דב לנדו, אף היא מהחודשים האחרונים, שבה תיארו בפניו בחורים חרדים שמרגישים אי־נוחות בשעה שתלמידי ישיבות מן הציונות הדתית יוצאים לקרב, בעוד הם עצמם נשארים מאחור. הרב לנדו השיב בביקורת חריפה מאוד על דרכה של הציונות הדתית – "תורה מעוותת", כלשונו – וקשר בינה לבין מחיר הדמים הנורא ששילם המגזר הדתי־לאומי במלחמה.
האמת היא שקשה להסביר מדוע בחורים יוצאים לקרב ונופלים. עוד יותר קשה להסביר מדוע הם נדרשים לכך בשעה שאחיהם, בני גילם, אינם נושאים באותה אחריות.
האמת היא שקשה להסביר מדוע בחורים יוצאים לקרב ונופלים. עוד יותר קשה להסביר מדוע הם נדרשים לכך בשעה שאחיהם, בני גילם, אינם נושאים באותה אחריות.
לאחר פרסום הדברים התכתבתי עם עסקן ירושלמי ותיק, אדם המחובר היטב לעולם הרבני. הוא כתב לי שבקרב רבנים עצמם יש תסכול עמוק. לדבריו, הם אומרים בינם לבין עצמם: "באמת, גדולי הרבנים ('הגדוילים') לא מספקים לנו תשובות כך שנוכל להסביר את עמדתם בצורה נכונה ומשכנעת לבחורים".
כתבתי לו בחזרה: גם אם באמת קשה מאוד להסביר, אסור לחנך לשפה אלימה שמאשימה את האחר.
אין לכך הצדקה גם אם, אחרי כל הניסיונות לומר שהתורה מגינה, שלומדי התורה הם צבא רוחני ושלכל אחד תפקיד משלו, ההסברים הישנים מתקשים לעמוד מול תמונה חדשה: בחורי ישיבה דתיים־לאומיים שנופלים בקרב כשהגמרות עוד פתוחות על שולחנם; טליתותיהם נרקמות לזכרם בפסוקי תקווה והופכות לחופות של חבריהם שניצלו מהתופת ועכשיו מקימים את ביתם שרוטים בגוף ובנפש.
העלאת טונים והחרפת התבטאויות על ניסיונות השמדה אינן ממגרות את המציאות הנוכחית ואת הסדקים שהיא מחוללת פנימה. אדרבה, הן רק מנכיחות את אוזלת היד החינוכית, התאולוגית והרוחנית. זה כבר לא "החילונים", לא התקשורת ולא הציונות הדתית. הצעיר החרדי עצמו מרגיש שהשאלה שלו אמיתית, וכאשר התשובה אינה פוגשת אותה – משהו מתערער.
ראש ישיבה אחד אמר לי: "מה רוצים ממני? באיזו תביעה יכולים לבוא אליי, כאשר אני מציית לגדולי הדור?" הוא ביטא בכנות את מקומו. אלא שגם הוא התקשה לתת לתלמידיו הסבר שיניח את דעתם.
אני שומע בכמה מקומות צעירים חרדים שאומרים: "אין לי רבנים", "אני לבד". וכאמור, אני שומע כמעט את אותה הטענה מפיהם של רבנים: "אין לי דרך להסביר לתלמידים שלי את העמדה שלנו באופן משכנע".
אני שומע בכמה מקומות צעירים חרדים שאומרים: "אין לי רבנים", "אני לבד". וכאמור, אני שומע כמעט את אותה הטענה מפיהם של רבנים: "אין לי דרך להסביר לתלמידים שלי את העמדה שלנו באופן משכנע".
לאחרונה, סרטון חדש , המתעד את דברי ר' מרדכי פיש, מבטא את אותה הבעיה. הוא מעלה בפני הרב משה הלל הירש את דאגתם של בחורים חרדים: כיצד יצליחו בעתיד להביא פרנסה לביתם. אלא שפיש בכוונה ממסגר את השואלים כ"שולי המחנה", "חלשי אופי". כך מתקבל הרושם שמי שנמצא בלב המחנה החרדי כלל אינו אמור להעלות על דעתו את השאלה כיצד יתפרנס; עליו ללמוד בשלווה, ואת העתיד להשאיר לאחר כך.
הרב הירש משיב: שימשיכו ללמוד בכולל, ובהמשך יחפשו עצה כיצד להתפרנס, ובכך נמנע מלתת מענה למצוקה שהבחורים מבטאים. אבל הבחורים רואים את המציאות המשתנה ומבקשים לדעת כיצד אמורים לחיות בתוכה – "איזהו חכם? הרואה את הנולד".
נראה שאותם צעירים מבינים את המציאות הרבה יותר טוב מן הרבנים והעסקנים, וממי שהעלה ל"ערוץ הרשמי" ביוטיוב את הסרטון שממעיט בכבוד התורה וחכמיה, ובו הרב הירש נראה כמי שדוחה בקש את המועקות. וכדברי המדרש על יעקב ורחל: "ויחר אף יעקב ברחל… אמר לו הקב"ה: כך עונים את המעוקות? חייך שבניך עתידים לעמוד לפני בנה".
השאלות מי יישא בעול המלחמה, וכיצד צעיר חרדי יפרנס את משפחתו זוכות לתגובה דומה. במקום לעסוק בשאלה, ממסגרים את השואל כלא ראוי. אז על "זקן ואינה לפי כבודו" נאמר: "פעמים שאתה מתעלם". התורה שדורשת מאיתנו לקיים "וכן תעשה לכל אבדת אחיך" מדברת לצעירים. צעירים שרואים היטב את המציאות ואינם יכולים לעצום את העינים.
המציאות כבר השתנתה
האמת הקשה היא שאין כאן תשובה פשוטה. חכמינו כבר ידעו ש"אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו". מערך ההטבות והסובסידיות שעליו נשען הציבור החרדי אינו יכול להתרחב בלי סוף, והמציאות הכלכלית הולכת ומבהירה שאורח החיים שנבנה בבני ברק של הדורות הקודמים אינו יכול לשמש עוד מודל לחברה המונה מאות אלפי משפחות.
אם עד כה הצליחו להישען על ציבור המשרתים והמשלמים, ככל שהציבור גדל כך נעשה ברור יותר שבלי רכישת אנגלית, מתמטיקה, מקצוע וכלים לעולם העבודה בגיל סביר, רבים יתקשו מאוד לעמוד על רגליהם. בכל העולם מדינת הרווחה קורסת. לפי תחזיות עדכניות קרן הביטוח הלאומי בישראל צפויה להתרוקן בעשור הקרוב.
יש מי שמגיבים לכך בהתבצרות, ויש מי שמגיבים בכעס ואף באלימות כלפי מי שחושב אחרת או מנסה למצוא מוצא חדש. ויש קבוצה שלישית, גדולה והולכת, שפשוט פועלת בשקט: עושה לביתה, שולחת ילדים לממ"חים, רוכשת השכלה ומקצוע, או עוברת לקהילות בחו"ל, שבהן פרנסה אינה מילה גסה והמבנה החברתי מאפשר איזון אחר בין תורה, משפחה ועבודה.
ולצערי, יש גם מי שמתרחקים מן הדת עצמה. לפעמים הם עדיין לובשים שחור, אבל בתוכם כבר התרחקו מאוד.
הקושי הוא שההנהגה פוגשת מציאות שהשתנתה מן הקצה אל הקצה, ולעיתים השפה הישנה שוב אינה מספיקה. הכלכלה משתנה. החברה משתנה. המלחמה שינתה אותנו. הצעירים משתנים. שאלות שבעבר היה אפשר לדחות לשוליים חודרות היום אל ליבו של בית המדרש. ואי אפשר להישאר ערלי לב.
יותר ויותר צעירים מרגישים שהתשובות של אתמול אינן מספיקות לשאלות של היום – והשאלות נעשות קשות יותר מיום ליום.
לכן, יותר ויותר צעירים מרגישים שהתשובות של אתמול אינן מספיקות לשאלות של היום – והשאלות נעשות קשות יותר מיום ליום.
כל אלה מעוררים אצלי את השאלה על האמת הנוכחת־נפקדת.
מתי התורה נותנת מענה, ומתי משתמשים בה ככיסוי? מתי האמירה "מגנא ומצלא" מאירה את הלימוד, אבל מפסיקה לפגוש את המציאות והופכת להיות קרדום לחפור בה? מתי יראת שמים ראויה וטובה, ומתי מתערב בה פחד מבני אדם? ומתי "דעת תורה" מפסיקה לתת תשובה והופכת למנגנון השתקה?
אחיי החרדים: כאשר תלמידים יקרים ממוסגרים שוב ושוב כ"שולי המחנה" רק מפני שהם שואלים שאלה אמיתית; כאשר בחור שבחר בדרך אחרת הופך בן רגע למי שניתן לדבר עליו כאילו אינו משלנו – חובה לזעוק.
לא נגד התורה. בשם התורה ולמענה. רגע לפני יום כיפור, תעצרו ותזעקו על העוול.
כאשר תלמידים יקרים ממוסגרים שוב ושוב כ"שולי המחנה" רק מפני שהם שואלים שאלה אמיתית; כאשר בחור שבחר בדרך אחרת הופך בן רגע למי שניתן לדבר עליו כאילו אינו משלנו – חובה לזעוק.
אי אפשר להשאיר את זה רק להידוק השורות. יש מקומות שבהם מבקשים מתלמידים לדווח על חברים השוקלים להתגייס. יש מקומות שבהם עצם המחשבה על מסלול אחר נתפסת כבגידה. אלה סימנים מדאיגים של חברה שמפחדת מן השאלות של בניה.
אומנם ככל שהמערכת נעשית סגורה יותר, כך גדל הפיתוי להשתיק שאלות במקום לענות עליהן; לסמן את השואל במקום להתמודד עם השאלה; לדרוש נאמנות במקום לבנות אמון. אבל ההשתבללות רעה.
המצב העגום הוא שקשה להיות צעיר חרדי היום.
אני מבין לליבם, ואינני מקנא באתגר האמונה שלהם ובחוויית החיים שלהם. הם אוהבים את התורה, אוהבים את הוריהם ורבותיהם, שייכים עמוקות לעולם החרדי, ובאותה עת רואים מציאות שאינה מסתדרת עם מה שנאמר להם עליה.
אולי זהו פירוש כואב במיוחד של "האמת תהא נעדרת" בתיאור המצמרר בסוף מסכת סוטה שנראה קרוב מתמיד:
תנו רבנן: ר' פנחס בן יאיר אומר, משחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורין וחפו ראשם, ונדלדלו אנשי מעשה, וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, ואין דורש ואין מבקש ואין שואל. על מי לנו להישען? על אבינו שבשמים.
בעקבות משיחא חוצפא יסגא… וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת.
תקווה לשנה החדשה
לקראת השנה החדשה, ניתן לנסח תקווה:
תקווה שהצעיר החרדי לא יאלץ לבחור בין נאמנות לבין אמת. שאהבת התורה וראייה נכוחה ילכו יחדיו.
תקווה למסלול של הקשבה במקום סימון עיוור, תשובה מן הלב חלף השתקה גורפת, ולפעמים גם עוז וענווה לומר ביושר שאין תשובה.
אחיי היקרים, לא בשמים היא. השאלות אינן אויב. הן אינן סימן לחולשה. לפעמים הן תחילתה של עבודת ה' עמוקה יותר.
והתשובות אינן חייבות לבוא מבחוץ. הן קרובות אליכם מאוד: "בפיך ובלבבך לעשותו".
יש לנו תורה גדולה דיה כדי לפגוש בכל דור ודור את המציאות. יש לנו מסורת עמוקה דיה כדי לא לחשוש משאלות, וגם לא מחירופים, גידופים וגישות הנוקטות באלימות שאיננה מתאימה ל"דרכיה דרכי נעם" וגם לא ל"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".
קשה להיות צעיר חרדי היום ולכן התקווה שלי לשנה הבאה היא שיהיה פחות קשה; לא מפני שהשאלות ייעלמו, אלא מפני שנלמד לפגוש אותן יחד.
הקשיבו לקול הפנימי, ובשם ה' תעשו ותצליחו.
מילים כדורבנות הלוואי ישמעו ויקבלו
מאמר הממצה את הבעיה, את הסתירה פנימית ואת התיסכול. חרדים רבים כבר הבחינו שיש אטימות, כוחנות, סילוף וריקבון בהנהגה החרדית. לכן הם מפגינים אומץ וסוללים להם דרכים משלהם – בפרנסה, בשירות צבאי, בלימודים אקדמאיים.