זלנסקי, אסתר ושאלת היהודים

וולודימיר זלנסקי, נשיא אוקראינה מאז שנת 2019, הוא "גיבור העל" הבלתי-מעורער של היום. זלנסקי, מי שעומד בראש רשימת החיסול של ולדימיר פוטין, מסרב באופן מוחלט ועקבי להצעות פינוי מאוקראינה הבוערת. "אני צריך תחמושת, לא טרמפ", צייץ בתגובה להצעת ארה"ב לפנות אותו למקום מבטחים. ייתכן כמובן ששגה בכך שהכניס אצבע עמוק מידי בעינו של שכנו למזרח. חרף זאת, עמידתו העיקשת מול עוצמת הדב הגדול, ונאומיו המרגשים שכבשו את לב מנהיגי אירופה ומיליארדים בעולם כולו, הפכו אותו לאייקון אמיתי. ה-Evening Standard, העיתון הלונדוני המכובד, כינה אותו "פרצופו של העולם החופשי". אחרים כבר דיברו עליו בתור "מנהיגו של העולם החופשי".

יש מקום לגזור תובנות חשובות, לטעמי, ממעמדו הייחודי של זלנסקי, המנהיג היהודי הבולט ביותר בעולם כיום, ואולי הבולט ביותר מאז אסתר המלכה: מה אומרת נשיאותו האהודה של זלנסקי על יהדותו? ומה היא אומרת על היהדות בימינו בכלל, יהדותם של יהודים החיים בארץ ויהדותם של אלו שבגולה?

עלייתו המטאורית של זלנסקי משחקן קומדיה לנשיא אוקראינה הלוחם בגבורה בפוטין וקוצר תהילה בינלאומית חסרת תקדים היא כמובן עניין יוצא דופן. יוצא דופן לא פחות, בעיני, הוא היות זלנסקי יהודי – בן למשפחה יהודית ממוצעת באזור דובר-רוסי של מזרח אוקראינה. משום מה, עובדה זו לא זכתה לתשומת לב מקיפה, אך נדמה שהיא ראויה בהחלט לשפשוף עיניים: "מנהיגו של העולם החופשי", לא פחות – ועוד על פלטפורמה אוקראינית – הוא יהודי.

בשורות הבאות אבקש להעיר כמה הערות על שאלת היהודים במאה הנוכחית, לאור המתרחש לנגד עינינו באוקראינה. יש מקום לגזור תובנות חשובות, לטעמי, ממעמדו הייחודי של זלנסקי, המנהיג היהודי הבולט ביותר בעולם כיום, ואולי הבולט ביותר מאז אסתר המלכה. מה אומרת נשיאותו האהודה של זלנסקי על יהדותו? ומה היא אומרת על היהדות בימינו בכלל, יהדותם של יהודים החיים בארץ ויהדותם של אלו שבגולה? בין היתר, ובהתאם לתקופת השנה, אנסה לענות על שאלות אלו מתוך השוואה בין זלנסקי לאסתר.

 

על מה נלחמים באוקראינה?

מלחמת רוסיה-אוקראינה היא מלחמה על לאומיות. אוקראינה היא מדינה ריבונית, המוצאת את עצמה במלחמה הגנתית מול תקיפה אימפריאליסטית של מעצמה – רוסיה, לשעבר רוסיה הסובייטית – המבקשת לכבשה. כמובן שגורמים רבים מצטרפים לסיבות שבגינן פרצה המלחמה, והיסטוריונים עוד ידונו בהם רבות, אך המסגרת הכללית היא של מדינת לאום שמגנה על המולדת מפני אויב. האוקראינים נאבקים על עצמאותם הלאומית.

מתברר שמדינת הלאום, המודל שיצירת האיחוד האירופי היה אמור לבשר את מפלתו, הוספדה מוקדם מידי. אוקראינה וזלנסקי מבהירים כי גם בתוך "עולם גלובלי", הלאומיות והפטריוטיזם חיים וקיימים

בנאום שהעביר ישירות לעם הרוסי, שעות ספורות לפני שהחלה הפלישה הצבאית, דיבר זלנסקי בשפה לאומית למהדרין: "אין אף אחד ברוסיה שיודע את המשמעות של המקומות הללו, של הרחובות, השמות, האירועים". "כולם זרים לכם", הדגיש, "עלומים". "זוהי אדמתנו, וזוהי ההיסטוריה שלנו". אלה כמובן דיבורים לאומיים קלאסיים, המדגישים את המאפיינים הייחודיים של כל עם ועם: טריטוריה ספציפית, שפה מסוימת, היסטוריה משותפת, תרבות מקומית, ואיזהו קשר דם (אמיתי או מדומיין). ועדיין, יש בהם חידוש: זלסקי מביא את הלאומיות לליבת המאה ה-21.

כאשר אנו צופים בסרטונים שבהם קולם של מתרגמים נשנק למשמע נאומיו הפטריוטיים של זלנסקי, ומרוב אמוציה הם אינם מצליחים לסיים משפט, אנחנו בוכים אתם. וכאשר מנהיגי העולם שומעים את דברי זלנסקי הם משנים את עמדתם המהוססת ומקבלים החלטות אמיצות – החלטות שיש לצידן מחירים לא קטנים – להיענות לבקשותיו לסיוע במאבק מול רוסיה. מתברר שמדינת הלאום, המודל שיצירת האיחוד האירופי היה אמור לבשר את מפלתו, הוספדה מוקדם מידי. אוקראינה וזלנסקי מבהירים כי גם בתוך "עולם גלובלי", הלאומיות והפטריוטיזם חיים וקיימים, ודברי ג' ק' צסטרטון עודם תקפים: "קוסמופוליטיות מעניקה לנו מדינה אחת, והיא טובה. לאומיות מעניקה לנו מאה מדינות, וכל אחת מהן היא הטובה ביותר".

זלנסקי הוא אפוא נביא הלאומיות בדורנו. לא סתם לאומיות, אלא לאומיות אוקראינית. וכאן עולה הנקודה המוזרה: הלוא הוא יהודי?

 

לאומיות ואנטישמיות

הלאומיות האירופאית זכורה לרבים כתור הזהב של אירופה; לרבים, אך לא בהכרח ליהודים.[1] הדבר נכון שבעתיים אם איתרע מזלם לחיות באותו חבל ארץ שמכונה כיום "אוקראינה". "האנטישמיות החדשה" שצמחה באירופה בעת החדשה נשאה אופי לאומי מובהק. כמעט בכל מקום שרעיונות לאומיים פרחו, ובמזרח אירופה בפרט, סבלו היהודים מהצקות, ביטויי שנאה שונים, ואף תקיפות, פוגרומים ורציחות. אוקראינה, כידוע היטב לזיכרון היהודי הקולקטיבי, אינה יוצאת מן הכלל בהקשר הזה, בלשון המעטה. המכנה המשותף של גרסאותיה הרבות של אוקראינה, שהחליפה ידיים רבות בתקופה המדוברת, הוא פוגרומים ואנטישמיות גואה.

כיצד ייתכן שיהודי, אחד שלא התנצר ולא מכחיש או מתבייש ביהדותו, ינהיג תנועה לאומית של מדינה שלאומיותה נוסדה על צמחה על מצע של שנאה עזה ליהודים? כיצד נכיל את העובדה התמוהה שנשיא אוקראיני יהודי יחלק מדליות, כפי שעשה רק בימים האחרונים, על שמו של רוצח היהודים האכזרי בוגדן חמלניצקי? מה קורה כאן?

הפרעות של מרד חמלניצקי, "גזירות ת"ח ות"ט" שהביאו לבדן לרציחה אכזרית של כ-50,000 יהודים, הן רק דוגמה אחת בולטת לכך. לא למותר לציין שאותו בוגדן חמלניצקי נחשב באוקראינה גיבור לאומי עד היום; עיר ואזור שלם במדינה נושאים את שמו, תמונתו מפארת את המטבע המקומי, מדליות על שמו מוענקות בתור עיטור צבאי מהגבוהים ביותר ופסלו המהודר מוצב במרכזה של עיר הבירה קייב. מורשתו הרצחנית ובקשתו לנקות את אוקראינה מיהודים אינן מכתימות את זכרו המהולל, ולו במקצת. גיבור לאומי אוקריאני אחר, סימון פטליורה שר"י, אחראי במישרין או בעקיפין לפוגרומים באוקראינה של ראשית המאה ה-20, שבהם נרצחו עשרות אלפי יהודים; יש אומרים מאות אלפים.

על רקע זה יש לתהות על תופעת זלנסקי: כיצד ניתן להבין את הצלחת נשיא אוקראינה, יהודי שמצד אחד אינו מתבייש ביהדותו – בניגוד, למשל, לבנג'מין דיזראלי שיכל לכהן כראש ממשלת בריטניה (פעמיים בין השנים 1868 ו-1880) רק לאחר התנצרות הוריו – ומצד שני זוכה לפופולריות עצומה דווקא על אותה פלטפורמה לאומית שבעבר היוותה שורש ויסוד לשנאת היהודי הזר? מה השתנה? כיצד ייתכן שיהודי, אחד שלא התנצר ולא מכחיש את יהדותו, ינהיג תנועה לאומית של מדינה שלאומיותה צמחה על מצע של שנאה עזה ליהודים? כיצד נכיל את העובדה התמוהה שנשיא אוקראיני יהודי יחלק מדליות, כפי שעשה רק בימים האחרונים, על שמו של רוצח היהודים האכזרי בוגדן חמלניצקי? מה קורה כאן?

 

מדינת ישראל והמודל הלאומי החדש

זלנסקי, ראוי להזכיר, אינו ולטר רתנאו, יהודי שהעז לכהן בתור שר החוץ של גרמניה ונרצח בשנת 1922, מספר חודשים אחר מינויו. רתנאו מונה לתפקידו בגין הצלחה בעסקים ופקחות בניהול משא ומתן, ובוודאי לא בגלל אהדתו של העם הגרמני. בניגוד אליו, זלנסקי מונה בבחירות דמוקרטיות ברוב עצום, כאשר היותו יהודי אינה נזכרת כמעט ובוודאי שלא השפיעה על תוצאות הבחירות. כיום, כל אוקראינה מאוחדת סביבו. יתכן שהדבר מצביע על שינוי שחל בלאומיות האירופית, שהתמתנה והפכה דמוקרטית ומכילה יותר. אולם, ברצוני להדגיש פשר אחר (אך לא סותר) לתופעה, ולהדגיש דווקא את השינוי שחל במצבם של היהודים.

במהלך המאה האחרונה, העם היהודי עבר מגרסה גלותית חסרת טריטוריה לגרסה חדשה של עם בעל נציגות פוליטית-מדינית ברורה וקונקרטית: מדינת ישראל. ללא קשר למידת אהדה שלנו כלפי המדינה, לא ניתן להימלט מהעובדה הפשוטה שישראל הפכה לנציג המדיני הרשמי של העם היהודי; אין אדם בעולם שאינו מכיר בה. עובדה זו יצרה אפקט של נורמליזציה בכל הנוגע ליחס העמים ליהודים בארצות הגולה.

ללא קשר למידת אהדה שלנו כלפי המדינה, לא ניתן להימלט מהעובדה הפשוטה שישראל הפכה לנציג המדיני הרשמי של העם היהודי; אין אדם בעולם שאינו מכיר בה. עובדה זו יצרה אפקט של נורמליזציה בכל הנוגע ליחס העמים ליהודים בארצות הגולה

בעבר, עד שהוקמה המדינה, לא הייתה אפשרות ליהודי להשיל מעצמו את זהותו הלאומית וללבוש זהות אחרת, גרמנית, הונגרית או אוקראינית. יהודי בכל מקום היה יהודי באותה המידה – ובהיותו יהודי ננעלו בפניו שערי האזרחות. גם אחרי שאלו נפתחו באופן פורמלי, הוא נותר נטע זר. "אם אומה הם", הכריז בשנת 1789 הרוזן דה קלרמון-טונר, מחוקק צרפתי אוהב יהודים, "יגורשו מן הארץ". הלה נלחם למען זכויותיהם של יהודים בתור יחידים, אך בתנאי שהם יכפרו כפירה מוחלטת בזהותם הלאומית. עמיתיו שפחות אהדו את היהודים הבינו את האמת הפשוטה – שעליה עוד אעמוד בהמשך – שהיהדות היא לאומית במהותה. הכפירה בה אינה כנה.

ואולם, המצב כיום הוא שונה. כמה עשורים אחרי הקמת המדינה, יהודי מחוץ למדינת ישראל הפך להיות מיוחד. בניגוד לאחיו היושבים בציון, מי שגר בחו"ל הוא "יהודי גולה", יהודי מחוץ למולדתו. יש בו ייחודיות. פתאום, הכפירה בלאומיות יהודית הפכה להיות כנה ומשכנעת במידה שלא התאפשרה בעבר. כמו שמשפחה בריטית יכולה להגר לאוקראינה ולהפוך לאחר שני דורות למשפחה אוקראינית לכל דבר ועניין, כך גם משפחה יהודית. מחוץ לארץ מוצאם, משפחות הגרות בחו"ל יכולות כיום להתבולל בשקט, בלי שום צורך בהמרת דת (כפי שהיה מקובל בעבר), ולהפוך אזרחים מלאים בארצם.

זהו בדיוק הסיפור של זלנסקי. הוא אמנם אינו מכחיש את יהדותו, אך השתייכותו הלאומית היא אוקראינית למהדרין. ואם בעבר אומות העולם לא היו מקבלים יהודים למועדון הלאומי שלהם, כיום, בעידן המדינה, שערי האזרחות פתוחים להם לרווחה, באותה מידה שהם פתוחים למהגרים מארצות אחרות בעלות נתונים דומים. כמו מהגרים אחרים, תיתכן כמובן שאלה של "נאמנות כפולה" – למדינת המוצא לצד המדינה החדשה. אך ככל שניתן לשלול אפשרות זאת (במקרה של זלנסקי הדברים ברורים למדי), אין שום מניע שיהודי יתקבל בתור אזרח מלא של מדינה ממדינות העולם.

אדגיש כי הנ"ל אינו גוזר את קץ האנטישמיות בעולם. יש עדיין הרבה. יש אנטישמים מצד הימין הקיצוני, הרואה ביהודים קוסמופוליטים חסרי-תקנה שראוי לנשוא ולהוקיע (היהודים בארה"ב, בוודאי אלו שאינם שומרי מצוות, הם אכן ליברלים ברובם המכריע). ויש אנטישמים משמאל, "האנטישמים החדשים", הרואים ביהודים בכלל ובמדינת ישראל בפרט אויבים לסדר העולם שהם מבקשים להשליט (הסיפור הפלסטיני הוא רק ביטוי אחד לכך). אך תופעות אלו אינן רלוונטיות עבור זלנסקי, שיהדותו לא הפריעה לו במאומה להפוך לגיבור-על לאומי-אוקראיני, וכיום גם בינלאומי.

לאור אבחנה זו, ארצה לערוך השוואה בין זלנסקי לדמות יהודית אחרת בעמדת הנהגה בכירה: אסתר המלכה.

 

האם ייתכן נשיא יהודי של מדינה זרה? – אסתר מול זלנסקי

הנשיא זלנסקי מזכיר לנו סיפור יהודי מוכר ואקטואלי: סיפורה של אסתר המלכה.

סיפורה של מגילת אסתר בכלל, ושל אסתר המלכה בפרט, הוא סיפור של זהות יהודית לאומית. מדויק יותר, סיפור של זהות יהודית בזמן גלות. במצב של גלות, היהודים נחשבו נטע זר במלכות פרס. המן, כך נראה, ידע היטב לבטא את הלך הרוח המקובל ביחס ליהודים: "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם" (ג, ח). אחשוורוש, שלא חשש מאד מהשלכות כלשהן של השמדת היהודים, הסכים בקלות רבה לבקשת המן.

במצב קשה של גלות, החלו היהודים לאבד את זהותם הלאומית. זהו בדיוק החטא, כפי שנרמז במגילה ומצוין בפירוש בדברי חכמים, של "נהנו מסעודתו של אותו רשע" (מגילה יב, א). היהודים הפכו להיות פרסיים. הם נכנעו ללחצים מחוץ, אמצו את התרבות המקומית של מסיבות ובילויים, ואיבדו את זהותם היהודית. השם "אסתר" כבר מצביע על טשטוש זהות: שמה העברי של אסתר הוא הדסה (ב, ז), ואילו במגילה היא נקראת בשמה הלועזי אסתר – כוכב אילת השחר בפרסית עתיקה (וגם שמה הפרסי של אֵלָה). בהתאם לזהותה החלשה, לא הייתה לאסתר כל קושי להסתיר את עמהּ ואת מולדתהּ בבית אחשוורוש.

סיפורה של אסתר הוא סיפור של עם ישראל בגולה. סיפורה מתחיל עם זהות יהודית חלשה שמעמיד אותה בסכנת הכחדה, ומסתיים בגבורה של חיבור לעמהּ ועשייה הרואית למען הצלתו. וכך הסיפור של כולנו. לאורך הגלות, על גרסותיה השונות, עמדנו בניסיונות קשים של איבוד זהות, ובסוף ידענו – בעזרת נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם – לשרוד ולהתגבר

סופו של הסיפור הוא כמובן התעוררות לאומית בעקבות מסירות נפשה של אסתר, שנדרשת "לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ" (ד, ח). בתחילה אסתר מתחמקת בתואנה של סכנה אישית, אך מרדכי מזכיר לה שהיא יהודיה, וכי עתידה כרוך בהכרח בעתיד עמהּ: "אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים" (ד, יג). בתור "האישה הראשונה" של המלכות, אסתר כבר הספיקה להתרחק מזהותה היהודית; היא פרסית בין פרסים. מרדכי פונה אליה להתפלל "על עמה", אך היא מפרידה בין גורל עצמה לבין גורל העם; היא אינה מבינה מדוע מוטל עליה למסור את נפשה למענו.

תשובתו של מרדכי לכך היא שאסתר נותרה יהודיה. זוהי הזהות הבסיסית שלה, לפני כל זהות אחרת, וכך עליה לראות את עצמה. על כן הוא מזהיר אותה: "אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים". כלומר, אל תחשבי שהיותך בתוך "בית המלך" יוכל להציל אותך "מכל היהודים". גם בתוך בית המלך את נשארת חלק מהעם, וגורלך הוא גורלו. המעמד המרומם שלך לא יציל אותך.

מכאן ממשיך מרדכי לנדבך נוסף: "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ" (ד, יד). כלומר, הברית הכרותה בין הקב"ה לבין עם ישראל עומדת לנצח לזכות העם, ולכן היהודים עתידים להינצל, גם אם נתיב ההצלה טרם התברר. אך אם את מסרבת לפעול למען עמך, תוך דבקות בזהות הפרסית והתנכרות לזהותך היהודית, אז את בעצמך מפסיקה לשהות בצילה של אותה הברית העומדת לזכות העם. היהודים יזכו לרווח ולהצלה, אך את ובית אביך תאבדו.

תשובת מרדכי לאסתר דומה לתשובת הקב"ה לסריסים, אותם הטוענים שאין להם המשכיות בעם ישראל – "הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ" (ישעיהו נו, ג). אליהם משיב הקב"ה: "כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת" (שם ד-ה). אסתר נמצאת במצב דומה. היא יודעת היטב שילדיה לא יגדלו בתור יהודים; אין לה המשכיות בעם ישראל, ולכן היא אינה רואה את עצמה מחויבת למסור את נפשה למען עמהּ. מרדכי עונה לה שגם אם בניה לא יימנו בקרב בני ברית, עשייתה למען העם ולמען הברית תזכה אותה להמשכיות נצחית, ל"שם עולם".

על כן מרדכי מסיים במילים "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" (אסתר, שם). ההגעה למלכות, שאת רואה בתור איבוד זהות יהודית, היא בעצם הזדמנות לפעול בתוך מסגרת הברית – עשייה למען המשכיותו של עם ישראל שיקנה לך "יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת". כיון שהפנימה את עניין השתייכותה לעם ישראל ואת מקומה בתוך הברית בין הקב"ה לבין העם, אסתר פועלת קודם כל למען חיזוק התודעה הלאומית של העם – תודעה שבאה לידי ביטוי בהזדהות עם אסתר היהודיה ותפילה אל הקב"ה: "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי: לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת  וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (שם טו-טז).

כאשר אסתר מתחננת לפני אחשוורוש להציל את העם היהודי, היא אף דואגת לכלול את עצמה בתוך עמהּ: "כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד" (ז, ד). אסתר יודעת שבדרך הטבע, היא תוכל להימלט מגזירת הכליה שנגזרה על היהודים. גם אחרי הוצאת המן להורג, נדרשת אסתר לבקש שוב על עמהּ, אף שברור שאחשוורוש לא יאפשר לה להיהרג. אך היא מדגישה שהיא רואה את עצמה בכלל הגזירה: "תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי, וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי" (ז, ג). בכך היא כמובן מדברת על לב המלך, אך היא עושה זאת בכנות מלאה: גורלה קשור בגורל העם. בהמשך היא ממשיכה להתחנן: "כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי" (ח, י).

הנשיא זלנסקי מעניק לנו תמונת מראה מדויקת. בניגוד לאסתר, שאינה מגדת את עמהּ ואת מולדתהּ, לזלנסקי אין כל בעיה להכריז על עצמו כיהודי אוקראיני. הדבר אינו גורר שום שנאה אליו מאת האומה המקומית, אך אין זה אלא משום שבעידן הלאומיות היהודית, הזהות היהודית שלו התרוקנה מתוכן

סיפורה של אסתר הוא סיפור של עם ישראל בגולה. הסיפור מתחיל עם זהות יהודית חלשה שמעמיד את אסתר בסכנת הכחדה, ומסתיים בגבורה של חיבור לעמהּ ועשייה הרואית למען הצלתו. וכך הסיפור של כולנו. לאורך הגלות, על גרסותיה השונות, עמדנו בניסיונות קשים של איבוד זהות, ובסוף ידענו – בעזרת "נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם" – לשרוד ולהתגבר.

הנשיא זלנסקי מעניק לכך תמונת מראה מדויקת. בניגוד לאסתר, שאינה מגדת את עמהּ ואת מולדתהּ, לזלנסקי אין כל בעיה להכריז על עצמו כיהודי אוקראיני. הדבר אינו גורר שום שנאה אליו מאת האומה המקומית – אולי הסיבה שבגינה הזהיר מרדכי את אסתר (עוד לפני איום על היהודים) שלא לגלות – אך אין זה אלא משום שבעידן הלאומיות היהודית, הזהות היהודית שלו התרוקנה מתוכן. אסתר הופכת לגיבורה של העם היהודי, ואילו זלסנקי, בימים האלה, הופך לגיבור העם האוקראיני. אסתר, בעידן גלות, יודעת לעורר את הלאומיות היהודית המדוכאת. זלנסקי, בסוף עידן הגלות, יודע לעורר את הלאומיות האוקראינית.

 

זהות יהודית ושאלת הנאמנות הכפולה

בשנת 1840 התחוללה "עלילת דמשק" הידועה לשמצה. נזיר בשם תומאסו, מיסיונר אפוסטולי וכומר במנזר הקאפוצ'יני הצרפתי, נעלם יחד עם משרתו המוסלמי, והאשמה הוטלה על היהודים. לפי טענת הקהילות הנוצריות בעיר, אלו רצחו את תומאסו לצורך טקס סודי בזמן אפיית מצות הפסח. סַפָּר יהודי בשם שלמה חאלק הואשם ברצח, והודה בו תחת עינויים קשים, מה שהוביל למעצרם של כמה מראשי הקהילה היהודית. אלה עונו ברברית אף הם; חלק הודו באשמה, וחלק מתו מתוך עינויים. שליט מצרים דאז, מוחמד עלי, שנתמך על-ידי צרפת, אימץ את גרסת הקהילה הנוצרית, וגם ראש ממשלת צרפת, אדולף טייר, תמך בה, בין היתר לאור עמדת הקונסול הצרפתי.

המצב הזה הכניס את יהודי צרפת למצב מורכב. בתור אזרחי צרפת, הם היו אמורים לתמוך באינטרסים של צרפת במזרח התיכון; אך בתור יהודים, הם לא יכלו להישאר אדישים מול תמיכת מדינתם בפשע נתעב נגד בני עמם. בסוף, מעורבותו של פוליטיקאי צרפתי (בין היתר) הובילה לשחרורם של האסירים היהודים שהודו ברצח – אך הניצחון הגיע עם תג מחיר. "התוצאה הייתה ניצחון, לכאורה, במונחים הומניטאריים […] אך הוא היה מסוג פירוס. מכאן ואילך, טענו פטריוטים צרפתיים כי אהבת אחיהם תהיה תמיד גדולה מאהבת יהודי צרפת את צרפת".[2]

בעיית הנאמנות הכפולה נובעת מתוך היות היהדות "עם" עוד לפני שהיא "דת". מדויק יותר, אנחנו עם שעניינו החיים בקשר עם הקב"ה. ההלכה, העומדת במרכז ההווי היהודי, מבטאה את הקשר שלנו עם הקב"ה, שהוא לאומי מצד אחד ודתי מצד שני

דוגמה מוקדמת זו של בעיית "הנאמנות הכפולה" חוזרת ועולה לאורך שנות קיומה של יהדות הגולה, ואף עלתה לאחרונה בהקשר של המרגל היהודי ג'ונתן פולארד. בראיון שהעניק לעיתון "ישראל היום", תיאר פולארד כיצד יהודי ארה"ב לא העניקו לו תמיכה (לפחות לא בשנים הראשונות של מאסרו), בטענה שהוא לא נאמן למדינתו. "אמרתי להם שנאמנותי היא לעם היהודי ולמדינה היהודית. והם אמרו, 'טוב, אתה לא שייך לכאן'. 'ברור', עניתי להם. 'אני לא שייך לכאן, וגם אתם לא. עליכם ללכת הביתה'. 'זה ביתנו', הם ענו. 'זו לא הגלות, זוהי ארצות הברית'".[3] אציין כי ארצות הברית היא דוגמה מורכבת, בהיותה מדינת מהגרים שהוקמה סביב רעיון ולא מדינת לאום סביב זהות אתנית; ככל שמדובר במדינות הלאום של אירופה, הסתירה הופכת חריפה עוד יותר.

בעיית הנאמנות הכפולה נובעת מתוך היות היהדות "עם" עוד לפני שהיא "דת". מדויק יותר, אנחנו עם שעניינו החיים בקשר עם הקב"ה. ההלכה, העומדת במרכז ההווי היהודי, מבטאה את הקשר שלנו עם הקב"ה, שהוא לאומי מצד אחד ודתי מצד שני. כמו שאמרה רות לנעמי כשבאה להצטרף לעם היהודי, "עַמֵּךְ עַמִּי וֵא-לֹהַיִךְ אֱ-לֹהָי" (רות א, טז): לא ניתן לנתק בין שני חלקי ההגדרה היהודית, הלאומי והדתי. כבר מימי אברהם אבינו, וקל וחומר מרגע היווצרותנו הלאומית מתוך כור הברזל במצרים, אין אפשרות להפריד בין השניים. "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי – תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא).

מצד אחד, צודקים אפוא הטוענים נגד אותם מנהיגים ציוניים שביקשו לצמצמם את היהדות לפניה הלאומיים בלבד. כך, למשל, התבטא הרב אוריאל צימר (בחיבורו "יהדות התורה והמדינה"), מהמנסחים היותר רהוטים של תפיסת העולם החרדית: "החידוש שחידשה הציונות היא: שינוי הגדרת היהדות. הגדרת היהדות למימי הר סיני ועד הציונות הייתה: תורה, ומכאן ואילך תהא ההגדרה: לאומנות, השתייכות לאומית".

מנגד, צודקים גם הטוענים נגד תפיסה ההופכת את היהדות לעניין דתי בלבד, לְסֶט אמונות ומעשים שאין להם הקשר לאומי חד וברור. בעניין הזה, עולה על כולנה ניסוחו החריף של הרב שמואל גלאזנר (בקונטרס "ציונות לאור האמונה"), המבקר את אחיו ההונגרים "המתקראים חרדים": "המכונים 'חרדים' מתכחשים ללאומיותם היהודית מטעמים מדיניים, כביכול, ומשתפים בזה פעולה עם המתבוללים". לדבריו, האורתודוקסיה הרשמית, בחרה "להחזיק בשקר המבייש, כאילו אין היהודים אלא עדה דתית נפרדת" – כאילו יהודים יכולים להיות "הונגרים בני דת משה". הצהרה כזו, לדברי הרב גלאזנר, "כמוה ככפירה גמורה ואיסורה בגדר יהרג ואל יעבור", ובמסגרת יהדות הונגריה היא "תישאר בדברי ימי ישראל ככתם מחפיר, בל ימחה, על האורתודוקסיה ההונגרית".

לאור זאת, אין אפשרות שיהודי יהיה (לגמרי) איטלקי, צרפתי, או אוקראיני. אלה יכולים להוות מעגל זהות משני, להשפיע על תכונות אופי ולהוסיף מאפיינים תרבותיים, אך מעגל הזהות הראשון הוא בהגדרה יהודי. וכיום, בעידן שבו זכינו לעצמאות מדינית, אדם יהודי נאמן קודם כל למדינה היהודית. מכאן נובעת הבעייתיות המהותית בכהונתו של יהודי כראשה של מדינה זרה, בוודאי כשהיא מסוג מדינת לאום. המלחמה של אוקראינה לעצמאותה המדינית ראויה לשבח, אך יהודי שרוצה לעמוד בראשה יצטרך לוותר תחילה על אזרחותו היהודית.

אין אפשרות שיהודי יהיה (לגמרי) איטלקי, צרפתי, או אוקראיני. אלה יכולים להוות מעגל זהות משני, להשפיע על תכונות אופי ולהוסיף מאפיינים תרבותיים, אך מעגל הזהות הראשון הוא בהגדרה יהודי. וכיום, בעידן שבו זכינו לעצמאות מדינית, אדם יהודי נאמן קודם כל למדינה היהודית

איני טוען שיהודי שחי בגולה בהכרח אינו נאמן למדינה שבה הוא חי. אין מניעה שאדם יחזיק באזרחות כפולה, כל עוד אין עוינות בין מדינות אלו. כאשר מתקיימת עוינות, כגון עבור יהודי שחי באיראן, נוצר קונפליקט קשה מאד, אך הדבר אינו נכון עבור הרוב המכריע של יהודי הגולה. אלא שכל זה נכון לאזרח הפשוט. אפילו אם הוא נושא תפקיד ממשלתי כזה או אחר, יש אפשרות להפריד בין כובעו במילוי התפקיד, שם הוא שוקל את האינטרס של האומה שאותה הוא משרת, לבין כובעו כיהודי. אם וכאשר תיווצר התנגשות בין השניים, יהיה עליו להחליט אם הוא מוותר על תפקידו או לוותר על הנאמנות לעם היהודי.

מנגד, כאשר יהודי נכנס לתפקיד הנהגה של עם אחר, זהו כבר סיפור אחר, שכן היא מחייבת בלעדיות. במדינת ישראל, למשל, חבר כנסת, שר ובוודאי ראש ממשלה חייבים לוותר על אזרחות זרה עם מינויים לתפקיד. כניסה של יהודי להנהגת עם אחר משמעה בהכרח ויתור על הזיקה שלו לעמו. הדאגה של אזרח מן השורה לאינטרסים של עם אחר אינה בהכרח בגידה במדינתו, אך לא כן במנהיג העם. מנהיג מדינה צריך לדאוג לאינטרסים של מדינתו בלבד.

דווקא אסתר מלמדת אותנו שהבעיות של "נאמנות כפולה" ניתנות, בדרך כלל, לפתרון. הפעולות שהיא עושה לטובת עמהּ אינן עומדות בסתירה לטובת מלכות פרס, וכנראה שהן דווקא מטיבות עם המלכות – שמא סוף המגילה, המציין את העלאת המיסים של המלך אחשוורוש, מרמז על שגשוג המלכות תחת מלכות אסתר וייעוץ מרדכי. ואולם, לעתים תיווצר סתירה בין השניים, ואז נדרש מעשה התפטרות: התפטרות מהמשרה הלאומית הזרה, או התפטרות מהעם היהודי. אסתר, בשעת מבחן קשה, ידעה לבחור בעם היהודי, גם במחיר של אפשרות קרובה של מוות אישי. זלנסקי, בהופכו לנשיא אוקראינה, התפטר דה-פקטו מהעם היהודי.

 

עידן הלאומיות היהודית

בשבוע שעבר נשאלתי, בתיווכו של בן-קהילה בשכונת רמות, אם ראוי ליהודי ישראלי השוהה כעת באוקראינה להתנדב לצבא האוקראיני ולהילחם נגד כוחות הכיבוש של פוטין. לאחרונה הצהיר הנשיא זלנסקי שאלפי אזרחים זרים כבר הצטרפו מיוזמתם למאמץ הצבאי נגד כוחות רוסיה הפולשים, והלה תמה, שמא בהשראה מזלנסקי עצמו, אם לא ראוי שאף הוא יצטרף למאבק של כוחות הטוב והאור מול כוחות הרע והחושך. תשובתי הייתה שאין זה ראוי. בדברים דלעיל ניסיתי לבאר מדוע.

ההלכה אמנם אינה אוסרת על שירות בצבא זר – למרות שאפשר לדון בשאלה של כניסת אדם למצב של סכנה. אך באותה המידה, אין איסור הלכתי של הנאה מסעודת אחשוורוש. הבעיה אינה הלכתית במובן הצר, אלא לאומית. הקשר שלנו עם הקב"ה אינו יכול להתקיים בתור יחידים, אלא בתור עם. ואם בעבר הקשתה הגלות על ביטויו ומימושו המלאים של יסוד זה, כיום, בעידן מדינת ישראל, היסוד הלאומי שלנו תופס מקום מרכזי בזהות ובחוויה היהודיות שלנו. כאמור, עובדה זו אינה תלויה במידת התמיכה או ההתנגדות שלנו למדינת ישראל – היא פשוט עובדה.

התנדבות לצבא של עם זר כמוה כוויתור על הממד הלאומי; כאשר מדובר על החיים והמוות, השאלה הופכת דומה לשאלת מנהיגות מדינה זרה. מלחמתם של האוקראינים היא המלחמה שלהם על עצמאותם הלאומית. גם אם ליבנו יוצא אליהם בשעה זו מסיבות הומניות, הנאמנות שלנו היא לעם היהודי ולא לעם האוקראיני. מדינת ישראל זקוקה לחייליה המגנים באומץ על העם היהודי. גם באוקראינה וגבולותיה יש הרבה עבודת התנדבות חשובה שניתן לעשות במסגרת "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ" (שמואל ב, י, יב). מדוע שיהודי הנאמן לעמו ילך ויקריב את עצמו עבור מלחמה של עם זר?

***

מי שיסיק ממאמר זה כי ראוי שיהודי הגולה יעלו לישראל אינו טועה כמובן. אולם, קיימות סיבות טובות שבגינן יהודים רבים אינם עולים ארצה, ובוחרים להישאר בארץ העמים. גם בנסיבות אלו, עלינו לזכור כי יהדות היא קשר לעם ה' ולא קשר אישי עם הקב"ה. לשון אחר, שמא מדויק יותר: הקשר האישי שלנו עם הקב"ה נובע מתוך השייכות שלנו לעם היהודי. כלומר, היהדות אינה יכולה להצטמצם לממד הפרטי של חיינו, שכן כל עניינה הוא קשר של אומה, עם שלם, עם הקב"ה. חובת הנאמנות לעם היהודי מודגשת בסיפורה של אסתר, תמונת המראה לנשיא זלנסקי שהפך לגיבור אוקראיני במחיר של עזיבת העם היהודי. כיום, בעידן הלאומי של העם היהודי, חובה זו רלוונטית יותר מאי פעם.

 

---

[1] בספר "רקוויאם גרמני" (שם מוצלח יותר משמו המקורי של הספר, The Pity of It All) מתוארת דינמיקה זו בהקשר של גרמניה באופן מפליא ומחליא כאחד. השוויון בפני החוק שחרר אנרגיות עצומות אצל היהודים, שהצליחו בכל תחום אזרחי – עסקי, פוליטי, אקדמי, מדעי, תרבותי – וראו בעצמם גרמנים למהדרין. כאשר אריך מריה רמרק, סופר גרמני גולה ומחבר רב-המכר "במערב אין כל חדש", נשאל אם הוא מתגעגע לגרמניה, הוא ענה בפשטות: "מדוע שאתגעגע? אני לא יהודי". ואולם, במקום החיבור המיוחל, בחינת "וחי זאב עם כבש" הגרמנים הגיבו בשנאה ובוז. הם אפילו הפסיקו להשתמש בשמות גרמניים מסורתיים (זיגמונד, זיגפריד, וכדומה), כיון שמתוך אדיקות היהודים אלו הפכו "יהודיים מידי". השמות הגרמניים לא הועילו להם; היהודים נותרו זרים, והצלחתם הפכה עליהם לרועץ.

[2] Cohen, Robin. 1996. "Diasporas and the Nation-State: From Victims to Challengers." International Affairs 72 (3): 507-22. C, בעמ' 510.

[3] קרולין גליק ואריאל כהנא, "פולארד בראיון בלעדי: לא מתחרט שעזרתי לעם שלי ולארץ שלי, לא היתה לי ברירה אחרת", ישראל היום (25.3.21); https://www.israelhayom.co.il/magazine/shishabat/article/286168.

Photo by Kmu.gov.ua, CC BY 4.0, via Wikimedia Commons