צריך עיון > סדר שני > ימי האחריות

ימי האחריות

הימים של ראש השנה ושל יום הכיפורים מייצגים מידות שונות מאד, זה דין וזה רחמים. ואולם, התהליך המשותף לשניהם הוא תהליך של תשובה, שעיקרו: קבלת אחריות. יחדיו, מוביל התהליך לשמחתו של חג הסוכות, חג האסיף.

ח' תשרי תשע"ח

לצד הביטויים השגורים והמקובלים ביחס לתפקיד האדם בעולמו, נדמה שבשנים האחרונות זוכה הביטוי "לקיחת אחריות" לניצני עדנה והתחדשות. מנהלים רוחניים ("משגיחים"), הרגילים לשלב בשיחותיהם עקרונות של עלייה בעבודת ה', בתיקון המידות, בהתמדה בלימוד התורה, וכך הלאה, יזכירו היום (לפחות אחדים מתוכם) גם את היסוד של לקיחת אחריות. כלומר, עידוד, ברמה כזו או אחרת, לפתח תודעה של עצמאות ערכית ומעשית בגשם וברוח, ולהפחית את מידת ההסתמכות הפסיבית על גורמים חיצוניים – אם המוסד, אם החברה, ואם המדינה.

ייתכן שהמגמה הזו, המבורכת לדעתי, צומחת מתוך הגידול הטבעי של החברה החרדית. בעבר היה מדובר בחברה קטנה יחסית, כזאת שיכלה לאפשר לעצמה "לקחת אחריות" במובנים רבים על הפרטים שלה, ולדאוג פחות לפיתוח האחריות האישית שלהם. כיום, נדמה שגודל החברה והמגוון העצום שהיא מציעה דורשים את ציוד הפרט בכלים מוגברים של יכולת לקיחת אחריות על עצמו. ערך לקיחת האחריות חשוב לכל אדם באשר הוא, אך הוא הופך חיוני יותר בחברה העוברת מקבוצה הומוגנית וקולקטיבית לחברה הטרוגנית ומופרטת יותר.

גדלותו של אדם נמדדת לפי מרחב התחומים שעליו הוא אחראי. אדם שאחרים סמוכים על שולחנו, גם אם הוא קטן בשנים, "זהו גדול"

טענתי המרכזית היא שלתביעה המוסרית ללקיחת אחריות של האדם על עצמו שורשים עמוקים במסורת ישראל. תביעה זו נגזרת מתוך עיקרון ההידמות אל הקב"ה: הקב"ה אינו נדרש לדבר ומשפיע מטובו לברואיו, כך גם האדם נדרש לקחת אחריות – תחילה על עצמו, ובהמשך על משפחתו, סביבתו, וקהילתו, הכל לפי מה שהוא אדם. מסיבה זו אדם עני ואביון, שאינו מסוגל לקחת אחריות אפילו על עצמו, נחשב במשנת חכמים כמת.[1] כפי שביאר המהר"ל, "לפיכך העני נחשב כמו מת, לפי שהוא מקבל מאחר ואינו חי כלל מעצמו, ודבר זה לא נקרא חי, רק מי שהוא חי מעצמו זה נקרא שהוא חי".[2] מעבר לרמה הבסיסית של לקיחת האחריות, גדלותו של אדם נמדדת לפי מרחב התחומים שעליו הוא אחראי. אדם שאחרים סמוכים על שולחנו, גם אם הוא קטן בשנים, "זהו גדול".[3] ככל שמעגלי הסמוכים על שולחנו רחבים יותר, כך "גדלותו" גדולה יותר.

אין אפשרות להקיף את הנושא הרחב של לקיחת אחריות במאמר בודד, קל וחומר בדברים קצרים בלבד. במאמר זה אסתפק אפוא בשרטוט  קווים למידת "לקיחת האחריות" לאור מועדי חודש תשרי שבעיצומם אנו נמצאים. תחילה אעמוד על עיקרון לקיחת האחריות שיסודו במידת הדין, כפי שהיא מתבטאת ב"ראש השנה". משם אמשיך את קו המחשבה מתוך עיון בכפרת העוונות והחזרה בתשובה של יום הכיפורים. בסיכום הדברים אוסיף כמה הערות על האתגרים הספציפיים של לקיחת אחריות כיום.

 

קדימותה של מידת הדין

ידועה שאלת ר' ישראל סלנטר בעניין קדימות ראש השנה ליום הכיפורים: הרי היה עדיף לכאורה שראש השנה יחול דווקא לאחר יום הכיפורים, ולא לפניו, כך שנגיע למעמד של יום הדין רק לאחר שחזרנו בתשובה שלמה על חטאותינו, וכך נכתב מיד לחיים? ר' ישראל מיישב, לפי דרכו, שעל האדם להגיע ליום הכיפורים רק לאחר שעבר תהליך ארוך של הכנעה ושברון לבב, הכרוך מעיקר טבעו בעמידה בדין.

עם זאת, ניתן להציע גם הסבר כללי יותר לסדר המועדים, הנובע מתוך הקשר בין המידות "דין" ו"רחמים". ראש השנה מייצג את מידת הדין, התובעת גמול א-להי ישיר ומדויק על מעשי האדם, ואילו יוה"כ מייצג את מידת הרחמים, החורגת משורת הדין ונותנת לאדם גם שלא בהתאמה מלאה למעשיו. כלל הוא ש"אין מרחמים בדין": בתוך בית הדין, מקום עשיית הדין, אין מקום לחריגה משורת הדין.[4] מכאן נראה שאילו יום הרחמים היה מקדים את ראש השנה, הרי שהדבר היה שולל את טהרת הדין של היום, שתחולתו הייתה מוגבלת למצב שכבר חל עליו מידת הרחמים. נמצא שכדי שיום הדין יבטא את מידת הדין בטהרתה, בהכרח עליו להיות קודם ליום הרחמים.

במידת הדין כל דבר בא על מקומו המדויק. אין אפשרות של חריגות. האדם, בהתאם לכך, מקבל את המגיע לו – לא פחות ולא יותר. הוא מרוויח את שכרו ביושר

קדימותה של מידת הדין למידת הרחמים מבוארת בדברי חז"ל, שאמרו שכאשר דן הקב"ה את העולם מידי יום, "כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה, עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים" – תחילה יושב על כסא דין, ורק לאחר מכן (כשרואה שנתחייב העולם כלייה) יושב על כסא רחמים. אכן, סדר זו התקיים כבר בבריאת העולם, כפי שאמרו חכמים (על דברי הכתוב "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱ-לֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם"[5]):

"ה' א-להים" – למלך שהיה לו כוסות רקים. אמר המלך: אם אני נותן בהם חמין, הן נבקעים; צונין, הן מקריסין. מה עשה המלך? ערב חמים בצונין, ונתן בהם, ועמדו. כך אמר הקדוש ברוך הוא: אם בורא אני את העולם במידת רחמים, הוי חיטוייה סגין [יהיו חטאיו מתרבים]; במידת הדין, אין העולם מתקיים. אלא הריני בוראו במידת הדין ובמידת רחמים, והלווי יעמוד.[6]

אם שם "א-להים" מייצג את מידת הדין, ואילו שם הוי"ה ב"ה את מידת הרחמים, עולה כי מידת הדין קודמת, בסדר המהותי של הדברים, למידת הרחמים. שם א-להים קודם לשם הוי"ה בתיאור התורה של בריאת העולם, בתחילה נאמר "בראשית ברא א-להים", ורק לאחר מכן " ביום עשות ה' א-להים". וכן כתב רש"י בתחילת התורה: "ולא אמר ברא ה', שבתחילה עלה במחשבה לבראתו במידת הדין; ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין". "מחשבתו הראשונה" של הקב"ה הייתה לברוא את העולם במידת הדין לבדה.

במידת הדין כל דבר בא על מקומו המדויק. אין אפשרות של חריגות. האדם, בהתאם לכך, מקבל את המגיע לו – לא פחות ולא יותר. הוא מרוויח את שכרו ביושר, בדין – וכנ"ל בנוגע לעונשו. הקב"ה אמנם ראה ש"אין העולם מתקיים" – אין העולם סובל את רמת הדיוק והתביעה של מידת הדין – ולכן "עמד ושיתף עמו מידת הרחמים". אך גם לאחר שיתוף מידת הרחמים, אין הדין מתבטל; עניין הרחמים הוא לאפשר את המשך קיום העולם, כאשר בסופו של יום מידת הדין תתקיים בו. עם זאת, מידת הדין עצמה, ניתן לומר, תובעת את שיתוף מידת הרחמים – שכן רק על-ידי שיתוף הרחמים יכולה מידת הדין להתקיים בעולם.[7]

להלן נראה מדוע מידת הדין היא העומדת בבסיס "תורת האדם" ואורחות חייו.

 

נהמא דכיסופא

רעיון הדין העומד בבסיס בריאת העולם הורחב על ידי הרמח"ל. לדבריו הידועים, היסוד הראשוני של בריאת העולם הוא חסדו האינסופי של הקב"ה – רצונו להיטיב לברואיו. ואולם, צורת ההטבה חייבת לבוא דווקא "ביגיע כפם" – בדין ולא בחסד:

ואמנם, כדי שתהיה ההטבה הטבה שלמה, ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא יישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב, כמי שמקבל צדקה מאחר. ועל זה אמרו (ירושלמי ערלה פרק א, הלכה ג), "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה" [מי שניזון מהאחר מתבייש להביט בפניו].[8]

כלומר, מן ההכרח שהטבת ה' כלפי האדם תהיה בדרך של תמורה וגמול, בדרך של דין, כמי שמרוויח את שכרו ולא כמי שמקבל מתנת חינם.

מן ההכרח שהטבת ה' כלפי האדם תהיה בדרך של תמורה וגמול, בדרך של דין, כמי שמרוויח את שכרו ולא כמי שמקבל מתנת חינם

בדרך זו, כפי שהרמח"ל מבאר במקור אחר, יכול האדם להידמות לא-להים עצמו: כפי שהא-להים "עצמאי" לחלוטין בקיומו, ואין קיומו תלוי באחרים,[9] כך לא תושלם ההטבה עם האדם אלא באופן של שכר וגמול, בדין. סיבת קיומו הראשונה של האדם היא רצון ה' להיטיב עם ברואיו, אך בסופו של יום קיומו – ובעיקר, קיומו הנצחי שבו מתמקד הרמח"ל – אינו תלוי אלא בעצמו, במעשיו ובגמול שאליו זוכה בתמורה להם.[10]

העולם אינו עומד בגרסה הטהורה של מידת הדין, ומידת הרחמים הינה חלק מהותי של קיום העולם ושל הקיום האנושי, אבל בסיס הקיום נשאר מידת הדין. וכן אנו מברכים על ראיית קברי ישראל: "אֲשֶׁר יָצַר אֶתְכֶם בַּדִּין, וְזָן וְכִלְכֵּל אֶתְכֶם בַּדִּין, וְהֵמִית אֶתְכֶם בַּדִּין, וְיוֹדֵעַ מִסְפַּר כֻּלְּכֶם בַּדִּין, וְהוּא עָתִיד לְהַחֲיוֹתְכֶם וּלְקַיֵּם אֶתְכֶם בַּדִּין".[11]

לאור האמור, מובן שהדין של ראש השנה קודם, בסדר המהותי, לרחמים של יום הכיפורים. כעת אשתדל לתרגם וליישם את הדברים בתוך המציאות האנושית.

 

בחירה, דין, אחריות

לפי משמעה המקובל במקרא ובדברי חכמים, עשיית דין – שעיקר הוראתה משפט בין יריבים[12] – מחייבת שני צדדים לסיפור נתון, שגזר הדין בא להכריע ביניהם. אלמלא שני צדדים, אין אפשרות של עשיית דין.

לדוגמה, מובן מאליו שאין צורך להגיע לבית המשפט כאשר מדובר בקנס מנהלי כלשהו, או בדו"ח חנייה. הצורך בדיון ובהכרעת הדין, שלבים הדורשים הופעה בבית המשפט, מתעורר רק כאשר האדם הנקנס או מקבל הדו"ח טוענים לאי-צדק. אם הרשות עומדת בשלה, הרי שיש בשאלה שני צדדים, והיא דורשת את הכרעת שופט בבית המשפט. כן, אין צורך ב"מושב בית דין" כאשר שני אנשים באים רק "לשאול שאלה", ללא חילוקי דעות ביניהם. אולם, כאשר בתהליך שאלת השאלה מתברר שכל צד רואה אותה במבט שונה מאד (מניסיוני, נדירים המקרים שזה לא המצב), אזי נדרש המשיב לכנס "מושב בית דין" כדי לפסוק את הדין בין הצדדים. בסוף התהליך הדין "מוכרע", "נפסק", "נגזר" – מילים המורות, כל אחת בצורתה הייחודית, על הגעה למסקנה מוחלטת מתוך מצב ראשוני של שני צדדים.

היכולת לעשות דין היא תכונה מיוחדת לאדם. מכל יצורי תבל, רק האדם יכול לקיים בעצמו שני צדדים, ולבחור ביניהם

היכולת לעשות דין היא תכונה מיוחדת לאדם. מכל יצורי תבל, רק האדם יכול לקיים בעצמו שני צדדים, ולבחור ביניהם. יסוד הבחירה, וכלי הניתוח השכלי המאפשרים את הבחירה בין שני צדדים, שמורה בבלעדיות למין האנושי. האדם הינו "בוחר", בניגוד לשאר הבריאה, בכל אורחות חייו: מהבחירות הטריוויאליות ביותר של מתי וכמה לאכול, ועד הבחירות הגורליות ביותר של שותף או שותפה לחיים, מקצוע ללימוד ולעיסוק, ומקום מגורים. בעיקר, עליו להפעיל את כוח הבחירה בהכרעה בין הטוב לבין הרע: "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים – לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ".[13] בהכרעה בין הצדדים, בין הטוב לבין הרע, הברכה והקללה, מקיים האדם בעצמו את הדין.

ואולם, מעשה הדין אינו מסתיים בבחירה עצמה. מתן כוח הבחירה לאדם גוזר עליו עול שאינו מן הקלים: לקיחת אחריות על מעשיו. בזה שהוא בוחר, הופך האדם אחראי על בחירותיו, על הדרך שילך בה ועל המעשה אשר יעשה. למידת אחריות זו שתי פנים. הצד האחד של המטבע הוא כאמור לקיחת אחריות על הבחירה: האדם הבוגר חופשי לבחור כרצונו, ועליו לבד מוטלת האחריות. הצד שני שלו הוא שעל האדם הבוחר לשאת באחריות על התוצאות של מעשיו – מה שמכונה כיום אחריותיות (accountability). כיון שהאדם עצמאי בבחירותיו, כלומר, שמעשיו הם "על אחריותו בלבד", הרי שתוצאות המעשים נזקפים אך לו לבדו, אם לזכות ואם לחובה.

מתן כוח הבחירה לאדם גוזר עליו עול שאינו מן הקלים: לקיחת אחריות על מעשיו. בזה שהוא בוחר, הופך האדם אחראי על בחירותיו

לפי דרך זו, ואולי בניגוד למקובל, מידת הדין מתקיימת במעשה האנושי שיש בו הכרעה בין שני צדדים, ומחייבת את הגמול על אותו המעשה. כלומר הדין אינו גזרה הנוחתת על האדם מלמעלה מתוך כעס א-להי, אלא עצם אחריות האדם על מעשיו גוזרת שיישא בתוצאותיהם.

 

ראש השנה ואחריות האדם

ביום ראש השנה, יום שלפי מסורת רווחת נברא בו האדם,[14] מתקיימות שתי ההוראות של דין – הבחירה עצמה, והנשיאה באחריות – במלוא עומקן.

מצד אחד, ראש השנה הוא "יום הדין", יום שבו "כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון".[15] על דין זה כתב הרמב"ם:

כשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק, נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע, נחתם למיתה. והבינוני, תולין אותו עד יום הכפורים. אם עשה תשובה, נחתם לחיים; ואם לאו, נחתם למיתה.[16]

כלומר, ראש השנה הוא היום שבו נותן האדם דין וחשבון על מעשיו, ונושא באחריות על תוצאותיהם.

ניתן אפוא לכנות את ראש השנה, יום הדין, "יום האחריות האישית". אנחנו מקבלים אחריות על עצמנו במעשה הבחירה – בחירה להמליך את הקב"ה עלינו. ואנחנו נושאים באחריות על מעשינו

אך מהצד השני, ראש השנה הוא "יום תרועה", שמשמעו העיקרי המלכת הקב"ה עלינו – כפי שניתן ללמוד מתפילות היום, העוסקות ברובן המכריע במלכות שמים. ביום ראש השנה, יום הדין, מוטל אפוא על האדם לעשות את מעשה הבחירה המשמעותי ביותר עבור האדם – לבחור במלכות שמים. ראש השנה, יום שבו אנו נידונים על מעשינו, קורא לנו לממש את מידת הדין הגלומה בנו בבחירה במלכות שמים. אותו "כתר" שעמו בחרנו להמליך את הקב"ה בראש השנה מספק "כותרת" לשנה הפותחת, ולאורו נבחנות הבחירות הנעשות לאורכה.

ניתן אפוא לכנות את ראש השנה, יום הדין, "יום האחריות האישית". אנחנו מקבלים אחריות על עצמנו במעשה הבחירה – בחירה להמליך את הקב"ה עלינו. ואנחנו נושאים באחריות על מעשינו בדין שהקב"ה גוזר עלינו. כפי שמציין הר"ן,[17] הדין המתקיים ביום ראש השנה נרמז במזלו של חודש תשרי – כפות מאזניים. מצד אחד, המעשים של השנה החולפת עומדים על כפות המאזניים, ממתינים להכרעה. מהצד השני, המעשים של השנה הבאה, אלו שיושפעו עמוקות על-ידי בחירתנו ביום ראש השנה, עומדים אף הם על אותן כפות מאזניים. על שניהם אנו לוקחים אחריות; הדין נעשה בשניהם גם יחד.

 

חטאים שיום כיפור אינו מכפר עליהם

יום הכיפורים הוא היום הגדול שבו מגלה הקב"ה את רחמיו המרובים על עמו. ביום הזה התרצה הקב"ה לאחר חטא העגל, קיבל את תשובת העם ונתן לוחות שניות למשה בהר סיני – ונקבע אותו היום לדורות כ"קץ מחילה וסליחה לישראל".[18]

כאמור לעיל, הרחמים של יום הכיפורים באים דווקא לאחר הדין של ראש השנה, הקב"ה יושב על כסא רחמים דווקא לאחר ישיבתו על כסא דין: הוא "עומד מכסא דין ויושב בכסא רחמים".[19] אולם, יש לבאר את משמעות עמידה זו עבור האדם: כיצד צועד האדם מראש השנה ליום כיפור, בדרך המובילה מן הדין אל הרחמים? לאור המבואר לעיל, ארצה להציע כי הצעד הראשון חייב להיות לקיחת אחריות אישית על מעשיו – עמידה בדין. כיון שהכיר באחריות שלו על מעשיו, יכול האדם לחזור בתשובה עליהם – תשובה הסוללת את הדרך מדין לרחמים. כלשון חכמים:

ר' ברכיה פתח: "תקעו בחדש שופר" (תהלים פא) … בחדש זה תחדשו מעשיכם, בשופר – בחדש הזה שפרו מעשיכם. אמר להן הקב"ה לישראל: אם שפרתם מעשיכם, הריני נעשה לכם כשופר הזה. מה שופר זה מכניס בזו ומוציא בזו, כך אני עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים, והופך לכם מדת הדין למדת רחמים. אימתי? "בחדש השביעי.[20]

התשובה, מלאכת החודש השביעי, היא ההופכת את מידת הדין לרחמים, עד ליום הכיפורים. מדובר אמנם ביום שמידת הרחמים שולטת בו – אך הדרך אליו סלולה בתשובה. רחמי היום שמורים דווקא למי שחוזר בתשובה, תשובה שמתחילה מנקודה זו של קבלת אחריות על המעשים.

כיון שהכיר באחריות שלו על מעשיו, יכול האדם לחזור בתשובה עליהם – תשובה הסוללת את הדרך מדין לרחמים

יתרה מזו, דווקא כפרת יום הכיפורים גוזרת את חובת החזרה בתשובה: "יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים".[21] מידת הרחמים של יום הכיפורים מחייבת חזרה בתשובה; רק מי שחוזר בתשובה זוכה לרחמי היום. אדם שמתנער מאחריות על מעשיו, וממילא אינו חוזר בתשובה עליהם, אינו מצטרף למהותו של היום. ומקרא מלא הוא: "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ, וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם".[22]

כלומר, אמנם מידתו של יום הכיפורים שונה מהותית ממידתו של ראש השנה. זה דין, וזה רחמים. הראשון, תמונה ארצית של שני צדדים, והשני, התרוממות למעלה מהטבע הארצי, נגיעה במקום שאין בו חטא ואין בו אחיזה לכוחות הרע. אך המסלול להגיע אל הרחמים דורש את הקדמת הדין; רק מי שעובר את שלב הדין יכול לזכות לשלב הרחמים.

תובנה בסיסית זו נלמדת מהסיפור של חטא אדם הראשון. כיון שנגלה חטאו, ביקש אדם הראשון להתנער מאחריותו על מעשיו: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל".[23] אדם הראשון אינו טוען בפשיטות שהאישה נתנה לו לאכול, אלא מדגיש בדבריו את חלקו של הקב"ה בחטא – " הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי". טענתו הייתה שבחירתו לא הייתה חופשית, וכי אף להקב"ה היה (לכל הפחות) חלק בחטא, שכן האישה שנתן לו גרמה לו לחטוא. במקום לקחת אחריות על המעשה, אדם הראשון התנער מאחריות – על דרך האישה, שאף היא האשימה את הפיתוי של הנחש – ובכך שלל מעצמו את האפשרות של חזרה בתשובה, והזכייה למידת הרחמים. את הפסוק המוזכר לעיל, "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם", קוראים חז"ל על אדם הראשון, ש"לא רצה לחזור בתשובה".[24] מדרש אחר מייחס את חומרת העונש שהושת עליו דווקא להתנערותו מאחריות: כיון שהיה "עז פנים" שסרב להכיר בחטאו, הרי ש"עֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא" – "אף הקדוש ברוך הוא שינה פניו וטרדו מגן עדן".[25]

יש לציין כי דברים אלו עולים יפה לשיטת חכמים, הסבורים ש"עיצומו של יום הכיפורים" אינו מכפר אלא למי ששב בתשובה.[26] יום הכיפורים הוא יום של רחמים, ויש בו כוח של כפרה – אך על-מנת שיזכה בו על האדם לחזור בתשובה, ולא להתנער מן החטא כפי שעשה אדם הראשון. זו הדעה שנפסקה להלכה ברמב"ם ובשאר הפוסקים.

אמנם סבור רבי שאין צורך להשלים את תהליך התשובה כדי לזכות בכפרה, אך אין מנוס מלקיחת הצעד הראשון והבסיסי ביותר של קבלת אחריות על המעשים

ואולם, אפילו לפי שיטת רבי, הסובר ש"על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכיפורים מכפר",[27] אפשר להציע שהכוונה היא דווקא למי שאינו חוזר בתשובה, אך לא למי שכלל אינו מכיר באחריות על מעשיו. ביחס לאדם זה, המתנער מכל אחריות וכופר בעצם קיומו של החטא, מודה רבי שאין עיצומו של יום מכפר: אמנם סבור רבי שאין צורך להשלים את תהליך התשובה כדי לזכות בכפרה, אך אין מנוס מלקיחת הצעד הראשון והבסיסי ביותר של קבלת אחריות על המעשים. מי שאינו עושה כן חי בתודעה סובייקטיבית של ניקיון כפיים, של העדר חטא ועוון – וממילא לא ייתכן שחטאיו יכופרו.

בכך יבואר פשר שלשה החטאים שאין יום הכיפורים מכפר עליהם אף לשיטת רבי, שהם הפורק עול, המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ומפר הברית.[28] מי שחוטא בחטאים אלה שולל מעצמו את עצם ההכרה בחטא, ועמה את סגולת הכפרה של עיצומו של יום. הפורק עול כופר במציאות של חטא ושל שכר ועונש; המגלה פנים בתורה שולל את הממד המחייב של התורה (את ממד ההלכה); ומפר הברית כופר בקשר שבין הקב"ה לבין עמו ישראל. בכל אחד יש בהכרח התנערות מאחריות על מעשיהם, אם מצד הכפירה בעיקר, אם מצד הכפירה בהלכה המחייבת, ואם מצד שלילת הברית. ממילא, אין יום הכיפורים מכפר עליהם.

 

לשוב הביתה

בתהליך של חזרה בתשובה עולה העיקרון של "לקיחת אחריות" לממד נוסף. מצוות התשובה תובעת מאתנו לא רק את ה"לקיחת האחריות" הבסיסית על מעשינו, כלומר, את הכרה העקרונית שאנחנו פועלים מתוך בחירה אישית התלויה רק בנו, אלא אף את האחריות לתקן את התוצאות השליליות של בחירות שגויות. התשובה השלמה, זו המתרחשת בלבו של אדם, כוללת תהליך אישי מורכב, אך עיקרה פשוט, והיא מתבטא במצוות ווידוי, כפי שפסק הרמב"ם: "וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו".[29]

התשובה מחייבת אותנו לעשות סוויץ' מנטאלי, להפנות את הזרקור פנימה במקום החוצה, ולהגיע להכרה הברורה ש"אין הדבר תלוי אלא בי"

מהו עיקרו של וידוי? הרמב"ם מבאר: "הוידוי שנהגו בו כל ישראל 'אבל אנחנו חטאנו', והוא עיקר הוידוי".[30] עיקרו של וידוי הוא המילים הפשוטות והספורות "אבל אנחנו חטאנו". יש אמנם גורמים רבים; יש אמנם מגוון תירוצים, אינספור אילוצים. "אבל אנחנו חטאנו". התשובה מחייבת אותנו לעשות סוויץ' מנטאלי, להפנות את הזרקור פנימה במקום החוצה, ולהגיע להכרה הברורה ש"אין הדבר תלוי אלא בי"[31] – כלשון אלעזר בן דורדיא כאשר שב בתשובה על חטאיו. כיון שבא האדם  להכרה זו, הרי שבידו להגיע אף להחלטה ברורה לחדול מן החטא – עד שמעיד על עצמו את הקב"ה "שלא ישוב לזה החטא".[32]

קריאת התורה לתשובה היא קריאה לשוב אל עצמנו, לשוב למקום טהור ונקי, מצב קדום שהתקלקל ועוות כתוצאה מבחירות שגויות שבחרנו. אם בדין של ראש השנה עלינו לקבל אחריות במובן הכללי, להכיר בכוח הבחירה ולהפעילו לטובת המלכת הקב"ה עלינו, אזי ביום הכיפורים עלינו לפרוט את העיקרון לפרטיו: לדקדק בדרכנו ולפשפש במעשינו, מתוך הבנה שדבר תלוי אך בנו, וכי הוא אפילו טבעי לנו – "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".[33] לקיחת האחריות "מאפסת" את היחס שלנו לחטאים, ומחזירה אותם תחת שליטתנו. מתוך שליטה זו, בידינו להחליט שלא נחזור לעשותם לעולם.[34]

לקיחת האחריות "מאפסת" את היחס שלנו לחטאים, ומחזירה אותם תחת שליטתנו. מתוך שליטה זו, בידינו להחליט שלא נחזור לעשותם לעולם

יסוד זה נרמז בסיפור הגמרא אודות דמות בלתי ידועה בשם "רב רחומי". רב רחומי היה לומד תורה הרחק מביתו בבית מדרשו של רבא, והיה חוזר הביתה לאשתו אך פעם בשנה, בערב יום הכיפורים:

יומא חד משכתיה שמעתא [יום אחד נמשך בתלמודו], הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי [הייתה מצפה אשתו: כעת יבוא, כעת יבוא], לא אתא [ולא בא]. חלש דעתה, אחית דמעתא מעינה [חלשה דעתה, ירדה דמעה מעינה]. הוה יתיב באיגרא [היה יושב על הגג] – אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה [נשבר הגג תחתיו ומת].[35]

נראה שמנהגם של חכמים, כפי שנראה גם מסיפורים נוספים המובאים בגמרא, היה לחזור הביתה לנשותיהם בערב יום הכיפורים – מנהג שיש בו סמליות רבה ביחס לחזרה בתשובה, שעניינה "חזרה הביתה" לטהרת האדם וניקיונו המקורי. פירוש השם "רחומי" הוא אהבה. כמו מידת הרחמים, גם תכונת האהבה "מקלקלת את השורה" של מידת הדין. בערב יום הכיפורים, זמן של שיבה הביתה, של קבלת אחריות, רב רחומי אפשר לעצמו להימשך אחר אהבתו – אחר תלמודו – ובכך נכשל בקבלת אחריות זו, בחזרה אל ביתו ואל אשתו הממתינה. הגמרא מציינת את התוצאה הקשה של מותו של רב רחומי: כיון שלא קיים בעצמו את מידת הדין, אף לא זכה למידת הרחמים של יום הכיפורים.

כאשר אדם מקבל אחריות על עצמו, ומרוויח את שלו ביושר ובדין – אז הוא גם שמח במעשיו, נהנה מיגיע כפיו בזה ובבא. שמחת החג היא אפוא תוצאה ותולדה מתהליך קבלת האחריות של הימים שקדמו לו.

מי שכן זוכה "לחזור הביתה", לקבל אחריות ולזכות בדין עם שיתוף הרחמים של יום הכיפורים, זוכה אף לשמחתו של חג הסוכות, חג האסיף. שמחת החג המיוחדת לסוכות קשורה לכך שהאדם אוסף את שלו, שכן "רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו".[36] כאשר אדם מקבל אחריות על עצמו, ומרוויח את שלו ביושר ובדין – אז הוא גם שמח במעשיו, נהנה מיגיע כפיו בזה ובבא. שמחת החג היא אפוא תוצאה ותולדה מתהליך קבלת האחריות של הימים שקדמו לו.

יחד, התהליך של דין, רחמים ושמחה מהווה מיקרוקוסמוס של מכלול חיי האדם. תפקידנו הבסיסי הוא להרוויח את שלנו בדין. האפשרות לעשות כן תלויה בשיתוף רחמים, אליו אנו זוכים כאשר אנו חיים בדין ולא מתנערים מאחריות. השלב האחרון הוא איסוף התבואה מן השדות, והשמחה הנלווית לאדם הנהנה מיגיע כפיו.

 

תחומי האחריות

הגמרא מלמדת:

אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים. דאילו גבי ירא שמים כתיב "אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה'" (תהילים קיב, א) ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהילים קכח, א) – אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא; ולגבי ירא שמים "וטוב לך" לא כתיב ביה.[37]

רבים נתקשו בדברי חז"ל אלו. ההשוואה בין יראת שמים, שהיא מידה נעלה במישור הרוחני, לבין מי שנהנה מיגיע כפיו, לוקה לכאורה בהעדר התאמה מוחלט בין שני צדדי המשוואה (מה שמכונה incommensurability). איך קשורה מידת יראת שמים למידת הנהנה מיגיע כפיו?

נדמה שהמכנה המשותף בין יראת שמים לבין ערך יגיעת כפיים הוא קבלת האחריות

אולם, נדמה שהמכנה המשותף בין יראת שמים לבין ערך יגיעת כפיים הוא קבלת האחריות. במקום אחר למדו חכמים כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".[38] כלומר, התחום המכונה "יראת שמים", שיסודו חיים לפי מידת הדין, הוא המקום שניתן לאדם כדי לתת ביטוי מלא לבחירותיו. על-ידי בחירות אלו זוכה האדם לעצמאות רוחנית. הוא, והוא לבדו, אחראי על גורלו. מנגד, העיקרון של הנאה מיגיע כפיים מבטא את קבלת האחריות של האדם במישור הגשמי: האדם אינו מסתמך על אחרים, אלא לוקח את גורלו בידו, ונהנה דווקא מיגיע כפיו.

רבי חייא, הקובע כי "גדול הנהנה מיגיע כפיו", מחדש שעל מנת להשיג שלמות אנושית, על האדם לשאוף לקבלת אחריות אף במישור הגשמי, ולא רק במישור הרוחני. מעלה זו נקנית על-ידי מי ש"נהנה מיגיע כפיו".[39]

הימים הנוראים מלמדים אותנו את גודל המעלה של מי שמקבל אחריות על עצמו, מי שזוכה למעלת ה"עצמאות" ואי-התלות באחרים. מעלה זו חשובה כמובן במישור המעשי – מי שתלוי באחרים, אם בגשמיות ואם ברוחניות, עשוי יום אחד למצוא את עצמו מול שוקת שבורה, כאשר אותם "אחרים" מאכזבים אותו. אך היא חשובה לא פחות ברובד הפנימי, לקיום תפקידו הבסיסי של האדם ורצון הבורא בעולמו. רק על ידי קבלת אחריות יכול האדם להידמות לבוראו, ולהגיע מוכן ומצויד לזמן האסיף.

 

תמונה ראשית: Bigstock


[1] נדרים ז, ב; עבודה זרה ה, א.

[2] מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב העושר פ"ד.

[3] בבא מציעא יב, א-ב.

[4] כתובות פד, א.

[5] בראשית ב,ד.

[6] בראשית רבה יב, טו; שכל טוב, שמות ג, טו.

[7] את הניסוח הזה שמעתי פעמים רבות מפי מו"ר הגר"מ שפירא זצ"ל.

[8] ר' משה חיים לוצאטו, דעת תבונות, סימן יח.

[9] ראו בעניין זה ברמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק א, הלכות א-ג.

[10] ר' משה חיים לוצאטו, דרך ה' חלק א, פרק ב, סעיף ב.

[11] ברכות נח, ב.

[12] כגון בדברים יז, ח, "בין דין לדין", או ירמיהו ה, כח, "לא דנו דין יתום".

[13] דברים ל, יט.

[14] ראו בחידושי ר"ן על הרי"ף, ראש השנה דף ג, א; הר"ן מבאר דעה זו לפי שיטת ר' אליעזר ש"בתשרי נברא העולם", אך אחרים מבארים שהדברים נכונים אף לשיטת ר' יהושע. ראו בתוספות, ראש השנה כז, א. בספרות הקבלה יש אריכות גדולה בנושא, ואין כאן מקומו.

[15] משנה, ראש השנה א, ב.

[16] רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה פרק ג, הלכה ג.

[17] חידושי הר"ן על הרי"ף, שם.

[18] רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב, הלכה ז.

[19] כן נאמר בכמה מדרשים על תקיעת השופר ביום ראש השנה; ראו במדרש ויקרא רבה שיובא בסמוך.

[20] ויקרא רבה כט, ג.

[21] רמב"ם, שם.

[22] משלי כח, יג.

 

 

[23] בראשית ג, יב.

[24] מדרש תהילים ק; עי' עוד במדרש, שם: "כיון שראה הקדוש ברוך הוא שלא פתח בחרטה התחיל שואל לאשה מה זאת עשית, והיה חפץ שתאמר חטאתי שימחול להם, כשם שעשה לדוד שאמר חטאתי (ש"ב יב, יג), והשיב הנביא לפי שהודיתה גם ה' העביר חטאתך לא תמות (שם, שם), והיא לא עשתה כך, אלא בקשתה להחזיר החטא על הנחש, שנאמר ותאמר האשה הנחש השיאני וגו'".

[25] תנחומא חקת, סימן יז.

[26] יומא פה, ב; שבועות יג, א.

[27] שם.

[28] שם.

[29] רמב"ם, הלכות תשובה פרק ב, הלכה ב; לפי הרמב"ם, עיקרה של מצוות התשובה הוא הווידוי: "כל מצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא, שנאמר: איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו – זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה" (שם, פרק א, הלכה א).

[30] שם, הלכה ג.

[31] עבודה זרה יז, א.

[32] רמב"ם שם, הלכה ב; כוונת הרמב"ם אינה שהקב"ה מעיד זאת על האדם, אלא שהאדם מעיד את הקב"ה עליו ששוב לא יחטא, כביטוי לעוצמת החלטתו לחזור בתשובה.

[33] דברים ל, יד.

[34] במאמר זה לא אעסוק בשאלה של פירעון שטר החוב של החלטה זו – איך בפועל יש להימנע מהחזרה לחטא, גם לאחר שעברה ההתעוררות של יום כיפור. כמובן שזה סיפור מורכב, שאין כאן מקומו.

[35] כתובות סג, א.

[36] בבא מציעא לח, א.

[37] ברכות ח, א.

[38] ברכות לג, ב.

[39] כאמור, לא אאריך כאן ביחס שחז"ל קובעים בין השניים. ועי' במהרש"א, שביאר שמי שנהנה מיגיע כפיו, והינו גם כן ירא שמים, גדול ממי שהוא ירא שמים בלבד.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל