באשר תלך נעקוב

תלמידיו לעומת זאת נראו בעיניו כחדשים. לבדו בשולחן מרוחק, על ערימת פרפלאך נמוכה מתמיד, התבונן בהם כשאכלו צהריים. אלעזר נראה לו עצוב. יוסף כמו גדל בבת אחת. אחד אחד סקר אותם, וגל של חיבה מילא אותו לחצר הקטנה שלו. עד לא מזמן היו ניגשים אליו מיוזמתם, מבקשים עידוד, עצה או סתם אוזן קשבת. כולם בישיבה ידעו שאפשר לגלות לו הכל. מי מאותם מאות אנשים ללא שם ביקש לדבר אתו? לשאול לדעתו? לשלוח לו איזה קוויטלאך, אפילו וירטואלי? כשנכנס לכיתה, לימד בלהט שלא היה בו כבר זמן רב.

שתף את הסיפור:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

"מה הרבי מברדיצ'ב היה אומר על הוואטסאפ?

סנגורם של ישראל היה אומר: כלי הקרוי כך, כלי המאפשר לדרוש בשלומו של כל יהודי, היש דבר נפלא מזה?

װאָס הערט זיך, יהודי יקר, װאָס הערט זיך? כבר למדת תורה היום? כבר קראת את הוואטסאפ היומי?

דבר גדול זה, יהודים, דבר גדול מאד. לחיצה אחת, ובום! מתן-תורה בזעיר אנפין. הוורט היומי מוטל לקבוצה ובן-רגע, כהרף-עין, האדוות מתרחבות ומתפשטות מעבר לימים ויבשות. וכל העם שומעים את הקולות ורואים את ההתראות, ומיד אצים רצים כדי להתחבר, כאיש אחד, אל תורתנו הקדושה.

ועדיין לא התחלנו לספר בשבחם של הקב"חים! מאות קב"חים רוחשים ותוססים גמילות-חסדים יומיומית, מהקפצות לבתי-חולים וחלוקת תהילים, ועד להשאלות חפצים והכנסות כלה. הרשת היהודית המפורסמת מעולם לא היתה גדולה וחזקה יותר.

נכון, העצמות עודן יבשות, אולם עינינו חוזות במעט מן הדם השב לזרום בכבלים ובתדרים, נישא עד לאיברים המרוחקים ביותר בגוף המכונה עם ישראל. אשרי הדור החוזה בפלא פלאות שכזה. אשרי האצבעות המקלידות דברים שבקדושה."

מילים אלו שלח שמחה-חיים שלזינגר בבוקר מרחשוון אחד, מיד בתום תפילת שחרית. כשהגיע ל"שים שלום" כבר סיים לנסח את עיקרי הדברים בראשו, ובעת שכרע ב"עלינו", עלה בדעתו חזון הכבלים-עצמות, וחיוך מרוצה התפשט על פניו. אתמול שוב יצא יתד במתקפה נגד "הפטפטת הקבוצתית האינסופית", והאשים את הוואטסאפ ב"איבוד צורת אדם והשחתת הנפש". שמחה-חיים אהב את זעקות השבר ואת הביטויים הנרגשים, והשפעתם עליו דמתה להשפעת הצלילים הפותחים את החדשות. אף-על-פי שדרכו היתה הפוכה, העריך את להט העורכים, והיה שותף לדעה שתפקידו של עיתון הוא בראש ובראשונה לחנך.

בכל בוקר שלישי, לאחר התפילה, היה גורר את הסטנדר למטבח, פורש עליו את העיתון ומתיישב בכסא הפלסטיק, לצד רוגלעך טריים, כוס שוקו חם וטובי. מאז שפרסם את מודעת ההכתרה, חש הכרת טובה לעיתון הוותיק, ולאות תודה גמל לו בדפדוף אטי וקפדני, כולל עמודי הפרסום ומודעות האירוסים. רבים מרעיונותיו, כמו זה שעלה במוחו היום, חב לעורכים הנאמנים, וככל שנזעקו יותר, כך נהנה יותר מן האתגר. כעת, עודו עטור תפילין וטלית, דילגו אצבעותיו השמנמנות מאות לאות בזריזות מפתיעה, ורק שתי שגיאות הקלדה היה עליו לתקן. הוא התלבט אם להוסיף אימוג'י נחמד, אך משלא מצא אחד מתאים ויתר ורק חתם:

שלכם,

האדמו"ר מצ'רנוב

האדמו"ר גלגל את התפילין והכניס אותן לנרתיק הישן שטובי הכינה לו כשהתארסו, לפני שמונה עשרה שנה. בקושי הספיק לקפל את הטלית, וכבר רטטה הקבוצה "רטטים של קדושה", כפי שנהג לתאר לטובי.

"יישר כח, רבנו!"

"שכוייח גדול!"

"תודה רבה. סוף סוף מישהו שלא יוצא חרמה נגד הווצאפ וסכנותיו האיומות."

"יפה דרשת."

"עכשיו יש לי מה לענות לכל המלכלכים נגדו!"

"אהבתי! אני יכול להעביר את זה?"

"מה זה קב"חים??"

"קבוצות חסדים, אח שלי."

"אה, אז גם אנחנו קב"ח."

"???"

"קבוצת חסידים."

"חחח סגור, הקב"ח של צ'רנוב."

מרוצה, סגר האדמו"ר על הטלית את הרוכסן של הנרתיק השני, התואם. כמה מחבריו ניגשו אליו והתעניינו איך מתקדמת בניית בית-הכנסת. בית-הכנסת לא היה אלא קרוואן צנוע בקצה רחוב שמעיה, אולם האדמו"ר כבר תלה שם שלט גדול שהזמין מבית-הדפוס המקומי: "בית הכנסת שם-טוב" ומתחת, באותיות קטנות יותר: "מרכז צ'רנוב העולמי". הוא עדכן את המתפללים שחנוכת בית הכנסת תתקיים, בעייזר ה', בנר ראשון של חנוכה. כולם מוזמנים, תהיה סעודה כיד האדמו"ר, ודגים מלוחים בשפע.

האדמו"ר יצא לרחוב ועלה במעלהו אל הישיבה הקטנה שבה לימד בשעות הבוקר ואחר הצהריים. אל הישיבה הזו הגיעו פליטים מישיבות אחרות, או כאלה שלא היה להם סיכוי או רצון להתקבל לישיבות בעלות שם טוב יותר. האדמו"ר לימד אותם על שור שנגח ועל שניים אוחזין בטלית, והם לימדו אותו לאחוז בסמארטפון. את הפלאפון היה מכנה בחיבה "אויבער חוכם", אבל האמת שהתפעל עד מאד מן החכמה הטמונה בו. לפני שנכנס בשער, האט את הילוכו ובדק את האויבער חוכם שלו שנית.

  •  

"כן, אבל תכלס, הבעל-שם-טוב לא היה מחזיק וואטסאפ…"

זה היה דור-נחמן. דור-נחמן, שהתעקש שיקראו לו תמיד בשני שמותיו, היה תרומתו של יצחק בן החמש-עשרה לחלום של רבו. היה זה לפני כשנה, באחת מארוחות הצהריים שנהג האדמו"ר לאכול עם תלמידיו. על צלחת עוף וערימת פרפלאך גבוהה, שיתף את הנערים בתכניותיו, אחר שבאותו בוקר פיקח על הצבת הקרוואן המשומש. קירותיו היו שומניים מכתמי קיגל, והתקרה נראתה כאילו הקרוון היה הפוך פעם, אך אלו לא ריפו את רוחו של האדמו"ר. הוא אמר שהקירות ספוגים בשאריות של שמחות מצוה. האדמו"ר קינח בקלמנטינה שגרעיניה החליקו מאצבעותיו, וביקש מתנדבים שיעזרו לו לנער את האבק מצ'רנוב. יצחק, שישב שני כסאות לידו, הזכיר בגאוה את עבודות השיפוץ של אחיו. "הוא יכול לעשות הכל, והוא ממש ממש טוב." מרכז צ'רנוב לא יכול היה להרשות לעצמו יהודים, אבל דור-נחמן בן העשרים הסכים להוריד מחירים לטובת רבו של אחיו הקטן.

האדמו"ר השתהה רגע ליד השער. המילים של דור-נחמן לא נעמו לו כל כך. לפעמים התחרט שצירף אותו לקבוצה, אבל מיד היה נוזף בעצמו. דור-נחמן עזר לו המון. וחוץ מזה, איזה מין בעל-שם-טוב הוא יהיה לו יקבל אליו רק את הטובים? הוא התעשת, הקליד "צודק, אבל בשמים לא ישאלו אותך למה לא היית הבעל-שם-טוב, אלא למה לא היית דור-נחמן…" והוסיף סמיילי. מזל שעל החיוך שלו תמיד אפשר לסמוך.

דור-נחמן היה מגיע למרכז צ'רנוב בערבים, והאדמו"ר גילה כלבויניק בעל ידי זהב. היו לו פתרונות יצירתיים וזולים כמעט לכל בעיה שהתגלעה, והוא הכיר בעלי מקצוע רבים. מראהו היה ממוצע בכל פרמטר, אבל ליד האדמו"ר נראה קטן.

"גם אתה תוהה על השילוב, נכון?" קבע בערב הראשון, אחרי שקבוצת המתנדבים סילקה את הפסולת הגסה וטאטאה את החול והאבק. האדמו"ר הנהן, ודור-נחמן חייך בניצחון. אמא שלו, סיפר, התקרבה לחסידות ברסלב בהריון שלו, והחליטה שהבן שייוולד יקרא נחמן. אבא שלו סירב בתוקף, והתעקש שיתנו לו שם נורמלי. הם התפשרו על שם שני, ואביו בחר בקפידה שם שאי אפשר לגמגם אותו. "תנסה," דחק באדמו"ר, והלה הסכים שדור בלתי ניתן לגמגום. כמה שנים מאוחר יותר התגרשו הוריו והוא, אמו ואחיו הקטן עברו לקרית-ספר, "תקועים כמו חור בקיר שאף שפכטל לא יצליח לטשטש".

ערבים שלמים עבדו דור-נחמן והאדמו"ר זה לצד זה. דור-נחמן בג'ינס כהה וחולצת טריקו דהה, שבאורח פלא נותרו תמיד נקיים, והאדמו"ר בפאות קשורות זו בזו מעל ראשו, מכנסיים שחורים שנדחפו ברישול לגרביו וחולצות לבנות מיוזעות שהיה שומר למצבים מעין אלה. הם סיידו את הקירות וצבעו אותם עד שידיו של האדמו"ר כבדו "כמו ידיו של מוישה רבנו". הם קרצפו את השירותים, התקינו מדפים, ייבשו רטיבות. מדי פעם היה דור-נחמן מביט באדמו"ר מן הצד, משועשע. הוא הופתע מן האנרגיה והלהט של האדמו"ר העגלגל בעל הלחיים האדמדמות, והתרשם שהמרכז העולמי שהם בונים באמת נוגע ללבו. 

גם בניו של האדמו"ר היו נלהבים מן הפרויקט. לעתים קרובות היו מגיעים להושיט יד, והוא היה שולח אותם, להקה פרועת פאות על אופניים, לקנות ברגים, או להשאיל מזילבר את המקדחה. אפילו אברימי הקטן, ילדו השמיני של האדמו"ר שלא מזמן עשו לו חלקה, היה מבקש לבוא, מלווה באחותו. דור-נחמן אהב לראות איך, אף שלא היה סיכוי שתזוז, היה תופס את הכיפה הענקית בידיו ורץ אל אביו, משמח אותו בקריאה צווחנית בחומש. גם טובי, שהיתה נוחה לפרגן, תמכה ברעיון, ורק הודיעה, כשסיפר לה על המודעה שהוא רוצה לפרסם, שהיא לא מתכוונת להיות הרבנית.

"טובי," ענה, "את שמעת על הרבנית מצ'רנוב?"

"לא," אמרה מיד. 

"נו, מצוין," חייך. "גם אני לא."

ערב אחד, בעודו עוצר למנוחה עם הפלאפון שלו על דלי צבע הפוך, גילה דור-נחמן שהוא חבר בקבוצת הצ'רנובים. הוא הרים את הראש וראה את האדמו"ר מחייך חיוך רחב. "מה אתה אומר? זכית להיות במניין הראשון!" דור-נחמן לא רצה להרוס לאדמו"ר, ורק אמר בלגלוג שהוא יישאר אם נראה לאדמו"ר שהוא ראוי מספיק להיות חלק מן החצר שלו.

"החצר הזאת פתוחה לכולם."

"גם לחוזרים בתשובה?" הקשה.

"כמובן. כולם כולל כולם."

"גם לספרדים?"

"לא משנה העדה, לא משנה החוג, כולם צ'רנוב."

"גם לנושרים?"

"אני אדמו"ר שיורד אל העם."

למן אותו ערב היו האדמו"ר והפלאפון שלו, לדעתו של דור-נחמן, אויבער פעילים. בזה אחר זה פרסם האדמו"ר קטעי טקסט או סרטונים קצרים שבהם דרש דבר תורה, לעתים פעמיים ביום. הוא היה משתף את הקבוצה בהתקדמות של מרכז צ'רנוב, אך בו בעת מזכיר להם שצ'רנוב אינה נמצאת במקום אחד, אלא היא "חובקת עולם". את העדכונים ליווה בתמונות מבית הכנסת, ולפעמים גם של עצמו, מעמיס חומשים בארונות או מחזיק מקדחה. האדמו"ר-הפועל מצא חן בעיני האנשים, מרביתם נערים ובחורים, והקבוצה גדלה מיום ליום. בתוך חודש כבר מנתה כמאה חברים.

דור-נחמן החל להתרגל לכך שמדי עשר דקות היה האדמו"ר עוצר, לוקח את הפלאפון וגולל את התגובות. לעתים גלל במשך דקה ארוכה. פעם אחת עמד לעלות על סולם, אבל בכל פעם שהגיע לשלב האחרון צפצף הפלאפון, והוא מיד ירד לבדוק את החוכם שלו, ככה שלוש פעמים רצופות, לפי הספירה של דור-נחמן. אף שמיעט להשתתף בעצמו, היה דור-נחמן עוקב אחר הנעשה בקבוצה, ורק מדי פעם היה מגיב בהערות שלעתים הביכו את האדמו"ר.

בהתחלה היה האדמו"ר לוקח קטעי חסידות מוכרים ורק עורך אותם מעט, מתאים לקהל, מקשר לאקטואליה. עם הזמן צבר ביטחון והיה כותב מדעתו. "אנשים צמאים לדיבורים של חום ושמחה, הם רוצים אהבת ישראל," אמר פעם לדור-נחמן. ופעם אחרת: "ראית מה זה, דור-נחמן, פעם חסיד היה צריך לצעוד ימים רבים כדי להגיע לרבי שלו, היום הוא יכול ללכת אתו ממש, כל הזמן, בלי שום יגיעה."

לרוב, נראה האדמו"ר בסרטונים לבוש בקאפוטה בדוגמא פרחונית אפורה או סגולה. דור-נחמן חשב שהיא מכוערת להחריד, אבל בטח כך נראה גם הג'ינס שלו לאדמו"ר. באחד מהסרטונים המוצלחים ביותר שלו, דווקא הפשיל האדמו"ר את שרווליו. יחד עם בנו יוסף צילם את הכנת הצ'ולנט לשבת, שהשניים היו מופקדים עליה. האב ובנו היו מתואמים בכל צעד, זה מקלף וזה חותך, זה מתבל וזה טועם. יוסף ביקש מהצופים לשלוח תמונות של הצ'ולנט שלהם וטען שכולם יכולים, "אפילו אם אתם רק בני אחת-עשרה". הסרטון הופץ במהירות, ומבול של צ'ולנטים מהבילים הגיע. עד שישי שלאחר מכן, כבר התווספו לקבוצה עוד מאות חברים, והאדמו"ר פתח קבוצות נוספות, בשל ההגבלה על מספר החברים.

בערב שבו סיימו להרכיב את הספסלים, התיישבו דור-נחמן והאדמו"ר לאכול, מותשים, ודור-נחמן תהה בקול: "מתי כל זה התחיל בעצם?"

"מה התחיל?" ענה האדמו"ר, בודק מה טובי שלחה להם בקופסאות הפלסטיק השקופות. כרגיל, היה האדמו"ר מכריז שהגיעה העת ל"וקוי ה' יחליפו כח", ודוחק בדור-נחמן לעצור. את הקופסאות היה פותח בחגיגיות, מכריז על תכולתן ומשבח את טובי ואת התבשילים שלה.

"הרי לא נולדת אדמו"ר."

"אה. כן, לא זכיתי להיוולד בן של אדמו"ר."

"אז?"

האדמו"ר העלה לעיני רוחו את היום שבו צעד ברחוב כחתן ביום חופתו, מלווה את ספר התורה שהזמינו לעילוי נשמת אביו. בתור הבן הבכור, ניצח האדמו"ר על הפרויקט, וההתרגשות והשמחה בבית על הזכות להכניס ספר תורה היו בשיאן. מודעה חגיגית בעיתון, בגודל חצי עמוד, הזמינה את הציבור הקדוש לקחת חלק באירוע. לפני כן, ביקש האדמו"ר מטובי שתעבור על הנוסח. טובי קראה בעיון, וכשהגיעה לשורה האחרונה, אחרי "הציבור מוזמן", צחקה והרימה עיניים שואלות, "האדמו"ר מצ'רנוב?", והוא ראה בעיניה הבנה ואישור. טובי היתה, כמו שהתלמידים שלו היו אומרים, "אחלה אשה".

"הקוידש בורכו שתל בי את הרעיון, שאוכל לקרב יהודים רחוקים," סיכם האדמו"ר, והציע לדור-נחמן רוגלעך ביתיים.

כמה ימים אחרי שבועות סיפר האדמו"ר לדור-נחמן שהוא מארגן טיסה לקבר הבעל-שם-טוב במז'יבוז', אוקראינה, והזמין אותו להצטרף. הם אפילו יישנו באותו חדר אם יבוא. "לישון עם רוח רפאים? לא כל כך נראה לי…" התחמק דור-נחמן. האדמו"ר חייך, טפח על שכמו והבטיח כרטיס עליו. התכנית היתה לנחות בי"ח אלול, יום הולדתו של הבעל-שם-טוב, להישאר לשבת הקרובה, ולהמריא חזרה בצאתה. האדמו"ר פרסם את ההודעה החגיגית בדבר הנסיעה וצירף סרטון קצר, ובו הזמין את כולם בתנועת יד רחבה, קורא בקול נרגש "צ'רנוברים יקרים, אל תפספסו את ההזדמנות!" הקבוצה הגיבה להזמנה בצהלה ושיבחה את האדמו"ר על היוזמה. אחד מהחברים, שהבטיח להגיע אבל ביטל כי סגר וורט, כתב: "רבנו, באשר תלך נלך, ובאשר תטוס נטוס!" פה ושם היו גם התלוצצויות. דור-נחמן שאל מה האדמו"ר רוצה ליום ההולדת, והאדמו"ר, אף שהיה בטוח שכולם הבינו, נאלץ להבהיר שלא מדובר ביום ההולדת שלו. הוא בכלל נולד בניסן.

בסופו של דבר נרשמו עשרים ושלושה אנשים, כולל דור-נחמן. כשהתקרב היעד כינס אותם האדמו"ר, רובם בחורים, כמה נשואים וכמה רווקים מבוגרים, בבית הכנסת שכבר לבש צורה. הוא העביר להם הכנה בת שעתיים, ובסופה התכנסו לשירה שהאדמו"ר הקפיד שלא לכנותה טיש.

הטיסה והתפילות על הציון עברו לשביעות רצון האדמו"ר. כמעט בכל שעה היה מעדכן את הצ'רנוברים, שולח קטעי תפילה ושירה מובחרים, או נושא דברים על רקע ירוק עז ש"הקוידש בורכו באהבתו לא נתן לנו, כדי שתמיד נתפלל על הגשם". ההכנות לשבת עברו גם הן בצורה חלקה. ערב שבת היה מרומם, אף שהאוכל היה פשוט ולא התקרב למעדנים של טובי. לפחות החלות של ויזניץ' עשו אתם את הדרך למז'יבוז'.

בבוקר, עטופים בטלית, צעדו בשלוה לבית-הכנסת, יחד עם עשרות מבקרים נוספים ששהו במקום. האדמו"ר לבש את הקפטן היפה ביותר שלו, וזרח עם כל יהודי לא מוכר שניגש לברך את "האדמו"ר החשוב שסרטוניו הם שם דבר" בשבת-שלום. בתפילה התנועע במקום והקפיד לעצום את עיניו בכוונה.

כשהגיעו לקריאת התורה, פתח הבעל קורא ב"והיה כי תבוא אל הארץ אשר – " ולפתע נשמע צלצול רם של פלאפון. השתררה דממה. הצליל היה חזק מאד, וכאילו לא די בכך, היה זה שיר לועזי חצוף במיוחד. כל המבטים הופנו אל הספסל ממנו נשמע הצלצול. על פי מראהו, לא היה ספק מכיסו של מי מהבחורים הוא בוקע. כולם גם ידעו למי שייך הבחור הזה, והאדמו"ר חש את המבטים מופנים גם לעברו. החלו רטינות זועמות של "נו, נו…" אבל לא היה אפשר לבקש שיכבה את המכשיר. זה פסק ואז פצח בניגון הלעז שנית.

האדמו"ר כבש את ראשו. לא הבושה מקדושת צ'רנוב שהופרה בעטיו הרכינה אותו, אלא החשש שמישהו מהמתפללים יבחין בעליצות שהתפשטה בו. אחרי הכל, לא כל יום נקרית בפניו הזדמנות שכזו. ועוד במז'יבוז'. פניו העגלגלות הוארו, ורמז לחיוך ניכר בהן. באין יכולת לדבר, שקל לרגע את תגובתו, ואז זקף את ראשו. בצעד בטוח החל ללכת לעבר המקום שבו ישב הבחור, שנעץ בו עיניים עזות ממרכז הספסל. שאר העיניים ליוו גם הן את האדמו"ר. הוא נדחק בתנועה מגושמת בין הספסלים, תוך שהוא מתאמץ לשמור על שיווי המשקל, הטה את פלג גופו העליון לעברו של הבחור, ונתן לו, לצלילי "shape of you", חיבוק אדמו"רי. הלה רק ישב קפוא, אבל העזות בעיניו נמוגה. הצלצול נמוג סוף סוף גם הוא, והתפילה נמשכה כסדרה.  

ביום ראשון שלאחר חזרתם, תיאר דור-נחמן את המקרה לצ'רנוברים. "פעם היה זה חליל שניסר את היום הקדוש, היום זה פלאפון," כתב, "אבל אהבת ישראל שהפגין רבנו היא אותה אהבה." האדמו"ר התרגש מהמחווה והוחמא מן ההשוואה, ורק לא הבין מדוע היה דור-נחמן חייב להוסיף "חבל רק שהנערים כבר אינם הנערים התמימים של פעם…" השמועה על האדמו"ר והחליל המודרני עשתה לה כנפיים, והאדמו"ר שמח והכתיר את המסע מוצלח במיוחד.

  •  

בית הכנסת הלך והושלם. הערבים שבהם עבדו דור-נחמן והאדמו"ר כתף אל כתף הסתיימו, ורק מדי פעם היה דור-נחמן קופץ לפינישים אחרונים. שבועיים לפני חנוכה, כשעמדו בפתח בית הכנסת והאדמו"ר שילם לדור-נחמן את שכרו להיום, אמר לו זה: "אתה יודע מה, סך הכל אתה באמת בסדר גמור. ובטח יותר טוב מהשאר."

האדמו"ר חייך בסיפוק. "מי זה השאר? השכנים? החברים בשכונה?"

"כן, גם, אבל התכוונתי לשאר האדמו"רים."

"אני? מה פתאום? חלילה, מי אני ומה אני לעומת אנשי קודש אלו," נחרד האדמו"ר.

"אני מתכוון, אדמו"רי הוואטסאפ."

האדמו"ר כיווץ את גבותיו.

"האדמו"ר מברנהולץ, האדמו"ר מוויארניק-אלעד, האדמו"ר הרווק ממיכלין…" מנה דור-נחמן.

"נו, מה אִתם?"

"אתה יודע שגם להם יש חצרות-קודש בוואטסאפ," ודור-נחמן הטעים את חצרות-קודש. האדמו"ר הנהן, אף על פי שלא ידע.

"מתישהו התחלתי לעקוב גם אחריהם, ועוד כמה. לא יודע, לא אהבתי. הם לא כותבים שם ברמה, או שהכל קשה כזה. אתה הכי טוב בינתיים."

"אה, תודה," לעלע האדמו"ר.

דור-נחמן התנצל שהוא חייב ללכת, והאדמו"ר נכנס לבית הכנסת בצעד אטי, וקרס על הספסל הקרוב. למחרת, באצבעות רועדות, שאל בקבוצה: "בכמה חצרות-קודש נוספות בוואטסאפ אתם חברים?" התשובות לא איחרו להגיע, והמספרים קפצו מול עיניו: "2, 4, 4, 2, 3, 6, 5, 5, 3…" מישהו כתב: "תצרפו אותי גם", ואחר טען: "אין קבוצה שאני לא חבר בה. כרגע יש 23, איזה שפע, ישתבח שמו." חברו התלוצץ: "יש לי יום יום רבי, יש לי רבי יום יום."

האדמו"ר בהה במסך וגלל אותו אחורה וקדימה בתנועה אוטומטית. איזה מין רבי הוא? האם הוא הרבי של יום ראשון? או של ערב שבת? או אולי הרבי של ארוחות הצהריים? כל אותם אנשים שהתגבשו סביבו – מה הוא בשבילם?

בקדחתנות עבר על ההודעות ששלח בחודשים האחרונים. גם עתה היה גאה ברעיונות שרשם, וציין לעצמו לגבות אותם בדחיפות, אך התבייש בכמות ההודעות שמהן ניבט אליו פרצופו. הוא לא העז לספור, אבל נדמה שהתורה שלו התהדרה ביותר משבעים פנים.

כמה ימים לאחר מכן נראה האדמו"ר הולך ברחוב מהורהר, ובוואטסאפ לא נראה כלל.

תלמידיו לעומת זאת נראו בעיניו כחדשים. לבדו בשולחן מרוחק, על ערימת פרפלאך נמוכה מתמיד, התבונן בהם כשאכלו צהריים. אלעזר נראה לו עצוב. יוסף כמו גדל בבת אחת. אחד אחד סקר אותם, וגל של חיבה מילא אותו לחצר הקטנה שלו. עד לא מזמן היו ניגשים אליו מיוזמתם, מבקשים עידוד, עצה או סתם אוזן קשבת. כולם בישיבה ידעו שאפשר לגלות לו הכל. מי מאותם מאות אנשים ללא שם ביקש לדבר אתו? לשאול לדעתו? לשלוח לו איזה קוויטלאך, אפילו וירטואלי? כשנכנס לכיתה, לימד בלהט שלא היה בו כבר זמן רב.

טובי שמעולם לא ראתה אותו כך, כמעט התחילה לדאוג, אבל האדמו"ר היה אדם שמח מטבעו, ובתום הזמן שקצב לעצמו התנער וקיבל החלטה. ביום שלישי הסמוך לחנוכה, יושב עם השוקו והרוגלעך, הראה לטובי מודעה קטנטנה ביתד.

"בשבח והודיה לה' יתברך

הננו שמחים להזמין את ציבור הקודש

להשתתף בחנוכת בית הכנסת 'שם-טוב' בברכפלד

שתתקיים אי"ה

ביום שלישי נר ראשון של חנוכה.

הציבור מוזמן!

שמחה חיים שלזינגר ומשפחתו"

3 תגובות על “באשר תלך נעקוב

  • איזה יופי !!!
    מקורי, משעשע, והכי חשוב מעביר מסר שכולנו כל כך זקוקים לו, בעידן המחנות ואנשי שלומנו.

  • תענוג לקרוא. מלא אווירה וטמפרמנט נהדר ואפילו מסר:) שלא גורע, רק מוסיף

  • נהניתי מאד!! כתיבה יפה וזורמת ורעיון מקורי
    תודה רבה!

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל