פנים שקופות

אני דופקת על הדלת. ציבי פותחת לי, קמט בין עיניה. על החולצה הצהובה שלה יש כתם קטן, כמעט בלתי נראה, שמבהיר לי מיד עד כמה דעתה פזורה.

שתף את הסיפור:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

בהתחלה זו היתה ידיעה קטנה בעיתונים, בשולי מדורי הבריאות. אני אפילו לא קראתי אותה.

"חולה בן חמישים מירושלים איבד את יכולתו לזהות בני אדם," זו היתה הכותרת.

חמישה ימים אחר כך החלה המדינה לסעור. התברר ששלושת הנוירולוגים שבחנו את המקרה המרתק ועוד שתי אחיות בצוות, נדבקו מהמחלה, שהתברר שהיתה וירוס לא מוכר.

שמונה ימים מאוחר יותר החליט משרד הבריאות בצעד חריג בהחלט להכריז על הוירוס כעל מגיפה, ולהורות על הסגר לנדבקים, בתקוה שההדבקה תיפסק, לפחות עד שימצאו פתרון כלשהו.

"נעמי?"

ציבי אחותי העסוקה לא מתקשרת בדרך כלל בשעות היום.

"כן, ציבי, מה קורה?" אני סוגרת את הקלסר, מסמנת לשירי תלמידתי הפרטית תנועה מתנצלת, יודעת מראש שהילדה תקשיב לי בסקרנות.

"אבא נדבק." הקול שלה מבהיל אותי ברגע הראשון. חולפות שתי שניות עד שתוכן המילים מתעכל, מבהיל יותר.

"אוי ואבוי," אני לא יודעת מה להגיב. "אבא? שלנו? מה עושים?"

שירי מסתכלת עלי במבט מבועת, המשקפיים שלה שוב נוזלים. ידעתי שהיא תיבהל.

"קבענו להיפגש אצל רובי בבית בתשע. את תבואי, כן?"

"אני אגיע."

מנסה לחזור לשירי ולתרגילי החשבון. קשה לי להתרכז, אבל אני מומחית בדחיקת מחשבות המשפיעות על מצב הרוח, ואיכשהו צולחת את מחצית השעה עד לסיום השיעור.

אני נושמת עמוק לפני שאני עולה בגרם המדרגות האחרון אל ביתו של רובי. הקולות מפנים הבית מבשרים לי שכולם שם. ציבי מתווכחת בקול. רובי מנסה לעשות סדר. נראה שמנוחי נמצאת גם היא, אף שהקול השקט שלה לא עובר את הדלת. אחרת, עם מי ציבי מתווכחת?

אני דופקת על הדלת. ציבי פותחת לי, קמט בין עיניה. על החולצה הצהובה שלה יש כתם קטן, כמעט בלתי נראה, שמבהיר לי מיד עד כמה דעתה פזורה. רובי יושב בראש השולחן, סמכותי כתמיד. רק ידו האחת ממוללת את קצה השרוול של החולצה המגוהצת שלו. מנוחי עומדת בצד השני, ליד ארון הספרים המעוצב. הגב שלה קמור, והיא מרימה את העיניים לכבודי, מסמנת לי שלום שקט. השרשרת הישנה שלה, שהיא לא חושבת להחליף, מסובבת לגמרי. גם היא כנראה לא מרוכזת בשום דבר אחר.

על השולחן עוגיות ושתיה קלה. הפה שלי יבש, אבל אני לא מסוגלת לשתות כלום.

"שלום נעמי," רובי מסמן לי ביד באופן כללי לשבת.

אני תופסת כיסא ומתיישבת על קצהו. "מה המצב של אבא?"

"הוא מתקשה לזהות אנשים. לוקח לו יותר זמן עד שהוא מזהה, ומדי פעם מתבלבל. הוא מודע למצבו." ציבי מעדכנת אותי בשטף, כאילו למדה את המשפטים בעל פה.

"ומה עושים?" אני נואשת, "לא יקחו אותו להסגר, נכון?"

"יקחו." רובי מניח את המילה הכבדה הזו בקול צרוד.

"למה?" אני קמה ממקומי.

"את רוצה שכולם יידבקו ממנו?" ציבי מגניבה מבט לכיוון מנוחי.

"אפשר לשמור עליו בבית," מנוחי ממלמלת, הגב שלה משתוחח עוד יותר. היא נראית כמי שחוזרת על טענותיה אחר יאוש, ואני מניחה שזה היה נושא הוויכוח לפני שנכנסתי.

"זה לא יקרה." רובי נחרץ. "מהר מדי יעלו עלינו ויקחו אותו. הם מאוד רגישים לנושא, ומספיק דיווח אחד כדי שיבואו לבדוק. עדיף שנתכונן היטב קודם."

"מה יש להתכונן?" אני מעבירה את הלשון על שפתי היבשות.

"את יודעת מה קורה שם?" ציבי שואלת.

"איפה? בהסגר?"

היא מהנהנת.

מנין לי לדעת?

"עשרות אנשים נמצאים שם באולם אחד," רובי קם ממקומו, פוסע ארבע פסיעות לימין וחוזר על עקבותיו, נשען על הכיסא הכבד בשתי ידיו. "אין כניסה לאף אחד, וגם השומרים בחוץ לא פוגשים אותם, שלא יידבקו. מביאים להם אוכל פעמיים ביום."

"ואבא יהיה שם?" אני כמעט בוכה, "ואם יש שם פושעים?"

אבא שלי הוא האדם הכי מכובד שאני מכירה, תלמיד חכם אמתי, החברותא של שני מגידי שיעור מפורסמים ושל דיין גדול. אז אבא שלי ישהה עכשיו ביחד עם אספסוף מזדמן, ועוד חולה?

"לכן צריך להתכונן," ציבי נחרצת.

מנוחי נושכת את שפתה התחתונה. "אנשים יכולים למות שם," היא לוחשת.

"אנשים ימותו שם," מבשר רובי בקול עגום.

"למה אתה אומר כך?" אני קופצת, "תגיד מהר חס ושלום!"

"יש אנשים שצריכים טיפולים רפואיים," רובי מתיישב בחזרה. "נראה לך שמישהו דואג לזה? כולם רק מתרחקים מהחולים."

האחים הגדולים שלי מדברים ומעלים הצעות. אני בורחת לבועה משלי, מדמיינת את פניו הטובות של אבא, מנסה לשאול אותו בלי קול למה הוא נדבק, איך זה יכול לקרות גם לאנשים כמוהו, ומה הוא חושב לעשות בעצמו.

"מישהו צריך להצטרף אליו," רובי דופק על השולחן, "לדאוג שהוא ייקח את התרופות שלו כל יום! אבא אף פעם לא זוכר בעצמו!"

"מי יצטרף?" אני שואלת, "מי שיצטרף אליו יידבק מהר מאוד, מה נרוויח?"

שקט בחדר.

"זה לא שנדבקים מיד," מנוחי מסבירה לי ראשונה. "וגם אם המישהו הזה יידבק, את העובדות הוא לא ישכח, רק את הפרצופים ואת האנשים. הוא כבר ימצא דרך למלא את השליחות ולדאוג לאבא לתרופה."

אני מבינה. "ומי זה יוכל להיות?"

שוב שקט.

"אני מצטער," הקול של רובי מתנצל, "אני לא אוכל. מיכאל שלי מתחתן בעוד חודש, אני חייב להיות בחתונה."

אני שותקת.

"אני גם לא יכולה," ציבי מסתכלת רק על רובי. "הילדים, מי ישמור עליהם? ומוישי רק בן חודשיים, זה בלתי אפשרי."

אני ממשיכה לשתוק. מנוחי נעה על מקומה בחוסר נוחות.

"גם אני לא יכולה," הידיים שלה ממששות את המפה, עיניה מושפלות. אולי היא מצאה קצה חוט להתעסק בו. "לא סיפרתי לכם, אבל יהודה עומד לתרום כליה בשבוע הבא. אני חייבת להיות בבית בשבילו." יהודה הוא גיסי, בעלה. מעצבן אותי שהתרומה שלו לאדם זר מאפשרת למנוחי להתחמק מעזרה לאבא, ורק אז אני מבינה את עוצמת ההקרבה הנדרשת ממני כעת.

הכיסא לא נוח לי.

אני חוששת להיכנס לשם, אני מבינה שאדבק בשלב כלשהו. למה עלי להקריב את חיי הצעירים? אבל מה אומר?

בעל אין לי, ילדים אין. התלמידות הפרטיות תסתדרנה גם בלעדי, ובעל הדירה ישמח אם הרווקה המתבגרת תאפשר לו להשכיר אותה במחירים עדכניים למישהו אחר. אני לא רוצה. יש לי ברירה?

"אולי נביא עובד זר?" אני מקווה שההצעה הזו לא תתקבל בלעג אצל אחי היודע כל.

"עובד זר?" ציבי מסתכלת על רובי, מנוחי נושכת את פרק האצבע שלה.

"אין לנו סיכוי לקבל אישור להעסקת עובד זר במהירות הנדרשת," הוא מניע יד בתנועה מבטלת. "חשבתי לבקש ממישהו שסביר להניח שהוא נדבק כבר, אבל אם אבא לא באמת יהיה חשוב לו כמו החיים שלו עצמו, אין סיכוי שהוא ידאג לו ברגע שיידבק. המחלה תשתלט עליו."

אני לא יודעת מה באשר לאחים שלי, אבל אבא חשוב לי כמו החיים שלי לפחות.

אני לא אתן לאבא שלי למות. הוא האדם היחיד בעולם שאוהב אותי באמת. הוא ואמא, ולא יהיו לה חיים בלעדיו. חיים לא יהיו גם לי, בכל מקרה.

"אני אלך," אני שומעת את עצמי.

מאנחת ההקלה של אחי אני מבינה שבאמת היה להם קשה לחשוב שלא הייתי מתנדבת. מה הם היו עושים אחרת?

אני דוחקת את המחשבות הממורמרות, אלופה בזה. עכשיו צריך להתארגן.

"אנחנו נבדוק כל הזמן מה קורה אתכם," מבטיח לי אחי הגדול, זה שסיפר קודם על חוסר היכולת לתקשר עם מי שבפנים, ליד הדלת.

ציבי אוספת את כתפי כשאנחנו יורדות במדרגות. "תמיד היית הבת המועדפת על אבא," היא אומרת בקול חנוק. אם לא הדמעות שבעיניה, הייתי בטוחה שהיא צינית. עכשיו אני רק חוששת שהיא שמחה מהשחרור שקיבלה בזכותי.

מנוחי לא מדברת גם כשאנחנו יוצאות לרחוב, רק תולה בי מבטים של אבל ופחד. אני לא מסתכלת לכיוון שלה. היא היחידה שמגיבה באופן שלא מאפשר לי להסיח את דעתי מהחרדה.

ההסגר נכפה על אבא בתוך שלושה ימים. אני הייתי לידו כשהצוות הגיע, לבוש בבגדים מיוחדים ובמסכות. לא הייתי צריכה הרבה כדי לשכנע אותם שיקחו גם אותי, פשוט הסתכלתי על אבא, וחיקיתי אותו. הוא לא זיהה אותם, הוא שאל בקול מבולבל שוב ושוב מי הם וסירב לומר לאמא מילות פרידה. גם אני עשיתי כך, והם לא לקחו סיכון. הם כן לקחו אותנו, ביחד.

ביד שלי תיק נחמד ובו מעט בגדים והרבה תרופות. ביד של אבא תיק עם בגדים, טלית ותפילין וכמה ספרים.

אני מוכנסת פנימה, לתוך האולם. בלב שלי יש תקוה, שיום אחד נצא מפה.

שמונים נשים בערך, אני מעריכה את המצב. יש כאן נשים מכל הסוגים ומכל הסגנונות. אני כבר יודעת איפה אני רוצה לשבת וליד מי אני מוכנה להיות.

"רוצה לשתות?" מישהי עומדת לצדי ובידה בקבוק מים וכוסות. הפאה שלה מסורקת היטב, והיא לבושה בטוב טעם. אני כמעט מושיטה יד לקחת ממנה כוס אחת. ואז היא מישירה אלי מבט מזוגג ואני מזהה אותה, מזהה את הקמטים שסביב השפתיים שלה. זו הגברת שרולוביץ. המורה שלא סבלתי את הרעיונות שלה, ומי שהרסה לי, כנראה, את הצעות השידוכים הראשונות. חברות שלי חשבו שהיא נחמדה, אבל אני הצלחתי לקלוט אותה באמת.

"לא צריך," אני עונה הכי ביובש שאני מסוגלת. היא ממשיכה הלאה, מציעה שתיה לנשים אחרות. אני נושמת בהקלה, קשה לי אפילו לראות אותה.

"רוצה לשתות?" היא שוב חוזרת, שוב שואלת.

"אמרתי קודם, לא!"

"סליחה," היא מתנצלת בפני, "אני לא מזהה אנשים, אני חולה. לא זכרתי שכבר אמרת לי קודם."

היא נשמעת עדינה כל כך, נחמדה כל כך, אבל אותי אי אפשר להטעות. אני מזהה אנשים כאלה מקילומטר.

בצד המרוחק יותר אני מזהה פתאום פרצוף מוכר, חיוך חמוד עם גומה בצד.

"שולמית!" אני רצה לחברה הכי טובה שלי מהסמינר.

היא מסתכלת עלי.

"את שולמית?" אני שואלת אותה. היא נראית בדיוק כמו שהיתה לפני עשר שנים.

"כן… אולי…."

"אני נעמי, זוכרת שהיינו חברות בסמינר?"

היא מנענעת בראשה מצד לצד.

"את זוכרת שמסרנו ביחד שיעור על כבוד הבריות בכיתה ה'?" זה הזיכרון הראשון שעולה לי לראש.

"אני זוכרת שיעור על כבוד הבריות, לא זוכרת אותך."

אנחנו צוחקות, מעלות זכרונות עובדתיים. העיניים שלה לא ממוקדות בי, אבל זה בסדר. נעים לנו.

אני רגילה למבטים מרחמים על שערי ורווקותי. גם כשמנסים להסתיר אותם, ממני אף אחד לא מצליח להסתיר. ואף שהיא אינה מזהה אותי, היחס שלה נעים לי.

בשעה שלוש בדיוק אני קופצת. אבא צריך לקבל תרופה. אני מחפשת מקום שבו האולמות מתחברים ומוצאת. יש שומרים בין הכניסות, אבל הם לחלוטין לא כשירים לתפקידם. אני אומרת להם שאני חייבת לעבור לשם, והם מאפשרים לי. אין להם מושג מי אני, נדבקו מזמן.

אני מחפשת את אבא בין עשרות הגברים.

"אבא!" אני רואה אותו, אבל הוא לא מגיב לקריאתי. אני מניחה יד על החליפה שלו והוא מסתובב.

"אתה צריך תרופות!"

"נכון," הוא שמח. את העובדות הוא זוכר נהדר. "אני צריך תרופות והבת שלי הצטרפה להביא לי אותן. את הבת שלי?"

יש דמעות בעיניים שלי, אבל אבא לא יודע. הוא לוקח את התרופות ומודה לי. כואב לי לראות אותו בין כל האנשים האלה, שאפילו לא מבינים עד כמה צריך לכבד אותו. אני חוזרת לאולם של הנשים.

"הרבנית בומבך!" אני המומה לפגוש אותה כאן.

"אני מתנצלת," עונה לי הרבנית באהבה כהרגלה, "אני לא מזהה אף אחד."

כל כך עצוב לי. הרבנית, שכנה של סבתא, היתה אחת הנשים שהערכתי כל כך. המראה ההדור שלה נשמר גם כאן, ואני מרגישה שוב את החיבה אליה, צפה ועולה, בדיוק כמו פעם.

"איך את מסתדרת כאן?" אני תוהה.

"זה לא כמו בבית," היא עונה לי, "אבל מתרגלים. אני מודה לה' על מה שיש."

אני שוקעת לשיחה אתה, שיחה נהדרת, טובה, כמו תמיד.

ארוחת הערב מגיעה. כולן מתנפלות עליה, ואני היחידה ששמה לב לזו שלוקחת מנה כפולה מכל דבר. האחרות לא מזהות אף אחת, לא כועסות זו על זו. רק אני בריאה די הצורך לסמן לעצמי ממי צריך לשמור מרחק.

בערב אני שוב מתגנבת לאולם הגברים, מוצאת את אבא ליד שולחן. ספר פתוח לפניו והוא לומד במנגינה שתמיד מרגשת אותי.

"אבא?" אני מניחה לו את הגלולה על השולחן.

רק עכשיו אני שמה לב לחברותא שלו. אבא שלי יושב עכשיו עם איש פשוט בכובע קסקט, שנראה במקרה הטוב אולי מכונאי רכב, או טכנאי מערכות סאונד.

"אבא," אני מנסה להיות עדינה, שומרת על הקול שלי שלא יביע איזה זעזוע, "אתה נהנה מהלימוד?"

"כן," כל האושר שבעולם בעיניים של אבא, "מצאתי חברותא מצוין, עם ראש ישר ומחשבה בהירה."

זו מחמאה בשביל היהודי הזה, ואני יודעת עד כמה אבא בררן. לא יתכן שהרמה של הלימוד שלו ירדה. שום וירוס לא יפגע בכושר הלימוד המופלא של אבא שלי. משהו אחר קורה כאן.

ביום הרביעי הבנתי שאני נדבקת. זיהיתי את זו שלוקחת מנות כפולות רק לפי הקוקו המדובלל שלה. התבלבלתי בין שתי נשים שנראות כמו אחיות, אבל זה לא משנה. כולן שם היו חולות, לא היתה שום משמעות ליכולת שלי לזהות אותן.

ביום השמיני כבר לא זיהיתי אף אחת. כולן היו צלליות מטושטות בעיני. לא זכרתי דבר בקשר אליהן.

"רוצה מים?"

אני צמאה. משהו בירכתי המוח מאותת לי שפעם לא רציתי לשתות מים כאן. היו כאן נשים, לא יודעת כמה, שהציעו לי לשתות ולא לקחתי. אני לא זוכרת מה ולמה, והצמא גובר על הזיכרון המטושטש הזה. אני שותה, מודה לה בחום, היא אישה טובה, אני בטוחה.

הגברת שמביאה לי את השתיה מפטפטת אתי. יש לה דעות מעניינות. אני זוכרת שמישהי שאהבתי בילדות נמצאת כאן, אולי זו היא. אולי לא.

מישהי דוחפת אותי בארוחת הערב. הייתי רוצה לדחוף אותה בחזרה, אבל אני נזהרת. אולי זו מישהי שאני מעריכה ואוהבת? בכלל, אני נחמדה לכולן, לא לוקחת שום סיכון.

"חברי הכנסת צריכים לעשות משהו בשבילנו!" טוענת מישהי. אין לי מושג מי היא ולאיזו חברה היא משתייכת. המילים שלה מסתובבות בראש שלי, לראשונה אני מודדת אותן בלי לדעת מי אמר אותן. יש להן טעם אחר.

אני נכנסת לאולם הגברים, מחפשת את אבא. אני לא יודעת מיהו אבל חייבת לתת לו תרופה.

"סליחה," אני פונה למישהו, "אתה יכול לעזור לי?"

הוא מוכן, בשמחה.

"תשאל מי צריך תרופה ללחץ דם גבוה. יש לי פה."

הוא מרים את קולו. "מי שצריך תרופה ללחץ דם שיתרכז בפינה הימנית של האולם."

כמה גברים עוצרים את עיסוקיהם ופונים ימינה, לפינה. אני סופרת את הצלליות שלהם. הם תשעה. מקווה שאבא שלי ביניהם. אני ממהרת לאולם שלי ולוקחת מהתיק תשעה כדורים, חוזרת לפינה הימנית באולם הגברים ומחלקת להם.

הלוואי שירגישו טוב. יש לי סיפוק שעזרתי לתשע צלליות, שכל אחת מהן יכולה בעצם להיות אבא שלי. למה קודם לא חשבתי עליהן? אין לי תשובה.

כשאני חוזרת לאולם אני מבינה שיש לי בעיה. בספירה מהירה אני מוצאת רק חמישים ושתיים גלולות. הן תספקנה לאבא אחד, לא לתשעה אולי אבא.

חיפשתי טלפון, זכרתי את המספר של הנייד של אחי, לא זכרתי מי אמור לענות בו, איך קוראים לו או מה קולו. ענה לי מישהו. אמרתי שאני מדברת מההסגר, ונדבקתי גם כן. סיפרתי שאני נאלצת לחלק לתשעה גברים תרופות וביקשתי שישלחו עוד מלאי. הצעתי שישלחו תרופות חשובות נוספות, יש צלליות עם צרכים נוספים.

המישהו שדיברתי אתו הבטיח שיעזור.

בבוקר שלמחרת הוכנסה עם ארוחת הבוקר קופסא, שעליה כתוב "תרופות לגברים עבור נעמי". לא זכרתי מי היא נעמי, אבל את התרופות ואת הגברים כן. ידעתי שהיא שלי.

"זו קופסא לגברים!" מישהי צועקת.

אני תופסת את הקופסא בשתי ידיים.

"תעזבי את זה!" צועקת מישהי. אולי אותה אחת, אולי אחרת.

"עופי מפה!" אני צועקת גם. זה לא מתאים לי, אני מתביישת, אבל אין ברירה. וטוב שאף אחת לא מזהה אותי, כך אני יכולה לעשות מה שצריך ולא רק מה שנעים או מתאים לי.

מישהי נאבקת בי, אני לא מוותרת. היא מתייאשת.

אני הולכת לפינה, פותחת את הקופסא.

קופסת גלולות נוספת יש בה, ופתק: "נעמי, משרד הבריאות עדיין לא הכריז על פתרון לווירוס. הפרמקולוג שדיברנו אתו טוען שהתרופה הזו תעזור, ובכל מקרה לא תסכן אותך. מוכנה לנסות? אוהבים, רובי, ציבי ומנוחי."

אני קוראת את המכתב שוב. בלי לזהות את השמות אני יודעת שאלו האחים שלי. העובדות זכורות לי היטב. אני מחליטה לנסות, מוציאה גלולה אחת ובולעת.

כלום לא קורה.

רק אחרי שבוע התחלתי להרגיש שינוי, ועשרה ימים חלפו עד שקיבלתי את עצמי בחזרה. זה היה מדהים. בהדרגה צמחו לצלליות עיניים, אף ופה, לכל אחת תווי פנים ייחודיים משלה. ולמרות הערפול שהן היו שרויות בו, הצלחתי לראות בעיניהן נפש מבקשת ורגשות. הכרתי בהן בני אדם, כמוני בדיוק. זיהיתי אותם, שונים ודומים, אנשים. וזה נגע לי במקום חדש בלב.

שוב חיפשתי טלפון, התקשרתי לרובי. הוא היה מאושר לשמוע את קולי ולגלות שהתרופה אכן עזרה, אבל היה חבל לשנינו להאריך בשיחה. אבא היה עדיין חולה, ורובי הוצרך לארגן תרופה גם בשבילו. הפצרתי בו שישיג הכרה ואישור ממשרד הבריאות בשביל כולם.

גברת שרולוביץ מחזיקה את בקבוק המים ואת התיק.

"אפשר כוס אחת?" אני שואלת בשובבות. שולמית, חברתי מהסמינר, קורצת אלי.

שרולוביץ מוזגת כוס מים, מביאה לי. "תשתי, נעמי, באמת כדאי לשתות לפני שיוצאים." היא נחמדה, זיהיתי נכון.

ציפי, הנערה עם הקוקו, מבקשת ממנה כוס, ואחר כך עוד כוס אחת. היא מודה לגברת שרולוביץ בחינניות.

"נשמור על קשר," אני מבטיחה לציפי, לשולמית, לשרולוביץ ולשאר. אי אפשר לשכוח כל כך מהר את מי שהיו אתך כששכחת את כולם.

ממצמצת מול השמש. בימי ההסגר כבר חששתי שלא אראה אותה עוד.

בוחנת את פניהן של חברותי. אני נפרדת מהן, מבטיחה שוב לזכור ולא לשכוח, וממהרת לאבא שלי. גם הוא נפרד מהחברותא שלו. מחילופי הדברים נראה שהם קובעים ללמוד גם הלאה.

וכך אנחנו חוזרים לחיים.

3 תגובות על “פנים שקופות

  • רעיון מבהיק ומבריק. מעורר מחשבה והרהור. איפה מסתיימת המציאות ומתחילה האלגוריה. איפה הקול הישר ואיפה האירוניה.
    נהדרת, לאה. כמו תמיד.

  • רעיון מקסים ומרענן, כל הכבוד!

  • מעניין מאד.
    אחר, מעשיר ומעורר מחשבה.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל