צריך עיון > סדר עיון > הישר והנלוז

הישר והנלוז

מערכת צריך עיון
מערכת צריך עיון

החברה החרדית מצטיינת בערכי הקדושה והצניעות שלה. דא עקא, לאחרונה מספר מקרים קשים זעזעו את הציבור, וערערו את טוהר המחנה. תופעות אלה מעלות תהיות ביחס לדרכי ההתמודדות עם מלחמת היצר, ולגורמים של סטייה ועיוות בתחום זה. ייתכן שדווקא השלילה המוחלטת של מקום היצר עלולה להביא להתפחות לא בריאה של האדם. יש לתת מקום לביטויים הבריאים של היצריות, מתוך טהרה ושמירה על גבולות הקדושה.

א' כסלו תשע"ח

מאמר זה נכתב על-ידי תלמיד חכם החפץ בעילום שמו; הוא היה לעיני ראש ישיבה נודע, שנתן את ברכתו

 

כי תועבת ה' נלוז ואת ישרים סודו (משלי ג' ל"ב); "כי תועבת ה' נלוז" – מעוות בדרכיו (רש"י, שם)

כתבו התוספות (ראש השנה ט"ז ב') כי אף על גב שלאחר מיתתו כבר עמד אדם בדין שמים על כל מעשיו, מכל מקום עליו לעמוד שוב לעוד יום דין גדול ונורא לאחר תחיית המתים. ופירש במשנת ר' אהרן (ח"ב ימים נוראים עמ' קל"ד), כי המשפט לאחר המוות הוא על המעשים כולם, לשבט או לחסד. והמשפט של לעתיד לבוא הוא על אותם מעשים, ברם, במשפט ההוא לוקחים בחשבון את התוצאה של מעשי האדם עד סוף כל הדורות. ולמשל, ראובן שנתן פרוטה לצדקה, בדין שלאחר מותו הוא זוכה במעשה מצוה אחת. אבל אם העני לקח פרוטה זו וקנה אוכל, ובירך עליו, ובכוח האכילה ההיא ישב ללמוד, וחידש חידושי תורה אמתיים, וזיכה את הרבים – הרי שלעתיד לבוא נזקפים לזכות ראובן לא רק מצות הצדקה, אלא גם כל המעשים הטובים שבאו בעקבותיה. ושמעתי לפרש על פי זה את המשנה באבות: "עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עברה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון".1 יש לדייק: מהו כפל לשון "דין וחשבון"? ופירש מי שפירש כי "דין" מורה על הדין שלאחר המוות, שהוא דין פשוט על המצוות והעברות, אבל "חשבון" הוא יום הדין שלאחר תחיית המתים, שאז הקב"ה מחשב כל מה שנשתלשל מהמעשים שעשה האדם בחייו.

בעמדי לפרסם מאמר זה, אשר מוטב היה אילו לא היה צריך לכתבו כלל, לבי נוקפי מאד, בין על ההווה ובין על העתיד. על ההווה, קרי, על המאמר עצמו, שכן נושאו הנו מהדברים שהצניעות יפה להם, ואין ראוי להפיצו ברבים. מה עוד שכבר אמרו חכמינו: "אין דורשין בעריות בשלשה",2 והטעם הוא כמו שפירשו בגמרא שם, שמאחר שנפש האדם מתאווה לאיסורים אלה, קרוב הדבר שאנשים יפרשו את הדברים לא נכון. ועל העתיד, כי אפילו אם פרסום הדברים ראוי ויאה בשעה זו, מכל מקום מי יודע מה תהיינה תוצאותיו הרחוקות? גם אם הוא נכתב מתוך כוונות טהורות, אולי בעתיד ידרשו בו דרשות של דופי, ונמצא שם שמים מתחלל.

אולם, אחרי כל התהיות, החששות וייסורי המצפון, נראה שאכן יש צורך גדול בפרסום הדברים. הסיבה לכך היא שנראה כיום כי הציבור החרדי מתמודד עם בעיה חמורה של סטיה ועיוות בתחום המיני, וכל המסתעף ממנה, שנדמה כי מעולם לא נודעה כמוה בבית מדרשנו.

יש צורך דחוף להציע אלטרנטיבה למה שקיים בשוק הדעות, ולכתוב מאמר המתמודד עם המצב הקיים, תוך כדי כפיפת ראש והתבטלות מוחלטת לערכי התורה ולדברי חז"ל

מטבע הדברים רבו כמו רבו בעלי העצה, מרצי הרצאות ומפרסמי החוברות והספרים, אשר רובם רחוקים אם מעט ואם הרבה מחיי בית המדרש, את חינוכם קיבלו ממקור משחת, ואת דעותיהם דלו ממעין נרפש ומבארות זרים ורעים אשר לא יכילו המים – הלא היא האקדמיה, הן זו החילונית והן זו המכונה חרדית. משום כך יש צורך דחוף להציע אלטרנטיבה למה שקיים בשוק הדעות, ולכתוב מאמר המתמודד עם המצב הקיים, תוך כדי כפיפת ראש והתבטלות מוחלטת לערכי התורה ולדברי חז"ל כפי שהם מסורים לנו מדור דור.

מאמר זה מיועד לציבור החרדי הקלאסי, זה הנשמע להוראת הרבנים, נמנע ככל האפשר מחשיפה לעולם הרחב, מתרחק ממכשירים שאינם מאושרים, ומשתדל לגדל את ילדיו בדרך ישראל סבא. הציבור הפתוח יותר מתמודד עם בעיות שונות, ועל כן הדברים הנכתבים פה לא בהכרח יתאימו לו. המאמר פונה בעיקר להורים לילדים מתבגרים, למשגיחים בישיבות הקדושות ולמחנכות בסמינרים, למדריכי חתנים וכלות, ולמטפלים ומטפלות לסוגיהם, המשרתים את הציבור החרדי. כיוון שאין בידי אפשרות להגיש את הדברים לכל אחד ואחד בצניעות הראויה, וכיוון שאני חש שחייבים לפרסם דברים אלו, ובשתיקתי הרי אני בבחינת "כובש נבואתו", בחרתי לפרסמם בבמה זו, שמכל האפשרויות הקיימות, ואין רבות כאלו, היא נראית לי הראויה מכולם.

(הודעה לקורא: בסיפורים שהבאתי שונו פרטים מזהים מטעמים מובנים, אבל עיקרי הדברים אמת ויציב.)

 

אין פרץ ואין צווחה?

בעשור האחרון אנו שומעים על אנשים חרדים שביצעו חטאים חמורים ומזעזעים כל כך, עד שאדם מן השורה מתקשה לשמוע את פרטיהם. אין הכוונה לחטאים הנעשים ברצון בין איש ואשה, בחינת "יצרא דעבירה" – יצר שתמיד היה קיים, ושאינו עשוי להיעלם גם לעתיד. כבר אמרו חז"ל כי "מיעוטם בעריות", מיעוט הממשיך להתקיים.3 עיקרו של יצר זה הכרחי לקיום העולם.4 אכן, הקב"ה ברא את עולמו באופן שאיש ואשה נמשכים זה לזה, ומתאחדים מתוך רצון ואהבה הדדית. לעתים, אותו דחף גורר את האדם לעברה, ועליו נאמר: "בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין".5 אין הוא ענייננו כאן.

במאמר זה באתי לדון דווקא בחטאים החורגים וסוטים מגדר הנורמה ומדרך הטבע. סטיה זו באה באחת משתי דרכים. האחת היא תאוה המנוגדת לדרך הטבע, כפי שאנו מכירים בטבעו של עולם וכפי שמשתקף בהוראות התורה. השניה היא דברים אשר אינם נעשים מרצון, אלא צד אחד כופה את עצמו על השני, לעתים אלו בעלי סמכות הפוגעים במי שנמצא תחת מרותם.

בשנים האחרונות הזדעזע הציבור החרדי עקב כמה מקרי זוועה שהתפרסמו בתקשורת. למרבה הצער והבושה, אין מדובר במקרים חד-פעמיים שאפשר לבטלם בתור יוצאים מן הכלל שאינם מעידים על הכלל, ואינם צריכים להטריד את מנוחת הציבור. לא ניתן גם לבטל את התופעה בתואנה שהיא קיימת רק בשולי החברה חרדית. מדובר בנגע שהתגלה בדמויות שהן בשר מבשרה של החברה החרדית, גם במה שנחשב "שופרא דשופרא", משפחות מכובדות, מחברי ספרים, נושאי משרות חשובות ובעלי מעמד ציבורי רם ונישא. קשה אמנם לדעת כמה רחבה התופעה, וכמה נפגעים היא כוללת, אך לאור ריבוי המקרים, אלו שהתפרסמו ואלו שלא, ברור שלא מדובר בחריגות אקראיות, אלא בתופעה כאובה.

איך יתכן שאנשים שבאים ממשפחות טובות ונורמטיביות, שקבלו את החינוך הטוב ביותר שיש לחברה החרדית להציע, התדרדרו לתאוות כה שפלות המנוגדות לצלם אנוש?

שתי שאלות חייבות להישאל:

  • איך יתכן שאנשים שבאים ממשפחות טובות ונורמטיביות, שקבלו את החינוך הטוב ביותר שיש לחברה החרדית להציע, התדרדרו לתאוות כה שפלות המנוגדות לצלם אנוש? שאלה זו מתעוררת הן מצד "בין אדם למקום" שבאיסור, והן כמובן מצד "בין אדם לחברו". איך אנשים שומרי תורה ומצוות עוברים בשאט נפש על חמורות שבחמורות, על חייבי כריתות ומיתות בית דין? איך אנשים שומרי תורה ומצוות יכולים להכאיב ולהזיק כל כך לקרבנותיהם? בצורה פחות דרמטית ובפחות מילים, השאלה היא: איך הדחף הטבעי והנורמטיבי התעוות באותם אנשים עד כדי מעשים כה קשים ודוחים?
  • אחרי שענינו על השאלה הקודמת, השאלה הדחופה הבאה תהיה: מה אפשר לעשות כדי למנוע את הישנות המעשים?

ניתן לומר בבירור שאם ניקח את העדויות העקיפות שיש בידינו … נתקשה למצוא בהם אי-תקינות מינית מהסוג שהזכרנו לעיל

יש הטוענים שאין לנו להתרגש כל כך למשמע הדברים. חריגות אלו היו קיימות מאז ומעולם, ומה שהשתנה בדור הזה הוא רק פרסום פומבי של דברים שנשמרו בעבר בחדרי חדרים, בעקבות מהפכת התקשורת וחדירתה לחיי הפרט. קשה להפריך טענה זו בצורה מוחלטת, כי אין בידינו נתונים מדויקים – לא על היקף התופעה כיום, ולא על היקפה בימים עברו, אם בכלל היתה קיימת. ספק רב אם בכלל ניתן ליצור מחקר הגון ומדויק על ממדי התופעה בימינו, קל וחומר בימים עברו. עם זאת, ניתן לומר בבירור שאם ניקח את העדויות העקיפות שיש בידינו – מתוך מגוון מקורות של ספרות השו"ת, תקנות הקהילות, ביוגרפיות של בני ישיבה אם מתוך כותלי בית המדרש ואם מחוצה להם, כתבי המשכילים, העיתונות היהודית, וכך הלאה – נתקשה למצוא בהם אי-תקינות מינית מהסוג שהזכרנו לעיל; אם כבר יש לה אזכור, מודגש שמדובר ביוצא דופן שאין לחשוש לו.6 לעומת זאת, כיום אנו מוצאים התייחסות ישירה לבעיית ההתעללות, בין בכתבי עת ובעיתונות המיועדים לציבור החרדי, ובין בתשובות הלכתיות שנכתבו על ידי גדולי הרבנים.7

נראה אפוא שניתן להניח ברמת סבירות גבוהה שהתופעות האמורות הן תופעה ספציפית לדורנו זה. עלינו לבדוק מה גרם לכך, ומה אפשר לעשות כדי לתקן את הדברים.

 

המצב מחוץ לכותלי בית המדרש

אולי ישאל השואל: גם בהנחה שהמצב כיום גרוע ממה שהיה לפני מאה שנה, הרי כך המצב גם ברחוב החילוני? כלומר, נדמה שאין פה בעיה חרדית ייחודית, אלא הכוחות הפועלים ברחוב החילוני הם אותם הכוחות הפועלים בתוך הציבור החרדי פנימה. כלשונו של ספר חסידים:

כמו שמנהג הנכרים כן מנהגי היהודים ברוב מקומות. כגון אם הנכרים גדורים בעריות, כך יהיו בני היהודים הנולדים באותה עיר.8

לדברי ר' יהודה החסיד, אם הנכרים אינם גדורים בעריות, אזי גם היהודים לא יתנהגו כראוי. לפי גישה זו, אין הרבה שניתן לעשות כדי להתמודד עם תופעה מבישה זו: את הרחוב החילוני אף פעם לא נצליח לתקן, ואין מנוס מכך שהציבור החרדי יושפע ממנו. כל מה שאפשר לעשות הוא להתמודד בצורה נקודתית עם גילויי התופעה, כל מקרה לגופו. אולם, דומה שבדיקת הדברים לעומק שוללת גישה זו.

התורה מתארת את התנהגותו של אדם שבחר לפרוק מעליו כל רסן, ומבקש ללכת "בשרירות לבו": "כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה".9 הרמב"ן מפרש:

ופירוש "למען ספות הרוה את הצמאה", להוסיף השבעה עם המתאוה. כי נפש שבעה תקרא רוה כו' והמתאוה תקרא צמאה כו'. והטעם, כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתרה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה. כי המתאוה לזמת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות כו'. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו ולאשר השביע נפשו בו.

נתרגם את הדברים ללשון ימינו. היצר המתאווה של האדם משתוקק לחוויה שתספק לו רף מסוים של גירוי. אדם המספק צורך זה פעם אחר פעם במעשה מסוים, עם הזמן יתרגל לאותו המעשה, עד שרף הגירוי שאליו הוא זקוק לא ימציא לו סיפוק. כדי לספק את היצר יזדקק האדם למעשה אחר, קיצוני עוד יותר. אם כעת יחזור על המעשה השני שוב ושוב, אף הוא יהפוך מיושן ומשעמם, ויצטרך האדם למעשה חדש ונוסף, קיצוני עוד יותר, כדי לספק את היצר המתאווה. כך מתקדמים הדברים והולכים ללא סוף, עד שתאוות טבעיות הופכות עם הזמן לתאוות שאינן טבעיות, ומעשים שבגדר הנורמה הופכים למעשים מזעזעים.

זו הסיבה שהתורה הציבה גבולות לסיפוק היצרים של האדם, באופן שלא יוכל להתרגל לחוויה המותרת, ולא יזדקק לחיפוש אחר מעשים שונים ומשונים כדי לספק את יצרו. כן הם דברי הגמרא:

מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה, מפני שרגיל בה, וקץ בה. אמרה תורה, תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה.10

דברי הרמב"ן מתארים את המצב השורר כיום ברחוב החילוני. מאז פרסום ספרו של אייזק ניוטון, פרינקיפיה (1687) – אירוע המציין את גולת הכותרת של המהפכה המדעית – נדחקת הדת בהדרגה בפני האתאיזם. בהתאם לכך, הולכים ונפרצים המחסומים שהציבה הדת כדי לרסן את הדחפים המגושמים והבהמיים של בני האדם.11 בנוסף לכך, מתחילת המאה העשרים, בהשפעת פרויד ותלמידיו, התקבלה הגישה שאין לאדם לחסום ולדחוק שום יצר מיצריו, וכל הדחקה וחסימה כאלו גורמות בעיות חמורות בנפש.

שני תהליכים אלו קיבלו תאוצה נוספת מאז ימי מלחמת עולם השניה, ואפשר לומר שבימינו כמעט כל יצר וכל תאוה נחשבים לגיטימיים בציבור החילוני. לא רק זה, אלא כל אחד שיצרו תוקפו ו"יוצא מן הארון" מתקבל בתרועות צהלה, וזוכה למעמד של גיבור הראוי להערכה. לנוכח מצב כזה אין להתפלא לנוכח גילויי סטיה ועיוות בציבור החילוני: זהו מדרכו של היצר הרע שתמיד צריך להוסיף תאוה על תאוותו, ואין היצר הרע נח עד שמוריד את המתאווה לשאול תחתית.

האם ניתן לתאר תהליך דומה ביחס לבן-תורה? אדם שגדל בבית של תורה, אפילו בבית פתוח מעט, כמובן שאינו נחשף לתאוות אלו; כמעט שאין בידו אפילו למלא תאוה פשוטה וקלה לפני שהוא מתחתן. גם אחרי החתונה, אין באפשרותו של חרדי מן השורה לחטוא "יותר מדי", בלי שישקיע בכך מאמצים חריגים ועזות יוצאת דופן. על כן יש אפוא להתפלא: איך נמצא בציבור החרדי אנשים שמגיעים לשאול תחתית? הרי מעולם לא היה לבם גס ב"תאוות הרגילות", כדי שאלו ידרדרו אותם למקומות כה נמוכים? ובאשר לדברי ר' יהודה החסיד, הרי שדבריו נאמרו ביחס לתאוות שהן בגדר "טבע העולם" – אם הנכרים גדורים בהן פחות, ישפיע הדבר אף על היהודים, כי סוף סוף מדובר בתאוה טבעית המשפיעה על כולם. בניגוד לכך, קיומן בציבור הכללי של תאוות מחוץ לגדר הטבע, שלהן יהודים גדורים כלל אינם חשופים, בוודאי אינו אמור להשפיע עליהם. על דרך זו אמרו חז"ל כי "לא נחשדו ישראל על משכב זכר",12 גם כאשר ביחס לנכרים של אותה תקופה "חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן".13

אני רוצה להציע שני כיווני מחשבה, הקשורים זה לזה, שיש בהם כדי להסביר חלקית את התופעה העצובה שבה אנו דנים – בתקוה שהבנת הבעיה תוכל לתרום להתמודדות אתה ולהתגברות עליה. אין אני טוען שהסברים אלו מוכחים; גם אין בידי ניסיון המורה כי כיוונים אלה נכונים. אולם, נראה לי שהשכל הישר מחייב אותנו לשקול את ההצעות ברצינות.

 

תחבולות מלחמת היצר

כתב בספר "מסילת ישרים":

כי כל עניני העולם בין לטוב בין למוטב הנה הם ניסיונות לאדם. העוני מצד אחד והעושר מצד אחד […] השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד. עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לדבק בבוראו.14

הרמח"ל מגלה לנו שמלחמת היצר, המלחמה הקשה ביותר, מתקיימת בשתי חזיתות מובחנות, "פנים" ו"אחור". כאן, במלחמת הציבור החרדי מול פיתויי הרחוב, אכן נמצאים אנו בקרב דו-חזיתי מורכב ביותר. הרחוב מאיים עלינו מבחוץ; אך בו בזמן שאנו נאבקים בו ומתגוננים מפניו, מתעוררת עלינו סכנה אחרת מבית.

במלחמת הציבור החרדי מול פיתויי הרחוב, אכן נמצאים אנו בקרב דו-חזיתי מורכב ביותר. הרחוב מאיים עלינו מבחוץ; אך בו בזמן שאנו נאבקים בו ומתגוננים מפניו, מתעוררת עלינו סכנה אחרת מבית

התגובה הטבעית של הורה הרואה את מה שקורה ברחוב, את המתירנות הזולה ואת המרוץ אחר ההנאה הרגעית, היא להגן על צאצאיו מכל משמר, ולמנוע מהם חשיפה כלשהי לניסיונות האורבים להם בכל פינה. אלא שדווקא שמירה הדוקה זו עלולה להמיט על צאצאים טהורים אלו ניסיון קשה עוד יותר, כפי שמבארים חכמי המוסר הקדמונים.

כתב הגר"ח מוואלאזין זצ"ל בספר "כתר ראש":

הסתכלות עריות ושיחתן, אמר זה הכלל, כל מה שיגדור את עצמו ויפרוש מראיה, אח"כ אם יראה ויביט יבער בו היצר כאש. אלא כשדעתו לילך לשוק יתפלל ויבקש רחמים לבל יכשל ח"ו בשום נדנוד חטא והרהור עברה ר"ל.15

הגר"ח מעיר על תופעה פסיכולוגית חשובה ביותר, והיא, שככל שהאדם גודר ופורש עצמו מיצר העריות, הרי שלאחר מכן, בשעת החשיפה הראשונה, בוער בו היצר הרבה יותר מאשר לו לא היה פורש מלכתחילה. על כן אומר הגר"ח שאדם הפרוש שמזדמן לו לצאת לשוק, יבקש רחמים מאת הקב"ה שיוכל לעמוד בניסיון המצפה לו, ניסיון הגדול בהרבה מניסיונו של אדם מן השורה.

ככל שהאדם גודר ופורש עצמו מיצר העריות, הרי שלאחר מכן, בשעת החשיפה הראשונה, בוער בו היצר הרבה יותר מאשר לו לא היה פורש מלכתחילה

בדומה לכך כתב גדול תלמידי הרמ"ע מפאנו, ר' אליעזר נחמן פואה, בספרו "זכרון אבות" על מסכת אבות:

מרבה שפחות מרבה זימה. הזימה הוא טבע בנשים, אמנם בנות ישראל הן גדורות מכל ערוה כי בנות לשרה ולרבקה הן וכו'. השפחות שאין להן זכות האמהות נשארו בטבען, נוסף עליהן היותן חייבות לשמור עצמן מהנדות יצרן מתגבר עליהן, כטבע כל דבר המתגבר נגד הפכו.16

דבר זה עצמו אין בו כל כך מן החידוש. אולם תלמיד הגר"ח, ר' יוסף זונדל מסלנט, מוסיף לדברי רבו עצה מעשית מפתיעה, וזו לשונו: "והסתכלות פירושה מאריך בראיתן להנאתו, על כן אל יפרוש עצמו יותר מדאי".17 אומר לנו ר' זונדל: כיון שאיסור הסתכלות הוא רק במאריך בראיה,18 על כן אין לפרוש "יותר מדי", מחשש שפרישות יתרה זו תגרום ליצר לבעור בו. וכן חזר על רעיון זה שוב:

ואמר כשאתה יושב לפנות [פירוש, לתקן מדותיך] תמשמש כל מדה רעה מקודם, ואח"כ תפנה. לא כאלו בעלי תאוה מתענין והתאוה מתגבר יותר, אלא צריך לראות איזה מידה גובר בו, וצריך ערמומית גדולה לערוך ביראה.19

כלומר, הפרישות וההתרחקות מתאוות העולם הזה דורשות ערמומיות גדולה. לעתים, מרוב פרישות מתגבר ומתחזק היצר הרע עוד יותר, עד שהאדם נופל ממדרגתו במקום להתעלות. ייתכן שניתן לצרף לכך את דברי ספר "חובת הלבבות" בהקדמתו: "מן הזהירות שלא תרבה להזהר".

תובנה זו נוסחה באופן דומה על ידי אחד מגדולי החסידות, בן זמנו של ר' זונדל מסלנט, ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב:

והנה גם בעניני החומרות ודרכי החסידות מה שנוהג הירא השם וכו', וגם בהליכתו הליכות עולם בדרכו והילוכו בקדושה, יותר טוב שיחזיק לעצמו דרך כזה שהוא כטבעו של עולם, ולא לאחוז לעצמו מנהג שלא כטבעו של עולם וכו'. כי באחוז האדם לעצמו דרך חוץ לטבעו של עולם יתעורר ח"ו קטרוגים, ומי יודע אם יהיה יכולת בידו לעמוד נגד המלחמות והקטרוגים אשר יעמדו כנגדו.20

נסכם את הדברים בשתי נקודות. האחת היא שככל שאדם גודר ופורש עצמו, מתגבר היצר נגדו ביתר שאת. השניה, שהדרך הנכונה להתגבר על היצר אינה לפרוש "יותר מדי", שכן דווקא פרישות זו עשויה להביא לתוצאה ההפוכה: התעוררות היצר ובעירתו, עד שאינו מסוגל לשלוט בו. נקודה זו היא באמת דבר חדש, שכמעט ולא שמענו דוגמתו.21

אלו הן שתי החזיתות של מלחמת היצר. מצד אחד, יש לאדם להילחם שלא ייחשף לרחוב, כדי שהיצר הרע לא יבער בקרבו; ומאידך, עליו להיזהר שלא להילחם חזק מדי בחשיפה, כדי שהיצר לא יתפרץ כנגדו.

 

הגישה המְרצה והגישה השוללת

תיארתי לעיל גישה מקובלת להתמודדות עם היצר, אך יש בה מן החידוש. לגישה האמורה אקרא "הגישה המְרצה", על-שם אמונתה שיש צורך לרצות את היצר, כל עוד שאין בכך חריגה מגבולות ההלכה. אבל אצל כמה קבוצות חסידיות, אם כי בהחלט לא אצל כולן, יש גישה אחרת לשאלת ההתמודדות עם פיתויי הרחוב – גישה אולי מתוחכמת פחות, אך מסורתית ואינסטינקטיבית יותר.

אחרי מלחמת עולם השניה התחילו כמה חסידויות לשים דגש חזק מאד בפרישות מתאוות עולם הזה, ובקדושה וטהרה הרבה מעבר לנדרש בהלכה. גישה זו מיושמת בקפידה גם בימינו. הופעת גדרים אלו בתוך בית המדרש החסידי, דווקא בתקופה שבה נפרצו גדרי הצניעות בעולם כולו, מורה על תגובה למגמה ההפוכה ברחוב. לפי שיטה זו, אי אפשר לרצות את היצר כלל, מפאת הסכנה שאנשים יתדרדרו מבחינה מוסרית לשפל המדרגה. אלא מול פשיטת הרגל המוסרית של התרבות הסובבת, יש דווקא להקים גדרים על גבי גדרים ופרישות על גבי פרישות, באופן שגם השפעת הרחוב הנלוזה לא תוכל להוציא אנשים מתוך גדר הקדושה.22 גישה זו נכנה בשם "הגישה השוללת", כי היא מאמינה שאין לרצות כלל את היצר הרע, אלא יש לשלול אותו כליל, תוך לחימה עיקשת ומתמדת.

על האדם לדאוג שהיצר הרע יהיה רגוע, במצב של מנוחה יחסית; התפרצות היצר עשויה להביא את האדם לידי מכשול

הגישה השוללת מנוגדת מן הקצה אל הקצה לגישה המרצה. לפי הגישה המרצה, על האדם לדאוג שהיצר הרע יהיה רגוע, במצב של מנוחה יחסית; התפרצות היצר עשויה להביא את האדם לידי מכשול. לפי הגישה השוללת, צריך האדם להילחם תמיד עם היצר הרע, גם במחיר היות היצר תמיד ערני ופעיל. לפי הגישה המרצה, הפרישות המוקצנת גוררת עיוות לאורך הזמן; לפי הגישה השוללת דווקא הריצוי והפתיחות מביאים לידי עיוות.

כל זה מביא אותנו לאחת הבעיות החמורות של דורנו, והיא, איך להתמודד עם המתירנות המזעזעת ועם הפריצות ברחוב השוכן למרגלות שכונותינו (אם לא בתוכן ממש). בחורי ישיבות מתחתנים היום בגילים שמונה עשרה עד עשרים וארבע. הווי אומר, לכל ילד בר מצוה מחכה פרישות של חמש עד עשר שנים, שבהן עליו להתמודד לבד עם יצרו. מלחמה זו מורכבת מאד. אם הוא מוותר לעצמו, ונחשף בתדירות לגירויים שונים המלהיבים אצלו את הדמיון, נמצא שיצטרך לדכא את יצרו שוב ושוב. את מה שעיניו רואות הוא לעולם לא יוכל להגשים, והדיכוי המתמשך, פעם אחר פעם, גורם ליצר להתפרץ נגדו ביתר שאת. מרוב דיכוי, וריבוי התפרצות היצר שבאה בעקבותיו, יש סכנה שבשלב כלשהו הדחפים הטבעיים יתעוותו.

לנוכח חשש זה מציעה הגישה השוללת פתרון פשוט וחד משמעי: יש להילחם בתמידות, בנחישות ובעקשנות לא להיחשף אל פיתויי הרחוב כלל. רק בדרך של שמירת עיניים טוטאלית יכול יהודי לשמר את דרגתו הרוחנית. לעומת זאת, הגישה המרצה סבורה שבשתי הקצוות ישנה סכנה. חשיפת-יתר והדיכוי שבא בעקבותיה בהחלט יכולים לגרום למשבר, אבל גם מלחמה בלתי פוסקת, המונעת כל היחשפות למראות הרחוב, עשויה לגרום ליצר להתלהט עד שאין האדם מסוגל לעמוד מנגד – ונמצא האדם מסתכן בכישלון קשה דווקא בתחום שנגדו הוא נלחם בכל כוחו.

נסכם את דברינו. הרחוב היום מתירני בצורה מזעזעת, וברור שיש צורך למשנה זהירות מהימשכות אחריו. חשיפת האדם לרחוב הפרוץ, ללא אפשרות של פורקן מעשי, מחייבת את האדם לדכא את יצרו יום יום, שעה שעה. דיכוי זה עשוי לגרום ליצר להתלהט עוד יותר, ולא נתפלא אם ישנם אנשים שנפשם מתעוותת מתוך תנועה נפשית תמידית של דיכוי. מול בעיה זו עומדות לנו שתי אופציות. הגישה השוללת סבורה שהדרך היחידה שבה ניתן להילחם ביצר בדורנו היא על-ידי שמירת עיניים מוחלטת. זוהי הדרך הטובה ביותר, לפי גישה זו, לשמור על מדרגת האדם בקדושה. מנגד, הגישה המרצה סבורה ששמירת עיניים זו, המצריכה דיכוי תמידי של היצר, מסוכנת לבריאות הנפש, ואשר על כן אין לאדם לפרוש "יותר מדי".

דיכוי זה עשוי לגרום ליצר להתלהט עוד יותר, ולא נתפלא אם ישנם אנשים שנפשם מתעוותת מתוך תנועה נפשית תמידית של דיכוי

דומה ששני הצדדים מסכימים שבכל ציבור יש חללים, וכי אין שיטה המתאימה לכולם ללא יוצא מן הכלל. עם זאת, אין ספק שמלחמה מורכבת זו, שבה נמצא האדם במאבק תמידי עם יצרו ועליו לדכאו פעם אחר פעם, מפילה חללים הרבה. נדמה שדיכוי בלתי פוסק הוא אחד הגורמים המרכזיים לריבוי המקרים הקשים בקרב הציבור החרדי.

במסגרת אפיון שורשי הסטיה, אבקש להתייחס כעת להיבט נוסף שעלול להביא חלילה לידי עיוות, וזאת על-ידי חשיפת הנער לצדדים המעוותים של היצר, בלי שיש לו תפיסה לגבי הצדדים הבריאים שלו.

 

החתמה

פעם הגיע אלי אברך, שטרם זכה לפרי בטן כמה שנים אחר נישואיו. הוא סיפר לי שהסיבה שלא זכה לילדים היא שאינו יכול להתנהג עם אשתו כדרך כל הארץ. שאלתי אותו למה – הרי אשתו טובה ונעימת הליכות, אשת חיל עטרת בעלה. הוא ענה לי שהיא הנותנת: אמא שלו היתה אשה קרה, קשוחה וביקורתית מאד, והוא התרגל לחשוב שדווקא ככה נראית אשה. משום כך, כשנשא אשה רחמנית וטובת לב, הוא לא הצליח להתייחס אליה בתור אשתו, וזו הסיבה שאין לו ילדים. תופעה זו, על הופעותיה הנרחבות, נקראת בספרות המקצועית בשם "החתמה".

תופעת ההחתמה תוארה באופן מדעי באמצע המאה התשע-עשרה, והיא מתארת את הדרך שבה בעלי חיים "מחתימים" התנהגויות אינסטינקטיביות לגירוי שאליו הם נחשפים. אם התנהגות אינסטינקטיבית היא מילה, והגירוי הוא דף, אז תהליך ההחתמה מתבצע כשהמילה נחשפת לדף ונרשמת בו. למשל, אפרוחים או ברווזונים נולדים עם אינסטינקט ללכת אחרי העצם הראשון שנע בסביבתם. בדרך כלל זאת האמא שלהם, שכן הרגילות היא שהדבר הראשון שנע בסביבות האפרוח או הברווזון הוא האמא. במקרה זה, אינסטינקט ההליכה אחרי עצם כל שהוא הוחתם על האמא בעת שנעה בקרבתם. החתמה בריאה זו מגינה על הברווזונים בכך שהם נשארים על יד אמם, והיא יכולה להגן עליהם ולחנכם. אולם, אם נחשפים הברווזנים לגירוי הלא נכון, כאשר למשל הדמות הראשונה שנעה סביבם תהיה בן-אדם, תתבצע החתמה לא בריאה. הברווזנים ילמדו ללכת אחרי אותו אדם; גם אם יראו לאחר מכן את אמם, לא ילכו אחריה, וספק אם ישרדו.

תהליך ההחתמה מתבצע רק ב"תקופה הקריטית". התקופה הקריטית היא פרק זמן מוגבל שבו חלק כלשהו של היצור המתפתח נמצא בשלב יסודי בהתפתחותו. רק תוך פרק זמן זה יכולים גירויים מסוימים להשפיע על התפתחות היצור. לגירויים אלו לא תהיה השפעה מחוץ לתקופה זו. למשל, התקופה הקריטית שבה הברווזון לומד ללכת אחרי גוף נע היא בין 13 ל-16 שעות אחרי שנולד. אם הברווזון לא נחשף לגוף נע תוך תקופת זמן זו, תהליך ההחתמה לא יתבצע, והוא כבר לא ילמד ללכת אחרי גוף נע שנחשף אליו לאחר מכן.

לתהליך ההחתמה תפקיד חשוב גם בפיתוח מה שנקרא היום "זהותו המינית" של האדם, בין לחיוב ובין לשלילה. לחיוב, בגיבוש המאפיינים שאליהם נמשך האדם בבן או בבת זוג אפשריים. לשלילה, בתופעה הידועה בשם "אפקט וסטרמרק". תופעה זו נצפתה בקיבוצים ישראלים, חוקרים שמו לב שילדי הקיבוץ העדיפו להתחתן דווקא עם ילדים שלא גדלו אתם. במקרה הזה, תהליך ההחתמה קבע שילדים הגדלים ביחד אינם נמשכים זה לזה, מה שמונע מהם בעתיד להינשא זה לזה. תופעה זו שומרת על קדושת הבית. היא הסיבה שאחים ואחיות הגדלים יחד ונמצאים בקרבה תמידית אינם מגלים ענין זה בזה, והיא אף עומדת בבסיס ההיתר להורים להתייחד עם בנם או בתם החורגים.23 נתמקד בפן החיובי של תהליך ההחתמה, ונשאל: איך דברים אלו באים לידי ביטוי ביחס למתבגר החרדי בן-ימינו?

כתב הרמ"א: "יש אומרים, דאין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חבה, כגון לעיין ברישיה אם יש לו כינים, בפני אחרים".24 סתימת הדברים מורים שגם בפני ילדי המשפחה, יש לזוג הורים להימנע מגילויי חיבה. הט"ז אמנם מסייג את הדברים, בקבעו שיש לחלק בין חומרת הגילוי בפני אחרים שאינם בני משפחה, לבין גילוי בפני בני משפחה קרובים. עם זאת, הוא מסיים כי "שכיבה בחיקה פשוט שאסור בכולם, אפילו שלא בפני אחרים, דדבר זה הוא קירוב גדול".25 לכל הדעות, מבואר שאין לזוג הורים לנהוג בחיבה ובאינטימיות בפני אחרים, כולל בפני ילדיהם.

כך היה נהוג מלפנים בכל תפוצות ישראל: לא היו בני הזוג מגלים קרבה יתרה בפני אחרים, אפילו בפני בני המשפחה. גם כיום, הבן המצוי במשפחה חרדית קלאסית לא יראה את הוריו בגילויים הדדיים של חיבה יתרה. בחוגים מסוימים מקובלות הרחקות מחמירות עוד יותר. בעל ואשה לעולם לא יעבירו דברים מיד ליד, אלא יניחו את החפץ על השולחן או על משטח אחר כדי שבן הזוג ייקח אותו משם (אפילו שלא בימי ההרחקות). במשפחות רבות נהוג שהאב והאם קוראים זה לזה בתואר "אבא" ו"אמא" (בפני הילדים), במקום לקרוא בשמות פרטיים. יש מקומות שבהם מיטות חדר ההורים תמיד פרודות, על דרך המיטות שבחדרי הילדים; לעתים מקובל שאין לילדים רשות כלל להיכנס לחדר ההורים.

אני זוכר איך בהיותי תלמיד בית ספר צעיר אמרה המורה, כמשיחה לפי תומה, שאבא ואמא ישנים במיטה אחת. כשהכיתה שמעה דברים אלה – מדובר היה בבית ספר אשכנזי ליטאי – כולם פרצו בצחוק ללא יוצא מן הכלל. היה בלתי נתפס אצלנו ששני אנשים יישנו במיטה אחת: וכי עניים אנו, שאין לכל אחד מיטה נפרדת משלו?!

להימנעות מגילויי חיבה בקרב המשפחה … יש השלכות ביחס לתהליך ההחתמה שעובר המתבגר

להימנעות מגילויי חיבה בקרב המשפחה – עיקרון המייבא, במידה מסוימת, את הגישה השוללת אל שדה החינוך – יש השלכות ביחס לתהליך ההחתמה שעובר המתבגר. בהינתן היעדר חשיפה, ילד חרדי שגדל בבית מעין המתואר לעיל היה מתוודע, עם הגיעו לגיל ההתבגרות, לדחף חדש ומסתורי, אותו היה מתקשה לזהות. עם הזמן, הדחף היה מתגבש ומתמקם בנפשו של המתבגר בהתאם לרמזים שקלט מהסביבה – סביבה נקיה וטהורה ביסודה, המאפשרת תהליך החתמה בריא ונכון. גם אם לא התבצע תהליך החתמה כאמור, מחוסר חשיפה לגירוי המתאים, בני הזוג היו לומדים איך להתנהג אחרי חתונתם. בן אדם אינו ברווז; אם תהליך ההחתמה אינו מתבצע מסיבה כל שהיא, עדיין יש בכוחו ללמוד בזמן המתאים את ההתנהגות הנכונה והראויה.

אולם בחברה המערבית של ימינו, עם התפשטותה של פריצות מינית חסרת-מעצורים, כמעט ואין מנוס שכל ילד – גם ילד חרדי שמור – ייחשף, במוקדם או במאוחר, לתכנים שאינם טהורים המציגים את הפן הגס יותר של היצר. נוצרה כיום אפשרות, אפילו אפשרות סבירה, שבתוך השלב הקריטי של גיבוש הדחף המיני, יפגוש הבחור הנקי והטהור, שעד היום לא נחשף כלל לגירוי מיני כלשהו, גרסאות מעוותות של אותו דחף. כך מתפתח הדחף המיני בצורה מעוותת. דווקא משום שהבית והסביבה טהורים ונקיים כל כך, נשקפת לנער סכנה כפולה ומכופלת מחשיפה לחומרים לא ראויים. כיון שחשיפה זו מתרחשת בתקופה הרגישה ביותר של ההתפתחות, היא נצרבת בנפש האדם, ומטביעה בו יחס לא בריא אל היצר. תהליך ההחתמה מתבצע, חלילה, בצורה לא נכונה.

בתור דוגמה, סיפר לי מדריך חתנים אחד איך הגיע אליו בחור ישיבה עדין ומלומד מבית טוב, לא פתוח במיוחד אך לא סגור ברמה קיצונית, ועליו סימני היכר לחוסר רוגע נפשי. לשאלת המדריך לגבי הגורם לכך, השיב הבחור אחרי היסוס שמטרידה אותו השאלה: האם יהיה מותר לו, בתור בעל, לעשות באשתו ככל העולה על רצונו? ענה לו המדריך שכל עוד הוא שומר את גדרי ההלכה – מותר. ושוב שואל הבחור: ואם אני רוצה לכפות עליה, האם יהיה מותר לי? מופתע, השיב המדריך: למה לכפות אם אפשר לעשות ברצון? ענה הבחור: כל הכיף הוא הרי יחסים שאינם בהסכמה! המדריך שסיפר לי את סיפורו היה נסער מאד, ולא הבין איך בחור כזה, בחור טוב מבית טוב, מגיע לשאלה כזו. ולי הקטן פשוט שבגיל ההתבגרות, כאשר אופיה של זהות המינית טרם התגבש, ראה הבחור סרט באקראי או נחשף לחומר אחר המכיל יחסים כאלו. מאז אותה חשיפה אלו הם היחסים שהוא מכיר, ולהם הוא משתוקק. החתמה כשמה כן היא. היא מסוגלת להשאיר את הרושם לאורך כל החיים – ומקרים רבים, חלקם עצובים וכאובים, יוכיחו.

נוצרה כיום אפשרות, אפילו אפשרות סבירה, שבתוך השלב הקריטי של גיבוש הדחף המיני, יפגוש הבחור הנקי והטהור … גרסאות מעוותות של אותו דחף

כמובן שישנן סיבות אישיות נוספות המשפיעות על אדם ומביאות אותו לעיוות וסטיה בתחום המיני, רחמנא ליצלן. אפשר שיהיה שורשן של סיבות אלו ביחסים משפחתיים לא-תקינים, בקשיים אישים, בנטיית נפש, בהתעללות שעבר בצעירותו (שאף היא יוצרת החתמה שקשה להתגבר עליה), ובכיוצא באלה. אין ביכולתי ואין בכוונתי לדון בגורמי הסיכון כולם, אלא רק להבליט את הנוגע לנו (לעניות דעתי) בתור חברת יראי ה', כדי לסייע בביעור הנגע מקרבנו. מה ששייך לחייו האישיים של כל יחיד מסור לטיפולם של גורמים אחראיים בכל אתר ואתר: מחנכים, רבנים וראשי קהילה, ואנשי מקצוע שעליהם להיות קשובים לצרכים ולקשיים של הנתונים אל משמעתם.

להלן ארצה לעבור לשאלה השניה שהצבתי לעיל: מה אפשר לעשות כדי למנוע, עד כמה שניתן, את הישנות תופעות אלו?

***

תורה מביאה לידי זריזות (עבודה זרה כ' ב'); זריזות, זריז ונשמר קודם לכן שלא תבא עברה לידו (רש"י שם)

תיארנו שני גורמים היכולים להשפיע על חרדי מן השורה, בין ילד ובין מבוגר, להתפתח מינית בצורה לא בריאה. בשני הפרקים הבאים נדון, בקצרה, בדרכי ההתמודדות עם האתגר. אדגיש: אין כאן לא ספר מוסר ולא מדריך פסיכולוגי, אלא נקודות שייתכן שימצא בהן הקורא טעם.

בפרק הקרוב אציע דרך של "סור מרע": מה יש לו לאדם לעשות כדי שנפשו תתפתח בצורה בריאה מלכתחילה, כך שיצרו ישכון בקרבו במצב רגוע ולא יתפרץ כנגדו באופן מעוות. לאחר מכן אעבור למבט של "עשה טוב".

 

המלחמה המאוזנת

תיארתי לעיל שתי גישות למלחמת היצר: הגישה המרצה והגישה השוללת. כאן אבקש לבדוק מהן ההשלכות המעשיות של שתי הגישות המנוגדות.

ראשית, יש להקדים שאין ספק כי אילו היינו יכולים, היינו בוחרים להימנע כליל מניסיונות, ובדרך זו להבטיח צמיחה בריאה ותקינה של האדם. אין כוונתי להתרחקות מטלפונים חכמים וכדומה – פשוט וברור שעדיף שלא להזדקק למכשירים אלו – אלא אף לניסיונות שכולם צריכים להתמודד אתם, כגון יציאה לרחוב, תפקוד במשרד, וכיוצא בו. ישנם אנשים המצליחים להתעלות מעל הניסיון, אלו שיוצאים לרחוב ומחשבתם עסוקה בדברי תורה שהם "איילת אהבים ויעלת חן" (כלשון הרמב"ם).26 זוהי כמובן דרגה עליונה מאד, והזוכים לה נמצאים במצב שבו יצר הרע כמעט ולא מתעורר.

ברם, אידאל זה מתאים רק למיעוט קטן – מה עוד בגיל ההתבגרות. מה ניתן אפוא לעשות עבור הרוב המכריע, העלול מאד לבוא לידי ניסיון? כאן נפרדים דרכיהן של הגישה המרצה והגישה השוללת. השולל יבחר את הדרך הפשוטה והברורה, ויקפיד כמה שיותר על שמירת עיניו, להרחיק ולהדחיק את נוכחות היצר מחייו כליל. לעומת זאת, המרצה לא ינקוט בשלילה מחולטת, אלא יהלך כדרכו, מתוך השתדלות שלא לבוא לידי ניסיון. הוא לא ינסה לסתום כל סדק שהיצר עשוי להציץ דרכו, אלא יבקש להימנע מלעורר אותו שלא בעתו.

יש לתת את הדעת על כך שכאשר מדובר בחינוך ילדים, קיימת סכנה שעל-ידי ריבוי הגדרות והאיסורים לא ידע הנער כיצד להתמודד עם היצר, ויגיע מתוך כך למחוזות לא רצויים

איזו גישה יש להעדיף? מצד אחד, יש להצביע על כך שנטיית האדם היא בדרך כלל אל הקל והנוח. גם אם יבחר האדם בגישה השוללת, סביר אפוא להניח שלא יחמיר עם עצמו יותר מן הראוי. לעומת זאת, אם יבחר בגישה המרצה, יש להניח, ברמת סבירות גבוה, שאכן יקל על עצמו יותר מהראוי, ויבוא לידי חטא. מכאן שיש להעדיף את השיטה השוללת ולא את המרצה. אולם, יש לתת את הדעת על כך שכאשר מדובר בחינוך ילדים, קיימת סכנה שעל-ידי ריבוי הגדרות והאיסורים לא ידע הנער כיצד להתמודד עם היצר, ויגיע מתוך כך למחוזות לא רצויים.

כאשר נער יוצא לרחוב, אזהרות-יתר עשויות דווקא להזיק. ממה נפשך: אם אינו ילד ממושמע, האזהרה רק תגרום לו להסתכל עוד יותר; ואם הוא כן ממושמע, יש לחשוש שמא הליכה ברחוב מתוך תחושה שיצרים אפלים אורבים לו תפתח בקרבו גישה לא בריאה, שעלולה להתפרץ במקומות אחרים. נער שכל פגישה שלו עם היצר מלווה ברגשות קשים של מלחמה עזה, בסופו של יום עלול להגיע למקומות מעוותים. על כן, ביחס אל היציאה לרחוב ושאר ניסיונות יש להיצמד לדרך חינוך של דוגמה אישית, המלמדת איך יהודי אמור להתנהג כאשר הוא הולך ברחוב, כאשר הוא מדבר עם נשים, וכיוצא בזה. מתוך כך ילמדו הילדים ערכים בריאים של צניעות ויראה, בלי אימה משתקת מפני יצרם.

כמובן שכל אדם צריך להיות ערום ביראה, כדברי ר' זונדל לעיל, ולא לעשות הנחות רבות מדי לעצמו ולמשפחתו. זוהי המלחמה המקיפה את האדם "פנים ואחור". מצד אחד, ההורה רוצה להגן על עצמו ועל ילדיו, כדי שלא ייחשפו לטומאה המשתוללת ברחוב; ומאידך גיסא, חסימת-יתר עשויה לגרום ליצרם לבעור בהם באופן לא בריא ולא טוב. צריך להשקיע חשיבה רבה כדי להכריע איך לנווט בין שתי קצוות אלה.

בסוגיה במסכת בבא בתרא, הדנה בעניין שמירת העיניים, ניתן למצוא ביטוי לגישה מאוזנת:

ועוצם עיניו מראות ברע (ישעיה ל"ג ט"ו) – א"ר חייא בר אבא, זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא; אי דליכא דרכא אחריתא, אנוס הוא. לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה.27

ופירש הרשב"ם:

"למינס נפשיה" – להטות עיניו לצד אחר, והיינו דמשתבח ביה קרא דאי אניס נפשיה חסיד הוא.

מבואר בדברי הגמרא ש"היכא דליכא דרכא אחרינא" – היכן שאין דרך אחרת שניתן ללכת בה – מי שמטה את עיניו ונמנע בכך מלראות מראות שאינם צנועים, הרי זו מידת חסידות. מעיקר הדין, אין חובה לעשות כן.28 רחובה של עיר בימינו דומה, למרבית הצער, למקום שבו נשים עומדות על הכביסה. אך על-פי האמור, אף-על-פי שיש איסור חמור להביט בנשים שאינן לבושות בצניעות, ויש להימנע מלעבור שם במקום שיש דרך אחרת, העובר שם לצורך (כאשר אין דרך אחרת) אינו חייב לעצום את עיניו.

כלומר, מצד אחד על האדם להשתדל לשמור את עיניו; אבל מהצד השני, הוא צריך גם לא "להקפיד יותר מדי", כדי להבטיח שהיצר הרע לא יתפרץ כנגדו וידרדר אותו לשפל גרוע בהרבה. ראוי אם כך שכל אדם שיוצא לרחוב ישקול היטב בדעתו, ויציב לעצמו כללים ברורים בהתאם לכוחות נפשו.

 

החתמה: גיל הנעורים

לצד המלחמה המאוזנת, חשוב להיות מודעים להשלכות הגורליות של תהליך ההחתמה, כפי שפורט לעיל. בפרט, גיל הליכת הבחור ל"ישיבה קטנה" הוא גיל שבו הדחף המיני מתפתח ומתגבש. בתקופה זו, כשהבחור לומד להיות עצמאי, יש סיכוי שהוא ייחשף לתכנים או למקרים של יצריות מעוותת וחולה.

בשם ר' שלמה וולבה זצ"ל שמעתי כי בזמנינו ראוי שהאבא או דמות אחרת ישב עם הנער הצעיר, זמן קצר לאחר בר המצוה, ויפרט בעדינות ובצניעות מה עובר על גופו ועל נפשו

בשם ר' שלמה וולבה זצ"ל שמעתי כי בזמנינו ראוי שהאבא או דמות אחרת ישב עם הנער הצעיר, זמן קצר לאחר בר המצוה, ויפרט בעדינות ובצניעות מה עובר על גופו ועל נפשו, כדי שהיצריות תתפתח בו בצורה בריאה ונכונה. הנחתו של הנער לנפשו בתקופה זו עלולה לגרום לו נזק; על ההורה לדאוג לפתיחת ערוץ הידברות, שדרכו יוכל לקבל תפיסה בריאה ביחס למה שעובר על גופו, ויציבות נפשית מול סערות גיל הנעורים. באופן זה יגיע לישיבה בזהות מינית מגובשת (פחות או יותר), בלא שיהיה נתון לסכנה האורבת לו מחשיפה מעוותת. ברגע שיש כבר "החתמה" תקינה, אפילו אם ייחשף לאחר מכן לחומר שאינו ראוי, שוב לא ישפיע הדבר על נפשו בצורה כה מהותית.

ההולכים בדרכה של הגישה המרצה, כפי שביארנו לעיל, יאמצו עצה זו בקלות יחסית. הגישה המרצה מאפשרת רמה מסוימת של "ויתור" לתביעת היצר, ותוכל אפוא לאפשר אף את חשיפת הנער על-ידי הוריו לגרסה בריאה של מיניות. מנגד, ההולכים בגישה השוללת, אשר רבים מהם מקפידים שבחורי ישיבה אפילו לא ילמדו את הפרקים בתלמוד העוסקים בענייני נשים, יתקשו לקבלה ולאמצה.

ואולם, לעניות דעתי בחור נמרץ וסקרן, המגיע מבית שבו הוריו מקפידים שלא לגלות שום אותות חיבה בפני הילדים, ואף אינם מסכימים לחשוף אותו לתכנים הרלוונטיים בצורה בריאה בגיל ההתבגרות, מסתכנים בחשיפת הילד לתכנים לא ראויים בתקופה הכי רגישה בחייו. מציאות זו יוצרת סכנה חמורה שהחשיפה הראשונה של הילד ליצריות תהיה לצדדים הלא בריאים שלה, ומושגים אלה ילוו אותו, חלילה, בהמשך חייו.

***

במאמר זה עסקנו בתופעות חברתיות העלולות לגרום לעיוותים בקרב הציבור החרדי. ישנן, כאמור, סיבות תרבותיות אחרות המשחקות תפקיד חשוב בסיפור, ומאפשרות לתופעה זו לבוא לידי ביטוי. דומני כי תרבות ה"מגיע לי" ו"זכותי", החודרת אל תוך המחנה החרדי פנימה במגוון נתיבים, משפיעה אף היא על היתכנותם של מעשים נוראים כל כך בקרב המחנה. רק אדם שחושב שזכותו לקבל כל מה שהוא חושק בו, יכול להרשות לעצמו לפגוע פגיעה כה אנושה באחרים. עם זאת, די במה שכתבנו כאן כדי לפתוח פתח להתמודדות, לכל הפחות ברמת המחשבה והעיון, עם המצב הקיים כיום. יבואו אחרים ויוסיפו.

לא היה קל לכתוב מאמר זה. לא היה קל להודות שאכן קיימת אצלנו בעיה כה חמורה, בפרט לאור שאיפתנו המוצדקת להיות מיוחדים ונעלים. לא היה נוח להיכנס לפרטים שהנפש היפה סולדת מהם, להעלות אותם ולדון בהם. תקוותי הכנה שהצגת הבעיה והפשטתה יסייעו לציבור היראים להתמודד ולתקן, ולחתור לבריאות מרבית גם בנושא טעון זה. הלוואי שנזכה להגשים את תכליתנו בעולם הזה, ולהיות סמל ודוגמה לצורה נכונה הראויה לציבור של יראי ועובדי ה'.


[1] אבות ג, א.

[2] חגיגה יא, ב.

[3] בבא בתרא קסה, א.

[4] יומא סט, ב.

[5] קידושין ל, ב.

[6] עי' ר' חיים פאלאג'י, יפה ללב ח"ד, יו"ד סימן כ"ב אות ג'.

[7] ראה לדוגמה "קונטרס 'דם רעך' בענין דיווח לרשויות במקרים של התעוללות(!) בילדים", ישורון טו (ניסן תשס"ה), עמ' תרלד-תרסו.

[8] ספר חסידים, אות תתשא.

[9] דברים כט יח.

[10] נדה לא, ב.

[11] "מי יכול לא לזהות בפחד מהגיהנום את אחד הכוחות החברתיים הגדולים של התקופה?". ראה: Marc Bloch, Feudal Society, Routledge Classics (2014), p. 94. דברים אלו של בלוך שנאמרו לגבי החברה הפיאודלית נכונים גם לגבי תקופות דתיות יותר מאוחרות.

[12] קידושין פב, א.

[13] עבודה זרה כב, ב.

[14] מסילת ישרים, פרק א.

[15] כתר ראש, אות קלה.

[16] זכרון אבות ב, ז.

[17] ספר רבי יוסף זונדל מסלאנט, ירושלים תשנ"ג, הנהגות אות ה, עמוד קיח, קטע זה חסר במהדורות הקודמות.

[18] ועיין בזה בספר תורת ההסתכלות לר' בנימין יהושע זילבר, המצורף לאגרת התשובה השלם, ירושלים תשכ"ב, סימן ב.

[19] ספר רבי יוסף זונדל מסלאנט, ביאור מאמר בברכות על דרך המוסר, עמוד רס"ד.

[20] ספר סור מרע ועשה טוב עם הוספות מהרצ"א, ירושלים תשנ"ז, עמוד כ"ז.

[21] עם זאת, סוד זה נגלה על-ידי כמה מן המקובלים, ואציין לכך ציטוט אקראי מספר שלחן מלכים (עמוד ש"ח טעם הצבי אות י"ד): "ומעתה חלבנה שבקטורת, ושעיר המשתלח ביום הכפורים, ומים אחרונים, ושערות שבתפילין, ובדיחותא קודם הלימוד, עניינם אחד, נותנין לו חלקו שלא יקטרג, והבן". ועי' גם בדברי הרמב"ן הידועים אודות השעיר המשתלח של עבודת יום הכיפורים (ויקרא טז, ח).

[22] כן פירש הדברים ר' נחום רוטשטיין במכתבו: https://goo.gl/1TV4p1.

[23] עיין היטב בשו"ת ציץ אליעזר ו, מ, בקונטרס איסורי יחוד כא, ב.

[24] אבן העזר כא, ה.

[25] שם, א.

[26] הלכות איסורי ביאה כא, יט.

[27] בבא בתרא נז, ב.

[28] יש לציין שר' זונדל, שאמר "אל יפרוש עצמו יותר מדאי", דיבר על מצב שבו לבושה האשה בצניעות, באופן שאין איסור לראות אשה כזו. לעומת זאת, בימינו כשהנשים לא לבושות בצניעות, יש איסור "ראיה" אפילו ללא "הסתכלות" (הבטה) בה. עם זאת, מבואר לכאורה בסוגיית הגמרא ש"היכא שלא אפשר ולא קמכוין" ורואה אשה, אין איסור בדבר. הרבה יש לדון בסוגיא זו בהתאם לדברי הראשונים והאחרונים, וכאן כמובן קיצרתי מאד.


תמונה: Bigstock

 

 

31 תגובות על “הישר והנלוז

  • יפה מאוד!

    • יצר הרע הראשון היה קשור לאוכל(אצל אדם וחוה)ורק אח״כ
      ויראו כי ….
      כמות האוכל. סוגי האוכל-כי ירחק ממך המקום ומרת אוכלה בשר….
      דעת זקנים על הפסוק.
      כל זה יכול לעורר את היצר
      נשמור אותם רק לסעודות שבת וחג
      ולא כתפריט יומיומי.
      הכרת הטוב לפי כל מאמרי חז״ל:
      הפותח פתח לחבריו את נפשו חייב לו
      הכרת הטוב גם לדומם(משה רבינו)
      הכרת הטוב גם למי שחשב להזיק לי,אבל בסופו של דבר הביא לי טובה מזה
      והעיקר הכרת הטוב להורים(לא מגיע לי כלום)
      כי ״ מי שלא מכיר בטובתו של אדם סופו שלא מכיר בטובתו של מקום״ (פרעה)
      אחת הסיבות העיקריות של דור ״המגיע לי״ לסטות מדרך הישר .
      תודה על המאמר

  • כל מילה פנינה!!!

  • עוד לפני שאתייחס למאמר שיש בו הרבה נקודות ראויות למחשבה, אני רוצה להתייחס לשורה הפותחת:

    "מאמר זה נכתב על-ידי תלמיד חכם החפץ בעילום שמו; הוא היה לעיני ראש ישיבה נודע, שנתן את ברכתו".

    א. למה הכותב אינו מוכן להזדהות ולעמוד מאחורי דבריו? האם דבריו פסולים? לא, הם לגיטימיים. אז מדוע רווח אצלינו כל כך העניין שאנשים לא מסוגלים לעמוד מאחורי העמדה שלהם?
    מילא הכותב עצמו, כנראה שהזווית המקורית והביקורתית שבמאמר מקשה עליו לכתוב את שמו. אבל ממה חושש אותו ראש ישיבה? שיעיפו אותו מה'מועצת'? אם הוא גדול בשביל להכשיר, שייתן גם גיבוי מפורש!

    ב': למה אני צריך להאמין שראש ישיבה הסכים למאמר כששמו לא מפורסם? האם גם למסעדה היינו נכנסים עם בשלט היה מופיע 'בהכשר ראש הישיבה החפץ בעילום שמו'?
    נדמה לי שהיה טוב לולא הפתיחה הזאת. אפשר לכתוב דעה, ובלבד שהיא מנומקת, והקוראים יישפטו לגופו של עניין, האם הרעיון נראה להם או לא. אין צורך לערב כאן ראשי ישיבות אנונימיים.

    נ.ב. – תגובה זו נכתבה בברכת אחד מאדמור"י וצדיקי דורנו.

    • תודה על הדברים.
      אכן עיוות העולם גורם להקצנה נגדית אצל חלקים מאיתנו, ולמעשה שני צדדים אלו הם שני צדדים של אותו מטבע.
      מטבע אחר הוא מטבע שאינו מהווה משקל נגד לעיוות העולם, אלא מתייחס לעניינים אלו בצורה נורמלית וכפי שהיה מדורי דורות.
      בהקשר הזה, ואולי כסייעתא לדברים, מן הענין להוסיף כאן ביאור בדברי חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין": שמעתי פעם שאין הכוונה שאנו מצווים להתעלם מן היצר, אלא – כפי שתבלין נותן טעם במאכל תפל – לתבל אותו בהנהגה תורנית, הנותנת לו טעם רצוי וראוי. ע"כ ונראה ישר בעיני.
      מהו התבלין התורני? זוהי ההנהגה המוזכרת בחז"ל בעניינים אלו, ושמופיעה בהם התנהגויות מסוימות, וראה דברי רב חסדא. היא, כל הנראה, אינה פרישות שוללת כפי שיש הנוהגים בדורות האחרונים. הדברים כבר נכתבו במכתבו הידוע של מרן בעל הקהילות יעקב.

  • אמנם המאמר המלומד להפליא מלא מפה לפה בדבריהם היפים והנכונים של חכמי ולמדני התורה על יצר הרע וכיוב"ז אבל לצערי לא מצאתי בו הרבה ממה שהוא מבטיח לדבר בו – כלומר להביא לדיון בעיות, שלמען האמת מעניינות יותר את הציבור החילוני – המתעניין באדיקות במה שקורה "מאחורי הפרגוד" במחנה החרדי – יותר מאשר את הציבור החרדי עצמו, ואשר התפרסמו אך ורק בכלי התקשורת שלו, בעיתונות, בטלוויזיה וב"רשתות החברתיות", דבר שלענ"ד מסביר היטב את העובדה שהוא התפרסם כאן בעילום שמו של הכותב.

    אבל, ג"כ לצערי, הכותב מועיל לציין בפתח מאמרו, שהמאמר שלו מיועד רק "לציבור החרדי הקלאסי וכו' זה אשר נמנע מחשיפה לעולם הרחב ומתרחק (מהחזקת) מכשירים בלתי מאושרים" וכו' כאשר ברור לכל שהכוונה היא למחשבים, סמארטפונים ולשימוש ברשת האינטרנט – קל-וחומר רשת הפייסבוק וכיב"ז. אבל מכיוון שהמאמר הנ"ל מתפרסם דווקא בפייסבוק – שהנגישות אליו אינה מתאפשרת אלא ע"י שמוש באותם מכשירים "בלתי מאושרים" – אני למד שהוא למעשה אינו מכוון לאף אדם. שאם לא כן הוא היה מתפרסם במקומו למשל מעל דפי הביטאון החרדי יתד-נאמן.

    לעצם העניין, המאמר הזה עורר בי זיכרון של סיפור ששמעתי פעם מאחד מידידי שלמד בבחרותו בישיבה גדולה מפורסמת בבני-ברק, שהלך פעם אחת להיוועץ במשגיח שלו. הוא סיפר לרב שהחברותא שלו יש לו להרגשתו משיכה כלשהי לבני מינו ושאל אותו לעצתו האם עליו להיזהר ממנו או אפילו לדרוש להחליף את החברותא ? להפתעתו אמר לו המשגיח שהוא יכול להיות רגוע לפי שכתוב בגמרא שישראל לא נחשדו במשכב זכור…

    • לידיעתך המאמר מתפרסם גם באתר אינטרנט המכיל רק מאמרים עיונים נקיים וגם מופץ למייל בניוזלטר.

  • מאמר נפלא.
    ענייני וגלוי, ועם זאת צנוע ועדין.
    ההערה היחידה שיש לי בעניין, שאכן ישנן שיטות לכמת את מספר המקרים גם בעבר ולפי כל אלו לא מדובר בתופעה שגדלה, אלא בחשיפה שמתרבה, וכנראה שאין לה קשר, לפחות לא ישיר לתופעת ה'גאווה' בציבור החילוני.
    אבל גם אם התופעה אינה גדלה, הרי שעדיין חיוני מאין כמוהו העיסוק וההתוויה הרוחנית-תורנית בנושא רגיש זה.
    יישר כח!
    למגיבים הרבים: כל מאמר שמציע דרך שבעיני אנשים מסויימים עלול להתפרש כקרירות בנושא הפרישות והצניעות ו'כניעה לייצר' עלול לגרום בציבוריות שלנו נזק אישי רב לכותב. לגיטימי ביותר העלמת השם. באשר להשתייכות הכותב, אף שאיני מכירו נתן מייד ללמוד מסגנונו כי מדובר באדם בן תורה עדין שחש אי נעימות בכתיבה.

  • מאמר מלמד. קצת עמוס ודחוס אבל מלמד ובוודאי פותח כיווני חשיבה.
    הערה אחת מרכזית בעיני מתייחסת לחרדתו הגדולה של הכותב מפני האקדמיה בכללה והאקדמיה החרדית בפרט.
    הכותב עצמו נעזר במאמר הנוכחי במושגים ותאור תופעות שנלקחו מהעולם האקדמי, כך שלהעזר בהם גם הוא מבין שניתן ואף רצוי, ואם כן על מה יצא הקצף?
    מטפלים דתיים וחרדים משתמשים לא אחת במושגים ובתאור תופעות מתוך הספרות היהודית השורשית עליה גדלו, אז אם כל הויכוח הוא על המינון, שהכותב מציע מינון גבוה יותר של שימוש בספרות יהודית והמטפלים החרדים מציעים שימוש מוגבר יותר במקורות אקדמיים, האם בשל כך יש לפסול ולהטיל רפש ומיאוס בעבודת המטפלים החרדים? תמהני

    • המגיבים כאן רגישים מדי להתקפותיו של המחבר על האקדמיה. עד כמה שהבנתי מהמאמר גופו, ועד כמה שניחשתי את זהותו של המחבר, האקדמיה מעניינת את המחבר כשלג דאשתקד, לטוב או לרע.
      מה שבאמת מעניין את המחבר זה לפרוש תמונת עולם תורנית המבוססת על ארון הספרים התורני יותר מאשר על מקורות זרים. לשון אחר, החיוב שבתורניות, השאיפה הרומנטית לטהרה תורנית ללא מגע זר, מושך את המחבר יותר מאשר שלילת האקדמיה.

      לדעתי העניה, המחבר הצליח בכך. זה מאמר דחוס וגדוש בציטוטים יפים, שמשתלבים בטיעונים ואינם מובאים בצורה מלאכותית כרקחות וטבחות, ומשקפים את הניסיון לבנות תמונת עולם שלמה שמאפשרת דיונים ווויכוחים בתוכה.

      אוסיף ששאיפה לטהרה זו מצויה גם במקומות פתוחים לכאורה, ורק אציין מעשה ששמעתי פעם, וגם סיפרתי לבעל המחבר והתרגש מאוד מכך, שהרב ליכטנשטיין זצ"ל ברגע שנתמנה למשרתו כראש ישיבת הגוש נטש לגמרי את תחומי הספרות האנגלית שעליהם כתב דוקטורט והפסיק לקרוא עליהם ושקע רק בתורה.
      לפי מה שסיפרו לי, כשהוא היה מדבר על ספרות אנגלית היה ניכר מאוד שהוא לא מעודכן, שהידע שלו נעצר באופן פתאומי ודרסטי אי שם בשנות השבעים.

  • יפה מאוד. מאמר מאוזן ושקול.

  • הכותב לא למד ברצינות את תורת הנפש, ולא מכירו מספיק כדי לשפוט אותו. הוא משתלח בפסיכולוגים ובמטפלים למיניהם, בלי שיכיר את התחום לעומק, וללא נימוקים והסברים. אני מצטט:
    "את חינוכם קיבלו ממקור משחת, ואת דעותיהם דלו ממעין נרפש ומבארות זרים ורעים אשר לא יכילו המים – הלא היא האקדמיה, הן זו החילונית והן זו המכונה חרדית".
    זוהי השתלחות חסרת רסן, שלדעתי לא הייתה אמורה להיכנס לאתר כמו 'צריך עיון'.
    מה 'מושחת' באקדמיה? למה היא 'מעיין נרפש'? עזוב את האקדמיות ה'חילוניות' בארץ, האם אוניברסיטה בכל מקום בעולם, היא מקור מושחת, או 'חכמה בגויים תאמין'? האם פקולטה להנדסה או לספרות, לפיזיקה או להיסטוריה, היא 'מעיין נרפש'?

    אני שב וקורא למערכת לצנזר מילים בוטות כאלה.

    • מניין לך שלא למד לעומק את תורת הנפש? רק משום שאינו הולך כצאן לטבח אחר דברי האקדמיה? רק כיוון שמטיל ספק בדבריהם? שמעז לשבור מיתוס?

      דווקא דבריו כתובים בטוב טעם ודעת ומראים על גישה בריאה מאד, והבנה עמוקה בנפש האדם.

      זה עיקר הבעיה עם אלו שמעריצים את האקדמיה, הם מניחים את השכל שלהם אחר סורג ובריח ולא יודעים להשתמש בו, לא יודעים להטיל ספק, לא יודעים להבחין בין אמת ושקר, והרבה פעמים לא יודעים לקרוא מחקר ולמצוא את חולשותיו. לא קולטים שלא כל מה שנכון ורלוונטי לעולם הגוי בהכרח רלוונטי לעולם החרדי השמרני והשמור.

      זה שבמאמר התגובה מר הופמן מספר לנו שלדעתו אין לארון הספרים התורני אפשרות לתת מענה לסוגיה זו, זו דוגמא טובה לכבלים המחשבתיים שאקדמיה זורעת בחשופים אליה (אלו שעינייהם עיוורות ולא יודעים להוציא עיקר מתפל). החשיבה שרק האקדמיה היא אמת אבסוליטית ומבטיחה צדק מדעי שגויה מיסודה.

      וכל זה נאמר אחרי שגם אני ביליתי את מיטב שנותי באקדמיה.

    • לבתיה:
      אני הנחתי שהכותב לא למד את תורת הנפש לעומק, מכך שלפי השערתי לא למד אותה באקדמיה. לימוד תורת הנפש באופן אוטודידקטי, ללא מסגרת מאתגרת, מביאה להבנת התחום בצורה מעוותת, כפי שנוכחתי בעצמי.
      ולמה שיערתי שהוא לא למד את הנושא באקדמיה? בעיקר משתי סיבות. 1. כי הוא מכונה 'תלמיד חכם', אות הוא כי הוא לומד בכולל או נושא משרה תורנית כלשהיא. 2. כי הוא כה מתעב את האקדמיה, מה שלא מאפשר לו ללמוד שם, לפחות אחרי שגיבש את דעתו נגדה.
      העניין אינו אם הוא מכיר או לא מכיר את תורת הנפש. נניח שהוא מכיר.
      העניין הוא ההשתלחות.
      יש כאן השמצה מכלילה, ביטול האקדמיה בכלל ותורת הנפש בכלל, ללא שום הנמקה כמעט, ללא ביסוס והסבר.
      הוא כותב כאמור:
      "את חינוכם קיבלו ממקור משחת, ואת דעותיהם דלו ממעין נרפש ומבארות זרים ורעים אשר לא יכילו המים – הלא היא האקדמיה, הן זו החילונית והן זו המכונה חרדית".
      אם יש לו טענות נגד האקדמיה, שימנה אותן וינמק בצורה תרבותית. הכללות והשמצות לא מנומקות רק מעצבנות וממאיסות את המאמר בעיני, ואני מניח שבעיני קוראים נוספים.

  • כתבה מעניינת מאוד
    גילוי נאות- אני אשה חילונית (ממשפחה דתית לאומית), אך אולי דווקא בגלל זה אני חושבת שאני עשויה לתרום כמה תובנות שלדעתי חסרות במאמר.
    בחברה החילונית, במיוחד בשנים האחרונות, תופעות של אנשים הכופים עצמם על אחרים או על ילדים חס וחלילה זוכות למלחמה עיקשת אך די מוצלחת. לדעתי הצלחתה של המלחמה נובעת מהעובדה שאדם שאפילו אומר כמה מילים שלא במקום עשוי למצוא עצמו מוקע מעל כל במה, ואף (תלוי בחומרת דבריו) לאבד את מקום עבודתו ומעמדו בחברה. בשל כך אנשים רבים נזהרים בלשונם (ובוודאי שכתוצאה מכך גם במעשיהם).
    כמו שאמרת, אכן התקשורת החילונית מתעסקת לעיתים בנגעים שיש בחברה החרדית (זאת מכיוון שבעבורנו החברה החרדית היא עולם זר ומרתק עם אורח חיים מאוד שונה משלנו ולכן גם מעניין). מכיוון שכך, יצא לי לקרוא לאחרונה ראיון עם כמה גברים שעברו פגיעות קשות בתור ילדים בחברה החרדית ובחרו לעזוב את החברה.
    אותם גברים תולים את הסיבה שבגינה קיימים נגעים בחברה החרדית, לא בכל מה שאמרת לעיל (אם כי יש בו הרבה מן האמת) אלא דווקא ביחס החברה כלפי מקרים כאלו.
    לטענתם, מכיוון שהחברה החרדית חוששת לעסוק במקרים של עבירות כאלו בריש גלי, אדם העובר עברה חמורה כמו זו אינו מוקע באופן ציבורי (דבר שהיה שולח מסר ברור לחברה על חומרת מעשים אלו). בנוסף, מתרחשת השתקה של המקרים שלעיתים גורמת לדברים חמורים כגון האשמת הקורבן במעשה שנעשה לו (אפילו אם היה ילד תמים שנוצל), והשארת הפוגע בתפקידו מבלי שיחווה שום השלכות ממעשיו החמורים ובעמדה בה יוכל להמשיך ולפגוע באחרים.
    כמובן איני מהחברה החרדית ולכן איני יכולה לאשר או להפריך את הדברים, אך אלו הם באמת דברים שעשויים לגרום לנגע להחמיר במקום לעקור אותו מן השורש.

  • מאמר יפה ואמיץ אך נראה כי לדור החשוף שלנו דרושים עוד הבהרה ודיוק לגבי הגישה המרצה.
    איך מתי וכמה. אף כי נדמה כי אלו דברים שאין להם שיעור
    וכל מקרה לגופו…

  • הכיוון בהחלט מעניין וחשוב. אוסיף ברמיזה ולצנועים בלבד, שצריך להתחזק גם באמונה שהכל בהשגחה ולהיות בשמחה וברוגע נפשי בכלליות ובפרטיות. ואין אני מכוון רק על דרך בעל מי השילוח שהנפילה עצמה היא בהשגחה ורצון ה׳ ורק נראית להו כנפילה, אלא גם במישור הכללי יותר. הקב״ה שתל אותנו בדור כזה שההלכה והסייגים ההלכתיים המסורים בלתי אפשריים בעצם (אם רוצים לשמור על חיי נפש בריאים ונורמליים) ואין לי ספק שעכשיו המשימה הרוחנית והגדרים הנכונים להתמודדות הם קצת אחרים. אינני טוען ח"ו לשינוי ההלכה, אלא לחידוש פנימי מתוך יראת שמים. וה׳ הטוב ישלח עזרו ממרום.

  • המאמר מתיימר לתת הסבר לתופעת הסטיות המשונות הנפוצות לצערינו אף בקרב מחברי ספרים, נושאי משרות חשובות ובעלי מעמד ציבורי רם ונישא.
    – לדעתי הוא אינו נותן הסבר כזה!
    עניין ההחתמה… וענין הגישה השוללת… אלו נושאים חשובים הנוגעים לכל בר דעת ששוקל את הקו החינוכי שבכוונתו להנחיל בביתו.

    – אך אין בהם כדי להסביר "באמת" את תופעת הסטיות המשונות הנ"ל!!!!!!

    סטיות משונות אלו צריכות תלמוד גם בעזרת ידע מעמיק ב"פסיכופתולוגיה" האופיינית לתרבות חרדית, ויש לדון את בעל המאמר "החפץ בעילום שמו" שמתוך דבריו נראה כי אין לו ממש ידע כזה….

    גם ביחס לדברים שצריכים להיאמר בנושא ההדרכה הכללית בדורינו לנער בגיל ההתבגרות בנושאי קדושה, אין תועלת מעשית רבה ממאמר זה.

    גם אני מצטרף להרגשה שיש במאמר זה הבעת עמדה בנימה שחצנית ומתנשאת.

    התחושה היא כי הכותב כל הזמן מפחד מ"מה יגידו" על דבריו… זאת אפילו כשהוא כותב ב"עילום שם"…

  • המאמר מדהים ביופיו ובתבונתו!!!
    אם נתמקד בנושא של ההדרכה לילדים/נערים בעניני צניעות, הבעיה הגדולה היא שרוב רובו של הממסד החרדי – קרי הרבנים והמחנכים – אינו מסכים להקדים רפואה למכה, ולחשוף מידע עניני בפני הילדים באופן צנוע ומכובד, כי חוששים שמא זה יזיק להם, ורק נער שכבר נפל ונחשף אז מבינים שצריכים לשוחח איתו בנושאים אלו.
    ולכן שאף אחד לא יצפה ליום שהממסד החרדי יגבה את הרעיון שההורה צריך ללמד את בנו את עיקרי הנושאים החשובים בנושאי אישות, כי היום הזה לא יגיע לעולם, אלא פשוט כל הורה עם שכל ואומץ [לא יודע כמה יש כאלו] יסביר לבניו [ואולי אף לבנותיו] את הדברים. וילך בדרכו של חזקיהו מלך יהודה שבימיו לא היה תינוק ותינוקת שלא היה בקי בהלכות טומאה וטהרה.

  • ממש מחכים בצורה מושלמת ומיוחדת מאוד.
    בקיצור נפלא!!!

  • (גילוי נאות אני בעלת תשובה כבר 20 שנה כן ירבו) בתור אם חד הורית ל-7 ילדים ששניים מהם, הגדולים, עזבו את הדרך לצערי אני יכולה להעיד לפחות על עצמי שהנטיה בשעת סכנה היא להידבק בקב"ה לעצום עיניים ולסגור ולהיסגר מהרחוב מהחברה שהילדים לא ישמעו ולא יראו משהו לא טהור. אבל לדעתי לא כך הקב"ה רוצה שיהיה אחרת הוא היה מצליח בדרכינו והחברה החרדית אכן היתה נקיה לחלוטין. מנסיוני עם כל אחד מילדי יש ללכת בין הטיפות, לא לסגור יותר מדי ולא לפתוח יותר מדי. לדוגמא בנותי לומדות בסמינר חרדי וחלק מהבנות של כיתתן מתאפרות בבוקר, אומנם בעדינות אך עדיין. בגילן בתיכון החילוני שלמדתי בו אפילו לא חשבנו על איפור אבל זה דור אחר. התנגדתי ואני עדיין מתנגדת שנערות יתאפרו הן לרעיון האיפור כעיקרון והן כמציאות שהן עדיין בגיל שהן יפות באופן טבעי. אחרי מחשבה והתלבטות הגענו לפשרה שלכבוד שבת קודש ארשה להן להתאפר. אין פה שחור או לבן צריך ל"חנוך לנער לפי דרכו" כל ילד עם הנשמה שלו וצריך לחנכו לפי עקרונות מדויקים של ההלכה אך תוך גמישות. וכאן אני רוצה להעלות בעיה אחרת הקשורה למאמר והיא הרחוב החרדי כפי שמתבטא בלבושן של הבנות והנשים, הפיאות הארוכות היפות מאד החצאיות הקצרות שעוברות את הברך במעט (ולעיתים אפילו לא), כאן ה"אופנה" החילונית כבשה כל חלקה טובה והנער או הגבר שהולך ברחובות בני ברק (לא ביקרתי בערים חרדיות אחרות אך אני מניחה שהבעיה קיימת גם שם) צריך לשמירת עיניים כי איפה שאמור להיות בטוח ברחוב החרדי הצנוע כבר מזמן ממש לא צנוע וזה מאד חורה לי. אז ברור שנער נקי עיניים ולב נופל ברשת היצר כבר מתחת לבית. אני כבר לא מדברת על כמות הסמארטפונים שמסתובבת שם. אין לי פתרונות להציע ואולי אין בכלל פתרון, מפני שאלו שטועים לא רואים עצמם טועים ומוכנים להגן על טעותם בהסברים מאד הגיוניים. ואני לא חושבת גם שפסקים של רבנים יכולים לעזור. זה ישמע בנאלי אבל אני מאמינה בכל ליבי שחוץ מתפילות לאבא שיעזור לנו להתמודד בחינוך, בדוגמא אישית, בבחירות נכונות לנו ולילדים אין הרבה מה לעשות.

  • נדמה לי שהכותב מתעלם מן ההיקף העצום של עיסוק בנושאי מין בדברי חז"ל, בנגלה ובנסתר. דבר זה מעיד כאלף עדים על כמה שהדבר הטריד אותם והעסיק את מחשבתם. כמו כן הכותב מתעלם מן העובדה כי כותבי ביוגרפיה על אישים תורניים נוטים להלל ולשבח את האישים ומתעלם מן הצדדים האפלים או שליליים באישיותם ו/או בסביבתם (אם כי לא חוסכים את שבטם מנשותיהם).

  • ציטוט מהכתבה:
    "אני זוכר איך בהיותי תלמיד בית ספר צעיר אמרה המורה, כמשיחה לפי תומה, שאבא ואמא ישנים במיטה אחת. כשהכיתה שמעה דברים אלה – מדובר היה בבית ספר אשכנזי ליטאי"….
    באיזה "בית ספר" אשכנזי ליטאי שבו "אמרה המורה" למד בדיוק הכותב שהינו ת"ח ונכתב בברכת אחד מראשי הישיבות. או שמא היתה זו אקדמיה רח"ל.

  • וודאי שעל ענין כ"כ גורלי ניתנה הדעת, ומנחילי החינוך החרדי החליטו מחכמה להתעלם, ולא מתוך טיפשות או עצלות, של שב ואל תעשה עדיף.
    ולדברי הכותב התנהלות זו טעות מוחלטת, בלא הסבר יתר,
    האם יכול לכתוב את הטעם בגישה המקובלת, ומה נשתנה?

  • אני לא הבנתי למה הכותב היה צריך להאריך כל כך, ידוע שמורנו הגראי"ל שטינמן יאריך השם שנותיו בטוב ובנעימים, פסק לאב שבא לשאול אותו כיצד להתנהג עם בנו שהגיע לגיל מצוות, ושואל אותו שאלות בנושא, כי כל מה שהוא צריך לעשות זה להראות לו את הסעיפים בשו"ע שמדברים על הנושא של קדושה, כך במילים בודדות פתרון הרבה יותר פשוט.

  • הכותב מניח שאם היו גילויי חיבה בין אב לאם היה הילד מתפתח בצורה מינית טובה יותר ולא היא הילד בנפשו הוריו הם לא זוג חברים אלא הם הורים זה היה מפריע לו יותר הנכון הוא שאנחנו כתוצאה מהחינוך להדחקה לא התפתח אצלנו הגישה הנכונה לאשה או לגבר והדחקה מולידה אצלנו הנאה מאלימות
    מה שצריך להשיא את הילדים בגיל 13 שיתפתחו נכון בצורה מינית כמובא בשו"ע אבה"ע סימן א יש בעיה אחת שאבי הגדיר אותה יפה היום השכל יודע יותר ממה שהרגש יכול לשאת

  • יפה מאד, מקיף ומעשי

  • ממליץ מאוד על הרצאותיו של הפסיכולוד דוד בנאי בנושא:
    https://www.youtube.com/watch?v=vmi_aN0uwbM

  • מצד אחד הכותב אינו נזקק כביכול לדעות האקדמיה ואף משתלח בה בבוטות, ומצד שני אחד היסודות המרכזיים של המאמר הוא "תהליך ההחתמה" שמקורו מ"מעיין נרפש ומקורות זרים ורעים". מה אומר, הקוהרנטיות לא ממש מצויה כאן…

  • לפי התאוריה הזאת היו נחשפים יותר מקרים בציבור החסידי וזה ממש לא המצב.

    אני חושב שהכותב ( הסופר ) רוצה להצדיק דרך חינוך וחיים פתוחים יותר מהמקובל ומשם באה התאוריה .
    אין לי כתפיים רחבות לשלול אבל הציבור כ"כ מגוון ושונה והמקרים שנחשפו לא באו מהציבור היותר מתבדל וחלקם אנשים מאוד מודרניים שהתחנכו וגדלו בפתיחות

  • מספר הארות :
    א. מדוע כותב המאמר מסתתר ואינו כותב בשמו ? המילים מאבדות את רוב ערכן כאשר אין אדם שעומד מאחוריהן.
    ב. במאמרו פתח הכותב סוגיה כואבת ואינו מנסה אפילו להביא פיתרון כלשהו. אצטט מן המאמר : "בשם ר' שלמה וולבה זצ"ל שמעתי כי בזמנינו ראוי שהאבא או דמות אחרת ישב עם הנער הצעיר, זמן קצר לאחר בר המצוה, ויפרט בעדינות ובצניעות מה עובר על גופו ועל נפשו, כדי שהיצריות תתפתח בו בצורה בריאה ונכונה. הנחתו של הנער לנפשו בתקופה זו עלולה לגרום לו נזק; על ההורה לדאוג לפתיחת ערוץ הידברות, שדרכו יוכל לקבל תפיסה בריאה ביחס למה שעובר על גופו, ויציבות נפשית מול סערות גיל הנעורים." כיצד זה יבוא האב אל בנו ויסביר לו בצניעות שהוא צריך לעמוד עכשיו בניסיון ארוך שנים ואין בידו כל פתרון או דרך לעזור לו ? זוהי הנקודה עליה לא עמד המחבר, השיחה החשובה הזאת אינה מתנהלת בין אב לבן בדיוק בגלל הסיבה הזו. את זה צריך לפתור.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל