צריך עיון > סדר עיון > לחיות ביחד > הפוליטיקה החרדית: בין פולין לירושלים

הפוליטיקה החרדית: בין פולין לירושלים

מאמר תגובה ל"לחיות ביחד"

jewish_merchants_in_xix_century_warsaw
me-again
הרב יהושע פפר עורך ראשי, אתר "צריך עיון"

מטרת העשייה הפוליטית של הנציגים החרדיים בכנסת אינה יכולה להצטמצם לדאגה לצרכיו של הציבור החרדי בלבד. ירושלים אינה פולין. שיקולי מוסר וצדק גוזרים שעל הנהנה מהמדינה דרך צינורה הפוליטי לתרום לרווחתה דרך אותו הצינור. אכן, נראה שנציגי הציבור החרדי מודעים לכך, ודואגים לטובת כלל אזרחי המדינה, לצד הדאגה לציבור בוחריהם.

ב' ניסן תשע"ח

פולין. בקראי את מאמרו החשוב של ידידי הרב אברהם קרויזר, המהווה ניסיון מרשים לשרטט את תפיסת העולם העומדת מאחורי הפוליטיקה החרדית, לא יכולתי שלא לחשוב על פולין. מדבריו עולה שהנציגות הפוליטית החרדית נוקטת גישה דומה – דומה מדי – לגישת נציגות המיעוט היהודי בפולין בין מלחמות העולם. יהודי פולין דאז התחברו לקבוצות מיעוט נוספות, בניסיון לדאוג לאינטרסים הספציפיים של המיעוט היהודי. בדומה לכך, לפי העולה מדברי קרויזר, הפוליטיקה החרדית כיום מכוונת כולה לדאגה בלעדית למיעוט החרדי. אפיון זה, לדבריו, מעלה מתחים רבים במישור הארצי. במישור של הרשות המקומית, הוא משמש בסיס לשיתוף פעולה רחב-היקף במסגרת פעילות "ועד הבית" העירוני.

מדבריו עולה שהנציגות הפוליטית החרדית נוקטת בגישה דומה – דומה מדי – לגישת נציגות המיעוט היהודי בפולין בין מלחמות העולם

קרויזר אף מפליג וטוען שגישה זו תמשיך לאורך ימים ושנים, גם אם וכאשר החברה החרדית תהפוך לקבוצת הרוב במדינת ישראל. עד ביאת גואל צדק, העיקרון המנחה של הפוליטיקה החרדית יהיה "שמירת האינטרסים של הקהילה החרדית". אני מניח שמדובר בהגזמה – בתור רוב, לא יהיה מנוס מניהול מערכות המדינה ורשויותיה על-ידי הציבור החרדי – אבל היא גוזמה השופכת אור על עומק שורשיו של האתוס הפוליטי המיוצג. לגישת קרויזר, החרדים הם קבוצת מיעוט בהגדרה. גם כשיהיו רוב, הם ימשיכו להיאחז באפיון של מיעוט, שכן הגדרה זו מובנית בדי-אן-איי של החברה החרדית. גם רוב, מסתבר, יכול לשאוף לסקטוריאליות.

אינני יכול להסכים עם דברים אלו. לדעתי, היחס שלנו לפוליטיקה במדינת ישראל, בתור יהודים בכלל וחרדים בפרט, שונה מאד ממה שהיה בפולין בתקופת מלחמות העולם של המאה ה-20. כדי להבהיר זאת אבקש להתמקד בשני מישורים עיקריים. תחילה אבחן את המציאות בשטח: האם יחס הנציגים החרדים למדינת ישראל הוא אכן כה סקטוריאלי? לאחר מכן, אגש למישור המוסרי, ואבאר שגישת "המיעוט הנצחי" עלולה ליפול לעיוות מוסרי עמוק. מישור שלישי, שאותו אזכיר בקצרה בלבד, הוא המישור התורני. כיון שמישור זה דורש מאמר בפני עצמו, לא ארחיב בו במסגרת מאמר זה.

לדעתי, היחס שלנו לפוליטיקה במדינת ישראל, בתור יהודים בכלל וחרדים בפרט, שונה מאד ממה שהיה בפולין בתקופת מלחמות העולם של המאה ה-20

בפתח הדברים אציין שאיני חולק על קרויזר מכל וכל. אני "מודה במקצת" לדבריו. במישור המצוי, מכיר אני בכך שעמדתו משקפת גישה רווחת. גם במישור הראוי, אין ספק שנאמנותם הראשונה של נציגי החברה החרדית בכנסת היא לבוחריהם – הציבור החרדי. אך דווקא בגלל זה, בשל האמת שבדבריו, אני סבור שיש חשיבות בהבהרת עמדתי הנוגדת.

 

המציאות: פולין מול ישראל

האם המציאות בשטח משקפת את הגישה שהפוליטיקה החרדית מכוונת כל כולה למען שימור האינטרס החרדי? נדמה שבדיקת הנושא תגלה שאין זה המצב. בפועל, הפוליטיקה החרדית מתיימרת להרבה יותר משימור העצמאות הסקטוריאלית. זוהי אמנם מטרתה הראשונה. כאמור בהקדמה, על הנציגים לדאוג לצרכי בוחריהם, ואלו מוגדרים בעיקר במונחים של שימור האוטונומיה של החרדים בחינוך ובחיי הקהילה. עם זאת, מדובר בסיפור חלקי בלבד.

ראשית, הציבור החרדי רואה את עצמו בתור "שומר הסף" של יהדות המדינה. פרשיית עבודות הרכבת בשבת, שרק לפני מספר חודשים איימה על יציבות הממשלה, היתה שידור חוזר של פרשיית המשחן ("הטורבינה") של שלהי תשנ"ט (אוגוסט 1999), אז החליט אהוד ברק שלא להיכנע לדרישות המפלגות החרדיות ביחס למעבר המשחן – ושילם על כך בריבית בפירוק ממשלתו בתום כשנה.[1]

ענייני השבת של המדינה הם אולי הבולטים, בוודאי בתקופה האחרונה, במעורבות החרדים בשמירה על יהדותה של המדינה. הדיונים בין ראש הממשלה לבין הנציגים החרדיים בעניין משחקי כדורגל בשבת הבהירו מעבר לכל ספק שפעילות החרדים למען השבת חורגת מכל קשר לציבור החרדי פנימה.[2] כן יש להזכיר את עניין התחבורה הציבורית בשבת, את חוק המרכולים, ועוד פרשיות רבות. כפי שהצהיר ח"כ יעקב ליצמן לאחרונה: "השבת יקרה לנו, וזוהי האחריות הגדולה ביותר עבורי לשמור עליה. אין לה בכלל מחיר. כששמירה עליה היא בידי הממשלה, צריך לעשות כל שניתן למנוע את הפגיעה בה, ואם לא אצליח, אין לי מה להיות בה".[3]

אולם, יש גם לא מעט עניינים נוספים. הסדרי כשרות, חיטוטי קברים, תחומי שעון קיץ, הגדרת "מיהו יהודי" וסוגיית הגיור, חמץ בפסח, מכירת בשר חזיר, סמכויות בתי הדין הרבני, וכמובן הנושא הרחב של המעמד האישי – כל אלה הם סוגיות ציבוריות שבקושי נוגעות לציבור החרדי פנימה. יתכן שבעבר, כאשר דווקא המפד"ל ראתה את עצמה שומר הסף של ענייני הדת של המדינה, המצב היה שונה. כיום, נדמה שהכיפה של המדינה היא בפירוש כיפה שחורה. פעילות ענפה זו נעשית כמובן במסגרת השמירה על ה"סטטוס קוו" – מה שמערער מעט את הגדרת הסטטוס קוו שהוזכרה במאמרו של קרויזר בתור תיחום בין הפנים-חרדי לבין הכלל ישראלי. אך הסיפור אינו נגמר בכך.

יתכן שבעבר, כאשר דווקא המפד"ל ראתה בעצמה שומר הסף של ענייני הדת של המדינה, המצב היה שונה. כיום, נדמה שהכיפה של המדינה היא בפירוש כיפה שחורה

בתור חברי כנסת, הנציגים החרדיים עוסקים רבות גם בנושאים שאין להם קשר עם החברה החרדית, ואף לא עם הדת. בתור שר הבריאות, ברור שאין מנוס מעיסוק מסיבי של השר (או סגן השר) ליצמן בנושאים שאין להם כל נגיעה מיוחדת בציבור החרדי, והוא אכן בוחר את עיסוקיו לפי תפיסת עולמו – אם בתחום של השימוש בקנביס רפואי, אם בקיצור התורים לבדיקות MRI, ואם ברפורמה המקיפה ברפואת השיניים – וכהנה רבות. לא בכדי נכתב בשער המגזין של מוסף "כלכליסט" (14.1.16), תחת תמונת ענק של ליצמן: "חילונים, מי באמת דואג לכם?". כך ידועה מעורבות הח"כ גפני בחקיקה סביבתית (גפני דורג ראשון ברשימת "מגני הסביבה" של ארגוני איכות הסביבה[4]), את מאמציו של ח"כ אייכלר לחזק את משילות הכנסת לאחרונה,[5] את החקיקה והעשיה ה"חברתית" של סיעת ש"ס, ואת העשיה הענפה במגוון תחומים נוספים.

כאשר מדובר בחלקים כה גדולים מתוך המדינה, ובמעורבות הולכת וגוברת ברשויותיה ומוסדותיה השונים, גבולות הסקטוריאליות בהכרח מצטמצמים

כלומר, הן בתחום הדתי, והן בתחומים רבים שאינם קשורים דווקא לדת, הנציגים החרדיים בכנסת פועלים למען המדינה ולמען כלל אזרחיה. אין לראות בכך חידוש מרעיש. בתור חלק גדול מתוך אוכלוסיית המדינה, גורלם של התושבים החרדיים של המדינה כרוך בגורלם של שאר אזרחיה. כאשר מדובר בחלקים כה גדולים מתוך המדינה, ובמעורבות הולכת וגוברת ברשויותיה ומוסדותיה השונים, גבולות הסקטוריאליות בהכרח מצטמצמים. ואמנם, ביום ששי האחרון (כ"ט באדר תשע"ח) בראיון ברדיו עם ח"כ הרב משה גפני, הוא משבח את התקציב שהועבר "מפני שהוא טוב לאזרחי המדינה". גם החרדים בכלל אזרחי המדינה, אבל יש עוד מלבדם. בניגוד לדברי קרויזר, שיחס הציבור החרדי לפוליטיקה "שונה ממה שמקובל במחנות אחרים בחברה הישראלית", נדמה שהשוני אינו כה מובהק.

כבכל מפלגה פוליטית, הנציגים החרדיים רואים את האינטרסים הכלליים של המדינה דרך הפריזמה של בוחריהם. הם כמובן לא יעשו דבר הנוגד במפורש את האינטרסים החרדיים, ויפגינו דבקות קנאית במטרה כאשר מדובר באינטרס מובהק של הציבור החרדי. בתווך, יש שטח רחב מאד של עשיה לטובת כלל אזרחי המדינה, ובכלל זה לטובת החרדים. עשיה זו תשקף, מטבע הדברים, את תפיסת עולמם של הנציגים החרדיים, והם נדרשים לנקוט צד באינספור סוגיות: חירות הפרט מול שלטון מרכזי; שוק חופשי מול רגולציה ריכוזית; הפרטה בחינוך מול חינוך ממלכתי; ביטוי עמוק של ישראל בתור מדינת לאום מול זכויות קיבוציות של מיעוטים; חיזוק הרשות המקומית מול שלטון הכנסת; פיתוח ערים ותעשיה מול איכות הסביבה; סמכויות החוק מול זכויות הפרט; וכהנה רבות. לעתים, ההכרעה תיפול על-פי משמעת קואליציונית; לעתים, היא תיפול על-פי תפיסת העולם של הח"כ הרלוונטי ועוזריו.

הודגש במאמרו של קרויזר כי אנחנו עדיין בגלות, וכי עובדה זו גוזרת את אופיה של העשיה הפוליטית החרדית. הדבקות ברטוריקה "גלותית" מובנת מאד. היא מצדיקה את הימנעות הנציגים החרדים ממעורבות פוליטית – כאשר נוח להם להתרחק מסוגיות רגישות דתית או ציבורית – ומחזקת את יסוד ההתבדלות העובד בבסיס האתוס החרדי. אולם, המציאות עצמה מוכיחה כי שאלת הגלות והגאולה אינה בהכרח גוזרת את אופיה של העשיה הפוליטית – למעט קבוצות המסרבות להשתתף במשחק הפוליטי הישראלי. גם טרם ההגעה אל המנוחה ואל הנחלה, עובדה היא שהציבור החרדי נוטל חלק בריבונות היהודית שקמה בארץ ישראל. מעורבותם הענפה של הנציגים החרדיים בכל הנעשה במדינת ישראל – בענייני דת בפרט, אך גם כאמור הרבה מעבר לכך – מעידה על המרחק העצום בין ישראל לפולין.

 

מקיאוולי בירושלים?

ניקולו מקיאוולי ידוע בתור מי שהפריד את המוסר מהפוליטיקה. לפי מקיאוולי, המוסר הנוצרי – זה המורה לאדם "להפנות את הלחי השניה" – אינו יודע לתפקד בשדה הקרב הפוליטי. רבים טענו נגד הדת הנוצרית שהיא מובילה את האנושות למלחמות. מקיאוולי טען דווקא את ההיפך: הנצרות לא זו בלבד שאינה מובילה את בני האדם למלחמות, אלא שהיא מבריחה אותם מלהילחם, גוזרת עליהם חולשה ורכרוכיות, ומכינה אותם לכיבוש של ממלכת העולם הבא לבד, ולא לכיבוש ארצי-פוליטי.

טענות אלו הופנו על-ידי מקיאוולי כלפי המוסר הדתי המוכר לו. אך לא הרי המוסר היהודי כהרי המוסר הנוצרי. המוסר הנוצרי (בעיקר הקתולי) נוטה לדיכוי האנושי והארצי, כך שהגיבור הנוצרי הוא הנזיר, הפרוש כליל מן העולם, עד להימנעות מלשאת אישה ולהחזיק בנכסים ארציים. מנגד, המוסר היהודי מקבל את האדם ואת עולמו בתור נתונים, ושואף לתקן ולרומם אותם. אם המוסר הנוצרי רואה בנזיר את הדמות האנושית האידאלית, הרי היהדות רואה בו חוטא. גם בגרסה מתונה בהרבה של "המדיר עצמו מן היין", הנזיר חוטא בכך שהוא מתבדל מן העולם, אפילו כאשר הדבר נעשה לצורך נחוץ של ריסון עצמי. בהתאמה לניתוקו מן העולם הריאלי, המוסר הנוצרי הוא אוניברסלי באופיו: הוא דורש מאדם לאהוב את אויביו כפי שהוא אוהב את קרוביו, ואף להפנות את הלחי השניה מול מכהו. בניגוד לכך, המוסר היהודי קובע שכאשר צריכים לבחור בין "חייך" לבין "חיי חברך", אזי "חייך קודמים לחיי חברך".[6] גם צו הכתוב "ואהבת לרעך כמוך", שלפי רבי עקיבא נחשב ל"כלל גדול בתורה",[7] מוגבל ל"רעך" או "עמיתך".

המוסר היהודי הוא אפוא ריאלי וארצי, מקבל את האדם כמות שהוא ובא לעדן ולשפר את מצבו ואת מעשיו. הוא מוותר מרצון על היופי האסתטי של האחדות האוניברסלית – שאיפה אוטופית שאינה מתחברת לחוויה האנושית המוכרת – לטובת פרגמטיות תפקודית של חיים מוסריים. הנוצרי מכוון כולו לחיים שאחר המוות; היהודי מכוון לכאן ולעכשיו. סיפורי הלידה השונים של ישו מכאן ("עיבור ללא חטא") ושל משה רבנו מנגד ("וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי") מספרים את כל הסיפור: זה על-אנושי, וזה אנושי בתכלית.

היחס לפוליטיקה הוא השלכה מרכזית של ההבדל האמור. מקיאוולי אמנם הסיק כי השדה הפוליטי נפרד בהגדרה מהדת, אך דבריו נאמרו דווקא ביחס לדת הנוצרית, שבה המוסר מבקש מהאדם להתעלות מעבר למצב האנושי. ביהדות ההיפך הוא הנכון: ההלכה כוללת הן את תחום "השכמת האדם בבוקר", והן את "הלכות מלכים ומלחמותיהם", ובשו"ת חתם סופר – בתור דוגמה לספר הלכה קלאסי – נמצא דיונים הן ביחס למליחת הבשר כדין, והן להתנהלות של טובי העיר ונהלי בחירות מקומיות. אלו ואלו נכללים בתוך מסגרת "ד' אמות של הלכה". המוסר היהודי כולל בהגדרה את כל תחומי החיים, שכן עניינו אינו לפרוש מאורחות החיים האנושיים אלא להתייחס אליהם ולתקן אותם עד הגבול האפשרי.

דווקא בתור חרדים, הנושאים בגאון את דגל המוסר היהודי האותנטי, עלינו להיצמד לערכים הבסיסיים של מוסר יהודי – "מדבר שקר תרחק", "ועשית הישר והטוב", וכדומה

ההבחנה בין היהדות לנצרות חשובה כדי שנבין את היחס הנכון ל"פוליטיקה החרדית" במישור המוסרי. נכון להדגיש כי הזירה הפוליטית אינה הזירה הפרטית. יש לה חוקים משלה, כללי מוסר משלה. אבל דווקא בתור חרדים, הנושאים בגאון את דגל המוסר היהודי האותנטי, עלינו להיצמד לערכים הבסיסיים של מוסר יהודי – "מדבר שקר תרחק", "ועשית הישר והטוב", וכדומה – ולהיצמד לאותם כללי אתיקה ומוסר שהיינו רוצים שאחרים ינהגו בנו: "דעלך סני לחברך לא תעביד".[8] גם המוסר החרדי – עדינות הנפש ואצילות הרוח שאנו מצפים מבני תורה – צריך לקבל את ביטויו, כמובן בגרסה מותאמת, בעשיה הציבורית.

מתוך הנחת היסוד האמורה קשה לקבל – כעת במישור הנורמטיבי – את קביעת קרויזר, שהנציגים החרדיים מגיעים למשכן הכנסת במטרה "שהקהילה שלהם תקבל את השירותים והזכויות המגיעים לה מידי הממשלה". גישה זו, המדגישה את הזכויות האזרחיות ה"מגיעות לנו" ובו זמנית מתעלמת מהחובות האזרחיות המקבילות להן, מקוממת אותנו במישור האישי. אין ספק שמי שנהנה משירותי בית-כנסת מקומי אך מתחמק מתשלום דמי חבר, או מי שנהנה מניקיון הבניין אך מתחמק מתשלום ועד הבית, ייחשב בעינינו לא מוסרי בעליל. כך גם, בהתאמות הנדרשות, ביחס למי שנהנה מהמדינה דרך הצינור הפוליטי אך נמנע מלפעול לטובתה באותה הזירה. לצד הדאגה הלגיטימית לאינטרס המסוים של הבוחרים, על המציגים החרדיים לדאוג אפוא לטובת כלל אזרחי המדינה; ההימנעות מכך עשויה לסמן את הנציגים "מושחתים" ואת החרדים כולם "טרמפיסטים".

בנקודה זו רחוקים אנו מרחק רב מפולין של בין המלחמות: התביעה המוסרית המושתת עלינו אינה אותה התביעה. אפילו בנוגע לאומות העולם, כתבו כמה פוסקים שהיחס שלנו משתנה לפי אופיים ומנהגם של הגויים אשר סביבותינו. למשל, בכל הנוגע לגזל עכו"ם או ל"הפקעת הלוואתו", טענו רבים שאין להשוות את היחס שלנו לזה של חז"ל. בהגהות "באר הגולה" של הרב משה רבקה'ס זצ"ל, כאשר בא לבאר שכיום עלינו להשיב אבדת עכו"ם לבעליו – שלא כמבואר בשולחן ערוך – סיים את דבריו: "ובנימוסיהם משיבים אבדה".[9] כלומר, כיון שמנהג הגויים עצמם כיום הוא להשיב אבדות, וגם אלינו אינם מתייחסים בגזלנות ובניצול לרעה, אזי אף היחס שלנו כלפיהם צריך להשתנות. הדברים קל וחומר ועוד יותר מכך ביחס למדינת ישראל, כאשר מדובר באחינו ובשרנו. אם גישת "להציל מידם" היתה נכונה, בגבולות הראויים לה, ביחס לפולין (מדינה רוויה באנטישמיות קשה), תוך מיקוד פוליטי בלעדי בצרכי הקהילה היהודית, ברור שהפוליטיקה החרדית בישראל אינה יכולה להעתיק את המודל. חילוקי הדעות, קשים ככל שיהיו, לצד השאלה המתמשכת באשר ללאומיות היהודית החדשה והמדינה שקמה בעקבותיה, אינם יכולים להשכיח עובדה פשוטה זו.

אם ברצונם של הנציגים החרדים לדאוג לזכויות האזרחיות של הציבור החרדי – רצון מוצדק בלי ספק – אזי עליהם לדאוג גם למילוי חובות אזרחיות בסיסיות

אם ברצונם של הנציגים החרדים לדאוג לזכויות האזרחיות של הציבור החרדי – רצון מוצדק בלי ספק – אזי עליהם לדאוג גם למילוי חובות אזרחיות בסיסיות. כאמור, על נציגי הכנסת לעשות כל אשר לאל ידם – כפי שחלקם אכן עושים – לטובתם ולרווחתם של כלל אזרחי המדינה. כן עליהם להיזהר מהצגת הציבור החרדי בתור קבוצה הדורשת זכויות תוך התחמקות ממילוי חובות. ברור שהאחריות שהחברה החרדית נוטלת ביחס למדינה ולאזרחיה תקבל ביטוי שונה משל החברה הכללית – שוני הנוגע לסוגיות טעונות ומורכבות כמו שירות צבאי, חינוך, תעסוקה ועוד רבות. קבלת אחריות כאמור אין פירושה פירוק חומות ההתבדלות השומרים על זהותה ועל עצמאותה הערכית והתרבותית של החברה החרדית. אולם, התפיסה הבסיסית היא שאם אנחנו שותפים בזכויות, אזי אנחנו שותפים אף בתחומי האחריות, למרות השוני בביטויים המעשי. אחריות משותפת זו חייבת לקבל קול ברור בפוליטיקה החרדית. ההתנערות ממנה, שכמוה כהפרדה בין המוסר האישי לבין המוסר הפוליטי, אינה "תפארת לעושיה" ואף לא "תפארת מן האדם".

 

על הארץ הטובה

לפני מספר שנים קיבלתי הצעה לכהן במשרה תורנית בחו"ל. מובן שהצעה כזו צריכה להישקל בכובד ראש, וכדי להגיע להכרעה התייעצנו, אשתי ואני, עם כמה מרבותי. אחד מהם, כעת זצ"ל, הזכיר שיקול שלא ציפיתי לשמוע. בנוסף על השיקולים השגורים של אופי המשרה, של מוסדות הלימוד, של גילי הילדים, וכך הלאה, הוא הזכיר שיקול נוסף: עשיה בחו"ל מול עשיה בארץ ישראל. אין שוויון, לדבריו, בין השניים: אמנם יש חשיבות ונחיצות בעשיה רוחנית-תורנית בחו"ל, אך העשיה המקבילה בארץ ישראל חשובה יותר.

הדברים מזכירים את דברי ה"חתם סופר" הידועים, שכתב כי עבודת האדמה בארץ ישראל נחשבת למצוה מן התורה, והוסיף שיתכן כי גם שאר מלאכות שיש בהן יישוב העולם בכלל המצוה.[10]

לדבריו, מצות יישוב הארץ כוללת את פיתוח הארץ על שלל ההיבטים של חיי האדם. הדברים נכונים הן ביחס למישור הפיזי של עבודת האדמה ופיתוח הכלכלה והתשתיות, והן ביחס למישור הרוחני – בניין עולם התורה בארץ.

פשוט לדעתי שדברים אלו נכונים גם ביחס לעשיה פוליטית על גווניה השונים. אינה דומה עשיה פוליטית בפולין לעשיה פוליטית בישראל; אינה דומה פעילות למען שגשוגה הכלכלי של פולין לפעילות למען שגשוגה הכלכלי של הארץ; אינה דומה תרומה לתשתיות פולין לתרומה לתשתיות הארץ. בניגוד לפולין, העשיה למען מצבה החומרי של הארץ מקיימת את מצוות התורה, ונדמה שאין לנו עשיה משמעותית יותר (במובן החומרי) מהעשיה הפוליטית.

דברים אלו אמנם פשוטים הם, אך הם דורשים הרחבה משמעותית, הכרוכה בעיון ובבירור של יחס הציבור החרדי למצות יישוב הארץ, הנגועה כמובן בנסיבות הזמן. אין כאן המקום לבירור זה. אסתפק אפוא באזכור הסוגיה לבדה, ובהערה שיש בה סיבה מרכזית נוספת להבדיל בין פולין לבין ישראל.

 

סיכום: השאלה הערכית

במאמרו של הרב קרויזר נכתב כי "כיוון שהממשלה היא מקום של הכרעות ערכיות, שבהן הם אינם יכולים להשתתף, הפוזיציה של חברי הכנסת החרדים בכנסת מסויגת תמיד". בדברי דלעיל ניסיתי להבהיר למה העשיה של הנציגים החרדיים אינה צריכה להיות מסויגת. ראשית, במישור המצוי הם עוסקים גם עוסקים בהכרעות גורליות ומרכזיות ברמה הארצית. שנית, במישור הרצוי, הגישה הסקטוריאלית-קיצונית של דאגה לעניינים פנים-חרדיים בלבד אינה ראויה, ולוקה בפגם מוסרי. ושלישית – נקודה שלא פותחה דיה – יש לקחת בחשבון את ההבדל המהותי בין עשיה פוליטית לטובת היישוב בפולין, לבין עשיה לטובת יישוב הארץ. ואולם, בסיום דברי אבקש להבליט נקודה חשובה נוספת המוזכרת בדברי קרויזר: שמדובר בהכרעות ערכיות.

עשיה פוליטית הִנה רוויית ערכים מעצם טיבה וטבעה. ערכים של חירות ואחריות, חופש וחובה, חמלה ועצמאות, תועלתנות ומהות, שמרנות ופרוגרסיביות – אלו ועוד רבים משתקפים בהכרעות היומיומיות המתקבלות בחקיקה של נבחרי הציבור. ביחס לנציגים החרדיים נאמר לעתים כי הערך היחיד הוא ערך התורה, ואמת המידה הבלעדית היא דברי גדולי הרבנים. ואולם, בכל מה שנוגע לעשיה הכללית לטובת אזרחי המדינה – מה שכאמור כבר נעשה ברמת המצוי, וראוי שייעשה ברמת הרצוי – הדברים בהכרח נעשים מתוך תפיסת עולם אישית של חברי הכנסת. גם כאשר הדברים מובאים לידי הכרעות גדולי הרבנים, ברור הדבר כי "שאלת חכם חצי תשובה", וכי אין מנוס ממעורבות של ערכים ותפיסות עולם.

עשייה פוליטית הינה רוויית ערכים מעצם טיבה וטבעה. […] בכל מה שנוגע לעשיה הכללית לטובת אזרחי המדינה […] הדברים בהכרח נעשים מתוך תפיסת עולם אישית של הנציגים

בכל הנוגע לערכים אלו, נדמה שיש צורך בעיסוק רחב של ליבון ובירור. ראשית, ביחס לנציגים החרדיים אין שקיפות בנוגע לערכים הרלוונטיים, ובמקביל לכך אין בהם שיטתיות וקוהרנטיות. אך עמוק מכך, נראה שתופעות אלו הן תולדה של המצב הכללי בקרב הציבור התורני-חרדי, שחסרה בו אמירה ברורה, ואפילו דיון תורני והגותי מעמיק, בסוגיות הנרחבות שמתוכן נקבעות מדיניות שלטונית וחברתית במגוון רחב של תחומים. ככל שהציבור עצמו ייטול חלק בשיח סביב נושאים אלו, תוך שהוא מביא בירור תורני והלכתי של הנושאים לקדמת הבמה, כך גם נציגי הכנסת ילמדו לדבר בשפת הערכים ויעבדו למען יישומם בעשייתם הפרלמנטרית.

מדובר אמנם באתגר כבד-משקל, ביצירה חדשה ומורכבת של ערכי פוליטיקה עכשוויים על-פי התורה והמסורת ולאור צרכי השעה. אך עם שהדרך ארוכה, עליה להתחיל כעת, ולא להמתין עד ביאת גואל צדק. בתנאי שהעבודה נעשית נכונה, בשיתוף תלמידי חכמים מופלגים ובהכוונה תורנית מובהקת, יתכן שהיא אף יכולה להיות אבן דרך בתהליך ביאתו.

 


[1] ראו למשל בכתבה שהופיעה לאחרונה באתר "כל הזמן": http://www.kolhazman.co.il/141335.

[2] ראו בעניין הזה בכתבה ב"כיכר השבת" כאן: http://www.kikar.co.il/258715.html.

[3] ראו בכתבה בנושא כאן: https://news.walla.co.il/item/3114059.

[4] ראו http://www.sviva.net/Press.php?pressId=170&archive=true.

[5] ראו https://www.inn.co.il/News/News.aspx/365664. לדברי אייכלר, "כוחה של הכנסת הולך ופוחת אל מול ניסיונותיו של בג"צ לבטל ולהטות את החוקים כרצונו. האשמה היא של חברי הכנסת שהפסיקו לראות בהכרעות נבחרי העם עובדה לגיטימית, ומבקשים מבג"ץ להטיל על הציבור מרות של שופטים בלתי נבחרים".

[6] דברי רבי עקיבא, בבא מציעא סב, א.

[7] ספרא שם; ירושלמי נדרים ט, ד.

[8] שבת לא, א.

[9] באר הגולה, חושן משפט, סימן רסו.

[10] חידושי החת"ס לסוכה, דף לו, ב; ראו גם בספר תורת משה, פרשת שופטים.


תמונה: Jan Feliks Piwarski [Public domain], via Wikimedia Commons

20 תגובות על “הפוליטיקה החרדית: בין פולין לירושלים

  • לא יכולה להיות ולא תתקבל עשיה פוליטית משמעותית ללא נשיאה במחיר הכלכלי והבטחוני

    • אם תרשה לי לתת ביטוי יותר קונקרטי לדבריך, אי אפשר שהציבור החרדי יוכל להנהיג מדינה כאשר הוא אינו תורם כמעט מאומה לפעילות הכלכלית והעסקית של המשק ואינו מתגייס לצבא להגנת המדינה הנתונה תחת איום קיומי מצד שכנותיה.

      אבל לזה צריך להוסיף את הבעיה הבוערת שניצבת כבר כמה עשורים לפתחם של הרבנים מנהיגי הציבור החרדי ללא פתרון והיא בעיית החינוך להשכלה שמתחייבת מהצרכים של המדינה המודרנית ומהצורך לשפר את רמת החיים של הציבור החרדי השקוע ברובו בבורות ועוני.

      ואין צריך לומר שפסקי ההלכה שבידינו אין בכוחם לענות על הצרכים שנובעים מהכורח בניהול מדינה מודרנית דמוקרטית על רשויותיה השונות וסיפוק צרכיה שעולים מאורח החיים המודרני שמוכתב ע"י הדומיננטיות של המדע ומוצריו הטכנולוגיים והמחקר המדעי.

  • הרב פפר, אתה מציע לקיים דיון שמיקודו חיצוני, כיצד יש להתנהג מול הסביבה, מה יש לדרוש מהסביבה, ומה יש לתת בחזרה.
    דיון כזה, לענ"ד אין לו בסיס בלי דיון מוקדם שמיקודו פנימי, כיצד אנו מגדירים עצמנו, מה אנו דורשים מעצמנו כציבור, ומהי רמת האחריות הרוחנית שלנו כלפי עצמנו.
    קל מאוד לקשוט אחרים.
    דוגמה:
    אין איסור מפורש לקנות או לצרוך שירותים מעסקים מחללי שבת, למרות שכל עיסקה כזו מחזקת את כוחם ועל כך אין עוררין. ולמרות זאת הציבור החרדי בהמוניו קונה ברשתות מחללות שבת, נופש במלונות מחללי שבת, ומטייל באתרים מחללי שבת. אם איננו מסוגלים לאכוף זאת על עצמנו, מה לנו כי נלין על החילונים וננסה לכפות עליהם חוקי שבת?
    דוגמה נוספת: הרבנים אסרו על החזקת סמארטפונים ועל לימודים באקדמיה, ולמרות זאת שיעור גבוה מהמגדירים עצמם כחרדים מחזיקים סמארטפונים ו/או לומדים באקדמיה. אם אמונת החכמים אצלנו ירדה לשפל שכזה, מדוע אנו מצפים מאנשים שאינם שומרי תומ"צ לפעול לפי פסקי אותם רבנים בדיוק?
    מה שנדרש זה דיון בחוסן הפנימי שלנו, דיון שאמור לקיים כל אחד עם עצמו, עם בת זוגו ועם רבו.
    עם ישראל הוא אור לגויים, בדור האחרון המגדלור הזה כבר לא מאיר כבעבר, אם נחזק את האור שלנו הוא יאיר למרחק גדול יותר.

    הערת אגב: אני חושבת שהגישה שהצגת, לפיה לא נוכל לקבל שירותים מהמדינה אם לא נתרום בחזרה, היא גישה שמעמידה אותנו כחרדים במקום נמוך מלכתחילה. אין שום סיבה שבשלב שאוכלוסיות אחרות במדינה מנסות להתנער מחובותיהן ככל האפשר, דווקא החרדים יתמסרו. מדוע הערבים יכולים לקבל קצבאות בעוד שיעורי האבטלה אצלם זועקים לשמיים, ואין פוצה פה ומצפצף? מדוע בכלל הציבור ניכרת עלייה מתמדת בהשתמטות מצה"ל ודווקא אצלנו יש עלייה בהתגייסות? מדוע פקחי מס הכנסה גיבורים על מאה שערים אך מפחדים פחד מוות להיכנס לשוק הכרמל?
    הנוסחה היא פשוטה, המדינה גובה מיסים מכל האזרחים, אך נותנת בחזרה בצורה לא שוויונית. אם כספי המיסים שלי מממנים תיאטראות או ניתוחי מתים, אז שכספי המיסים של צפון תל אביב יממנו לי את הגנרטור של שבת.

    • ואם כבר נכנסים לפרטים –
      א. עד כמה ניתן להחמיר על חשבון הצבור החילוני (פנוי עצמות לצרכי צבור מבי"ח באשדוד בעלות של עשרות מליונים שחוו"י ורעק"א מתירים. מדי מים דיגיטליים שהגרשז"א התיר ואנו רוצים שהתקנת מונה מיוחד תהיה לא על חשבון המבקש).
      ב. מעניין מה היתה תגובתנו לו התשובה החילונית היתה – אין בעיה, נשקיע בביה"ח להסדרת העצמות עשרות מליונים בשם ההלכה. בבקשה – בחרו מאיזה תקציב שלכם יתקזז הסכום (ישיבות, יחודיים סמינרים ועוד ועוד). כולנו יודעים שהיו נזכרים באפשרויות להקל.
      ג. כל עוד לא נגמלנו מתרבות הטפילות במיטבה אף אחד לא יתן לנו להשתתף בהחלטות.

    • משה, ניתן וצריך להחמיר וזה לא מגיע על חשבון הציבור החילוני. זה מגיע מכספי משלם המיסים והחרדים הינם משלמי מיסים לכל דבר. מתוך מחיר של כל ליטר דלק או כיכר לחם שהחרדי צורך, אחוזים נכבדים הם מיסים. מס רכישה ומס שבח על דירות הם מיסים, והחרדים קונים דירות. החרדים משלמים מיסים, והמון.
      בהתייחס לנקודותיך:
      א. להתקין מונה מים שהשימוש בו כרוך בחילול שבת זו כפייה חילונית לכל דבר. לכל אזרח אמורה להיות זכות בחירה איזה מונה מים יותקן אצלו. מונה המים ממומן ע"י חשבון המים שהאזרח שילם. אם העירייה משתמשת בכספי הארנונה כדי לכפות על החרדי חילול שבת, אז למה היא קיימת בכלל? עדיף שלא ישלמו ארנונה וכל אחד יקנה לעצמו מים מחברות פרטיות ולא מהעירייה.
      ב. למה צריך לקזז מתקציבים קיימים? האם כששר הביטחון מבקש תקציב נוסף לצבא מקזזים זאת מתקציב אחר? אם יש צורך, מקצים תקציב. אם אין צורך, לא מקצים. הצורך נקבע ע"י נבחרי הציבור שנבחרו בבחירות דמוקרטיות.
      ג. תיגמל מהר מתרבות הנחיתות במיטבה. אני יכולה להצביע לך, מהיכרות אישית, על אנשים חילוניים שהם כבר דור שלישי למקבלי קצבאות נכות (מן הסתם הנכות עברה אליהם בתורשה). אני יכולה להצביע לך על סטודנטים חילונים שעושים תואר על חשבון המדינה. אני יכולה להצביע לך על אלפי פקידות בצבא, שאף אחד לא צריך בכלל, והתקציב השנתי לתיחזוק מערך הפקידות הזה מסתכם במיליונים רבים.
      החרדים אמנם אינם טלית שכולה תכלת. החרדים סובלים ממחלוקות פנימיות, ירידה בסמכות הרבנים, חילון איטי, התפוררות השוליים, נוער באובדן דרך, קשיים כלכליים, ועוד. אך מכאן ועד לומר שאנחנו טפילים, הדרך ארוכה. האם אנשים כמו הרב צ'ולק, הרב פירר, הרב לופוליאנסקי, ודומיהם, הם חילונים? האם אתה יכול למצוא אנשים חילונים שעוסקים בנתינה כמו הנ"ל? האם בציבור החילוני יש מנהיגים בשיעור קומה כמו הרב שטיינמן, ר' חיים קנייבסקי, הרב עובדיה, האדמו"ר מגור? לכנות אנשים כאלו כטפילים זה ממש להוציא דיבת הארץ. תתבייש.

    • גב' ריקי ,ניתן לראות את הכאב והכעס דרך תגובתך ,אבל אל תסחפי למחוזות הדמגוגיה .
      א. נכון יש עליה בקרב מתגייסים חרדים ,כרגע יש בערך 3000 (אל מול 170,000 חיילים חילונים).
      ב. ראיתי שהלנת על תנאי הערבים, את באמת משווה את עצמך לגיס חמישי? (אישית הטיעון הזה תמיד מצחיק אותי)
      ג. במקרה עבדתי בשוק, מס הכנסה מגיע אחת לחודש, ובניגוד לצדיקים ממאה שערים אצלנו מראים לו את פנקס הקבלות בנימוס.
      ד. שנינו יודעים שבני ברק, אלעד ובית שמש הם לא בדיוק הקטר של המדינה (אולי כי 50 אחוז מהגברים אצלכם לא עובדים?)
      ה. אומרים שהנבואה ניתנה לשוטים, אבל כשאני קורא תגובות כמו שלך, אני לא רואה דו קיום באופק.

    • א. עלייה בהתגייסות חרדים היא שלילית ולא אמורה להיות קיימת, בדיוק כפי שפציפיזם (כאידיאולוגיה) הוא עילה לפטור כך גם שמירת מצוות (כאידיאולוגיה) היא עילה לפטור, ידוע שהצבא מקפיד לגייס את כולם רק בגלל הנרטיב של "כור היתוך" ובדיוק בכור ההיתוך הזה החרדים לא אמורים להיות (אא"כ הם לא רוצים להישאר חרדים וזה כבר עניין אחר)
      ב. אין שום קשר לגייס חמישי. גם החרדים הם גייס חמישי בדיוק כמו הערבים, וניצני התופעה ניכרים אצל החיילים הדתיים שמעדיפים לשמוע לרב מאשר למפקד. אני אישית אוותר באושר על אזרחותי הישראלית אם המדינה תאלץ אותי לחלל שבת, לכפור באמונתי או לאכול חמץ בפסח.
      בנוסף, מוזר שדיבורי השוויון בנטל נעצרים כשמגיעים לערבים, הערבים נהנים מכל הזכויות שמעניקה המדינה, הם מקבלים קצבאות בשיעור הרבה יותר גבוה מאשר כלל האוכלוסיה (וגם מאשר האוכלוסיה החרדית), אם כך עליהם לשאת בנטל ולהילחם למען המדינה שהם אזרחיה.
      ג. במקרה עבדתי בשוק, וראיתי שמס הכנסה הגיעו עם שוטרים, אחרי שבפעם הקודמת הפכו עליהם כמה בסטות.
      ד. הקטר של המדינה הוא המגזר הפרטי, ובייחוד עסקים קטנים ובינוניים. לא עיר מסויימת. (במאמר מוסגר, בני ברק מובילה בכמה ממדדי רמת החיים כמו לדוגמה מספר מכוניות חדשות לנפש, ועוד. רמת החיים בבני ברק גבוהה מאוד, את אלעד ובית שמש אינני מכירה מקרוב, כך שב"ב, בניגוד לטענתך, מהווה קטר צריכה משמעותי.)
      ה. היות שאני אישית סטודנטית באחת האוניברסיטאות המוכרות בארץ, בתוכנית רגילה שאינה מיועדת לחרדים, באפשרותי להעיד כי אני חיה בדו קיום עם כל חברותיי לכיתה, שבאות מכל קצוות הקשת הישראלית הרחבה. מעודי לא מתחתי ביקורת או שפטתי את אורח חייה של מי מחברותיי, וכך הן נוהגות כלפיי. כשאין שיפוטיות, יש היתכנות לדו קיום.

    • המשך תגובה לגב' ריקי
      א. את זאת שציינת שגיוס החרדים נמצא בעלייה בהשוואה לגיוס חילונים, ואני רק הבהרתי שזאת דמגוגיה (תסתכלי על המספרים שוב). באופן אישי לא מעניין אותי אם אתם מתגייסים או לא, בנושא הזה אין לי ציפיות מהציבור החרדי, ואין לי גם שום כוונה לנהל דיון על זה.
      ב. הערבים אמנם גרים פה, אבל ברור לכל שאי אפשר להפקיד את הביטחון שלנו בידיים שלהם,ואת, מה את עושה? פותחת עיניים לצלחת שלהם, ומשווה את הציבור החרדי לערבים בנושא צבא. עצוב.
      ג. הם תמיד באים בליווי שוטר, לא כי זורקים עליהם בסטות אלא כי זה הנוהל. במשך כ-3 שנים שעבדתי בשוק רמלה לוד אני יכול לציין בפניך שמעולם לא ראיתי אלימות נגד פקידי מס הכנסה. ראיתי אלימות, אבל לא נגד פקידי המס….
      ד. רמת החיים בבני ברק גבוה מאוד? טוב בסדר, אני לא אתווכח איתך על זה, תהני מרמת החיים!! משום מה כל חברות המסחר ותעשיית הייטק והלואו טק לא באות להתיישב בבני ברק, וגם לא רואים שם הרבה כיפות שחורות. מעניין.
      ה. שמח לשמוע שאת חייה בשלום עם חברותייך. מציע לך לא לספר לחברות החילוניות שלך מה רשמת פה, כי סביר להניח שלא תישארו חברות לאחר מכן. הדמגוגיה שלך גובלת בשקר — שקר שלא ממש עובד על הציבור החילוני.
      ו. בהצלחה בלימודים!

    • לריקי – התחלת ב"דיון כזה, לענ"ד אין לו בסיס בלי דיון מוקדם שמיקודו פנימי, כיצד אנו מגדירים עצמנו, מה אנו דורשים מעצמנו כציבור, ומהי רמת האחריות הרוחנית שלנו כלפי עצמנו."

      וסיימת ב"מדוע הערבים יכולים לקבל קצבאות בעוד שיעורי האבטלה אצלם זועקים לשמיים, ואין פוצה פה ומצפצף? מדוע בכלל הציבור ניכרת עלייה מתמדת בהשתמטות מצה"ל ודווקא אצלנו יש עלייה בהתגייסות?"

      האם הסיפא הוא דוגמא לדיון הפנימי-ערכי שאת מבקשת ברישא? הממ…..

  • אין חולק על כך שבמישור המעשי- פרגמטי על איש ציבור לנהל את התפקיד המסור לו מתוך אחריות ציבורית, לטובת כלל העם בשווה, ובשיתוף פעולה מלא.
    לעומת זאת במישור הרעיוני- אידיאלוגי שותפות שלטונית עם אנשים המרשיעים לפני ה' היא שותפות פסולה גם אם מדובר באנשים הטובים לבריות. (ראה בהרחבה ב'בעיות הזמן' מהג"ר ראובן גרוזובסקי עמ' נ"ד, ס"ה, ובמכתבים ומאמרים מהגרא"מ שך עמ' ר"ט.)
    לאור כל זה טעות יסודית היא לפרש את דברי הרב קרויזר במובן אינטרסנטי צר. כאשר הוא אומר ש"תפקידם של הנציגים החרדים בכנסת ובעיריה הוא קודם להשתדל עבור צרכי הקהילה" הוא מגדיר את מהות השליחות לשמה נשלחו על ידי גדולי התורה במישור האידיאולוגי ולא בהתייחס למישור המעשי. במובן הרעיוני אין בינינו לבינם שותפות אלא הגנה על צרכי הקהילה ועל צביון ה'פרהסיא' של האומה.
    אין בינינו לבינם שותפות חד- סטרית כי אין בינינו לבינם שותפות כלל. אך ורק במישור המעשי מתקיים שיתוף פעולה תכליתי הכולל אחריות ציבורית וחובות בשווה.
    ר' יהושע אם מאמרו של קרויזר מזכיר לך מדי את 'פולין' הרי כי רעיונותיך דומים – דומים מדי לקולם של אנשי פא"י – טו"ב אודות 'שותפות ערכית בעשייה פוליטית למען שגשוג כלכלי של הארץ' 'יישוב הארץ על ידי עשייה פוליטית','קירוב הגאולה על ידי שותפות פוליטית' ו'ציבור הנוטל חלק בהכרעת סוגיות אזרחיות'.
    אין זה סוד שקיימים גורמים הפועלים לחנך מחדש את הציבור במינוחים של 'התפתחות', 'השתלבות', ו'השפעה', ולהכשיר 'הנהגה אזרחית' שאיננה שואבת את כוחה מ'ההנהגה הרבנית'. ועל כן, אותה קריאה לאחריות ציבורית שהעלית מחייבת אותנו לנהוג במשנה זהירות על מנת שלא ליפול לידם כפרי בשל.

  • הרב פפר,
    כתבותיך כתובות בטוב טעם ומביאות כיוון רענן ונחוץ בחרדיות.
    כמו"כ האתר הוא אחד הדברים החשובים שקרו בשיח הפנים חרדי ובטוח לי שיפעלו פנימה ובחוץ
    אשריך!

  • יישר כוח

  • גב' ריקי
    לעולם לא תצליחי לאורך זמן להכריח ציבור שלם שאינו חושב כמוך, גם לממן אותך (חשבי על קרית ספר או בני ברק כמשק סגור החייב לממן לבדו את הכל, כולל בתי חולים הגנה וכדו'), גם לציית להוראותייך מתי לנסוע ומתי לא והכל בלווי הנאצות שהצבור החרדי מרבה להעריף על החילוני.

    • בוודאי הייתי מעדיפה שאף אחד לא יממן אותי כנגד רצונו, אך גם שאני לא אממן אחרים כנגד רצוני, לא מדובשך ולא מעוקצך.
      אינני מכריחה אף אחד לממן אותי ואדרבה אני אישית תורמת מעשר כספים מדי חודש בחודשו מתוך רצוני הכנה לממן אחרים, אך אני מסרבת בכל תוקף לממן את מנגנון שירות המדינה שאיננו מגזר יצרני אלא עוסק בחלוקה מחדש של הכסף (לעצמו).
      אני לא מורה לאף אחד מתי לנסוע ומתי לא, כי זה עניינו הבלעדי מול הבורא! פשוט אינני מעוניינת לממן את הנוסעים בשבת, זה הכל. וכשהמדינה משתמשת בכספי המיסים שלי כדי לממן את הנוסעים בשבת, משהו עקום פה, בדיוק כפי שהיא משתמשת בכספי המיסים של אחרים כדי לממן לי את התחבורה הציבורית ביום חול!
      הבעיה היחידה שאני רואה בהתנהלות של ב"ב וק"ס כמשק סגור היא התפרקות מהירה כתוצאה ממחלוקות פנימיות.
      ההיסטוריה מראה שלאורך כל הדורות היה צורך בחוקי הגבלה רציניים מאוד על היהודים, כדי למנוע את התפתחותם הכלכלית, החל בהגבלת מגורים בגטו וכלה באיסורי עיסוק שונים ומשונים. כל עוד בב"ב וק"ס לא יהיו כאלו הגבלות, מה שיעצור אותן מלהצליח יהיה אך ורק המחלוקות הפנימיות.

    • הרבה טעויות לצערי בתגובה אחת, בלשון עדינה. הרי אגד קווים ודן כולן חברות פרטיות, למטרת רווח. לתחבורה ציבורית קוראים "תחבורה ציבורית" כי היא מסיעה את הציבור, ולא כי היא מומנת ע"י הציבור. אני רואה שאת ממשיכה עם הדמגוגיה במקום ללדת בדרך היושר, חבל.

    • כל נסיעה באגד ודן מסובסדת ע"י המדינה שגם מפקחת על הקווים והתחנות
      כספי הסובסידיות לא נפלו מהשמיים, הם הגיעו ממיסים שהאזרחים שילמו

  • אם חרדי הולך לעבוד זה לא בשביל לרצות חילוניים.זה בשביל פרנסה. אנחנו לא צריכים לחשבן מה החילוני יגיד. מנסיון זה לא יועיל. גם אם חרדים יתגייסו החילוני יבוא בטענות (אני בצבא). אנחנו עושים דברים כי צריך לעשות, ולא בשביל למצוא חן (תשאירו את זה לסרוגים). החילוניים משחררים כסף לחרדים אך ורק מאילוצים פוליטיים.

    • ריקי
      ראיתי את תגובתך ובעדינות אומר חבל שאת מציגה נתונים לא נכונים עובדתית.
      למרבה הצער החרדים לא משלמים מיסים כמו הציבור החילוני וראי לדוגמא מאמר (אומנם כתבת דעה אבל נסמכת על נתוני הלמ"ס) שלפיו חילוני משלם הרבה יותר: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4610532,00.html. גם אם זה נתון מוגזם, הרי שבוודאי חילוני משלם פי כמה מחרדי (יש גם נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה).
      אינני יודע מאיפה לקחת את ההשערה שרמת החיים בבני ברק היא מהגבוהות. במדד הסוציואקונומי של הלמ"ס היא בין הנמוכות. לבני ברק יש מזל אחד שהיא באיזור המרכז ויכולה לגבות ארנונה למסחר כאשר בד"כ באותם מקומות גם לא יעבדו חרדים.
      את יכולה לרצות "לא מדובשך ולא מעוקצך", אבל אפילו שהקטינו לחרדים את ההקצאות בתקופת לפיד כל המערכת כמעט התמוטטה, וזה רק מתשלומים ישירים לישיבות.
      גם הסיפור המופרך של החרדים לפיו חלק גדול מהתקציב הולך לצרכים חילוניים הוא קשקוש. אפילו אם נגיד שמשרד התרבות והספורט לא מממן חרדים, רוב עצום של תקציב המדינה הולך על חינוך ביטחון תחבורה ועוד, כלומר על צרכים שלי בדיוק כמו שלך (שלא לדבר שבגלל הילודה בחינוך את מקבלת יותר ומנגד בביטחון אני גם הולך לצבא).
      אם נלך על "לא מדובשך ולא מעוקצך" את מוזמנת לעשות את זה, כלומר תשכנעי את חברי הכנסת שלך שכשאת הולכת לבית חולים תשלמי באופן מלא, כשאת עולה לרכבת או לאוטובוס, כשאת שולחת ילידים לבית הספר, על הכל ישלמו צרכנים והורים, וכן הלאה. זה לא יחזיק מעמד.
      בקיצור, אפשר בהחלט להתווכח אבל נא לא להמציא נתונים.

    • לסתם אחד,
      הראייה השונה נובעת מהשקפת עולם שונה,
      לטענתי הפחתת מיסים חייבת לגרור הפחתת סיבסוד באותו שיעור. בוודאי שאין להפחית רק אחד מהם.
      כשלאזרחים תהיה מצד אחד יותר הכנסה פנויה, ומצד שני יותר אפשרות בחירה בין אלטרנטיבות, זה בהחלט יחזיק מעמד.
      טענתי הנוספת היא שהרבה ממשרדי הממשלה הם מיותרים, כי המדינה מתיימרת לספק לאזרחיה שירותים כמו תיאטרון או חינוך, מדובר בשירותים שלו המדינה היתה מפסיקה לספקם, היה קם שוק חופשי משגשג בהם. תתכבד הממשלה ותספק אך ורק שירותים שלאף גורם פרטי אין אינטרס לספקם.
      זה לא קשור לסוגיית החרדים והחילונים ואדרבה: ברור שהחרדים ייהנו יותר ממדיניות סוציאליסטית, וככל שהיא קיימת הם זכאים לה ככל האזרחים. אך לא ניתן להחיל מדיניות סוציאליסטית "בתנאי", המדינה תתן לך "בתנאי", תקבל שירות מהמדינה "אם תעמוד בקריטריונים" וכו', אם סוציאליזם, אז בבקשה, כל אחד לפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו, החרדים ייתנו לפי יכולתם ויקבלו לפי צורכיהם. זה כן יחזיק מעמד??

      ולגבי הביטחון, הצבא במתכונתו הנוכחית בוודאי עונה על הרבה צרכים מעבר לביטחון, תן לי סיבה אחת שבחורות מוכשרות ופרודוקטיביות יקדישו כשנתיים מחייהן כדי להגיש כוסות קפה למפקד, ופגשתי רבות כאלה. בארה"ב הן הולכות לקולג', וארה"ב לא חשודה ברמה ביטחונית ירודה. אם הצבא היה רוצה לענות על צורכי הביטחון בלבד, הוא היה הופך לצבא קטן וחכם, פונקציות כמו מש"קית חינוך, מש"קית ת"ש וכו' היו נעלמות מהעולם, פונקציות כמו מקפלת מצנחים או אפסנאות היו מוחלפות במכונה או במחסנים ממוכנים, וכו'. (ומנגד היה מושם דגש על מערך הסייבר והתקשוב)
      הצבא, מעבר לעובדה שהוא מנסה לענות על צרכי הביטחון, מנסה גם להיות כור היתוך ולספק למשרתים בו זהות ישראלית, כך שכספי הביטחון לא ממש הולכים לביטחון אלא ליצירת זהות ישראלית, וזה כבר גובל בקומוניזם.

  • 1. המאמר המקורי לא טוען לאי שותפות והשפעה חרדית אלא מחלק בין שלטון מקומי לארצי. במקומי לא נכון להאבק להשפעה ובארצי דווקא כן.
    2. אלא שכותב המאמר המקומי לא טרח לנמק הלכתית ומחשבתית את ה"חילוק" שלו. כמו כן כותב מאמר זה לא טרח לנמק את דעותיו שלו.
    3. התפישה החרדית ההסטורית הייתה הבדלות מתוך מגננה מול המודרנה. כמגננה עסקו החרדים בתוך קהילתם הם ולא התערבו לבחוץ.
    4. במדינת ישראל ככל שגבר מספרם וכוחם החלו החרדים להתערב מעבר לקהילותיהם הם תוך כפירה בעקרונות שלהם עצמם. גדולי התורה התנגדו לשבת בממשלה והיו מתהפכים בקבריהם לא ראו את המצב כיום.
    5. הקולות להשפעה מחוץ לקהילה על מצב העם שאינו חרדי הוא בהגדרה קולות לא חרדים אלא ישות חדשה שקמה.
    6. מעבר לשאלת הלגיטימיות המוסרית להתערב ולהשפיע ללא לקיחת חלק משמעותי בצבא ובחברה האזרחית כולה הרי יש כאן פתיחה להשפעה של החילוניות על החרדיות. לא ניתן לקיים מאבק להשפעה חד צדדית. כרגע נראה שהרוב החילוני תמים חלש ומאפשר כל העת להשפיע עליו ולא להיות מושפע על ידו (לימודי ליבה וכולי) אבל זהו חריץ זמן פוליטי קצר (במונחי הנצח) והוא ישתנה די בקרוב. או אז החברה החרדית תבין שההחלטה להפוך להיות חרדים רק כשנוח לי …. בעצם היא לא תבין כי כבר לא יהיה מי שיבין. היא פשוט תהיה משהו אחר לגמרי.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל