-
חיים ולדר סופר ויועץ חינוכי מנהל "המרכז לילד ולמשפחה", חתן פרס ראש הממשלה "מגן לילד" מטעם המועצה הלאומית לזכויות הילד.

הספרות החרדית מצונזרת. אבל צנזורה אינה מילה גסה. כל חברה בוררת בקפידה את התכנים בהם היא רוצה לעסוק ומסננת בחומרה את אלה שאינם מתאימים לה. המחשבה כי החברה הליברלית אינה מצנזרת את כותביה אינה אלא אשליה.
החברה החרדית מסננת תכנים שאינם הולמים את הקו החינוכי שלה, ועל כך גאוותה.

ה' תמוז תשע"ז

 

קראתי בעיון את מאמרה של רותי קפלר על אודות העיתונות והספרות החרדית, ומצאתי עצמי מסכים כמעט לכל מילה. בעצם, הסכמה מסוג של "הודאה בעובדות אך לא הודאה באשמה". בתור מי שכותב בעיתון "יתד נאמן" כמעט שלושה עשורים, אני מעיד שאכן העיתונות החרדית מבקרת ומצנזרת, ואף פוסלת לחלוטין, סיפורים או מאמרים שאינם מתאימים לאג'נדה שלה. אני גם מסכים שלעתים מחיר צנזורה זו הוא שיקוף לא מלא של הנעשה בחברה החרדית. העיתונות החרדית אכן משמיטה לעתים אירועים ותופעות בחברה החרדית ומחוצה לה. בחלקה הגדול נובעת השמטה זו מטעמי חינוך. כך, העיתונות החרדית נמנעת מסיקור מעשי פשע, בחלק קטן מן המקרים מתוך רצון להגן על התדמית החרדית, אך על פי רוב היא אינה מזכירה גם פשעים שנעשו על ידי חילוניים וגויים, מתוך שיקולים חינוכיים. אלא שהיא עושה זאת במתכוון, בלי להתנצל ובלי להצטדק. היא עושה זאת מפני שהיא חושבת שכך נכון לעשות.

העיתונות החרדית אכן משמיטה לעתים אירועים ותופעות בחברה החרדית ומחוצה לה… אלא שהיא עושה זאת במתכוון, בלי להתנצל ובלי להצטדק. היא עושה זאת מפני שהיא חושבת שכך נכון לעשות.

כך למשל דווח פעם ב"יתד נאמן" על תינוק שנהרג מ"פגיעת מכשיר חשמלי". ברור לכל שתינוק זה לא נהרג ממכשיר "אם-פי-3" או שלט של מזגן שנפל עליו. הפעוט נהרג מנפילת מכשיר טלוויזיה. אבל ב"יתד נאמן" לא יכולים לדווח על כך, מפני שהמילה "טלוויזיה" לא נכנסת לעיתונות החרדית. "יתד נאמן" ידווח על מות התינוק, כי זו חדשה כואבת שיש לדווח עליה. עם זאת, הוא לא יקריב את עקרונותיו, ועל פיהם אין נוקבים בשמו של אותו מכשיר, כפי שאין נוקבים בשמה של החיה הקרויה "דבר אחר". "יתד נאמן" סומך על הקוראים האינטליגנטים שלו, שיבינו ממה נהרג התינוק; ואין לו שום בעיה שמישהו ילעג לו על סגירותו המחשבתית לכאורה. דוגמא אחרת לדבר היא אופן הדיווח של "יתד נאמן" על ההרג שמבצע הארגון "דאע"ש". משיקולים ערכיים בוחר העיתון שלא לספר לקוראיו באיזו דרך נוהג הארגון להרוג את שבוייו, למרות שסביר להניח כי רובם שמעו על שיטותיו האכזריות. העיתונות החרדית דוגלת בערכים של עדינות וצניעות, וסולדת מדברים ששאר העולם דש בעקביו.

אני גאה בצנזורה הזו, גם אם היא מרגיזה ומעצבנת אחרים, וסבור שיש מאחוריה חשיבה עמוקה. אולם לא רק אני, אלא גם אנשים מבחוץ היודעים לזהות את הניואנסים הקטנים שאנשים שאינם חרדים אינם מסוגלים לתפוש, משבחים את הרגישות של העיתונות החרדית. אבישי בן חיים, כתב חילוני לענייני חרדים הנחשב הוגן ומבין (בניגוד לכתבים אחרים לענייני חרדים), מעלה על נס תדיר, מתוך אהדה לא מוסתרת, את האופן שבו מטפל "יתד נאמן" בנושאים רגישים.

להלן אבקש לטעון כי לא רק שצנזורה זו ראויה, אלא שהיא גם אינה חריגה מצד עצמה. כל עיתון בעולם מצנזר תכנים בהתאם לקו הערכי והאידיאולוגי שלו. מה שמייחד את העיתונות החרדית אינו העובדה שהיא מצנזרת את תכניה, אלא הערכים שבשמם היא עושה זאת.

***

העיתונות החילונית ואף הספרות הבינלאומית מבקרות, מצנזרות ואפילו פוסלות תכנים שאינם מתאימים לרוחן. והן אינן מסתפקות בזה. הן גם רודפות, משפילות ומחרימות את מי שמעז לכתוב דברים המנוגדים לאג'נדה שלהן. במהלך כתיבת מאמר זה חוויתי זאת בעצמי. ביקשתי דוגמאות לנושאים שלא יוזכרו בעיתונות החילונית, ולפתע גיליתי כי אני מצנזר את עצמי, מפני אימתה של מלכות. פחדתי שאם אכתוב את הדוגמא שעלתה בדעתי, ספרי יוחרמו במשרד התרבות ובספריות החילוניות, ואהיה מושא לרדיפה ולהתקפות. כלומר, הפחד מהחרמה עקב דעה או סיפור אינו נחלתה של רותי קפלר ושל סופרים וסופרות חרדיים בלבד, אלא נחלת כל הסופרים בעולם. ההבדלים בין המגזרים מתבטאים אך ורק במושא הצנזורה.

הפחד מהחרמה עקב דעה או סיפור אינו נחלתה של רותי קפלר ושל סופרים וסופרות חרדיים בלבד, אלא נחלת כל הסופרים בעולם. ההבדלים בין המגזרים מתבטאים אך ורק במושא הצנזורה

ראו למשל מה עשו העיתונות והממסד האמנותי החילוניים לזמר אריאל זילבר על שהעז לסטות מהקו של התקינות הפוליטית. כיוצא בו מאיר אריאל, גיבור תרבות ישראלי לכאורה, אשר התבטא פעם באופן שאינן עולה בקנה אחד עם האופנה המחשבתית השלטת, הפך מידית ללא-רלוונטי. אך לא רק בשדה התרבות, אלא אפילו במדע, האמור להיות אובייקטיבי לכאורה, מצנזרת החברה החילונית ממצאים שאינם הולמים את אמונותיה. כך מדען שניסה לבחון האם יש הבדלי אינטליגנציה בין שחורים ללבנים, הוחרם כמעט על ידי הממסד המדעי.[1]

ובאשר לטענה על שיקוף לא נכון של אירועים או של אנשים בשל אג'נדה, כלום העיתונות החילונית אינה "מאתרגת" אנשים שהיא חפצה ביקרם? כלום אינה מתקיפה אנשים שהיא חפצה להשחיר את פניהם?

רק לאחרונה פורסמו שתי רשימות של העיתונאית המוערכת סימה קדמון. בראשונה היא התפייטה ביחס לדמותו של הנשיא ברק אובמה, במילים שקשה לראות בהם תיאור מציאות "אובייקטיבי": "יש בו איכויות של שחקן קולנוע, פרופסור באוניברסיטה וגורו בעת ובעונה אחת." כמה שנים לאחר מכן, בעת ביקורו של דונלד טראמפ, לעגה אותה סימה קדמון לישראלים המתנהגים כמו פרובינציאלים המתלהבים מכל נשיא שמגיע לבקרם: "אנו נמסים כמו איזה שבט פרימיטיבי נכחד שפתאום נוחת אצלו בלב הג'ונגל האדם הלבן." כתבה קדמון.

כללו של דבר, העיתונות החילונית מציגה את הדברים על פי האג'נדה שלה, ומצנזרת ופוסלת חדשות, אירועים ומאמרים שאינם תואמים את השקפת העולם שלה. אולם, כפי שאמרתי לעיל, יש צדק בצנזורה. אם החברה חושבת כי הנזק שייגרם מפרסום ה"אמת" גובר על התועלת, הרי שזכותה ואולי חובתה המוסרית להרחיק מחבריה את המידע המזיק. במילים אחרות, "אי שיקוף המציאות" אינו תמיד רעיון כל כך גרוע.

 

הצביעות של הליברליזם המדומה

את התשובה לטענות נגד הצנזורה העצמית של העיתונות החרדית מספק דווקא איש השמאל אורי משגב מעל דפי עיתון "הארץ", עיתון המתיימר להיות סמל הליברליות.

במוסף "הארץ" התפרסם לא מזמן טור של הסופרת עירית לינור, תחת הכותרת "מה כל כך ליברלי בהפלות?". בטור זה היא משתוממת על כך שארגונים ליברליים רואים בהפלה ערך וסמל. "הפלה היא קודם כל גדיעת חיים אנושיים. גם אם היא הכרחית לפעמים, היא לא יכולה להפוך לסמל ליברלי ופמיניסטי." כותבת לינור.

בהמשך עושה לינור הקשר גאוני לקמפיין שנעשה בשנת 2011, שבמהלכו הצטלמו נשים מפורסמות (מיקי חיימוביץ', אורנה בנאי וירדנה ארזי בין היתר) עם אפרוחים, כדי למחות על האכזריות של גריסת אפרוחים זכרים בתעשיית הביצים. המשתתפות היו נשים בלבד, כדי לקשר בין אפרוחים לאמהות. הקמפיין זכה לחשיפה תקשורתית גדולה ואוהדת, וגם מי שלא הזדהה עם המסר, הבין שהן מנסות להפגין סוג של חמלה וסוג של מצפון. "אם היו משתתפות בקמפיין נגד גריסת עוברים בריאים — האם היו מייחסים להן חמלה ומצפון, או פרימיטיביות?" מסיימת לינור את מאמרה. הרשו לי להקצין את המסר ולהוסיף למשוואה את מאבק ארגוני זכויות בעלי החיים נגד אכילת ביצים וחלב, כדי להדגיש את הצביעות הנוראה שבתמיכה בהפלות.

בתשובה ללינור, פרסם משגב טור שכותרתו: "סליחה, אבל למה עירית לינור מקבלת במה ב'הארץ'?" בטורו כותב משגב כך:

"הארץ" אמור להיות מחויב קודם כל לקוראיו הנאמנים, לאוהדיו, לחברי האמת שלו. עצם העסקתה של לינור, עם כל ההיסטוריה שלה, מהווה פגיעה ברגשותיהם… אין שום צורך לפרסם דווקא ב"הארץ" דעות של אויבי "הארץ" ומשמיציו. יש גבול דק וחמקמק בין אלטרואיזם ונדיבות של מנצחים לבין פראייריות. אסור לעבור אותו, בטח לא כשאתה נלחם על עצם קיומך ועל הלגיטימיות שלך בפני גל עכור של פאשיזם, מקרתיזם ופופוליזם…

היהדות החרדית נאבקת על עצם קיומה. מסיבה זאת, היא לא תאפשר לדעות שנחשבות אצלה כפירה או סכנה לחינוך היהודי, להיכנס אל מערכת החינוך שלה או לעיתונות הממוסדת שלה. באותה מידה, מוסדות החינוך החילוני, כמו גם העיתונות החילונית, לא יתנו כניסה לדעות העלולות להחזיר בתשובה את הציבור ובפרט את הנוער.

היהדות החרדית נאבקת על עצם קיומה. מסיבה זאת, היא לא תאפשר לדעות שנחשבות אצלה כפירה או סכנה לחינוך היהודי, להיכנס אל מערכת החינוך שלה או לעיתונות הממוסדת שלה

כשאני מרצה בפני חילוניים המתלוננים על כך שבחינוך החרדי "סוגרים את הילדים", אני משיב להם "וכלום אתם אינכם סוגרים? האם אתם מאפשרים לרבנים לבוא לבתי הספר שלכם? האם אתם מאשרים לילדים שלכם להחשף לאורח חיים של שמירת מצוות?"

זה נכון שאנחנו חרדים, אני אומר להם, חרדים מהתרבות החילונית. אבל גם אתם חרדים. אתם חרדים מהחרדים. וכפי שאתם רשאים לסגור את ילדיכם מפני דרך חיים של תורה ומצוות, גם לנו הזכות לחסום בפני ילדינו את אפשרות פריקת העול.

ההולכים שבי אחר ה"פתיחות" בחברה החילונית, נופלים קרבן לתרמית מחוכמת. החברה החילונית אינה פתוחה יותר מזו החרדית. אלא שכל חברה מובילה לכיוון שלה. כולם מצנזרים, כולם פוסלים דעות שאינם נראות בעיניהם, וכולם "סותמים פיות" זה לזה, ומציגים את עצמם חכמים ואת האחרים טועים.

***

על אף האמור, יש מקום להתייחס לביקורת הספרות החרדית העולה ממאמרה של קפלר: הטענה כי המגבלות שמטילה הצנזורה החרדית על הספרות פוגעים ביכולת לייצר "ספרות חרדית טובה". לדבריה, קיימים נושאים שבהם לא ניתן כלל לעסוק, והמפסיד העיקרי מכך הוא הציבור.

העיתונות והספרות החרדית מספקות את כל המידע שילד ואדם מבוגר צריכים כדי לחיות את חייהם בטוב ובנעימים, כולל נושאים רגישים שלכאורה מתנגשים עם האג'נדה של חינוך לתמימות

דעתי האישית היא כי ביקורת זו אינה נכונה. העיתונות והספרות החרדית מספקות את כל המידע שילד ואדם מבוגר צריכים כדי לחיות את חייהם בטוב ובנעימים, כולל נושאים רגישים שלכאורה מתנגשים עם האג'נדה של חינוך לתמימות. אני יכול להעיד מניסיוני האישי, כי כל נושא שעליו רציתי לכתוב, אושר בסופו של דבר בדרך זו או אחרת, תוך דאגה והתאמה לחינוך החרדי. בספרַי (ולא רק בהם) יש איזכור לכל נושא, כולל מוגנות ואי התקרבות לזרים, היכולת לומר "לא" גם לאיש מבוגר, התמודדות עם נשירה, והכוונה להורים להכיל ילדיהם בכל מצב.

נכון אמנם שעל נושא הגירושין, שעליו יש טאבו, הצלחתי לכתוב רק בספרים למבוגרים, אך לצערי עדיין לא אישרו לי להתייחס אליו בספרי הילדים שאני כותב. עם זאת, אני בטוח שכעת משרבו הגירושין, אקבל את האישור לכתוב על כך גם בספרי הילדים.

אולם את המילים "אקבל אישור" אינני אומר מתוך תלונה. בתור סופר דתי אני גאה בכך שהספרות שלי "מבוקרת" ומקבל בהבנה ובכבוד את הצנזורה הרוחנית של ספרי.

 

תמונה ראשית: Bigstock


[1] ראה למשל: מרשל פו, גזענות האמת המטרידה, תכלת, חורף התש"ע, עמ' 142-131. http://tchelet.org.il/download/magazine/Tch38%20Poe.pdf

 

47 תגובות על “ספרות לעולם אינה חופשית

  • אכן, יש בריאות בצנזורה, וגם מחירים שרותי קפלר הציגה בצורה בהירה. כעת יש לשאול: האם המחיר שווה את הרווח? האם הנזק לא גדול יותר מהתועלת?
    אבל יש גם צנזורה חולנית. לכתוב "מלחמת תשכ"ז" במקום "מלחמת ששת הימים", לא לכתוב "שוטרת" או "חיילת" אלא "צעירה", לכתוב "חביבות" במקום "מתיקות" – אלו דוגמאות לצנזורה חולנית שראוי להבריא ממנה בהקדם.

  • חנוך: אני נוטה להסכים איתך שהצנזורה מוגזמת ולעיתים עשויה לעורר גיחוך (אם כי חלק מהדוגמאות שהבאת אינן נכונות. לפחות לא ביתד נאמן). אבל עם השנים למדתי להבין מה עומד מאחוריהן ואף לחבב אותן…
    "יתד נאמן" ו"המודיע" יודעים שיהיו כאלה שיצחקו עליהם כשהם נמנעים לנקוב במילה "חיילת". אבל הם מוכנים לשלם את המחיר הזה כדי שההתנגדות הנחרצת לשירות בנות בצה"ל תודגש.
    אני משער שמי שמקפיד לרשום "מלחמת תשכ"ז" מנסה להביע התנתקות דווקאית מהשיח הישראלי. מעין אמירה השקפתית שמלחמה לגיטמית היא רק כזו שהקב"ה מצווה עליה. כמו "מלחמת עמלק" ואילו המלחמות האחרות שהוחלטו בידי בני אנוש אין שום מחוייבות לכנותן בשמות שהם בדו מליבם…
    מפעם לפעם אני משוחח עם ידידי אבישי בן חיים ומעדכן אותו על "חידושי האקדמיה של יתד נאמן". יש לנו פינה פרטית כזו. ותתפלאו היא מרתקת ושווה מחקר בפני עצמו.
    לרבים הצנזורה הזו תיראה כקטנוניות, אך למעשה מדובר בציניות חבויה ושפה פרטית ליודעי ח"ן. העובדה שעלית על זה הובילה אותך לחשוב מדוע מילה זו או מושג זה צונזר. מבחינת יתד אתה יכול להמשיך לצחוק העיקר שתדע את התשובה…
    כשזה מגיע ל"חביבות" במקום "מתיקות" אני לגמרי איתך.

    • ביחס ל"צנזורה" כביכול הנהוגה בחברה החילונית, הרי צנזורה משמעה שהדברים כלל לא באים לידי פרסום, ואילו כל הדוגמאות שאתה הבאת אינן יכולות להוות דוגמא לצנזורה, היות והן פורסמו קבל עם ועולם. בהקשר הזה העולם החילוני אינו פחות "ערכי", "מוסרי" או "יהודי" מזה החרדי. דווקא העולם החילוני שם דגש רב על "דרך ארץ קדמה לתורה" ועל קיום מהות המצוות ביהדות יותר מקיום המצוות עצמן, בבחינת מעשיו של בניו של עלי הכהן אשר אנסו את הנשים שעלו להתפלל להשם וגנבו מתשורותיהם במסגרת תפקידם הרם והרשמי כבניו של עלי הכהן הגדול. כפי שאמרת בעצמך, עצם ההסתרה של הנעשה בעולם החילוני ממילא איננה אפשרית, איננה מעשית, יעילה או בעלת תרומה כלשהיא לקידום החברה החרדית, וכפי שציינת עליית מקרי הגירושין מעידה על חוסר יעילות זה. בנוסף, הינך מחליף בין צנזורה הנוגעת לפרסום בכלי התקשורת לבין כתיבת פרוזה או שירה שבהם אין כל צנזורה בעולם החילוני משום סוג ומין, כפי שאתה יכול לראות בכל חנות של סטימצקי או צומת ספרים, ואין שום גוף בחברה החילונית שתפקידו למנוע מאדם לכתוב ולפרסם את כל העולה על רוחו. טעות גדולה שלך לטעמי הינה ראייתך את העולם החילוני כנחות יותר מזה החרדי. בעיני, העולם החילוני מנסה ואף מצליח יותר להתמודד עם אותן שאלות קיומיות וחברתיות השזורות שתי וערב בתנ"ך ושהעסיקו את בעלי החוכמה מאז ומעולם. מקווה שהחברה החרדית תפסיק לראות בחילוניות "מפלצת" ותפתח את שעריה לחברה. אני מאמין שככל שהנוקשות, הפחד והשנאה בחברה החרדית כלפי העולם החילוני יפחתו, כך באותה המידה העולם החילוני יפתח יותר לעולם החרדי. אתה יודע, לטנגו דרושים שניים…

    • הערה קטנה. בעתון "המודיע" בקשו למסור שלא ברור הצנזור במלחמת ששת הימים, וכנ"ל לא בצנזור "שוטרת" ו"חיילת", אבל הם לגמרי מזדהים עם הפיכת "מתיקות" ל"חביבות"…

  • מאמרה של רותי קפלר, דן בעצם טיבה של צנזורה מעלותיה וחסרונותיה, לבוא ולהשיב שגם אצל החילונים יש צנזורה, עדיין לא פותר את הטענות שהועלו במאמרה של קפלר! זה שגם אצלם יש, לא הופך את שלנו ללא בעייתי.

  • המילה ״חילוני״ ו – ״לבירלי״ שחוזרות על עצמן לסירוגין במאמרך אינן שקולות. למעשה, מדובר בשתי תופעות שונות. אמנם זה נכון שכיום הליברליזם האינדיבידואלי מהווה את אחת האידיאולוגיות הפופולריות ביותר בחברה החילונית אך קיימות אידיאולוגיות חילוניות נוספות שאינן ליברליות כלל. (למשל קומוניזם, פאשיזם ועוד)
    בנוסף, ההקבלה שעשית בין הצנזורה החרדית לזו של החילוניות הליברלית בעייתית במיוחד. בעוד שהצנזורה הליברלית מאפשרת מרחב אפשרויות גדול ביותר עם סייג חשוב אחד – ״אי פגיעה באחר״, זו החרדית המיניסטרימית, פוגעת לעיתים קרובות בעצם היכולת להתמודד באומץ עם היביטים שלמים בחיים האינדיבידואליים והקולקטיביים של האדם החרדי. לכן, לא מדובר בהבדל כמותי בגודל הסינון אלא בשוני בעל הבדל מהותי.
    יש מחיר נוסף שלא צויין אך חמור במיוחד בהקשר הזה – היעדר טוטאלי של ביקורת עצמית בגופי תקשורת חרדיים רבים. תופעה זו פוגעת ביכולת של רבים להכיר באתגרי השעה וכל שכן להתגבר עליהם.

  • מה שכתבת מוסכם. אכן, גם בספרות הכללית יש הרבה צנזורה. אבל גם אחרי שנסכים על תרומתה של הצנזורה, עיקר הדיון פה, בעיני לפחות, נסוב על כתיבה אותנטית. לא עוד פעם חלוקה בין הצדיק והרשע כשברור תמיד מי פה הצדיק ומי פה הרשע. הציבור מחפש משהו כנה, אמיתי, חי…

  • לישראליק:
    בהנחה שאתה תם ואינך מיתמם עליך ללמוד את אמנות הויכוח.
    בויכוח עליך לחזק את טיעוניך ולהחליש את טיעוני הצד שכנגד.
    תחילתו של המאמר מצדד בצנזורה ואך גאה בה בלי קשר לעיתונות והספרות החילונית.
    המשכו של המאמר מציג בפני הטוענים את הנאמר: טול קורה מבין עיניך".
    טענה זו גם מחזקת את הטיעון המרכזי שנכתב בראשית המאמר מפני שהיא מגייסת את הגיונו של הטוען כנגד, שאף הוא מפעיל צנזורה כאשר הנכתב נוגד את האג'נדה שלו. ובכך יש חיזוק לטיעון המרכזי המצדד בהפעלת צנזורה

    • הרב ולדר
      בעוד רוב הביקורת (הנכונה) שלך מופנית כלפי מעוזי השמאל הקיצוני, רותי קפלר מדברת על אמת.
      אין כאן ויכוח עם אנשי שמאל, יש כאן דיון פנימי – חרדי באשר למקומה של הצנזורה בתוך הציבור החרדי. לתקוף את הארץ מהווה תגובה שלא ממין העניין – רותי קפלר לא באה לדון עם אנשי השמאל, היא באה לדון איתך ואיתי.

      בנוסף, רותי קפלר מדברת על סיפורת, בעוד שאתה מדבר על כתיבה עיונית. בסיפורת כמעט שאין צנזורה רעיונית, וסופרים מכל קצווי הקשת הישראלית נמכרים לפי פרמטר אחד – רווח כספי. לא מעט פעמים ראיתי את ספריך נמכרים בחנויות ספרים חילוניות.

    • למיטב הבנתי מאמרה של קפלר עוסק במקום עמוק יותר, ותובעת על כתיבה כנה ללא טיוח, כפי שניתן לראות בסגנון הסיפורים שלה כדוגמת אנוכי מבקש וכיוצא בזה.

      אתה טוען שלכל אחד יש אג׳נדה והוא מצנזר בהתאם אליה. אך היא מדברת על אנשים וחיים, ושיש להעלות את הדילמות, בפניהם הם נצבים, ללא כחל וסרק. לסייע להם באמצעות הצבת מראה כנה ולא באמצעות הצגה שהכל מושלם וטוב.

      כפי שהנך משיב במאמרך שהצנזורה טובה ועל הכל ניתן לכתוב.

  • ליוסף פרלשטיין
    אין זה נכון "שהליברלים מסייגים עצמם באי פגיעה באחר"
    הליברלים יודעים להיות ליברלים רק כלפי ליברלים אחרים ואילו כנגד מי שנתפס בעיניהם כמתנגד לשיטתם הם יכולים להיות אכזריים ביותר.
    הראשונים שערפו ראשים לא היו דעעש אלא מחולל המהפיכה הצרפתית הליברלית.
    כמו כן "חופש הביטוי" המאפשר לפרסם שמם של חשודים בפשע בראש חוצות פוגע ללא ספק למשפחותיהם והורס את חיי ילדיהם.
    אלפי ילדים מסתובבים בכל עת בבתי ספרם חשופים לפגיעה חברתית שאבא שלהם גנב ופושע ונוכל. איפה ארגוני זכויות הילדים? אלא שהעיקרון הליברלי הדוגל בחופש הביטוי חשוב כנראה יותר מהסייג של "אי פגיעה באחר".

    • להגיד שמחוללי המהפכה הצרפתית היו ליברלים זה כמעט כמו להגיד שהם אלו שערפו לראשונה ראשים…

  • לכבוד המחנך חיים ולדר,

    אתה מצדיק את הצנזורה החרדית. אני לא חושב שמישהו חולק עליך. אף הורה לא ירצה שילדו יהיה חשוף לזוהמה שיש בתרבות המערבית. הפריצות, הגסות, האלימות, ועוד שלל רעות שהעיתונות והספרות הכללית מפיצות להמון.

    השאלה היא מה הוא ההבדל בין צנזורה ראויה לבין שטיפת מוח קיצונית. הבעיות שתוארו במאמר רחוקות מאד מהדוגמאות שהבאת. הכותבת מדברת על סגירות מחשבתית קיצונית של הצגת העולם כעולם אוטופי שנקי מכל רבב, החברה המושלמת עלי אדמות, ההתמודדויות והקשיים אינם מנת חלקה, ואם יש כאלה הם מינורים פתירים בקלות, וסובבים סביב אותם ארבע או חמש בעיות קבועות.

    בהצגתך את המגננה על העיתונות והספרות החרדית שמניעיה 'צנזורה מתוך אחריות', לדעתי אתה טועה ומטעה. לא הוגן לקחת דוגמאות שברובן מוסכמות כמו: אלימות קיצונית, פריצות וכו', ולשזור אותם יחד עם צנזור המילה חזיר וטלביזיה. זה מעליב. זה מעליב את האינטלגנציה שלי בתור חרדי, שגאה בערכי היסוד של החברה שממנה הוא בא. אבל אני מבין שאתה חייב לכתוב כמו שכתבת, כי אתה כותב שם ומחנך שם.

    מה ההשלכות של הצגת עולם שיקרי על נער מתבגר, לאחר שגדל ולמד כי שיקרו לו? מה יקרה לו אם יבין כי המטיפים בשער בעד צנזורה, ההורים, המורים, הרבנים, המחנכים, הם עצמם קוראים ספרות כללית, משתמשים באקדמיה ובתובנותיה, ולפעמים רואים בעצמם טלביזיה אצל השכן… ביודעי ומכירי קאמינא, ביניהם מחנכים וכותבי דעות השקפה מעל במות מכובדות בציבור החרדי!

    הלזה יקרא חינוך?

  • על קצה המזלג:

    א. מה הקשר בין הפכפכותה של סימה קדמון לצנזורה בעיתונות החרדית?
    האם יש נושא שיצונזר *כנושא* בעיתונות החילונית?
    אתרוג של פוליטיקאים, הטיה פוליטית, כתיבה משוחדת, ואפילו התעלמות מדעות אחרות, אין להם כל קשר לצנזורה המדוברת. קפלר מדברת על צנזורה של נושאים, של עובדות ושל סצנות ספרותיות בתוך סיפור, שמשמעותן הפיכת הספרות החרדית למראה בלתי משקפת.
    גם החשש שלך מ"אימתה של מלכות" הוא שיחרימו אותך בשל דעותיך, אבל לעולם לא תוחרם כי כתבת על נושא כלשהו, או כי תיארת מצב עובדתי כפי שהוא.
    [ואפשר לחשוב כמה פעמים הוחרם כאן אמן בשל דעותיו, דברים שהם מעשים בכל יום בעיתונות החרדית המפלגתית. כשערכת השוואה מקוממת בין לפיד להיטלר, תקף אותך בחריפות ג'קי לוי בתכנית הרדיו שלו, תוך שהוא מדגיש שספריך שוכנים כבוד בארון הספרים של ילדיו והוא לרגע לא חושב שצריך להחרים אותך כסופר. נותר רק לדמיין מה היה קורה במקרה הפוך].

    ב. גם לעניין צנזורה של דעות: אין עדיין עיתון ישראלי אחד, למעט העיתונות החרדית, שאינו מעניק במה ולו מזערית להשמעת דעות המנוגדות לאג'נדה המרכזית שלו. גם 'הארץ' וגם 'מקור ראשון' מעסיקים בקביעות כותבים מצדה השני של המפה. ספר לי על העיתון החרדי שייתן במה קבועה, או אפילו במת אורח, לעיתונאי חילוני כלשהו. עזוב עיתונאי חילוני, מה הסיכוי שלך, חיים ולדר, לכתוב אי פעם בעיתון המודיע?
    כל זה עוד לפני שדיברנו על הספרות שבה קיימות כל הדעות וקיימים כל הנושאים, הכל בכל מכל כל, בכל דרך ובכל צורה, בלי רסן ובלי גבול, ובה גם עוסק עיקר מאמרה של קפלר.

    ג. גם אם קיימת צנזורה בעיתונות החילונית – היא עדיין נתפשת כדבר מגונה שעורכי העיתון והמולי"ם יצטדקו לתרצו, ואילו הצנזורה החרדית היא דרך חיים.

    ד. האם יש מקום להשוואה בין הסגירות החרדית מפני החילוניוּת לבין הסגירות החילונית מפני החרדיוּת? האם אם חילונית תזדעזע כשתראה את בנה משוחח בפארק השעשועים עם ילדים חרדים בני גילו? ומה תהיה תגובתה של אם חרדית במקרה הפוך? חסידי חב"ד מבקרים בבתי ספר רבים [או לפחות על פתחיהם], ולמעט מחאות בודדות, כמעט לא נשמעת התנגדות מאורגנת. האם יש חיידר אחד שיסכים לתת מדרס רגל אקראי לאנשים שתכליתם לעודד חילוניות? האם אפשר להשוות את עוצמת המחאה שתצמח במקרה כזה לעוצמת המחאה החילונית כנגד מחזירי בתשובה למיניהם? הרי אפילו מפני איש האבטחה ונהג ההסעות – מזהירים כל כך, כי הם יכולים חלילה לקלקל את הילדים.

    ה. אתה באמת יכול לכתוב בספריך על כל נושא שחשוב לבן נוער חרדי?! על מי בדיוק אתה עובד?! שתף אותנו בתגובתו של העורך כשתנסה לכתוב – מנקודת מבט של מחנך חרדי – על התמודדות של נער עם שמירת הברית, על לבטים של בחור חסידי שאינו מוצא עניין ברבי שלו, או על זוג צעיר שמתחבט אם נכון לו לגדל ילדים רבים.

    צר לי, אבל במקום להגן על הסגירות החרדית ועל הצנזורה שלה בדרך עניינית [דבר אפשרי לחלוטין], בחרת לענות באופן דמגוגי ובהתקפה נגדית. דמגוגיה, אובר-דרמטיזציה, דילוג לולייני מטיעון לטיעון ושימוש באפיזודות אזוטריות בכדי לבסס טיעון, הם אכן ממאפייניה הבולטים של העיתונות החרדית.

  • לריקי:
    1.
    אולי אין יש הרבה נושאים שיצונזרו "כנושא" אך יש יש דעות שיצונזרו בתוך "הנושא". כלומר, הנושא יוצג אך יוצגו בו רק דעות מהצד האחד. גם בחילוני גם בחרדי.
    נכון הוא שחרדים יצנזרו "נושאים", וזאת במקרים שהנושא עצמו נוגד את הרוח החרדית. למשל העיתונות החרדית לא תכתוב נגד מצעדי להט"ב (למרות שהיא מתנגדת להם) כי לדעת החרדים הנושא אינו ראוי לעסוק בו.
    בעניין הזה הבאתי את המחקר המדעי על ההבדל בין שחורים ללבנים שצונזר כנושא, ובצדק. כי הנזק בפרסום מחקר כזה גדול על התועלת שבו.
    2.
    בהחלט יש מקום להשוות בין הסגירות החילונית לסגירות החרדית למרות שהחילוניות מכריזה על עצמה כ"פתוחה" והחרדיות מכריזה על עצמה כ"סגורה".
    זה נכון גם שכמות הדברים החילוניות יכולה "לפתוח" גדולה לאין שיעור מזו החרדית.
    אך אני עומד על דעתי שבדברים שהם בבבחינת "ציפור הנפש" של החרדיות ושל החילוניות, הסגירות היא אותה סגירות, האטימות היא אותה אטימות, הצנזורה היא אותה צנזורה, ההשתקה היא אותה השתקה וההתקפה היא אותה התקפה.
    אין זה הוגן לקחת דברים שהם בציפור הנפש של החרדיות ולומר: הנה לחילונים לא איכפת. צריך למדוד ציפור מול ציפור…
    3.
    אמא חילונית (לא מסורתית )שתראה את בנה נמשך אחר ילד חרדי לבית הכנסת תגיב באותה צורה שתגיב אם חרדית שתראה ילד חילוני משתף את בנה באינטרנט. נכון שמטבע הדברים לחילוני איכפת מפחות דברים, אבל עדיין בנושאים שאיכפת לו מהם הוא יגיב בדיוק כמו החרדי.
    היחס של חילוניים לילדיהם שחזרו בתשובה הם לא אחת הרבה יותר גרוע מאשר חרדים שילדיהם חזרו בשאלה. המעניין הוא שלעיתונות יגיעו רק הסיפורים קורעי הלב של החרדים שננטשו על ידי משפחתם (ברוב המקרים ככולם, כנגד דעת הרבנים). אין איזכור של חוזרים בתשובה שננטשים ואף נרדפים על ידי משפחתם ואני מכיר אישית רבים כאלה.
    4.
    החרדים חשופים לחומר "חילוני" הרבה יותר משחילונים חשופים לחומר חרדי.
    אכן החרדים לא יזמינו מישהו עם דעות חילוניות ואפילו לא חרדיות להרצות בבית ספרם, אך גם החילוניים לא יתנו דריסת רגל למישהו שייתן מושגים דתיים של "שכר ועונש" גן עדן וגהינום" ואפילו לא הרצאות שמטרתן להביא לאהבת התורה יראת שמים וקיום המצוות.
    5.
    מעולם לא השוותי בין לפיד להיטלר. נכון שזה מה שנכתב בתקשורת החילונית. אבל זה לא קרה. הצבתי שתי נאומים זה מול זה ושאלתי אם מישהו רואה הבדל ביניהם. וכי איך יכולתי לזעוק את הדימיון בין הנאומים בלי להשוות ביניהם?
    הנה ההשתקה החילונית עליה אני מדבר. איש לא שאל את לפיד מדוע הוא מדבר על חרדית בצורה לא ראויה ומציד אותם כפרזיטים וגם מאיים שזה לא ייגמר טוב. אף אחד לא התמודד עם ההשוואה המעיקה והמדהימה בין הנאום שלו לנאום ההוא. תמיד יותר נח לשבור את המראה שהיצבתי מאשר להתמודד עם הדברים.
    6.
    כפי שכתבתי, וכפי שכתבה חיה הרצברג בפוסט נפרד, אני כותב כמעט על כל נושא שחושב לילדים ולבני נוער, אך בדרך שונה המותאמת לציבור החרדי ואינה נוגדת את האידאולוגיה שלו.
    אני מסכים שזה רק "כמעט". יש דברים שהחרדים לא יכולים לכתוב עליהם. ויש דברים שהם יכולים וצריכים אך עדיין מתקשים. לא טענתי שאנחנו מושלמים.
    7. לא התכחשתי לסגירות החרדית, הגנתי עליה ואף התגאתי בה.
    כדי לחזק את עמדתי הצבתי מראה בפני החילוניים שגם הם סגורים. זו לא דמגוגיה. זוהי דרך לגיטימית לחזק את עמדתך בכל פולמוס.
    זה שרבים מבין המגיבים אינם מוכנים להביט במראה הזו, זו עוד הוכחה למה שטענתי מלכתחילה.
    כולם חכמים כולם נבונים כולם יודעים רק את התורה שלהם וכולם מכסים את עיניהם מצנזרים מתעלמים ומנסים להשתיק את האחר. חרדים. חילונים.

  • שמחתי לקרוא תגובה כזאת ממישהו שהוא דוגמה לסופר חרדי טוב – יוצא מן הכלל שלא להעיד על הכלל כולו יצא – ורציתי להתייחס לכמה דברים:
    א. הצנזורה בעיתונות היא הבעיה הקטנה שלי, העיתונות החרדית משמשת לשני דברים – תעמולה פוליטית וחינוך לאידאולוגיה, בשביל שני הדברים האלה הצנזורה עובדת יופי. מי שרוצה לקבל עיתונות אמיתית דהיינו, סיקור אובייקטיבי והוגן של חדשות יודע לחפש אותן במקום אחר. (אגב, גם העיתונות הכללית נגועה מאד בדברים האלה ולכן מי שבאמת רוצה לקבל דיווח אמיתי צריך פשוט להצליב מכמה מקורות). הבעיה האמיתית היא בספרות, ואחזור לזה.
    ב. שוב לגבי העיתונות, הזכרת את מאמר התגובה של אורי משגב ב'הארץ' אבל שכחת לציין שהמאמר הזה הוא דעתו האישית בלבד. עירית לינור פרסמה מאז מאמרי דעה בהארץ (אחד ממש לא מזמן לגבי שירות קרבי לנשים) וכמוה עוד רבים שמביעים דעה שונה לחלוטין מהלך הרוח הפוליטי ששולט בעיתון (דוגמאות על קצה המזלג: ישראל הראל, משה ארנס, דרור קורן, מנחם בן). הדוגמה שהבאת היא דווקא לכיוון ההפוך, מפני שהיא מלמדת שדווקא עיתון הארץ אשר לו אג'נדה פוליטית וערכית בלתי מוסתרת נותן באופן עקבי במה לדעות שונות מאלו שהוא מנסה לקדם.
    ג. לגבי ספרות, טענת שהספרות החרדית נותנת לאדם החרדי את כל מה שהוא צריך כדי לחיות בטוב ובנעימים והתעלמת לחלוטין מהטענה העיקרית שעולה כנגדה – שהיא שטחית במרבית המקרים, רדודה ובחלק גדול מהמקרים פשוט גרועה (ואוסיף, גם גניבות ספרותיות לא מעטות: ע"ע 'סיכון מחושב' של סופר שאיננו זניח כלל ועיקר שהוא העתקה מוחלטת ומפורשת של ספר של אגתה כריסטי ואפילו אחד הסיפורים הקצרים של כבודו שהתרחשות אחת מתוכו מקבילה באופן חשוד לסצנה מתוך Catch Me If You Can של סטיבן ספילברג). הסיבה לכך נובעת לדעתי וכבר כתבתי את זה בתגובה למאמר של רותי קפלר, מכך שהבריכה שהיא הספרות החרדית רדודה מדי והמקורות שלה צרים מדי. כל עוד נמנעים מהקורא החרדי הממוצע אוצרות ספרותיים מהעולם, הסיכוי שהוא יצליח ליצור ספרות בעלת ערך, גם אם הוא מוכשר מאד, שואף לאפס. ואתה דוגמה מעולה לכך, שכן לא אחת בספרים למבוגרים שלך אתה מציין מקורות השראה ולפעמים עיבוד מחדש ליצירות כלליות (אם זכרוני אינו מטעה אותי, 'האיש שבקיר' הוא מחווה ליצירתו של דיימון ראניון וכמובן גם ליהודה פרדיס). אחרים, פחות ברי מזל ממך נאלצים לקבל את מקורות ההשראה שלהם מהספרות המותרת בלבד והתוצאה בהתאם.
    אחזור שוב על ההצעה שכתבתי למאמר שלה: הגיע הזמן לבטל לגמרי את החיה ששמה 'ספרות חרדית'. לתת לכל אדם להחליט איזה ספרים הוא רוצה לקרוא, בהתאם להוראות רבותיו אם יש לו כאלו, ולתת ליוצרים חרדים להתחרות בליגה הכללית. האחדים שכבר עושים את זה, עושים את זה מצויין, ע"ע יהונתן אינדורסקי ורמה בורשטיין (ולפניהם גם שולי רנד), ובכל מקרה לייצר תחליפים דלי קלוריות וחסרי ערך תזונתי זה לא פתרון.

  • הבעיה היא שכח משחית, הצנזורה היא מחוייבת המציאות, אך בעלי השליטה משתלטים וקובעים את מה שנח להם.
    דוגמא לכך היא נושא שאף אחד לא התייחס אליו, הצנזורה על ההיסטוריה, סיפורי צדיקים שלפני חמישים שנה היו לגיטימיים נמחקים ואין להם מקום בעתונות החרדית. מישהו יודע משהו על המחלוקת בין החוזה מלובלין ליהודי הקדוש, מישהו יודע משהו על הרבי דב מליאובה בנו של הרוז'יני שהתפקר, הכל טוב ויפה ומושלם.
    מה שמפליא שיש הקצנה בתחום. למשל המודיע לפני עשרים שנה החליט שהוא לא כותב שמות של נשים, זו התוצאה של צנזורה שמעצימה את עצמה.

  • המאמר שלך מעניין מאד, בעיקר בכל הנוגע לצנזורה שאכן שלטת בכל המגזרים ואתה הגדרת את זה היטב, ונתת דוגמאות מאלפות ומנומקות. כן הייתי אתך. אך עלי לסייג, שבכל זאת יש תחושה של כאוס בספרות החרדית. ניקח סופר ומאייר כמו גדי פולק, שהוא משכמו ומעלה, וגם בעל תשובה. ואולי בגלל זה הוא פשוט עומד בסטנדרטים גבוהים יותר של יחס לאומנות, ידע ועוד פרמטרים לאיכות . הספרים שיוצאים תחת ידו הם מופת ולמעלה מזה. גם אם זה מיועד לילדים, שהם לדעתי קהל שצריך לקבל את הטוב ביותר.
    הספרות החרדית צריכה לבחון את עצמה יותר לעומק. יש תחושה של הסתפקות במסר, בקו עלילה מותח ותו לא.
    אם נעיין בספרות חילונית קלסית, פחות מה שהולך היום, כי לצערנו יש שם ירידה שלא מדוברת כאן. ואולי לא זה המקום. בכל אופן בספרות היותר מושקעת נראה כל מיני סגנונות, טכניקות של כתיבה, ולדעתי העניין הזה קצת חסר בספרות החרדית, ומן הראוי להעשיר אותו ואולי לפתח את העניין בקורסים, סדנאות וכדומה. הקהל החרדי הוא כר פורה, שכן פוזל לצדדים. ואני הולכת לספריות ציבוריות, ורואה המוני חרדים שבהחלט מחליפים ספרים שהם לאו דווקא מה שראוי וכדאי לקרוא, לפחות בהמלצת רבנים. לפעמים אני רואה שם הרבה יותר קוראים חרדים מחילונים. מה שאומר שהעתיד טמון בקורא החרדי, שתמיד יקרא, כי על זה מבוסס החינוך שלו, ולכן צריך לקבל את הטוב ביותר.
    מהו הטוב ביותר? על כך נסב השיח המעניין הזה שהניב כבר כמה מאמרים. תודה שהעשרת אותי בנקודת מבטך.

  • כילד גדלתי על ספריך, ועלי לציין שהם השפיעו רבות על תפיסת העולם שלי בגיל החשוב הזה. מאוחר יותר התוודעתי אל כתיבתך העיתונאית, שם המסרים היו שונים ואופן העברתם גם הוא היה שונה, עד כי לעיתים תמהתי האם האיש שכתב את "לילה בגומחה" הוא זה שמכתיב, במידה מסויימת, את השיח ברחוב החרדי. אבקש לחדד את ההבדלים הקיימים, לדעתי, בין עיתונות לפרוזה. אני חושב שקיים פער ענק בין עולם העיתונות לעולם הספרות, שמתבטא בעיקר בשוני הפונקציונלי שלהם. הספרות נועדה להעשיר ולתת כיוון, העיתונות – לחנך ולחדד, ולעיתים אף להגדיר, את סולם הערכים. העיתונות אינה נותנת כלים להתמודדות עם משברי החיים, אינה גורמת לקורא הזדהות עם מושאי הכתיבה שלה. וודאי, גם לספרות תפקיד דידקטי חשוב מאוד, וספרים פורצי דרך דוגמת "1984" נתנו השראה לדורות שלמים, אך את המסקנות העולות מן הקריאה על הקורא להסיק בעצמו, בעוד שהכתיבה העיתונאית פעמים רבות אינה מותירה מקום לדעתו העצמית של הקורא והאחריות למסרים העולים ממנה מונחת על כתפי העיתונאי. ההשוואה בין עיתון "הארץ" ולבלריו לבין ספרות יפה מגוחך ביותר. כל נער חילוני באשר הוא (ובטוחני כי רוב העונים להגדרה זו אינם נמנים על קוראי "הארץ", ולו בגלל שהנושאים המעניינים כיום את הנוער בכללותו, גם את הנוער שלנו, שונים מהנושאים המסוקרים בעיתון זה) יכול בכל רגע נתון להיכנס אל הספרייה השכונתית ולקרוא אודות כל העולה ברוחו, החל מספרי מדע בדיוני וכלה בספרי כלכלה (לעיתים ניתן להכניס ספרים אלו לאותה קטגוריה). הגישה אל הידע פתוחה, החברה מעודדת השכלה ורכישת ידע בנוגע לעולם, הנער או הנערה יכולים להיחשף למגוון דעות ושיטות ולהעשיר את עולמם הרוחני, גם מבחינה אידאולוגית, ווודאי שמבחינה רגשית. החברה שאתה מייצג, לעומת זאת, דוגלת בהתעלמות מהבעיות החריפות ביותר בחיי המתבגרים (זהות דתית, מין וזוגיות, אלימות במשפחה ובקהילה). ייתכן שהבלבול המושגי בין ספרות שמטרתה להעשיר את העולם הפנימי ולתמוך רגשית במתבגר (וגם במבוגר), לבין עיתונות, שוודאי אינני צריך להסביר לך את תפקידיה, גורם לך לראות בכל ספר שנוגע ומרטיט עצבים חשופים בחברה כמחווה לכתבי "הארץ" ולתרבות שהם דוגלים בה, בעוד שעבור הנער והנערה הממוצעים הספר משמש מרפא לנפש. ניסיון להתעלם מצורך הנוער בעולם ספרותי מגוון התומך במצוקותיהם גורר אחריו הידרדרות (לשיטתך) אל שדות זרים שאחריתה מצער, ובדידי הווה עובדא. אני מציע כי במקום לטמון את הראש בחול ולנצל סוגייה כאובה לצורך עשיית הון פוליטי על חשבון כתבי "הארץ", תדרש לחסרון האמיתי שקיים בקרב הציבור החרדי בספרות קשובה ותומכת, ולא רק במניפסטים אידאולוגיים, שמשום מה, אתה רואה בהם את התגלמותה של הספרות.

  • המשיכו לטמון את הראש בחולות
    ולומר, החברות ההן? סתם חולות.
    במקום למצוא כי מלים יכולות,
    לעזור ולתקן, אם רק מקשיבים לקולות.

  • סדרת המאמרים והתגובות מרתקת ואני מוצא בה רהבה דברי טעם.
    אני שייך לציבור הדתי ועוקב מהצד אחרי הספרות בעולם החרדי. לדעתי תחום זה לא מוכר כמעט מחוץ למגזר למרות שנפחו הוא כשליש משוק הספרים.
    אחת הבעיות לדעתי היא שהספרות נתפסת כעיסוק המתאים לילדים, נוער ונשים ואין כמעט ספרות המיועדת לגברים. אשמח לתיקון אם אני טועה.

  • הרב ולדר
    דומני כי מאמרך מפספס או מתעלם מנקודה מרכזית, שעלתה במאמר של רותי קפלר.
    טענתך המרכזית במאמר התגובה היא כי ראשית אינך רואה כל רע בצנזורה וכי הצנזורה תקפה גם אצל אחרים.
    אך טענה זו למרות שהיא שובה את הלב היא מטעה.
    בציבור הכללי כותבים על כל נושא, נקודה!
    הטיעון שלך כי ישנה צנזורה היא נכונה. אבל היא נכונה לגבי התווית מדיניות כללי,ת כך עיתון הארץ יעסיק כותבים מצידה השמאלי של המפה, ועיתון ישראל היום יעסיק כותבים מצידה הימני, אך אין בכך בכדי 'צנזורה' לגבי המהות של הנושאים ופרסומם.
    בנוסף לכך אין צנזורה על ספרים, טיעון שלא ראיתי שהתייחסת במאמרך.
    אך, בנוסף לכך שאני חושב שטיעוניך לוקים בחסר, אני סבור כי הוא מפספס את כל עיקר המאמר.
    עיקר המאמר מדבר על צנזורת הנושאים והדעות השיטתית הקיימת בעיתונות ובספרים. אני מדבר על נושאי בסיס כמו מיניות, מגדר, אלימות, נשים, וכו' וכו'. בנוסף לחוסר הדיון בנושאים בסיסיים, ישנה צנזורה מחשבתית בשלל נושאים אפילו בנושאים פוליטיים, הבאה לידי ביטוי בצורה מגוחכת להפליא בעיתונות הממסדית. בנוסף לכך בספרות החרדית ישנה גישה 'מסיונרית' אשר מחלקת את העולם לצדיקים ורשעים חרדים וחילוניים וכו' עיין במאמרה.
    נקודה נוספת העולה מבין השיטין של מאמרה, ועליה לא מצאתי כל ביטוי במאמרך היא, יכולת הביקורת הפנימית החרדית ששואפת לאפס בעיתונות החרדית הן המפלגתית והן החוץ מפלגתית כלפי נושאי בסיס, וגם בספרות אין דיון ביקורתי בשלל נושאים.
    יש עוד להאריך הרבה בכל העניין הנ"ל, אבל אני סבור שאתה אדם אינטליגנטי החי בתוך עמו ומבין היטיב את דבריי.
    נקודה נוספת שאני אוסיף על דבריה, דומה כי הקורא את הספרות החרדית נחשף לעולם נאיבי שטוח אשר רואה טוב ורע במונחי בסיס של חרדיות מול חילוניות. הכתיבה לעולם תהיה מתוך תפיסת עולם המקדשת צורת חיים חרדית כאשר כל תיאורי הטוב ינבעו מתוך שגרת חיים 'חרדית'. גיבורי הדת יועלו על נס ללא שמץ אנושיות בסיסית וביקורתיות, ואילו גיבורי החילוניות יתוארו תמיד כאנשים מלאי תאוות ריקנים וכו'.
    לכן אני סבור כי טיעון כמו "והרי גם בעיתונות החילונית מצנזרים על בסיס עמדה פוליטית", לא מחזיק מים.
    כמו כן, הספרות החילונית ויש לציין גם הדתית עוסקת בכל נושא לעומק מכל צורה וזווית בצורה בוגרת להפליא תוך יכולת ביקורתיות עצמית, ולצערי בספרות החרדית אין הדבר כך.

  • לצבי.
    השבתי על כמה מהדברים שכתבת, בתגובותי הקודמות.
    אני שב ואומר שהעיתונות החילונית לא כותבת על כל נושא. ואתן כדוגמא את מנחם בן שהוא בעיני אחד הכותבים המרתקים והמשעשעים שקיימים כאן (בלי קשר לאישיותו) והוא אינו כותב בשום עיתון. תברר מדוע.
    כותב נוסף מאד מוערך שטורו הפופולארי בשער האחורי של עיתון הארץ ירד באחת בגלל מאמר (לא ראוי) שכתב הוא בני ציפר. עיתון הארץ העדיף שער אחורי משעמם על פני כותב מבריק מאתגר ומרתק בגלל מאמר בודד שעליו התנצל.
    הביקורת הפנימית החרדית בביטאונים המפלגתיים כמו יתד נאמן והמודיע אכן שואפת לאפס ובגלל זה הם קרויים בטאונים. הם לא מתיימרים לבטא דעות אחרות וקוראיהם לא מעוניינים בדעות אחרות. את זה הן ימצאו בשלל השבועונים ןהחינמונים שלא לדבר על אתרי האינטרנט החרדיים שיודעים למתוח ביקורת צולבת על העסקנות החרדית ולפתוח כל נושא שבעולם.
    העיתונות החרדית לעולם אינה יוצאת נגד "החילוניים " לעולם. היא תצא מפעם לפעם כנגד "החילוניות" אך גם כאן תפעיל צנזורה כבדה שלא לחשוף את החילוניות יתר על המידה בפני הקוראים גם לא בדרך של ביקורת…
    היא תתקיף רק חילונים ודתיים וחרדים שלוחמים בדת ולא "חילוניים" . לעולם לא.
    לידיעתך: אין צנזורה על ספרים חרדיים. יש ועדות חינוכיות למי שמעוניין לקבל הכשר אך רוב הסופרים והסופרות אינם פונים לועדות אלה וסומכים על הציבור שיברור מה מתאים לו. הציבור החרדי מאד גדול ומגוון ויש שיעדיפו רק ספרים שעברו ועדה חינוכית ויש שיסמכו על עצמם.
    אין שום מקרה בו נאסר ספר של סופר או סופרת דתיים וחרדים מלהיות מוצג בחנויות.
    עליך לדעת כי לפני תריסר שנים כמה קיצוניים יצאו בהתקפה משולבת על ספריי באמצעות חוברות שחולקו בכל בתי הכנסת בארץ וטענו בספריי קוראים לפתיחות יתר ואינם מתאימים לציבור החרדי. למרות שהושקעו כספים רבים ואמצעים רבים בהוקעת ספריי הציבור הוכיח כי יש לו דעה עצמית וכל הקמפיין השלילי הזה שנמשך כמה שנים הועיל לספריי יותר משהזיק להם.
    לא ניסיתי לרגע להשוות בין הצנזורה החרדית לזו החילונית.
    טענתי היא, שחרדיות מבוססת על סגירות והצבת חומות וסגירות מחייבת צנזורה.
    הרצון שהחרדים "יכתבו על הכל" מגיע מתמימות או מהיתממות. כל אחד מבין שלא תהיה חרדיות ללא סגירות. כפי שכל אחד מבין שחרדים פוחדים לשלוח ילדיהם לצבא שהוא כור ההיתוך החילוני מחשש (מוצדק) שיתקלקלו או ינטשו את הדת, כמו שהחילוניים יפחדו לשלוח את ילדיהם שלוש שנים לישיבה שהיא כור ההיתוך החרדי. מחשש (מוצדק) שיחזרו בתשובה
    הנה הצתתי עוד מדורה.
    גם אם לחילוניים לא היו גבולות ולא היתה צנזורה ולא השתקה עדיין החרדים היו מאמינים בדרכם.
    במאמרי ניסיתי לטעון כי גם החילוניים "חרדים" לחילוניותם. שגם הם יודעים לשמור על העמדה שלהם, לצנזר מה שנראה להם ולהשתיק מה שלא נראה להם. הם לא קוראים לזה צנזורה אלא "פוליטיקלי קורקט".
    על פי התגובות כאן, לא הצלחתי בכך. לדעתי זו עוד הוכחה לסגירות המחשבתית הנובעת מהרצון להגן על עמדתך/אמונתך/דרכך בכל מחיר. אם רציתם, הנה משהו משותף לחרדים ולחילוניים.

    • הרב ולדר,
      לא הצלחת בכך כי גם אתה מכיר שיש אמת בתלונות על צנזור.
      הצלחת לשכנע שלכולם יש גבולות, זה כן.
      שהגבולות החרדים סבירים? נו נו…

    • חיים, כתבת: "אין שום מקרה בו נאסר ספר של סופר או סופרת דתיים וחרדים מלהיות מוצג בחנויות".
      סליחה שאני נתפס על המלה, היו גם היו ספרים שיצאו נגדם בחרמות, ואין מתפקידי לסקור זאת, וגם אין לי את הפנאי לכך. רק אעיר שפתחת כאן פתח לנושא צנזורה נוסף, שהוא לדעתי צריך להטריד דווקא את החינוך החרדי. ובכן, ספרו של ר' נתן קמנצקי, Making of a Godol (=התהוותו/עשייתו של גדול) שיצא לאור בשנת 2002, גרר אחריו תגובות חריפות וחרם כבד (ראוי לבדוק מי הוביל אז את המאבק, לא תופתעו)[1], וזאת למה? [אני יודע שמדובר בנושא מורכב יותר מהמוצג כאן, אך עיקר הדברים -] כי הספר עסק פשוטו כמשמעו, בהתהוותם של ה"גדולים", על כל ההתמודדויות והקשיים, הנפילות והעליות, וגם זה בקושי ובכבוד רב! אך אבירי ההשקפה צריכים "גדולים" שנולדו גדולים, נקיים מכל רבב. כעת, לך תחנך צעיר שחווה עליות ומורדות שגם לו יש סיכוי. ולא אני יהיה ה"משגיח" שיצטט מדברי הרב הוטנר ועוד שלל מקורות על חשיבות ידיעת קורותיהם של גדולים – התהוותם של גדולים.
      [חוויתי זאת גם כאשר ערכתי ספר ביוגרפי על אחד מה"גדולים" היותר אבהיים ופתוחים שידע דורנו, ובידי היה חומר רב על מצבו כבחור אמריקאי מן השורה שבראשו בייסבול וכדו' ועם זאת הוא צמח לגדול בתורה, אך בני משפחתו ה"חששובים" חסו על כבודם וסתמו את הגולל על כל הפוטנציאל הדידקטי שבספר זה, כך הם הפכו ביוגרפיה להגיוגרפיה (כמעט) חסרת תוחלת. שלא יובן שאני נגד הגיוגרפיה, ההגדרה המילונית 'סיפור תולדות קדושים' הולמת את שאיפתנו, וכוונתי למובן השלילי של המלה ובהקשר שלנו].
      למרות ששונה צנזורה זו משאר נושאי הצנזורה שהוזכרו כאן, אך היא כרוכה בהחלט בסוג הצנזורה המוטלת על העלאת נושאי התמודדות לגיל הנוער; דווקא דרך התבוננות בקורות הגדולים, ניתנת אפשרות רחבה לדון במשברים וקשיי גיל הנעורים, ואני מדבר כאחד שהיה לו יד בעריכת כמה וכמה ספרי ביוגרפיה על "גדולים" שנגדעו באִבם [תרתי משמע][2].
      הלוא כולנו מכירים את ספרי גראדה, ולהבדיל גם מעט בספרי זריצקי ועוד רבים, מהם ניתן ללמוד יותר על "התהוותם של גדולים".
      – – – –
      לגוף הטענה שלא יצא חרם על ספרים, דומני כי גם את התשובה לכך נתת בדבריך. הרבנים יודעים ומבינים שהחרמות הנן הפרסום הטוב ביותר שניתן להעניק לספר, משכך, אין להם דרך להעלים ספר מהמדפים, כל הוראה חשאית מתפוצצת בפומבי ונותנת פרסומת לספר[3].

      אגב, אמש הגיעה לידי כתבה מ'יתד השבוע' האחרון, בה מסקרת י. פרוינד(?) את החרדה החילונית מ"הדתה" על ידי החדרת תכנית דתיים לספרי לימוד. היא מגלה התמצאות מדהימה בנבכי חשבונות פייסבוק [סליחה, רשת או אתר שיתוף, לא זוכר כעת את השם המגויר…] זניחים העוסקים בנושא ומהם אכן עולה תמונה המשקפת חרדה כזו, לכאורה תמונה שתואמת לטענותיך הנ"ל, אבל – וזהו "אבל" גדול – היא בעצמה גאה להוכיח כי מדובר בתופעה זניחה לחלוטין, כמה עשרות בודדים שעוסקים במאבק זה, כך שאיני יודע כמה צלולה ועמוקה היא ה"מראָה" אותה הצבת מול הצנזורה החילונית.

      הצבעתי רק על נקודה שהזדקרה בתגובה האחרונה, ולא נגעתי כלל בלוז הנושא, עליו התכתבנו באופן אישי, ואולי בהמשך אעתיק לכאן מעט תובנות מההתכתבות המחכימה.
      _____________
      [1] ראה למשל כאן, על הספר, ובכלל על נושאי הנידון כאן: https://www.machonso.org/hamaayan/?gilayon=15&id=743
      [2] על תופעת השתקה והעלמה רחבה יותר, ראה למשל בסקירתו המקיפה של ד' אסף, נאחז בסבך: פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות, ירושלים 2006, במבוא וכמובן לאורך כל הספר; ב' בראון, החזון איש: הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, ירושלים תשע"א, בעיקר במבוא.
      [3] אגב, על סצנות נחמדות של צנזורה ראה בספרו של אמנון לוי, החרדים, פרק 19. מעניין שגם הוא, כמו חוקרי חרדיות נוספים, מתמקד בעיתונות ולא בספרות, אולי עקב הבנה כי הספרות אינה מספיק מייצגת, וכנ"ל. ואגב אציין למחקר נוסף האם ישנה צנזורה חרדית בנושאים אנושיים ותרבותיים, כמו איכות הסביבה: י' שלהב ומ' קפלן, הקהילה החרדית ואיכות הסביבה, ירושלים 2003.

  • אני שב ואומר "אין שום מקרה בו נאסר ספר של סופר או סופרת דתיים וחרדים מלהיות מוצג בחנויות". כולל זה שהזכרת.
    לא אמרתי שלא היו ספרים שהוחרמו. כתבתי שלא נאסרו להצגה בחנויות.
    לעומת זאת, יש ספר דתי שהוחרם, אבל לא אצל החרדים אלא אצל החילוניים מדובר ב"תורת המלך" ספר הלכתי מאת הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור מישיבת עוד יוסף חי שביצהר. אשר פורסם בשנת 2009,.
    הוא לא רק הוחרם אלא שהפצתו נאסרה ומחבריו נעצרו!!!
    תאמר : זה נגד החוק לרשום את עמדת ההלכה?
    ייתכן. ועדיין מדובר בהשתקה שנעשתה על ידי כאלה שיטענו כאן בתוקף שהחרדים משתיקים מה שלא מסתדר עם החינוך שלהם/ההלכה שלהם.
    הוא אשר אמרתי. לכל אחד יש את החוקים שלו. "צילו של גדול" פגע לדעת רבנים במושג "גדול הדור" והם הביעו את דעתם כנגדו וזו זכותם. אך למרות זאת הוא לא הוחרם בחנויות בארה"ב. (הוא כלל לא תורגם לעברית וממילא לא הופץ כאן בשפה זו).
    צר לי שבני המשפחה של גיבור הספר שערכת הרסו אותו.

    • אתה נוקט בלשון עדינה מאד כלפי המקרה של 'עשייתו של גדול' (או איך שלא היו מתרגמים את זה כי אף פעם לא נדע).
      מה שנעשה סביבו היה דחייה מוחלטת על הסף מצד רבנים, חלקם ממי שנחשבים לגדולי הדור, וכל זה בהתבסס על עדויות מכלי שני, שכן אותם רבנים לא שולטים באנגלית ברמה הזאת כדי להבין.
      הספר גם הורד מהמדפים בארצות הברית ומחירים של עותקים שלו מגיעים למאות דולרים.
      (אגב, קראתי את החצי הראשון של הספר שמסתובב בצורת pdf באינטרנט, נחמד מאד. לא הבנתי על מה יצא הקצף).
      ולגופו של עניין, להגיד 'אין צנזורה, אבל יש החרמה' זאת לא ממש טענה. לא חשבנו שיש מינוי רשמי של צנזור שיושב ומוחק מילים שלא לרוחו ולו בגלל שלחרדים אין סמכות למנות אחד כזה (אילו היה להם, כנראה שהיתה משרה כזאת).
      ובאופן כללי, הטענה שלך שגם בעולם הכללי יש דעות שלא ישרדו את דעת הציבור היא בדיוק כמו לטעון שאין הבדל בין שוק חופשי לשוק ריכוזי, כי גם בשוק חופשי יהיו מוצרים שימכרו במחיר נמוך כי אף אחד לא יהיה מעוניין לשלם עליהם יותר מזה.

    • ר' חיים, אני מכבד אותך מאוד ומעריך את כתיבתך. אך אנא… כשמדברים על משפט "אין שום מקרה בו נאסר ספר של סופר או סופרת דתיים וחרדים מלהיות מוצג בחנויות" – לא מתכוונים באכיפה של מערכת המשפט והחוק של החילוינים הרשעים… החרם המטורף שעשו נגדו + רדיפות והטרדות + טור ארסי וחולני ביתד מבית היוצר של העורך הידוע ועוד ועוד – מה זה אם לא "נאסר.. מלהיות מוצג בחנויות"?! נראה לך שאם העורך "שלנו" היה המפכ"ל, לא היו עושים בקמנצקי את שעשו למחברי 'תורת המלך'?! מזל שהוא לא.
      כאמור, הרבנים מבינים, אולי דווקא מאז המקרה של קמנצקי, שחרם על ספר רק מגביר את ההיחשפות אליו, ועל כן מוטב לשתוק ולפעול באמצעים אחרים.

      – – –

      לגבי הנושא הכללי. סליחה שאני שוב נתפס לנושא מסתעף, אך זה קשור ממש לנידון. אציג בקצרה דוגמה לנושא שמצונזר ואינו זוכה להכרה פומבית, חרף העובדה שאין מי שלא עובר אותו. בחורים מתמודדים עם בעיות בנושאי קדושה [על קולקציית הבעיות הכרוכה בנושא רחב זה]. קח בחור שקיבל חינוך חייכני וסלחני שהכין אותו לכך שכל ההתמודדויות שלו עוברות על כל אחד ואחד ואין שום בושה לבוא ולהתייעץ ובעיקר לספר ולהוריד מהלב, ותציב לעומתו בחור שקיבל חינוך (נכון יותר: אי חינוך) של ה"השקפה הטהורה" שאסור לדבר ולכתוב על נושאים אלו [תשווה גם לציבור הדתי, ע"ע אלי שיינפלד ועוד]. פשוט לבכות כשחושבים על הסבל העצום המתמשך שנים של אותו בחור שמתבשל בתוכו, בטוח שהוא פושע מספר אחד, ובמקרי קיצון ממשיך לסבול כל חייו, בפרט אם התקשורת עם הוריו לא בריאה, נוקשה ובעיקר ביקורתית.
      תאמר, זהו תפקיד של ההורים להיפתח לילד ולהכין אותו לכך. אך מה לעשות, הורים רבים, מה לעשות, אין להם את זה דה פקטו, או משום בעיות תקשורת ופתיחות רגשית, או כי עברו שינוי רוחני בגיל מבוגר וממילא חוסר ניסיון "חרדי" בגיל הנעורים, אולי סתם הורים מבוגרים ש"שכחו" את הנושא, ומעל הכל – ההשתקה הציבורית משליכה גם על ההשתקה שלהם בבית פנימה, צא וערוך מבדק כמה בחורים סובלים ממה שתיארתי. ואני בטוח שגברים רבים הקוראים את דבריי, מבינים טוב יותר ממה שניתן לכתוב.
      אשאל: גם כאן אנחנו צריכים לשלם את מחיר הסגירות היוצרת חרדיות, כלשונך? לא מדובר על טור קבוע בנושא, אלא על טפטוף פה ושם, בדיוור ישיר לבני ישיבות או דרך "האימהות הקדושות" או בשלל אפשרויות, שהנושא הוא גלובאלי ואין בושה לדבר על כך, את הפרטים כבר תשמע אצל זה שתתייעץ אתו. אם יכתבו את הדברים בעדינות [ילדים הרי לא מבינים עוד שלל נושאים, וזה לא מפריע להם להמשיך לשחק], למי זה יזיק? יש בחור בריא שאינו עובר את הסרט הזה? הבחורים שיצחקקו יחדיו על הנושא, שמא טוב יותר שיפטפטו על הזווית הפחות רצויה של הנושא, והרי זה מה שקורה בפועל?! לבנות בית יעקב הצדקניות שייחשפו לכך רח"ל? (אגב, לחשוף את הבחורים לבעיות צניעות נשיות, זה לגיטימי לגמרי. שכחנו). עד מתי לשפיכות דמים זו? מי ייתן על כך את הדין?

  • אחרי שעזבתי את העולם החרדי נחשפתי לספרות ולשירה חילונית ישראלית ונכרית ונפקחו עיניי.
    ספרות יפה עוסקת בנפש והנפש מטבעה היא מורכבת מאלפי גוונים . עושר ספרותי נוצר רק כאשר הרוח היא חופשית.
    לא מדובר פה על צנזורה אלא על עושר תרבותי מול עוני תרבותי .
    הספרות החרדית היא פלקטית כי היא נוצרת בתוך בועה. בתור הזהב בספרד ריה"ל ,אבן גבירול ואחרים נחשפו לתרבות הכללית ושאבו ממנה עושר בל יתואר. הם כתבו שירי חול נהדרים (שכמובן לא נחשפים לציבור החרדי) וגם שירי קודש נפלאים.
    היום הספרות החרדית איננה ראויה כלל לשם ספרות. הן מבחינת תוכן והן מבחינת סגנון. אני ,שהייתי שם מבין היום מה הפסדתי .

  • הרב ולדר שלום.
    על אף שאני מסכים עם דבריך בכך שהחברה החרדית מסננת תכנים ונושאים שאינה חפצה לדון בהם בפומבי, לדעתי חסרה פה נקודת השורש של הסיפרות. סיפרות מטבעה מנסה לגעת בגבולות האנושיים של טוב ורע, לנסות דרך תיאורים וסיטואציות לתאר דילמות, ספיקות ומאבקים פנימיים בצורה של סיפור או רומן מרתק. בחברה החרדית – על כל פנים ממה שרווח בשיח הציבורי והעיתונאי שאתה חלק ממנו, דומה כי אין כלל דילמות וספיקות. האמת ברורה לכולם, תכלית החיים ומשמעות האדם מבוררת וכל הטלת ספק בעניין הינה בגדר כפירה. לחברה החרדית אכן אין היתכנות לספרות משובחת והיא אכן רדודה כיוון שאין לה נושאים מהותיים לעסוק בה. נשאר איפה לעסוק רק במסרים חינוכיים ובמטרה לעסוק בהסברה לאתוס החרדי בצורה של סיפור – מעין משלי המגיד מדובנא שהמטרה בסיפור ברורה מראש וכל כוונת הסיפור היא להנגיש מסרים מעט כבדים בצורה קלילה יותר. לכן לדעתי לא תיתכן סיפרות חרדית בעלת עומק ומשמעות. יתכן ואין צורך להתנצל, יכולה החברה החדית לטעון כי אין לה מה לתרום בתחום הסיפרותי כיוון שכל עולם התוכן והמחשבה שלה נמצא בבית המדרש ובראיה תורנית.

  • אני רק לא מבין למה מסתכלים רק על הספרות החרדית ועומדים תמהים על הצנזורה ?
    במקרה הזה (ואולי בכל המקרים) הספרות החרדית היא השתקפות של השיח הקיים בחברה, לא לגיטימי להעלות נושאים העוסקים בספקות באמונה/זהות/זהות מינית וכדו' ומי שרוצה לדבר על כך מבין לבד שברוב המקומות בציבור יתקוממו מאד על עצם העלאת הנושא. כל אחד מוצא לו את האנשים הבודדים סביבו שאיתם הוא יכול לנהל שיח מסוג זה.
    אולי צריך פשוט להשלים עם זה שזה תרבות השיח בחברה החרדית, ואם רוצים שיח מסוג שונה אז חייבים לחפש אותו בחברה שתרבות השיח שלה שונה (אולי בחברה הדתית לאומית?). עיין מאמרו של הרב פפר (כמדומני) על היעדר רפלקציה בציבור החרדי .

  • "אם החברה חושבת כי הנזק שייגרם מפרסום ה"אמת" גובר על התועלת, הרי שזכותה ואולי חובתה המוסרית להרחיק מחבריה את המידע המזיק". האם מכך שהסופר החרדי חיים ולדר שם את המילה "אמת" תחת מרכאות, עלינו להסיק שהחברה החרדית מאמצת אל חיקה את עידן הפוסט-אמת? אז מה דעתך, האם אין דבר כזה "אמת" והכול רק נראטיבים של קבוצות?

  • נדב.
    אם תקרא שוב את דבריי תגלה שהמילה "אמת" אינה תחת מרכאות. וכי כלל לא טענתי כי אין אמת, אלא עסקתי בשאלות הבאות:
    1. האם נכון לפרסם את האמת של האחר, שאתה חושב שהיא שקר, ושהפרסום מזיק לחינוך שאתה רוצה לתת לילדיך.
    2. האם נכון לפרסם אפילו את האמת שלך במקרים שאתה סבור שהיא פוגעת באופן חמור ביחידים או בקבוצות.

    (לצורך המשל אם אתה חושב שמאן דהו מכוער האם זה בסדר לומר לו": "אתה מכוער" מפני שזו אמת, או ששמירה על כבודו של אדם חשובה יותר מלומר את האמת הזו ומוטב שאמת זו תישאר באמתחתך.
    הבאתי דוגמא שעד כה איש לא הפריך אותה על המחקר המדעי בדבר עליונותם השכלית לכאורה של לבנים על שחורים. נניח שזו אמת, עדיין אין זה נכון לפרסם אותה. ולו די בזה, אפילו לא נכון ל ח ק ו ר אותה.

    כתבתי שגם ההשקפה החרדית סבורה שבנושאים מסויימים אין להציג ולפרסם אפילו את האמת שלה (בנושאים שעצם העיסוק בהם נוגד את החינוך החרדי) ועל אחת כמה וכמה שאין להציג אמיתות של אחרים שבעיניה הם שקרים, כאשר עצם פרסומם נוגד את החינוך החרדי.
    כדי לחזק את דברי הבאתי דוגמאות המוכיחות שגם החינוך החילוני אינו משמיע את האמת של האחר, וסוגר היטב היטב את ילדיו מפני היחשפות אפילו מקרית עם תכנים העלולים לגרום להם חזרה בתשובה, ואפילו ידע בסיסי.
    ההוכחה ה כי טובה היא הקמפיין נגד "ההדתה" שרק מסביר את הקמפייין הנגדי של החרדים נגד ה"ליבה".

    לסיכום נדב, הנושא שלנו אינו על קיומה של האמת כי אם על פרסום אמיתות העלול להזיק לערכים אחרים וחשובים.

  • ויש עוד כמה דברים שרציתי לומר כאן מעומק הלב ואבקשכם לפתוח את ליבכם:
    העיתונות והספרות החרדית, אמנם נאמנה רק לדרכה ומצנזרת תכנים שנראים לה לא הולמים, אך בכל הנוגע ליחס אל ה"אחר" היא נוהגת בהתחשבות ובאנושיות שאין למעלה ממנה.
    יש אמנם שלילה של החילוניות אך אין שלילה של החילוניים. תסרקו בבקשה את העיתונות החרדית עשרות שנים לאחור ולא תגלו התבטאות אחת כנגד חילונים. יש התפלמסות השקפתית נוקבת על ערכים ודרך חיים, אך לעולם לא פגיעה ביחיד או ברבים. גם התבטאויות קשות שנאמרו על כביכול "סיבות שחיילים נהרגים" נאמרו אך ורק על ידי רבנים מאד מסויימים באופן פרטי ולא זכו לפרסום בעיתונות החרדית.
    העיתונות החרדית לעולם לא תפרסם השמצות אישיות על בני אדם. (במקרים נדירים היא תגיב בחריפות על מישהו המשמיץ קשות את הציבור החרדי, מסית נגדו ומסכן אותו ממש, וגם זה באופן ענייני ולא אישי. (היא תגיד שהוא מסית ואף תשווה אותו לדמויות היסטוריות שפעלו כנגד יהודים אך לא תאמר עליו השמצות אישיות על חייו האישיים, על תכונותיו וגם לא תפרסם כנגדו סיפורים אישיים שיבזוהו בעיני משפחתו וילדיו). ואילו העיתונות החילונית פוגעת באופן חמור ביותר במאות ילדים מדי יום ביומו כאשר היא משמיצה באופן אישי בכל יום ויום עשרות אנשים (חילוניים דתיים יהודים ערבים גברים נשים) בתחומי הפוליטיקה הכלכלה והחברה וסתם אזרחים מהשורה, עם מדורי רכילות הגורמים מדי שבוע לאנשים רבים שלא לצאת מבתיהם מרוב בושה וכלימה.
    האם "חופש הביטוי" "זכות הציבור לדעת" גוברים על ערכים חשובים ביותר כמו "לשון הרע" "זכויות הילד" ו"זכות החפות"?
    העיתונות החרדית אמנם עשויה להיות נוקבת ותקיפה כנגד תופעות ודעות אחרות אך מאידך מאופקת ומתחשבת כלפי בני האדם.
    האם אתם מעדיפים עיתונות נשכנית המאמללת בכל יום! מאות אנשים נשים וילדים. או עיתונות אחראית ומאופקת המצנזרת עצמה מרצון והאג'נדה המרכזית שלה היא חינוך השקפה והטבת מידותיהם של בני האדם.

    • אין על כל ויכוח. אף אחד מן הקוראים פה לא בקש עתונות נשכנית. לא בזה מדובר.
      השאלה כאן אם עודף צנזור ומחיקת נושאים אינם גובים מחיר.
      לא מדובר על אנשים. מדובר על תופעות.
      שמצויות במציאות ונעלמות מעל דפי העתון.
      עודף פטפוט עשוי לגרוע. אבל גם עודף שתיקה. לפעמים שתיקה או התעלמות מנושאים בתוך המחנה צועקת בזכות עצמה.
      ועל השתיקה הזאת, שלפעמים צועקת, טוענים המגיבים כאן.

  • מלי:
    מסכים לכל מילה.
    אני רואה חלק מיעודי בעולם הזה, לפתוח שתיקות שאינן במקומן. אני מוביל דרך המבדילה בין הבנה שפתיחות חיצונית עשויה לערער את החרדיות מבחוץ לבין עידוד פתיחות רגשית. מבפנים לחוץ, שהיא חיובית ובריאה והעדרה עלול למוטט את החרדיות מבפנים. שמות ספרי יותר ממרמזים על כך. "…מספרים על עצמם" "אנשים ללא מסיכות" ועוד.
    את זאת אני עושה מתוך אהבה גדולה של הציבור החרדי שאני נמנה עליו ולא מתוך כעס או ביקורת עליו. אני פועל מתוך הכרה בסמכויות הרבנים וברשותם ולא מתוך רצון להעמיד אלטרנטיבה להנהגתם או חלילה להטיל ספק בשיקול דעתם.
    כל מה שאני כותב נעשה מתוך שיח לא סימטרי. הם הריבון. אני הנתין. כך אני רוצה את זה. אני כותב והם מאשרים או פוסלים. איני מתווכח. אני סומך עליהם מאד. העובדה שרוב הדברים מאושרים בסופו של דבר כי להם אין עניין לסתום פיות ולי אין עניין לקרא תיגר. במהלך השנים גם הם החלו לסמוך עליי. כי אני בא מאהבה ויודע את מקומי.

    • ולכן , לדעתי ההשוואה לציבור החילוני ולעיתונות שלו היא ריקה מתוכן.
      אף אחד מאיתנו לא מתעלם מהבעיות שבציבור החילוני ובעיתונות שלו, טוב לנו עם הצנזורה, לא טוב לנו עם ההשתקה.
      אני מסכימה שהשתיקה החרדית היא לא רק ספרותית, היא בעיקר קיימת במציאות , ובעייתית מאד.
      אבל אולי הספרות היא דרך טובה לפרוץ אותה.
      וישר כח לך על כל פעולה בענין.
      ועדיין יש הרבה שתיקות קיימות שהן עצובות מאד, אני לא יודעת אם באמת נכון לפתוח אותן דרך הספרות, אולי דרך החיים.

  • לכל המגיבים היקרים, אני רוצה לקחת זום אאוט ולדבר על מהות הספרות והאומנות בכלל.

    הספרות לדעתי מתחלקת לשני תחומים עיקריים- ספרות סתמית שבאה לשטוח סיפור כזה או אחר כדי לגרות את חושי הקורא. וספרות שנועדה להעביר מסרים באמצעות עיצובו של עולם כפי ראות עיני הסופר.

    הספרות הסתמית שייכת יותר לעולם האומנות והיא במיוחד נותנת ביטוי לעולמו האישי של הכותב, לדוגמא מי שקרא ספר אחד של סטיבן קינג מבין שגם היא כותב מעולה, ברור שיש לו חיבה רצינית לתיאורים של דם, אלימות, והפרעות נפשיות חמורות.

    זוהי הבעיה של הציבור החרדי עם תחום האומנות החופשייה בכלל- כל עוד האומן פונה אל יצרים נמוכים בנפש האדם, אין ראוי להיות מושפע מיצירותיו. על הכותב הסתמי החרדי, לפנות דווקא אל היותר גבוה שבנפש האדם.

    ספרות משפיעה לעומת זאת איננה אלא כלי להעברת מסרים וכמעט שלא נוגעת לכותב עצמו באופן אישי (לדוגמא קחו את אין רנד שכותבת סיפור כדי לנסח את יסודות ההקפיטליזם). חיים ולדר למשל בהרבה סיפורים שלו בא להעביר מסר, ולכן הוא שייך לקטגוריה השנייה.

    אני סבור שהעניינים האלה מאד קשורים לדיון הזה משום שהציבור החרדי לא מעוניין להיות מושפע מהשפעות של אדם שריח תורה ויהדות הלאה הימנו, ולכן מטבע הדברים הספרות החרדית היא תחום שיש בו פחות עומקים רגשיים וכדו'.

  • אחת הבעיות שנגרמות מתוך הגישה המצנזרת, היא עודף של חיבורי הבל.
    הציבור החרדי הוא אחד מהציבורים שצורכים הכי הרבה חומר כתוב, זאת המדיה העיקרית במגזר, ולכן נוצר צורך שצריך למלא אותו.
    המציאות המעיקה שבה יושבים אנשים שלכאורה הם מוכשרים בכתיבה, וממלאים דפים רבים, 600 עמודים במלל חסר תכלית, עלילות דהויות חסרות חידוש, רגש פלסטי במגוון וורייאציות, על פי האופנה הקיימת, לא מצליחה להתמודד עם הצורך של חרדים בכלל, ונוער חרדי בפרט, בחומר קריאה איכותי.
    בעיני עצם העובדה שאנשים קונים וקוראים את אותם כותרים שממלאים את חנויות הספרים, לא הופכת את הספרות החרדית לסיפור הצלחה, זה ג'אנק פוד שנמכר טוב, בדיוק כפי שמקדונלדס מוכרת ג'אנק פוד בכמויות.
    הצנזורה שגורמת לא רק נזק לקוראים, אלא בעיקר לכותבים.
    אני מכיר הרבה כותבים מוכשרים וצעירים, שפשוט לא עוסקים בכתיבה, כי הפורמט שרותי קפלר תיארה (סיפור בהמשכים ואחר כך הוצאה לאור אצל מו"ל חרדי) פשוט בלתי אפשריים מבחינתם.
    ברגע שהיד הגסה (והראש הלא פחות גס) של המבקר גודעת משפטים שלמים באבחת מקלדת, אני כסופר מעדיף להשאיר את החומרים במגירה, ולנסות את מזלי בתחומים שבהם אני פחות מוכשר.

  • כעת אני קורא חלק מן התגובות ואני חייב לומר שדעתו של חיים יותר נשמעת לי.
    אין מישהו שלא מצנזר אלא שכל אחד מצנזר את הדברים שחשוב לו לצנזר ולכן המנעד של הצנזורה החילונית הוא אכן יותר רחב משום שהאידאולוגיה שלו דוגלת במעט מאד פרטים (משל העגלה המליאה והעגלה הריקה).

    ובעצם החרדיות אומרת כך:
    מה הטענה שלך? שאני לא מדבר על דברים גסים או עומקים כאלו ואחרים שמציגים התלבטויות לגבי דרכו של האדם עלי אדמות- ובכן אתה צודק בהחלט, ומה בכך?

    • הטענה היא שגם נושאים המעסיקים והטורדים את האדם החרדי, מושתקים ומצונזרים.

  • משהו אחד טוב בטוח יצא מהדיון הפורה הזה: סיפור ראשון שלי העוסק בנושאי גירושין מנקודת מבט של ילד.
    הנה הוא ב"הקראת בכורה"

    שלכם, ביחד ולחוד / חיים ולדר
    שְׁמִי תִּקְוָה וַאֲנִי בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה.
    הַסִּפּוּר שֶׁלִּי הוּא עַל הִתְמוֹדְדוּת שֶׁעָבַרְתִּי יַחַד עִם מִשְׁפַּחְתִּי בַּשָּׁנָה וָחֵצִי הָאַחֲרוֹנוֹת, וַאֲנִי כּוֹתֶבֶת אוֹתוֹ בִּגְלַל שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ עוֹד יְלָדִים וִילָדוֹת שֶׁמִּתְמוֹדְדִים כָּמוֹנִי.
    אַבָּא וְאִמָא שֶׁלִּי הֵם הָאֲנָשִׁים הֲכִי מַקְסִימִים בָּעוֹלָם. הֵם טוֹבִים אֵלֵינוּ, אוֹהֲבִים אוֹתָנוּ וּמַעֲנִיקִים לָנוּ אֶת כָּל מָה שֶׁאֲנַחְנוּ צְרִיכִים.
    לְאַחַי, לְאַחְיוֹתַי וְלִי יֵשׁ קֶשֶׁר מְצֻיָּן עִם אַבָּא וְעִם אִמָּא, וְתָמִיד הִרְגַּשְׁנוּ הֲכִי בְּטוּחִים בָּעוֹלָם. אֲבָל בֵּין אַבָּא לְאִמָּא הַסִּפּוּר הוּא אַחֵר לְגַמְרֵי. מֵאָז שֶׁאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת עַצְמִי, הֵם לֹא הִסְתַּדְּרוּ. אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַצְבִּיעַ בִּמְדֻיָּק עַל מָה. הֵם לֹא שׁוֹנִים יוֹתֵר מִדַּי זֶה מִזּוֹ, הֵם גַּם מְשַׁתְּפִים פְּעֻלָּה בֵּינֵיהֶם בְּכָל מָה שֶׁנּוֹגֵעַ אֵלֵינוּ. לְמָשָׁל, אִם אַבָּא יִשְׁמַע שֶׁאִמָּא אָסְרָה עָלֵינוּ מַשֶּׁהוּ הוּא יַגִּיד לָנוּ, "אִם אִמָּא אָמְרָה אָז הִיא יוֹדַעַת לָמָּה", וְאִם אִמָּא תִּרְאֶה שֶׁמִּישֶׁהוּ מִתְחַצֵּף לְאַבָּא הִיא תַּעֲנִישׁ אוֹתוֹ כְּאִלּוּ שֶׁהוּא הִתְחַצֵּף אֵלֶיהָ. אֲבָל בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם הֵם לֹא מִסְתַּדְּרִים.
    לֹא מִסְתַּדְּרִים זֶה אוֹמֵר שֶׁהֵם לֹא מַסְכִּימִים כִּמְעַט בְּשׁוּם דָּבָר. הֵם מִתְוַכְּחִים הָמוֹן (אָמְנָם כִּמְעַט תָּמִיד בְּצוּרָה מְכֻבֶּדֶת. כִּמְעַט) וּמַבִּיעִים לִפְעָמִים כַּעַס זֶה עַל זֶה, מְעִירִים זֶה לָזֶה. וַהֲכִי כּוֹאֵב זֶה כְּשֶׁהֵם לֹא רָבִים וְלֹא מִתְוַכְּחִים אֶלָּא שׁוֹתְקִים. וְהֵם שׁוֹתְקִים הָמוֹן.
    אָנוּ הַיְּלָדִים מִסְתּוֹבְבִים בַּבַּיִת וְרוֹאִים שֶׁאַבָּא וְאִמָא לֹא מִסְתַּדְּרִים בֵּינֵיהֶם וְזֶה כּוֹאֵב לָנוּ. אֲנַחְנוּ לֹא מְעִזִּים לְהִתְעָרֵב כִּי אֵלֶּה הֵם עִנְיָנִים שֶׁל גְּדוֹלִים, וַאֲנַחְנוּ גַּם רוֹאִים שֶׁאַבָּא וְאִמָא עוֹשִׂים הַכֹּל כְּדֵי לֹא לְעָרֵב אוֹתָנוּ בָּעִנְיָן וּמְנַסִּים (וְגַם מַצְלִיחִים) לִהְיוֹת הַהוֹרִים הֲכִי טוֹבִים וַהֲכִי מְסוּרִים. אֲבָל אוּלַי הֵם לֹא יוֹדְעִים שֶׁהַדָּבָר הֲכִי חָשׁוּב לַיֶּלֶד הוּא שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלּוֹ יִסְתַּדְּרוּ הָאֶחָד עִם הַשֵּׁנִי (וְאוּלַי הֵם כֵּן יוֹדְעִים, אֲבָל אֵין לָהֶם מָה לַעֲשׂוֹת עִם זֶה).
    אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁכְּבָר כַּמָּה שָׁנִים יֵשׁ לִי בַּלֵּב מוּעָקָה גְּדוֹלָה. הֲמוֹן חֲרָדוֹת וּפְחָדִים. כְּשֶׁהַהוֹרִים שֶׁלִּי הָיוּ רָבִים, אוֹ יוֹתֵר גָּרוּעַ שׁוֹתְקִים, הָיִיתִי מִתְפַּלֶּלֶת וּמְבַקֶּשֶׁת מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְּסַדֵּר בֵּינֵיהֶם. בְּדֶרֶךְ כְּלָל הוּא הָיָה נַעֲנָה לְבַקָּשָׁתִי אֲבָל לֹא לְהַרְבֵּה זְמַן. כַּמָּה יָמִים שֶׁל שֶׁקֶט וְשׁוּב הַמְּרִיבוֹת הָאֵלֶּה, שֶׁמַּמָּשׁ הֶחֱלִישׁוּ אוֹתִי (וְאֶת אַחַי וְאֶת אַחְיוֹתַי).
    יוֹם אֶחָד בִּקַּשְׁתִּי לְדַבֵּר עִם אִמָּא.
    אָמַרְתִּי לָהּ שֶׁאֲנִי לֹא רוֹצָה לְהִתְעָרֵב אֲבָל מְאֹד קָשֶׁה לִי לִרְאוֹת אוֹתָהּ וְאֶת אַבָּא כָּל כָּךְ לֹא מִסְתַּדְּרִים. סִפַּרְתִּי לָהּ שֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת לַחֶדֶר וּבוֹכָה בְּשֶׁקֶט וְשֶׁאֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁהַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי מִתְפָּרֶקֶת. הַדְּבָרִים שֶׁלִּי נָגְעוּ לְלִבָּהּ שֶׁל אִמָּא וְהִיא הֵחֵלָּה לִבְכּוֹת אִתִּי. הִיא אָמְרָה שֶׁהִיא שְׂמֵחָה שֶׁסִּפַּרְתִּי לָהּ אֶת זֶה וְשֶׁהִיא תְּדַבֵּר עַל כָּךְ עִם אַבָּא.
    @9
    וּבֶאֱמֶת, תְּקוּפָה מְסֻיֶּמֶת לְאַחַר מִכֵּן נֶעֶלְמוּ הַמְּרִיבוֹת מֵהַבַּיִת, וְהַהוֹרִים שֶׁלִּי הִתְנַהֲגוּ זֶה אֶל זֶה בַּאֲדִיבוּת וּבְלִי לְהִתְוַכֵּחַ. גַּם הַשְּׁתִיקוֹת הָרוֹעֲמוֹת נֶעֶלְמוּ, כִּי אָמַרְתִּי לְאִמָּא כַּמָּה הֵן מַשְׁפִּיעוֹת עָלַי.
    הַשִּׁנּוּי הַזֶּה עָשָׂה לִי טוֹב, אֲבָל בְּתוֹךְ לִבִּי יָדַעְתִּי שֶׁהַבְּעָיָה לֹא בֶּאֱמֶת נִפְתְּרָה. אֵיךְ יָדַעְתִּי? תִּסְמְכוּ עָלַי, פָּשׁוּט הִרְגַּשְׁתִּי אֶת זֶה. יָדַעְתִּי שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלִּי מְאֹד אוֹהֲבִים אוֹתָנוּ וּמִתְנַהֲגִים כָּכָה בִּגְלַל שֶׁהֵם מִתְחַשְּׁבִים בָּנוּ וְלֹא רוֹצִים לִפְגֹעַ בַּנֶּפֶשׁ שֶׁלָּנוּ.
    אַחֲרֵי הֲפוּגָה שֶׁל חֲצִי שָׁנָה שׁוּב הֵחֵלּוּ הַמְּרִיבוֹת. הַפַּעַם לֹא אָמַרְתִּי כְּלוּם לְאַבָּא וּלְאִמָּא. יָדַעְתִּי שֶׁהֵם כְּבָר יוֹדְעִים מָה אֲנַחְנוּ מַרְגִּישִׁים, וְאִם הֵם לֹא מַצְלִיחִים לְהִמָּנַע מִלָּרִיב, כַּנִּרְאֶה הֵם פָּשׁוּט לֹא מְסֻגָּלִים.
    יוֹם אֶחָד אַבָּא וְאִמָא קָרְאוּ לִי לְחַדְרָם וְאָמְרוּ שֶׁהֵם רוֹצִים לְדַבֵּר אִתִּי. פָּחַדְתִּי מֵהַשִּׂיחָה הַזּוֹ. לִילָדִים יֵשׁ אֶת הַחַיְשָׁנִים לָדַעַת מָתַי שִׂיחָה עוֹמֶדֶת לִהְיוֹת לֹא נְעִימָה, וְהַחַיְשָׁנִים שֶׁלִּי מַמָּשׁ צָוְחוּ.
    נִכְנַסְתִּי אִתָּם לַחֶדֶר. אִמָּא אָמְרָה שֶׁהֵם רוֹצִים לְדַבֵּר אִתִּי עַל הַנּוֹשֵׂא שֶׁפַּעַם דִּבַּרְתִּי אִתָּהּ – עַל זֶה שֶׁהֵם לֹא מִסְתַּדְּרִים. הִיא אָמְרָה שֶׁהֵם נִסּוּ כָּל מָה שֶׁנִּתָּן לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְהִסְתַּדֵּר, אֲבָל לֹא הִצְלִיחוּ. "כַּנִּרְאֶה אֲנַחְנוּ לֹא מַתְאִימִים לִהְיוֹת בַּעַל וְאִשָּׁה", אָמְרָה.
    הִשְׂתָּרְרָה שְׁתִיקָה וְאָז אַבָּא אָמַר, "תִּרְאִי תִּקְוָה, אֲנִי וְאִמָא הֶחְלַטְנוּ לְהִתְגָּרֵשׁ".
    הָיִיתִי בְּהֶלֶם. לַמְרוֹת שֶׁבִּכְלָל לֹא הָיִיתִי צְרִיכָה לִהְיוֹת. בָּרוּר שֶׁהַמִּלָּה "גֵּרוּשִׁין" נִקְּרָה כָּל הַזְּמַן בְּמֹחִי, אֲבָל בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע הָיִיתִי הֲמוּמָה, כְּאִלּוּ שָׁמַעְתִּי עַל הַמֻּשָּׂג הַזֶּה בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. לָקַח לִי זְמַן לְעַכֵּל. הַהוֹרִים שֶׁלִּי מִתְגָּרְשִׁים? מָה יִהְיֶה? אֵיךְ זֶה בִּכְלָל יָכוֹל לִהְיוֹת? הֵם לֹא יָגוּרוּ בְּיַחַד? לֹא אֶהְיֶה אִתָּם כָּל הַזְּמַן?
    הִתְחַלְתִּי לִבְכּוֹת בְּכִי תַּמְרוּרִים. אַבָּא וְאִמָא חִבְּקוּ אוֹתִי וְנִשְּׁקוּ אוֹתִי וְנִסּוּ לְהַרְגִּיעַ אוֹתִי.
    "בִּשְׁבִיל מָה לְהִתְגָּרֵשׁ?" אָמַרְתִּי, "עָדִיף כְּבָר שֶׁתָּרִיבוּ כָּל הַיּוֹם, אֲבָל אֲנִי לֹא רוֹצָה לָגוּר רַק עִם אַבָּא אוֹ רַק עִם אִמָּא. אֲנִי פָּשׁוּט לֹא רוֹצָה בָּזֶה!"
    הַהוֹרִים שֶׁלִּי הִרְגִּיעוּ אוֹתִי וּבַסּוֹף אָמְרוּ כִּי הִתְיַעֲצוּ הַרְבֵּה וְהִגִּיעוּ לַמַּסְקָנָה שֶׁזֶּה הַדָּבָר הֲכִי טוֹב בִּשְׁבִילָם.
    "זֶה לֹא נָכוֹן", אָמַרְתִּי, "זֶה אוּלַי טוֹב בִּשְׁבִילְכֶם אֲבָל לֹא בִּשְׁבִילֵנוּ. אַתֶּם חוֹשְׁבִים רַק עַל עַצְמְכֶם".
    הַהוֹרִים שֶׁלִּי הָיוּ נְבוֹכִים מְאֹד.
    "לֹא, תִּקְוָה", אָמַר אַבָּא. "זֶה מָה שֶׁחָשַׁבְנוּ עַד עַכְשָׁיו, שֶׁנַּעֲשֶׂה הַכֹּל לְמַעַן הַיְּלָדִים וְנִשָּׁאֵר, אֲבָל הַמְּצִיאוּת הַזּוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא מַתְאִימִים גָּרְמָה לָנוּ לִמְרִיבוֹת רַבּוֹת, שֶׁהִשְׁפִּיעוּ לְרָעָה עָלַיִךְ וְעַל אַחַיִךְ. יֶלֶד אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּתֵּחַ בְּמַצָּב שֶׁל מֶתַח וּמְרִיבָה. אַתְּ תִּרְאִי שֶׁבָּרֶגַע שֶׁאֲנַחְנוּ נִתְגָּרֵשׁ אֲנַחְנוּ נִסְתַּדֵּר, כִּי אֲנַחְנוּ לֹא שׂוֹנְאִים הָאֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי, וַאֲפִלּוּ מַעֲרִיכִים מְאֹד. אֲנַחְנוּ פָּשׁוּט לֹא מִסְתַּדְּרִים".
    אֶת הַשִּׂיחָה הַזּוֹ שׂוֹחֲחוּ הַהוֹרִים שֶׁלָּנוּ עִם כָּל הַיְּלָדִים. רֻבָּם הֵגִיבוּ כָּמוֹנִי, חוּץ מֵאֱלִישֶׁבַע בַּת הֶחָמֵשׁ שֶׁאָמְרָה: "אֲבָל תִּקְנוּ לִי מַמְתָּקִים?" וּבָרֶגַע שֶׁאָמְרוּ לָהּ שֶׁכֵּן, הִיא הָיְתָה מְרֻצָּה. אֲנַחְנוּ דֵּי נִשְׁבַּרְנוּ, אֲבָל הֵבַנּוּ שֶׁזֶּה הָרָצוֹן שֶׁל הַהוֹרִים שֶׁלָּנוּ וְקִוִּינוּ שֶׁזֶּה לֹא יִפְגַּע בָּנוּ.
    @9
    עָבְרָה שָׁנָה וָחֵצִי מֵאָז שֶׁאַבָּא עָזַב אֶת הַבַּיִת וְשָׂכַר לוֹ דִּירָה אַחֶרֶת.
    אֲנַחְנוּ נִפְגָּשִׁים אִתּוֹ פַּעֲמַיִם בַּשָּׁבוּעַ וּבְכָל שַׁבָּת שְׁנִיָּה, אֲבָל אֵין סָפֵק שֶׁהַשִּׁנּוּי הַזֶּה לֹא הָיָה קַל בִּכְלָל.
    זֶה נָכוֹן שֶׁמֵּאָז הַגֵּרוּשִׁין אֵין מְרִיבוֹת וְאֵין מֶתַח, וְהַהוֹרִים שֶׁלָּנוּ אֲדִיבִים זֶה לָזֶה וּמְשַׁתְּפִים פְּעֻלָּה וְלֹא רָבִים אַף פַּעַם. אוּלַי קָשֶׁה לָכֶם לְהָבִין אֶת זֶה אֲבָל אֲנִי דַּוְקָא מְבִינָה. אַבָּא וְאִמָא שֶׁלִּי הֵם אֲנָשִׁים נִפְלָאִים שֶׁמִּסְתַּדְּרִים עִם כָּל הָעוֹלָם, אֲבָל נִשּׂוּאִין זֶה מַשֶּׁהוּ אַחֵר, זֶה לֹא רַק לְהִסְתַּדֵּר עִם מִישֶׁהוּ אֶלָּא לִהְיוֹת חֵלֶק מִמֶּנּוּ, וְאֶת זֶה הֵם לֹא הִצְלִיחוּ לַעֲשׂוֹת.
    אוֹמְרִים שֶׁהַזְּמַן מְרַפֵּא אֶת הַפְּצָעִים. זֶה נָכוֹן וְלֹא נָכוֹן. אֵין סָפֵק שֶׁכָּעֵת פָּחוֹת כּוֹאֵב לִי מֵאָז, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁהַפְּצָעִים נִרְפְּאוּ לְגַמְרֵי. עֲדַיִן כּוֹאֵב לִי שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלִּי לֹא הִצְלִיחוּ לְהִסְתַּדֵּר בֵּינֵיהֶם, וְשֶׁאַבָּא לֹא מִתְגוֹרֵר אִתָּנוּ בַּבַּיִת.
    הָאֱמֶת, שֶׁעַד לָאַחֲרוֹנָה חָשַׁבְתִּי שֶׁהַמַּצָּב שֶׁלִּי הֲכִי גָּרוּעַ בָּעוֹלָם. הִתְמַרְמַרְתִּי עַל כָּךְ שֶׁיְּלָדִים וִילָדוֹת אֲחֵרִים חַיִּים עִם הַהוֹרִים שֶׁלָּהֶם בְּיַחַד, וַאֲנִי נֶאֱלֶצֶת לִנְדֹּד בֵּין אַבָּא לְאִמָּא.
    אֲבָל לִפְנֵי כַּמָּה חֲדָשִׁים פָּגַשְׁתִּי אֶת אֲבִיטַל, וְהַסִּפּוּר שֶׁלָּהּ הָפַךְ לִי אֶת הַמַּחְשָׁבָה. אֶת אֲבִיטַל פָּגַשְׁתִּי בְּאַחַת הַשַּׁבָּתוֹת שֶׁבִּקַּרְתִּי אֵצֶל אַבָּא שֶׁלִּי.
    הִיא מִתְגוֹרֶרֶת בְּאוֹתָהּ הַשְּׁכוּנָה, וּבְכָל פַּעַם שֶׁבָּאתִי לְאַבָּא שֶׁלִּי הָיִיתִי פּוֹגֶשֶׁת אוֹתָהּ וּמְשׂוֹחַחַת אִתָּהּ עַד שֶׁהִתְחַבַּרְנוּ.
    יוֹם אֶחָד הִיא שָׁאֲלָה אוֹתִי, "תַּגִּידִי, אֵיפֹה אַתְּ גָּרָה?"
    אָמַרְתִּי לָהּ.
    "אָז לָמָּה אַתְּ נִמְצֵאת כָּאן רַק כָּל שְׁבוּעַיִם?"
    "כִּי הַהוֹרִים שֶׁלִּי הִתְגָּרְשׁוּ וַאֲנִי בְּכָל שַׁבָּת שְׁנִיָּה נִמְצֵאת אֵצֶל אַבָּא שֶׁלִּי".
    "אֵיזֶה כֵּיף לָךְ!" הִיא אָמְרָה.
    מָה כָּל כָּךְ כֵּיף בָּזֶה?" שָׁאַלְתִּי, "הָיִיתִי שְׂמֵחָה לִהְיוֹת כָּמוֹךְ, לָגוּר בַּבַּיִת עִם הַהוֹרִים שֶׁלִּי, וְלֹא לִנְדֹּד בֵּין שְׁנֵי בָּתִּים".
    "מִנַּיִן לָךְ שֶׁאֲנִי גָּרָה עִם הַהוֹרִים שֶׁלִּי?" אָמְרָה אֲבִיטַל.
    "אָז אֵיפֹה אַתְּ גָּרָה?"
    "עִם אִמָּא שֶׁלִּי", אָמְרָה אֲבִיטַל. "גַּם הַהוֹרִים שֶׁלִּי גְּרוּשִׁים".
    "אָה", אָמַרְתִּי, "וּמָתַי אַתְּ מְבַקֶּרֶת אֶת אַבָּא שֶׁלָּךְ?"
    "זֶהוּ, שֶׁאֲנִי לֹא מְבַקֶּרֶת אוֹתוֹ".
    "מָה פֵּרוּשׁ לֹא מְבַקֶּרֶת? אָז אֵיךְ אַתְּ נִפְגֶּשֶׁת אִתּוֹ?"
    אֲבִיטַל שָׁתְקָה קְצָת וְאָז עָנְתָה, "הָאֱמֶת הִיא שֶׁאֲנִי לֹא נִפְגֶּשֶׁת אִתּוֹ. לֹא רָאִיתִי אֶת אַבָּא שֶׁלִּי מֵאָז שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלִּי נִפְרְדוּ".
    "לָמָּה?" שָׁאַלְתִּי. "לָמָּה אַתְּ לֹא רוֹצָה לִפְגֹּשׁ אוֹתוֹ?"
    "זֶה לֹא תָּלוּי בִּי", אָמְרָה אֲבִיטַל, "זֶה מַשֶּׁהוּ בֵּין אַבָּא שֶׁלִּי לְאִמָּא שֶׁלִּי. הֵם לֹא מִסְתַּדְּרִים בֵּינֵיהֶם".
    "בֶּטַח שֶׁלֹּא מִסְתַּדְּרִים", אָמַרְתִּי, "גַּם הַהוֹרִים שֶׁלִּי לֹא. אִם הָיוּ מִסְתַּדְּרִים לֹא הָיוּ מִתְגָּרְשִׁים".
    "אֲבָל הַהוֹרִים שֶׁלָּךְ כַּנִּרְאֶה הִסְתַּדְּרוּ בְּקֶשֶׁר אֲלֵיכֶם, וְהַהוֹרִים שֶׁלִּי – גַּם זֶה לֹא".
    "רֶגַע, אַתְּ רוֹצָה לוֹמַר שֶׁאַתְּ רוֹצָה לִפְגֹּשׁ אֶת אַבָּא שֶׁלָּךְ וְאַתְּ לֹא יְכוֹלָה כִּי הֵם לֹא מִסְתַּדְּרִים?"
    "מַשֶּׁהוּ כָּזֶה", הִיא אָמְרָה וְהִתְחִילָה לִבְכּוֹת.
    @9
    לֹא יָדַעְתִּי מָה לוֹמַר לָהּ. מֵעוֹלָם לֹא הֶעֱלֵתִי עַל דַּעְתִּי שֶׁיֵּשׁ דָּבָר כָּזֶה, שֶׁיֶּלֶד לֹא יָכוֹל לִפְגֹּשׁ אֶת אַבָּא אוֹ אֶת אִמָּא שֶׁלּוֹ בִּגְלַל שֶׁהֵם לֹא מִסְתַּדְּרִים.
    אָמַרְתִּי לָהּ שֶׁאֶתְיַעֵץ עִם אִמָּא שֶׁלִּי וְאֶשְׁאַל מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת.
    וּבֶאֱמֶת שׂוֹחַחְתִּי עִם אַבָּא וְעִם אִמָּא וְהֵם הִצִּיעוּ שֶׁאֲבִיטַל תִּכְתֹּב מִכְתָּב לַהוֹרִים שֶׁלָּהּ, וּבוֹ תְּבַקֵּשׁ שֶׁלֹּא יְעָרְבוּ אוֹתָהּ בָּעִנְיָנִים שֶׁלָּהֶם, כִּי הִיא לֹא רוֹצָה לְהַפְסִיד אַף אֶחָד מֵהֶם. עוֹד אָמְרוּ, שֶׁאִם הַמִּכְתָּב הַזֶּה לֹא יַשִּׂיג אֶת מַטְּרָתוֹ, תִּפְנֶה אֲבִיטַל לַמּוֹרָה שֶׁלָּהּ אוֹ לַמְּנַהֶלֶת בְּבֵית הַסֵּפֶר, שֶׁיִּפְעֲלוּ בָּעִנְיָן. הִתְקַשַּׁרְתִּי לַאֲבִיטַל וְאָמַרְתִּי לָהּ מָה לַעֲשׂוֹת.
    אַחֲרֵי שָׁבוּעַ הִיא הִתְקַשְּׁרָה אֵלַי וְאָמְרָה, "הָעֵצָה שֶׁלָּךְ הָיְתָה טוֹבָה. הַמְּנַהֶלֶת שֶׁל בֵּית הַסֵּפֶר פּוֹעֶלֶת שֶׁאוּכַל לִפְגֹּשׁ גַּם אֶת אַבָּא שֶׁלִּי". שָׁבוּעַ לְאַחַר מִכֵּן בִּשְּׂרָה לִי שֶׁהַדְּבָרִים מִתְקַדְּמִים.
    חִכִּיתִי לְשַׁבָּת כְּדֵי לִפְגֹּשׁ אוֹתָהּ, אֲבָל הִיא לֹא הָיְתָה. לֹא הֵבַנְתִּי מַדּוּעַ וְהִרְגַּשְׁתִּי קְצָת בּוֹדְדָה וַעֲצוּבָה. אֲבָל בְּיוֹם רִאשׁוֹן הִיא הִתְקַשְּׁרָה אֵלַי בְּשִׂמְחָה, "אֲנִי רוֹצָה לְהִתְנַצֵּל שֶׁלֹּא הוֹדַעְתִּי לָךְ שֶׁלֹּא אֶהְיֶה בְּשַׁבָּת, אֲבָל אַתְּ בֶּטַח תִּשְׂמְחִי לָדַעַת מַדּוּעַ". הִיא סִפְּרָה שֶׁהָיְתָה כָּל הַשַּׁבָּת אֵצֶל אַבָּא שֶׁלָּהּ וְנִפְגְּשָׁה עִם סַבְתָּא שֶׁלָּהּ וְכָל הַדּוֹדִים וְהַדּוֹדוֹת מִצַּד אַבָּא.
    שָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ אֵיךְ זֶה קָרָה.
    "זֶה סִפּוּר אָרֹךְ", אָמְרָה, "בַּפַּעַם הַבָּאָה שֶׁנִּפָּגֵשׁ אֲסַפֵּר לָךְ, אֲבָל רַק תֵּדְעִי שֶׁהַכֹּל בִּזְכוּתֵךְ".
    סִיַּמְנוּ אֶת הַשִּׂיחָה וּפִתְאוֹם הֵבַנְתִּי כַּמָּה מַצָּבִי טוֹב. אָמְנָם הָיִיתִי מַעֲדִיפָה שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלִּי לֹא יִתְגָּרְשׁוּ, אֲבָל כָּעֵת הֵם לֹא רָבִים וַאֲנִי לֹא מַפְסִידָה אַף אֶחָד מֵהֶם. כַּיּוֹם אֲנִי מְבִינָה שֶׁיֵּשׁ יְלָדִים שֶׁנִּמְצָאִים בְּמַצָּב הַרְבֵּה יוֹתֵר גָּרוּעַ מִשֶּׁלִּי, וַאֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לָהֶם דֶּרֶךְ הַסִּפּוּר שֶׁלִּי: זֶה לֹא חַיָּב לִהְיוֹת כָּכָה. תִּפְנוּ לְמִישֶׁהוּ מְבֻגָּר בְּבֵית הַסֵּפֶר שֶׁלָּכֶם שֶׁיְּסַיֵּעַ לָכֶם, כִּי יֶלֶד צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּקֶשֶׁר גַּם עִם אַבָּא וְגַם עִם אִמָּא.
    אֲנִי רוֹצָה לְחַזֵּק אוֹתָם וְלוֹמַר לָהֶם שֶׁיִּתְגַּבְּרוּ עַל הַכְּאֵב וְיֵדְעוּ שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה יְלָדִים כְּמוֹתָם, שֶׁמּוֹצְאִים אֶת הַדֶּרֶךְ לִהְיוֹת שְׂמֵחִים וּמְאֻשָּׁרִים וּלְהַמְשִׁיךְ אֶת הַקֶּשֶׁר עִם הַהוֹרִים שֶׁלָּהֶם גַּם אַחֲרֵי שֶׁאֵלֶּה הִתְגָּרְשׁוּ.
    אֲנִי רוֹצָה לְהַקְדִּישׁ אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה לְכָל הַיְּלָדִים שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלָּהֶם לֹא כָּל כָּךְ מִסְתַּדְּרִים בֵּינֵיהֶם, אוֹ שֶׁהִתְגָּרְשׁוּ. תִּהְיוּ חֲזָקִים וְתֵדְעוּ שֶׁגַּם אִם הַהוֹרִים שֶׁלָּכֶם לֹא מִסְתַּדְּרִים הָאֶחָד עִם הַשֵּׁנִי, אֶתְכֶם הֵם תָּמִיד אוֹהֲבִים. אַל תִּשְׁכְּחוּ אֶת זֶה אֲפִלּוּ לְרֶגַע.

    • סיפור מעולה,
      ואגב הדיונים כבר יותר מרתקים מהמאמר עצמו..
      תודה רבה!

    • סיפור מעולה.
      פותח ברגישות נושא חשוב.
      הערה אחת: טעות בעיני למכור לילדים את האשליה שיועצת בית הספר תפתור את הבעיה של אבא שאינו בקשר עם הילד.
      יש גרושים רבים שלא מעונינים בקשר עם הילד, או שמסיבות אחרות שאינן ניתנות לפתרון – מורחקים ממנו. תחושת הנטישה היא נוראית, ואשליה כאילו הבעיה ניתנת אצל אחרים לפתרון, ורק אצלי לא, עלולה להחמיר אותה.
      בעיני נכון יותר לתת בסיפור גם את המקום הזה בכנות. להכיר לילדים את המציאות של אבא שאינו נמצא בקשר, ולעזור להם לחוש עם זה כמה שיותר טוב, כמה שפחות נטושים.

    • בהתיחס לתגובה שלך למאמר של רותי-
      כמה וכמה סופרות מעולות ניסו להעלות את הנושא של הורים גרושים בעיתונות ילדים.
      ולפעמים אפילו בצורה ישירה פחות, אלא רק כדי לתת יותר את המקום החברתית לעצם קיומן של משפחות כאלה, כדי להקל מנטל הבושה והמבוכה של ילדים שהוריהם גרושים.
      מערכות העיתונים לא אפשרו, גם לא אלה שנחשבות לפתוחות יותר.
      אז במקום לומר שאין בעיה, הבה נתבונן בה וננסה לפתור אותה לפחות חלקית.

  • הבדל גדול הוא בין הגישה שמצנזרת נושאים או השקפות חיים שאינן לרוחן של הבמה בה הם מבקשות להתפרסם, לבין צנזור החיים עצמם.
    כסופרת בעצמי, אין לי אלא להסכים עם רותי. סופרת חרדית כותבת בידיים קשורות.
    קחו כדוגמה סופרת שרוצה לכתוב סיפור כן על נערה נושרת.
    סיפור שיכתב לא במטרה לצאת נגד אף אחד, ואף לא נגד גורם בממסד, אלא לפתוח הבנה וחשיבה דרך סיפור חיים אותנטי. (לא אמיתי, אבל ריאלי לחלוטין.)
    העיתונות החרדית לא תאפשר אפילו משהו הקרוב לזה. הרי בהכרח שסיפור כזה יציף רשיים איתה התמודדה אותה נערה במסגרת הסמינרית ובמסגרת הביתית.
    וההפסד הוא של כלל הציבור.

    בנוסף – הגישה של: העיתון לא יכתוב שכך וכך, אבל כולם יודעים, קרובה מידי לתופעה שרווחת אצלנו, והיא מהווה נושא כבד בפני עצמו.
    איך כולם יודעים איך דאע"ש רוצח? מהאינטרנט?
    ההנחה הזו שבואו לא נכתוב כך וכך, או לא נעשה כך וכך, או נאסור את הזה ואת ההוא, אבל כולם ידעו/יבינו שזה לא באמת, היא הרת אסון.
    ראשית, כי היא לא נכונה. בדוגמה הזו למשל (וגם כי בה אנחנו עוסקים כעת) – יש את האחוז הלא מבוטל של האנשים שבאמת ובתמים מתנזרים מכל תקשורת שאינה עיתונות חרדית מיינסטרית, והם עושים את זה בחלקם הלא קטן מתוך טוהר לב, או על כל פנים – כוונה טובה.
    מה העיתונות החרדית מספקת להם? איזה מידע נחוץ היא לא חושפת בפניהם? איזה סוג עולם היא מציירת בפניהם?
    מה קורה לבעלי תשובה שאינם מכירים משפחה חרדית מבפנים, כי הרי לארוח חגיגי של משפחות העוסקות בקרוב, בהחלט שאי אפשר לקרוא 'מפנים', מה קורה להם כשהם קוראים אך ורק עיתונים סופר חינוכיים?
    מהיכרות קרובה – הם לא אחת מאמינים לתומם שהחיים החרדיים הם קרובים למה שמצויר בעיתון. שלום הבית נוסע בלי מאמץ, הילדים מחונכים, הכל יפה מבפנים כמו שהוא בחוץ.
    ואז מה קורה?
    מה קורה לבעל שחושב, שחוץ מאשתו, כל הנשים האחרות מטפלות בקלילות וסבלנות בעשרה ילדים, ועל הדרך עובדות לפחות חצי משרה?
    מה קורה לאשה שחושבת שכל האברכים שוקדים על תלמודם שלושה סדרים, ורק הבעל שלה ישן עד שמונה וחצי? או קורא ספר להנאתו?
    אני לא באה לומר שנחשוף בוץ. למען האמת, אני לא מאמינה שיש כל כך הרבה בוץ. אני באה לומר שנפתח את העולם שלנו בכנות. גם בשבילנו, החרדים מבית, גם בשביל כל מי שלא גדל אצלנו.
    ספרות משמשת כמראה, ואנחנו זקוקים לה.
    ספרות אמורה לעזור לנו להבין טוב יותר את העולם שלנו. את עצמנו. את זולתנו.
    ספרות חרדית אמורה למלא את הצורך הזה דרך כתיבה כנה על העולם שלנו. היא לא אמורה לחשוף בפנינו לכלוך, היא לא אמורה לגרות יצרים.
    אבל היא כן חייבת להיות כנה, ולאפשר שיח ישיר.

    יש קולות האומרים שהספרות החרדית צריכה להשאר כמות שהיא, ובשביל כל מה שהיא אינה מספקת, יש את הספרות הכללית. ומה עם מי שאינו קורא ספרות כללית?
    התפיסה הזו, שהבה נשמור על המיינסטריות כמות שהיא, טומנת בחובה את האמירה הסמויה, שתמיד יהיו מספיק פריירים תמימים מספיק כדי להאמין בה, וכדי לשמור עליה.
    זה עוול.

    חיים, אם נדבר רגע בגילוי לב על 'אנשים מספרים על עצמם'.
    הסיפורים הללו משודרים ברדיו, ואחר כך מתפרסמים בכתב. מה שאומר, שאינך כפוף לביקורת בשעת כתיבתם.
    אז נכון, יש לך גם את הסיפורים המתפרסמים ביתד, אבל עדיין, כשאתה רוצה לכתוב על הפלה, אתה כותב. כשאתה רוצה לכתוב על ילד שברח מביתו – אתה עושה זאת.
    סופרת סטנדרטית לא יכולה לתאר ילד שאבא שלו כעס עליו סתם כי לא היו לו מצב רוח.

    ואולי אתה מכיר פחות את בני ברק מבפנים, את קרית ספר מבפנים. אולי אתה פחות מבין את הצורך הבוער לבדוק את המיינסטריות מבפנים. לבדוק איך ספרות ילדים כמו 'יתד שלנו' ו'מרוה לצמא' משפיעה על ילד מקרית ספר, שגם 'ילדים' של משפחה לא יקרא.
    כל מי שמביע עמדה ציבורית, צריך לקחת אחריות על ההשפעה של העמדה שלו על כלל הציבור, ובזה מן הסתם אני לא מחדשת לך.
    אבל – אפשר להחליט שיתד צודק כשאינו מפרסם את המילה 'טלויזיה', אבל לא בהסתמך על כך שרוב הקוראים יבינו בעצמם למה הייתה הכוונה.
    אפשר (?) להתיחס בסלחנות (?) לאי האפשרות לכתיבה פשוטה וכנה על חיי משפחה, ואני לא מתכוונת כמובן להיבט שהצניעות יפה לו, אלא לזרימה הטבעית של חיים על עליותיהם ומורדותיהם – אבל לא בהסתמך על כך שהקוראים ישלימו את החסר בספרות כללית.
    במשפט אחד – מי שממליץ לציבור על הצמדות למיינסטריות, ודילוג על חשבון נפש ציבורי מהבחינה הזו, צריך להיות ישר עם עצמו, להחליט שהדרך הזו באמת ראויה ונבונה ובונה בעיניו, ולא להסתמך על כך שיהיו אחרים שילכו בה.
    הוא יכול גם להגיע למסקנה שבעייתם של האחרים (מבחינתו) שזו הדרך שבה הם בוחרים, אבל לא להשמיע התנגדות כאשר קם קול ישר ואמיץ, כמו שזה שרותי השמיע, אשר מציע מתוך אחריות לעשות חושבים, ולא להציג מצג שוא כאילו הכל פחות או יותר בסדר.

    • מסכים מאוד! כל מילה בסלע!
      כשם שחונכנו שכל אחד צריך לעשות חשבון נפש עם עצמו וללמוד לתקן את עצמו, כל כל מי שהחברה החרדית חשובה לו, צריך ללמוד לערוך חשבון נפש ציבורי – כנה ומעמיק, על מנת לנסות ולשפר את הנושאים הזקקוים לשיפור ותיקון.
      מי יתן ונצליח בכך – בעזרת השם.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל