ירידת קרנה של רבנות הקהילה

הנושא החודשי של המאמרים באכסניה נכבדה זו הוא הקהילה והרבנות בזמננו. מהמאמרים השונים שהתפרסמו היה נראה שאין מקום לקהילה ללא רב. הנימוקים לצורך ברב היו שונים זה מזה, אבל נראה ששררה הסכמה כי קהילה ללא רב משולה ל"חבורת מנגנים שאין לה מנצח". ללא רב תשתרר אנרכיה, והקהילה עלולה להידרדר לאנדרלמוסיה, ואף להתפורר.

במאמר זה ארצה לחלוק על מסקנה זו ולטעון כי בדורנו יכולה קהילה להתקיים ללא רב, ואף לשגשג ולפרוח. זאת בשונה מימים עברו, שבהם היה תפקיד הרבנות חיוני לקיומה של הקהילה.

***

חיים הוא אברך בשנות השלושים, נשוי ואב לכמה ילדים, ומתגורר באחת משכונות בני ברק. בסדר א' לומד חיים בישיבה הסמוכה לביתו, בסדר ב' הוא פוגש חברותא ותיק בבית המדרש בשכונה אחרת, ובכולל ערב הוא משתתף בחבורה קטנה ואיכותית בבית כנסת קטן בשיכון סמוך. בימות החול חיים מתפלל סמוך למקומות לימודו, ולעתים – כאשר הוא מחמיץ את מנייניו הקבועים – באיצקוביץ. בליל שבת הוא מתפלל ב"מנין אברכים" הסמוך לביתו, אבל לפעמים הוא פוקד גם את הישיבה שבה למד או את בית המדרש של אחד מרבותיו. היכן הוא מתפלל בשבת בבוקר? זה תלוי: בחורף – במניין ותיקין בבית כנסת מרוחק מעט, ובשבתות הקיץ, לפי שעת הקימה… את שאלותיו ההלכתיות מפנה חיים לרב הלומד אתו בכולל, והתייעצויות כבדות משקל הוא שוטח בפני ראש הכולל שלו, ובמקרים מיוחדים הוא קם ועולה לרבו המובהק שמתגורר בירושלים.

כיום מתקיים בפועל ביזור של תפקידי הקהילה ושל תפקידי הרב לגורמים שונים ומגוונים […] חלק גדול מהתפקידים המסורתיים של הרב ממולאים בידי גורמים אחרים מחוץ לקהילה, וההשתייכות הקהילתית האישית גם היא עוברת מטמורפוזה לזיקות קהילתיות שונות שאין להן קשר הכרחי למיקום הגיאוגרפי של חבריהן

מנחם הוא ירושלמי, עובד לפרנסתו בתור מלמד, ומשתייך לחסידות בגודל בינוני שהאדמו"ר שלה מתגורר באירופה. ברוב השבתות הוא מתפלל בבית הכנסת הכלל-חסידי השכונתי. שאלות הלכתיות הוא מפנה לשכן שלו, המשמש מו"צ בבית הוראה המיועד לבני עדות המזרח, אך מגיעים אליו שואלים מכל החוגים, והוא עונה לכל שואל לפי ההלכה המקובלת בקהילתו. את שיעורו היומי שומע מנחם ממגיד שיעור בקצה השני של העיר. בני קהילתו של מנחם הם חבריו לחסידות, אבל רק מעטים מהם מתגוררים בשכנות אליו. הוא שותף במוסדות הקהילה, בתרומה קבועה לפעילות התורה והחסד שלה, ובהשתתפות פעילה באירועי החסידות. כשהאדמו"ר מגיע לארץ, הוא מכתת רגליו לשכונה המרוחקת שבה הוא עורך את הטיש, ופוגש חברים שאתם הוא אינו מתרועע ביומיום.

כפי שניתן לראות, מערכת החיים הקהילתית בארץ מבוזרת מאד. החיים הקהילתיים של אדם אינם זהות עם מסגרת סגורה ומגובשת אלא רשת ענפה של קשרים. בעבר, הקהילות היו יחידה נפרדת ומובחנת, צורכי הדת והחברה סופקו על ידי הקהילה, והדמות הרוחנית שניצחה על התנהלותה היתה הרב שלה. דמותו ותפקידו של רב הקהילה במאמרים שהתפרסמו החודש ב"צריך עיון" תואמת את מקומו בקהילות ישראל בימים שחלפו ואינם. בימים ההם, תפקידו של הרב היה, בין השאר, לטפל ברווחה הגשמית והנפשית של קהל עדתו, ולהיות הדמות התורנית הייצוגית במקום רבנותו. המקומות שבהם משתמר מודל קהילתי זה, הם הקהילות בתפוצות, ובפרט קהילות קטנות ומבודדות יחסית. כדי לנהל חיים יהודיים בשכונות ובערים בעלות מספר מועט של יהודים, יש צורך בהתאגדות קהילתית. במקומות אלו, יש לקהילה חשיבות רבה בחיים הרוחניים של בני המקום, וכמובן שתפקיד הרב הוא חשוב וחיוני.

אולם, המציאות בארץ ישראל שונה לחלוטין, גם בקרב חרדים בוגרי ישיבות שיצאו לעולם המעשה. כיום מתקיים בפועל ביזור של תפקידי הקהילה ושל תפקידי הרב לגורמים שונים ומגוונים. וכך, כפי שהובא בדוגמאות, חלק גדול מהתפקידים המסורתיים של הרב ממולאים בידי גורמים אחרים מחוץ לקהילה, וההשתייכות הקהילתית האישית גם היא עוברת מטמורפוזה לזיקות קהילתיות שונות שאין להן קשר הכרחי למיקום הגיאוגרפי של חבריהן. יתרה מזו, אמצעי התקשורת המתקדמים מחד גיסא, והקרבה הגאוגרפית מאידך גיסא, מטשטשים את הגבולות החדים בין הקהילות ומאפשרים נזילות בין-קהילתית וקבלת השראה רוחנית ממקורות שונים. אברך ליטאי יכול ללכת בליל שבת אחד לתפילה בבית כנסת חסידי, ובשבוע הבא לבקר במניין בסגנון "קרליבך". במשך השבוע הוא מאזין למגוון שיעורים מרבנים המשתייכים לקהילות שונות, שאותם הטעין בעמדה של "קול הלשון" בשטיבל השכונתי. נזילות זו לא התקיימה כל כך בעבר, בין השאר, בגלל מגבלות של מרחק וזמינות ידע.

נקודה נוספת שיש לשים אליה לב היא שפסיקת ההלכה, שהיא לכאורה תפקידו הראשוני של הרב, יכולה להתבצע כיום במגוון דרכים. ראשית, קיימים כיום מאות בתי הוראה שונים שניתן פשוט להתקשר אליהם או לשלוח שאלה באימייל. פסיקת הלכות בשאלות כלליות אינה דורשת היכרות עם השואל. נוסף לכך, הרבנים זמינים היום בטלפון ובאימייל, מה שמאפשר לכל יהודי לקיים "עשה לך רב" באופן הדומה לדברי הגמרא: "אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ".[1] אדם יכול להתייעץ בכל ענייניו עם רב שמכירו ושהוא סומך עליו, גם אם עברו שנים רבות מהקשר הלא-וירטואלי ביניהם, וגם אם מקום המגורים של שניהם השתנה מספר פעמים.

הרבנים זמינים היום בטלפון ובאימייל, מה שמאפשר לכל יהודי לקיים "עשה לך רב" באופן הדומה לדברי הגמרא: "אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ". אדם יכול להתייעץ בכל ענייניו עם רב שמכירו ושהוא סומך עליו, גם אם עברו שנים רבות מהקשר הלא-וירטואלי ביניהם, וגם אם מקום המגורים של שניהם השתנה מספר פעמים

כמו כן, שאלות כבדות משקל נחתכות אצל תלמידי החכמים המובהקים שבדור, ולא אצל רב הקהילה. במאמרו של הרב אלחנן אהרן הומשל תפקידו של הרב הקהילתי למגדל השעון האזורי, שכל אדם מכוון את שעונו הפרטי לפיו (כבר במשל טמונה הארכאיות – מי מאתנו מכיר מגדלי שעון פעילים, ומי מכוון את שעונו לפיהם?). נקל לראות, כי רבני קהילות בימינו אינם המגדל שאליו נשואות עיני בני הקהילה, אלא גדולי ישראל. כל החלטה קהילתית השונה מן המקובל מובאת להכרעתם, ואינה נקבעת בדל"ת אמותיו של כל בית כנסת.

כללו של דבר, מעיון בתפקידים השונים של רבני הקהילות שהובאו במאמרים השונים, ניתן לראות שכיום תפקידים אלו הם ברובם על-מקומיים, וצרכים רבים מתמלאים ברמה הארצית או העירונית, הרחק מקהילות של שלושים איש המתפללים יחד בשבתות במקלט כלשהו, בסמיכות לקהילת קודש מקבילה, בחדר הסמוך.

 

חזון אוטופי של הרב ושל הקהילה

לצד התעלמותם של מאמרי החודש מהמצב הריאלי של החיים הקהילתיים בארץ, ניתן גם תיאור לא מציאותי של דמות רב. הוצג בהם חזון אוטופי של דמות רב שאינה מתקיימת בארץ וכן תיאור לא ריאלי של תפקיד בית הכנסת.

מאמרו של הרב מילבסקי מתאר את דמות הרב האידאלי במילים אלו:

חדרו של הרב בבית הכנסת, הוא מעין אתר עליה לרגל עבור כל בני הקהילה. אין אדם מבני הקהילה, צעיר או מבוגר, שאינו מבקר שם אחת לזמן מה. דלתו של הרב פתוחה והוא קשוב לכל צורך קטן וגדול של כל אחד ואחד מבני הקהילה. מצבו האישי של כל חבר בקהילה קרוב ללבו, והוא אינו שוכח לדרוש בשלומו של כל אחד, להתעניין בעסקיו, בלימודיו, בשמחותיו ובקשייו. רב הקהילה הוא מעין בן משפחה קרוב של כל אחד ואחד מבני הקהילה, ההופך את כל המתפללים למשפחה אחת גדולה.

הרב נמצא אפוא בספרה אחרת מבני קהילתו: הוא מעין אבא רוחני של בני הקהילה, שאליו הם "עולים לרגל". הרב אבי אברהם מאמץ נימת דברים זו, ומוסיף ואומר כי תפקיד הרב הוא לסדר את ההיררכיה הפנימית בקהילה, ולהחליט למי מגיע יותר כבוד ולמי פחות:

לרב הקהילה תפקידים רבים, אך עיקר תפקידו הוא פשוט: להנהיג את הקהילה. עליו לאחד וללכד סביבו את בני הקהילה, גם אם הם שונים זה מזה, ולדאוג שאיש אינו דוחק את רגליו של רעהו, חלילה. תפקידו לנהל את הקהילה ולדאוג שהתערובת תתן טעם לשבח ולא חלילה לפגם. האברכים ישפיעו לטובה על אנשי העמל, וינהגו בהם כבוד, ואנשי העמל יכבדו את האברכים ויעריכו את תורתם. מובן שנדרש לשם כך רב מתאים, איש אשר רוח בו, "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" – ולא אחד שנסחף אחרי "חשובי הקהל".

הרב אינו רק אביהם של הקהל והמנהיג הבלתי מעורער, אלא גם "דמות מורמת מעם הנערצת על הקהל", שמיוחסים לה כישורים יוצאי דופן, כפי שכותב הרב אלחנן אהרן:

כדי שבית הכנסת ימלא את התפקיד שלו בקהילה היהודית, הוא צריך רב בתור דמות מורמת מעם הנערצת על הקהל. […] רב הוא אדם שבאמת מתמצא במגוון רב של תחומים, ביניהם פסיכולוגיה, חינוך, שלום בית, יחסי שכנים, כדברי הרב מילבסקי. הרב אינו רוכש את ידיעותיו בתחום דווקא בלימודים במסגרות אלו ואחרות. חכמת התורה ונסיון החיים הם המקנים לו עצה נכונה.

הרב משה בינדר מוסיף סמכויות לרב, ומצפה ממנו להיות גם המנהיג של תחום הרשות של בני הקהילה, הבקי בכל הוויות החיים והיודע לתת לגביהם משנה סדורה:

אחד התפקידים המשמעותיים שרב הקהילה צריך למלא הוא להיות השלחן ערוך החמישי עבור בני קהילתו. בירור סוגיות אקטואליות הוא תפקידו של רב הקהילה החי בתוך עמו ויודע את צרכיו ואת הדילמות שלו. הרב מכיר היטב את תחום הרשות של בני קהילתו, שה"שלחן ערוך" אינו מכסה, ועליו לתת להם הנחיה תורנית לגביו. על הרב להורות לבני קהילתו אורחות חיים בדרשותיו, בשיעוריו ובמפגשים פורמליים יותר או פחות עם בני קהילתו. כמובן, לשם כך על הרב להיות בעל עושר הלכתי ואינטלקטואלי, בעל ניסיון וחיבור לשטח. כך יקבלו בני קהילתו מענה רחב היקף, שיביא שלוה בלבם ויראה להם את הדרך ילכו בה.

בכיוון אחר, מופיעים במאמרים תיאוריים לא ריאליים של תפקיד בית הכנסת בהוויה הישראלית. הרב אבי אברהם כותב:

בית הכנסת אמור להיות מקום המכנס את העם לעבודה רוחנית משותפת. בבית הכנסת צריכות להתכנס יחד כל שכבות האוכלוסיה ולהיפגש האחת עם האחרת. בחייהם האישיים, יכולים אנשים להשתייך לכל מיני קבוצות ולחיות בסגנונות חיים שונים, אבל בית הכנסת אמור לחבר את כולם יחד לעבודה רוחנית, ולהפוך אותם לקהילה אחת סביב המטרה המשותפת של עבודת ה'. עניים ועשירים, פשוטי עם ונגידים, משכילים ובורים, חסידים ואנשי מעשה, ואף תלמידי חכמים ויהודים עובדים – כולם אמורים להיפגש יחדו בבית הכנסת, ולהתגבש לקהילה החורתת על דגלה את עבודת ה'.

בסגנון דומה מתבטא גם הרב מילבסקי:

בית הכנסת הוא מרכזם של החיים הרוחניים והקהילתיים של כל בני המשפחה… בבית הכנסת מתקיימים שיעורים ופעילויות לבני נוער, חוגי העשרה לילדים, שיעורים שבועיים לנשים שנמסרים על ידי הרב והרבנית […] בכל ערב מתמלא בית הכנסת מפה לפה בלומדים בחברותא, ועל הכל מנצח רב הקהילה.

יש טעם להרהר האם תפקידים אלו רלוונטיים למציאות דורנו, והאם אפשר בכלל שתתקיים מערכת יחסים מהסוג המתואר בין הרב לבני קהילתו, בהתחשב במציאות החברתית של ימינו.

הסיבה שהתיאור המקסים של רב הקהילה ושל בית הכנסת שלו אינו יכול לקבל ביטוי במקומותינו, היא שאחד התנאים הבסיסים להיווצרות מערכת היחסים המתוארת, אינו מתקיים בציבור בני-התורה בימינו: ההבדל המעמדי

הסיבה שהתיאור המקסים של רב הקהילה ושל בית הכנסת שלו אינו יכול לקבל ביטוי במקומותינו, היא שאחד התנאים הבסיסים להיווצרות מערכת היחסים המתוארת, אינו מתקיים בציבור בני-התורה בימינו: ההבדל המעמדי. המודל המתואר מתאים לקהילות בעלי בתים, שהולכות ונעשות נדירות יותר ויותר, הן בארץ והן בתפוצות. בקהילות אלו, משתייך הרב למעמד אחר משל המתפללים: הם "בעלי-בתים" והוא תלמיד חכם. יש למתפללים מסלול חיים שונה ואורח חיים אחר – הם לא למדו בישיבות כמו הרב, ואורח החיים שלהם הרבה פחות הלכתי משלו. לעומת זאת, במקומותינו, בוודאי בקהילות אברכים ואפילו בקהילות של אנשים שיצאו לעולם המעשה, הרב והמתפללים שייכים לאותו מעמד. כולם למדו בישיבות וכולם בני תורה, וההבדל ביניהם הוא כמותי ולא איכותי. הרב יהיה אדם שיודע קצת יותר מהמתפללים, אבל לא דמות השייכת למעמד אחר.

משום כך, האידיליה המתוארת במאמרים אינה יכולה להתקיים בקהילות בארץ הקודש. הרב תמיד יעמוד באותה שורה עם המתפללים האחרים. לא רק משום שלא ניתן למצוא רב מרשים די הצורך שיהיו בו כל התכונות המיוחסות לו, אלא משום שגם אם הוא יהיה דמות יוצאת דופן בכישוריה, הוא עדיין ישתייך לאותו מעמד של המתפללים.

בני ישיבות שיוצאים לעבוד בימינו אינם תופסים עצמם "בעלי בתים", אלא ממשיכים לראות עצמם בני ישיבות. מה שמבדיל אותם מהרב הוא בחירה הנהגתית-השקפתית, ולא חוסר היכרות עם העולם התורני

הבחנה זו מלמדת אותנו דבר חשוב נוסף. בניגוד לעמדה שהוצגה במאמרו של הרב מילבסקי, כביכול בקהילות עובדים יהיה יותר קל לפתח מודל רבנות הדומה לשל הקהילות בארה"ב, המציאות דווקא הפוכה. כאשר מדובר בקהילות עובדים, מה שעלול להבדיל את הרב מהמתפללים הוא הבדלי השקפה ולא הבדלי מעמד, ואז לא רק שבני הקהילה לא יכבדו את הרב ולא יקבלו את מרותו, אלא שהם יחושו עוינות כלפיו. בני ישיבות שיוצאים לעבוד בימינו אינם תופסים עצמם "בעלי בתים", אלא ממשיכים לראות עצמם בני ישיבות. מה שמבדיל אותם מהרב הוא בחירה הנהגתית-השקפתית, ולא חוסר היכרות עם העולם התורני.

 

הרב והישיבה

בהקשר זה, יש לשים לב למאפיין נוסף של החיים הרוחניים של ציבור בני התורה בארץ. כיום, המסלול הרגיל של כל בני הציבור החרדי עובר דרך עולם הישיבות. היסודות הרוחניים והחברתיים שנוצקו בישיבות נשארים בקרבם של הבוגרים למשך שנים רבות, גם אם התרחקו מהישיבה פיזית ומנטלית. נקל לראות שאצל אנשים רבים, התשובה על שאלת הזהות הקהילתית היא "אני בוגר ישיבה פלונית" (חברונער, עטרס'ניק, פוניבז'ער). לפעמים הזהות הישיבתית תהיה משמעותית יותר מעיר המגורים (בני-ברקי, ירושלמי), השכונה (בית-וגני, הר-נופי), וללא ספק, יותר מהזהות עם הקהילה שבה הוא מתפלל. כיום, נדיר לפגוש מי שרואה בקהילה המקומית מגדירה של זהותו הרוחנית.

אצל אנשים רבים, התשובה על שאלת הזהות הקהילתית היא "אני בוגר ישיבה פלונית" (חברונער, עטרס'ניק, פוניבז'ער). לפעמים הזהות הישיבתית תהיה משמעותית יותר מעיר המגורים (בני-ברקי, ירושלמי), השכונה (בית-וגני, הר-נופי), וללא ספק, יותר מהזהות עם הקהילה שבה הוא מתפלל. כיום, נדיר לפגוש מי שרואה בקהילה המקומית מגדירה של זהותו הרוחנית

במסגרת זו, בוגרי ישיבות רבים ממשיכים לראות בראש הישיבה או בהנהלה הרוחנית של הישיבה את הדמות הרוחנית המנחה אותם, וממשיכים להתייעץ עמהם בענייניהם האישיים גם ממרחק שנים ומקום. כיוצא בו, מנייני תפילה רבים מיוסדים על אחוה של בוגרי ישיבה, מה שפעמים רבות מייתר את הצורך ברב, היות שראשי הישיבה נחשבים כעומדים בראשות קבוצת המתפללים. נוסף על כך, בימים נוראים מתמלאים ספסלי הישיבות בבוגרים הבאים להתפלל ולהתבשם באוויר הפסגות של הישיבה, לעתים גם שנים רבות אחר סיום לימודיהם בה.

יתכן שבעקבות כך, גם רבני קהילות רבים בימינו מאמצים את הסגנון הישיבתי. ניתן לראות זאת למשל בדרשות בבית הכנסת הנאמרות בסגנון של שיעור ישיבתי. הדבר בולט יותר בדרשות שבת שובה ושבת הגדול אשר הפכו במקומות רבים למעין "שיעור כללי" ישיבתי. חלק ההלכה למעשה מקבל בהן מקום שולי, והבכורה ניתנת לפלפול התלמידים.

 

ראש הישיבה – ממלא מקומו של רב הקהילה

בעבר, תפקיד רב הקהילה היה כרוך לעתים קרובות בתפקיד ראשות הישיבה.[2] תפקיד זה של הרבצת תורה, היה גם בקרב קהילות המזרח מתפקידיו הראשיים של הרב, כפי שניתן לראות בספרו של מאיר בניהו: מרביץ תורה – סמכויותיו, תפקידיו וחלקו במוסדות הקהלה בספרד בתורכיה ובארצות המזרח.[3] וסימן לדבר, עצם כינוי של הרב בקהילות המזרח בתואר "מרביץ תורה".

ישיבות אלו היו שונות מישיבות ימינו, והן היו מורכבות מבני העיירה שהיו סמוכים על שלחן בני הקהילה ושלמדו תורה מהרב המקומי. לאחר השינוי המבני של עולם הישיבות, עם הקמתה של "אם הישיבות", ישיבת וולוז'ין, חל פיצול בין תפקיד ראשות הישיבה למשרת הרב. בישיבת וולוז'ין למדו מאות בחורים שהגיעו מכל מושבות היהודים באירופה, בניגוד לישיבות המקומיות שבעיירות.[4] גם המימון להחזקת בחורי הישיבה לא הגיע מהעיירה המקומית בלבד, אלא מתרומות שנאספו מכל תפוצות ישראל.

מיקומה המרכזי של הישיבה בחיי עמנו הביא לכך שתפקידים רבים שהיו שייכים בעבר לקהילה המקומית עברו אליה, וראש הישיבה החל למלא את מקומו של הרב. דוגמא לדבר: סידור הקידושין, אחד התפקידים הוותיקים שמילא רב הקהילה, מתבצע כיום על ידי ראש הישיבה

מיקומה המרכזי של הישיבה בחיי עמנו הביא לכך שתפקידים רבים שהיו שייכים בעבר לקהילה המקומית עברו אליה, וראש הישיבה החל למלא את מקומו של הרב. דוגמא לדבר: סידור הקידושין, אחד התפקידים הוותיקים שמילא רב הקהילה, מתבצע כיום על ידי ראש הישיבה. יש שראו בכך פחיתות כבוד כלפי רבני הקהילות,[5] אך יש להכיר בכך כי התפקידים שהשתייכו לרבני הקהילה עברו בחלקם למקומות אחרים, העונים על הצרכים הרוחניים של בני התורה בצורה לא פחות יעילה.

לסיכום, בעבר היה תפקידו של הרב פסיקת הלכה, הרבצת תורה לבני המקום וסידור חיי הקהילה הרוחניים והגשמיים. מתוך כך, הוא נתפס גם הרועה הרוחני של בני קהילתו. הבידוד הגיאוגרפי ומגבלות התקשורת קשרו את היהודי לקהילה המקומית ולרבותיה. עם שינוי הזמנים והקפיצה מעל הפער הגיאוגרפי, ועם השינויים שחלו בתוך העולם היהודי, כמו ההתחדשות המבנית של הישיבות המרכזיות, השתנו הזיקות הרוחניות של האדם. משום כך, תפקידים שבעבר יוחדו לרב הקהילה המקומית עברו התמרה לסוגי קהילות אחרות ולהנהגה רוחנית שונה. משום כך, אין טעם לפסול באופן קטגורי קהילות שאין להן רב, אם יש לבני הקהילה מענה רוחני. קהילה המחפשת רב, צריכה לפעול בחכמה ובמתינות על מנת למצוא רב מתאים, שיצעידה בדרך העולה בית א-ל.

 

---

[1] מסכת עבודה זרה דף י"ט

[2] ניתן להתרשם בכך מכתבי המינוי לרבנות, למשל, המובאים בספרו של הרב פרופ' שמחה אסף "לקורות הרבנות" (תרפ"ז).

[3] מוסד הרב קוק תשי"ג

[4] יש לציין כי במשך תקופה ארוכה התקיימו במקביל, לצד הישיבות מהזן החדש, גם ישיבות מקומיות בעיירות, כפי שמוכיח פרופ' מרדכי זלקין במאמרו "'עיר של תורה' – תורה ולימודה במרחב העירוני הליטאי במאה התשע-עשרה", בתוך: ישיבות ובתי מדרשות (בעריכת עמנואל אטקס), ירושלים תשס"ז.

[5] ראה, הרב משה לוונטהל, שררה שהיא עבדות, "בין מרא דאתרא לריש מתיבתא", עמ' 620 ואילך.

בתמונה: הרב מאיר הולצברג ביסוד קיבוץ "חניתה".