החברה החרדית בישראל ובתפוצות נמצאת בתקופה מורכבת, הכוללת אתגרים משמעותיים מבית ומחוץ. אחד האתגרים המרכזיים העומדים לפתחה בשנים האחרונות הוא רשת האינטרנט, עולם וירטואלי חדש שבעשרים השנה האחרונות משנה את החיים החברתיים והפוליטיים בעולם כולו במידה שקשה עדיין למדוד את עומקה.
הקהילה החרדית אמונה על התבדלות תרבותית. היא קנאית לאוטונומיה החינוכית שלה ומעוניינת לחיות את חייה בתוך חממה תורנית המוגנת מרוחות הזמן. עד לאחרונה היה נראה שיהודים חרדיים בכל מקומות מושבותיהם מוקפים במעין "עמוד ענן" המבדיל בינם לבין תרבות הזמן. רובם המוחלט נמנע מלצפות בטלוויזיה ולא הכיר כמעט נבחרות ספורט ושאר תוצרי התרבות המודרנית. הם לא הלכו לקולנוע, ולא קראו עיתונות חילונית. עמוד הענן לא היה נקי מסדקים, עם זאת הרוב המכריע לא הכיר את גיבורי התרבות של העולם הרחב, לא את כוכבי פופ, לא את שחקני הקולנוע ולא את גיבורי הכדורגל. הציבור החרדי לא היה מחובר לאמצעי החִברות החזק והעוצמתי ביותר של הזמן המודרני – תקשורת ההמונים – וניתוק תקשורתי שימר אותו מהיכרות, בוודאי מהיכרות קרובה, עם צדדיה הרבגוניים של תרבות המערב. השמירה מפני חשיפה לתקשורת חילונית עיצבה את החברה החרדית ואפשרה לה להתפתח באופן המיוחד לה.
עד לאחרונה היה נראה שיהודים חרדים בכל מקומות מושבותיהם מוקפים במעין "עמוד ענן" המבדיל בינם לבין תרבות הזמן
רשת האינטרנט, המקפלת את העולם כולו בכף היד ומאפשרת לאדם להביט מסוף העולם ועד סופו, מאיימת למוטט את החומות הווירטואליות שהוקמו סביב החברה החרדית בעמל כה רב. ההבדל בין רשות היחיד לרשות הרבים מיטשטש ונעלם באמצעות טכנולוגיות מתקדמות המשנות את חוקי המשחק, וטשטוש ההבדל מאיים איום חמור על גדרות ההפרדה של החברה החרדית. היא מוצאת את עצמה חשופה לפתע לתרבות החילונית בעוצמה גבוהה. בנעורינו, מי צפה אי-פעם בטלוויזיה חילונית? לידי מי התגלגל אי-פעם עיתון "הארץ"? פגישות עם תרבות המערב אירעו רק לעתים נדירות: באוטובוס מזדמן, בביקורים אצל הדודה, בתור אצל האורתודנט. המעטים שהיו עוקבים אחר שידורי ספורט היו נאלצים לכתת את רגליהם לקיוסק קרוב, או להאזין בדריכות למקלט הרדיו. החרדי מן השורה לא צפה מימיו בסרט קולנוע. המושגים שלו על העולם החילוני התקבלו מנסיעה משותפת באוטובוס ושלטי חוצות באיילון.
לחלק מכובד מאד של הציבור החרדי בימינו נשמע תיאור זה כמעט פרה-היסטורי. איני מדבר על אלה המכונים לפעמים "חרדים חדשים", אלא על משפחות חרדיות למהדרין, המדקדקות בכל הידורי החרדיות ושולחות את ילדיהן למוסדות המובחרים ביותר. כמה בחורי ישיבה "נורמליים", מישיבות מן השורה, לא ראו סרט מימיהם? וזהו קצה קרחון. עם קרוב ל-50% בתי אב בעלי חיבור לאינטרנט, חומות ההתבדלות של החברה החרדית הולכות ומאבדות מהאפקטיביות שלהן. הידע זורם ומחלחל. קישורים רצים. סרטונים מתגלגלים מפה לשם ומשם לפה. אם לך אין סמארטפון, הרי שלחברך יש, וכדברי הגמרא "חברך דחברא – חברא אית ליה". אם אתה או חברך מחוברים לסינון הגבוה ביותר, הרי שהחברים לקבוצת ה"וואטסאפ" דואגים לעדכן בכל המעניין. וכל ה"מעניין" הולך ומתרחב. אישה חרדית שמדליקה משואה. מעניין. נאום של ראש הממשלה שיש בו נגיעה לעולם החרדי או לדת. גם מעניין. סדרת טלוויזיה חילונית העוסקת בציבור החרדי. מעניין מאד. תחקיר על עולם הישיבות. מרתק.
החומות נפרצות, והנאשם המידי הוא לא אחר מאשר ה"אינטרנט".
***
החברה החרדית ביקשה ליצור חממה תרבותית המוגנת מרוחות הזמן, והיא השיגה הצלחות משמעותיות אחר מאבקים קשים. אולם, במאבק נגד האינטרנט נראה שאין זה כך. ונשאלת השאלה: האם אתגר זה שונה מאתגרי תקשורת אחרים שעמם התמודדה החברה החרדית בהצלחה? האם ניתן להתמודד אתו באותם הכלים שבהם התמודדה הקהילה עם אמצעי תקשורת אחרים, או שמא, כמאמר המשל הידוע מהחזון אי"ש ביחס לשימוש בשפת היידיש, הקרב ניטש בשדה שונה לחלוטין, ואמצעי הלחימה המיושנים כבר אינם רלוונטיים?
במאמר זה אבקש לסקור את ההתמודדות של החברה החרדית עם אתגר ההתבדלות שהציב בפניה האינטרנט. אבחן מה נעשה כדי לעצור את חדירת האינטרנט, ואסביר במה שונה מערכה זו ממאבקים אחרים במדיומים חדשים של תקשורת המונים, כמו העיתונות, הרדיו והטלוויזיה. מדוע במערכות קודמות הצליחה ההנהגה החרדית לעצור את הגל ולהגן על החומות, ואילו במערכת האינטרנט היא אינה מצליחה לעמוד בפרץ? לאחר מכן אנתח באופן מעמיק יותר את השינויים העיקריים העלולים להיווצר בחברה החרדית כתוצאה מהגישה לרשת האינטרנט. לבסוף, אציע כיצד לדעתי ניתן להתמודד עם אתגרי האינטרנט באופן מועיל יותר, לרתום אותו לחיזוק והעצמה של הקהילה החרדית, ולראות בו הזדמנות במקום איום.
אתגרי תקשורת: ציוני דרך
התקשורת היתה תמיד אתגר רב-משקל עבור החברה החרדית. במהלך מאת השנים שקדמו לאינטרנט, ובפרט עם היווסדה של החברה החרדית בארץ ישראל, היא התמודדה עם אתגרי תקשורת בהצלחה מרובה, והצליחה לבנות קהילה מוגנת המנהלת אורח חיים עצמאי המושפע במידה מועטה בלבד מהסביבה התרבותית המקיפה אותו.
האתגר הראשון היה העיתונות המודפסת שהפכה בסוף המאה ה-19 לכלי תקשורת משפיע ביותר. בעולם היהודי היא שימשה שופר לדעות ולהשקפות שרווחו באותה תקופה, כמו השכלה, סוציאליזם וציונות. הרבנים החרדיים באותו דור החלו להתריע מפני ההשפעות שהיא מביאה עמה ומפני הסכנה הטמונה בה לאורח החיים החרדי. דעת חכמים לא היתה נוחה מקריאת העיתונים, כפי שמשתקף מכתבי איסורים שפורסמו נגד קריאתם,[1] ותוך מספר שנים החלו הרבנים ומנהיגי הקהילות להוציא עיתונים משלהם כדי ליצור אלטרנטיבה לעיתונות החילונית.[2] לצד ההכרה בכך שאנשים בכל אופן יצרכו עיתונים, הם הבינו את היתרונות הטמונים באמצעי התקשורת המודפסת, וגייסו אותה על מנת לייצר השפעה ולגבש את הקהילות החרדיות. כך החלו לקום עיתונים חרדיים, בעלי תוכן מותאם עבור הקורא החרדי, שייצגו את הזרמים השונים שלה. חלקם פועלים עד היום. מדובר אפוא באתגר שהפך להיות הזדמנות, תוך שימוש בעיתונות להפצת רעיונות והשקפות פנים-חרדיים ולארגון חיי הקהילה.
מהלך מאת השנים שקדמו לאינטרנט, ובפרט עם היווסדותה של החברה החרדית בארץ ישראל, התמודדה החברה החרדית עם אתגרי תקשורת בהצלחה מרובה
עשורים מעטים חלפו ומדיה חדשה הופיעה בעולם: תקשורת מצולמת. החברה החרדית נזקקה להתמודד עם תרבות הבידור שלבשה צורה של סרטי קולנוע. בהתחלה היו אלה סרטים ששודרו בבתי הקולנוע, וההתמודדות עמם היתה פשוטה יחסית: הדרת רגליים חרדיות מבתי הקולנוע, שפעמים רבות היו גם פתוחים בשבת, ובאופן כללי סגנון הבילוי בהם לא הלם את רוחה של החברה החרדית.
המשדר הביתי שהופיע כמה עשורים מאוחר יותר, הטלוויזיה, הציב התמודדות חדשה וכפולה: האויב לא נמצא בחוץ, בבתי-קולנוע, אלא בפנים, בתוך הבתים. יתר על כן, בטלוויזיה לא שודרו רק תכני בידור, אלא היא היתה גם כלי שימושי המספק חדשות. כך, עם הקמת הטלוויזיה הישראלית והפיכתה למדיה פופולרית ומשפיעה, קיבל המאבק פנים חדשות. החשש להשפעה שלילית של הטלוויזיה גבר, וגדולי הרבנים החלו לפרסם ברבים את דעתם נגד השימוש בה. דבריהם פורסמו, בין השאר, באמצעות העיתונות החרדית, שכבר הפכה לכלי ארגוני חשוב של הקהילה.
לא היה מדובר בדברי מוסר בעלמא. בשנת 1967 החליט בית הדין של העדה החרדית בירושלים להטיל חרם על כל מי שיכניס לביתו מכשיר טלוויזיה או יצפה בו. כן, אסר בית הדין באיסור חמור השכרת דירה או חנות למי שמשתמש במכשיר זה, וכן מסחר בטלוויזיות. בנוסף, בעצת העסקנים ובהסכמת הרבנים, סרבו חלק ממוסדות החינוך לקבל לשורותיהם תלמידים אשר בביתם "המכשיר הטמא", נוהג שהתפשט בהמשך לרוב רובם של מוסדות החינוך החרדיים.
גם במאבק זה, במלחמת החורמה נגד הטלוויזיה, ניצחה היהדות החרדית. ההתנזרות מהטלוויזיה הפכה לסממן מובהק של החברה החרדית ולדבר המאפיין אותה מקבוצות דתיות אחרות. בבתים חרדיים לא היה ניתן למצוא מכשירי טלוויזיה, וילדים חרדיים לא ידעו על סרטים הוליוודיים ועל תכניות טלוויזיה פופולריות.[3]
שידורי הרדיו החילוניים היו אופן נוסף שבו איימה החברה החילונית לחשוף את החרדים לתכנים שאינם הולמים את אורח חייהם. השימוש ברדיו העלה גם בעיות הלכתיות כמו למשל שירת נשים. גם כאן, אסרה ההנהגה הרבנית צריכה של שידורי הרדיו, והופצו מודעות רחוב על "המכשיר המסוכן".אולם, במקרה הזה לא היה ניתן למנוע לחלוטין את השימוש בו. מכשירי רדיו מצויים בכל כלי רכב, ובעבר הרחוק, כשעוד היו מצויים מכשירים כמו "רדיו-טייפ", לא היה ניתן להפריד בין מכשיר הרדיו לטייפ הצמוד אליו. המאבק של הרבנים ברדיו היה פחות נחרץ, אולי גם בשל העובדה שמדיה זו לא איימה על ההתבדלות התרבותית כמו הקולנוע והטלוויזיה. כמאמר חכמים, אינה דומה שמיעה לראיה.
התשובה לרדיו החילוני צמחה דווקא מיוזמות פרטיות. תחנות רדיו חרדיות רבות החלו לשדר תכנים המותאמים לצרכנים חרדיים, עם מוזיקה חסידית ודברי תורה מפי רבנים. הקמת הרדיו החרדי נבעה בעיקר משיקולים מסחריים, ולא ביוזמת הרבנים. בהתחלה עוררו גם התחנות החרדיות חשש בקרב הרבנים, אולם כיום הן זוכות ללגיטימציה יחסית, וכמעט ונשכח דבר ההתנגדות להן. בסקר שנערך בשנת 1995 ציינו 36% מהחרדים כי הם מאזינים לרדיו, ו-46% מהחרדים אמרו שאינם מאזינים לשום רדיו.[4] לעומת זאת בסקר TGI שנערך בשנת 2017 הצהירו כ-50% מהחרדים כי הם מאזינים לערוצי הרדיו החרדיים. בסופו של יום ניתן להגדיר את המאבק בהאזנה לתחנות הרדיו החילוניות מוצלח יחסית, אם כי במידה פחותה מהמאבק בטלוויזיה.
ואז הגיע האינטרנט. אם עד עתה צריכת התרבות החילונית באמצעות המחשב הייתה מינורית ומבוקרת באמצעות קשיי ההשגה של החומרה המכילה את התכנים, האינטרנט, בהינף אצבע, שינה לגמרי את התמונה
השלב הבא היה חדירת המחשבים הביתיים למשקי הבית בישראל, מה שאפשר צפייה בתכנים מוקלטים על גבי דיסקים וכוננים ניידים. הפעם היה מדובר בכלי שאינו מיועד למטרת בידור אלא למטרות שימושיות אחרות, מה שהפך את ההתנגדות אליו למורכבת. כן, לפני הופעת האינטרנט, בעל המחשב שלט על כל התכנים הנכנסים אליו, באופן שהמחשב לא היה שונה בהרבה מטייפ או נגן דיסקים. היה ניתן להשתמש בו למטרות תורניות בלבד, כמו כתיבת חידושי תורה בתוך בית המדרש והישיבה, או שימוש במאגרים תורניים. ההשפעה המרכזית של המחשב על התבדלותה התרבותית של החברה החרדית היה בכך שהוא אפשר צפייה בסרטי קולנוע הצרובים על גבי דיסקים, ובכך איים לערער את הישגי המאבק בטלוויזיה, אשר הדיר מתחומי הקהילה כל מדיה מצולמת. עם זאת, השפעה זו לא היתה דרמטית, כיוון שצריכת הסרטים היתה כרוכה בטרחה מרובה לשם השגת הדיסק. רוב החרדים הדירו את רגליהם מספריות וידיאו, וכך פרח בעיקר שוק שחור של דיסקים צרובים באופן פיראטי שסיפקו לחרדים שרצו בכך קולקציה מצומצמת של סרטים שעמדו בדרישות צניעות בסיסיות. ההשפעה החברתית של התופעה היתה מינורית, והיא לא דרשה התערבות יוצאת דופן של ההנהגה הרבנית. אכן, במחקר שנערך בקרב בחורי ישיבות ממגוון קהילות חרדיות בשנת 2011 נשאלו התלמידים "האם לחבריך יש ידע במחשבים?" 69% מהנשאלים השיבו בחיוב.[5]
ואז הגיע האינטרנט. אם עד עתה צריכת התרבות החילונית באמצעות המחשב היתה מינורית ומבוקרת בשל הקושי להשיג את החומרה המכילה את התכנים, כעת, בהינף אצבע, השתנתה התמונה לגמרי. על ידי חיבור חד-פעמי אל הרשת, הפך כל מחשב ביתי לערוץ של מידע ללא-גבולות. מבחינת הקהילה החרדית היה זה צונאמי אדיר שתקף את חומות ההתבדלות שנבנו בעמל כה רב במשך עשרות שנים. האינטרנט הכיל גם את הסכנות שבעיתונות המודפסת ה"חופשית" – ליצנות ולשון הרע, דברי הבל וגסות רוח – וגם את הסכנות שבערוצי התקשורת המצולמת ובסרטי הקולנוע, שחשפו את הקהילה לתכנים הנוגדים את ההלכה ואת אורח החיים היהודי המסורתי. על זה נוספו איומים חדשים: האיום על קדושת המחנה בשל הגישה הקלה שהעניק האינטרנט לתכני תועבה, והאיום על מעמד המנהיגות החרדית בחשיפה (באתרים חרדיים) של המתרחש מאחורי הקלעים של מוקדי הכח החרדיים. 100 שנה של התבדלות ושמירה על קדושת המחנה נעמדו למבחן מול אמצעי תקשורת החדש.
המאבק באינטרנט: המרוץ כנגד הטכנולוגיה
בשנת תשנ"ז (1997) החל לפעול מחלף האינטרנט הישראלי (IIX – Israeli Internet eXchange), מרכזיית תעבורת נתונים שאפשרה לראשונה לכל צרכן פרטי בישראל להתחבר לרשת האינטרנט העולמית ודרכה למידע כמעט אינסופי. בשעתו, לא זכה מאורע זה לאזכורים משמעותיים בתקשורת הישראלית וודאי לא בחרדית. על שולחן מנהיגי הציבור החרדי נחו שאלות פוליטיות וחינוכיות כבדות משקל, ואיש לא יכול היה לצפות את המהפכה המתקרבת ובאה, העתידה להשפיע כל כך על העולם ולאיים על יסוד ההתבדלות וההסתגרות של החברה החרדית.
בשנת תש"ס (2000), שלש שנים לאחר הופעת האינטרנט בארץ הקודש, אסרה המנהיגות הרבנית החרדית בצורה רשמית (מעל גבי העיתונים ולוחות המודעות) כל שימוש באינטרנט והגדירה אותו איום על קדושת ישראל, סכנה אשר "כל באיה לא ישובון וכבר נפלו במצודתה נפשות רבות בישראל".[6] האיסור גרר קמפיינים ציבוריים בולטים ומאיימים במיוחד, כגון מודעה שהכריזה כי "רק בשנת תשע"א 67 חרדים גרשו ומכרו את נשיהם וילדיהם בגלל האינטרנט ותקשורת לא כשרה". במודעה אחרת צוטטו דבריו של הרב וואזנר זצ"ל: "האינטרנט גורם למחלות קשות רח"ל ומביא לכל הצרות ומימות בריאת העולם לא היה כלי משחית ומסוכן כמותו".[7] דברים חריפים מסוג זה אינם נשמעים כל יום. גדולי ישראל זיהו את האיום שבאינטרנט והכריזו נגדו מלחמת חורמה.
האינטרנט הפך מהר מאד לכלי חיוני שקשה מאד להסתדר בלעדיו, בוודאי עבור מי שמעורה בהוואי העולם המודרני
המלחמה הלכה והתעצמה, אך בד בבד התברר כי מערכה זו שונה מהמאבק בטלוויזיה או בעיתונות. ההבדל העיקרי בין האינטרנט לשאר אמצעי התקשורת הוא השימושים הרחבים והיומיומיים שלו. רשת האינטרנט אינה רק מאגר של מידע, אלא גם אמצעי תקשורת בינאישי, אשר הפך את שירות הדואר ואפילו את התקשורת הטלפונית למיושנים ולא יעילים. זמן לא רב לאחר התפשטות השימוש ברשת האינטרנט, תפס הדואר האלקטרוני את מקום דואר הנייר. הודעות ודו"חות, שלא לדבר על משא ומתן עסקי, עברו באופן כמעט בלעדי אל רשת האינטרנט. האינטרנט הפך מהר מאד לכלי חיוני שקשה מאד להסתדר בלעדיו, בוודאי מבחינת מי שמעורה בהווי העולם המודרני. פעולות בבנק ותשלום חשבונות, הזמנת מוצרים ורכישת טיסות, קבלת הודעות ועדכונים עבור קבוצות והעברת קבצים בין מקומות – כל אלו נעשים על-ידי החיבור לאינטרנט. העולם הפך ממוחשב, והאינטרנט משמש כלי התעבורה של המידע הנחוץ. כיצד ישלח האברך את הפרסום הבא שלו לקובץ התורני? באמצעות דיסק? רבים מהמחשבים היום כבר אינם קוראים דיסקים, שלא לדבר על "צורבים". בבית הספר, כאשר בשעת הבוקר מחכה שורה ארוכה של מורות לדפי העבודה מהמזכירות, האם הן יעמדו שם עם "דיסק-און-קי" וימתינו בתור אחת אחת, או ישלחו זאת מבעוד מועד באמצעות האימייל כדי שהדפים יחכו להן שם בבוקר? קיצורו של דבר, מהר מאד הלך והתברר שהאינטרנט אינו רק אמצעי בידור או ערוץ לתוכן תרבותי זר, אלא כלי שימושי שקשה מאד להסתדר בלעדיו.
המאבק הפך אפוא מורכב. השימוש באינטרנט הלך ופשט בחברה החרדית, והצעדים שננקטו נגדו הלכו והחריפו. אולם, במקרה הזה הם לא נחלו הצלחה גדולה . את הטלוויזיה היה ניתן בקלות יחסית להגדיר סמל של תרבות אנשים חטאים, ולהפכה לדבר אסור בבחינת "בל יראה ובל ימצא" בכל בית חרדי. אבל מחשבים היו מצויים בבתים חרדיים רבים, ואצל אנשים עובדים (גברים או נשים) הם היו כורח חיוני. המאבק לא הצליח להפוך את האינטרנט למוקצה בחברה החרדית, ולמרות ההתבטאויות, שהיו נדירות בקיצוניותן, הוא הלך וקנה שביתה בחלקים גדולים של הציבור.
בשנת תש"ע (2010) הסביר הרב שטיינמן זצ"ל בכנס התעוררות כי האינטרנט משמש איום מסוג חדש עקב מורכבותו. הוא ציטט את דברי הגמרא במסכת בבא בתרא: "משל לעבד שאמר לו רבו: שבור חבית ושמור את יינה".[8] הגמרא מדברת על תפקיד השטן המסית לפגוע באיוב, ואומרת שצערו היה קשה משל איוב, שכן משימת איוב היתה לשמור על נאמנותו מתוך הקושי, ואילו לשטן ניתנה משימה כמעט בלתי אפשרית: לנסות את איוב אך לא לפגוע בו אישית – לשבור את החבית, אך לשמור את יינה. קל הרבה יותר לשבור את החבית ולשפוך יינה; לשמור את היין ללא החבית זו משימה מאתגרת. כך גם האינטרנט, הסביר הרב: איננו יכולים להחרימו לחלוטין, שכן הוא נצרך לקיום יומיומי ועלינו "לשמור את היין", ומאידך עלינו להיזהר ממנו ו"לשבור את החבית" – לפסלו ולהחרימו. מורכבות זו היא משימה שעדיין לא התנסינו בה היסטורית.[9]
אמצעי הסינון ואינטרנט "לצרכי עבודה"
לצד המאבק הטוטאלי בשימוש באינטרנט, הלך והסתבר כי יש צורך באמצעי התמודדות נוספים. הרעיון של פתרון טכנולוגי שיאפשר גישה מוגבלת לרשת עלה על השולחן, ובשנת תשס"ה (2005) הוקמה "ועדת רבנים" שגייסה אנשי מקצוע כדי ליצור חיבור אינטרנט המסנן תכנים שאינם מתאימים לציבור החרדי.[10] חבילה מיוחדת שכללה כ־150 אתרי אינטרנט המותרים לשימוש הן בבית והן לעסקים קיבלה הכשר של הוועדה, ושווקה בחברה החרדית עבור הנזקקים לאינטרנט "לצרכי עבודה". אך מהר מאד התברר שהאתרים שנחשבו נקיים ובטוחים לגלישה הובילו באמצעות לינקים לאתרים בעייתיים אחרים, ולעתים אף כללו פרסומות לא ראויות. כן, התברר כי המידע הוא דינמי וכי עם הזמן שולבו באתרים "נקיים" חומרים בעייתיים שהפכו אותם לפסולים. מתוך כך, המליצה הוועדה על שיטה חלופית שבה הגישה תותר רק לאתרים רלוונטיים למקצוע מסוים. הבעיה בתכנית זו היתה חוסר האפשרות לאפיין בדיוק את סוג האתרים הנצרכים לכל עסק ואת מספרם: המגוון והדינמיות של עולם התעסוקה, לצד הדינמיות המסחררת של האינטרנט, לא אפשרו שליטה יעילה על חשיפה לאתרים רלוונטיים.
עם הזמן הלך והתברר כי בלתי אפשרי להדיר לחלוטין את הציבור מחיבור לרשת
עם הזמן הלך והתברר כי בלתי אפשרי להדיר לחלוטין את הציבור מחיבור לרשת. מחוסר ברירה, בשנת תשס"ז (2007) התירו הרבנים לראשונה (בצורה רשמית וגלויה) את השימוש באינטרנט לצרכי פרנסה, למרות הסיכונים שבשימוש בו. העיתונים החרדיים הדפיסו את המילה "אינטרנט" בפעם הראשונה כשפרסמו הודעה מטעם "ועדת הרבנים לענייני תקשורת" המתירה לעסקים להשתמש באינטרנט המסונן.[11] ההכרה באינטרנט הפכה רשמית.
עם הפרסום החלו לצוץ ניסיונות של יזמים חרדים פרטיים ליצור תכניות לסינון תכנים במחשב, מתוך הבנה שהחרדים המשתמשים באינטרנט הם שוק הולך וגדל. כך פיתחה חברת "נתיב" תוכנה שחסמה את הגלישה לחלוטין למעט שימוש בדואר אלקטרוני ומספר מוגבל של אתרים הקשורים לעסקים ולמוסדות רשמיים. בהמשך, את תוכנות הסינון החליפה השיטה של הצעת אינטרנט מסונן או "אינטרנט כשר" על ידי ספקיות האינטרנט עצמן. הספקיות הציעו מספר מסלולי סינון, הפתוח ביותר מסנן רק אתרים בעלי תוכן בעייתי או פוגעני מובהק, ואילו הסגור ביותר מאפשר גלישה לרשימת אתרים מוגדרת מראש בלבד.[12] בד בבד התפתחו מנועי החיפוש באינטרנט, ובראשם "גוגל", מה שהפך את משימת הסינון לקשה יותר ויותר – שכן המידע ברשת הלך והפך נגיש ומהירות ההגעה אליו גברה. אמצעי הסינון נדרשו למיין ים אדיר של מידע, ויעילותם הוטלה בספק, לכל הפחות עבור אנשים שנזקקו לגישה מהירה אל הרשת.
סמארטפון, Wi-Fi והפלאפון הכשר
לאחר כעשור של מאבקים בכניסת האינטרנט לחברה החרדית, כאשר נראה היה שנמצא פתרון יעיל יחסית בדמות אפשרויות הסינון, פרץ לפתע לקרב שחקן חדש ומסוכן. בחודש יוני 2007 הציגה חברת "אפל" את הסמארטפון הראשון: טלפון סלולרי נייד משולב בנגן מדיה ומחשב כף יד המסוגל להתחבר לאינטרנט. הסמארטפון הפך מיד ללהיט בינלאומי. ביוני 2010 הציגה חברת סמסונג את סדרת הסמארטפונים מבוססת תוכנת אנדרואיד של גוגל, "גלקסי", ובתוך מספר שנים החלו חברות רבות לייצר טלפונים חכמים לשיווק המוני. בשנת 2013 לבדה נמכרו בעולם כמיליארד סמארטפונים.[13]
לא די בזאת, טכנולוגיית ה-Wi-Fi אפשרה להתחבר לרשת גם אם אינך בעל מודם משלך. באתרים ציבוריים רבים נפרסו רשתות אלחוטיות המאפשרות גלישה חינם דרך הסמארטפונים והמחשבים הניידים לכל דורש. לאחר עשור רווי מאבקים, הפך האינטרנט לנגיש מאין כמוהו.
הטלפון החכם הפך למרכזי ביותר בחיי האדם. החשיבות העצומה של הטלפון החכם בימינו קיבלה ניסוח משפטי בפסק דין של שופט בית המשפט העליון יצחק עמתי העוסק בגנבת סמארטפון:
גנבה ושוד של טלפון סלולרי אינם כגנבה ושוד של כסף או של חפץ אחר. הסמארטפון הפך זה מכבר לידידו הטוב של האדם. דומה כי לא תהא זו הפרזה לומר כי בטלפון הסלולרי טמון סיפור חייו של האדם […] אצורים בתוכו רגעים וזכרונות משמעותיים מחייו של אדם, לצד מידע ופרטים חיוניים לתפקודו היומיומי – תמונות של עצמו ושל יקיריו, כתובות ומספרי טלפון של קרובים ומכרים, יומן, פתקי תזכורות ולוח שנה, ועוד.[14]
כעת הפכה הסכנה בחשיפה למידע בלתי ראוי לחרדה של ממש. אם עד עתה היה מדובר במחשב ביתי, שהחיבור שלו אל רשת האינטרנט דורש מנוי מיוחד, הרי שעתה כל נער ונערה יכלו להחזיק בכיסם מכשיר קטן שבו טמונות כל הסכנות שברשת האינטרנט. אופציות הסינון המבוססות על ספקי האינטרנט לא הועילו יותר. ניתן היה להתחבר דרך הרשת האלחוטית.
כעת הפכה הסכנה בחשיפה למידע בלתי ראוי לחרדה של ממש. אם עד עתה היה מדובר במחשב ביתי, שהחיבור שלו אל רשת האינטרנט דורש מנוי מיוחד, הרי שעתה כל נער ונערה יכלו להחזיק בכיסם מכשיר קטן שבו טמונות כל הסכנות שברשת האינטרנט
כדי להתמודד עם המכשול החדש הוקם בשנת 2007 (תש"ע, שנת יציאת האייפון) גוף בשם "ועד הרבנים לענייני תקשורת", אשר הוסמך בשם רבני הקהילה החרדית להענקת אישורי "כשרות" לטלפונים ניידים. הוועד ניהל משא ומתן קשוח מול חברות הסלולר וחתם אתן על חוזים עסקיים ברורים ושאינם ניתנים להפרה, כביכול בשם המגזר כולו. כל חברה התחייבה להקים ולתחזק ללא הגבלת זמן קומת "מספרים כשרים" ללא גלישה באינטרנט כלל. המספרים הכשרים ניתנו רק למכשירים שאושרו על ידי הוועד, והם סומנו בקידומת מיוחדת – מה שאִפשר לוודא בקלות האם בן הקהילה מחזיק במכשיר כשר או לא.
כדי להטמיע בציבור את נורמת "הפלאפונים הכשרים" גייס הוועד את הכלי שנוסה ביעילות בעבר במאבק עם מכשיר הטלוויזיה, והבהיר כי מוסדות החינוך לא יקבלו לשורותיהם תלמידים שהוריהם משתמשים במכשיר שלא אושר על ידי ועדת הרבנים. בד בבד יצאו הרבנים במכתבים נגד המכשירים ה"טמאים", "האייפון ודומיו". הסמארטפונים הוקעו בראש חוצות, והוגדרו אבי אבות הטומאה ו"מלאך המשחית".[15] פולמוסים הלכתיים שונים החלו להתפתח על-פי מצוות חכמים לבער את הטלפונים החכמים: האם מותר לאדם לשבור לחברו את הטלפון הנייד מדין מצוות "ובערת הרע מקרבך"? האם חלה מצוות השבת אבדה על המוצא טלפון שאינו כשר?[16] האדמו"רים מויז'ניץ ומסלונים הוציאו הוראה חמורה כי חסידים המחזיקים בטלפון שאינו כשר אינם רשאים להיכנס אליהם לברכה או ללחוץ את ידיהם. אדמו"רים אחרים הורו שאין לתת למחזיק סמארטפון לגשת לפני התיבה בבית הכנסת. בעיתון יתד נאמן פורסם בשם הרב חיים קנייבסקי שליט"א כי יש לשרוף את האייפון ואין להחזיקו אף "לצרכי פרנסה".[17]
במלחמה חסרת פשרות זו הוחל לראשונה לפנות לחלק מהקהילה שעד היום הודר מכל נושא ציבורי: הילדים והנוער. חלק ניכר מהמערכה הפרסומית פנתה ישירות לילדים, בין היתר כדי שאלה יזהירו את הוריהם מפני הסכנות החמורות הטמונות בסמארטפונים. בספר קומיקס של הסופר החרדי קובי לוי ושמו "דג חי או דג נט", העוסק ב"הרוצח הסלולרי", הופיע בין היתר איור שבו נראה נער חרדי על סף התייבשות במדבר תחת שמש קופחת. הנער מגלה לפתע מכשיר טלפון על החול, שבאמצעותו יוכל להזעיק את כוחות ההצלה. אלא שמבט מהיר מבהיר לו כי מדובר במכשיר שאינו כשר. "אוי זה אייפון – ייהרג ואל יעבור…" ממלמל הנער. באיור הבא מוצגת מצבה, ועליה הכתובת "יקירנו הקדוש ז"ל מת על קידוש ה'". בשנת 2016 חולקו לילדים חרדים קלפי משחק שכללו מסרים חריפים נגד השימוש בטלפונים סלולריים. על פי דיווחים, הודפסו באתרים חרדיים כשמונה מיליון כרטיסים המכונים "שומרים" ועליהם מאות איורים, קטעי דרשות נגד המכשירים ותיאורים של הנזקים שנגרמו למכורים לסלולר. מקור הקלפים בקהילה חרדית קיצונית באירופה, והם עוררו ביקורת רבה גם בקרב רבנים חרדים, משום שהעבירו מסרים בוטים מאד, כולל הסתת ילדים נגד הוריהם המחזיקים בסמארטפון.[18]
ולמרות הכל – למרות מאבק החריף וחסר התקדים, ולמרות חרם הקהילות ודרישות מוסדות החינוך – הסתבר כי הסמארטפונים עיקשים יותר
ולמרות הכל – למרות מאבק החריף וחסר התקדים, ולמרות חרם הקהילות ודרישות מוסדות החינוך – הסתבר כי הסמארטפונים עיקשים יותר. עבור אנשים רבים, הסמארטפון לא היה אמצעי בידור ובילוי זמן אלא כלי עבודה חיוני בעסקים ובניהול הבית. מצב זה, של הזדקקות לשירותי הסמארטפון לצד חשש מהסנקציות החברתיות בשל החזקתו, יצר נורמה חברתית קיצונית: חרדים רבים התהלכו ובכיסם שני מכשירים סלולריים, האחד "כשר" המשמש טלפון מול הקהילה, והשני סמארטפון פתוח לגלישה חופשית לצרכי עבודה ופנאי. יזמים זריזים התחילו לספק מכשיר עם מקום לשני כרטיסי SIM באותו מכשיר. מיום ליום, נראה היה שגם כאן המערכה לא צולחת.
ההצלחה החלקית של המאבק והצורך האמתי שעלה מהשטח יצרו חילוקי דעות בהנהגה. חלק מהרבנים סברו שבדומה לאינטרנט במחשבים הביתיים, גם כאן לא יועילו חרמות ונידויים אלא יש צורך בפתרונות טכנולוגיים. בראשית 2013 קיימו מספר יזמים מגעים עם "ועדת הרבנים לענייני תקשורת" כדי לקבל היתר להפיץ את מה שכונה "טלפון כשר דור 2.0". מדובר היה בסמארטפון הכולל כמה אפליקציות בפיקוח רבני, וחסימה לגלישה חופשית דרך דפדפן האינטרנט. חברי "ועדת הרבנים לענייני תקשורת" נצמדו לקו השמרני וסרבו לבקשה.
אלא שבזה לא הסתיים הסיפור. הסתבר שחלקים רבים מהחברה החרדית אינם רואים בבחירה בסמארטפון משחק סכום אפס: או אתה מקבל את נורמות ועדת הרבנים, או אתה בוחר להחזיק מכשיר פרוץ ולהיות "מחוץ למחנה". יזמים פיקחים הבינו כי יש חתך שוק משמעותי מספיק המעוניין בסמארטפון שיש עליו סינון, גם אם אין עליו חותמת של אישור רבני. למרות סירוב ועדת הרבנים, חברת "רמי לוי תקשורת" בשיתוף עם חברת אפיק-סלולר השיקה בשנת 2013 את מה ששווק בתור "פלאפון החכם הכשר הראשון בישראל". מערכת ההפעלה של פלאפון זה לא כללה דפדפן אינטרנט ולא היתה בה גישה לחנות האפליקציות של גוגל, אלא לחנות אפליקציות עצמאית. החנות הציעה 1,000 אפליקציות בהתחייבות לפיקוח שיבטיח "שמירה קפדנית על תוכנן ואיכותן".
בעקבות צעד זה התפתח ענף שלם של "סמארטפונים כשרים" בדגמים שונים, בתארים כמו "מוגן", "מפוקח", "תואם כשר" ו"תומך כשר". אישורים רבניים לא איחרו לבוא, וכיום ניתן להשיג (בין היתר) סמארטפון שקיבל אישור מבית הדין של הרב קרליץ בבני ברק, שבו הוקם גוף רבני בשם "בית דין צדק לטכנולוגיה כהלכה".[19] כן הוקמו בקהילות חסידיות רבות מנגנונים קהילתיים לפיקוח על השימוש בסמארטפונים. חסיד המעוניין להשתמש במכשיר חכם נדרש לפנות לוועדה של רבנים, ולהסביר את הצורך שלו במכשיר. אם ניתן לו היתר, עליו לעמוד בשורת הגבלות. לדוגמה, בחסידות גור פותח מכשיר שנקרא "דלתא", בעל מערכת מעקב ייחודית המאפשרת בקרה על כל השימושים המותרים במכשיר. אפליקציית המסרונים "וואטסאפ" מותרת לשימוש מוגבל: לא ניתן להעביר בה תמונות או סרטונים, וניתן להצטרף רק לקבוצת וואטסאפ אחת או שתיים. בכנס רב-משתתפים הובהר כי גם מי שקיבל היתר לשימוש בסמארטפון, נדרש שלא להוציא אותו מכיסו בפומבי בבית הכנסת ובריכוזים חרדיים, וכן לא ליצור קשר באמצעות וואטסאפ עם חרדים אחרים.[20]
האדמו"ר מקרלין סטולין ביטא מפורשות את שינוי המגמה ואמר כי אין מקום לאסור באופן גורף את השימוש בטכנולוגיה, בין היתר משום שזוהי גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה. על-פי עמדה שהביע בשמו הרב שמעון שפיצר, יש לתת היתר "לאינטרנט עם סינון חזק". הוא השווה בין נסיעה ברכב, שגם בו יש סכנות גדולות, לבין השימוש ברשת, שחייב גם הוא להיעשות תוך הקפדה מדוקדקת על כללים. "חבל על כל האנרגיה המושקעת בשנים האחרונות במאבקים למנוע כליל את סוגי הטכנולוגיה" נכתב בחוברת שפורסמה משמו, "תמורתם היה עדיף להשקיע את כל המשאבים בשיפור סוגי הסינון, שאותם ניתן לשפר ולייעל בהרבה מישורים, במטרה שהכל יתנהל על טהרת הקודש". לדבריו יש לעבוד על הסברה של הסכנות בשימוש לא נכון ב"אינטרנט בכללותו על שלל מכשיריו וכל צורות ההתקדמות וההתפתחות במישור זה", במקום לנסות לעצור את הרכבת השועטת של הטכנולוגיה.[21]
מבחן התוצאה
מה קורה בפועל? מתברר חד משמעית כי למרות המאבקים החריפים, רבים מבניה של החברה החרדית מחוברים לרשת האינטרנט בצורה זו או אחרת. בשנת 2005 פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי רק 10% מהמשפחות החרדיות מחוברים לאינטרנט, לעומת 61% מכלל האוכלוסיה היהודית בישראל. כן נמצא שכ-50% ממשקי הבית באוכלוסיה החרדית החזיקו במחשב לעומת 71% בשאר הציבור. בשנת 2007, למרות התעצמות המאבקים, 55% ממשקי הבית החרדיים החזיקו מחשב בבית, וכ־57% ממשקי בית אלה היו מחוברים לאינטרנט.[22] כלומר, סך הכל כ-30% ממשקי הבית החרדיים חוברו לאינטרנט. סקר משנת 2016 מצא כי שיעור החרדים משתמשים באינטרנט עלה ל- 49%.[23] אף ששיעור זה נמוך בהרבה מזה של הציבור הכללי (88%), העובדה שכמעט חצי מהציבור החרדי מחובר לרשת היא משמעותית. לשם השוואה, אחוז החרדים המחזיקים טלוויזיה בבתיהם הוא אפסי.
סקר נוסף מחודש מרץ 2016 מצא כי יותר ממחצית הנשאלים החרדים (56.4%) דיווחו כי הם נחשפים לאינטרנט לעתים קרובות מאוד (34.3%) או לעתים קרובות (22.1%). כעשרה אחוזים נחשפים לעתים רחוקות ורק 12.7% לא נחשפו אליו מעולם.[24]
כזכור, המאבק בסמארטפונים התנהל בעוצמה גבוהה הרבה יותר משל המאבק נגד האינטרנט. אך גם שם, מסתבר, ההצלחה של המערכה חלקית בלבד. על פי הערכה שפורסמה במרץ 2016, מספר הסמארטפונים ללא הסינון במגזר החרדי עומד על 70 עד 80 אלף. אחרים העריכו כי מספרם הוא בין 110 ל-130 אלף. במקביל מעריכים כי 30-25 אלף חרדים נוספים מחזיקים בסמארטפון בכשרות רבנית זו או אחרת.[25]
החברה החרדית ניסתה להתגונן מול האינטרנט בדרך דומה להדרת הטלוויזיה: הוקעתו מהחברה בתור נורמה פסולה ואסורה. לעת עתה, נראה שההצלחה של אסטרטגיה זו חלקית בלבד
את היקפו של השינוי ניתן לראות דרך הפריחה העצומה של אתרי החדשות החרדיים. ב"כיכר השבת", האתר החרדי הפופולרי ביותר, יש 2,987,432 ביקורים בחודש (!). "בחדרי חרדים" נמצא במקום השני עם 1,694,988 ביקורים בחודש (הנתונים נכונים לשעת כתיבת השורות). אחוזים ניכרים מבין הכניסות (27% ו-36%, בהתאמה) הן ממכשירים ניידים. במקומות העבודה מגיעה החשיפה עד ל-54%, ואילו בבית החשיפה היא 34%.
ההבדל הבולט ביותר בין החרדים לקבוצות האוכלוסיה האחרות הוא השימוש הנמוך ברשתות חברתיות. מתוך אלה המשתמשים באינטרנט, רק 24% (16% מהגברים ו-9% מהנשים) מפרסמים ומתקשרים ברשתות החברתיות, לעומת כ-70% מהציבור הכללי. עם זאת, ברשת החברתית "פייסבוק" חברים כ-60,000 צעירים (בין הגילים 45-25),[26] וקיימות בה קבוצות חרדיות גדולות ממדים.[27]
בסיכומו של יום נראה כי המערכה נגד האינטרנט והניסיון לבצר את חומות ההתבדלות של החברה החרדית עדיין בעיצומם. חרדים רבים מחוברים לרשת האינטרנט למרות המאבק החריף של ההנהגה. עם איום העיתונות החילונית התמודדה ההנהגה החרדית באמצעות הקמת אלטרנטיבה כשרה; עם איום הטלוויזיה והקולנוע היא התמודדה באמצעות הפיכת אי-השימוש בהם למאפיין זהות. החברה החרדית ניסתה להתגונן מול האינטרנט בדרך דומה להדרת הטלוויזיה: הוקעתו מהחברה בתור נורמה פסולה ואסורה. לעת עתה, נראה שההצלחה של אסטרטגיה זו חלקית בלבד. חרדים רבים משתמשים באינטרנט, ממשיכים לראות בעצמם חרדים, ושולחים את ילדיהם למוסדות החינוך של זרם זה. את המחירים – כספיים ומוסריים, כגון אלו הכרוכים בהחזקת שני מכשירי טלפון – הם מוכנים לשלם.
בפרק הבא אנסה לאפיין את השינויים שעלולים להיווצר בהשפעת סדר עניינים זה, שההנהגה החרדית שוללת את השימוש באינטרנט ובסמארטפונים באופן כמעט מוחלט, וחרדים רבים מחוברים לרשת ומחזיקים מכשירים שאינם מאושרים.
איומי האינטרנט לצד הזדמנויות
עד כה סקרתי את המאבק החרדי בחשיפה לאינטרנט, את פרקיו השונים, את המקומות שבהם הוא הצליח יותר והמקומות שבהם הצליח פחות. להלן ארצה לרדת לעומקם של דברים ולהבין היכן טמונות הסכנות העיקריות של האינטרנט, והאם ניתן להפכן להזדמנות.
מחקרים רבים נערכים על השפעת רשת האינטרנט במרחב התרבותי החברתי והפוליטי בעולם, וימים יגידו מה תהיה אחריתה. אחת ההשפעות המשמעותיות של רשת האינטרנט היא המפגש שמתרחש באמצעותה בין חברות שמרניות לתרבות עכשווית. רחבי הרשת משמשים מעין "שדה קרב" חדש שבו ניטשת מערכה בין מודרנה למסורת. שני הזרמים נפגשים בצמתים וירטואליים, ונלחמים מחדש על נפש האדם.
במאמר "טכנולוגיה מתורבתת: אינטרנט ופונדמנטליזם דתי",[28] מצביעים החוקרים קרין ברזילי-נהון וגד ברזילי על ארבע קטגוריות שונות של התנגשות אפשרית עבור הקהילה המסורתית במרחב הווירטואלי: היררכיה, פטריארכיה, משמעת והסתגרות. המחברים מראים שבכל אחת מהקטגוריות האינטרנט הוא גורם מתיחות מחד גיסא, אך מאידך גיסא אף משמש בתור כלי שהחברה המסורתית לומדת מהר לעשות בו שימוש. לא ארחיב על כל אחת מקטגוריות אלו, אך אציין את הנושאים שלדעתי הם מוקדים עיקריים. נפתח בצד של האיום; בהמשך נזכיר גם את ההזדמנויות.
- התבדלות
החשש הראשון שהאינטרנט מעלה, ואולי העקרוני והבסיסי מבין החששות, הוא פריצת חומות ההתבדלות של החברה החרדית, והנעת תהליך של התבוללות תרבותית. ראשית, האינטרנט הלא-מסונן, ובמידה רבה אף חיבור אינטרנט בעל סינון ברמות משתנות, מאפשרים לאדם גישה כמעט בלתי מוגבלת לכל סוגי התכנים. על סכנת דברי התועבה אין מה לדבר. מעבר לכך, שימוש באתרי חדשות חילוניים חושף את האדם לתרבות שאינה ראויה לבני תורה, והגישה הקלה לסרטי קולנוע ולסדרות טלוויזיה עלולה להשפיע רבות על הצופה בהם ועל החברה כולה. הגישה לאינטרנט מאיימת "לזהם" את המרחב החרדי בערכים מן החוץ, בדעות שאינן תואמות את המקובל בציבור, ובתכנים שאינם הולמים את המרחב החרדי המתהדר ב"ניקיון תרבותי". האתגר של התבדלות מהחברה הכללית בעידן האינטרנט מובן מאליו, והוא כנראה העומד בראש מעייני העומדים בפרץ. החברה החרדית עושה מאמצים עצומים כדי לשמור על חומות ההתבדלות, והנה מגיע האינטרנט ובשקט-בשקט מאיים למוטט את הכל.
החברה החרדית עושה מאמצים עצומים כדי לשמור על חומות ההתבדלות, והנה מגיע האינטרנט ובשקט-בשקט מאיים למוטט את הכל
אך האיום על ההתבדלות החרדית אינו מסתיים באתרי בידור חילוניים. את תכני תרבות המערב של אתרי פנאי חילוניים ניתן, אמנם בקושי לא מבוטל, לסנן – כמובן עבור מי שמעוניין או מוכן להגביל את אופקי הגלישה שלו במרחבי הרשת. אך אתגר ההתבדלות קיים לא פחות, ושמא אף יותר, מול אתרים חרדיים המציעים מאמרים, דיונים, ודעות רבות ושונות, המדלגים על רמת הבקרה המקובלת בחברה החרדית. בקצה המנעד מדובר בהפניה לתכנים שיש בהם כפירה ומינות, אך במרכזו ישנם דיונים, ביקורות, הצגת דעות, וחשיפה לתכנים שמרחיבים את האופקים ומפתחים חשיבה ביקורתית ורחבה שבעבר היתה נחלת מעטים וכיום מאתגרת את הנחשפים אליה בשאלות יסוד מהותיות. ניתן לציין בתור דוגמא לכך את הקמת פורום האינטרנט "עצור-כאן-חושבים" (עצכ"ח), שהיה פעיל במיוחד בשנים 2010-2002, והיה סוג של יריית פתיחה לדיוני אינטרנט פורצי-דרך במרחב הווירטואלי החרדי. יש טוענים שהיו לו השלכות רבות על עיצוב החרדיות בעת החדשה; בוודאי הוא בישר עידן חדש ביכולת של האדם החרדי להיחשף למגוון דעות ולהשתתף בדיונים מסוג חדש.[29]
- היררכיה
החברה החרדית, בדומה לחברות מסורתיות נוספות, היא בעלת מבנה היררכי הדוק. גדולי הרבנים, בתיווך של אנשי החצר, פוליטיקאים ועסקנים, מנווטים את החברה כולה בזירותיה השונות. הם יקבעו את הנורמות המקובלות במוסדות הלימוד, את "המדיניות החרדית" ביחס לסוגיות ציבוריות (כגון תחבורה ציבורית בשבת), ואת ההתנהלות החברתית והפוליטית של הציבור החרדי באופן כללי. האינטרנט, עם המאפיין האמור של מידע פתוח ובלתי מבוקר, הוא איום ישיר על המבנה ההיררכי של החברה החרדית. באתרים, בבלוגים, בפורומים לדיון ובפלטפורמות מכל סוג ניתן לשמוע ולהשמיע דברי ביקורת חריפים נגד רבנים ועסקני הציבור, ואלו עשויים לזכות לתפוצה רחבה. כן, ידיעות שההנהגה הרבנית חפצה להצניע ניתנות להשגה באמצעות חיפוש גוגל זריז, ולפתע נחשף הציבור למאבקי כח וכסף המתרחשים בפינות האפלות של חצרות הרבנים. פרסום דברים אלו, לצד שערוריות מזדמנות שהצניעות יפה להן, מחליש בהכרח את האמון במנהיגות החרדית, ואת המוכנות לציית לה "על ימין שהוא שמאל".
האינטרנט, עם המאפיין האמור של מידע פתוח ובלתי מבוקר, מהווה איום ישיר על המבנה ההיררכי של החברה החרדית
דוגמא לכך הוא הסיקור החדשותי של הנעשה בישיבת פוניבז' בעשור האחרון. מאבקי הכח הקשים שנוהלו בהיחבא וללא כל דיווח בתקשורת החרדית הרשמית זכו לפתע לפרסום נרחב ברשת, כולל צילומים והסרטות, ואף שימוש בכלי האינטרנט של כל צד להפצת גרסאות שונות לאירועים. משם עשה המידע את דרכו גם לתקשורת הכללית, ופתאום כל מדינת ישראל הופכת מודעת למאבק האלים – מילולית, פיזית ומשפטית – של הישיבה המעטירה. כיוצא בו, באינטרנט נחשף הגולש החרדי לוויכוחים ולחילוקי דעות בין רבנים, ולאינטרסים שונים של גורמי כח בתוך חצרות הרבנים. מידע זה לא היה נפוץ (בוודאי לא במידה רבה) בעבר, ולהפצה הרחבה שלו עשויה להיות השפעה משמעותית על החברה. אין כאן המקום לשפוט את התופעה. יש שיאמרו שזוהי התפתחות מבורכת, שתביא לידי שקיפות והתנהלות תקינה יותר; ויש שיאמרו שהיא מציפה את רשות הרבים בדברים שהשתיקה יפה להם, וראוי לסמוך על ההנהגה הרבנית שתצליח להתמודד עם בעיות פנימיות, לטפל בעוברי עברה ולכוון את מהלכיה בין בעלי האינטרסים בחברה. לענייננו, הדגש הוא בתופעה עצמה, שמאיימת בשינוי דרמטי במבנה ההיררכי של החברה החרדית.
צד נוסף בנושא הוא היכולת להגיע לציבור רחב בלי הצורך לעבור דרך הארגונים הרשמיים – העיתונות מטעם של החברה החרדית. כעת, המבקש לפתוח מוסד חינוכי חדש, מוסד להשכלה גבוהה או פרויקט תעסוקה, יכול להגיע להמוני בית אב חרדיים דרך פרסום במרחבי האינטרנט. אם בעבר נהנתה העיתונות הממוסדת ממונופול (או קרוב לכך) על המידע הזורם לאדם החרדי – העיתונות העצמאית בדרך כלל יישרה קו עם הנורמות הנהוגות – כיום ניתן להגיע לתוך הבית החרדי, ואף להשפיע בו רבות, דרך המילה הווירטואלית. אם בעבר היו העיתונים ממליכים את מנהיגי הציבור, כיום המצב מורכב יותר.
- זהות
חלק מרכזי מההווי החרדי קשור לזהות. החברה החרדית עסקה ועודנה עוסקת באינטנסיביות בפיתוח זהות עצמאית, העומדת בגאון מול הזהות הישראלית הכללית. ממד הזהות חיוני עבור שימור ערך ההתבדלות העומד בלב הרעיון החרדי, וכן בתחזוקת המוסדות המרכזיים של החברה החרדית: מוסדות החינוך, הקהילות השונות, מוסדות הרווחה, בתי הדין הפרטיים, קופות הצדקה וכן הלאה. כדי לשמר את הזהות החרדית דואגת החברה להציג את החברה הכללית בכלל, ואת המפעל הציוני בפרט, באור שלילי. מדי יום עצמאות דואגים העיתונים הממסדיים ללגלג למדינה ולהישגיה, להפחית בערך מוסדותיה ולהדגיש דווקא את הנזקים הרוחניים שעליהם היא נושאת באחריות. מערכת החינוך הממלכתית מוצגת תדיר בתור מערכת כושלת וריקה מתוכן; פעילות צבאית מוצגת בתור תלותית בחסד של הדוד סם בארה"ב; מערכת המשפט זוכה לביקורת חריפה במיוחד, תוך הצגת השופטים בתור בורים במקרה הטוב ומושחתים במקרה הרע; והתרבות הישראלית מתוארת בתור תרבות קלוקלת ובזויה. הדימוי השלילי של ה"אחר" הלא-חרדי שהחברה החרדית מקדמת, משמר זהות חרדית חזקה ונפרדת: אנחנו שונים מהם לא רק במצוות הדת אלא אף בתרבות, בחינוך, במוסריות, במשפט – בכל דבר. אנחנו, החרדים, מקיימים בעצמנו את הכתוב "הן עם לבדד ישכון". "מדינת החרדים" היא המתוקנת במדינות, ומדינת ישראל המקולקלת שבהן.
האינטרנט מאתגר את התפיסה משני כיוונים. הכיוון האחד הוא התקרבות לציבור הכללי בכלל ולמדינה בפרט. קירוב הלבבות קורה כאשר החרדי נפגש עם האדם הלא-חרדי, מה שיכול לקרות באינספור פלטפורמות של דיונים ושל המדיה החדשה. מפגש זה, שאופיו הווירטואלי דווקא מנטרל את הזרות שעשויה ללוות מפגש פיזי, מדגיש את המכנים המשותפים של הצדדים הנפגשים, ומכרסם בדימוי השלילי של "הצד החילוני" שהחברה החרדית מפתחת. כן, החרדי פוגש את הצד היפה – ולכל הפחות יפה יותר ממה שמוצג לו בעיתונות החרדית – בלאומיות ישראלית. הוא מבין את ההישגים העצומים של המדינה מחד גיסא, ואת המורכבות של נושאי דת ומדינה בישראל מאידך גיסא. הוא לומד להעריך את מערכות המדינה, מפנים את החשיבות של ימיה הלאומיים (כגון יום הזיכרון לחללי צה"ל), ומשתתף רגשית באתגריה הלאומיים – הנוקבים יותר והנוקבים פחות. העובדה שהוא בעצמו צורך חלקים מתוך התרבות החילונית, גוזרת, כמובן, שיוצרי התרבות אינם כה מושחתים ומקולקלים.
האדם החרדי רואה לפתע את דמותו במראה. מעתה, הוא יכול לקרוא בעצמו מה נכתב עליו בעיתונות, וגם להתרשם מדעת הקהל הכללית דרך תגובות ופרסומים ברשתות החברתיות
הכיוון השני הוא שהגולש החרדי נתקל לא אחת בביקורת חוץ-חרדית על הציבור החרדי. בעבר, החרדי למד מה החילוני חושב עליו באמצעות התיווך של מדור ההשקפה ב"יתד-נאמן". הנגישות הקלה לתקשורת החילונית, ופנינים מתוכה המועברים בין קבוצות במהירות רבה, משנה מאד את המציאות. האדם החרדי רואה לפתע את דמותו במראה. מעתה, הוא יכול לקרוא בעצמו מה נכתב עליו בעיתונות, וגם להתרשם מדעת הקהל הכללית דרך תגובות ופרסומים ברשתות החברתיות. יעיד על כך שיעור החשיפה הגבוה ברחוב החרדי לסדרות טלוויזיה שצולמו על הקהילה החרדית בשנים האחרונות, דוגמת "שטיסל", "כיפת ברזל" ולאחרונה "השבאבניקים". כיוצא בו, כל כתבה הנעשית על הציבור החרדי בתקשורת הכללית זוכה לאין ספור שיתופים בקבוצות הוואטסאפ החרדיות. האדם החרדי נחשף לביקורת של החברה החילונית, והדברים לעתים מטרידים. דוגמה לדבר היא הבהלה שאחזה בישיבת חברון, אחר שמספר בחורים התראיינו בטעות לתכנית טלוויזיה חילונית, ויצרו דימוי שלילי של תרבות רכישת הדירות לחתנים בעולם הישיבות הליטאי. התכנית שודרה בטלוויזיה החילונית בלבד, ולמרות זאת, הישיבה ניסתה להפעיל לחצים להשמטת הקטע הנ"ל מן התכנית.[30] בדרך זו מפנים אט אט האדם החרדי את העובדה שאין ציבור אחד צודק וציבור שני טועה, ציבור טוב וציבור רע, אלא שלכל ציבור יש מעלות וחסרונות, פנים שוחקות ופנים מסבירות פחות.
לסיכום, האינטרנט מאיים לשנות את כללי המשחק בזירות רבות. הוא אינו נושא פנים לתוארי כבוד, לזהות קבוצתית או מגדרית, לנימוסי תרבות ולנורמות מקובלות. ואם בתחילה מדובר במציאות מדומה, מציאות המוגבלת לעולם וירטואלי שאינו קיים בפועל, ברור שעם הזמן יקיימו המציאות הריאלית והמרחב הווירטואלי יחסי גומלין מורכבים יותר. האינטרנט משנה את המציאות בעצם קיומו, בלי כוונת מכוון. ומכאן החשיבות העצומה של ההתמודדות אתו. בהקשר הזה, אין להתעלם מההזדמנויות הרבות שהוא מציע. חלק מההתמודדות עם האינטרנט הוא הכרה וניצול ההזדמנויות.
חסידות חב"ד מעניקה דוגמא לאפשרות שאינטרנט תחליף את שאר אמצעי התקשורת באופן יעיל, והוא מעביר גם את הוראות רבני הקהילות לרבים. כיוצא בו, בציבור הדתי-לאומי יש במות וירטואליות שונות של שאלות ותשובות – מודל שהועתק בהצלחה רבה על-ידי אתר "din" החרדי.[31] כלומר, רבנים יכולים בהחלט לנצל את הבמה הווירטואלית שהאינטרנט מעניק להם, ולהפוך אותה למקור השפעה. האינטרנט הוא עובדה: חשוב שהמשתמש בו ייפגש לא רק באיום שבו, אלא אף בתכנים מועילים ומרוממים. דוגמה לאתר חרדי שהשכיל לנצל את האינטרנט בכיוון הזה הוא אתר "אקשיבה". האתר מעניק שירות שו"ת בענייני אמונה והשקפה עבור פונים חרדיים הזקוקים למענה במנעד רחב של שאלות. רשת האינטרנט מאפשרת נגישות קלה לשואלים, ומשאירה בידם את היכולת לשמור על זהות חסויה. כך הם יכולים לשפוך את לבם ללא חשש. עם זאת, לעת עתה גם המשיבים בפלטפורמה זו נאלצים להישאר אנונימיים. המשיבים, שביניהם דמויות רבניות מכובדות, אינם רוצים לפרסם את שמם בתור מגיבים באתר אינטרנט. הם מבינים את הנחיצות של במה זו ומוכנים לקחת בה חלק, אך אינם רוצים לחשוף את עצמם. כך נאבדת הזדמנות להשפעה רבנית חשובה, העושה שימוש באמצעים שמציע האינטרנט.
כן, יכול האינטרנט להיות כלי להפצת תורה לציבור הרחב. יש מגוון עצום של תכנים תורניים שניתן להגיע אליהם בקלות ובמהירות דרך הרשת: מאגרים של ספרות תורנית, שיעורי תורה בכל מקצועותיה, מפרשת שבוע ועד סוגיות חמורות שבש"ס, מענייני מחשבה עמוקים ועד דרשות מוסר מלהיבות.[32] כן, דפי עבודה ודפי מקורות זמינים למכביר בשלל נושאים. כיוצא בו, הרשת היא במה נוחה לדיונים ארוכים בין משתתפים מכל רחבי הגלובוס. כך כבר היום יכולים לומדי הדף היומי למצוא חברותות באמצעות הרשת ופורומים ייעודיים. אוהבי ספר יכולים להתחבר לפורום "אוצר החכמה", ולמצוא שם חברים מקשיבים, אתם יוכלו לנהל דיוני עומק ולהחליף דברי הגות ומחשבה למרות המרחק הגיאוגרפי.
האינטרנט הוא כלי, כלי עוצמתי ששינה את מציאות חיינו. צריך לדעת כיצד להשתמש בו
כללו של דבר, האינטרנט הוא פלטפורמה. הוא משנה את כל צורות התקשורת המקובלות. הוא הופך את מרחקי המקום והזמן ללא רלוונטיים, מטשטש מעמדות ומאפשר אנונימיות. לא ניתן לערוך בו צנזורה, ומאחר שקשה עד בלתי אפשרי לשמור על בידוד תרבותי כפי שהיה טרם שפרץ לעולם – צדדי האינטרנט השונים בהחלט מאיימים על הסדר החברתי הישן בחברה החרדית, והאתגר הוא לשמר את הערכים החרדיים המרכזיים במציאות מורכבת. האינטרנט הוא כלי, כלי עוצמתי ששינה את מציאות חיינו. צריך לדעת כיצד להשתמש בו.
סיכום: ההתמודדות החרדית עם האינטרנט
נחזור לנקודת הפתיחה: ההתמודדות החרדית עם האינטרנט. ניתן לסכם כי יש שלש דרכים מרכזיות להתמודדות עם העולם הווירטואלי:
- החרמת האינטרנט וניתוק מלא מהמרחב הווירטואלי;
- שימוש בכלים טכנולוגיים לחסימת מידע והגבלת גלישה;
- ניצול המרחב הווירטואלי לשימושים טובים ומועילים, באמצעות הכוונה וחינוך.
הקהילה החרדית נעזרת היום בשילוב של כל שלש הדרכים, מתוך שימת לב ליתרונות ולחסרונות של כל אחת מהם, ובהתאם לקהל היעד.
הדרך הראשונה של החרמה וניתוק מוחלטים נתמכת כיום על ידי מספר מועט יחסית של רבנים וקהילות. מאידך, גם ה"מקילים" יותר נזהרים לציין בכל הזדמנות שזוהי הדרך המועדפת, והסיבה שהם אינם נוקטים אותה היא אילוצים מעשיים. העיתון "יתד נאמן" מאפשר כיום לפרסם מכירה של מכשירי סמארטפון כשרים לצרכי פרנסה, אך ללא תמונת המכשיר. מוסף חג הפסח של העיתון בשנת תשע"ח יצא בחסות ספק האינטרנט המסונן "אתרוג". לצד זאת, מספר שבועות לאחר מכן התפרסם בעמוד הראשון של העיתון מכתב בחתימת גדולי הרבנים על החובה לנתק כל אפשרות גלישה מהמחשב הביתי. אפשר לומר כי הדרך של התנזרות מוחלטת מגישה אל האינטרנט ננקטת ביתר שאת במוסדות החינוך היסודיים והתיכוניים. התפיסה החינוכית המקובלת כמעט באופן מוחלט בחברה החרדית היא שבקרב בני-נוער אין מקום לכל גישה שהיא לרשת האינטרנט. חרדים רבים המשתמשים בעצמם באינטרנט פתוח או מסונן ימנעו מילדיהם את הגישה לרשת.
הדרך השניה, שימוש בכלים טכנולוגיים לצמצום הסיכון, מופעלת כיום על ידי חברות שונות. חלקן מתמקדות בשירות למחשבים וחלקן ב"סמארטפונים כשרים". הפתרונות שהן מציעות מתחלקים לשתי שיטות עיקריות: מיון הפסול או אישור המותר. ישנה השיטה האוסרת את הכל למעט אתרים מסוימים שאושרו, ויש גישה הממיינת באמצעים שונים את האסור מן המותר. פתרונות אלו מועילים עבור שימושים רבים של רשת האינטרנט, בעיקר החיוניים שבהם. אולם, הם לוקים לעתים בחסר מכמה בחינות. אחת נוגעת לאיכות הסינון. שיטות אלה אינן יכולות לשלוט באופן מוחלט בסינון התכנים, וכן חלקן ניתנות לעקיפה ללא הרבה מאמץ. כן, בכל מה שנוגע לתכנים לא צנועים, שיטות הסינון יעילות יחסית, אך מה בנוגע למידע כתוב? הרבה יותר קשה לסנן ידע ולהחליט מה ראוי לקרוא ומה לא; עובדים זולים בהודו בוודאי אינם יודעים לעשות זאת. חסרון זה מונע מהרבנים לתת להן אישור גורף, אך הוא מונע גם מאנשים הנזקקים לגישה חופשית לידע כתוב לבחור באופציית הסינון. חסרון נוסף המונע ממשתמשים לבחור באופציה זו הוא חוויית המשתמש השלילית לעתים, שכן מערכות הסינון פוגעות בזרימת המידע באופן בלתי נמנע (לעת עתה). סיבות אלה, יחד עם העלות הגבוהה של השירות, גורמים לכך שחרדים רבים בוחרים לצרוך אינטרנט לא-מסונן, כאמור לעיל.
הדרך השלישית, שכמעט ואינה בנמצא במרחב הציבורי, היא שיח חינוכי וערכי סביב האתגר הגדול – מערכי חינוך והדרכה להורים וילדים שיסבירו את היתרונות והחסרונות שבחשיפה לעולם הווירטואלי, ויבהירו כי ניתן להשתמש באינטרנט לצרכים טובים ופחות טובים, תוך הצעת אופק חיובי לשימוש באינטרנט. היעדר שימוש בחלופה זו גורם לכך שאחוזים גבוהים מהציבור החרדי חשופים לתכנים שיש להם השפעה ברורה על אורח חייהם, ללא כלים בסיסיים להתמודד מול האתגרים השונים של גלישה ברשת – לרבות אתגרים של בזבוז זמן ושל התמכרות המשותפים לכל אדם. למעט קולות בודדים של רבנים ואישי ציבור שקוראים לנקוט גם דרך זו, אין כל התארגנות משמעותית בציבור החרדי למשתמש או להורה ומחנך המעוניינים להישיר מבט לאתגר האינטרנט ולנסות לחנך לשימוש ראוי בו.
במה מכובדת זו שבה מתפרסם המאמר היא אולי עדות לתועלת הרבה שניתן להפיק מהעולם הווירטואלי החדש לטובת בנין הקהילה החרדית. שימוש נכון באינטרנט יכול לעזור לנו להנחיל את המורשת היהודית לדורות הבאים בצורה יעילה ואיכותית.
[1] כדברי החפץ חיים במכתבו: "והנה בעונותינו הרבים המציא היצר הרע שהוא השטן תחבולה חדשה להחטיא את אחינו בני ישראל בעוון של ליצנות ולגרום הסתלקות ההשפעה מהעולם, והיא על ידי קריאת העיתונים שנתרבו מאוד בזמנינו שנמצא בהם דברי ליצנות ולשון הרע ורכילות ומחלוקת ודברי כפירה ומינות. ואם לא היו נמצאים קוראים ומקבלים כל כך לזה כי אז לא הדפיסו אותם." (קונטרס מכתבים ותקנות א).
[2] לסקירה של התפתחות העיתונות החרדית בתור תגובה לעיתונות החילונית, ראו במאמרו של ישראל גרובייס, "על דעת המקום ועל דעת הקהל" צריך עיון (א' אייר תשע"ז) (https://goo.gl/pZpQ13).
[3] 'שחור כחול-לבן' זיכרמן 2014.
[4] איגוד המפרסמים בישראל, 1995 .
[5] לופו ומלחי 2011.
[6] דוגמאות למודעות איסור ואזהרה בעניין האינטרנט מובאות אצל בצלאל כהן בבלוג "בתוך עמי"; ראו http://betochami.blogspot.co.il/2018/02/blog-post_26.html.
[7] דוד אסף בבלוג עונ"ש http://onegshabbat.blogspot.co.il/2011/10/blog-post_29.html
[8] מסכת בבא בתרא דף טז.
[9] עיתון המבשר י"א אדר תש"ע 2010.
[10] אבישי בן חיים באתר NRG https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART1/585/042.html
[11] כהן יואל 2013.
[12] שחור כחול-לבן זיכרמן 2014.
[13] יאיר מור, אתר מאקו 2014 https://www.mako.co.il/nexter-cellular/Article-2c6dd2a9f18d341006.htm
[14] ע"פ 8627/14 נתן דבראש דביר נ' מדינת ישראל (14.6.2015).
[15] ראו http://betochami.blogspot.co.il/2018/02/blog-post_26.html
[16] ראו https://www.kikar.co.il/198747.html
[17] שחור כחול-לבן זיכרמן 2014.
[18] ראו http://www.bhol.co.il/111490/%D7%97%D7%A9%D7%99%D7%A4%D7%94-%D7%9E%D7%99-%D7%94%D7%93%D7%A4%D7%99%D7%A1-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%9B%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%A1%D7%99-%D7%9E%D7%A9%D7%97%D7%A7-%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%9E%D7%9B%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%99%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9F.html
[19] התקשורת החרדית 2016 :בין שמרנות למודרניזציה 2016, אוני' אריאל.
[20] https://www.inn.co.il/News/News.aspx/321663
[21] לקריאת המסמך המלא: http://www.bhol.co.il/113184/%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%9A-%D7%9C%D7%94%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%AA-%D7%A2%D7%9D-%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%98-%D7%95%D7%A1%D7%9E%D7%90%D7%A8%D7%98%D7%A4%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%9E%D7%A1%D7%9E%D7%9A-%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%90.html
[22] מרכז העניינים, 2007.7.10.
[23] איגוד האינטרנט הישראלי https://www.isoc.org.il/sts-data/11216
[24] http://pashkevil.co.il/29718/
[25] התקשורת החרדית 2016 :בין שמרנות למודרניזציה 2016, אוני' אריאל, " למעלה מ-100,000 סמארטפונים לא מסוננים במגזר החרדי", כיכר השבת 30.6.2016.
[26] הנתון באדיבות חברת הדיגיטל החרדית webetter.
[27] ראו לדוגמה http://actualic.co.il/איך-הגיעו-עשרות-אלפי-חרדים-לפייסבוק/.
[28] עפ"י 'טכנולוגיה מתורבתת – אינטרנט ופונדמנטליזם דתי' ברזילי וברזילי 2015, https://www.isoc.org.il/internet-il/articles-and-research/magazine/technology-civilized-web-and-religious-fundamentalism#shulaim
[29] ראו הרב ד"ר מיכאל אברהם "אנוסי התבונה"; https://mikyab.net/כתבים/מאמרים/אנוסי-התבונה-על-סגירות-פתיחות-ואינטר/.
[30] דב אייכלר, החברונער'ס שהתראיינו לאמנון לוי: "מתחננים שהתוכנית תיגנז", אקטואליק, 29/11/2017. ראו
[31] ראו באתר din.org.il.
[32] האתר של "קול הלשון", המאפשר הרבצת תורה בקנה מידה עצומים, הוא דוגמה מצוינת לכך.
תמונה: Bigstock
האינטרנט הוא ההמצאה הגדולה והמועילה בהיסטוריה תפסיקו את הנוסטלגיה עם המאה השש עשרה.
החרדים כבר מאתיים שנה נלחמים נכשלים אבל בסוף צועקים ניצחנו נצחנו. תשעים וחמש אחוז מעם ישראל חילוני ברמות שונות בעקבות ה"ניצחונות" על תנועת ההשכלה המהפכה המדעית והציונות, אז קדימה בהצלחה תמשיכו במלחמות. אתם טובים בזה….
אתה בהחלט צודק.
המלחמות העקובות מדם של העסקנים החרדים הם בעצם לא מלחמות דת
אלא מלחמות כת.
המיועדים לשמר את הכח הכיתתי של הקבוצה/הקהילה, ולא לשם שמים להציל נפשות יהודיים מחטא עוון ופשע.
עובדה גמורה היא: שכנקמה על אי תשלומים סדירים לתלמוד תורה, הילד נזרק אחר אי כבוד למוסד שבו הוא יצא ויפרוק עול.
עובדה גמורה היא: שלשם מניעת העבירה, מחטיאים את הרבים ומפיצים עליהם שמועות רעות, פוגעים בפרנסתם, וברוחניותם, מפרקים משפחות, רק בכדי להציג אחר כל המהומה עוד קבלה " ראו מה ארע לפלוני שהחזיק מכשיר"|
זה כל הסיפור. שליטה, כבוד. ומאפייה קרימינלית.
א. מאמר כל כך מפורט ואין התייחסות לנושא העגום של התמכרות לאינטרנט. האינטרנט הוא ממכר, הדברים ידועים ומוכחים במחקרים אקדמיים רבים, ומבחינה זו אין הבדל בין חרדי לחילוני ולשאינו יהודי.
ב. המאמר עומד על ההבדלים בין אמצעי התקשורת והבידור השונים, עיתונים, טלויזיה, סרטי קולנוע, רדיו ואינטרנט. לענ"ד ההבדל החד ביותר בין האינטרנט לבין השאר, הוא היותו אישי, "במסתרים", אם פעם הבושה מנעה הצבת טלויזיה או מינוי לעיתון חילוני, הרי שהיום אפשר להחביא סמארטפון בכיס ולהתחבר דרכו אל כל התוכן (ועוד הרבה מעבר) שיש בעיתונים, בטלויזיה, ברדיו ובקולנוע גם יחד.
ג. בהמשך לב', המאבק היום הוא להציל את היחידים ולא את החברה החרדית. מכיוון שהמאבק מתחולל בתוך ליבו של כל אחד, ולאו דווקא בבמות הציבוריות.
ד. בהמשך לג', כאשר מגיע לתיבת הדואר עיתון, שנכתב, עוצב, הודפס ונשלח בידי מחזיקי סמארטפון, אין משמעות רבה למכתבי הרבנים ולכתבות הדביקות שמנסות לייחצן את לימוד התורה וקיום המצוות. כל אדם בוחר במה שנראה לו לנכון לפי מה שנחשב בעיניו טוב ורע. לא האינטרנט ולא יתד נאמן משפיעים על הבחירה, אלא ליבו של האדם. אמנם לב האדם מושפע מהמדיה, וכאן הבחירה שלו למה בדיוק להיחשף.
א. התיאור של הניתוק הטוטאלי מהעולם מתאים לתקופה של לפני 20-30 שנה, לא של לפני 45-50 שנה.
ב. הקביעה שבעבר התמודדו בהצלחה עם העולם החיצוני והתקשורת כמובן שאינה נכונה עובדתית. די בעובדה שבכמעט כל נקודה בה הגיעה ברוסיה תחנת רכבת וממילא זרם עיתונים נוצר טפטוף או זרם חילוני והיו שקראו לרכבת ע"ש הכפירה.
ג. המחבר מבין (וכותב) כי בעיה מרכזית באינטרנט [להערכתי אצל הגדולים ועסקניהם זו הבעיה המרכזית] הינה אפשרות ההצצה מהחלון לחצרם של ה"גדולים" וההשפעה השלילית הברורה על ההילה שלהם. אבל בעיה זו מוצנעת בדברי ה"גדולים" עצמם וה"פתרונות" אינם מתייחסים לה, ומצד שני ברור שהפתרונות יתייחסו לנושא זה. איני בקי בעולם הסינון אבל מובטחני שתכנות הסינון שאינן מבית יוצר "סרוג" מסננות רעיונות ולא רק ענייני צניעות ו"נקיון תרבותי". בדרך כלל שיטת "אישור המותר" שהוזכרה היא, ברובה, צנזורה מחשבתית ברמה המזכירה את הצנזורה ברוסיה בימי סטאלין.
ד. מעבר לכך – מהו "נקיון תרבותי"? קשת הדעות יכולה להיות רחבה ביותר, החל מסינון מצמצם (סדרות TV וסרטי בידור) וכלה בסינון מרחיב (אתרי מדע וידע).
ה. יצויין כי חלק מההשפעות הן ברוכות. לדוגמה, צויין כי הציבור יכול להתחיל להבין ישירות איך הוא מצטייר בעיני שאר העולם ולא דרך משקפי "יתד".
הנחות היסוד של המאמר, המצביעות על ניתוק מוחלט בעבר מההוויה שמחוץ לציבור החרדי, כעובדה היסטורית – לא מדוייקות.
בדור שעם קום המדינה, שרובו כמובן לא הורכב מאברכים שלא היו בכלל בנמצא, אנשי היישוב החדש, קראו שמעו וצרכו מדיה כללית.
דבר זה לא סתר את חינוך הילדים בדרך חרדית – ולראיה הדור השני שממנו הושתתה חברת הלומדים.
בסוף המאמר, מציג הכותב הנכבד '3 דרכים קיימות להתמודדות עם האינטרנט'. ברשותכם 2 הערות.
1. לא ברור מדוע משתדל הכותב לדחות כ"כ את האפשרות הראלית לאינטרנט מסונן. ואתן כמה דוגמאות:
א. הוא בוחר להתמקד בשירותי ביזאריים המשתמשים באנשים מהודו ומתעלם מהחברה הגדולה בתחום (גם במגזר
הדתי).
ב. הוא מניח שיש סרבול או אי נוחות בשימוש במערכות אלו למרות שהדבר (שוב למעט חברות שוליות וביזריות) אינו
נכון!
ג. גם העובדה שלפרטיים שוליים בהרבה בכתבה צוינו מקורות, ואילו את הקטע הזה הוא מציג כאקסיומה, מעוררת
לטעמי תמיהה.
ד. ה'עלות הגבוהה' שעליה הוא מדבר מסתכמת ב30-40 ש"ח לחודש לכל הבית. סכום מיזערי לכל הדעות.
ה. ולבסוף הוא משתמש ב'טיעונים אלו' כדי להסביר מדוע ישנם חרדים שבוחרים להשתמש באינטרנט פרוץ, כאילו
שזה עניין טכני ולא אנטי-תזה של כל המאמר שהרגע הוציא מתחת ידו. (אכן גם במאמר עצמו, הוא הזכיר ברמז בלבד
את הבעיה עם החומרים הפורנוגרפיים והצא'ט, כאילו שזו לא הבעיה העיקרית היחידה).
2. איני יודע לאיזו יישור מבט מתכוון הכותב ב'אפשרות השלישית'. מדבריו נראה קצת שהוא מציע לציבור להשתמש באינטרנט חופשי, תוך 'חינוך' שלדבריו 'ימנע' את ההתמכרות והבעיות מסוג זה. אם אכן זו ה'אפשרות' המוצגת, יסלח כותב המאמר על השורות החריפות העומדות לבוא:
האם מחנך הוא, או בעל משנה חינוכית-תורנית כזו שגם עובדת בחיי היום יום?!
האם מתיימר הוא להיקרא 'חרדי' שעה שהוא מציע לציבור (או לכהפ"כ מציג כאפשרות ריאלית) אינטרנט ללא חסימה שנאסר ע"י כלל הרבנים בכלל המגזרים, ובודאי שלא הומלץ לבני נוער!!!.
ולבסוף, גוף המאמר עסק בבעיות שונות (אם כי משניות כאמור) של האינטרנט, כשהכוונה גם למבוגרים. התייחסות לזה לא ראיתי באופציה השלישית, מה שמעורר תמיהה על המאמר, ולא נעים לומר, אבל גם על הכותב ומטרותיו.
א. הוא בהחלט התייחס לאופציות הסינון
ב. האם כבודו זקוק לאינטרנט לצרכי עבודה רציפה? כי אם כן היה מגלה מהר מאוד שאופציות הסינון הקיימות בהחלט מאטות ומאוד מסרבלות את השימוש הטכני.
ג. לא הבנתי את מקור הביקורת בסוף? האם לאדם שאינו מחנך קיים איסור להביע את דעתו?? ומדוע שלא ייקרא חרדי? לכבודו יש בעלות על הכינוי חרדי או על הקריטריונים להכללה?
ד. בהחלט צודק כותב המאמר שהחרדים שנכנסים לרשתץ אינם מצוידים בכלים מתאימים שיעזרו להם להבדיל בין טוב לרע ולבצע תוכו אכל וקליפתו זרק, החשיבה הדיכוטומית הזו של הכל או לא כלום הרבה חללים הפילה
מאמר עמוק ומקיף
סוקר באופן אובייקטיבי ומפוקח את התופעה, המשמעויות והגורמים
מעבר לשורה הכתובה, הלמידה משמעותית בעיני מהיכרותי המעמיקה עם כותב השורות. אישיות עמוקה, חכמה ורגישה ומאוד לא שגרתית
הערה: אתר אינטרנט שמופיעות בו תמונות נשים איננו יכול להיקרא אתר חרדי
סקירה כרונולוגית מלאת שגיאות וחסרת בוטום ליין.
ציפינו ליותר.
מאמר יפה שמקיף את נושא האינטרנט
יחד עם זה לא הצלחתי ממש להבין על איזה חינוך מדבר הכותב בהצעתו השלישית.
האם ניתן לאנשים אפשרות לצפות בכל הסרטים התוכניות הפורומים ואתרי הכפירה למיניהם ונסביר להם לעשות בזה שימוש חיובי?
למיטב ידיעתי עם הצרות שיש לנו בחינוך אנו לא מצליחים להתמודד ואיך נתמודד עם איום שכזה?
אא"כ כוונת הכותב שנמשיך את המלחמה באינטרנט אך יחד עם זאת ניתן גם את חינוך זה
אלא שזה קצת מסובך איך אוסרים דבר באיסור מוחלט כיאה לדבר גרוע שכזה ויחד עם זה מחנכים על הטוב שאפשר לעשות בזה כשזה לא יחליש לגמרי את עוצמת המאבק.
אני התחברתי למה שהכותב הביא על הסכנה בעירוב עם התרבות הכללית ועוד אך לדעתי יש מקום לפרט יותר את האיומים הקיומיים הספציפיים שיש באתרי הפורנו ובאתרי הכפירה שלמי שיש תאווה להיכנס אליהם [לפורנו כמעט לכולם ולכפירה לאנשים בעלי אופי חושב] יש קושי הזוי להימנע מכך
יש להסביר פה למה שאנו לא נחנך את ילדינו בחינוך שהאינטרנט הוא כמו שואה ואסור בתכלית האיסור ויחד עם זה נאפשר בדלת האחורית בתור "בלית ברירה" חסימות, גם אם לא נצליח לגמרי למנוע את כולם עדיין בטוח שנמנע הרבה יותר מחשיפה מאשר אם לא נילחם ולא נהפוך אותו לסדין אדום
ואם יש קושי מסוים במסונן עדיין אם כולם יתאגדו ויתייחסו לזה כאיום הקריטי ביותר על היהדות ונעביר את המסר בהתאם נצליח לגרום לרבים להמשיך להשתמש באינטרנט חסום
כמו"כ יש את ההצעה שבכל שכונה יהיו חנויות אינטרנט בהם יהיה אינטרנט חסום ומי שרוצה להשתמש בו יבוא לשם אך לא יחזיקו בביתו וכך הצורך שיש בזה יבוא על מקומו בלי להכניס את זה לבתים
קראתי את המאמרים בנושא האינטרנט ומתפלא אני על המערכת מדוע על נושא כזה הביאו רק מאמרים של אלו המצדדים כמה המלחמה הנהוגה בציבור החרדי נגד האינטרנט איננה נכונה
אם אתם מגזין הגות ודעות "חרדי" ואתם מעלים כזה נושא היה מתבקש שתביא חלק מהמאמרים שישקפו את החרדיות השמרנית הקלאסית שנאבקת בו ומנסה לא להכניסו לבתים כלל
אם זה היה מיעוט חרדים הייתי מבין אותכם אבל כשזה עמדת רוב המיינסטרים החרדי וזו עמדת ההנהגה כמעט בכל החוגים מתבקש שלפחות מישהו אחד יביע אותה במאמרים ולא תביאו רק מאמרים המסבירים כמה היא לא נכונה ולא מציאותית
הדבר נותן תחושה שיש פה למישהו מגמה במאמרים אלו או שפשוט זה סוג הציבור והכותבים במגזין מה שמפריע לו להיות מגזין המשקף הדן בנושאים החרדים ממכלול ההיבטים החרדיים