החברה החרדית מתקשה להתמודד עם מורכבויות. הספרות החרדית, כמו גם ההתנהלות החברתית, מציגות תמונת עולם של שחור ולבן. אבל העולם האמיתי בהחלט מורכב, ויש צימאון פנימי גם בחברה החרדית לספרות המציגה מורכבות זו. על הספרות החרדית להשמיע את קולה של האמת המורכבת.

א' תמוז תשע"ז

 

את ספרי "מקימי" כתבתי מתוך תקוה שאף חרדי לא יקרא אותו. עשיתי כל מה שיכולתי. החל מבחירה מושכלת בהוצאה חילונית, דרך כריכת הספר שעליו מצולמת אשה, כדי שאף צדיק לא יתבלבל ויחשוב שמדובר בדברי תורה, וכלה בוויכוחים עם חרדים בדוכני שבוע הספר שזה לא בשבילם בשום אופן. במחשבה לאחור, יתכן שלו הייתי יודעת מראש כמה פרוצה הגדר, הייתי גודרת את עצמי עוד יותר. אבל את הנעשה אין להשיב, ואני פרסמתי רומן שעוסק בתהליך של תשובה מתוך עיניים חילוניות, ואינו עומד בשום קריטריון של אף ועדה רוחנית.

שמעתי דברים כמו "אין מה לקרוא". כלומר, לא שאין. יש ספרות חרדית, ובשפע. אבל אין בה אמיתות מחוספסות שהן נחלת בני האדם האמתיים בדור המבולבל שלנו

הנה לכם תמימות של בעלת תשובה. חשבתי שחרדים קוראים רק ספרים עם הסכמות. אלא שטעיתי, טעיתי בגדול. ספרי הגיע לעשרות אלפי חרדים. הוא הסתובב בתוך שקיות שחורות והוחבא במגירות של גרביים בבתי אדמו"רים. אלפי קוראים כתבו לי והתוודו בפני וידויים המעידים על מצוקה, על בדידות תרבותית, על תחושה של גטו שאי אפשר לקבל את גדרותיו בשוויון נפש. שמעתי דברים כמו "אין מה לקרוא". כלומר, לא שאין. יש ספרות חרדית, ובשפע. אבל אין בה אמיתות מחוספסות שהן נחלת בני האדם האמתיים בדור המבולבל שלנו.

***

ארכו לי חמש עשרה שנה להבין שנכשלתי בלהיות חרדית. חמש עשרה שנה של נסיונות על נסיונות להיות כמו. אבל בדיוק כמו. חמש עשרה שנה של חלומות תמימים להשתייך, לרכוש את המיומנויות הנדרשות, לעמוד בסטנדרטים הגבוהים, להתלבש יותר צנוע ממה שצריך, לגור בתוככי השכונות הנכונות, לצמצם את היחסים עם המשפחה החילונית ליחסי מעבדה שבהם העין פקוחה תמיד והסנקציה היא עניין שבשגרה.

חמש עשרה שנה לקח לבעלי ולי לנשום עמוק, ולהעז להגיד את המילים בקול רם: אנחנו לא מצליחים במשימה שלקחנו על עצמנו. אנחנו נשארים אנחנו מבפנים, ומבחוץ אנחנו עוטפים את עצמנו בשכבה ועוד שכבה של יראת שמים שהיא כולה חיקוי.

כשהגיע המשבר, כשהבנתי שכיוונתי למקום שאין לי סיכוי אמתי להשתייך אליו, הוא לא היה פשוט. האופציה החרדית המחמירה היתה הפירוש היחידי שלי לחיי אמונה. ולא רק שלי אלא של רוב רובם של בעלי התשובה לפני עשרים שנה. כצפיפות ה"דנייר" בגרביים, כך מידת "ברכת שמים". ככל שארבה סייגים וגדרות, ככל שאמית את עצמי יותר באהלה של תורה, כך העולם הבא שלי יצבור נקודות, כמו בויזה. המסר בסמינרים להחזרה בתשובה היה ברור: בוא אלינו, האמת לאמתה נמצאת אצלנו. רק דלג ממגזר למגזר, ותהיה צדיק ברגע קריטי של "ובחרת בחיים".

המסר בסמינרים להחזרה בתשובה היה ברור: בוא אלינו, האמת לאמתה נמצאת אצלנו. רק דלג ממגזר למגזר, ותהיה צדיק ברגע קריטי של "ובחרת בחיים"

היום אני יודעת ששיחקתי דמקה, אבל הקדוש ברוך הוא משחק שחמט… הוא רואה מהלכים קדימה אחורה ולעומק בזמן. התכנית שלו לגאולה אולי מעט יותר מורכבת ממה שהשכל האנושי הקטן שלי יכול לתפוס. אין דרך אחרת לא ליפול מהכשלונות שלך, חוץ מאשר לעצום עיניים ולהאמין ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". ואכן, היום, אף שאנחנו נמצאים בעיצומו של התהליך, אני זוכה מדי פעם גם להציץ ולראות שהתכנית האלוקית מוצלחת ורחבה יותר משל כל ארגון קירוב רחוקים.

אבל את תחושת הכישלון אני זוכרת; את הבטן המלאה; את הזעם; את חוסר האונים ואת הפחד להתחיל שוב הכל מהתחלה, לטרוף את הקלפים כמו רבי עקיבא אחרי המגפה, ולעשות מעשה אמיץ של "משנה מקום משנה מזל", לנסות לעשות מה שרבי נחמן מברסלב קורא לו "תשובה על תשובה". להתחיל שוב מאפס ולהבין כי גם חוסר ההצלחה שלנו הוא בוודאי לטובה, גם הוא רצון השם.

כבר לפני 15 שנה, כשלא הצלחנו למצוא מוסד חינוכי שיתאים לבן שלנו, נדחק בעלי לפינה ש"הכריחה" אותו כביכול להקים תלמוד תורה. מוסד שיקבל אותנו מלכתחילה, פשוט כי אנחנו נשב בהנהלה שלו. הילדים שלי מזמן לא לומדים שם, אבל מאות ילדים של בעלי תשובה לומדים גם לומדים. גם הצעד ההוא של להקים תלמוד תורה חרדי נראה היום בעיני כמעשה מהוסס. לא לקחנו לעצמנו חירות לברוא פלטפורמה שתתאים לנו, אבל הקמנו חיקוי טוב עבור ילדינו. על הבסיס המבוהל שלנו, באו מאז עשרות מוסדות חינוך חצי אלטרנטיביים ולקחו את החירות לבחור עבור ילדינו עוד כמה צעדים קדימה. אין ברירה. המורכבות יוצרת צרכים מורכבים, והצורך הוא אבי כל המצאה.

הכישלון האישי שלי הוליד תובנה שתחילתה יאוש ואחריתה חיזוק באמונה. או במילים אחרות, אם אינני מצליחה למצוא לי חיים בתוך המחנה, ארחיב את גבולות המחנה עד שאמצא לי מקום שבו אוכל לחיות בשלום גם עם עצמי וגם עם אלוקי, בלי שהאחד יכחיש את חברו.

איך הבנו שנכשלנו? כרגיל. דרך המראה הכל כך כואבת. המראה הכי כואבת: דרך הילדים. אנחנו אולי האמנו לעצמנו, והצלחנו פה ושם לשטות גם בשכנים, אבל הילדים שלנו לא האמינו לנו

איך הבנו שנכשלנו? כרגיל. דרך המראה הכל כך כואבת. המראה הכי כואבת: דרך הילדים. אנחנו אולי האמנו לעצמנו, והצלחנו פה ושם לשטות גם בשכנים, אבל הילדים שלנו לא האמינו לנו. הם לא קנו את העולם שסידרנו להם. הם לא השתלבו, ומעבר לכך – התעקשו שלא להשתלב. דרכם הבנתי כי המטריה שמעניקה החברה החרדית למי שמקבל על עצמו את ההשתייכות אליה, לא מצליחה להגן עלי ועל ילדי. זו עובדה. וכך קיבלתי את הסטטוס הכי משונה בעולם. נפלתי בקפל בין המגזרים. לא הייתי שייכת לשום מקום.

אין בי כעס על החברה החרדית. היא מבחינתי מה שהיא. עובדה קיימת. יש לה הבעיות שלה, וגם הן יאלצו להיפתר בדרך אל הגאולה. האבולוציה של האמונה, כך אני מקווה, לא תפסח על בני ברק. אם כבר עולה בי ביקורת, היא ביקורת עצמית. איך אני האמנתי שאפשר באמת להשתייך בשלמות תוך דור אחד. הרי כל הגירה אורכת לפחות שלושה דורות ומכניסה את כל שלושת הדורות לתהליך שינוי כואב. רק עם הזמן הפנמתי עד כמה אנחנו מהגרים, ועד כמה השפה החרדית היא שפה קשה.

ידיעה זאת הניעה שלל פעולות בכל תחומי החיים של המשפחה שלנו, ובעיקר בתחום חינוך הילדים. היא אף היתה זו שגרמה לי לפנות אל הכתיבה. מצוידת בתובנה החדשה על מקומי בחברה פניתי החוצה, אל עולם הספרות הכללית. לקחתי לעצמי חירויות שאינן נחלתן של כותבות חרדיות. שני הרומנים שפרסמתי לא עמדו בשום קריטריון של שום ועדה רוחנית – שניהם ראו אור בהוצאת "עם עובד". הגדרתי אותם ספרים שאינם מיועדים פנימה, אלא החוצה. מקומם היה בעולם שממנו באתי, לא בזה שאליו נכנסתי.

לא כך היה גורלם. עם הזמן גיליתי כי הצימאון לספר כמו "מקימי" בתוך העולם החרדי, גדול כנראה עוד יותר מזה של העולם החילוני. ולמדתי פרק על הספרות החרדית.

***

הספרות החרדית אינה עונה על הצורך הפנימי של הקורא לשמוע אמת. דרך הקוראים החרדים שלי נחשפתי לגעגוע העמוק לשמוע את קולה של האמת הבלתי מסונתזת, הבלתי מצונזרת, הכל כך לא פוטוגנית. התגובות ל"מקימי" ואחריו גם לספר "שירה גאולה" שיצא לפני שנה, היו מפתיעות בעוצמתן. שני ספרים, האחד עוסק באהבה ובאמונה והשני עוסק בנוער נושר ובאמונה. שניהם לא פוליטיקלי קורקט. שניהם מביאים קול שכל כך הרבה אנשים מחכים שיישמע. קולם של הרודפים אחרי חוקיך, וקולם של הבורחים מאותם חוקים עצמם. בעיות שקיימות בכל בית חרדי. בעיות שכמעט ואינן מטופלות.

אם הספרות החרדית לא תצליח לענות על הצרכים הפנימיים האלה של הקוראים שלה, היא תפסיד אותם לטובת כותבים אחרים שמביאים עומק ומורכבות, וביחד אתם גם רוח מעבר לגדר

אם הספרות החרדית לא תצליח לענות על הצרכים הפנימיים האלה של הקוראים שלה, היא תפסיד אותם לטובת כותבים אחרים שמביאים עומק ומורכבות, וביחד אתם גם רוח מעבר לגדר. החברה החרדית הפסידה בשנים האחרונות את המונופול שהיה לה על עולם התשובה, מאותה סיבה ממש: חוסר יכולת ואף חוסר רצון להתמודד עם מורכבויות, עם מציאות שאינה שחור-לבן, עם עולמות שבורים המבקשים את תיקונם ומקלקלים הרבה בדרך אל התיקון. אני לא דואגת לבעלי התשובה. הם סוללים דרך. אני כן חושבת לעתים ביני לביני כמה קשה הניסיון של חרדי גלאט. ואני לא יכולה שלא לשאול את עצמי, מה יהיה גורלם של כל אותם נכשלים שנכשלים מבפנים, בתוך הגדר? מי ישמיע את קולם? מי יכתוב את סיפור התשובה של יהודי חרדי שעובר דרך הפרוזדור של העולם הזה ולא נשאר נקי מנזקי הזמן והמרחב? כי גם הקול הזה צריך שיישמע בעולם.

פתרון אין לי, אבל האבחנה חייבת להיעשות. תם זמנן של הגדרות. הגיע הזמן לחשוב לעומק, לייצר גדר פנימית, להביא את עצמנו ואת ילדינו להתמודד ולא להעלים עין. המציאות משתנה. הרשתות החברתיות הפילו משטרים במצרים ובלוב. האם הגיוני לחשוב שבני ברק חסינה נגד השפעתן? האם סביר להניח שהן לא יחדרו את הגדר הבלתי נראית והעדינה שמקיפה את מה שמותר, ומבדילה אותו ממה שאסור? מי שצמא, מתמקד פחות בכשר, והולך להרוות את צמאונו מבורות אחרים. אין כיום שום גדר שתוכל לעצור אותו.

פתרון אין לי, אבל האבחנה חייבת להיעשות. תם זמנן של הגדרות. הגיע הזמן לחשוב לעומק, לייצר גדר פנימית, להביא את עצמנו ואת ילדינו להתמודד ולא להעלים עין

תפקידה של הספרות הוא גדול וכפול. כפי שפתחה רותי קפלר, היא מצד אחד ראי המציאות, ומהצד השני היא יוצרת מציאות. במיטבה היא יכולה להוציא לאור את המאבק הפרטי שלנו המתנהל במחשכים. אבל ספרות טובה אינה כלי תעמולה בידיו של איש. היא שליחה נאמנה של הזכות לבחור באומץ את חייך בלי להתחבא. אי אפשר לאלף אותה לאורך זמן. לא את הכותבים אותה, ולא את הקוראים אותה. אי אפשר. תחסום כאן, היא תפרוץ שם. תגדור למטה, היא תשלח ענפים מלמעלה. ולכן קולה של האמת ראוי שיישמע מתוך המחנה עצמו. כל ביקורת חיצונית איננה רלוונטית. הסופרים והסופרות החרדים יאלצו להרים את הכפפה ולהיענות לאתגר. חלקם, כך נדמה, כבר החלו בתהליך.

האתגר הזה, להגיד אמת בלי להחריב את העולם, עומד לנגד עיני כשאני כותבת. אני מתפללת לגדר פנימית. מתפללת לדעת להבחין בין טוב לרע. מתפללת לאחריות ציבורית וחברתית עדינה שתגיע מהנשמה שלי ולא משום ועדה רוחנית. ומתפללת לא לחטוא בכתיבתי למורכבות של העולם שהקדוש ברוך הוא ברא. והוא ברא אותו מורכב. מורכב מורכב מורכב. מורכב לחיות בעולם הזה בלי להחריב אותו, ומורכב לכתוב אותו בלי להחריב אותו. הדחף לכתוב אותו כהווייתו הוא פיתוי שאף כותב, בפרט אם הוא גם אמן, לא יוכל לעמוד בו לנצח.

 

תמונה ראשית: Bigstock

26 תגובות על “לא רק שחור לבן

  • רק הרהור קטן.
    האם יתכן שהכישלון שדיין מתארת קשור לזרם אליו הם בחרו להשתייך, כלומר ברסלב? הרי ברור לכולנו שברסלב והחרדיות זה לא שילוב טבעי במיוחד. מהניסיון שלי כבן להורים חוזרים בתשובה דוברי אנגלית אני יכול לספר שהשתלבנו לגמרי בסדר מבחינת מוסדות הלימוד, הצעות השידוכים וכדומה. אמנם, אני בחרתי ללכת לאוניברסיטה אחרי 8 שנים בישיבה גבוהה אבל זה קשור יותר לחינוך לפתיחות מצד ההורים שודאי קשור גם לעברם. החברה מסביב ממש לא דחפה אותי לכיוון זה, להיפך.

  • כמה שהמאמר שלך יפה אמיתי ונוקב יש בו רגעים של יאוש ורגעים של תקוה
    אני חרדי מבטן ולידה שייך לישיבות ליטאיות ואני לא 'פנאט' קראתי את מקימי לפני עשר שנים קצת אחרי שאשתי קראה אותו מה שתפס אותי זה זה לא הרומן אלא זה שבכיתם חזק בקבר של רבי נחמן, מה שקרא לי לפני בערך שלוש שנים ולעוד כל מיני…
    אני נולדתי בתוך זיוף אבל אין לי משברים, לא דכאונות ולא כלום אני לא סופר את המערכות בטח לא את הועדות הרוחניות אני מחפש את האמת כי זה העבודה של כל יהודי באשר הוא,
    אבל המגרש בו אני נמצא בציבור החרדי הוא עדיין המועדף ביותר בעולמנו!
    לא בתל אביב ולא בשום מקום אחר. אני מסכים שהציבור החרדי הפסיד את בעלי התשובה אבל זה רצון שמים בסוף נראה [וכבר אפשר להתחיל לראות] שזה נהיה ציבור שיכול להשתייך לעצמו ולהיות חברה עצמאית. הדור השני והשלישי של בעלי התשובה שלא נשר יהיה מגרש טוב גם כן אולי יותר אמיתי מהציבור החרדי הישן. בכלל חלק מהגאולה האישית זה דוקא בתוך כל כך הרבה קבוצות ותתי קבוצות גדרות וחסימות ותיוגים למצא את האמת בעצמך ולעבוד את ה' לא לפי צבע הכיפה או שטות אחרת. חזקי ואמצי תמשיכי להיות 'את' לעשות את מה שאת מאמינה ולא לחיות את החברה אפי' תהיה חיובית אשר תהיה.

  • לא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם את העריות בפרהסיה. כיום לא רוצים להתיר את העריות בפרהסיה אבל רוצים גם רוצים להתיר את התרבות החילונית המערבית והארופאית גם יחד. כי שחור זה יותר מידי חונק… וכי רק תורה ועבודת ה' זה העיקר בחיים?! ומכאן נופלים כל החלשים למיניהם. אז שלא יספרו סיפורים. יש המון בעלי תשובה שמשתלבים ואם יש ילד שלא משתלב אז אפשר למצוא לו פתרון אבל להפוך את כל המשפחה בגלל זה – נשמע תלוש ולא מחזיק מעמד. הלואי ואני טועה

    • טועה בגדול.
      אל תגיד "אני מקווה שאני לא טועה"
      אל תקווה. אם אתה מרגיש טוב עם עצמך מעולה.
      לדעתי האידיאלוגיה החרדית מתפוצצת לה בפנים. ולא מהבעלי תשובה אלא מהבתים הכי "הרדקורים" שיש. עיין "חרדים החדשים" וכו …
      יש עוד המון שלא דובר בחברה החרדית. וזו רק ההתחלה.

  • נועה יקרה, איך אפשר לשלוח לך מסר אישי?

  • והאמת נעדרת. והמשחק חוגג. כתבת מדויק.

  • לדעתי הבעיה היא ברסלב, בעלי תשובה נגררים לברסלב משום מה. אבל הם חייבים לדעת, ברסלב אינה היהדות האותנטית ההיסטורית. תנועת החסידות החלה רק לפני כ 200 שנה, אבל בכל זאת החסידות הקלאסית עדיין מחוברת ליהדות האותנטית ההיסטורית. אבל ברסלב זה לא זה, יש שם פולחן מוגזם לאדם, עיסוק אובססיבי בברב שלהם, עד כדי כך שיש רבנים הסבורים שברסלב זה כעין ע"ז, כן עד כדי כך, זה לא המקום להכנס לזה.
    שוב ברסלב זה לא היהדות לא של התנאים, לא של האמוראים, לא של הרמב"ם, לא של הרשב"א והרא"ש, ולא של רי יוסף קארו בעל השו"ע, זו יהדות אחרת. חבל שהתמימות של בעלי התשובה לוקחת אותם למחוזות אלו.

    • הרשה לי לגחך. כאילו שיש דבר כזה 'היהדות האותנטית', או שהיהדות של הרמב"ם זהה ליהדות של התנאים והאמוראים.
      ממליץ להיפרד מהאגדות ולסגל הסתכלות בוגרת על ההיסטוריה של היהדות.
      ובלי קשר, ברסלב בעייתית. מאד.

    • אתה לא יודע מדוע בעלי תשובה נגררים לברסלב "משום מה", כלשונך. משמע, אינך יודע מה זה ברסלב, וכבר אתה יודע לפסול אותה, עד כדי כך שאתה משווה אותה לעבודה זרה רח"ל. אז קודם כל תקרא ספר אחד או שניים מחסידות ברסלב, כמו למשל את הספר 'השתפכות הנפש' ואז תבוא ותביע את דעתך על ברסלב מתוך היכרות אישית. אבל סתם כך להפריח שברסלב איננה היהדות האותנטית – במטותא ממך, זה לא רציני.

    • זלזול מגעיל.
      אני לא ברסלב. אבל מה שכתבת דוחה.
      ברור לי שלא קראת ספר הגות אחד (.) של ברסלב (גם אני לא) ואתה שופט חיצונית ומסתכל רק על השוליים הרעשניים והריקים.
      אגב, בדיוק ככה חילונים שופטים אותך.

  • שלום נועה
    ק9ראתי בעניין ובכאב את המאמר,אני באה ממשפחה חרדית ומצאתי את מקומי בציונות הדתית, בהקמת קרית ארבע ועכשיו בגוש עציון.
    אני מרגישה פספוס בשבילכם ובשבילנו על כך שלא ניסיתם את דרככם בצי ור הדתי לאומי,או חרדלי
    נראה לי שחלק גדול מהבעיות שהיו לכם עם הצבור החרדי היו מוצאות את תיקונן
    נראה לי ששני הצדדים היו נשכרים,ואולח עוד לא מאןחר וניתן ליצור קשר כזה?

    • אני ממשפחה חרדית במקור וכיום מתנחל סרוג מבית אל.
      שיניתי השקפה אך לא מנטליות.
      יש בי הרבה מהחרדיות ולכן אני שונה מהציבור באזור שלי.
      לדוגמא- אירועים נפרדים. ואני לא מתרגש מאלו שמנסים לומר שיש שינויים בעולם והרי כו לם עובדים יחד וכו'.
      אך, הסגירות המחשבתית במגזר החרדי, שלא מוכנים אפילו לשמוע מישהו מציבור אחר, ולא רק בהשקפה (לשמוע שיעור בגמרא מהרב ליכטנשטיין זצ"ל מישיבת הגוש), בעוד שהמגזר השני כן מפגיש בין הציבורים- כל זה גורם לי לחשוב מי אמר שהצדק איתי ולא איתם?! זה שהמשגיח אומר והרב הזה אומר?! אולי הצד השני צודק כי גם לו יש רבנים.
      אה, אבל הם לא שווים מול הרב X שלנו! אז לכן הם לא שווים…

      בקיצור- צריך ליזום מפגשים, ולראות איך אפשר ללמוד ולקחת מכל ציבור את האמת הנכונה שקיימת בו.

  • לא ברור לי למה יש בעלי תשובה שמנסים בכוח להשתייך לאיזה חוג ספציפי בעולם החרדי.
    דווקא לבעל תשובה יש את היכולת להתרכז בעיקר ולא בטפל..

    תהיה יהודי טוב, טוב לשמים וטוב לבריות, אל תקל יותר מדי ואל תחמיר יותר מדי ..

    ובנוגע לחרדים, הם גם צריכים לחזור בתשובה..

  • כתבת מקסים ומדויק! הקול שלך כל כך חשוב וכל כך אמיתי ונוגע, במורכבות הבלתי מטושטשת שהוא מביא איתו.

  • בואו נתחיל מהסוף. נועה ירון מסיימת את תגובתה למאמר של רותי קפלר בקטע שמגלה לדעתי אל כל האמת:
    "מורכב לחיות בעולם הזה בלי להחריב אותו, ומורכב לכתוב אותו בלי להחריב אותו. הדחף לכתוב אותו כהווייתו הוא פיתוי שאף כותב, בפרט אם הוא גם אמן, לא יוכל לעמוד בו לנצח".
    אז על מה כל הנאומים חוצבי הלהבות על האמת המחוספסת שלא באה לידי ביטוי בכתיבה החרדית? הנה הסיבה העיקרית לצורך העמוק בכתיבה חופשית: הדחף לכתוב על דברים שלא מקובל לכתוב עליהם בחברה החרדית, הוא פיתוי שאף כותב לא יכול לעמוד בו.
    אני, בניגוד לשאר הכותבים כאן, מבוגר קצת, עם רקורד רב שנים בעיתונות החרדית. אז אולי הרטרוספקטיבה שלי יכולה לעזור כאן למישהו להבין יותר את המורכבות של הכתיבה החרדית.
    בין השאר הייתי מבקר רוחני במשך שנים בשבועון חרדי נחשב. לא אגיד ששבעתי נחת מהביקורת שלי עצמי, אבל הייתי חייב ליישר קו עם העיתונים הוותיקים, קרי 'המודיע' ו'יתד', ולכן נאלצתי לקצץ פעמים רבות בבשר החי ולעצבן כותבים ובעיקר כותבות שלא היו מסוגלות להבין 'מה מפריע לגברים האלה'?…
    אז ככה, להגיד שהצנזורה בעיתונות החרדית היא לא דבר טוב, אני לא יכול, כי הלשון הנקיה היא ערך חשוב מבחינה יהודית. אבל כפי שרמזתי למעלה, סבלתי מהקודים המקובלים בעיתונות החרדית, לא רק תחת הכובע של המבקר העריץ, אלא בעיקר תחת הכובע של הכותב הקטן שחש בדחף בלתי ניתן לריסון לחשוף תחושות בלתי ליגאליות בעליל, אבל לחשוף אותן, לא חשוב איך, העיקר שהמילה הכתובה כבר תוציא אי פעם לאור את התחושות שכל כך חנקתי בקרבי בגלל שלא מקובל לדבר עליהן.
    בלבי ייחלתי כל השנים שהעיתונות החרדית תלך ותיפתח, כדי שאוכל לכתוב ככל העולה על רוחי. עדיין אין חיה כזאת, אבל ככל שנקפו השנים ראיתי שמה שהיה אסור לכתוב לפני שנים, הפך להיות מותר אחרי שנים. הווי אומר שיחסית לפעם אפשר לכתוב היום, בשבועונים לפחות, די בחופשיות.
    האם זוהי ברכה? אני חושב שזוהי חרב פיפיות; מצד אחד היצירתיות זקוקה לפתיחות כחמצן לגוף, אך מצד שני החימצון יכול להציף אותנו ברדיקלים חופשיים ולגרום למחלות קשות.
    ולמה? אם כל נערה בת 17 וחצי תכתוב על תחושותיה המחוספסות, או אם אפילו סופר-רב-אמן שבא מן החוץ יתערב בקוד הגנטי החרדי – אני חושב שזה יהרוס את כל החינוך המסורתי. כתיבה לחרדים הינה אחריות שאי אפשר למסור אותה לכל אחד ואחת. ככל שהעולם בכללו מורכב ומורכב, הרי אורח החיים החרדי מורכב הרבה יותר, מעצם היותו יוצא דופן בעולם כה מתירני.
    הכתיבה היא איפוא 'מלאכה גדולה שבמקדש' ולכן היא לא יכולה להיות נתונה לשיקול דעתו של הכותב המחוספס שעלול לחספס ערכים שהם כלל לא מחוספסים, ולהחריב אותם באמת.

  • ברוכה הבאה לעולם של הדתיים לאומיים

  • הבעיה שמצנזרים גם ספרים חרדים.
    מתי ראיתם לאחרונה את ספרי להמן, גם אם העריכה של פרידמן? הרבה לא מחזיקים אותם כי יש שם סיפורי אהבה או מרד נעורים, הגם שלבסוף כולם שבים בתשובה.
    או ספרי נחמנוביץ כמו 'מאזן אימה' או 'השליח מנבצק'? הסיפורים שנכתבים, במיוחד לילדים ולנוער הם הכי 'קיטשים' בעולם. בחור ישיבה מתמיד ולמדן ש'במקרה' נקלע לאזור לא מוכר ושמע מחבלים מתכננים פיגוע ובחסדי ה' הוא מצליח לבטל. איך בחור שאנגלית הוא לא לומד, מצליח להבין ערבית?!
    אני לא מדבר על הקומיקסים שבכלל מציירים לילד מציאות הכי מוזרה בעולם שהאויבים הם חסרי בינה והטובים הם הכי חכמים…

    זה בדיוק כמו שיחות מוסר בישיבה שמתחלקים ל3 חלקים: א. אנחנו הצודקים. ב. האחרים טועים. ג. צריכים להתרחק מכל מי ששונה או חושב לא כמונו.

    הרי בספרות לא יתארו בחור ירא שמים שמקפיד על לימוד תורה וקיום מצוות ויחד עם זאת הוא סוכן מוסד שנשלח לעורף האויב כדי למנוע פיגוע.
    כי יש מוסכמויות ברורות:
    א. צבא זה איסור!
    ב. בחור צריך לשאוף להיות אברך או משמש במשרה רבנית כלשהי
    ג. אנחנו לא פותחים במלחמה אלא רק אם במקרה היא נקלעת לאזורנו אזי ה' יעזור לנו לבטל.

    לכן אין פלא שהציבור מחפש את סיפוריו במחוזות אחרים.

    • כאחד שקורה הכל, אני חייב לומר שאני ממש לא מעוניין שילדי יקראו את ספרי גרשונוביץ. הספרים האלו רוויים באלימות קשה ופנטזיות הזויות שלא עושים שום טוב לנפשו של הילד הקורא.

  • נועה שלום,
    אני מנסה להשוות בין סגנון התגובה שלך לבין סגנונו של חיים ולדר ונדמה לי כי שם נעוץ ההבדל.
    חלק מהזהות של האדם החרדי הממוצע הוא שהוא נושא על גבו את כל כובד המגזר החרדי ומרגיש מייצג אותו לטוב ולרע.
    לכן כשחיים ולדר כותב, הוא לא מביא את החוויה והאמנות שלו כסופר אלא הוא חש כנלחם על הזהות החרדית ולכן זה מרגיש כמו התקפה מתגוננת על צדקת דרכו. כשאת כותבת את דעתך את באמת מביעה את דעתך האישית ואף חושפת לבטים והתמודדויות אישיות מתהליך התשובה. זו באמת לא כתיבה של ספרות חרדית. הסיבה שסופר או סופרת חרדים לא יכתבו על נושאים מסוימים על אף שנושאים אלו מעסיקים אותם, היא בגלל שהם חשים אחריות כוללת למגזר כולו ולכך שישנם הסבורים שיש בנושאים אלו משום הבעייתיות. אמת היא שחלק ניכר מהציבור החרדי מחפש את הכתיבה האישית והאינטימית שנוגעת עמוק בנפש, הוא לעולם לא ימצא אותה בספרות חרדית בת ימינו. טוב עשית בכך שאת מרחיבה את גבולות המגזר, אולי משם תבוא הבשורה – מסופרות וסופרים שלא מתיימרים להציג תפיסה חרדית מושלמת וחפה מבעיות, אלא מאפשרים לקורא להציץ אל נבכי הנפש של היוצר ושלו עצמו.

  • הכל טוב ויפה. באמת יש הרבה חליים ובעיות במגזר החרדי.
    א ב ל, וזה אבל ענק!!!
    לא מצאתי יראת שמיים והקפדה על הלכה במגזרים אחרים. השתתפתי בהמון קורסים, סדנאות ולמודים של הדת" ל, ההלכה שם היא בבחינת ה מ ל צ ה בלבד. החל משירת נשים, כלה בהקפדה על כשרויות מהודרות, והמשך בהלכות צניעות – בלבוש, בשמירת עינים וכד'. לא שאין אנשים נ פ ל א ים שמקפידים, אבל כשיטה, הדגש הוא על בין אדם לחברו, חסד, התנדבות וציונות, וההלכה, שנמתחת ומתרחבת לכל הכוונים, הינה מעין המלצה… זו ההתרשמות שלי, למרות הפנימיות והמעלות הרבות שיש בדת" ל, שהציבור החרדי צריך ללמוד מהם… לכן, למרות החסרונות במגזר החרדי, אני מעדיפה לחנך את ילדי במקום שיראת שמיים היא דבר ראשון!

  • החברה החרדית היא חברה אולטרא שמרנית, יש לזה המון מעלות, וכן גם חסרונות.
    יש לזה הרבה מעלות כי בגדול בצורת חיים הזו נחסכים המון נסיונות, התלבטויות, וכו'
    הרבה יותר קל לשמור על גדרים כשיש להם משקל עצום בעצם זה שהם גדרים,
    למרות שאם יתחילו לחפור על תוקפם מקורם והגיונם, יגלו שהם לא כ"כ מוצדקים, ושיתכן להחליק ולשנות פה ושם.
    החסרונות גם הם ידועים, החל בדברים גדולים כמו אי קבלתם של ציבור בעלי התשובה,
    ועד דברים קטני קטנים כמו אופנים חשמליות, ובתווך ספרות וכדו'.
    אבל כמו שיש פתגם שהשלטון הדמוקרטי הוא צורת משילות גרועה אך כל צורות השלטון האחרות גרועות ממנה,
    כך גם צורת החיים וההווי החרדי, יש בהם המון חסרונות, אבל שאר הדרכים, ולענייננו הוויתור על השמרנות,
    יוליד צורות חיים גרועות הרבה יותר.
    ואם מישהו מתקשה בחשיבה מופשטת שיסתכל על הציבור הדתי לאומי.

  • כדי שעם ישראל יצא לגאולה ולאור גדול, אנחנו זקוקים נואשות למשקפי הלב של בעלי התשובה.
    אלה שבוחנים כל דבר בסימן שאלה, לפעמים נופלים בתמימותם ואז מציבים בפנינו סימן תמיהה.
    כבת לבעלי תשובה שהתערו בחברה החרדית (אבל תמיד רק "כמעט"), אני מודה להם שוב ושוב שנטעו בי את היכולת לא לקחת שום דבר כמובן מאליו.
    הדור הזה, של אמת נעדרת, זקוק לאנשי אמנה שמהם יבנו חורבות ירושלים (גמ' שבת קיט).

    תודה נועה, לכל הכותבים, ולמערכת "צריך עיון", על שאתם מאפשרים התבוננות ותבונה מחדש.
    שנזכה להיות בעלי תשובה, בעלי אמנה ויושר פנימי שאפשר לבנות עליו. לא אמת ששייכת למגזר מסוים, אלא אמת מתוך חיבור ישיר וכנה לרצונו של בורא עולם, בכל צומת מחדש.

  • החברה בישראל היא חלקים מהעם כשכל קבוצה (בהכללה) מתמסרת לערך שהוא יסוד לאומה:
    בני תורה – יראת שמים ודקדוק הלכה
    חסידות – על ערכי הקדושה
    חב"ד – אהבת ישראל
    המזרחי – אהבת ארץ ישראל
    חילונים – על חופש (הבחירה)
    וביחד אנו עם, ממש כמו ארבעת המינים…
    עם השנים החומות נופלות- כולם לומדים מ/נחשפים ל כולם, התחושה היא רעידת אדמה אך בעצם זו התמקמות האברים בתוך גוף האדם (א"י) ו—-לגאולה השלמה!

  • היהדות יפה אבל צריך לדעת לחיות עם התורה כמו שכתוב שהתורה יכולה להחיות ויכולה גם להמית לכן כל אדם דתי זה לא משנה עם חרדי או דתי צריך למצוא לו רב שהוא מרגיש שמח איתו בפרט בעלי תשובה שהולכים מאוד קיצוני בדעתץ

    הרמבם אומר שהדרך האמצעית הכי טובה

    ועוד נקודה חסידי ברסלב יש להם ספרים מאוד יפים אבל אין להם רב שידריך אותם

  • נוע ה יקרה, אני כואבת את השבר הפנימי שאת עוברת וגם על היחס שהביא אותך אליו. אני בהחלט חושבת שיש הרבה מקום להתקדמות ביחס של חרדים לחוזרים בתשובה, ושלא כל החשש מהם נובע מיראת שמים, אלא לא מעט טובל בהתנשאות ובשמרנות גרידא, שלא קשורה ליראת השם אמיתית.
    אבל, קשה גם להתנער מהאחריות ומהאמיתות הכואבות מהצד השני.
    קודם כל, יש מקום לחשש אמיתי מצד החרדים. (עם כל הצער וחוסר האשמה של החוזרים בתשובה, הם חשופים ובעלי מושגים מאד לא שמורים ביחס לחרדים מלידה).
    דבר שני, הילדים שלך לא הראו את האמת שאת אומרת. הם רק הוכיחו שחזרה בתשוב ה היא תהליך מתמשך, שקשה מאד להמשיך ולהיות ירא שמים כאשר חסר לך בסיס איתן, ואין פה גרם אשמה כלפי החוזרים בתשובה שהקריבו הקרבות עצומות, ובודאי עשו מהלכים רוחניים גבוהים יותר מהרבה חרדים, אלא רק תיאור המציאות כמות שהיא. בסוף יש הבדל. לא תמיד, אך הרבה פעמים יראת שמים שחונכו אליה מילדות נספגת ואנחנו בשלים יותר להעניק אותה לדור הבא. זוהי גם אחת מהסיבות של נשירה בדור שני. (כמובן שי שגם השפעה ליחס המתנשא וכו וכו).
    בסופו של דבר, עם כל האמפתיה (בלי ציניות!) וגם הערכה לצעדים שעשיתם הרי ודאי שהסוף מוכיח את אי צדקת טענותיך. העובדה שירדת בשמירת מצוות (וכן שירה בפני גברים באולפן או בטלוויזיה, מפתח צוואר פתוח יותר וכ' היא ירידה בשמירה ע ההלכה. אין כאן קודת ויכוח) מראה שהחזרה היא תהליך מתמדך ודניתן לסגת אחרונה. לא בהכרח שהחרדיות טועה…
    המון הצלחה בחייך האישיים ושתזכי את ונזכה כולנו לראות את קרבת ה' ולירא אותו תמיד!

  • כתבה מצמררת בכנות שלה. יישר כח. מקימי יצירת מופת. שירה גאולה נגע יפה בכאב אם כי עדיין עשה הנחה לעוצמות האמיתיות של התופעה. אני מסכים עם כל מילה שנכתבה ומקווה להיות חלק מהפתרון.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל