מי מעצב את דעת הקהל?

מאמר תגובה ל"על דעת המקום ועל דעת הקהל"

עיתונות בעולם המודרני היא הרבה יותר ממדיום העברת מידע ויצירת עניין לשעות הפנאי. העיתונות היא מכשיר המשמש לעיצוב דעת הקהל. בעולם התורה, ראוי להתייחס לתפקידה של העיתונות בזהירות רבה. השאלה האם כל אוחז בעט מתאים להשפיע על עיצוב דעת הקהל ביקר לנו מכל, היא כבדת משקל. יש להפריד בעדינות בין הקודש והחול, המותר והאסור במלאכתו של העיתונאי.

ד' אייר תשע"ז

מאמרו של ישראל גרובייס "על דעת המקום ועל דעת הקהל" סוקר באופן יסודי ומקיף את התפתחות העיתונות החרדית. המאמר מתאר את הולדת העיתונות החרדית בתור תגובת נגד לעיתונות העברית הכללית, ומציין את המעבר שלה מפלטפורמה עיונית-פולמוסית למדיה עממית יותר שמטרתה לספק מידע כללי והעשרה לשעות הפנאי. תיאור זה תורם אמנם להבנת הרציונל העומד בבסיס העיתונות החרדית, אך הוא אינו מתייחס לתמונה הכללית של תפקיד העיתונות בחברה האירופאית בכלל ובחברה היהודית בפרט. העיתונות שימשה כלי רב-עוצמה לפיתוח רעיונות והפצתם, והיתה במה חדשה שיצרה מרחב ציבורי בעל תרבות דיון שונה. הקריאה בעיתונים בבתי הקפה; הדיון המתפתח סביבם; האפשרות להיחשף באופן בלתי אמצעי לרעיונות ולהגיב עליהם באופן מידי – כל אלה שינו את צורת העברת הרעיונות בחברה. נקודה זו קריטית להבנת תפקיד העיתונות החרדית ושונותה ממקבילותיה החילוניות.

 

התפתחותה ההדרגתית של העיתונות החרדית

כפי שמציין גרובייס, העיתונות החרדית עברה שינוי רדיקלי מעיתונות על מפלגתית וא-פוליטית לשופר "דעת-תורה" המעביר את דעת גדולי ישראל ומעצב השקפה. הקמת "יתד" על ידי הרב שך היא קו פרשת המים בתולדות העיתונות החרדית. עד לימי הרב שך ביקשה העיתונות החרדית להציע אלטרנטיבה "נקיה" לעיתונות החילונית, אך לא לקחה לעצמה תפקיד של עיצוב דעת קהל או של הפצת רעיונות והשקפות. הרב שך הבין כי כדי לייצר כוח פוליטי משמעותי יש צורך בעיתון שיהפוך לשופר מפלגתי (ומעבר לכך). הקמת "יתד נאמן" מביאה אל העיתונות החרדית את הרעיון של עיתון בתור "מעצב דעת קהל".

"יתד נאמן" לא יצר רגרסיה ביחס לתפקיד העיתונות, אלא דווקא עליית מדרגה. ממכשיר שכל תפקידו הוא סיפוק מידע חדשותי, הפכה העיתונות לכלי תקשורת המעצב דעת קהל

אך בניגוד לאופן שבו מתאר זאת גרובייס, "יתד נאמן" לא יצר רגרסיה ביחס לתפקיד העיתונות, אלא דווקא עליית מדרגה. ממכשיר שכל תפקידו הוא סיפוק מידע חדשותי, הפכה העיתונות לכלי תקשורת המעצב דעת קהל. תהליך זה היה צעד לקראת התבגרות העיתונות החרדית והפנמה של תפקיד התקשורת בחברה מודרנית. הרב שך הבין שכדי לייצר כוח פוליטי משמעותי בעולם מודרני חייבים עיתון. בחברה החרדית, זהו המקרה הראשון שעיתון יצר מפלגה ולא להיפך. ואכן, בראשיתו היה "יתד נאמן" הצלחה מסחררת. הוא התקבל בציבור בתור מדיום המספק השקפה ותמונת עולם, ובתור מוקד הזדהות חברתי ופוליטי. בניגוד לדברי גרובייס, הבעיה של "יתד" לא היתה העובדה שהוא עסק בעניינים חברתיים ופוליטיים. להפך, "יתד נאמן" הציב בראשיתו רף מקצועי גבוה יותר לעיתונות החרדית.

עם זאת, יש הרבה מן האמת בהערתו של גרובייס כי עד להופעת השבועונים, לא היתה העיתונות החרדית אלטרנטיבה מספקת לזו החילונית. בהקשר זה, חרוטה בזיכרוני אנקדוטה מעניינת שסיפר לי אבי עליו השלום. אבי ז"ל היה מחלוצי הר-נוף החרדית והוא פעל רבות להכשרת התנאים בשכונה כדי שיתאימו לציבור בני התורה. מתוך כך, חרה לו מאד כי מספר חנויות בשכונה היו מוכרות בסופי שבוע עיתונים חילוניים. הוא עמל רבות לשכנע את בעלי החנויות להפסיק למכור עיתונים אלו בשכונה החרדית, אך כל מאמציו עלו בתוהו. בעלי החנויות בשכונה הבינו ללבו, אך הודו בפניו כי יש דרישה בציבור לעיתונים אלו, וכיוון שהם בראש ובראשונה סוחרים, עליהם לספק את דרישות הלקוחות. אולם, זמן קצר לאחר שהתחלנו להוציא לאור את השבועון "משפחה", נעלמו העיתונים החילוניים באורח פלא ממכולות הר-נוף. כשתמה אבי מדוע לפתע פתאום התרצו בעלי החנויות להפסיק לשווק עיתונים אלו, אמרו הם כי לאחר הופעת "משפחה" פסקה הדרישה לעיתונים החילוניים.

טענתו של גרובייס כי השבועונים מציעים עד היום אלטרנטיבה טובה יותר לעיתונות החילונית אינה נכונה. יעידו על כך כוחות השוק – עשרות אלפי בתי-אב צורכים אך ורק את העיתונות המפלגתית ומוצאים בה את סיפוקם

השבועונים החרדיים בישרו בזמנם שלב נוסף בהתבגרות העיתונות החרדית, בכך שהם הרחיבו את היריעה העיתונאית: העיתונים החרדיים הוותיקים סיפקו אך ורק תוכן חדשותי צר. "יתד נאמן" בישר עלית מדרגה והפך את העיתון לשופר פוליטי-אידיאולוגי. השבועונים, ובראשם עיתון "משפחה", השלימו את התמונה באמצעות התרחבות לעולמות תוכן מגוונים ועשירים יותר. עיתון "משפחה" היה הראשון להציע מוספים שונים ובהם כתבות בנושאים שאינם חדשותיים או השקפתיים, ובעקבותיו צעדה שאר העיתונות החרדית.

אלא שתיאור זה הוא היסטורי בלבד. כיום, מבחינת תוכן, אין הבדל רב בין השבועונים ליומונים המפלגתיים. לכולם יש מוספי סוף שבוע לאשה ולילד וכתבות צבע על אישים ואירועים שאינם חלק מהמצע המפלגתי הצר. ההבדלים בין העיתונים השונים, המפלגתיים והעל-מפלגתיים, הוא בסגנון ובאופי הכתבות, והם נובעים בעיקר מקהל היעד של העיתון. טענתו של גרובייס כי השבועונים מציעים עד היום אלטרנטיבה טובה יותר לעיתונות החילונית אינה נכונה. יעידו על כך כוחות השוק – עשרות אלפי בתי-אב צורכים אך ורק את העיתונות המפלגתית ומוצאים בה את סיפוקם. לא זו בלבד, אלא שמבט בלתי משוחד עשוי להטיל ספק האם אכן איכותם המקצועית של השבועונים עולה על של העיתונות המפלגתית. לעתים נדמה כי כמה מן השבועונים נוטים יותר לכיוון השטחי והצהוב, ואם הם מספקים עניין שאינו קיים ביומונים, הרי שזהו הצורך בעיתונות בידורית זולה, ולא איזו דרישה לתוכן עיתונאי גבוה. כללו של דבר: הימים שבהם עיתונות חילונית נצרכה בהעדר אלטרנטיבה מספקת בעולם החרדי עברו מן העולם, וכיום האתגר שעמו מתמודדת העיתונות החרדית שונה לגמרי.

 

הסתאבות העיתונות המפלגתית ושאלת הסמכות

למרות האמור, נדמה שטענת גרובייס כי העיתונות המפלגתית כיום אינה מספקת את הצורך של הציבור נכונה – אך לא מטעמיה. הדרישה הציבורית לעיתונות אחרת נובעת מפגמים פנימיים בעיתונות המפלגתית, שיצרו פוליטיזציה של עולם התורה. היומנים המפלגתיים נוקטים כיום קו מגויס המשקף תמונת מציאות חד-צדדית. לאור זאת, נוצר צורך ציבורי בכלי תקשורת המציג תמונה עשירה ומגוונת, כזו שאינה פוליטית ואינה מתיימרת לדרג תלמידי חכמים ולהחליט מי ראוי לתואר "רב" ומי לא.

נחלת הכלל, קרדיט: By ישראל שוורץ [Public domain], via Wikimedia Commons

"יתד נאמן" הפך עם השנים לבריון השכונתי שלקח את התפקיד המקורי שהתווה לו הרב שך והפכו לכלי ציני שבאמצעותו הומלכו מלכים וחוסלו רבנים סוררים. לצורך מילוי תפקידו החדש פיתח "יתד" את "תורת התארים" – דירוג רבנים ותלמידי חכמים לפי התואר המוענק להם בעיתון. שיטה זו יצרה הייררכיה של מי אתנו, מי חשוב, ומי חשוב יותר; רבנים שלא שיתפו פעולה עם מאבקי העיתון הורדו בדרגה, או קיבלו תקופת השעיה מאזכור בעיתון. בכך הניע העיתון את הפיכתו של עולם התורה לזירת מאבקי כוח ושררה.

על רקע זה, התקבלו השבועונים החרדיים בציבור בתור קול אחר, נקי יותר, המציג תמונת עולם אובייקטיבית. אולם השבועונים הציגו גם אתגר משמעותי בפני האתוס העיתונאי של "יתד נאמן" ושל העיתונים המפלגתיים. המציאות של עיתונות עצמאית, שבה כל אדם בעל יוזמה יכול לשכור כותבים ולהוציא לאור עיתון המשקף את דעתו, עוררה את שאלת הליבה של העיתונות החרדית – מי ראוי לעצב את דעת הקהל?

העיתונות המפלגתית בת זמננו איבדה כיוון. הפיכת העיתון למכשיר פוליטי, צעד מבורך בראשיתו, נותנת כיום כוח בידי כותבים שאין בהם ריח תורה להמליך מלכים ולקבוע מיהו גדול ומי לא

לאור זאת, ניתן להבין טוב יותר את המאבק הציבורי שניהלו העיתונים המפלגתיים נגד ה"שבועונים" לפני מספר שנים. על פניו, ניתן היה לראות בקמפיינים המתוקשרים כנגד השבועונים אינטרס פוליטי וכלכלי בלבד. העיתונים המפלגתיים חשו מאוימים מפני השבועונים, וכתוצאה מכך ניסו לשלול את הלגיטימיות שלהם באמצעים שונים. אולם, מתחת למעטה הציני של האינטרסים התחרותיים היתה טמונה שאלה משמעותית מאד הנוגעת בליבת האתוס החרדי: מה מקומו של שיח דמוקרטי-פתוח בתוך בית המדרש?

כפי שהוזכר למעלה, העיתונות הכללית יצרה מרחב ציבורי פתוח וכוננה דמוקרטיזציה של השיח הציבורי. באמצעות העיתון יכול היה כל תופס בעט בעל כישרון כתיבה להביע את דעתו על שאלות השעה. מלכתחילה חששו גדולי ישראל מפני כוחו של העיתון, אך עם הזמן הבינו כי אי אפשר בלעדיו. מסיבה זו, ה"אמרי-אמת" ושאר גדולי התורה הוציאו לאור עיתונים, אלא שהם צמצמו במכוון את תחום עיסוקם לשדה החדשותי היבש בלבד. בסירובם להפוך את העיתון למכשיר לקידום אג'נדה ניתן לזהות את הבנתם שתחום האמונות והדעות אינו שייך לעיתון. הם ביקשו להותיר את העולם ההשקפתי בתוך הסדר ההייררכי הישן של בית המדרש, וחששו מהאפשרות שהעיתון ישמש במה פרוצה להבעה לא מבוקרת של דעות שונות. בהמשך, פרץ "יתד נאמן" את הגבול והפך את העיתון למכשיר פוליטי. אלא שברמת האידיאל, "יתד נאמן" ו"המודיע" נשלטו בידי גדולי התורה ועושי דברם. כאשר החלו לקום השבועונים ולתפוס מקום של כבוד בעולם החרדי, צפה מחדש שאלת הסמכות.

שאלת הסמכות, בידי מי היא נתונה ומי רשאי וראוי להביע דעה בנושאי ציבור, היא שאלה כבדת משקל. עד כמה ששאלה זו נשמעת זרה לאוזן המורגלת בשיח הדמוקרטי של ימינו

שאלת הסמכות, בידי מי היא נתונה ומי רשאי וראוי להביע דעה בנושאי ציבור, היא שאלה כבדת משקל. עד כמה ששאלה זו נשמעת זרה לאוזן המורגלת בשיח הדמוקרטי של ימינו, בעולם התורה יש לה מקום ועלינו לשקול אותה בכובד ראש. האם אנחנו רוצים לפרוץ את גבולות הסמכות התורנית ולאפשר תחרות חופשית בנושאי הליבה של עולם התורה? או שמא מעוניינים אנו לשמר את הסדר ההייררכי הישן, המעניק לרבנים ולדמויות תורניות בכורה בקביעת מדיניות? זוהי השאלה האמתית שעלינו לדון בה בהקשר של תקשורת חרדית, והיא צריכה להיות אמת המידה שלנו כאשר אנו רוצים לקבוע קוד אתי עבורה.

לדעתי – וכך אנחנו פועלים בקבוצת משפחה לאורך שנים – עיתונות צריכה לעסוק בתחומי חברה וסוגיות אזרחיות שונות, אך להימנע מלגעת בנושאי הליבה של עולם התורה. קיומו ופריחתו של עולם התורה בימינו הם פלא. העובדה שבחור צעיר מסוגל לשבת מול סטנדר מהבוקר עד הערב, להיות שקוע בלימוד ולרוות מכך סיפוק, היא בעיני נס של ממש. מתוך כך, סבורני כי עלינו להיאזר בענווה ולהבין כי יש נושאים שהם מעבר לתחום טיפולו של עיתון. דיונים באתגרים השייכים אל נושאי הליבה של העולם התורני, ויש אתגרים כאלו, יכולים לבוא לידי ביטוי אך ורק על ידי תלמידי חכמים גדולי תורה ולא על ידי פובליציסטים, מוכשרים ככל שיהיו.

עלינו להיאזר בענווה ולהבין כי יש נושאים שהם מעבר לתחום טיפולו של עיתון. דיונים באתגרים השייכים אל נושאי הליבה של העולם התורני יכולים לבוא לידי ביטוי אך ורק על ידי תלמידי חכמים גדולי תורה ולא על ידי פובליציסטים

דווקא מסיבה זו, סבורני כי העיתונות המפלגתית בת זמננו איבדה כיוון. הפיכת העיתון למכשיר פוליטי, צעד מבורך בראשיתו, נותנת כיום כוח בידי כותבים שאין בהם ריח תורה להמליך מלכים ולקבוע מיהו גדול ומי לא, מי ראוי להיקרא "גאון" ומי אפילו לא זכאי לתואר "רב". מי נתן בידם כוח זה? ענין זה הוא מעל ומעבר לסמכות שראוי לתת ביד עיתונאי, מוכשר ככל שיהיה. ההפרדה הברורה בין עולם החולין, על שלל אתגריו, לבין עולם התורה, ראוי לה שתהיה נר לרגלי העיתונות החרדית, מפלגתית ושאינה מפלגתית. בתור חברה המעריכה את סמכות תלמידי החכמים ומקדשת את עולם התורה, ראוי לנו להפריד בין מקומו של השיח החופשי והפתוח לבין נושאים מקודשים הדורשים זהירות ואחריות רבה, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול.

***

כללו של דבר, יש אכן מקום לדיון רחב ומעמיק על מקומה של העיתונות, המעצמה השביעית, בחברה בעלת תודעה אזרחית הולכת וגוברת. אולם על דיון זה להיעשות לצד אחריות ומחויבות למשימת העל של החברה החרדית: המשך קיומה של קהילה שתורה ושמירת הלכה עומדות במרכז הוויתה.

חשוב עם זאת להדגיש כי כדי למלא את תפקידה נאמנה, מוכרחה העיתונות החרדית להעלות גם את הרף המקצועי שלה. גרובייס קורא לניסוח קוד אתי, אך כדי שהעיתונות החרדית תקבל לגיטימיות היא חייבת להראות בנוסף לכך כי היא עיתונות איכותית שאינה מתפשרת על הרמה המקצועית: עליה לעסוק בתחקירים רציניים; להביא כתבות עומק; להתמחות בתחומי הסיקור ולהביא לקוראים מוצר אובייקטיבי, ערוך היטב, המכבד את קוראיו ואת כותביו. ללא רף מקצועי גבוה, העיתונות החרדית עלולה להיתפס כמוצר פנאי נחמד, אך נעדר כוח להשפיע באמת על סדר היום הציבורי.

 

קרדיט תמונה ראשית: BIGSTOCK, Anna Kucherova

קרדיט תמונת כותב: יוני צור

6 תגובות על “מי מעצב את דעת הקהל?

  • מעורר מחשבה ומעניין!

    לגבי השינוי שהביא 'יתד נאמן': גרובייס ופלאי מציגים צדדים שונים של המטבע. גרובייס הדגיש את העובדה שעד פרוץ יתד היה העיתון החרדי ענין של חול, כמו ספר חשבון לבתי ספר חרדיים, וכביטוי המושאל "חולין על טהרת הקודש". ואילו יתד הפך לכלי קודש, למניפסט של "השקפה טהורה" ולפוסק דתי בפועל בכל הנוגע לציבוריות החרדית ולהשקפה החרדית.
    עד יתד היה העיתון המרכזי מסגרת פתוחה יחסית למגוון הדעות והקהילות שבתוך החרדיות, ומתוך כך נהגה בו דמוקרטיה יחסית וכבוד כלפי הדעות השונות ובעליהן (היה ידוע שכותבים שונים מבטאים איש איש את דעת רבו). ואילו יתד הוקם במטרה להשליט ולהטיף השקפה צרופה של דעת יחיד בציבור גדול – ובכך לגבש ציבור זה ולתת לו צורה אחידה, וכן לקבוע מי 'גדול' ראוי ומי אינו ראוי. המשמעויות וההשלכות הנגזרות מקיומו של גוף יומרני וכוחני שכזה הרי הן ידועות.

    פלאי ציין צד אחר של המטבע הנ"ל. המודיע, מתוקף הרבגוניות והפתיחות היחסית שהוא מחוייב לה, מוכרח לשמור על נייטרליות, ואינו מסוגל להתייחס לעניינים עקרוניים פנים חרדיים השנויים במחלוקת. וכן בשומרו על הצביון המקצועי והחוּלי לא הירבה העיתון להתבטא בחדות גם בנושאים פוליטיים כלליים, אלא בעניינים שהוכרו כנוגעים בציפר הנפש של החרדיות. בנוסף לכך, רוח שמרנות וקיבוע שורה על העיתון (כנראה גם מחמת 'זקנותו' היחסית). ואילו יתד, דווקא מחמת אופיו ההשקפתי כנ"ל וכן בשל הצורך להתחרות בעיתון הוותיק ובשל הרוח הצעירה והעצמאית של כותביו, ריענן את פני העיתונות החרדית ואף העז להביע דעה והשקפה צלולה על מחלוקות ותופעות פנים חרדיות, וגם ביחס לנושאים חוץ חרדיים התבטא בחרות ולעיתים בבוטות.

    נראה שהעיתונים הבלתי מפלגתיים מסוגלים לתקן את החסרונות שבשני העיתונים: מחד, יש באפשרותם להתייחס ברצינות לכל מה שעל סדר היום החרדי ולהעלות דיונים פנימיים נוקבים ומפורשים, ומאידך הם יכולים וצריכים לכבד את רבגוניות הדעות השונות של הקהילות החרדיות.

  • לעורר תשומת לב המעיין, אלי בתגובתו מציג את העיתונים המפלגתיים כמסואבים (יתד לפחות), בהיותם אינטרסנטיים. אמנם, הוא עוקף במודע את הביקורת שניתכה בזמנו ועודנה ניתכת על השבועונים (בעיקר משפחה ובקהילה).
    מה לגביה?
    הן אמרו על כך גדולי ישראל את דעתם בצורה ברורה מאוד במכתביהם!
    אולי מובן, אך לא מדויק להציג את העניין כמלחמת אינטרסים גרידא (אף שסביר להניח שאלו שלטו בקרב מובילי המאבק), ודאי לא כרוב מנין ובניין של ת"ח הסכימו עם הביקורת.
    ויש לעיין..

  • לפחות פרט אחד ממש ממש לא נכון. המודיע, עוד הרבה לפני שהוקם יתד נאמן, היה כלי פוליטי מפלגתי והשקפתי. הוא פרסם מכתבים של מי שהתאים למשנתו ו'מחק' את מי שלא יישר קו. חושבני שיש פרטים נוספים לא נכונים במאמר, אבל אסתפק בזה.

  • בזמן האחרון מכל עבר אנו שומעים את החלום הרטוב הזה: "אנו קובעים את סדר יומו של החרדי" "אנו מעצבים את החרדי\דעת הקהל" וכדומה.

    ובכן במשטרים קפיטליסטיים, עיתון זה מקצוע מפרנס (בניגוד למקצוע מקצועי כלשהו כמו רפואה למשל שבראשונה זה הרפואה ואחר כך הפרנסה על דרך "שכר בטלה ביהדות"), ולכן מראש העיתון הוא פני הכלב (פני הדור כפני הכלב נאמר על מנהיגי הדור ההולכים אחרי האספסוף. במקום להנהיג אותם האספסוף מנהיג את המנהיג) הווה אומר, אתה חייב אבל חייב שמישהו יקנה ממך את העיתון אחרת אין לך פרנסה.

    זה תנאי ההתחלה של כל עיתון עצמאי במשטרים קפיטליסטיות. אז מי יכול לדמיין לעצמו שהוא זה המעצב את ההמון ?! הרי זה עובד בדיוק ההפך, אתה בודק מה האספסוף רוצה, ואז אתה פשוט מפנק אותם בכדי שיקנו את העיתון.

    קחו למשל דוגמא דיי פשוטה מהאתר בחדרי חרדים.
    הוא יצא בקמפיין נגד החרדים כאילו הם לא מטפלים בפדופיליה. כותרת הקמפיין "ובערת הרע מקרבך" וזה כותרת נפלא, קנאי כזה ממאה שערים.
    על פניו זה נשמע מגניב, הנה יש עיתון אחראי שיוצא בגבורה לציבור על בעיה שלא נוגעים בפומבי בציבוריות החרדית.
    אלא שהכל נעשה בשביל רייטינג.
    אותו דבר, האתר טוען שהוא שאל רבנים והם התירו לו לפרסם תמונות חשודים (אחרי זה הגיע תיקון שרק מי שמאשם בבית משפט. כאילו יש הבדל על פי היהדות. ואין הבדל ולמי שלא יודע), על גבי דם המשפחות והקרובים של החשוד, וכל זה למען מה ? למען ובערת הרע בקרבך ?! נוו באמת, האם קיים האדם שמאמין לרגע שזה המצב ? הרי כולנו יודעים כמה רייטינג מביא כתבה כזו, וזה כל המטרה = פרנסה = להתפרנס על חשבון דם הזולת.

    אנחנו יודעים היום מידית את הרייטינג של כל כתבה, ולכן זה מאוד מפתה לכתוב מקרה של פגיעה מיני בכלל וק"ו מקרה שהחשוד הוא חרדי.

    עכשיו נעבור לעצם ההנחה המדומיינת כאילו העיתונות מעצבת דעת קהל.

    הציבוריות הכללית (גם באומות) העיתונות כושלת כל פעם מחדש. שלטון הימין זה ההוכחה הפשוטה לכך.
    הווה אומר שההמונים לא מחפשים בעיתונות לא מוסר וערכים ובוודאי לא הטפת מוסר והשקפה. כל אחד אישית מחפש בעיתון מה שהוא צריך, אם זה רכילות ואם זה ספורט ועוד ועוד. הנאורים יותר יחפשו רק עיתונות נאורה עם יותר תוכן עיוני. שוב לא מדובר כאן בלקחת איזה השקפה או מה, מדובר על אנשים שיודעים מה הם חושבים ורוצים דווקא לקרוא עוד ועוד על דרך חשיבתם הם. כלומר ימני יקנה עיתון ימני ושמאלני יקנה עיתון שמלני. וזה עצמו ההוכחה שאף אדם לא בא להתעצב מחדש.

    כל זה נכון כלפי הציבור הכללי שאין חובה ללמוד.
    אם אנו מגיעים לציבוריות החרדית, ששם יש חובה ללמוד כל החיים, שזה אומר הפרט החרדי תמיד לומד השקפה ומוסר מתוך הספרים ככה שלעולם הוא לא בא לקחת מעיתון איזה עיצוב.
    כלומר אם בציבור הכללי אפשר להניח בטעות שההמונים מתעצבים דרך העיתונות, אצל החרדיות אתה לא יכול לטעות טעות כזה דמיוני.
    כלל היהודים ידועים כמאן דאומרין שכאלה, (בן גוריון כבר התלונן שבמדינת ישראל כל אזרח הוא ראש הממשלה) ק"ו החרדי שבאמת העיצוב שלו היא פרטית משפחתית קהילתית (הרי זאת הסיבה שאין חברה חרדית באמת) ובכל קהילה עצמה יש כל הסוגים. אז יבוא מישהו לטוען שהוא מעצב אותם ?!

    לסיכום נושא זה

    "עיתונאי דע את מקומך" יש לך תפקיד קדוש מאוד ותסתפק עם זה. זה מספיק גדול בשבילך אם תשכיל באמת לדעת את תפקידך. פעם כתבתי מאמר באתר יהי אור זצ"ל. תוכן דברי הייתה שם שעיתונאי הוא מבחינת נביא ביהדות כלומר תפקידו של נביא בימי קדם זה בדיוק כמו תפקידו של העיתונאי במודרנה.

    במקום זה מה קיבלנו ? עיתונאות אוהדת מערביות ולאומניות, או לחליפין עיתונות ביקורתית מול הלאומניות קרי שמאלניות. כלומר אתם על אותו גל של העיתונות הכללית, או ואו, או שמלני או ימיני או מרכז. ובכלכלה פתאום כולם פה אחד קפיטליסטים הזויים בלי שום ביקורת מקורית ובוודאי לא ביקורת יהודית. בקיצור עיתונאות כללית בתחפושת חרדית.

    כלומר שאנו באים לחקור את המצב של המגזר החרדי בארץ בכל תחום, האם הצלחתם משהו לעשות לטובתם ?! נדא כלום זירו אפס !! כמה שנים למשל אנו יודעים מבעיות הדיור במגזר ? מה אתם יודעים על אסכולת שיקגו למשל.
    אתם יודעים מה, מה החשיבה היהודית בנושאים הבוערים בארץ מבחינת כלכלה ועוני וצדק חברתי ?! תעזבו מערביות, מהי רבונו של עולם החשיבה היהודית בתחום ? מהי מצוות ישוב ארץ ישראל ? למה לדת היהודית יש בכלל ארץ משלה מה שאין כן שאר הדתות לא צריכים ארץ משלהם ?
    האם אפשרי על פי היהדות שיהודי ישכיר דירה לאחיו היהודי בארץ ישראל ויגזול ממנו את דמו החודשי בכל חודש בחודשו.
    סיפר לי מישהו שהוא קנה דירה בביתר עלית בכמעט שתי מיליון שקל כי חצי מיליון הוא היה צריך לשלם שוחד = כסף שחור.

    אתם מבינים לאן אני חותר ? אני חותר לעיתונאי מלא כרסו עם יהדות עם חשיבה יהודית. אנו לא צריכים עיתונאים שזונים אחרי המערביות, את זה יש לנו מספיק בציבוריות הכללית.
    אם אנו כחרדים דואגים לחילוניות בנישואין ובכשרות שבת ובקבורה ועוד ועוד, למה אנחנו לא דואגים להם לקבל את ארץ ירושתם באמת שזה אומר לפחות דירה (במקור זה נחלה = דיור פלוס מקור פרנסה). ק"ו שמדובר על המגזר שלנו.

    אייך יהודי יכול לגזול מאחיו היהודי משכורת שלימה על דיור בארץ ירושתו ?! האם זה התפקיד של הרבנים ללמד אותנו בינה יהודית מינימלית ? בוודאי שכן, אבל הם מספיק עסוקים בדברים יותר בוערים, והנה כאן המקום שלכם העיתונאים החרדיים להיכנס לתמונה. אם פגיעה מינית שמדובר על אנשים לא נורמטיביים אתם יוצאים בקמפיינים כאילו יש אידאולוגיה חרדית לפגוע מינית בכל מה שזז ברחוב, אז ק"ו שרואים שהשקעה בדיור נהפך לנורמה כלומר אנשים נורמטיביים משקיעים בדיור להשכרה ?! בוודאי שכאן המקום לצאת בקמפיינים נגד הנורמה הבלתי יהודי תורני כזה. אתם יודעים מה, תעזבו יהדות וחשיבתה, רציונלית אתם לא רוצים שצאצאיכם יזכו בארץ ירושתם ? בשביל מה בדיוק אנו מתפללים אלפי שנים לצאת מהגלות ולחזור לארץ ישראל ?!

    נביא\עיתונאי אמור לראות את האסון הזה מראש, ולתקוף את זה מיד בהתחלה ואז לא היינו מגיעים למצב הנוראי הזה שאנו היום.
    הדיור זה דוגמא קטנה. ויש עוד אלפי נושאים כאלה שהמגזר סובל נורא בפנים החברה ומול השלטונות. ונצרך שלעיתונאי החרדי יהיה לו השכלה מינימלית ביהדות בנושאים האלה. ככה הוא יפעל באמת למען הכלל. במקום זה מה אנו מקבלים מהעיתונאים החרדים ?! הטפת מוסר מערבית ?? למה אנו לא עובדים ולמה אנו לא לומדים ליבה ולמה ולמה ולמה.
    מה שהכי מטריף זה נושא הגיוס. מה קשה לומר שאנו החרדים לא אוחזים בחרב זה אלפי שנים ?! מה קשה לומר שאנו החרדים לא מעבירים את צאצאינו למולך ?! למה אתם מתנצלים כל הזמן במקום להיות חרדי גאה ?! אני אומר את זה גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים במגזר. כל נער חרדי מותר לו להתגאות בזה שהוא נולד בשבט שלא אוחז בחרב לעולמים. כל נער חרדי מותר לו לדעת מהי מולך ולמה אסור לעביר את צאצאינו למולך. אם הנאו ליברל כמו מילטון פרידמן יכול לומר את המילים האלה: "בעיני בן חורין, המדינה היא אוסף של בני אדם ולא ישות שמעל ומעבר להם, הוא רואה את השלטון כאמצעי, כמכשיר, ולא כמי שמעניק חסדים, כאדון או כאל שיש להעריצו ולשרתו בצורה עיוורת. אין הוא מכיר בשאיפה לאומית כלשהי, אלא באשר היא ההסכמה בין השאיפות שלהגשמתן פועלים האזרחים כל אחד לחוד. אין הוא מכיר במטרה לאומית כלשהי, אלא באשר היא ההסכמה לגבי המטרות שלמענן נאבקים האזרחים כל אחד לחוד" (קפיטליזם וחירות – מילטון פרידמן) למה אתם העיתונאים נשמעים לאומניים פנאטיים ?! מה בושה לומר בגלוי שלאומניות זאת הפנאטיות וגיוס רווקים ורווקות זאת הקרבת אדם למען הלאום.

    לסיום:

    אם אתם רוצים פרנסה, אז תמשיכו לדאוג לרייטינג של האספסופים. אבל אל תדמיינו שהציבור יראה בכם כאנשים מעצבים קהל.

    אם אתם באמת רוצים משמעות במקצוע שלכם, עד כדי כך להיות נביאי ישראל המודרניים ?! אז תפסיקו להתנצל, ותפסיקו לזנות אחרי היפהפייה המערבית (באמונה אין שם כלום), ותתחילו להשכיל בחשיבה היהודית לפחות מינימלית, ולהתגאות בהם.

  • אחלה של כתבה

  • מוטב מאוחר מלא כלום כרגע גיליתי את הפוסט הזה ולפי דעתי [כן יש לי זכות הבעת דעה איני מתווכח על זה] דעת הקהל הכל כתוב בארבעת חלקי השלחן ערוך אפשר לבדוק את זה אחת לאחת זה נושא ריאלי ולא הומאני כך שלפעמים מדברים דיבורי סרק איני מוכן לקבל שום דעה מאף אדם יהיה גדול אשר יהיה ללא נימוקים הלכתיים

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל