צריך עיון > סדר עיון > הרחיבי מקום אהלך > איש הישר בעיניו יעשה?

איש הישר בעיניו יעשה?

מאמר תגובה ל"הרחיבי מקום אהלך"

הרחבות בנייה
מעיין דויד
מעיין דויד עיתונאית ופובליציסטית

בתחום הבניה בציבור החרדי שוררת הפקרות. כל איש יכול להרחיב ולפרוץ כראות עיניו, מבלי שיש סמכות שתמנע פגיעות ממוניות הנגרמות מכך. כך, למרות זהירותו המופלגת של הציבור בהיבטים מסוימים של איסור גזל, בהיבטים אחרים - אין דין ואין דיין. כדי לשנות מצב זה יש לתת סמכות ממשית בידי בתי הדין. עד שזה יקרה, הציבור צריך למחות על המצב הקיים, ולשלול את הלגיטימציה הציבורית שלו.

כ"א אייר תשע"ט

קריאת מאמרה של יהודית שוטלנד גרמה לי להיזכר באמירה המופיעה ארבע פעמים בספר שופטים, ואף חותמת אותו, עם סיום סיפור מעשה פילגש בגבעה: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה."

המציאות של מערב פרוע של בנייה בלתי חוקית באזורים חרדיים מוכרת וידועה לכל. הרבה לפני ששמענו בכלל על המושג "תמ"א 38", ידענו שמראהו הראשוני של בניין באזור חרדי, כמו גם רישומי הטאבו, הם בגדר המלצה בלבד. עד מהרה יבקשו דיירים רבים להרחיב ולבנות ולסגור מרפסות – ובציבור שחונך לעין טובה, הדבר גם יתקבל בהסכמה. אף אחד אינו רוצה להיות השכן צר העין, שבגללו משפחה עם עשרה ילדים נדחסת לתוך שלושה חדרים צפופים. אלא שיש בנייה ויש בנייה. לצד בתים שהורחבו בגלל צורך אמתי תוך הקפדה על הפרוצדורה החוקית, יש אינספור בניינים חרדיים שבהם הבנייה בוצעה פשוט על בסיס הכלל הקדום: "כל דאלים גבר". או בניסוח מורחב: "כל דאלים ירחיב את הבית על חשבון השכנים, וגם ישתלט על הגג, ועוד ידו נטויה."

המציאות של מערב פרוע של בנייה בלתי חוקית באזורים חרדיים מוכרת וידועה לכל. הרבה לפני ששמענו בכלל על המושג "תמ"א 38", ידענו שמראהו הראשוני של בניין באזור חרדי, כמו גם רישומי הטאבו, הם בגדר המלצה בלבד. עד מהרה יבקשו דיירים רבים להרחיב ולבנות ולסגור מרפסות – ובציבור שחונך לעין טובה, הדבר גם יתקבל בהסכמה

לאחרונה נפגשתי מקרוב במקרה הדומה לאלה המתוארים במאמרה של הגב' שוטלנד. בבניין מסוים התגוררו ארבע משפחות בקומה העליונה. יום אחד קמה אחת מהם, הביאה קבלן ופועלים, והחלה בונה לעצמה דירה נוספת על הגג. ראתה זאת משפחה נוספת, ומיהרה להשתלט על צדו השני של הגג. ברוב צדקותה, היא בנתה שם דוקא כולל אברכים. שתי המשפחות הנוספות בקומה פנו לייעוץ מקצועי, וגילו כי לאף אחד מתושבי הקומה הרביעית אין זכות לבנות על הגג, והן עלולות להפסיד כסף רב אם הרשויות יעלו על הבנייה הבלתי חוקית. לפיכך החליטו שלא לריב עם שכניהן על הזכות לבנות. עם זאת, היו להן טענות אחרות: הבנייה החדשה על הגג הסבה להן נזקים ממשיים: נזקי מים שהרסו קירות וחדרו לדירות, אבדן השטח שבו נהגו להקים את סוכותיהן מדי חג ועוד.

שתי המשפחות הבונות התעלמו בעקביות מכל טענה שניסו שכניהן להפנות אליהן. כשכלו כל הקצין, החליטו אלה לפנות לבית דין מוכר וידוע בבני ברק. בית הדין זימן אליו את הבונים החרוצים – אך אלה התחמקו מהזימון פעם אחר פעם בטענות שונות ומשונות. גם כשהציעו להם לבחור בית דין משלהם, הם סרבו. בינתיים הוציא בית הדין פסק המבהיר שעד שיתבררו הטענות אסור למשפחה שבנתה דירה על הגג להשכיר אותה – ואסור לשכור ממנה את הדירה. השכנים (אנשים בעלי מעמד מכובד במקומם) התעלמו גם מתוכן המכתב הזה, ועד מהרה גם מצאו שוכרים פוטנציאליים. השכנים המתנגדים מיהרו אל הזוג שהתכוון לשכור את הדירה והראו לו את אשר כתב בית הדין, שחור על גבי לבן – אך ללא הועיל: אפילו שמות הרבנים החתומים, המוכרים בכל הציבור החרדי, לא שכנעו את השוכרים לסגת מחתימה על החוזה.

בסופו של דבר הגיע בית הדין למסקנה שאין דרך להשיג את שיתוף הפעולה של הנתבעים, והוציא פסק שהוא מתיר לשכנים הניזוקים לפנות לערכאות או לכל גורם שימצאו לנכון. הם, עם זאת, בחרו שלא לממש את ההיתר שניתן להם. "בכל הבניין שלנו יש בנייה בלתי חוקית," הם הסבירו. "אם נתבע אותם, מי יודע איפה הסיפור הזה ייעצר? אם נדווח לרשויות על מה שהם עשו בגג, בהחלט ייתכן שהם ילשינו על כל שאר השכנים שבנו בלי אישורים, ובראשם אנחנו – גם אנו ביצענו תוספות בנייה קטנות בלי אישור…"

 

החלקים הנשכחים של "חושן משפט"

הסיפור הזה אינו אמור להפתיע אף אחד שמכיר מקרוב את הרפתקאות הבנייה הבלתי חוקית החרדית. בציבור החרדי קיימת, בתחומים רבים, זהירות מופלגת בענייני ממונות; כולנו מכירים תופעות של בעלי חנויות באזור חרדי שאינם חוששים להשאיר את החנות לזמן מה ללא השגחה, ושל מכירות שכונתיות שבהן סומכים על הקונים שייקחו רק את הפריטים שעליהם שילמו, גם כשאין עליהם שום פיקוח. הפילוסוף הסקוטי דיוויד יוּם כתב במאה השמונה עשרה כי "אדם המשאיר ארנק מלא זהב על מדרכת צ'רינג קרוס ומצפה לגלות שאיש לא נגע בו, יכול לצפות באותה מידה שהארנק יפרח כנוצה." ואילו באזורים חרדיים, ארנק מלא וגדוש בזהב אמנם לא יצליח לפרוח כנוצה, אך בהחלט יצליח, בדרך כלל ובהתאם לסימני זיהוי, לחזור לבעליו. לצד המציאות היפה הזו, קיימת מציאות יפה פחות. בעוד אנשים ערים לבעייתיות שבנטילת סחורה ללא תשלום או באי-השבת אבדה לבעליה, הם לעתים קרובות מתנהלים בחוסר מודעות מוחלט לגזל הפוטנציאלי במגוון רחב של תחומים: הרחבת הדירה על חשבון השכנים; עיכוב תשלום משכורות לעובדים; הפרת זכויות יוצרים בקנה מידה רחב וציבורי; וכהנה רבים.

בעוד אנשים ערים לבעייתיות שבנטילת סחורה ללא תשלום או באי-השבת אבדה לבעליה, הם לעתים קרובות מתנהלים בחוסר מודעות מוחלט לגזל הפוטנציאלי במגוון רחב של תחומים: הרחבת הדירה על חשבון השכנים; עיכוב תשלום משכורות לעובדים; הפרת זכויות יוצרים בקנה מידה רחב וציבורי; וכהנה רבים

בתחומים אלה של דיני ממונות, למרבה הצער, המילים "איש הישר בעיניו יעשה" הן תיאור מדויק למדי של המצב החברתי. בהיעדר גורמים העסוקים בהעלאת המודעות לחשיבות הנושאים, ובהינתן שיח ציבורי המדגיש את חשיבות העין הטובה והפרגון ומתעלם כמעט לגמרי מההגנה שמעניקה ההלכה לזכויות רכוש רבות, חלק לא מועט מהציבור אינו רואה כל רע בהתנהלות מהסוג שמתארת הגב' שוטלנד.

חוסר המודעות הזה מוליד ואקום מסוכן. אחרי הכל, בקרב חלק גדול מהציבור שלנו אין החוק הישראלי נתפס בתור גורם מחייב – או לא מחייב די הצורך. יתכן שהרוב נסמך על פסיקה זו או אחרת, הבעיה היא שאת מקום החוק לא תופס שום דבר אחר. אדם המתנער מסמכות העיריה והמפקח על הבנייה לקבוע היכן לבנות וכיצד, אינו נוטה להכיר באיזו סמכות חילופית. הוא פשוט ממנה את עצמו לסמכות. למרבה הצער, לא ההלכה מחליפה את מקומו של החוק הישראלי בעניינים אלה, אלא חוקי הג'ונגל.

מצב אי-הבהירות שתיאר הרב סולובייצ'יק במאמר התגובה שלו, וקביעתו שחסרות "נורמות ציבוריות" בנושאים אלה, הם בעיני תיאור בלתי ממצה של הבעיה. נורמות ציבוריות יכולות להסדיר את סוג המתנות שמחליפים מחותנים במועד האירוסין, או את סגנון הלבוש המקובל ברחוב החרדי. אין ביכולתה של "נורמה ציבורית" לגרום לאדם לוותר על רכוש יקר-ערך שלתפיסתו שייך לו, אלא אם כן היא מעוגנת בסמכות אמתית – מוראה של מלכות, אם לא מורא שמים.

כשהדברים מגיעים למעשי גזל המצויים אצל האדם בתחום האפור – הפרת זכויות, עושק שכר שכיר, הורדת הערך של נכסי הזולת, שימוש בשטחים ברכוש הציבורי של הבניין – קל לאינטרס העצמי לשכנע שאין כאן גזל כלל. השכנים רוטנים? אין זו אלא צרות עין, או הקפדה טרחנית (ואף מרושעת) על חוק ישראלי-חילוני חסר תוקף וחסר חשיבות

אדם חרדי מחזיר ארנק שמצא או נמנע מלקחת סחורה בלי לשלם עליה, משום שהוא חונך מקטנות לראות בכך חובה דתית ומוסרית מוחלטת, ובהימנעות מכך עבירת גזל חמורה. הוא גדל וחי בחברה שיש בה תמימות דעים באשר לחומרתם של מעשים אלה, ושום תירוץ וטצדקי לא יוכלו להכשיר אותם. אין בהם "נורמה ציבורית" שניתן להחיל יש מאין, אלא תוצר של חינוך ארוך שנים. בטרמינולוגיה של הרב דסלר זצ"ל, ניתן לומר שגנבות מסוג זה הן "מחוץ לנקודת הבחירה" של האדם החרדי: כפי שמבוגר חרדי ממוצע אינו מתפתה להדליק אור בשבת, כך הוא אינו מתמודד עם ניסיון עז בשאלה האם להחליק אל כיסו שעון יקר-ערך רק כי גבו של המוכר מופנה אליו. אולם, כשהדברים מגיעים למעשי גזל המצויים אצל האדם בתחום האפור – הפרת זכויות, עושק שכר שכיר, הורדת הערך של נכסי הזולת, שימוש בשטחים ברכוש הציבורי של הבניין – קל לאינטרס העצמי לשכנע שאין כאן גזל כלל. השכנים רוטנים? אין זו אלא צרות עין, או הקפדה טרחנית (ואף מרושעת) על חוק ישראלי-חילוני חסר תוקף וחסר חשיבות. במקרים אלו, מקרים שנמצאים בטווח "נקודת הבחירה", לא ניתן להחיל "נורמה ציבורית" ללא סמכות רצינית שתאכוף אותם.

 

בתי דין בעלי סמכות אמתית

איך קרה שבענייני ממונות רבים וכבדי משקל חסר הציבור מודעות כה בסיסית? אפשר לייחס חלק מהגורמים לכך לצורת החיים הייחודית של הקהילה החרדית בישראל. לאורך הגלות, התקיימו בקהילות ישראל בתי דין חזקים שסמכותם חלשה על כל היבט של חיי הקהילה. כל שטר מכירה, למשל, דרש את אישורו של בית הדין; כל עניין אדמיניסטרטיבי קהילתי עבר דרכו. בין אם היה מדובר בפסיקות בענייני אישות ובין בענייני מיסוי, בין בגביית צדקה ובין בסכסוך על מקומות בבית הכנסת, בית הדין היה הכתובת הברורה לפסיקה וליישוב הסכסוך. באקלים כזה, שבו פרש בית הדין מטריה רחבה מעל חיי היומיום של הקהילה היהודית, האופציה של עשיית דין לעצמו, "איש הישר בעיניו יעשה", היתה מקובלת הרבה פחות. אפילו אם נניח בצד את החוק המקומי, שבמקרים רבים היה חשש אמתי להפר אותו, לבתי הדין היתה סמכות ברורה, בדרך כלל מטעם השלטון, והציבור ידע היטב שכל מקרה של אי-הסכמה בתוך הקהילה צריך להגיע אליו.

באקלים כזה, שבו פרש בית הדין מטריה רחבה מעל חיי היומיום של הקהילה היהודית, האופציה של עשיית דין לעצמו, "איש הישר בעיניו יעשה", היתה מקובלת הרבה פחות. אפילו אם נניח בצד את החוק המקומי, שבמקרים רבים היה חשש אמתי להפר אותו, לבתי הדין היתה סמכות ברורה, בדרך כלל מטעם השלטון, והציבור ידע היטב שכל מקרה של אי-הסכמה בתוך הקהילה צריך להגיע אליו

אפשר למצוא דוגמה מאלפת אחת לבית דין המתפקד באופן זה, גם לאחר שכבר לא היה בשיא תפארתו, בספרו של פרופסור אדוארד פראם, A Window on Their World. [1] הספר מביא במלואו את יומן בית הדין של פרנקפורט משנת 1794-1773, שנוהל על ידי אחד הדיינים, הרב חיים גונדרשיים. לבית הדין הגיעו כל ענייני הממונות של הקהילה: ממחלוקת בין ארבע משרתות על אופן החלוקה של 120 גולדנים שבהם זכו יחדיו בהגרלה, דרך מכירתם של חצאי-מושבים בבתי הכנסת ורבעי-בתים בגטו היהודי הצפוף, ועד סכסוכים עסקיים שבהם היה מעורב ראש שושלת רוטשילד, מאיר אנשל האגדי.

היתה זו תקופה של תמורות משמעותיות בקרב יהדות אירופה. ליהודים הותר לצאת מהגטו שנים ספורות לאחר מכן, ב-1811. ההשכלה והרפורמה הביאו להתרחקות המונית משמירת מצוות בקרב יהדות גרמניה. למאיר אנשל רוטשילד, הגביר היהודי שחי בגטו והביא את ענייניו בפני בית הדין המקומי, כבר היתה נכדה שנישאה לגוי. ועם כל זאת, קשה שלא להתרשם מהמעמד ומהעוצמה שהיו לבית הדין, שאת מעשיו תיעד בחריצות הרב גונדרשיים. לא היו אלה ימיו הטובים ביותר של בית הדין. בתקופות מוקדמות יותר, לא העז אף יהודי להביא את ענייניו בפני ערכאה אחרת; ואילו בימיו של הרב גונדרשיים, כפי שמתאר רבה דאז של פרנקפורט, רבי פנחס הורוביץ (בעל ה"הפלאה"), במכתב שכתב לרשויות בעניין, כבר היו לא מעט יהודים שהעדיפו לפנות לערכאות של גויים, אם לכתחילה ואם בתור ערעור על פסק-דין של בית הדין היהודי.[2] עם זאת, בית הדין שמר את מעמדו בתור בעל סמכות מרכזית ויכולת אכיפה שקשה לתאר בדורנו. בית הדין היה גוף משמעותי בניהול חייהם האזרחיים של יהודים, ועמדו לרשותו כלים כמו מניעת שירותים מן המתחמקים מקיום פסק הדין, קנסות וחרמות.

 

מחויבות למציאת פתרון

המציאות שבה אנחנו חיים כיום שונה לגמרי. אין כיום גוף חרדי-קהילתי המחזיק בידיו סמכות אזרחית מהסוג שהחזיקו בתי הדין בקהילות ישראל בתפוצות. בהעדר גוף כזה, נוצר נתק תודעתי בין עניינים כמו הרחבת בנייה או תנאי העסקת עובדים ובין מקומה של הסמכות ההלכתית בהכרעתם. אנשים רואים בבתי ההוראה הקהילתיים מקום לשאול בענייני טהרה, בעוד בתי הדין הרבניים מוגבלים לפסיקה בענייני נישואין וגירושין (לפחות מאז שאסר עליהם בג"ץ לדון בענייני ממונות; גם כאשר הותר להם, הקהילה החרדית אינה רואה בהם גוף סמכותי).

בתי הדין אינם נהנים מהיררכיה ברורה או מתחומי שיפוט מוגדרים, מה שמקשה מאד על הצדדים להגיע להסכמה: נפוץ מאד, למשל, שהתובע טוען כי בית הדין שהוא רוצה הוא "הגדול שבעיר" ולכן יש לדון לפניו, בעוד הנתבע טוען "הולך אחרי הנתבע"

בתי הדין הפרטיים, מבורך ככל שיהיה פועלם, אינם מצליחים למלא לחלוטין את החלל שנוצר. לכל הדעות, הם שונים מאד מבתי הדין החזקים של קהילות ישראל בדורות הקודמים. אפילו המוכרים והגדולים שבהם אינם יכולים להצביע על כפיפותה של קהילה מסוימת אליהם; הם חייבים להחתים את הנידונים על שטר בוררות כדי שיהיה תוקף לפסיקותיהם, ובשטר הזה הם מבהירים שאינם דנים בהכרח דין תורה; הם בשום אופן אינם מאפשרים שבועות (לשם השוואה, הפרוטוקולים של בית הדין של פרנקפורט מעידים שבית הדין לא נרתע מהשבעת בעלי הדין); והם נטולי שיניים לחלוטין כלפי המסרבים לזימון או לקיום פסק הדין. בנוסף, בתי הדין אינם נהנים מהיררכיה ברורה או מתחומי שיפוט מוגדרים, מה שמקשה מאד על הצדדים להגיע להסכמה: נפוץ מאד, למשל, שהתובע טוען כי בית הדין שהוא רוצה הוא "הגדול שבעיר" ולכן יש לדון בפניו, בעוד הנתבע טוען "הולך אחרי הנתבע". בסוף, כידוע, רוב סכסוכי הממונות הגדולים בציבור החרדי, כולל אלה שבין מוסדות תורה או בין דמויות תורניות מובהקות, מגיעים לערכאות במקום לבית דין. עובדה זו מעידה כמאה עדים על מעמדם של בתי הדין בציבור.

אנו מתפללים ליום שבו ישיב ה' את שופטינו כבראשונה. עם זאת, איננו פטורים מלעשות כל שביכולתנו, גם כיום ובמצב הלקוי שבו אנו נמצאים, כדי למנוע תופעות של עבירות גזל השכיחות דווקא במחננו.

דרך אחת להתייחס לבעיה קשה זו היא פשוט להמליץ על שמירת החוק בלי התחכמויות, ועל חינוך שידגיש את תחולת העיקרון "דינא דמלכותא דינא" על החוק הישראלי, מה שייטיב עם כולנו. אם לא מעיקר הדין, אז למצער ניתן לעשות כן בבחינת "הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו". אך מנקודת מבט ריאלית, יש להודות שאין מדובר בפתרון כולל ומקיף. רבים מדי מתבצרים מאחורי פסיקה זו או אחרת המתירה להם להתעלם מהחוק, גם אם הפסיקות המוכרות יותר (כמו זו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל) חולקות עליה מכל וכל.

החינוך הציבורי הצליח במקרים רבים להעלות מודעות וליצור רתיעה מפני נושאים שבעבר נדחקו הצדה, מדיני שמירת הלשון ועד הלכות צניעות מסוימות. למה ייגרע חלקם של דיני הממונות? אם אפשר ללמד את הציבור על החשיבות של עין הטובה המפרגנת לשכנים לבנות ולהרחיב, אפשר בהחלט ללמד גם את צדו השני של המטבע: חשיבות ההתנהלות הישרה וההתרחקות מגרימת נזק לזולת

אז מה כן ניתן לעשות? מתן הכרה למציאות שבה כל אחד עושה דין לעצמו אינו יכול להיחשב מוסרי, וודאי שאינו רצוי מבחינת החיים הקהילתיים ולא יחזיק מעמד. מי שמתעקש להתעלם מהחוק האזרחי חייב להציב לו תחליף מחייב אחר. החינוך הציבורי הצליח במקרים רבים להעלות מודעות וליצור רתיעה מפני נושאים שבעבר נדחקו הצדה, מדיני שמירת הלשון ועד הלכות צניעות מסוימות. למה ייגרע חלקם של דיני הממונות? אם אפשר ללמד את הציבור על החשיבות של עין הטובה המפרגנת לשכנים לבנות ולהרחיב, אפשר בהחלט ללמד גם את צדו השני של המטבע: חשיבות ההתנהלות הישרה וההתרחקות מגרימת נזק לזולת. במקביל, ניתן לקדם יוזמות כמו החתמת דיירים מראש על ציות לבין דין מסוים או לרב מסוים, כדי להבטיח שכל עימות שיתעורר לא ייפול בין הכיסאות במצב של היעדר בהירות לגבי הסמכות הקובעת בעניין.

תהליך כזה, מטבע הדברים, אורך זמן. לא ביום אחד נלמד את כל מה ששכחנו בעשורים האחרונים על דיני הממונות וחומרתם. אבל אין ספק שכל צעד שייעשה כדי לצמצם את ההפקרות בתחום – יבורך. אמנם, גם היום אין מלך בישראל. אבל האם לא למדנו די על סכנות "איש הישר בעיניו ייעשה" כדי לנסות, בכל מחיר, להימלט ממצב זה?

 


[1] .Fram, E. (2012) A Window on Their World. Hebrew Union College Press

[2] המכתב נשלח בתגובה לפניית הרשויות בפרנקפורט, אחר שביקשו לברר באילו נושאים, על פי ההלכה היהודית, חייבים יהודים להתדיין רק בפני בתי דין יהודיים. במכתב התשובה הדיפלומטי אבל החד-משמעי ששיגר אליהם רבי פנחס הורוביץ הוא מציין כי יהודים הפונים לערכאות עושים זאת כי הם רוצים להשיג כסף שלפי התורה הם אינם זכאים לו.

תמונה: כיכר השבת, ויקימדיה

11 תגובות על “איש הישר בעיניו יעשה?

  • מאמר נפלא ביותר, ואמיתי עוד יותר.

    מעניין מאד שמשום מה בנושאי דת אחרים כגון אינטרנט וצניעות יש גופים חזקים שמנסים והרבה פעמים מצליחים לאכוף כללים על רוב הציבור החרדי, בניגוד לעניני ממונות שאין הצלחה כזו כלל. אולי בגלל שבנושאים הנ"ל ישנה הסכמה רחבה יותר, ואילו בעניני ממון לכל אחד יש נגיעות אישיות. וצ"ע.

    • ממש ממש לא נכון, המציאות ההזויה המתוארת במאמר היא סיפור של אחד למאה אלף, יום יום אנשים מתקשרים לשאול הן בכל דיני ממונונת והן בנושאי בניה ושכנים, שאלות שלפעמים אני המום מהרגישות, ויש לי סיפורים למכביר למי שמחפש לשמוע סיפורים, מקרה כגון זה באמת קורה אחת לאלף, לא שאין דיונים ומריבות ואמוציות וסכסוכים, אבל אנשים שבמודע לא אכפת להם מרכוש השני בדרך כלל זה אנשים מתנשאים וקשים בכל ההנהגה שלהם [מתאר לעצמי שגם עם הנשים שלהם], אבל רוב רוב הציבור ממש הפוך ממה שמתואר בכתבה

  • יש מכון משפט שלמה, העומד תחת נשיאותו של הגאון האדיר רבי נפתלי נוסבוים שליט"א.
    שהוקם לפני כשלוש שנים כדי לתת מענה לבעיות אלו ממש.
    כמובן שלא ניתן לחנך ציבור גדול, אבל הם משקעים הון רב בכדי להחדיר את הערך והמודעות ללמוד שתי הלכות ביום בדיני ממונות [נראה לי שכעת המרצה שם הוא הרב ישראל גולדווסר] וכן נותנים שירות בית הוראה טלפונית 14 שעות ביום חינם ללא כל עלות, ונותנים מלגות לאברכים הנבחנים על חושן משפט.
    המספר הטלפון הוא 077-222-3-444 ההלכה היומית נמצאת בשלוחה 9
    אני אישית כבר מנוי למעלה משנתיים למערכת שלהם, נהנה מתחזק ומחכים. – השירות חינם

  • מלמדים תורה,אך לא מוסר….בתורה ובגמרא מזהירים שוב ושוב מגנבה,אך לא מהגדלת מרפסת…כל מי שעמד בתור לאוטובוס ראה איך אברכים נדחפים לתור דוחפים נשים וזקנים…בבני ברק חרדים היו מחנים ועוצרים בכביש ולא עניין אותם פקקי התנועה,עד שהתחילו לקנוס אותם וזה הפסיק. כך צריך לעשות לכל הבונים למינהם שהפכו את בני ברק לעזה…

  • כמי שלא נמנה על הציבור החרדי ובתור חובש כיפה סרוגה, הזדעזעתי שזה המצב. נכון שלבית דין אין כיום שיניים, אז מה? וכי על הנחת תפילין יש עונש מיידי וגלוי? או על אכילת קטניות?… עד כדי כך חושן משפט נשכח מאחורה, והותירו אותו לראשי הישיבות ותלמידיהם כצעצוע להשתעשע בו?…
    מאיפה הגיעה תפיסה כזו שהתייצבות לדין תורה לא נוגעת ביראת שמיים של האדם?…

  • כשקנתי דירה היה רשום בחוזה שבמקרה של חילוקי דעות הדיון יהיה בבית דין של רב ידוע.
    כששאלתי מה זה אומר השיב לי הקבלן שבכל מקרה בית הדין יהיה לטובתו….

  • גם אני לצערי חוויתי על בשרי חוצפה מצד שכן. זה מתחיל שהשכן בא, מספר שצפוף לו והוא רוצה "להוסיף חדר", והרי "זה נהנה וזה לא חסר" ומה אכפת, והרי גם אני ארוויח שאוכל אחר כך לבנות על הבנייה שלו וכו' וכו'.
    בהתחלה חשתי חוסר נוחות, אח"כ אמרתי שהוא באמת מסכן כי יש לו הרבה ילדים והדירה שלו קטנה והסכמתי.
    פתאום ה"חדר" שהוא מוסיף נהיה ארבעה חדרים ששניים מהם יחידת דיור נוספת [כי הוא צריך לכסות את המשכנתא שהוא לקח בשביל השיפוץ] והשוכרים של יחידת הדיור שלו הם המשפחה הכי מטרידה בבניין בלשון המעטה.
    במסגרת יחידת הדיור הוא גם פרץ פתח בקיר תמך של הבנין. כשאמרנו לו שזה מסוכן הוא סיפר שיש לו אישור "בעל פה" ממהנדס…
    את המנוע של המזגן הוא שם בצמוד למרפסת שלי כך שלא ממש נעים לצאת למרפסת, ובדיעבד קלטתי שהתוספת שלו ממש מנגישה את החלונות שלי לכל פורץ לא עלינו.
    בקיצור, התלבטתי אם לנסות לעצור את הבנייה שלו. ראשית אם אני באמת עוצר לו את הבנייה זה נזק עבורו של מאות אלפי שקלים, ויש לו לא מעט ילדים והוא באמת מסכן. [יותר טיפש מרשע]. שנית בררתי קצת איך עוצרים בנייה ומתברר שזה דורש גם ממני המון אנרגיה וכסף וכו' [העירייה לא זזה בלי עורך דין שמאיים עליה] שגם זה לא ממש מתחשק לי.
    בדיני תורה הכלל הוא שהנתבע קובע מי יהיה הדיין, וישנם כמה דיינים שמוכרים כנוטים לטובת המשפץ באופן כללי,
    וסביר שהוא יבחר אותם, כך שהסיכוי שלי בדין תורה גם לא גבוה.
    בקיצור פלונטר רציני. וכמובן שבסוף היחידה שלו בנויה וכל השכנים סובלים וזה הכל.
    חשבתי הרבה על כל הסיפור, ולמיטב ידיעתי תמיד המשפץ זקוק לאיזו חתימה מהשכנים בשביל להתחיל את התהליך של הבנייה, אחרת באמת יש לו בעייה עם העירייה. אני לא חושב שהפתרון האידיאלי הוא "לא לחתום" מכיון שלא תמיד זה מתאפשר. מה שאני כן מציע זה שתמיד, אבל תמיד [גם אם הוא רק עושה "גגון לסגור את המרפסת" שאחר זה מתברר כיחידה להשכרה…] לדרוש סכום גבוה עבור החתימה. תן לי 50,000 ש"ח מראש עבור כל העוגמות נפש שיתבררו בהמשך, ואני חותם לך שתוכל להרחיב. אם אתה לא מוכן כנראה שזה לא כל כך דחוף לך להרחיב. חד וחלק.
    מה דעתכם?

    • אם לא תעצרו את הגלגל פה כל אחד יעשה מה שבא לו אל תנו להרחיב לרחם זה טוב אם זה גובל בחוצפה עצור אחרי זה סובלים

  • כאשר חותמים הצדדים על שטר בוררות ניתן לגשת לבית משפט שיאשר את פסק הדין ואז יש לפסיקה זו תוקף לכל דבר וניתן לכפותו על ידי כל גורמי האכיפה הוצאה לפועל עיקולים וכו', בהתאם לחוק הבוררות כך שלא הבנתי למה נאמר בכתבה שלבתי הדין הפרטיים אין שיניים אם אחד הצדדים אינו רוצה לקיים את פסק הדין?

    • הבעיה היא לא עם מי שמתייצב בפני בית הדין וחותם על שטר בוררות, אלא עם מי שמצפצף על ההזמנה לדין ולא מגיע… ובמציאות המשפטית של היום אין אפשרות להוציא כתב סירוב אמיתי.

  • הבעיה העיקרית היא כמו שציינתם בכתבה "כל דאלים גבר"
    ובמקרה שלנו כל דאלים = כל מי שיש לו הרבה כסף , הוא גובר כי יש לו מאיפוא לשלם על הבנייה
    עכשיו למי יש כסף בציבור החרדי???
    לכל העסקנים והרבנים!!!
    כן שימו לב שרוב המושקעים בחריגות בנייה וקניית גגות אלו העסקנים
    ולכן אני יכול להבטיח לכם שעד ביאת המשיח העיה לא תיפטר אלא רק תיגבר
    מי שיש לו קשרים הוא חזק ואף אחד לא יכול עליו!!!

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל