לפקח על הנפש

מאמר תגובה ל"מה רע בפסיכולוגיה?"

DSC_0293
הרב ד"ר אבידן מילבסקי חוקר ומרצה בכיר במחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת אריאל בשומרון ופסיכולוג קליני-התפתחותי בבית שמש

הימנעות מפניה לטיפול פסיכולוגי היא מסוכנת ועידוד אחרים לגישה זו היא עוול. מאמרו של הרשקוביץ שואב את השראתו מגישה של זרם נוצרי תמהוני, והוא מנסה לייבא זאת לחברה החרדית. צעד זה הוא מסוכן ושגוי. חובתנו כיום לעודד את הציבור להפנות את הסובלים מבעיות נפשיות לטיפול פסיכולוגי מקצועי. כך נוכל להקל את סבלם של רבים ולהיטיב לסובלים, לקהילה החרדית וליהדות.

י"ד תשרי תשע"ט

נוסף על היותו מסוכן, המאמר "מה רע בפסיכולוגיה?" תקול מיסודו. מאמרי תגובה אחרים שנכתבו הדגישו את הליקויים במאמרו של המחבר, וכללו הסברים על חוסר ​​ההבנה העמוקה של השיטה המדעית והפסיכולוגיה המדעית המוצגות בתוכו. סבורני כי יש חובה קדושה בימינו לעודד את הסובלים מבעיות נפש בקהילה החרדית לפנות לטיפול פסיכולוגי. מאמר התגובה שלי יתמקד אפוא בסכנות הטמונות ברעיונות השגויים המוצעים במאמר, ויסביר מדוע חשוב לפנות לטיפול מקצועי. ראשית, אפתח בהדגשת פגם אחד של המאמר אשר מערער את התזה שבו מיסודו.

 

"חכמת הנפש" של המורמונים

כפי שכותב המחבר עצמו, רוב המאמר מבוסס על הרעיונות שקרא מתוך ספר בשם "הלקוח ההרואי" (The Heroic Client). בהתחשב בהתעלמותו של המחבר ובחוסר הבנתו בעולם המדע, אינני מתפלא שהוא מבסס את השקפת עולמו על מקור אחד בלבד. מעבר לשגיאה הבסיסית הזו, שנפוצה בין תלמידיי בשנה הראשונה שלהם במחלקה ללימודי פסיכולוגיה, הבעיה המשמעותית יותר היא המקור שעליו מסתמך המחבר. הספר, שעליו מסתמך המחבר, מתאר למעשה את האופן שבו הכת הדתית של ה'מורמוניזם' מבינה את מחלות הנפש. המחבר הראשי של הספר הזה גדל בכנסייה המורמונית[1] ועל כן, בספר מודגשת אוריינטציה מסוימת למחלות נפש, שהיא ביסודה של התורה הדתית של המורמוניזם.

הספר, שעליו מסתמך המחבר, מתאר למעשה את האופן שבו הכת הדתית של ה'מורמוניזם' מבינה את מחלות הנפש. המחבר הראשי של הספר הזה גדל בכנסייה המורמונית ועל כן, בספר מודגשת אוריינטציה מסוימת למחלות נפש, שהיא ביסודה של התורה הדתית של המורמוניזם

המורמונים הם כת קטנה של נוצרים שחיים בעיקר במדינת יוטה בארצות הברית. הכת עצמה נתפסת גם על ידי המיינסטרים הנוצרי כ-"עובדי אלילים". מורמונים מאמינים כי מחלות נפש לא באמת קיימות וכדי לרפא את עצמך מן ה'מחלה', כל שעליך לעשות הוא לקבל את ישו כמושיע.[2] על אף שהספר "הלקוח ההרואי" נכתב ומשווק לאוכלוסייה הכללית ונמנע מהכנסת נושאים דתיים, התזה הראשית מונעת על-ידי האידיאולוגיה המורמונית.

הטלת הספק באבחון פסיכיאטרי, הטענה שאבחון פסיכולוגי אינו מהימן או תקף, שכל תחום ההערכה הפסיכולוגית הוא חלק ממזימה כלשהי של הקפיטליסטים החמדנים, שהמחקר על גישות פסיכולוגיות למחלת נפש אינו מדויק, וכי יכולתם וניסיונם של המטפלים אינם חשובים משרתים את האידיאולוגיה המורמונית ואת השקפתה על מחלות נפש. אין צריך לומר כי השקפה זו בעייתית מאוד, וספר זה כבר אותגר רבות על-ידי הקהילה המדעית בארצות הברית.

האירוניה היא, שכותב המאמר "מה רע בפסיכולוגיה?" בחר לבסס את כל השקפתו על מחלות נפש על השקפותיה של כת המתרגלת את עבודת האלילים, והוא אף ממליץ לקהילה החרדית לאמץ אותן. זוהי עובדה מטרידה מאוד

האירוניה היא, שכותב המאמר "מה רע בפסיכולוגיה?" בחר לבסס את כל השקפתו על מחלות נפש על השקפותיה של כת המתרגלת את עבודת האלילים, והוא אף ממליץ לקהילה החרדית לאמץ אותן. זוהי עובדה מטרידה מאוד. אני מציע שבמקום לבסס את הטיפול בבריאות הנפש על עבודה זרה, נדלה תובנות מ-50 שנים של פריצות דרך מדעיות ברורות בטיפול בבריאות הנפש שמקורן בפסיכולוגיה המדעית.

אינני אומר, חס וחלילה, שהמחבר היה מודע לאידיאולוגיה המורמונית שבבסיס הספר הזה. אינני מפקפק בכוונותיו של המחבר; להפך, אני מאתגר את המתודולוגיה שלו. זו הסיבה המדויקת שאנו זקוקים לפסיכולוגיה מדעית בדגש על גילוי מדעי ברור ותחקור מפורט של מקורות. הבנה אמיתית של הפסיכולוגיה המדעית ויישומה, היו עוזרים למחבר להימנע מלהשתמש באידיאולוגיה המורמונית בתור תשובה לבעיות הצפות בקהילה שלנו.

 

מדוע זה מסוכן

לפני מספר שנים ניגש אליי רב בישיבה בנוגע לאחד הבחורים בשיעור שלו. הרב חשש כי הבחור מפגין אובססיות לא בריאות וכפייתיות. הרב שאל האם אני יכול להתערב ואולי להתחיל איתו תהליך טיפולי. לאחר שקיבלתי את הסכמת הורי הבחור, שוחחתי על המקרה עם משגיח הישיבה. המשגיח היה נחוש בדעתו שהתלמיד אינו זקוק להתערבות חיצונית מכיוון שהבחור "מתמיד". המשגיח אף טען שלעולם הפסיכולוגיה אין מה להציע לבחור הזה, ושהבחור זקוק רק למישהו שידבר איתו על עניינים רוחניים ואמונה. בהמשך, המשגיח עודד את הבחור לדבר עם מומחה בחוכמת הנפש. בתוך שנה הפכו הסימפטומים של הבחור לחמורים כל כך עד שהיה עליו לעזוב את הישיבה ולאחר מאבק ארוך ולא מוצלח עם האובססיות וההתנהגויות הכפייתיות הוא בחר לעזוב את אורח חייו הדתי.

המשגיח אף טען, שלעולם הפסיכולוגיה אין מה להציע לבחור הזה, ושהבחור זקוק רק למישהו שידבר איתו על עניינים רוחניים ואמונה. בהמשך, המשגיח עודד את הבחור לדבר עם מומחה בחוכמת הנפש. בתוך שנה הפכו הסימפטומים של הבחור לחמורים כל כך עד שהיה עליו לעזוב את הישיבה ולאחר מאבק ארוך ולא מוצלח עם האובססיות וההתנהגויות הכפייתיות הוא בחר לעזוב את אורח חייו הדתי

לאחרונה, ניגש אליי בעל מודאג שדיווח כי הוא חושד שאשתו סובלת מדיכאון. הבעל אף ציין כי הדיכאון שלה משפיע על היחסים שלהם ועל היכולת שלה לתפקד כאם. האישה בקושי הסכימה לבוא לפגישה איתי. לבסוף כאשר הגיעה לפגישה הראשונה, אמרה לי כי בהתחשב בעובדה שכבר נפגשה עם מומחים רבים היא כבר התייאשה וויתרה לחלוטין על התקווה למצוא עזרה. כששאלתי אותה עם איזה סוג של אנשים היא נפגשה ודיברה על הנושא, היא ציינה שמות של רבנים שונים ומומחים בחוכמת הנפש שיעצו לה ללכת לכיוונים שונים ללא הועיל. שאלתי אותה אם נפגשה עם פסיכולוגים כדי לנסות להתמודד עם הבעיות שלה והיא לא אמרה מילה. כאשר שאלתי לפשר שתיקתה, אמרה שהיא לא מאמינה שלפסיכולוגים יש עצה טובה יותר מכל שאר האנשים שפגשה. האישה הזו היתה כל כך מיואשת מפגישות והתייעצויות שהיו חסרות תועלת בעבר, שהיא לא חזרה לאף אחת מפגישות המעקב שלנו. למרבה הצער, בשל הדיכאון ממנו סבלה הנישואים והמצב המשפחתי הידרדרו למצב בלתי הפיך.

אלה הן רק שתי דוגמאות מני רבות שחוויתי בקרב הציבור החרדי בישראל, המדגימות את הסכנות הנובעות מחוסר ידע בעניין יכולתה של הפסיכולוגיה המודרנית לטפל בעניין בריאות הנפש.

הקהילה שלנו מתעוררת סוף סוף לעובדה שאנו לא חסינים בפני בעיות בריאות הנפש. אנו רואים מספר הולך וגדל של דיכאון, חרדה, הפרעות אכילה, הפרעות אישיות, התמכרויות, התמכרות לסמים, אלימות, בני נוער בסיכון והתעללות מינית בקהילות שלנו.[3] מחקרים מראים כי בכמה סוגי מחלות נפש, הקהילה שלנו נמצאת ברמת סיכון גבוהה יותר בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, בשל הלחצים הייחודים שעמו מתמודדים בני הקהילה.[4] לאחרונה נדמה כי אין משפחה בקהילה שלא הושפעה, במידה מסוימת, ממחלות נפש. "אין בית אשר אין בו מת".

התעלמות מהפסיכולוגיה המדעית ומיכולותיה לעזור לנו להתמודד עם המגיפה שהקהילה שלנו חווה היא מסוכנת ביותר. זו התעלמות מהדיסציפלינה היחידה שביכולתה לעזור לנו

התעלמות מהפסיכולוגיה המדעית ומיכולותיה לעזור לנו להתמודד עם המגיפה שהקהילה שלנו חווה היא מסוכנת ביותר. זו התעלמות מהדיסציפלינה היחידה שביכולתה לעזור לנו. בנוסף, הרעיונות שהוצעו על ידי המאמר הנ"ל מקדמים את הסטיגמה ההרסנית שעדיין קיימת בקהילה שלנו בנוגע להתערבות בבריאות הנפש.[5] קידום רעיונות מזיקים אלה הוא לא רק מסוכן, אלא גם חסר אחריות. לעניות דעתי, זה גובל ב "לא תעמוד על דם רעך".

רעיונות אלה מפגינים גם חוסר אמפתיה עמוק כלפי אנשים הסובלים ממחלת נפש. אנשים שחווים מחלת נפש סובלים בדרכים עמוקות וכואבות. לומר להם כי הם חווים קושי בנשמתם, וכי עליהם לכייל מחדש את דתם ורווחתם –היא אמירה פוגעת והרסנית.

 

חובתנו לעודד טיפול פסיכולוגי מדעי

שלא כמו חלק משיטות הטיפול הישנות והמיושנות בפסיכולוגיה, הפסיכולוגיה המדעית המודרנית קיבלה הרבה יותר אובייקטיביות, מדעיות, רפואיות ומקצועיות לטיפול בבעיות בריאות הנפש. פסיכולוגים ופסיכיאטרים הם אלה המאומנים באבחון וטיפול במחלות אלה. הספרות המרשימה המתפרשת על פני ה-50 השנים האחרונות מעידה על כך שטיפול פסיכולוגי נאות, מדעי, יעיל לטיפול בהפרעות מצב רוח, סכיזופרניה, הפרעות אכילה, הפרעות אישיות, התמכרויות, שימוש בסמים, טראומה, מחלוקות משפחתיות ובעיות בחיי הנישואין.[6] טיפול פסיכולוגי נאות כאמור הוכח אף כיעיל לטיפול בבני נוער בסיכון ובהשפעותיה ההרסניות של התעללות מינית בילדות. אנשי מקצוע רפואיים אלו הם חלק בלתי נפרד מהרשות שניתן לרופא לרפאות.

התברכנו לחיות בדור של פריצות דרך משמעותיות ומרשימות בכל הנוגע לטיפול במחלות נפש. הילדים, בני הנוער, המבוגרים והמשפחות שלנו לא צריכים לסבול יותר. כאשר אחד/אחת מבני המשפחה סובלים מקושי נפשי, יש חשיבות עליונה לבקש עבורו סיוע פסיכולוגי מדעי

התברכנו לחיות בדור של פריצות דרך משמעותיות ומרשימות בכל הנוגע לטיפול במחלות נפש. הילדים, בני הנוער, המבוגרים והמשפחות שלנו לא צריכים לסבול יותר. כאשר אחד/אחת מבני המשפחה סובלים מקושי נפשי, יש חשיבות עליונה לבקש עבורו סיוע פסיכולוגי מדעי. הבנת חשיבות זו תביא ישועה ושלווה לקהילה שלנו. כתוצאה מכך, נעמוד בסיעתא דשמיא בפני דור הרבה יותר בריא ומשוחרר מן החסימה לבקש עזרה פסיכולוגית; בכך נאפשר לו לחיות אורח חיים של תורה ולהגשים את הפסוק "דרכיה דרכי נעם".

 


[1] Miller, S. & Hubble, M. (2015). The Book of a Mormon: The Real Life and Strange Times of an LDS Missionary. Miller and Hubble: Amazon Digital Services.

[2] https://www.mormon.org/blog/dealing-with-depression-and-mental-illness. Barlow, S. H., & Bergin, A. E. (1998). Religion and mental health from the Mormon perspective. In H. G. Koenig (Ed.), Handbook of religion and mental health (pp. 225-243). San Diego, CA, US: Academic Press. Ulrich, W. L., Richards, P. S., & Bergin, A. E. (2000). Psychotherapy with Latter-Day Saints. In P. S. Richards & A. E. Bergin (Eds.), Handbook of psychotherapy and religious diversity (pp. 185-209). Washington, DC, US: American Psychological Association.

[3] Feinson, M. C. & Meir, A. (2012). Disordered eating and religious observance: A focus on ultra‐orthodox Jews in an adult community study. International Journal of Eating Disorders, 45, 101-109.Feinson, M. C. & Hornik-Lurie, T. (2016). Body dissatisfaction and the relevance of religiosity: A focus on Ultra-Orthodox Jews in a community study of adult women. Clinical Social Work Journal, 44, 87-97.

[4] Goshen-Gottstein, E. R. (1987). Mental health implications of living in an ultra-orthodox Jewish subculture. Israel Journal of Psychiatry and Related Sciences, 24, 145-166.

[5] Baruch, D. E., Kanter, J. W., Pirutinsky, S., Murphy, J., Rosmain, D. H. (2014) Depression stigma and treatment preferences among Orthodox and Non-Orthodox Jews. The Journal of Nervous and Mental Disease, 202, 556-561.

[6] Lambert, M. J., & Hill, C. E. (1994). Assessing psychotherapy outcomes and processes. In A. E. Bergin & S. L. Garfield (Eds.), Handbook of psychotherapy and behavior change (pp. 72-113). Oxford, England: John Wiley & Sons. Lambert, M. J. (2013). Outcome in psychotherapy: The past and important advances. Psychotherapy, 50, 42-51.

תמונה: Bigstock

6 תגובות על “לפקח על הנפש

  • התגובה קצת מפתיע. החוקר סקוט ד. מילר הינו חוקר בעל שם עולמי בתחום הפסיכותרפיה. מאמריו מתפרסמים במכתבי עת פסיכולוגיים מקובלים. הוא מרצה בסימפוזיונים בינלאומיים כגון סימפוזיון הנטוורקר – The Psychotherapy Networker Symposium. מאמרו על "מטפלי העל" – Supershrinks זכה להדים רבים ולתפוצה רחבה.
    מילר אמנם בעברו היה מורמוני אבל כבר מזמן עזב את הדת המורמוני. מילר מוכר כמדען שאינו דבק בדעות קדומות ואינו חושש לזנוח תיאוריות שדגל בעדן בעבר כאשר הנתונים המחקריים שללו נכונותן. בעבר היה אחד ממקדמי שיטת ה"ממוקד פתרונות" – Solution- Focused Therapy, כאשר המחקר הראה ששיטה זו איננו יותר יעילה משיטות אחרים הוא זנח את השיטה לגמרי אחרי שהשקיע בה שנים.
    הביקורת על בסיס רקעו המורמוני יש בו ריח של ביקורת אד הומינם, ונראה לי לא ענייני. מסקנותיו מבוססות על מחקר רבות שנים. אמנם זה לא אומר שהוא שיתכן ושגה, אבל דרוש כאן תשובה עניינית. לא מספיק לכתוב שמסקנותיו אותגרו רבות בעולם האקדמי בלי לציין שום מקור.
    בנוסף הדוגמאות שהביא אינם מוכיחות שום דבר מעבר לזה שבמקרים מסוימים הטיפול הלא מקצועי כשל. גם טיפול מקצועי נכשל לפעמים. כל איש מקצוע מקבל לידיו מטופלים שכבר טופלו בעבר בידי אנשי מקצוע בלי הצלחה. האם זה מורה על כשל יסודי במערכת כולו?

    אני מסכים שהמאמר הרסני ושגוי ומהווה מכשול, אבל טעון התייחסות יותר עניינית ופחות מתלהמת.

  • כבודו לא אמר כלום. אין ספק שיש צורך בטיפול איכותי, ובהעלת המודעות לחשיבות הטיפול.
    הדיון נסוב על תוקף הטיפול הנלמד באקדמיה (ולא סוד, גם בלי מאמרו של הר' הרשקוביץ – שהדבר לא מובן מאליו – והדיון על כך מתנהל כבר שנים לא מעטות גם בין החוקרים עצמם).
    הנק' השניה היא ההתאמה המוסרית בין הפסיכולגיה ה'חילונית' לתורה – האם יש כזאת, והאם אמורה להיות כזאת , (וובהקשר זה לא ניתן להתעלם מכך שהמערכת האקדמית העוסקת בפסיכולוגיה מוטה בצורה קיצונית מתפיסות פוליטיות ומוסריות שאינן עולות בקנה אחד עם השקפת היהדות, ואין צורך להכביר בדוגמאות לכל המצוי בנושא).
    ולכן, יחד עם הקריאה להיזהר מקריאה השוללת טיפול מקצועי (שלא נאמרה כלל במאמר המקור), יש להיזהר משלילה כרוח זו העולה במאמר זה – *אנחנו* האקדמיה, *אצלנו* החכמה, והכל עולה – כפתור ופרח – גם עם רוח התורה והציבור ה*חרדי*.

  • הייתי רוצה להתייחס כאן לשני המאמרים , כמטפל ברפואה סינית בעברי (למשך 8 שנים).
    בסופו של דבר , כל שיטה היא כלי וכך צריך להתייחס אליה.
    לא השיטה עושה את הטיפול , כפי שלא הפטיש והמסור עושים את הרהיט.
    מי שעושה את הטיפול זה המטפל ומיומנותו להשתמש בכליו באופן הנכון.
    מטפל מקצועי , יכול לעזור לאדם , וזה לא משנה האם הפסיכולוגיה היא יהודית או אינדיאנית. זה בכלל לא האישו !
    העניין הוא שהמטפל למד שיטה באופן מעמיק במשך שנים , רכש נסיון במשך שנים , ופיתח "גישה" במשך השנים הללו , גישה ומיומנות לפתרון בעיות בתחום התמחותו – כמו כל בעל מקצוע.
    זה הדבר העקרוני !
    לגבי הפסיכולוגיה כמדע –
    פרויד בהתחלה ניסה להתייחס אליה כמדע , ושאף שהיא תהיה אובייקטיבית.
    לכן הוא טען שהמטפל צריך לשבת מאחורי הספה שהמטופל שוכב עליה , כדי שהמטופל יהיה פחות מושפע מהמטפל ועוד.
    בסופו של דבר , פרויד עצמו הבין כי פסיכולוגיה לעולם לא תהיה אובייקטיבית , יותר מזה , הוא גילה כי תחושות שעולות אצל המטפל והמטופל במהלך הטיפול קשורות בקשר הדוק לטיפול עצמו ( "העברה" ו"העברה נגדית).
    ועדיין הפסיכולוגיה המערבית , גם אם היא איננה "מדע אובייקטיבי" , היא שיטה הנשענת על נסיונם , הצלחותיהם וכשלונותיהם של מטפלים רבים שרכשו נסיון והשקיעו בכך.
    מאחר וכך היא גישה שמטפל טוב חייב להכיר – גם אם ילך בדרך אחרת.
    בסופו של דבר , המדובר כאן בדיני נפשות – טיפול לא מקצועי , הוא בפירוש טיפול שיכול לסכן חיים !
    בעיות "פסיכולוגיות" כמו דיכאון , אלו בעיות שמסכנות חיים לא פחות מאשר סרטן – בכל שנה אנשים רבים מתים כתוצאה מכך !
    אם תהיה אלטרנטיבה ראויה לפסיכולוגיה המערבית , אולי אפשר לשקול את זה.
    אבל מהיכרותי את התחום – אין אלטרנטיבה כזו !
    וגם מי שמלמדים פסיכולוגיה יהודית (לסוגיה השונים) אם הם באמת מקצועיים הם מלמדים זאת לאחר שיש לאדם כבר ידע מקיף בפסיכולוגיה ה"מקובלת" שהיא הבסיס.

  • הערות.
    פסיכולוגיה זה לא מדע. יעידו על כך פסיכולוגים ומומחים אקדמיים. אכן, יש הצלחות, אבל זה אינו מדע מדויק. עובדה שיש יועצים לא אקדמאים ובעלי הצלחות, ולהפך. אין בזה כדי לזלזל באקדמיה, אבל גם לא להפוך אותה לעוסק יחיד.

    הערה נוספת בנוגע לציטוט מן המאמר.
    מאמרו של הרשקוביץ שואב את השראתו מגישה של זרם נוצרי תמהוני.

    לאו דווקא. מאמרו של הרשקוביץ שואב את השראתו מכך שפעמים מפגש בין הפסיכולוגיה ובין שומרי מצוות אינו בדיוק אידיאלי. זלזול של פסיכולוגים בקודים חרדיים ומפגשים עם טעם מר גוררים מגננה, גם אם זה בהשראת זרמים שונים.

  • אין ספק שלציבור החרדי יש רתיעה מהפסיכולוגיה ולצערינו לפעמים רתיעה זו צודקת, כל מי שעוסק בתחום יודע שפסיכולוג יכול להשפיע רבות מאד על נפשו של המטופל ובגמרא ישנם כמה דוגמאות שהעדיפו להיכנס לסכנת חיים במקום להתרפאות בחשש מינות וכן מובא בשם הרב הוטנר על הכפירה הקיימת בפסיכולוגיה, השאלה היא מה הפיתרון? הרב הרשקוביץ נקט בקצה אחד ומאמר זה קופץ בפסקנות קצת מוחלטת מידי לקצה האחר (פסקנות שיכולה לגרום לריאקציה ) אך אין ספק שצריך לעשות איזה שהוא שילוב של חכמה בגויים תאמין יחד עם הזהירות על הנפש מבחינה רוחנית, אולי צריך שכל מטפל ילמד גם באקדמיה אך גם יעשה שימוש בכל המושא אצל רב מוסמך כמו שיש פסיכולוגים יראי שמים שכך עושים.

  • קשה להגיב לדברים, שכן לא נאמר בהם דבר. חבל שהכותב בחר להשתמש רק באצטלת המלומד שלו, ולא לטעון לגופו של עניין.

    איני יודע לגבי רמתו המקצועית או המדעית של הכותב, אך אם עבודתו המדעית משתמשת במתדולוגיות אלו של אד-הומינם והפחדה, אין בה ערך.

    לאמתו של דבר, טיעוניו של יהודה אינם סוף פסוק, וברור שיש להגיב להם, הן לתקן אותו מן הבחינה העובדתית, והן להציע פרשנות אחרת לממצאים. חבל מאוד שהד"ר הנכבד בחר לכתוב פשקוויל ובכך חיזק את טענותיו של הרשקוביץ.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל