צריך עיון > סדר עיון > ולמדתם אתם > ומתלמידי יותר מכולם

ומתלמידי יותר מכולם

מאמר תגובה ל"ולמדתם אתם"

-
תקוה עובדיה חוקרת ומרצה לחינוך למדע ולטכנולוגיה, בעבר מנהלת קריית חינוך ומרכזת תוכניות לפיתוח מנהלות.

בעידן שבו רבו המחנכים והמלמדים, ולהיות מחנך זה גם מקצוע ולא רק אורח חיים, החינוך מתחיל בהתחנכות של המחנכים. מחנך טוב הוא אדם המצוי בתהליך התחנכות תמידי. התחנכות זו היא שמירה על איזון מתמיד בין היראה למעול בתפקידו לבין הרצון לברוא ולעורר כוחות יצירה.

י"ח תשרי תשע"ח

 

אֶ-ל אֱ-לֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר שַׂלִּיט בָּעֶליוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים, חָנֵּנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, חַזְּקֵנִי וְִאַמְּצֵנִי בְּכוֹחוֹת הַגּוּף וְהַנֶּפֶש, וְתַעַזְרֵנִי וּתְסַיְּעֵנִי לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד אֶת בְּנֵי יִשְרָאֵל אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָה. חָנֵּנִי בְּחוּש הַבֵּאוּר וְהַהַסְבָּרָה וּתִשְמְרֵנִי מִמִּכְשוֹל וְתַקָּלָה וּמִשְּגִיאוֹת וּמֵרִפיוֹן בַּעֲבוֹדַת הַקּוֹדֶש. שְלַח נָא בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּלִימּוּדֵינוּ בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָה, חָנֵּנִי בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדֵעָה זַכָּה וּצְלוּלָה וּלְאוֹקְמֵי גִירְסָא אַלִיבָּא דְהִילְכָתָא, תְּסַיְעֵנִי לְהָבִיא אֶת כָּל תַּלְמִיד וְתַלְמִיד לַתַּכְלִית הַנִּרְצָה בְּקִנְיָן הַתֹּורָה לְפִי כִּשְרוֹנוֹתָיו וּתְכוּנוֹתָיו, חָנֵּנִי נָא לִטַּע בְּלֵב תַּלְמִידֵי אַהֲבַת הַתּוֹרָה וְיִרְאַת שָמַיִם וּמִדּוֹת טוֹבוֹת. אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן. (תפילת המלמדים- לאדמו"ר מפינסק קרלין זצוק"ל)

 

החינוך הדינמי כפי שהוגדר במאמרו של הרב לוי, רואה באדם סובייקט בעל כוחות, כך שגם כאשר מפעילים עליו כוחות חיצוניים לסוגיהם, כוחותיו הפנימיים גוברים, ומעצבים אותו מבפנים באמצעות דיאלוג פנימי. תפקיד המחנך, לפי גישה זו, הוא להיות דוגמא ומופת לחיקוי עבור התלמיד, כך שהוא יבקש לאמץ לעצמו אורח חיים, ערכים ואמונות ישרים וטובים.

אלא שבעידן שבו רבו המחנכים והמלמדים, ולהיות מחנך זה גם מקצוע ולא רק אורח חיים, החינוך מתחיל בהתחנכות של המחנכים. ראוי שחייו של המחנך יהיו כרוכים בבירור עם עצמו לאורך חייו המקצועיים והאידיאולוגיים, באיזו מידה הוא רואה בחינוך מקצוע, ובאיזו מידה הוא מחנך במהותו ובהווייתו.

ראוי שחייו של המחנך יהיו כרוכים בבירור עם עצמו לאורך חייו המקצועיים והאידיאולוגיים, באיזו מידה הוא רואה בחינוך מקצוע, ובאיזו מידה הוא מחנך במהותו ובהווייתו.

מנקודת המבט של החינוך הדינמי, ארצה להציג את המחנך בתור אדם השואף להיות במצב של התחנכות תמידית. חינוך אינו מתרחש באמצעות יישום פשטני של הרעיונות במאמרו של הרב לוי, אלא נדרשת גם הכנה נפשית מסוימת של המחנכים כדי לזכות להיות מיישם ראוי של הרעיונות. להלן אבקש להוסיף נדבך ולתאר כיצד מייצרים מחנכים: מה העבודה הפנימית הנדרשת מאדם כדי להפוך להיות מחנך בישראל?

 

מהי התחנכות של מחנך?

בכל בן אנוש פועלים שני כוחות עוצמתיים מנוגדים, הכוח ליצור, לברוא ולהביא דברים חדשים לעולם, לעומת הפחד לשגות, להיכשל, להיפגע. ניתן לדמות את שני הכוחות הנזכרים לשתי אבנים הנמצאות על מאזניים ונאבקות לייצר איזון. אבן אחת נכנה "אבן היראה" ואת האחרת נכנה "אבן הבריאה".

בכל בן אנוש פועלים שני כוחות עוצמתיים מנוגדים, הכוח ליצור, לברוא ולהביא דברים חדשים לעולם, לעומת הפחד לשגות, להיכשל, להיפגע

בהקשר של מלאכת החינוך, "אבן היראה" מייצגת את הכוחות הכלולים בשאיפות המחנך להיתפס בתור עוסק במלאכת קודש בקרב הקהילה; בפחד שלו מכישלון בתפקיד; בדאגתו לפרנסה וחששו מעוני; וכן בפחד שלו מעבירה: "הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה – דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין" (אבות ב, א). גם הפחד מהחברה וגם הפחד מהעבירה שניהם מאותו שורש: "אבן היראה".

מנגד, "אבן הבריאה" מייצגת את הכוחות הכלולים בשאיפת המחנך להפוך את אמצעי הפרנסה שלו – חינוך – לכלי שבו הוא עצמו יגדל בתורה וביראת שמים, על פי כוחותיו, כישרונותיו ושאיפותיו, וכן בבקשתו להרבות תורה וכבוד שמים באמצעות מלאכת ההוראה. זוהי הכמיהה לגידול תלמידים על פי מידת כשרונם בעולם, כדברי התפילה המצוטטת לעיל: "תְּסַיְעֵנִי לְהָבִיא אֶת כָּל תַּלְמִיד וְתַלְמִיד לַתַּכְלִית הַנִּרְצָה בְּקִנְיָן הַתֹּורָה לְפִי כִּשְרוֹנוֹתָיו וּתְכוּנוֹתָיו".

בין שני כוחות נפש אלה, שתי "אבני מאזנים" אלו, מתקיים מאזן דמיוני המתאר את תהליך קבלת ההחלטות של המחנך. מחד גיסא, מניעים אותו כוחות "יראתיים": פחד מהקהילה, מעבירה, מהעונש, מתוצאות לא רצויות. מאידך, הוא מנסה להניע יצירה חדשה, ייחודית, אינדיבידואלית בעבודת השם, המתהווה באמצעות כוחות יצירה "בריאתיים".

שתי אבני מאזניים אלה, "אבן היראה" ו"אבן הבריאה", אינן עומדות בסתירה זו לזו, או במלחמה אחת עם השנייה, למרות היותן מונחות על מאזניים אחד. אם שכל אחת "מבקשת" להכריע את הכף לטובתה, המלחמה בניהן היא להשיג "יחד" את האיזון, תוך נדנוד וכריעה מטה מעלה, לאורך החיים.

 

בין בריאה ליראה

כיצד נוצר איזון זה? לעיתים מכח היראה מתעלה כוח הבריאה ולעיתים להיפך. הפחד מהעבירה, מהקהילה או הפחד של האדם מעצמו, שמא הדמות שהוא מייצג אינה נכונה עבורו, מייצר בתוכו דעה מבוררת ומעשה מושכל הנוצרים מתהליך ברור דינמי, וכמעט תמידי. החשש של המחנך להגיב שלא כראוי לשאלת תלמיד, או להסביר סברה באופן שיגרום לתלמידים לשגות בהבנתה, מביא את המחנך לברור שמוליד יצירה אמיתית.

וכן ההיפך, מכוח הבריאה מתעורר כוח היראה. הרצון של האדם לייצור בקרבו רוח אישית, לבנות את קומתו הרוחנית בתורה ולהנחיל לעולם את יצירתו הייחודית, מעוררת את היראה שמא אינו בדרך הנכונה. יראה זו מעוררת לברור נוסף, עד שהאדם מגיע למצב של ב"ְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדֵעָה זַכָּה וּצְלוּלָה וּלְאוֹקְמֵי גִירְסָא אַלִיבָּא דְהִילְכָתָא…" (תפילת המלמדים המוזכרת לעיל). מאזן מתמיד זה של יראה מול בריאה וההיפך, הוא הדרך הנכונה על מנת לזכות להיות מחנך בישראל.

מאזן מתמיד זה של יראה מול בריאה וההיפך, הוא הדרך הנכונה על מנת לזכות להיות מחנך בישראל

כדי שהאדם לא "ישחק" בשני כוחות ("אבני מאזניים") קריטיים אלה, היראה מול הבריאה, בגפו, המשנה באבות (א ו) כותבת: "יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב". ומסביר רש"י: "עשה לך רב – שלא תהא אתה למד לעצמך מסברא, אלא מן הרב ומן השמועה".

רש"י מדריך את האדם לברר את תלמודו עם רב, כדי שלא ישגה. אפשר להתבונן בפירושו באמצעות אותם מאזנים דלעיל. אם האדם ילמד תורה לבדו, יש סיכוי שמאבן הבריאה הוא ייצר סברות לא טובות. מסיבה זו רש"י מציג לאדם את "אבן היראה", כלומר היזהר מבדידות בקבלות החלטות הלכתיות, על מנת שלא תייצר יצירה הלכתית שגויה. אולי לזאת התכוון רבן גמליאל באמירתו הזהה (משנה טז) באותו הפרק כאשר הוסיף לה את הסיפא: "רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק…". בקשת הרב נובעת מאותו תכונת נפש של ההסתלקות מהספק, מהחשש משגיאה, מ"אבן היראה".

 

להיות תלמיד תמיד

אם נראה במשנה הנזכרת אבן דרך בדרכו של אדם בלימודו, נלמד ממנה פן נוסף המדגיש שעל האדם לקנות את קנייני חכמת התורה ויראת השמים דווקא כתלמיד. מכאן שגם המחנך, בתור אדם, צריך לקנות את לימודו ולבנות את יראתו וחכמתו כתלמיד. המחנך הוא תלמיד לעולם – תלמיד הלומד את התורה ותלמיד הלומד את תכונותיו שלו עצמו, כפי שהם באים לידי ביטוי בדרך שבה הוא קונה את תורתו.

התפקיד הכפול, של רב ושל תלמיד כאחד, מסייע לאדם להבין את מלחמתם של תלמידיו בדרך שבה הם יוצרים ובוראים את היצירה האישית שלהם, בקניין התורה ובקניין כוחות החיים.

האדם הבוגר החי בתפיסה של "תלמיד", מסגל ומתאים את חייו לזמן, למקום ולתמורות במציאות שבהם הוא חי. מי שמחנך את עצמו באופן קבוע עשוי לזכות להיות מודל של מחנך, מעצם התהליך הדינמי המתמיד שלו. במילים אחרות, הדרך הטובה ביותר לחנך היא להיות מחנך עצמך לאורך החיים באופן דינמי,  להיות תלמיד תמידי, של בית הספר של החיים ברוח התורה.

הדרך הטובה ביותר לחנך היא להיות מחנך את עצמך לאורך החיים באופן דינמי,  להיות תלמיד תמידי

מחנך עם זהות של תלמיד לא רק זוכה בקניין מידת הענווה, אלא גם מפתח את יכולת ההכלה וההזדהות של תלמידים "אחרים" ממנו. מחנך כזה מסוגל לזהות מלחמות נסתרות עדינות בין "אבן היראה" ל"אבן הבריאה" של תלמידיו. בעדינות הנדרשת, הוא יוכל להפעיל כוחות חיצוניים שיגרמו לכוחות הפנימיים של תלמידיו ליצר ולברוא את היצירה המתאימה לתלמיד הסגולי המסוים, באמצעות הכלה והבנה של תהליך "נדנוד אבני המאזניים". מחנך כזה יודע ומבין כי יצירה של אדם מחונך היא הבאת האדם התלמיד למצב של בריאה ויצירה של עצמו, מתוך כוחותיו וחולשותיו. מחנך דינמי מבין ויודע (מעצמו בשרו ונפשו) כי מבלי שהתהליך הזה יתרחש בקרבו של תלמידו, הוא לא יתחנך לעולם.

היתרון של המחנך הדינמי במגרש החינוך הוא זיכרון המאבק על כיבוש שטחים שהתלמיד טרם כבש. כשר צבא במלחמה של עצמו, הוא מכיר כל חלקה וכל זירה, באופן שהוא יכול גם להנחיל לתלמידו כלי מלחמה ראויים לחיים הטובים. שימוש בכלי מלחמה אלה מבהירים לתלמיד כי כיבוש של הישג רוחני, קניין בתורה,  אינו מצב סטטי, אלא מצב דינמי של ניסיון לברור ולאמת את הדרך הטובה לתלמיד כאדם בכל מצב, שוב ושוב ושוב.

המחנך הדינמי הוא שחקן בזירה אחת עם תלמידיו. היותו תלמיד של לימוד תפקידו בעולם כאדם, ותלמיד של לימוד תפקידו בבית הספר כמחנך, מרחיב את ליבו ונפשו להכיל את מורכבות התהליך האישי שחווה בעצמו לאורך חייו, ושחווה כל מתחנך הנמצא במחיצתו ובאחריותו. היותו מתייסר בעצמו בתהליך החינוכי הפרטי שלו מקדם את הבנתו ביחס לייסוריהם של תלמידיו בתהליך מציאת דרכם הסגולית בעולם הגדול. הוא זה שיודע והשיג מנפשו ומבשרו שתולדת הייסורים היא צמיחה ובריאה חדשה ומתחדשת, ולשם הוא מכוון את כוחותיו של תלמידיו.

כפי שכתב הרב לוי: "….מימי קדם ידעה האנושות כי גידול אנשים הוא דבר הדורש חינוך. האדם אינו יוצא ממעי אמו שלם ומשוכלל, לא בשכלו, לא במידותיו, ולא בכישוריו המעשיים".

ההתבוננות במחנך כאדם המחנך את עצמו לאורך חייו יכולה לסייע בתשובה לשאלה מהי הדרך הטובה ביותר לחנך.

"תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי" (שבת ל, ב—לא, א).

חָנֵּנִי נָא לִטַּע בליבי (!) ובְּלֵב תַּלְמִידֵי אַהֲבַת הַתּוֹרָה וְיִרְאַת שָמַיִם וּמִדּוֹת טוֹבוֹת  אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן…

 

תמונה ראשית: bigstock

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל