צריך עיון > סדר עיון > לקראת מעמד ביניים חרדי

לקראת מעמד ביניים חרדי

me-again
הרב יהושע פפר עורך ראשי, אתר "צריך עיון"

בשנים האחרונות עוברים חלקים מתוך החברה החרדית תהליך אטי של אימוץ אורח חיים "בורגני". הדבר נכון לא רק ביחס למי שמשתלב בתעסוקה הכללית הישראלית, אלא גם במידה מסוימת בגרעין הפנימי, שעושה אף הוא צעדים קטנים לתוך מעמד הביניים. ואולם, אידיאל הפרישות החרדי עוין מטבעו, כן לכאורה, את את אתוס ה"נורמליות" הבורגני. מאמר זה מציע אפשרות של כניסת אידיאל ה"מצוינות הדתית" החרדי אל אורח החיים הבורגני. צירוף חריג זה עשוי להביא הזדמנות מרעננת הן לחרדיות, והן לרעיון הבורגני עצמו.

ג' סיוון תשע"ז

בשנים האחרונות עוברים חלקים מתוך החברה החרדית תהליך אטי של אימוץ אורח חיים "בורגני". הם מתחילים להשתלב באקדמיה, בשוק התעסוקה ובמגזר הציבורי, ולעשות צעדים ראשונים לתוך מעמד הביניים הישראלי. מגמה זו לא נעלמה מעיני הציבור הרחב, ולאחרונה אף פורסמה כתבה בנושא "החרדים הבורגנים" במהדורת חדשות ערב של התאגיד הציבורי החדש.1 תהליך זה כרוך, מטבע הדברים, בקשיים רבים. מאמר זה מבקש לעסוק בקשיים אלו, ובפרט במתח הפנימי, יש שיאמרו החריף, שמעלה הביטוי "בורגנות חרדית". חרף מתח זה, הצעתי תהיה שצירוף חריג זה עשוי להביא הזדמנות מרעננת הן לחרדיות, והן לרעיון הבורגני עצמו.

***

בשפת הרווחת של היום הפכה המילה "בורגנות", שמשמעה המקורי אינו אלא "מעמד ביניים", לסוג של מילת גנאי. לרוב היא מזוהה עם רדיפת הנוֹחוּת והתענוגות, עם שלווה אדישה ובינוניוּת חסרת שאיפות, לצד אופי אנוכי והעדר ערכיות ואידיאולוגיה. טאהר בן ג'לון, סופר צרפתי בן-זמננו, גייס את הבורגנות כדי לתמוה על הישגי העולם מאז תום מלחמת העולם השניה: "העצמנו משטרים בורגניים קטנוניים, בהם כל דבר הוא ממוצע ובינוני."

אך לאדם הבורגני יש גם צדדים חיוביים. אחד התיאורים היפים לכך נמצא אצל סופר הפנטזיה ג' ר' ר' טולקין, בספרו המונומנטלי "שר הטבעות".2 ה"משגיח"3 בישיבה שבה למדתי בצעירותי הסב את תשומת לבי לעובדה כי מכל הדמויות שרוקם טולקין בדמיונו העשיר, ניתן להחשיב את סַם גַמְגִ'י – הוֹביט (יצור כמו-אנושי) מן השורה לכל דבר – לגיבור הנערץ ביותר. סם מגלם את דמותו של האדם הבריטי הפשוט שטולקין מבקש לעצב וגם להלל. הוא נמשך לדברים הרגילים שכל הוֹביט מייקר: שקט כפרי, חברה טובה על כוס בירה, וכמובן גינתו האהובה. הוא לא נולד לגדולות, ולא ניחן, לפחות למראית העין, בבינה יתרה או בכוחות נפש יוצאים דופן. שאיפותיו היו ונשארו ארציות ועממיות. הוא מייצג סוג של אנטי-גיבור, שבדרך-לא-דרך נגרר לתוך סיפור הגדול ממנו בכמה מידות. עם זאת, או שמא דווקא בגלל זאת, מעניק טולקין לסם חופן מלא של מידות טובות: ענווה ראויה לשבח, מסירות יוצאת דופן ונאמנות אין-קץ, דבקות במטרה, ואפילו גבורה הרואית לעת מצוא – כולן מתובלות בשכל ישר, באינטואיציות בריאות ובאמונה תמימה.

מאותן סיבות ממש – ארציות, אזרחות טובה, "נורמליות" – נמוכים הסיכויים שסם היה זוכה להערצה יוצאת דופן בעולם החרדי. כפי שארחיב בהמשך הדברים, "גדולי התורה" החרדיים מייצגים אידיאל מנוגד בתכלית לרעיון הבורגני. הם מבטאים שאפתנות חסרת פשרות, בוז עמוק לחיים "ממוצעים", ותפיסה אזרחית שונה מאד

סם מייצג את הטוב שבבורגנות. הוא זהיר (תכונת אופי בורגנית מובהקת), ובדומה לשאר בני-מינו אינו נוטה לסיכון ולהרפתקה; הוא שונא עוול ואי-צדק, ואין דבר המכעיס אותו יותר מהפרת הקניין הפרטי של אנשי עירו; הוא עובד קשה, ומבקש ליהנות מיגיע כפיו; הוא לעולם אינו מאבד תקוה, גם כשהכל נראה אבוד; והוא אוהב – את אדונו, את אשתו, את החיים. הוא גם אזרח מופתי. בשובו הביתה הוא מוביל את המאבק נגד כוחות הרע שהשתלטו על הפֶּלֶך, והופך לראש העיר בעיירת מגוריו.

מאותן סיבות ממש – ארציות, אזרחות טובה, "נורמליות" – נמוכים הסיכויים שסם היה זוכה להערצה יוצאת דופן בעולם החרדי. כפי שארחיב בהמשך הדברים, "גדולי התורה" החרדיים מייצגים אידיאל מנוגד בתכלית לרעיון הבורגני. הם מבטאים שאפתנות חסרת פשרות, בוז עמוק לחיים "ממוצעים", ותפיסה אזרחית שונה מאד. אם ניתן לאפיין את החברה לפי גיבוריה (כפי שממליץ רבנו יונה בפירושו למסכת אבות),4 נוכל להסיק שהחברה החרדית בהחלט רחוקה מבורגנות בריטית-מערבית נוסח טולקין.

חרף זאת, אבקש להראות בהמשך הדברים כי חלקים מתוך החברה החרדית עוברים תהליך "התברגנות", ויתכן שהפער אינו כה מהותי ויסודי כפי שהיינו מניחים. עוד אטען כי תהליך זה עשוי להיות משמעותי לא רק עבור הציבור החרדי והאינטראקציה שלו עם החברה הכללית, אלא גם עבור רעיון הבורגנות בכלל ויישומו בחברה הישראלית בפרט. ראשית כל, אקדיש פרק קצר להגדרה ולהיסטוריה של הבורגנות.

 

עלייתה ושקיעתה של הבורגנות

נראה שיש לי מכנה משותף רחב יותר עם לוייתן מאשר עם זוג בורגני נשוי העובד במקומות עבודה ראויים, אותו הייתי מוחה מפני העולם לו היתה לי יכולת. (צ'ה גווארה)

בהרצאה שהעביר בתכנית של "קרן תקוה", הזכיר ד"ר חנן שי (שוורץ) את ההנחיה שקיבל בהיותו ילד בקיבוץ שבו גדל: "אין לקנות במכולת של הבורגני, אלא רק אצל המפא"יניק". אגב, אותו בעל מכולת "בורגני" היה ניצול שואה צנוע, אדם שבסך הכל ביקש להרוויח את לחמו ביושר. הזלזול של הקיבוץ בו לא היה פרסונלי, אלא רעיוני; לא באדם הבורגני, אלא בעיקרון שהוא ייצג.

הבוז לבורגנות לא התחיל כמובן בקיבוץ המאוחד. שנים רבות מתריעים אויבי הבורגנות מפני הסכנות הכרוכות בה, ומצפים למפלתה. כבר בשנת 1840 קונן המשורר הצרפתי ארתור דה-גוֹבּינוֹ על "ארצנו המסכנה השקועה בניוון רומאי". כאשר הביט סביבו חש גובינו כי "אין לנו חוט שדרה או אנרגיה מוסרית. אינני מאמין עוד בדבר […] הכסף הרג את הכל". ב-1823 כתב ויליאם פוֹ כי "שני אלילים אנוכיים, הנאה ורווח, משעבדים את האמריקנים". לאורך המאה ה-20 לא פסקה הביקורת על הבורגנות, וחִצֵי מבקריה הופנו פעמים רבות לארצות הברית ואף ליהודים. כפי שהעיר דוד ברוּקס במאמרו "בורגנופוביה", הביקורת אף הצליחה ליצור שותפות מפתיעה בין אינטלקטואלים אירופאיים לבין קיצוניים אסלאמיים, הממשיכים להילחם, כל אחד בדרכו הוא, בניוון האמריקני-יהודי של הבורגנות הקפיטליסטית.5

כדי להבין את תופעת הבורגנות ואת ההתנגדות לה, עלינו לסקור בקצרה את הרקע ההיסטורי לצמיחתה. בעידן הטרום-קפיטליסטי, מערכות השלטון והחברה כוונו ליצירת תרבות אנושית גבוהה ואקסקלוסיבית, המתאימה לשכבה רזה של אנשים. שליטתה בכיפה של שכבה אריסטוקרטית זו, שידעה לחסום כמעט לחלוטין את אפשרות ההצטרפות אליה, המשיכה עד הופעת הקפיטליזם (יחד עם המהפכה התעשייתית, העיור ההמוני, ועוד תופעות קשורות) והדמוקרטיזציה של החברה. הקפיטליזם שבר את המחסומים שמנעו מפרטים נוספים את יכולת ההתעשרות. הוא הוליד את מעמד הביניים, קידם את תפיסות השוויון, ויצר מצב חדש שבו הוצעו פֵּרות הציוויליזציה לצריכתו של העם כולו. פרות אלו המשיכו לשקף את רוח העם והאומה, אך צורתם השתנתה. אלקסיס דה טוקוויל, הוגה צרפתי שביקר באמריקה הקפיטליסטית של ראשית המאה ה-19, נתן לתהליך ביטוי מדויק למדי:

בחברות האריסטוקרטיות המעמד המעצב את דעת הקהל ומנהל את העניינים, הואיל והוא ניצב בתמידות ובזכות העוברת בירושה מעל להמון העם, מטבע הדברים הוא מגבש לו תפיסה רוממה של עצמו ושל האדם. מעמד זה אוהב להמציא לו תענוגות אציליים ולהציב יעדים מפוארים לשאיפותיו […] בתקופות אריסטוקרטיות מתעצבים בדרך כלל רעיונות נשגבים בנוגע לכבודו, לעוצמתו ולגדולתו של האדם.

אין הדבר יכול להיות כך באומות דמוקרטיות […] הנשמות אינן שופעות מרץ; אבל המנהגים נוחים הם והחוקים אנושיים. אם גם אין אנו נתקלים בגילויי מסירות נשגבים, במידות טובות נעלות ביותר, זוהרות ביותר וטהורות ביותר, הרי ההרגלים סדורים, האלימות נדירה, האכזריות כמעט בלתי נודעת […] הגאונות נעשית נדירה יותר וההשכלה שכיחה יותר. רוח האדם מתפתחת הודות לשילוב המאמצים הקטנים של כל בני האדם, לא מכוח דחף אדיר של אחדים מהם. יש פחות שלמות אך יותר שפע בפרי מלאכתו של האדם.6

החברה הדמוקרטית-בורגנית ביקשה להעתיק את המורשת התרבותית האריסטוקרטית לתוך כלים חדשים, המוניים ועממיים יותר. ברור שאיכותה של גרסה זו לא יכלה להדביק את איכויות החברה האריסטוקרטית, ומכאן הביקורת הנוקבת עליה מצד אינטלקטואלים ואומנים (בעיקר צרפתיים). חרף גאונותם ומעמדם, לפתע מצאו את עצמם אנשי הרוח במעמד חברתי ופוליטי ירוד מזה של סוחרים ובנקאים – גלולה מרה שהתקשו מאד לבלוע.7

אולם, יחד עם שינוי מאזן הכוחות בחברה, התבססותו של המעמד הבורגני בישר עידן של אחריות ציבורית ומעורבות קהילתית עמוקה. הדימוי הרווח של הבורגני כיצור אנוכי ורודף תענוגות הוא תולדה מאוחרת יותר. בימיה הראשונים, הבורגנות היתה עמוד השדרה המוסרי של חברות מבוססות ומשגשגות.

אולם, יחד עם שינוי מאזן הכוחות בחברה, התבססותו של המעמד הבורגני בישר עידן של אחריות ציבורית ומעורבות קהילתית עמוקה. הדימוי הרווח של הבורגני כיצור אנוכי ורודף תענוגות הוא תולדה מאוחרת יותר. בימיה הראשונים, הבורגנות היתה עמוד השדרה המוסרי של חברות מבוססות ומשגשגות.

אדם סמית, ההוגה הנודע של הקפיטליזם הבורגני, חיבר ספר נוסף בשם "התאוריה של הרגש המוסרי" (1759). בספר זה הוא מצווה על קוראיו "לבחון את ההתנהגות שלנו כפי שנעלה על דעתנו שכל צופה הוגן ואובייקטיבי היה בוחן אותה". ביתר פירוט, הוא מבקש "לשאת בעול עם הזולת יותר ממה שנדאג לעצמנו […] להגביל את האנוכיות, ולהעמיק בתחושות ההטבה עם האחר, מכונן את שלמות הטבע האנושי". כיוצא בו, מילטון פרידמן, מהכלכלנים הבכירים ביותר של המאה העשרים (וחסידי השוק החופשי), הדגיש ברוח זו את "המשמעות הרחבה שיש לצרף לרעיון של "האינטרס העצמי". לדבריו:

עיסוק צר בשוק הכלכלי הוביל לידי פרשנות צרה של האינטרס העצמי כאנוכיות קצרת-ראייה, כהתמקדות בלעדית ברווח מטריאלי. … האינטרס העצמי אינו אנוכיות קצרת-ראייה. הוא מוגדר על-פי כל מה שמעניין את המשתתפים, כל מה שהם מעריכים, כל מטרה שהם מבקשים להשיג. המדען המבקש לקדם את גבולות הדיסציפלינה, המטיף הרוצה להעביר את הכופרים אל דת האמת, הפילנתרופ הדורש את רווחת הנצרכים – כל אלו מקדמים את האינטרסים שלהם, כפי שהם רואים אותם, וכפי שהם שופטים על-פי ערכיהם.8

בדומה לכך, טוקוויל מתרשם מצד אחד מהיזמות והחריצות של אזרחי ארצות הברית, אך מציין באותה מידת התפעלות את מעורבותם הפוליטית והאזרחית בצורת איגודים חופשיים, ומשבח את מרכזיותה של הדת בקרב החברה. הוא מתעד אמנם חיים בורגניים, אך מהסוג השואף ליותר מנוחות ארצית לבדה. באותה רוח, בנג'מין פרנקלין, דמות מופת אמריקנית, שהתעשר בתחילת דרכו מעבודתו בתור מו"ל ובהמשך חייו המציא כמה המצאות חשובות ואף היה לפוליטיקאי בעל שם, כלל באוטוביוגרפיה שלו הדרכה מוסרית מופרטת. לימים, הפכה זו בתיווכו של הרב מנחם מנדל לפין מסטנוב, ובעידודו של ר' ישראל סלנטר, לספר מוסר ידוע ("ספר חשבון הנפש").

כלומר, אין סיבה להניח כי האדם הבורגני יהיה בהכרח שקוע כל כולו בארציות הגשם. הוא אמנם מחובר עמוקות למציאות, ושגשוג כלכלי הנו אבן פינה של השיטה הקפיטליסטית שבמסגרתה הוא פועל, אך האינטרס העצמי שלו אינו חייב להיות מוגבל לנוחות ולנהנתנות.

למרות זאת, קשה להכחיש שעם הזמן, חל שינוי באיזון בין מאפייני הבורגנות השונים. במאמרו "כאשר המידה הטובה מאבדת את כל יופיה", אפיין ההוגה הניו-שמרני אירווינג קריסטול את הקפיטליזם הבורגני בשלשה מאפייני יסוד: החירות האישית, השגשוג הכלכלי והמידה הטובה. אולם לטענתו, המאפיין השלישי, המידה הטובה, הוקרב עם הזמן על מזבח פולחן החירות והשגשוג הכלכלי. קריסטול מזהיר מפני תהליך שבו התפתחות הקפיטליזם יוצרת איום על החברה הבורגנית עצמה. כיום, לדעת קריסטול – ומדובר במאמר שנכתב בשנת 1970 – בצדק זוכה האדם הבורגני לשמו הרע, אשר שאיפתו הבלעדית היא לחיים ארוכים, נוחים ובטוחים.

גם טוקוויל הכיר בנטיית החברה הדמוקרטית למטריאליזם חסר-רסן. לדבריו, "הדמוקרטיה מעודדת את המשיכה להנאות החומר. משיכה זו, אם היא מופרזת, מעוררת עד מהרה את הבריות לחשוב שהכל אינו אלא חומר; והמטריאליזם מצדו גורר אותם בהתלהבות מטורפת אל אותן הנאות עצמן; זה המעגל הרה האסון, שאליו דוחפים את האומות הדמוקרטיות. טוב יהיה אם יראו את הסכנה ויירתעו".9 לא כולם, כך נראה, נשמעו לאזהרתו.

על רקע בורגנות מסוג זה, טען כריסטופר דוסון (היסטוריון קתולי בעל שם) כי "את ההיפך האמתי של הבורגנות לא נמצא בדמות הקומוניסט, אלא באדם הדתי – האדם בעל התשוקה". בהקשר הזה רואה דוסון מכנה משותף עמוק בין הקומוניזם לבין הדת. לתפיסתו, השאיפה לעולם מתוקן (אם רוחני ביחס לדת, ואם מטריאליסטי בקומוניזם) אינה עולה בקנה אחד עם הבורגנות, המרגישה טוב עם הנוח, המוכר והקרוב. אם כך הדברים בנוגע לדת באופן כללי, ניתן להניח שהדברים קל וחומר ביחס ליהדות – ובוודאי לגרסה החרדית שלה, כפי שארחיב כעת.

בורגנות. בית טיפוסי בפרבר אמריקאי. קרדיט תמונה – Bigstock

 

פרישות משולשת

לעת זקנתו, בחודשים אחרונים ממש, כאשר קשה היה לו לקום, וקשה ללכת, והוא "כאסיר בביתו" – כדבריו במכתבו – חייבים היו להתחנן בפניו שירשה להביא כסא על גלגליות. הוא חשש מקורטוב "עולם הזה", משמץ נוחות… כבר הזכרנו שלא הרשה להתקין בחדרו מיזוג אוויר, ואף לא מאוורר. טרם הזכרנו שכל ימיו נהג לטבול במקוה קרה, וכשבשנים האחרונות התקינו חימום במקוה וביקשו להתקין חימום גם בחדרו – לא הסכים… רבנו נהג ליטול ידיו קודם כל ברכה, אף זו שיטה. הוא נהג להיזהר מלשתות מים מגולים, ואף מליטול בהם את ידיו – ואף כאן מעטים הם הנוהגים כך.10

מהו ההיפך של הבורגנות? אפשר לחשוב על הרבה אפשרויות: רדיקליות, מהפכנות, נון-קונפורמיזם, בוהמיות, הרפתקנות, קיצוניות, סוציאליזם – ועוד מונחים ומושגים על אותה הדרך. אך נדמה שאחת הבולטות מבין הדמויות הלא-בורגניות הוא דווקא הפָּרוּש – אדם החי חיי פרישות מן העולם, אם במובן הפיזי והגשמי, ואם במובן האזרחי. נקודה זו מהווה פתיחה נוחה לעיון ביחס בין החרדיוּת לבין הבורגנות.

היהדות, ברוב המכריע של גרסותיה המסורתיות, אינה מגלה נטיה משמעותית לפרישות. בניגוד לנצרות, שבה אידיאל הפרישות הנו אלמנט מובנה בתיאולוגיה של החטא הקדום, היהדות מבקשת לקדש את החיים, ולא לפרוש מהם. לפי קריאתם של חז"ל, היהדות מציגה את הצד החיובי של הנזירות בתור חלק מתהליך של גמילה, אך מעמדו הבסיסי של הנזיר הוא של חוטא. הכפרה המוזכרת בפסוק "וכיפר עליו מאשר חטא על נפש",11 נדרשת על-פי חז"ל משום ש"ציער עצמו מן היין".12 למעט מקרים מסוימים ויוצאי דופן, היהדות מקדשת אפוא את החיים ואת העושר הגלום בהם. ביטא זאת הרב יעקב יחיאל ויינברג: "הדת היהודית לא ראתה את החיים בעיניים זועמות ולא חשבה אותם לאויבים לה".13 הרב ויינברג ממשיך לבאר כי דת ישראל אינה יכולה "להצטמצם בגבולות הפולחן בלבד", ושהיא "בהכרח שאפה להקיף את כל תחומי החיים ולהשתלט עליהם שלטון גמור". הוא אף מצטט מרבו המובהק, הרב שמשון רפאל הירש: "יהדות פירושה אנושות מושלמת ומשוכללת, אנושיות יהודית".14

גם הגרסה החרדית של המסורת אינה נוטה לפרישות נזירית. זכותו של מי שהתברך באמצעים לחיות ברמת חיים גבוהה, בלי שיפגום בכך במידת אדיקותו וחרדיוּתו. אם הוא תורם למקומות הנכונים הוא אף יזכה להוקרה והערכה. גם ביחס לאדם החרדי הפשוט, החברה החרדית אימצה וממשיכה לאמץ כלים של נוחות מודרנית, לרבות קליטה גורפת של קדמה טכנולוגית ותרבותית (כמובן בגרסאות כְּשֵרוֹת).

אולם, עם שלא מדובר בהתנזרות במובנה הקשה, החרדיוּת כן מייצגת תנועת נפש של פרישות, המתבטאת בשלשה מישורים מובחנים: הפיזי, התרבותי-אזרחי, והדתי.

שלושת גילויי פרישות אלו – מהעולם הפיזי-גשמי, מאזרחות טובה כפי משמעה המקובל ומנורמות הלכתיות מקובלות – מעלים הנחת מוצא שיסודות החרדיוּת אכן סותרים את עקרון הבורגנות, וכי הרעיון של "בורגנות חרדית" הנו סוג של אוקסימורון. עם זאת, עיון בתהליכים עכשוויים העוברים על החברה החרדית מגלה סיפור מורכב יותר

במישור הגשמי, כבר הזכרנו כי "גדול הדור" החרדי (ובעיקר, הליטאי) – מי שנתפס מודל לחיקוי ומגלם את האידיאל – הוא אדם הפרוש מן העולם בכל היבט אפשרי. דבקותו בתורה ובעבודת הא-ל אינה מותירה מקום לחיבור של ממש עם המציאות הארצית, על פניה השונים. דוגמה מובהקת לכך הוא הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל, שנהיה מנהיגו הבלתי-מעורער של הציבור החרדי-ליטאי בעשור הראשון של המאה ה-20. הרב אלישיב הקדיש כל רגע מחייו ללימוד תורה, תוך ניתוק מְרַבִּי מהעולם. כה מוחלטת היתה מידת דבקותו בלימוד התורה, עד שעל-פי עדות בנותיו, שיחות ודיבורים עם ילדיו או עם הרבנית על נושאים שונים "אף פעם לא היו", ויציאה למקום כלשהו עם הרבנית הוגדרה "רעיון מגוחך".15

בעולם החרדי-ליטאי, פרישות זו באה לידי ביטוי בממד הפיזי הפשוט ביותר, החל מהופעה חיצונית של לבוש וטיפוח אישי וכלה בתנאים סביבתיים. ואמנם, כל "גדולי הדור", מהרב אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל (ה"חזון איש") ועד הרב אלישיב זצ"ל (וכיום הרב אהרן לייב שטיינמן), חיו וחיים בבתים צנועים ביותר, עם מינימום של ריהוט ישן וחפצים בלויים. כאשר אשת התקשורת ג'ודי ניר-מוזס-שלום ביקרה בביתה של הרבנית בת-שבע קנייבסקי ז"ל, היא נדהמה לראות "מיטות ברזל נפרדות שלא רואים כמותן מאז הסרטים של פעם", והסיקה מהר מאד ש"אין להם שום עניין בדברים שקשורים לחומר". ברור שלא יתכן שציבור שלם יחיה בצורה כזו – אך כאמור מנהיגי הציבור קובעים את האידיאל שאליו יש לשאוף, ואותו אף לקיים במידת האפשר.

אידיאל הפרישות של הציבור החרדי אינו מצטמצם לתחום החומרי הפשוט. הוא מתרחב לכלול עיסוקים נוספים עם העולם, הן בפן התרבותי והן באזרחי. המילה 'תרבות' עצמה, ובוודאי הצירוף 'תרבות פנאי', אינם שכיחים. מושגים אלו הנם חילוניים ביסודם, ועקרון ההתבדלות מכל מה שאינו חרדי גוזר את הריחוק מהם. דה פקטו, החברה החרדית מייצרת זה כמה שנים תרבות אלטרנטיבית – ספרות חרדית, מוזיקה חרדית ואף סרטים חרדיים. אך למרות התפתחות זו, העיסוק בהגות, באמנות, בספרות, ובשאר חלקי עולם התרבות (המערבית) הוא באופן כללי דל מאד. כמובן שאת המעמד המקביל ל'גיבורי תרבות' שומרת החברה החרדית לגדולי תורה לבד, ועיסוק בתחום נוסף, יהא אשר יהא, נחשב ל"פגם" המוריד מגדלותם.

באשר לאזרחות (אף היא מילה צורמת לאוזניים חרדיות), נדמה לעתים כי החרדים עדיין מזהים את מדינת ישראל עם ה"פריץ" (האדון הפאודלי) של מזרח אירופה של המאה ה-19, מה שכמובן אינו תורם לאזרחות טובה במובן המקובל.16 הדוגמאות הבולטות לכך באות משני התחומים המכוננים אזרחות טובה לפי תפיסת האדם הישראלי המצוי: שירות צבאי, המכונה בנימה אפלה משהו "גזירת הגיוס" (ואצל הקיצונים: "גזירת שמד"), והשתתפות בשוק התעסוקה, שממנה מתנזרים רוב הגברים החרדיים.17 מעבר לכך, הניכור והחשדנות השוררים (במידות משתנות בהתאם לתת-המגזר הספציפי) בין המדינה לבין הציבור החרדי, מקבלים ביטוי בתחומים רבים נוספים: תשלום מסים שונים, איכות הסביבה, שמירה על נהלי בטיחות, מעורבות פוליטית, וכך הלאה. בנוגע לפוליטיקה, הרי שמעורבות פוליטית אמתית שמורה, לפי הרטוריקה הרווחת, לקבוצה מצומצמת שמונתה בתור "שלוחי דרבנן" – שלוחים של גדולי ישראל – לדאוג לטובת הציבור החרדי. כל השאר אמורים אמנם להצביע אחת לכמה שנים, אך מטעמי ציות להוראת גדולי ישראל ולא לשם ביטוי לאזרחות טובה.

הצלע השלישי של הפרישות החרדית הוא הספֵרה הדתית, והביטוי המרכזי שלה הוא ההחמרה ההלכתית, מה שמכונה בספר "מסילת ישרים" (פרק יד) "פרישות בדינים". מובן שככל שאדם (או ציבור) יהיה פרוש יותר מן העולם במובנו הפשוט, כך הוא יטה להחמיר בגישתו להלכה הדתית, המווסתת את האינטראקציה האנושית עם המציאות הריאלית. הציבור החרדי אימץ פרישות זו במלוא המובן, תוך נקיטת גישה מחמירה בתחומי הלכה רבים. על כך העיד הרב שמחה עלברג18 כאשר ביקר בשנות הששים המוקדמות בעיר בני-ברק, אותה הגדיר בשתי מלים: "עולם החומרות". לדבריו, בני-ברק "מגלמת מהפיכת רבתי בכל המערך של חיי חדת". בניגוד מוחלט לעולם הדתי המסורתי, ציין עלברג כי בבני-ברק מבקשים תמיד להחיל בכל שטחי ההלכה את הדעה המחמירה ולא את זו המקלה.19

שלושת גילויי פרישות אלו – מהעולם הפיזי-גשמי, מאזרחות טובה כפי משמעה המקובל ומנורמות הלכתיות מקובלות – מעלים הנחת מוצא שיסודות החרדיוּת אכן סותרים את עקרון הבורגנות, וכי הרעיון של "בורגנות חרדית" הנו סוג של אוקסימורון. עם זאת, עיון בתהליכים עכשוויים העוברים על החברה החרדית מגלה סיפור מורכב יותר.

 

בין ציבור ליחיד

גדלות אופי תלויה תמיד באינדיבידואליות. האדם שאין לו קיום מעבר למשותף עם סובביו, לעולם לא יזכה לקיום המרומם מבינוניות. (ג'יימס פ' קופר)

עקרון הפרישות הנהוג, במידת-מה, בקרב הציבור החרדי, לא הומצא על-ידו. כאמור לעיל, נוכחותו במסורת ישראל אינה דומיננטית, אך כמו כן אינה זניחה, והוא מקבל ביטוי באמרות חכמים שונות כגון "קדש עצמך במותר לך",20 כפי שביאר הרמב"ן בפירושו לצו הכתוב "קדושים תהיו".21 החידוש של החברה החרדית אינו העיקרון באשר הוא, אלא היקף תחולתו. ברוב המקומות שבהם דיברו חכמים על מעלת הפרישות, מודגש בדבריהם שהכוונה להנהגה של יחידים, ולא של רבים. פרישות, על סוגיה השונים, היא תכונה של גדלות אופי המתקיימת בחריג שבחברה. היא אינה מנת חלקם של המונים.

לאחר שביאר את עניין הפרישות הראויה, עמד הרמח"ל על נקודה זו. הוא שואל את השאלה: מאחר שמעלת הפרישות היא חשובה ומרכזית, כפי שביאר, איך ייתכן שלא גזרו עליה חכמים וקבעו אותה לחובה? במענה לכך הוא מסביר שחכמים לא גזרו גזרות שאין רוב הציבור יכול לעמוד בהן: "אך השרידים אשר בעם, החפצים לזכות לקרובתו יתברך ולזכות בזכותם לכל שאר ההמון הנתלה בם, להם מגיע לקיים משנת חסידים אשר לא יכלו לקיים האחרים, הם הם סדרי הפרישות האלה". הפרישות מתאימה ליחידי סגולה, לקדושים אשר בארץ המה, "ועל ידי המוכנים יזכו גם הבלתי מוכנים אל אהבתו יתברך והשראת שכינתו".22

עקרון ההבדלה בין יחיד לרבים מוזכר בפירוש אף בדברי התלמוד. כידוע, נחלקו רבי שמעון בר יוחאי ורבי ישמעאל בשאלת האיזון בין לימוד תורה לבין עיסוק ב"דרך ארץ" – במלאכה ארצית. לדעת רבי ישמעאל, הדרך הישרה עבור לומד התורה היא "הנהג בהן מנהג דרך ארץ" – לשלב לימוד תורה עם "דרך ארץ". רבי שמעון חלק על כך, וקבע שעל לומד התורה להשקיע את כל משאבי זמנו ומרצו בלימוד, ולסמוך לצרכי פרנסתו על ההשגחה העליונה: "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים". במסקנת הסוגיה קבע אביי: "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן".23

הוראה זו משקפת מציאות שרוב ככל באי עולם כפופים לה, ולפיה נדרשת מעורבות אנושית ערה בחיים הארציים. חריגה מגבולות "דרך ארץ" נחשבת דבר מסוכן. דווקא "יגיעת שניהם" (תורה עם דרך ארץ) היא ש"משכחת עוון".24 כלשונו של הרב חיים מוולוז'ין, הוראת אביי היא לרבים, "כי ודאי שלכלל ההמון כמעט בלתי אפשר שיתמידו כל ימיהם רק בעסק התורה, שלא לפנות אף שעה מועטת לשום עסק פרנסת מזונות כלל".25 יחידי סגולה, מנגד, רשאים לנקוט בדרכו של בר יוחאי, וכן עשו יחידים לאורך הדורות. אנשים אלה שימשו מגדלור לאחרים, תוך שהם מתבדלים מחיי מעש ו"מלאכתם נעשית על-ידי אחרים".

הציבור החרדי, בפרט בגרסה הישראלית, הוקם בתור חברה השואפת למעלת היחיד במישור הקולקטיבי… גם כיום, כל ילד בחברה החרדית (בוודאי בזו הליטאית) מתחנך לתודעה של "מסירות נפש", הקרבה בלתי-פוסקת למען האידיאל הנעלה ביותר של לימוד תורה.

הציבור החרדי, בפרט בגרסה הישראלית, הוקם בתור חברה השואפת למעלת היחיד במישור הקולקטיבי – אמנם בגרסה רכה שאינה דורשת ניתוק חריף מענייני העולם. אין לזלזל במידת החדשנות שבדבר. כדברי ר' משה שיינפלד, האידיאולוג הראשי של תנועת "צעירי אגודת ישראל" בשנות החמישים, הדבר היה כרוך בתהליך של מרד צעירים נגד הוריהם, שלפעמים הוביל ל"טרגדיות" משפחתיות.26 גישה זו נבעה מהחלטה מודעת ומכוונת: לנקוט בגישה מתבדלת, הפורשת מהחברה הישראלית על כל רבדיה, במטרה למנוע את השפעתה הסוחפת של מדינת ישראל הצעירה.

גם כיום, כל ילד בחברה החרדית (בוודאי בזו הליטאית) מתחנך לתודעה של "מסירות נפש", הקרבה בלתי-פוסקת למען האידיאל הנעלה ביותר של לימוד תורה. החינוך החרדי אינו קובע את היעד בדמות משרה; להיפך, קבלת משרה כלשהי, גם תורנית באופיה, מתוארת לעתים כירידה במדרגה (בניגוד למודל של מזרח אירופה, שם הלימוד בישיבה, בוודאי לאחר הנישואין, היה מכוון לחלוטין לקבלת משרה). "נזר הבריאה" החרדי הוא דווקא מי שדבוק בלימוד תורה כל ימיו וכל עתותיו, בלי נגיעה כלשהי בעולם המעשה. כזעקת כותרת אחת בגיליון מיוחד של עיתון "יתד נאמן": "אברך חייב להתגאות בהיותו רק אברך".27

השאיפה המקבילה אצל נשים, המתחנכות להפנים "שהלומד תורה הוא נזר הבריאה והוא תכלית הבריאה",28 היא להינשא לבן-תורה ולתמוך בו בכל מה שנצרך כדי לקיימו. הסיפור המכונן הוא של רחל אשת רבי עקיבא, ששלחה את בעלה ללמוד תורה למשך שתים-עשרה שנה, וכאשר אלו הסתיימו לא היססה לשלוח אותו לעוד שתים-עשרה שנים נוספות. אמנם כיום מדובר בתקופה של שתים-עשרה שעות במקום שתים-עשרה שנה – אבל העיקרון הוא אותו עיקרון, ויסודותיו ברורים: הקרבה, נכונות לחיי צניעות, מצוינות בעבודת הא-ל והתרוממות למעלה ממצבם הטבעי של שאר בני אנוש.

המודל נחל הצלחה חסרת-תקדים. מתוך חורבן השואה, קם לו בתקופה קצרה יחסית עולם תורני עצום בכמותו ומפותח באיכותו, הכולל אינספור מוסדות תורניים לבני כל הגילים, מאות ואלפי בתי כנסת ובתי מדרש, וחצרות אדמו"רים רבות ומפוארות. קהילות רבות הוקמו במגוון ערים, המכוונות כל כולן לשאת הלאה את לפיד התורה, תוך מוכנות לחיי הקרבה כדי לחיות את האידיאל הנשגב.

החשיפה ההולכת וגוברת לעולם הסובב, הנגזרת מריבוי הציבור עצמו והתרחבות שוליו, ומתעצמת שבעתיים בעידן המידע החופשי, הפכה איום מוחשי על סגנון ההתבדלות המקובל. חשיפה של בעיות מבפנים על ידי ערוצי המדיה החדשים, משחיתות מוסדית ועד לפרשות קשות בתחום הפלילי, מחלישה אף היא את העוצמה של אידיאל הפרישות, על-ידי ערעור טורדני של דמות טהרתו

אולם, עם הגידול המרשים בשורות הציבור החרדי, חוזרת ומתעוררת הכרעת אביי: "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן." מודל ההקרבה למען ביסוס עולם התורה ושיקומו היה ישים עבור קהילה קטנה יחסית, ואף אפשר עשיה ארצית עשירה (למי שחפץ בכך) בדמות מגוון משרות תורניות שהיו זמינות לבוגרי הישיבות.29 משרות אלו הפכו יקרות המציאות עם ריבוי האוכלוסין. נוסף על כך, כאשר מדובר בממדים צנועים, קל יותר לארגן קבוצה סביב אידיאל נשגב, תוך בידול מקסימלי מהעולם הסובב. אך כאשר מספר המשפחות עולה מכמה מאות לעשרות אלפים, כללי המשחק בהכרח משתנים. בנסיבות אלו מצוקות אנושיות של עוני, תחושה גוברת של העדר סיפוק ומימוש עצמי, וכל הנלווה לכך בתחום האישי והציבורי, מעלים שאלה נוקבת על היתכנות אתוס הפרישות, ומעמידים את גבולות הבידול במבחן קשה.

לצד זה, החשיפה ההולכת וגוברת לעולם הסובב, הנגזרת מריבוי הציבור עצמו והתרחבות שוליו, ומתעצמת שבעתיים בעידן המידע החופשי, הפכה איום מוחשי על סגנון ההתבדלות המקובל. חשיפה של בעיות מבפנים על ידי ערוצי המדיה החדשים, משחיתות מוסדית ועד לפרשות קשות בתחום הפלילי, מחלישה אף היא את העוצמה של אידיאל הפרישות, על-ידי ערעור טורדני של דמות טהרתו.

הגידול המספרי הוא סיבה אחת שהביאה רבים מתוך הציבור החרדי ללימודים אקדמיים, לשילוב בשוק התעסוקה הכללי, ולאפיקים תרבותיים חדשים. הוא מחזיר, בתהליך שקשה למנוע, את העיסוק בדרך ארץ למקומו המסורתי. אך יחד עם זאת, אין להתעלם מממד נוסף שנותן את אותותיו: ממד הזמן.

 

האתגר הבין-דורי

אני מאמין באמונה שלמה ב"גזרת הגיוס"; ואף-על-פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו, בכל יום, שיבוא. (בדיחה עממית הלועגת לקבוצה החרדית-ליטאית המכונה "הפלג הירושלמי")

בכל תנועה אידיאולוגית, מתנועות המוסר והחסידות ועד הציונות והתנועה הקיבוצית, המעבר הבין-דורי הנו מבחן קשה במיוחד. אתמקד בפרט במה שאכנה "תופעת הדור השלישי".

הדור הראשון לתנועה אידיאולוגית מורכב מחלוצים, אנשים המונעים מתשוקה עזה לתיקון, לייסודה של חברה טובה יותר ומושלמת יותר. בפעלם מתוך להט אידיאולוגי הבוער בעצמותיהם, אנשים אלה מוכנים לחיות חיי דוחק וצמצום, מתוך הקרבה למען האידיאל הגדול שבו הם מאמינים. דור זה מאופיין בדינמיקה מרבית, בצמיחה ערה הן במישור החברתי-מעשי והן במישור האידיאולוגי, ובהתרגשות המלווה את הבניין והעשיה. הדור השני גדל אף הוא באווירה מחשמלת של הקמה, וממשיך את דרך אבותיו בתרומת ממד של מיסוד – סדר ויציבות מערכתית שאינם מנת-חלקם של החלוצים הראשונים. אין אמנם צורך בהקמה "יש מאין", אך נדרשת קונסולידציה ואף פוליטיזציה של הישגי הדור הראשון.

הדור השלישי כבר נולד לתוך מערכת ממוסדת ומסודרת. הוא אינו מכיר מקרוב את להט דור המייסדים, ושמע אודותיו רק מתוך ספרות האגדה או במפגש עם זקנים המתקשים לדבר בשפתו. אתגר ההקמה אינו מוטל עליו, ואת משוכות המיסוד כבר עברו קודמיו. בנסיבות אלו, ובניגוד לקודמיו, הדור השלישי אינו צריך לבחור להשתייך לחברה, ובוודאי אינו נדרש להילחם על זהותו. אנשיו – וקל וחומר בדור הרביעי – מתחילים לשאול את עצמם שאלות של משמעות וזהות. כאשר מדובר על מודל של חיי הקרבה, אצל אחדים אף מבצבצת לה תהיה, קטנה בראשיתה אך הולכת וגדלה, על כדאיות העסקה.

הדור השלישי כבר נולד לתוך מערכת ממוסדת ומסודרת… הוא אינו צריך לבחור להשתייך לחברה, ובוודאי אינו נדרש להילחם על זהותו. אנשיו – וקל וחומר בדור הרביעי – מתחילים לשאול את עצמם שאלות של משמעות וזהות. כאשר מדובר על מודל של חיי הקרבה, אצל אחדים אף מבצבצת לה תהיה, קטנה בראשיתה אך הולכת וגדלה, על כדאיות העסקה

אפשר למצוא את המתכונת הנ"ל בדוגמאות אינספור, מעידן התנ"ך ועד ימינו אנו. בצאת ישראל ממצרים הרצף של משה רבנו, יהושע בן נון, ולאחר מכן של שפוט השופטים, מייצג את שלב הייסוד, המיסוד, והתהיה, בהתאמה. על אותה הדרך ניתן להתבונן בשלשת הדורות הראשונים של מלכות בית דוד: דוד המלך המייסד, שלמה המלך הממסד, ורחבעם התוהה. בהקשר של מאמר זה אפשר לכנות את התהליך עצמו "תהליך התברגנות" – מיסוד הולך וגובר, תוך ירידה עקבית משמי השמים של דור המייסדים עד המציאות הארצית התובעת את שלה ועוכרת את צלילות הרעיון המקורי. בדור השלישי, כאשר המציאות החברתית בנויה וממוסדת, קוצרים הצעירים הנולדים לתוכה את פֵּרות העמל של קודמיהם. בה בעת, מצב זה עצמו גורם לאי-נחת הולכת וגוברת, תוך תהיה אחר המשך הדרך וחיפוש משמעות.

היסטוריית הציבור החרדי בישראל מתחלקת יפה לפי הקווים האמורים. השנים הראשונות (שנות ה-50 וה-60, ושנות ה-70 בחלקן) היו שנות חלוציות ואידיאולוגיה, של פעילות אינטנסיבית למען בניית עולם התורה בכל המישורים, והקרבה אישית וציבורית למען האידיאל המרומם. לאחר מכן החלה תקופה של פוליטיזציה וקונסולידציה (בהתאמה), מיסוד ההישגים ומחויבות להמשיך את דרכם של האבות המייסדים (שנות ה-70 עד סוף המאה). כיום, במאה ה-21, אנו נמצאים בתקופה חדשה, המאופיינת מצד אחד בחרדיוּת שנעשתה מובנת מאליה, ומאידך בתהיה ובלבול בקרב צעירים שמעולם לא נדרשו לבחור בה או לפעול למענה. בהתאם לכך, המנהיגות עצמה הפכה פסיבית יותר כלפי התופעות המתרחשות בשטח.

את התהליך הזה מגדיר בנימין בראון "תהליך של נרמול": "החברה החרדית היא תנועת תחיה דתית-רוחנית העוברת תהליך של השגרה, או נרמול".30 הרטוריקה הציבורית ממשיכה להיצמד להתנהלות החלוצית. היא תדבר על הקיום "למעלה מדרך הטבע" של אברכי הכוללים, על "אוכלי המן" שאין אצלם מקום לעיסוק במלאכה, על ה"נס גדול שהקב"ה נותן לנו יכולת לקיים את עצמנו למרות היותנו שקועים בתורה", המייתר לחלוטין את ההשתדלות לפרנסה: "הרי אם נייגע עצמנו יותר, הקב"ה יגדיל עמנו הנס".31 אכן, לעתים קיומם של תלמידי חכמים הוא באמת פלא ונס. אך מנגד, הדרישות בעניין "שידוכים" של תלמידי הישיבות המובילות, הן ביחס ל"סידור מלא" (דירה) והן ביחס למקצוע של המשודכת (מסלול קריירה מבטיחה), והציפיות המקבילות ביחס לרמת החיים ביומיום, מעידים על הפער שבין הרטוריקה לבין התודעה הריאלית הרווחת אצל בני הישיבה.

תהליך ה"נרמול" שעליו מצביע בראון בא לידי ביטוי בהנמכת חומות ההתבדלות. גברים ונשים חרדיים רבים כבר עשו את דרכם לספסלי האקדמיה הישראלית, לשוק התעסוקה הכללי ולשירות המדינה. גם במונחים של תרבות ופנאי, עם השנים עוברים חלקים מתוך החברה החרדית תהליך התקרבות לחברה הכללית

בין היתר, תהליך ה"נרמול" שעליו מצביע בראון בא לידי ביטוי בהנמכת חומות ההתבדלות. גברים ונשים חרדיים רבים כבר עשו את דרכם לספסלי האקדמיה הישראלית, לשוק התעסוקה הכללי ולשירות המדינה. גם במונחים של תרבות ופנאי, עם השנים עוברים חלקים מתוך החברה החרדית תהליך התקרבות לחברה הכללית, המתבטא הן בפיתוח תרבות חרדית מתחרה שלה מאפיינים דומים לזו הכללית, והן בצריכה חרדית הולכת וגוברת של תרבות כללית. תעיד על כך רמת העניין החרדי בסדרת הטלוויזיה הפופולרית "שטיסל". כן, הקבוצות ההולכות ומתרבות של חרדים בפייסבוק ובעוד פלטפורמות של המדיה החברתית מעידות אף הן על פתיחות והשתלבות חסרות תקדים.

נמצא אפוא כי הן ריבויה המספרי של החברה, והן המעבר הבין-דורי, נותנים את אותותיהם בחברה החרדית. אידיאל הפרישות החרדי הולך ומתמוסס בשוליים ההולכים ומתרחבים, והדור הצעיר של החרדיות כבר הרבה יותר "בורגני" מקודמו. השאלה כעת היא: כיצד יש להתמודד עם תהליכים אלו?

 

החרדיוּת בתור מצוינוּת דתית

הרבי הזקן מקוצק אמר על הפסוק "ואתה לא כן נתן לך ה' אלוקיך" – הקב"ה חנן את עם ישראל בסגולה להגיד "לא כן" למציאות של העולם הזה, לכבשה, להכניעה ולא להתפשר אתה. […] אם תורת סיני נקנית במ"ח מעלות, הרי הנחת-היסוד של השיטה המפדל"ית היא: גם מזה ומזה אל תנח ידיך. הנאות עוה"ז עם פוליסת בטוח לעוה"ב.32

ברור שתהליך ה"נרמול", אם להשתמש במונח האמור של בני בראון, אינו מתקבל אצל כולם בעין יפה. מעת לעת נשמע קול מחאה נגד הנהירה לאקדמיה מעל דפי העיתונות המפלגתית, וביתר שאת נגד איום האינטרנט ושאר "פגעי הטכנולוגיה". עם זאת, ניתן גם לומר שההתפתחות נתפסת תופעה שלא ניתן למגר, והמנהיגות המרכזית אינה מוכנה לסלק משורות החרדיות את אלו הבאים בשערי האקדמיה, התעסוקה או השירות הצבאי. חרדים אלו אינם חיים את האידיאל, בוודאי שלא במובנו המלא; אך קשה לבוא בטענות על אדם שיצא ללימודים אקדמיים כדי לרכוש לעצמו ולמשפחתו אפשרות סבירה של פרנסה בכבוד, חרף המחירים הכרוכים בכך.

לנוכח התפתחויות אלו, יש לחזור ולבחון את ההיתכנות של "בורגנות חרדית". חלק ניכר מתוך קבוצת החרדים המשתלבת, המכונה לעתים (בין שאר כינויים) "חרדים חדשים", בהחלט מפגין סימני היכר של בורגנות מעמד הביניים. ביחס לפרישות המשולשת של החרדיוּת הקלאסית, הרי שקבוצה זו מכירה היטב את פניו הגשמיים של "העולם הזה", רואה בעבודה מפרנסת ערך, ואף נותנת מקום לתרבות פנאי. גם ביחס להחמרה הלכתית, אין ספק שקבוצה זו נמצאת במקום אחר מעמיתיה במיינסטרים החרדי. יעיד על כך הקושי למצוא מי מחברי הקבוצה המוכן לשלם מכספו על חיבור לגנרטור השכונתי.[33]

גם בתוך "חברת הלומדים" המסורתית מורגשת היטב תנועה של התברגנות. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בדרישות של צעירי הצאן, אלא גם בסגנון החיים של המבוגרים יותר. למשל, יש להצביע על שיעור הולך וגובר של אברכי כוללים שיש ברשותם רכב, ושל אלו המאפשרים לעצמם בילוי במסעדות, חופשות משפחתיות בחו"ל, וצריכת תרבות פנאי. תופעת "החרדים החדשים" אינה מתרחשת בוואקום, אלא בתוך אווירה כלל-חרדית של התקרבות אטית למעמד הביניים הישראלי.

מגמת ה"נרמול" מביאה בעטיה אתגרים דתיים כבדי-משקל, אך ביסודה אפשר לראות בה חזרה למודל המקובל מאז ומעולם. אבל באיזה מובן יש בה חרדיוּת?… האם די בסממנים חיצוניים בלבד – הרגלי לבוש, שפה, אכילה ותרבות – כדי לבוא בקהל? ואיך תחיה החרדיוּת בכפיפה אחת עם הנטיה המובנית של הבורגנות לבינוניות נוחה?

בשלב זה עולה מאליה השאלה. לאורך הדורות היה השילוב של "תורה עם דרך ארץ" מובן מאליו. מגמת ה"נרמול" מביאה בעטיה אתגרים דתיים כבדי-משקל, אך ביסודה אפשר לראות בה חזרה למודל המקובל מאז ומעולם.34 אבל באיזה מובן יש בה חרדיוּת? האם מי שאינו מקיים את הפרישות המשולשת שעליה עמדנו לעיל, ששורשיה ברצון להתנתק מהחברה הסובבת, אף הוא ייחשב בכלל החברה? האם די בסממנים חיצוניים בלבד – הרגלי לבוש, שפה, אכילה ותרבות – כדי לבוא בקהל? ואיך תחיה החרדיוּת בכפיפה אחת עם הנטיה המובנית של הבורגנות לבינוניות נוחה?

מצוינות דתית – לימוד תורה כערך עליון. קרדיט תמונה – Bigstock

נראה שתהיות אלו הן שגרמו להקמת מנהיגות אלטרנטיבית בקרב החרדיוּת הליטאית (המכונה "הפלג הירושלמי"), המתנגדת לפשרנותה לכאורה של המנהיגות המרכזית, ותובעת חזרה לחרדיוּת המתבדלת והנאבקת של שנים קודמות. נוסף על מתיחת ביקורת נוקבת על המנהיגות המרכזית, מנהיגות זו וחסידיה דואגים לייצג את מה שהם מחשיבים חרדיוּת אותנטית, תוך מאבקים ציבוריים קולניים (ולפעמים אלימים) נגד נרמול יחסי חרדים-ישראלים בכלל, וקשרים עם מוסדות המדינה בפרט. דבר זה מסביר מדוע "גזרת הגיוס" עדיין תופסת מקום כל כך מרכזי בתעמולת פלג זה, על אף ש"גזֵרה" זו רחוקה מאד מסדר היום של הממשלה הנוכחית. פלג זה עושה שימוש באיומים מחוץ, מדומים או לא, כדי לחבל בהלכי הרוח של הבורגנות החרדית החדשה. הצופה בהפגנות האלימות של אנשי "הפלג" יראה מחאה והתרסה נגד המנהיגות החרדית, עטוף בכסות התנגדות לשלטון החילוני.

הציבור החרדי הרחב תופס את קולם של הקיצונים מנותק מהמציאות. הוא אינו מסוגל לכבוש את דעת הרוב. הגינויים החריפים של המנהיגות המרכזית יוצרים אף הם הרתעה משמעותית אצל רוב הציבור.35 אך מנגד, לא ניתן להתכחש לצלילותו. לפי אותו קול, יש להתנגד לכל אפשרות של השתלבות בחברה הכללית, ויש לנהל מאבק עיקש מול התומכים בה מפנים ומחוץ. אנסח את הטענה במילים שלי: "אם לא נמשיך את המאבק, ולא נשמור מכל משמר על צביון הציבור, לשם מה נאבקו אבותינו מייסדי החברה החרדית?!"

שאלה זו, שאלת "לאן נמשיך מכאן", מהדהדת בחלל הציבור החרדי, וגורמת ללא מעט בלבול ומבוכה בקרב הרוב הדומם… לצד חיזוק וביצור הקיים, בגרסת הקיצוניים או בגרסאות מתונות יותר, יש צורך בהעתקת היין הישן של החרדיוּת לכלים שיֵדעו להכיל אותו כדבעי בנסיבות החדשות. במקום ההתנגדות והשלילה, כלים אלו יורכבו מתוך הבשורה החיובית של החברה החרדית, והעיקרון העומד ביסודה: מצוינות דתית

שאלה זו, שאלת "לאן נמשיך מכאן", מהדהדת בחלל הציבור החרדי, וגורמת ללא מעט בלבול ומבוכה בקרב הרוב הדומם. הצעתי היא שנוכל לנסח תשובה מתוך חשיבה על מהותה של החרדיוּת, על הגרעין הפנימי העומד במרכזה. חשיבה זו תוביל למסקנה, בזהירות המתבקשת, שנדרשת "תחיה דתית" מחודשת. לצד חיזוק וביצור הקיים, בגרסת הקיצוניים או בגרסאות מתונות יותר, יש צורך בהעתקת היין הישן של החרדיוּת לכלים שיֵדעו להכיל אותו כדבעי בנסיבות החדשות. במקום ההתנגדות והשלילה, כלים אלו יורכבו מתוך הבשורה החיובית של החברה החרדית, והעיקרון העומד ביסודה: מצוינות דתית.

ה"חזון איש" סלד סלידה עמוקה ממידת הבינוניות. כפי שהסביר לתלמידו הרב שלמה כהן, התנגדותו לתנועת ה'מזרחי' היתה מפני שלפי תפיסתו הם הפכו את הבינוניות לשיטת חיים: "המזרחי מהווה שיטה של 'בינוניות' השואפת לכך שבני ישראל יהיו דווקא בינונים ולא יותר".36 באחת מאגרותיו הוסיף כי "הבינוניות שיש לה זכות הקיום, היא מדת הבינונים האוהבים את הקיצוניות ושואפים אליה בכל משאת נפשם, ומחנכים את צאצאיהם לפסגת הקיצוניות, אבל מה עלובה הבינוניות הסואנת בוז לקיצוניות".37

לחרדיוּת מאפיינים רבים. לימוד תורה בתור ערך עליון; מודל מנהיגותי של גדולי תורה; עמדה א-ציונית או אנטי-ציונית ביחס למדינה; חיי קהילה מפותחים; ועל כולנה התבדלות מהחברה הכללית.38 אבל הערך היסודי, המכונן את כל השאר, הוא מצוינות דתית – בתורה, במצוות, בחיים חדורי יראת שמים והשגחה עליונה בספרה הפרטית והציבורית. כלומר, יסודה של החרדיוּת הוא מצוינות דתית הממוסדת במסגרת חברתית, מתוך שאיפה שכל הנמנים עליה יתעלו מתוך האווירה הציבורית. יסוד זה מאפשר לה חיבור אמיץ עם מסורת ישראל לדורותיה, חרף שינוי הצורה מדור לדור, המתחייב מתוך נסיבות משתנות. המאפיינים המוכרים של החרדיות: ההתבדלות, ההתנגדות החריפה לשירות צבאי, "חברת הלומדים", סמכות רבנית ודוקטרינת "דעת תורה", קוד לבוש אחיד, קהילה קרובה ומחבקת, החמרה הלכתית, נאמנות שבטית39 – כל אלה באות לשרת את הרעיון הגדול של מצוינות דתית-יהודית.

לחרדיוּת מאפיינים רבים… אבל הערך היסודי, המכונן את כל השאר, הוא מצוינות דתית – בתורה, במצוות, בחיים חדורי יראת שמים והשגחה עליונה בספרה הפרטית והציבורית. כלומר, יסודה של החרדיוּת הוא מצוינות דתית מתוך שאיפה שכל הנמנים עליה יתעלו מתוך האווירה הציבורית

נדמה שבדברים אלו ניתן למצוא פתרון לשאלת "לאן נמשיך מכאן". במהותה, החרדיוּת אינה דורשת, כדבר שבהכרח, פרישות מרבית. היא יכולה לחיות בשלום עם מעורבות פוליטית וחברתית עמוקה, עם שילוב אפקטיבי בשוק התעסוקה, ועם רמת חיים סבירה במגוון המלא של תחומי הקיום האנושי. במידה מסוימת, הפרישות הנהוגה בחברה החרדית הנה מחויבת המציאות – ברור שהתבוללות בתרבות הכללית אינה עולה בקנה אחד עם יסוד המצוינות. אצל מדרשי חכמים המילה "מצוינות" עצמה משמשת מילה נרדפת לנבדלות: "מלמד שהיו ישראל מצוינים שם".40 ברור שאדם השקוע ב"הבלי הזמן" של התרבות המערבית לא יזכה ל"כתרה של תורה", ואף יתקשה לראותו מרחוק. כלשון הרמב"ם, דברי תורה נמצאים דווקא במי ש"מסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו, ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה".41 עם זאת, הפרישות היא אינסטרומנטלית, "מקרית" בלשון חכמים, והיא נתונה לשינויים לפי השתנות הזמן והמקום. בניגוד אליה, המצוינות היא מהותית, עיקרית, קבועה.

כבר בברית שנכרתה בין בורא העולם לבין עם ישראל, נקבעה המצוינות לתכונת יסוד: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ".42 רבי יוחנן בן זכאי נותן ביטוי מיוחד לאותה המידה, ומוצא את מצוינותו של עם ישראל דווקא בזוועות של חורבן הבית והיישוב: "אשריכם ישראל! בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם; ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה – ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתן של אומה שפלה".43 על בסיס דברים אלו כותב המהר"ל מפראג: "השפל, אם הוא פחות ושפל, אינו נחשב נעדר ויש לו מציאות מה, הן רב הן מעט. אבל זה [עם ישראל] נחשב נעדר לגמרי, שאין לישראל שום מדרגה בינונית, או שהם מושלים על הכל או שהכל מושלים עליהם.44 דברי ה"חזון איש" המובאים לעיל, המדגישים אף הם את יסוד המצוינות ואת דחיית הבינוניות, הנם המשך ישיר של אותו קו מחשבה – קו החוצה את מסורת ישראל לדורותיה.

בניגוד לחיי פרישות, הדרישה למצוינות אינה שמורה ליחידים בלבד. היא משותפת לישראל במגוון צורותיו האנושיות: יחידים, חברה, עם ואומה. היא אקטואלית הן ביחס למי שמקדיש את חייו ללימוד תורה בלתי-פוסק, הן למי שעובד לפרנסתו אך מקפיד בדבקות ובמסירות לייחד שעת בוקר מוקדמת ללימוד תורה, והן למי שמקפיד להקדיש את שעות הפנאי שלו להתנדבות לטובת ארגון חסד

בניגוד לחיי פרישות, הדרישה למצוינות אינה שמורה ליחידים בלבד. היא משותפת לישראל במגוון צורותיו האנושיות: יחידים, חברה, עם ואומה. היא אקטואלית הן ביחס למי שמקדיש את חייו ללימוד תורה בלתי-פוסק, הן למי שעובד לפרנסתו אך מקפיד בדבקות ובמסירות לייחד שעת בוקר מוקדמת ללימוד תורה, והן למי שמקפיד להקדיש את שעות הפנאי שלו להתנדבות לטובת ארגון חסד. שלש הצורות (ומובן שיש עוד) מייצגות גרסאות שונות של מצוינות יהודית-דתית. החברה החרדית מאגדת אותן יחד, מעודדת אותן ורואה בהן מימוש אידיאל דתי שורשי. כל השאר, מאפיינים סוציולוגיים וחברתיים – הם בבחינת "תשמישי קדושה" בלבד.

לעיל תוארה השחיקה הפנים-חברתית של אידיאל הפרישות, תוצאה בלתי-נמנעת של גידול מספרי ושל מעבר בין-דורי. שחיקה זו הביאה בעטיה תופעה הסותרת את אתוס המצוינות החרדי: הבינוניות. כאמור, בינוניות זו אינה נחלתם הבלעדית של החרדים העובדים. היא מורגשת היטב גם בין כותלי הישיבות.

בניגוד למצב שרווח בעשורים הראשונים למדינה, הגישה הרווחת כיום היא שכותלי בית המדרש צריכים להכיל את כולם, מפני הסכנה הרוחנית הכרוכה ב"יציאה החוצה". כדברי אחד מראשי הישיבות, גם מי שלא חשקה נפשו בתורה ואינו לומד כלום, אל לו לצאת להכשרה מקצועית, שכן "זהו הרס היהדות": "מתחילים להכיר את העולם, והם צעירים עדיין, והדבר עלול חלילה לגרום שלא יישאר שומר תורה ומצוות כדבעי". בנסיבות אלו "עדיף שבינתיים יישאר לשבת בכולל, יקבל את האווירה השוררת במקום, וזו תשמור עליו!"45

עם הזמן, ובצירוף התמורות המתוארות לעיל, המחיר ההכרחי של גישה זו הוא שינוי דימויה הבסיסי של הישיבה כבית יוצר לגדולי הרוח, והפיכתה ל"תיבת נח". בתפיסת עולם זו, תפקידה העיקרי של הישיבה שוב אינו לייצר "מצוינות", אלא להגן על כל גבר חרדי מפני מבול סוחף. מכאן קצרה הדרך למצב שבו רבים מבני הישיבה שוב אינם רואים את עצמם בעלי אחריות עמוקה להגשמת חיי-מופת, אלא נתינים פשוטים בתוך חברת שורדים. במילים אחרות, הדגש במלחמת ההישרדות, והשקעת מלאי האנרגיה הציבורית-רוחניות בשימור, בכיבוי שרפות ובאטימת סדקים מתרחבים והולכים, גוררת מחיר של חולשה בתוכן פנימי. הרב ד"ר יצחק ברויאר זיהה בעיה זו בגרסה קיצונית בביקורו ביישוב הישן בירושלים, שלאחריו העניק לו את התיאור הציורי של "בית שמור היטב אך ריק מתוכן" (אחרי שהבעלים מכרו את תכולת הבית כדי לשלם על שכלול השמירה). לתפיסתו, לא יתכן שזו תהיה צורת החרדיוּת.

כדי לשמר את עקרון המצוינות העומד בבסיס החברה החרדית, נדמה אפוא שעליה "להרחיב את המודל", בדמות השקעה באפשרות של שילוב רמה גבוהה בתורה ובעבודת ה' עם אורחות חיים שיש בהם עיסוק ב"דרך-ארץ". במודל המורכב יישמר האידיאל של "תורתו אומנותו" עבור מי שראוי לו, אך הוא יחדל מלהיות הדרך הבלעדית להגשים את האידיאל היהודי.

בספרון שיצא לאור לפני מעט שנים, נאמר שבניגוד לדורות קודמים, כיום אין מצוה על האב ללמד את בנו אומנות, שכן "כיום מי שיבא לקיים זאת בבנו, הוא מחטיאו והורגו, שהרי לפי המציאות כיום, כל שאינו בן תורה, מזדלזלים אצלו הרבה הלכות … ונמצא שמחמת האדיקות לקיים הלכה זו מאבד ממנו הלכות הרבה".46 המסר העולה הוא חד וברור: מי שאינו מוצא את מקומו בתוך התיבה, ונאלץ לצאת ממנה לצרכי פרנסה או לכל צורך אחר, עומד בפני סיכויי הישרדות קלושים ביותר. מכאן גם המלצה אופרטיבית עבור יחידים: אין מנוס אלא לגנוז ולבטל כל מחשבה של יציאה אל החוץ, מהבנה שהמחיר פשוט גבוה מדי, ו"אין הצר שווה בנזק המלך".

לדעתי ההיפך הוא הנכון. במקום להיאבק באופן חסר תוחלת בשינויים שלא ניתן לעצור בעדם, יש להקים מסגרות חינוכיות המציגות את העיסוק בחיי מעשה בתור אופציה לגיטימית, בדגש באפשרות לקיים אורחות חיים של "בן תורה" גם לאחר עזיבת ספסלי הישיבה והכולל. באופן זה ניתן יהיה גם להמשיך ולקיים את אתוס המצוינות העומד בליבת החברה החרדית, וגם לשמר ולהעצים את רמתם המוסרית והרוחנית של המעגלים הסובבים את הגרעין הפנימי של תלמידי החכמים אשר תורתם אומנותם.

הדבר אמנם כרוך במידה מסוימת בשינוי צורני ביחס למקובל – אך שינוי זה כבר קורה, בממדים רחבים ועמוקים, וקצב יציאת צעירים חרדים ללימודים אקדמיים ולשוק התעסוקה הכללי (לעתים בעקבות חוויה שלילית ומדכאת בתקופת הישיבה) גבוה. השינוי החברתי "מלמטה" כבר מתרחש; ואילו השינוי המוסדי, "מלמעלה", עודנו מתמהמה. ראוי לו שיגיע, ויפה שעה אחת קודם.

 

חזרה ל"בורגנות הרואית"

[החברה המודרנית] היא חברה של עובדים העומדת להשתחרר מכבלי העבודה, אולם חברה זו אינה מכירה עוד את אותן פעילויות נעלות ומשמעותיות יותר שלמענן ראוי להשיג את החופש הזה. בתוך חברה זו […] אין אריסטוקרטיה פוליטית או רוחנית שממנה אפשר להתחיל שוב לשקם את השכירויות האחרות של האדם. […] הדבר שאנו ניצבים מולו עכשיו הוא האפשרות של חברת עובדים ללא עבודה, כלומר ללא הפעילות האחרונה שעוד נותרה להם. אין ספק, דבר אינו יכול להיות גרוע מזה.47

כעת הזמן לחזור לנושא שבו פתחנו – הבורגנות והחרדים. הבורגנות הטובה והתקינה – "הבורגנות ההרואית", דוגמת הגרסה האמריקנית שטוקוויל מרבה לשבח – היא שילוב של יזמה פרטית עם המידה הטובה שפירושה, בתרגום גמיש, מצוינות. נדמה לי שאחטא רק במקצת בכשל הנטורליסטי (בלבול המצוי עם הרצוי) אם אומר ששילוב זה מציג תיאור, לא מדויק אך גם לא רחוק, של יסודות החברה החרדית.

כל המכיר את החברה החרדית אינו יכול שלא להתרשם ממידת היזמה הפרטית הקיימת בקרבה. יזמה זו באה לידי ביטוי באינספור מוסדות, בעיקר מוסדות חינוך ומוסדות דת (אך גם לא מעט בתחומים אזרחיים שונים) המשרתים את קהל היעד החרדי. בעלי המוסדות בהחלט יעשו את ההשתדלות הנדרשת כדי לקבל תקצוב ממשלתי – אך המוסדות עצמם הם פרי יזמה פרטית. גם במישור הארגוני, הציבור החרדי הוא האחרון שיסמוך באופן בלעדי על שירותי המדינה לרווחתו. בתחומי החסד, הצדקה, הבריאות, לימוד תורה, קירוב רחוקים, ועוד רבים, יש ריבוי עצום של ארגונים עצמאיים. חלקם, כגון "יד אליעזר" בתחום הבריאות, "איחוד הצלה" שעוסק ברפואת חרום, "זק"א" המסייע בטיפול בזירות אסון, ועוד, זכו לתהודה ציבורית רחבה בהיותם ארגונים המשרתים את כלל אוכלוסיית ישראל. אחרים, ארגונים קטנים יותר או אלו הממוקדים בעשיה פנים-חרדית, מוכרים פחות. בסך הכל מדובר בפעילות ארגונית ענפה, עד שכמעט כל מבוגר חרדי שני מעורב בארגון התנדבותי כזה או אחר.

הבורגנות הטובה והתקינה – "הבורגנות ההרואית", דוגמת הגרסה האמריקנית שטוקוויל מרבה לשבח – היא שילוב של יזמה פרטית עם המידה הטובה שפירושה, בתרגום גמיש, מצוינות. נדמה לי שאחטא רק במקצת בכשל הנטורליסטי אם אומר ששילוב זה מציג תיאור, לא מדויק אך גם לא רחוק, של יסודות החברה החרדית

אם טוקוויל התפעל מהעשיה הוולונטרית סביב הכנסיות של ארצות הברית, נדמה שהוא היה מתפעל לא פחות מהפעילות המרוכזת סביב בתי הכנסת של החברה החרדית. תופעת הגמ"חים מתרגמת את הארגון הוולונטרי לזירת הבית הפרטי: מי שיש לו מכונת פקס יפתח גמ"ח שליחה וקבלה של הודעות פקס, לרווחת הציבור; מי שהצטבר אצלו מלאי תרופות יפתח גמ"ח תרופות; אחרים יפתחו גמ"ח מכשירי אינהלציה, גמ"ח מוצרי אפיה, גמ"ח מוצצים (שירת אותנו פעמים רבות), וכך הלאה. לעתים יצמח הגמ"ח לכלל ארגון, כגון הגמ"חים להלוואות כספים שהתחילו בקטן וצמחו לממדי ענק. כך או כך, בדרך כלל נשארת היזמה הפרטית בספֵרה הפרטית.

יתכן שתופעה זו קשורה לעמדות הכלכליות של הציבור החרדי, שאף הן מקבילות, במידה מסוימת, לאמריקנים הקדומים. סקר משנת 2015 של המכללה החברתית-כלכלית גילה שבין מצביעי המפלגות השונות, החרדים מובילים בתמיכה בגישה קפיטליסטית בפער ניכר משאר האוכלוסייה.48 ניתן להציע לכך מגוון הסברים, אך נראה שחשדנותו המסורתית של הציבור החרדי כלפי המדינה, מרכזיותה של הקהילה החרדית הקרובה, והעובדה שציבור זה לא גדל מעולם על אדני סוציאליזם בן-גוריוני, תורמים את שלהם.49 כמו מייסדי החברה הבורגנית-קפיטליסטית של המאה ה-18 וה-19, בבסיס החברה החרדית עומד עקרון המידה הטובה (virtue), בדמות השאיפה למצוינות דתית. שאיפה זו מעמידה את לימוד התורה במרכז ההווי החרדי – וכבר אמרו עליו חכמים ש"אין לך מידה טובה הימנה"50 – אך היא אינה עוצרת שם, וכוללת אף את מבנה הקהילה ואת היזמה הפרטית בתחומי החסד והצדקה.

ואולם, העשיה הארגונית-חרדית נושאת ברובה המכריע אופי קהילתי ולא אופי אזרחי. טוקוויל כותב על תמיהתו מול מאה אלף איש שקיבלו על עצמם התחייבות פומבית להתנזר ממשקאות חריפים: למה אין אותם אנשים מסתפקים בשתיית מים בחיק משפחתם? הוא ממשיך:

לבסוף הבינותי, שמאה אלף האמריקנים האלה נחרדו מן העליה בשכרות סביבם, ולכן גמרו אומר לתת את חסותם להתנזרות. הם נהגו ממש כאותו איש מעלה, שילבש בגדים פשוטים מאוד כדי להשפיע על הפחותים ממנו שיבוזו למותרות. הדעת נותנת, שאילו חיו מאה האלף האלה בצרפת, היה כל אחד מהם שולח על דעת עצמו תזכיר לממשלה ומציע לה שתשגיח על המסבאות בכל רחבי הממלכה.51

אולי בשל תפיסה גלותית עקשנית של מדינה חזקה מול אזרחים חסרי-אונים, בשילוב עם תלות כלכלית במדינת הרווחה המודרנית, נמצאת החברה החרדית בהקשר הזה דווקא בצד הצרפתי של המפה.

בנוסף, קל לציבור החרדי לאמץ גרסה של "קפיטליזם מוסרי", שכן מדובר בגרסה קפיטליסטית מוזרה משהו, שניתן לכנותה "קפיטליזם ללא כסף". האמונה בשוק החופשי אינה מביאה אותה לשגשוג כלכלי, ולעתים קרובות אף לא לאמביציה כלכלית ראויה לציון. בהתאם, היזמה הפרטית הנפוצה בציבור מתמקדת בתחומי הדת, העזרה ההדדית, החינוך והבריאות, ופחות ביזמות עסקיות. הכינוי המחמיא של ישראל – אומת הסטארט-אפ – אינו נכון, לעת עתה, ביחס ל"מדינת החרדים" (למרות התפתחות מסוימת בשנים האחרונות).52 מכאן שלא ניתן באמת לזהות את החרדיוּת עם הבורגנות הקפיטליסטית. למרות היסודות המשותפים לשתיהן, יישומן השונה – האחת על הגשם, והשניה על הרוח – פותח פער עמוק ביניהן. גם המידה הטובה של הציבור החרדי שונה במהותה מזו של הבורגנות הקדומה. האתוס הבורגני כלל תפיסה דתית הרואה שגשוג כלכלי, ארצי ואזרחי בחיוב; כפי שהתבאר לעיל, האתוס החרדי ממעט להתייחס לאלו.

כמובן שיש לראות את ריחוקו של הציבור החרדים מהמטריאליזם, ואת דבקותו דווקא ברוחני, בעין יפה. אך כאמור לעיל מצב עניינים זה עומד להשתנות, ובמידה רבה כבר משתנה. וגם כאן יש הזדמנות מרתקת. היווצרותו המתפתחת של מעמד ביניים חרדי, אם בדמות חרדים בעלי השכלה אקדמית המשולבים בשוק העבודה הישראלי, ואם בדמות אברכי הכוללים שהכניסו את הבורגנות לתוך בית המדרש פנימה, עשויה להעתיק את נתוני הפתיחה (הטובים) של הציבור החרדי לתוך מסגרת אזרחית רחבה. לדעת חיים זיכרמן ולי כהנר, מעמד ביניים חרדי יוכל "לשמש עוגן כלכלי לחברת הלומדים" החרדית. הוא יתרום להמשכיות של העילית החרדית "על-ידי שגשוגו הכלכלי ותרומתו לעולם התורה". בה בעת, הוא יוכל לשמש גורם מקרב ומאחד בין הקטבים השונים של החברה הישראלית, בשל "מעורבותו והיטמעותו ברשות הרבים הישראלית, חרף הסממנים החרדיים, ובזכות התנהלותו הסובלנית".53 לכך הייתי מוסיף שבה בעת, המעורבות החברתית הערה המקובלת בחברה החרדית תזכה לגרסה אזרחית, רחבה יותר וקהילתית-שבטית פחות.

יצירת מעמד ביניים חרדי (או "בורגנות חרדית") תוכל להביא לידי תחיה דתית ובורגנית כאחת. תחיה דתית, מפני שהיא תציע מודל המשלב מצוינות דתית עם מעורבות אזרחית וארצית בתור דרך הסלולה לרבים. דרך זו תאפשר חיים שיש בהם שאיפה דתית עמוקה יחד עם התנהלות ארצית מאוזנת, ותיתן מקום לתחיה מחדש של אתוס המצוינות החרדי

לפי הגישה המוצגת כאן, יצירת מעמד ביניים חרדי (או "בורגנות חרדית") תוכל להביא לידי תחיה דתית ובורגנית כאחת. תחיה דתית, מפני שהיא תציע מודל המשלב מצוינות דתית עם מעורבות אזרחית וארצית בתור דרך הסלולה לרבים. דרך זו תאפשר חיים שיש בהם שאיפה דתית עמוקה יחד עם התנהלות ארצית מאוזנת, ותיתן מקום לתחיה מחדש של אתוס המצוינות החרדי. כתוצר לוואי, היא אף תאפשר לתלמידי החכמים המופלגים שבתוך החברה החרדית לעסוק בשאלות הרות גורל של ניהול המדינה ומוסדותיה – דבר שלא נעשה מעולם בצורה רצינית ושיטתית, ונדמה שיש בו צורך אקוטי. ותחיה בורגנית, שכן מעמד הביניים החרדי עשוי להחזיר לבורגנות (ולקפיטליזם) את הדרם האבוד, את השילוב של שגשוג כלכלי ואזרחי עם הישגיות רוחנית וערכית – שילוב שהעדרו יוצר איום על יציבות החברה המודרנית בכל מקום. בציטוט המובא בראש הפרק הביעה חנה ארנדט חרדה לחברת עובדים מודרנית הנעדרת פעילות משמעותית למעט עבודה; תקוותי היא שחברה חרדית עובדת תדע למלא את החלל.

מובן שהיווצרותו התקינה של מעמד ביניים חרדי, שהוא הוא הבורגנות החרדית האמורה, אינה דבר של מה בכך. היא כרוכה בשימורם של ערכים חרדיים מכוננים; של מצוינות דתית על כל הנדרש לשימורה. עליה לצלוח את "המשיכה להנאות החומר" שמפניה הזהיר טוקוויל ביחס לחברה הבורגנית-דמוקרטית. בנוסף לכך, היא דורשת את אימוצם של אותם "חרדים חדשים" על-ידי הקהילה החרדית הגרעינית. מדובר באתגר כפול שאין לזלזל בו – מה עוד שהמצב כיום, ביחס לשני צדדי האתגר, אינו מזהיר.54 הצלחתו תלויה בהשקעה חברתית ואישית הן בתורה והן ב"דרך ארץ" – השקעה שתבוא לידי ביטוי בתחומים רבי-משמעות של מוסדות חינוך, בניית קהילות, מסגרות של תמיכה דתית-תורנית, וכך הלאה. למרות הצורך העמוק, תהליך זה עודנו בחיתוליו, והתוצאות בשטח – הרמה הרוחנית של מעמד הביניים החרדי, ומידת הלגיטימציה המוענקת לתהליכים המוזכרים – בהתאם. עם זאת, אני צופה באופטימיות זהירה כי התהליך, על המוקשים שבו, מתפתח בכיוון חיובי, ושהוא עשוי להביא טוב לחרדים, וטוב לעולם.

***

רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.55

לעתים קרובות אני נשאל על השילוב ההולך וגובר של החברה החרדית בציבור הכללי. מה יביא הציבור החרדי לסקטורים השונים שבהם הוא ישתלב? האם האדם החרדי הנכנס לחברת הייטק, או מתחיל את לימודיו במוסד אקדמי כלשהו, מביא אתו איכויות מיוחדות, מיומנויות נדירות, רוח חדשה? או שמא הוא בסך הכל גרסת כיפה-שחורה לאדם הדתי-לאומי, ומעבר להופעה החיצונית אין ביניהם ולא כלום?

במאמר זה ניסיתי להבהיר שכניסת הציבור החרדי לעולמות חדשים של תעסוקה ומחקר אכן עשויה להביא אתה רוח חדשה. לא עסקתי במסגרת המאמר בהשוואה בין החברה החרדית לזו הדתית-לאומית, בפרט בהינתן הכיוונים החדשים המסתמנים הן בקרב הציבור החרדי, והן בציונות הדתית – אף שהיא בהחלט עשויה להיות מעניינת. לענייננו די בעובדה שלחברה החרדית הנחות יסוד משלה, מאפיינים תרבותיים משלה, ותכונות אופי משלה. נתוני הפתיחה שלה שונים מאלו של הציונות הדתית, ואלו בוודאי עשויים ליצור אפקט ריענון במגוון תחומי מחקר ותעסוקה.

ראש מחלקה אחד באוניברסיטה העברית אף הצהיר בפני שהוא ורבים מבין עמיתיו ממתינים ומצפים לכניסתם של חרדים לשורת חוקרי האוניברסיטה, ולהתרגשות המלווה את כניסתה לעולם המחקר של קבוצה חדשה, המביאה עמה זווית ראיה אחרת ומרעננת. במאמר ביקשתי להאיר את הסוגיה מזווית הראיה של הבורגנות.

אחד ממבקרי הבורגנות החריפים ביותר, דווקא בשל נטייה לבינוניות, היה הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה. ניטשה שפך לעג ובוז על בינוניות הנוחה והנעימה של האדם הבורגני:

עגולים, ישרים ומיטיבים הם איש עם רֵעהו כאשר יהיו גרגרי החול עגולים, ישרים ומיטיבים איש עם רֵעהו. לחבוק בענווה אושר קטן – זה כונה בפיהם 'מסירות'! ובעת המעשה הם כבר פוזלים בענווה לעבר אושר קטן אחר. ביסודו של דבר אין הם מבקשים אלא זאת: שאיש לא יכאיב להם. על כן יקדמו פני כל אחד בחיבה ובמעשה חסד. אולם זאת היא פחדנות: גם אם היא מכונה "מידה טובה". בדיבורן איני שומע אלא את צרידותן – כי הנה כל משב רוח מצרידן. פיקחים הם ולמידותיהם הטובות אצבעות פיקחיות. ואולם נטולי אגרופים הם, אצבעותיהם לא תדענה להתכנס מאחורי אגרופים. צדקות היא אצלם כל מה שמצניע ומרסן: ובכך הפכו את הזאב לכלב ואת האדם עצמו לבהמת-ביתו הנאמנה ביותר של האדם. "את כיסאנו היצבנו באמצע" – את זאת אמרה לי התחייכותם – "במרחק השווה בין הלוחם הגוסס מזה, ומהחזיר שבע הנחת מזה". ואולם זאת מידת הבינוניות: גם אם בשם מידה תכוּנֶה.56

היהדות החרדית אינה יכולה לחיות בכפיפה אחת עם בורגנות כזו, בורגנות של מידת בינוניות המשועבדת לנוחות ולתענוגות. די לעניין זה לציין את הדברים הפסקניים שהביא ה"משנה ברורה" בתחילת ספרו: "והקובע את מחשבתו בעניינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים, רק להתענג ולהשיג כבוד, ביטל עשה זו [=מצוות אהבת הא-ל], ועונשו גדול".57 אם אכן תקום בורגנות חרדית, היא תצטרך להעתיק מסורת של מצוינות דתית לתוך מסגרת של חיים המחוברים עם העולם – חיים של מחויבות דתית המרכיבים יחד עיסוק תורני-רוחני ועיסוק גשמי-ארצי, בכל הרבדים השונים.

רבי (כינוי לרבי יהודה הנשיא) קובע במשנה שעל האדם לבחור לעצמו דרך ישרה, שהיא "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". על האדם לדעת כיצד לחיות בשלום עם העולם (לחיות חיים נעלים בלי לשלול את המציאות הריאלית) – "תפארת לעושיה" – ואף להיות מקובל ולמצוא חן בעיני אחרים – "תפארת לו מן האדם". רבי עצמו היה התגלמות נאה לדבריו. מצד אחד, ידוע לנו שהיה אדם אמיד מאד, עד שלא פסק משולחנו "לא חזרת ולא קישות ולא צנון, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים".58 ומהצד השני, הוא הצטיין בכל מידה דתית, עד שבשעת מיתתו זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה והכריז: "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה, ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה".59 הוא התעסק עמוקות עם העולם, מובן מאליו עבור נשיא, אך מעולם לא שקע בו. ודאי שהוא לא ראה בכך כל סתירה למצוינות דתית.

אני תקוה שבהליכה בדרך זו תזכה החברה החרדית לבשורה כפולה: של בורגנות בריאה לציבור החרדי, ושל רוח חדשה לבורגנות הישראלית.


[1] ראו https://goo.gl/0W4wMI.

[2] מדובר בספר פנטזיה אפי שנכתב בין השנים 1949-1937. העלילה מתרחשת ב"ארץ התיכונה", המאוכלסת בבני אדם ובגזעים כמו-אנושיים (הוביטים, אלפים, גמדים ואורקים), בנוסף ליצורים נוספים. במרכז הבמה ניצבים ההוביטים. הספר נחשב לאחת מיצירות המופת הספרותיות של המאה ה-20.

[3] תפקיד מקובל בישיבות ליטאיות; ה"משגיח" אמון על צמיחתם הרוחנית-דתית של התלמידים.

[4] כלשונו: "החרד על דברי תורה ומכבד אותה ואת לומדיה – שהדבר ידוע הוא מהכרח הפסוקים והסברא נותנת, שכל מי שמדבר טוב על הטובים ועל החכמים שמוחזקים בו שהוא צדיק. וכל הדן אותם לכף חובה, ולוקח במעשיהם לומר שאינם מכוונים ואינו רואה להם זכות, וכשמדברים לפניו מן הרשעים מצדיק את מעשיהם, בידוע שיש בו שמץ רשעות, ובזה לא תסתפק כי בזה הדבר תוכל להבחין לבות האדם" (פירוש רבנו יונה לאבות, פרק ד, משנה ח). כן כתב בספרו "שערי תשובה" (חלק א, סעיף קמט) על-פי דברי הפסוק בספר משלי (כז, כא). וכן מבואר בספר "ראשית חכמה" (שער ענווה, פרק ד): "הרוצה לדעת מדת חברו יסתכל במה שהוא משבח: אם משבח הטובים בידוע שהוא בעל מדות טובות, ואם הוא בהפך – בהפך. והוא שכתוב: 'מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו' (משלי כז, כא) – אינו מהלל אלא לפי מידותיו, אם רעים ואם טובים."

[5] דוד ברוקס, "בורגנופוביה", תכלת 13 (סתיו התשס"ג, 2002), 131.

[6] אלכסיס דה-טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה (מאנגלית: אהרן אמרי; ירושלים, תשס"ח), עמ' 777.

[7] לניתוח מקיף יותר של ההתנגדות לבורגנות, ראו נדב שנרב, "אנו, הבורגנים".

[8] מילטון פרידמן, רוז פרידמן, החופש לבחור (1988), עמ' 28.

[9] טוקוויל, לעיל הערה 6, עמ' 585.

[10] "מוסף שבת קודש", יתד נאמן כ"ד באב, תשמ"ו, עמ' 12; מושא השורות הוא הרב יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל (ה"סטייפלר").

[11] במדבר ו, יא.

[12] תענית יא, א.

[13] הרב יעקב יחיאל ויינברג, "תורת חיים", בתוך הרב שמשון רפאל הירש, משנתו ושיטתו (ירושלים, תשכ"ב), עמ' 187.

[14] שם, עמ' 188.

[15] י' סגל (יהושע לוין), השקדן, פרקי מופת אודות יגיעה ופירות משקידתו בתורה של רבנו רשכבה"ג מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א (ירושלים, תש"ע).

[16] נראה ששני גורמים תומכים בגישה זו: דעות אנטי-ציוניות (גם אם רכות) הגוזרות ריחוק מהמדינה, ותפיסה קדם-מודרנית ביחס למדינה.

[17] לאחרונה פורסם שלפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מניין הגברים החרדים העובדים חצה את ה-50%; ראו https://www.kikar.co.il/191880.html (נצפה ביום 1.2.2017). לאחר מספר חודשים פורסמו נתונים חדשים שהראו נסיגה במספר זה (http://www.kikar.co.il/231045.html, נצפה 21.5.17).

[18] הרב עלברג הגיע לארה"ב משנחאי אחרי מלחמת העולם השניה, היה לעוזרו של הרב משה פיינשטיין, וכיהן בתפקיד יו"ר אגודת הרבנים בארצות הברית.

[19] הרב שמחה עלברג, ״ירושלים של מעלה ושל מטה״, דגלנו, כסלו־טבת תשכ״ה.

[20] יבמות כ, א.

[21] ויקרא יט, א.

[22] מסילת ישרים פרק יג.

[23] ברכות לה, ב.

[24] "רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון. וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון" (אבות, פרק ב, משנה ב). בהתאם לכך נאמר גם ב'שולחן ערוך' (אורח חיים, סימן קנו, סעיף א) שלאחר תפילת שחרית "ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון". ב'מגן אברהם' ביאר שדברים אלו מתאימים לשיטת רבי ישמעאל (וכבר ציין כן הגאון מווילנה על דברי המשנה), וכדברי אביי במסקנת הגמרא. ראו גם ב'מחצית השקל', שם, וב'ביאור הלכה', וכן ברמ"א, יורה דעה, סימן רמו, סעיף כא.

[25] הרב חיים מוולוז'ין, נפש החיים, שער א, פרק ח.

[26] משה שיינפלד, ״והשיב לב אבות על בנים״, דגלנו, ניסן תשי״ד.

[27] "מוסף שבת קודש", יתד נאמן, ערב חג הפסח תשס"ח (17.4.2008), עמ' 52.

[28] לשונו של הרב חיים שאול קרליץ, בתיאור של יסודות החינוך של סמינר הרב וולף; "אל תגעו במשיחי", השקפתנו (בני ברק, תשל"ח), עמ' 118.

[29] בעשורים הראשונים למדינה, חרדים בוגרי ישיבות השתלבו בתפקיד אנשי סגל במערכות תורניות רבות, הן בתחום החינוך (החרדי והממלכתי), הן בתחום הרבנות (הקהילתית, הצבאית, המשטרתית, ועוד), והן בשאר תחומי שירותי הדת.

[30] בנימין בראון, "החרדיות כתנועת תחייה דתית", שבת (מקור ראשון), 9.6.16 (https://goo.gl/cHBdCr, נצפה 22.5.17).

[31] "מוסף שבת קודש", יתד נאמן, שם, עמ' 54.

[32] משה שיינפלד, "הדתיות הלאומית מבקשת לעקור את הכל", ניב המורה, ניסן תשל"ג.

[33] חלקים מתוך החברה החרדית מחמירים שלא להשתמש בשבת בחשמל המסופק על-ידי חברת החשמל, ומשתמשים בגנרטורים פרטיים המספקים חשמל לתושבי השכונה.

[34] לעניין זה, ראה במאמרי "מחרדיות לשמרנות: האתגר", השילוח 2 (דצמבר 2016), 115 (https://goo.gl/aw21tt, נצפה ביום 22.5.17).

[35] ראה לדוגמה: https://goo.gl/0Fo7Nc (נצפה ביום 2.2.17).

[36] משה שיינפלד, ״ילקוט דעת תורה מאת גדולי הדור האחרון״, בתוך הרב אלחנן וסרמן, עקבתא דמשיחא (תשמ״ט), עמ׳ 36-35.

[37] אגרות חזון איש, חלק ג, אגרת סא.

[38] ראו ברשימה שערך הרב דוד בלוך, שנכתבה בנימה סאטירית משהו: "האם אני חרדי", כיכר השבת (21.5.17) (http://www.kikar.co.il/232769.html, נצפה ביום 22.5.17).

[39] על נאמנות שבטית, ראו במאמרו של אהרן רוז, "החרדים: אידיאולוגיה או שבטיות?", מידה (14.8.2015) (https://goo.gl/qNnkkS, נצפה ביום 2.2.2017). חרף תופעת השבטיות, המתעצמת בחצרות חסידיות מסוימות, הנחת המוצא שלי דוחה כמובן את דברי רוז לפיהם החרדים הם "קבוצת מיעוט בעלת אינטרס הישרדותי-פוליטי גרידא", או "סוג של שבט ארכאי שאיחר לקפוץ על רכבת המודרניות המנצחת".

[40] מדרש ספרי, דברים כו, ה; הדברים מובאים ב"הגדה של פסח".

[41] רמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק ג, הלכה ט.

[42] שמות יט, ה-ו.

[43] כתובות סו ב.

[44] רבי יהודה ליווא בן בצלאל (מהר"ל), נצח ישראל, פרק יד, בביאור דברי הגמרא שם.

[45] הרב צבי יברוב, דרכי החיים, ח"ב (תשס"ז), עמ' עז.

[46] קונטרס עין לא ראתה (בעילום שם), תאריך לא ידוע, עמ' טו.

[47] חנה ארנדט, המצב האנושי (תל אביב, 2013; מאנגלית: אריאלה אזולאי ועדי אופיר), עמ' 33-32.

[48] ראו https://goo.gl/r7uvoF (נצפה 2.2.2017).

[49] כמובן שהנטייה לגישה קפיטליסטית אינו מונעת מהציבור החרדי לנצל תקציבי ממשלה כמיטב יכולתם – מה שנכון במידה רבה גם לקפיטליסטים מן השורה.

[50] משנה, אבות ה, כב.

[51] טוקוויל, לעיל הערה 6, עמ' 550.

[52] יש לציין שני מיזמים חשובים בתחום שילוב חרדים בהייטק הישראלי, האחד ב"מרכז האקדמי לב" בירושלים, והשני מיזם "קמא-טק" שהוקם למטרה זו.

[53] חיים זיכרמן ולי כהנר, חרדיות מודרנית: מעמד ביניים חרדי בישראל (המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים 2012), עמ' 14.

[54] הכתבה המוזכרת לעיל, ה"ש 1, יכולה לשמש כתמרור אזהרה.

[55] משנה, אבות פרק ב, משנה א.

[56] פרידריך ניטשה, כה אמר זרתוסטרא, ג, ב.

[57] ביאור הלכה, סימן א, ד"ה 'הוא כלל גדול בתורה'.

[58] עבודה זרה יא, א.

[59] כתובות קד, א.

תמונה ראשית: bigstock

10 תגובות על “לקראת מעמד ביניים חרדי

  • כותב המאמר שכח את דברי רבנו בחיי שכתב בספרו חובות הלבבות
    (שער חשבון הנפש), שכמו שלא יתכנו בכלי אחד
    אש ומים, כך לא יתכנו בלב אחד אהבת עולם
    הזה ואהבת עולם הבא. והרי בורגנות זו אהבת העולם הזה, והשתעבדות לו מעבר למינימום הנצרך.
    ואמרו רבותינו(תנא דבי אליהו): ״עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו
    לתוך מעיו, יתפלל על אכילה ושתיה שאל יכנסו
    לתוך מעיו״. התוספות (כתובות ק״ד, אי) פירשו:
    היינו מעדנים.
    הגה״צ ר׳ יחזקאל לוונשטיין היה אומר: שכל
    מה שיש יותר מן הגשמיות הרי בהכרח
    שהרוחניות מתמעטת-כי הנסיונות גדולים יותר
    ומי יוכל להתגבר, וגם ההסתפקות — מביאה
    צלילות הדעת לידע את הרצוי שלא להיסחף
    לתאוות המבטלות והורסות כל חלקה, והאדם
    טובע בהם״

    • יהודה כץ,

      האמת היא כנראה לא פשוטה כל-כך-

      כפי שאתה מציג אותה, כי כתוב גם-

      "עתיד אדם לתן את הדין על כל הנאה שיכל ליהנות ולא נהנה",

      אשה נאה, דירה נאה, וכו'- מרחיבים דעתו של אדם.

      וגם הרמח"ל- מדבר על הנאות- שיהיו לאדם לנחת רוח וישוב דעת-

      בשביל העבודה,

      אז כנראה- שטוב יותר מהמינימום הנדרש…

  • יהודה,

    דבר קטן נוסף,

    בספר שיעורי דעת- מטלז-

    יש מאמר נפלא שנקרא- פלס מעגל רגלך-

    ששם מסביר ומיישב את הכול.

  • קראתי את המאמר של הרב בלוך
    אכן מאמר נפלא
    אך אין חולק על כך שההנאה מהחומריות לגיטימית רק כאשר היא משמשת ככלי לעבודת ה' ולא לשם ההנאה עצמה.
    לכן צריך בדיקה האם אצל הבורגנים החרדים זה אכן כך.

  • וגם לא הביא את הגרסא של חסידות חב"ד, ובפרט של הרבי האחרון…..

    חבל !!!

  • הרב יהושוע פפר שלום!

    קראתי את מאמרך והתגבות עליו במלואן. הרשה לי כמה מילים.

    תחילה אני חושב שהכתיבה מסורבלת משהו. הנקודה המרכזית של המאמר היא נקודה חשובה, אבל המלל האין סופי מסביב, הבאת דוגמאות להמחשת דברים פשוטים, שימוש בשפה פילוסופית מידי – ולא אקדמית מצויה, שימוש בהוגים רבים ומגוונים כדי להניח דברים פשוטים, מסרבלים את הקריאה ואת ההנאה ממנה.

    עכשיו לתוכן. מה שאתה מגדיר כשאיפה למצויינות דתית המהווה בסיס בחברה החרדית, ולשיטתך תשפיע על הבורגנות ותעלה את ניצוצותיה אל הפרפקציונסיטות, ויווצרו יחסי גומלין של בורגנות על החרדיות ולהפך. לטעמי אתה טועה ובגדול. לא צריך להיות חכם גדול כדי לראות שבשטח זה לא עובד, חרדים שיוצאים לעבודה / אקדמיה / לרחוב /לתרבות כללית, יורדים אוטומטית ברמה הרוחנית. למה ?
    יהיו שיאמרו שהם לא קבלו חינוך חזק מספיק, הם לא מחוברים מספיק ללימוד וכו', אני לא מסכים, הרבה מה היו יראי שמיים בתככלית, ומדקדקין במצוות ובכל זאת עולם השתנה שינוי מהותי.

    אבל שני הסברים פשוטים יש לי שמשליכים אחד על השני.

    א. אותם חרדים נתקלים בהרבה מאוד שאלות על הדת ויסודותיה, החל מתחומי תורה ומדע כגון אבולוציה, גיל העולם, היסטוריה ארצישראלית, וכו', וכלה בשאלות פילוסופיות טהורות, של רע וטוב, שכר ועונש, תכלית הבריאה. בנוסף הם לומדים תובנות על החרדיות עצמה : האם מה שחינכו אותי ללימוד תורה תמידי כך נכון לפי התורה, האם זה ראלי? האם אלפי ההלכות והחומרות הם מאת ה' או שמא תוצר של התפתחות ההלכה ? – השאלות הללו כולן מערערות לגמרי את עולמו של החרדי, מערערות את עצם הזהות שלו כאדם.

    ב. החרדי שיוצא לחברה החילונית הוא מושפע מהלך הרוח, כך טבע האדם, הוא נמשך אל החומר ואל מה שהחברה מכוונת אותו. הוא רוצה להרגיש שייך במקום העבודה /הלימודים וכו'. הוא לא רוצה להיראות מיושן / אטום / חשוך.

    שני הדברים הללו באין כאחת. האדם יוצא לחברה הכללית נמשך אליה, ואז מתחילות לצוץ השאלות. וכן להפך מתחילות השאלות וממילא הוא נמשך יותר לבורגנות הכללית. אי אפשר להצביע על נקודה שבה חל המהפך כי הם בדרך כלל נבנים ובאים יחד. אם כי יש יוצאים מהכלל.

    אני די משוכנע ורואה כי 'החרדים החדשים' הם חדשים גם בתפיסת עולמם הדתי, בסתר ליבם הם אינם מקבלים את כל השו"ע, הם אינם מקבלים את הדת כפי שהיא משתקפת במסורת הדורות. כיום הם עדיין מסתירים זאת, אך יבוא יום וזה יפרוץ החוצה. ממש כבתקופת ההשכלה.
    יתכן שחינוך לפתיחות מחשבתית מגיל קטן יםחית את הבעיה. מסופקני.

    במשפט אחד: בן אדם שהוא בתהיות ובספקות לעולם לא יגיע למצויינות דתית כפי דרישת השו"ע, זה חלום הזוי. האמירה שלך כי החרדים יביאו מצויינות דתית אל הבורגנות אין לה אחיזה קלה בשטח, פשוט צא אל השוק.

    • בדיוק להיפך. לא ייתכן שמי שחי כל חייו בוודאות וללא שאלות יגיע למצוינות כלשהי. מצוינות בכל תחום היא תוצר של שאלה ושל תהיה, של בירור וליבון ומאמץ להגיע למקום אחר, יותר גבוה, יותר ברור, יותר מזוקק.
      לא ייתכן שמישהו יגיע לחכמה בלי לשאול שאלות (כידוע מדברי הזוה"ק חכמה היא כ"ח מ"ה), חז"ל אומרים "בינותי מכלל דטעה" – אלה דברים פשוטים בעיני. וכן הדבר לא רק בתחום הצר של חכמה כזו או אחרת, אלא בכל תחום מתחומי החיים האנושיים: אנו למדים דווקא מתוך ניסוי וטעיה, מתוך השאלה והחיפוש אחר התשובה.
      באשר לניסיונות של מקום עבודה וכדו', בהחלט אין לזלזל בכך, אבל בסופו של יום ייעודה של היהדות אינה להסתגר בתוך ד' אמות בלבד. מי שנאלץ מסיבה כזו או אחרת לצאת מתוכן זוכה להזדמנויות נפלאות לצד הניסיונות, ועלינו להשכיל לחנך לקראתם ולא לטמון את הראש בחול של החצר האחורית.

  • בפרשת השבוע (שלח לך) נצטווינו 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'.
    בספר החינוך (שפז) ביאר את המצווה וז"ל: 'וכמו כן שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו, ובכלל זה שלא נרדף אחר תאוות העולם הזה, כי אחריתם רעה וכדי בזיון וקצף, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (ברכות יב, ב) ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, ואחרי עיניכם זו זנות, שנאמר (שופטים יד ג) ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני'.
    הרי לן שיש חשש איסור דאורייתא ברדיפה אחר הבורגנות, וודאי שהמאמר המלומד לא יצליח לסתור איסור זה.

    • חז"ל כבר אמרו ש"דירה נאה וכלים נאים ואישה נאה מרחיבים דעתו של אדם", ובכמה מקומות גינו חריפות את העוני, עד ש"כל ימי עניים רעים" ואפילו "עני חשוב כמת". אז כנראה שמי שמבקש לצאת מהעוני או לחיות ברמה סבירה אינו נכנס לכלל דברי החינוך שציינת. להיות שקוע בתאוות אינו קשור למעמד חברתי – אפשר להיות עני השקוע בתאוות זולות ועשיר השקוע בתאוות יקרות, כמו שאפשר להיות גם עשיר ופרוש (כמו שהיה רבי). זה עניין של מידות. כמובן שיש ניסיונות שונים של עוני ושל עושר, ואכן חשוב לחנך את האדם להתמודד אתם.

  • מאמר מענין מאד (באמת היה קשה קצת לעקוב , אבל מרתק !)
    מה שמפריע לי , זה היחס לנושא כזה , מבלי להתיחס לצדדים ההלכתיים של הפתיחות לעולם.
    אין לי בעיה עם הנאה מחיי העולם הזה כל עוד זה לא הופך לאידיאל ובא על חשבון דברים אחרים ,
    יאבל יש הרבה בעיות עם הנושא הכללי שנקרא : חרדים חדשים והשתלבות באקדמיה,
    נחמד וקל להתעלם מהן , ולהתיחס לנושא שהוא הכי פחות בעייתי,
    אבל הצבה אמיתית של מראה תכלול יחס נכון לסוגיות :
    – אינטרנט פתוח,
    – אי ציות לגדולי ישראל
    – בעיות הלכתיות שונות באקדמיה (מישהו אמר לימודים מעורבים?)

    ולכן , חרדים "חדשים " (שונאת את המושג הזה.. ובכלל הכללות) או כל אדם שלא חזק מספיק כדי לציית, כדי לוותר על תואר אקדמאי בתיעדוף לערכים רוחניים, כל אחד שערכיו מתקפלים לפי רצונותיו – מצוינות דתית היא לא התחום שלו.
    אלא אם כן תגדיר מחדש מצוינות דתית, שזה גם מושג שנוי עלי, אבל שאיפה לרוחניות חזקה זה לא שם .

    (ואני בעד פתיחות מחשבתית , היחשפות לעולם (לא בצורה הזו) וכן מאמינה שפתיחות ומחשבה מביאים למצוינות, אבל לא פתיחות שנובעת מחולשה)

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל