צריך עיון > סדר עיון > על דעת המקום ועל דעת הקהל > "למלא את החלל" – אתגריה של המדיה החרדית החדשה

"למלא את החלל" – אתגריה של המדיה החרדית החדשה

מאמר תגובה ל"על דעת המקום ועל דעת הקהל"

----
מנדי גרוזמן כתב לענייני דתות באתר nrg ובעיתון מקור ראשון

המדיום האינטרנטי הפך את טענות הצנזורה בעיתונות החרדית ללא רלוונטיות. התקשורת החרדית כיום פתוחה והבעיות איתן היא מתמודדת אינן נובעות מאילוצי התקשורת המפלגתית. העיתונות החרדית מתמודדת כיום עם אתגר יצירת תוכן איכותי ועצמאי. אתגר זה משקף את המציאות בה מצויה החברה החרדית כולה, אשר התמקדה בהגבהת החומות החיצוניות ושכחה למלא בתוכן את הפנים.

י"א אייר תשע"ז

מאמרו של העיתונאי ואיש 'בקהילה' ישראל גרובייס סוקר את התפתחות העיתונות החרדית. לדבריו, בראשית ימיה הייתה העיתונות החרדית על-מפלגתית וא-פוליטית ונתפסה בתור הכרח של בדיעבד. היומונים המפלגתיים שהחלו להופיע בשנות ה-80 שינו את התמונה והפכו את העיתונות לשופר דעת תורה ול"חפץ של מצווה". לטענת גרובייס, הפיכת העיתונות החרדית למפלגתית גרמה לכך שכיום היומנים אינם ממלאים מטרתו המקורית של מדיום זה בחברה החרדית. מייסדיה של העיתונות החרדית ביקשו להציע אלטרנטיבה לעיתונות החילונית ולא להשתמש בעיתון בתור כלי לקידום אג'נדה פוליטית. מסיבה זו, העיתונים המפלגתיים, דוגמת "יתד נאמן" ו"המודיע", אינם מהווים עוד אלטרנטיבה לצורך של הציבור בעיתונות. כנגד זה, אומר גרובייס, השבועונים העצמאיים ממלאים בימינו את מטרתה המקורית של העיתונות החרדית, ועליהם לשאוף להוות אלטרנטיבה הולמת לעיתונות החילונית ולגבש לעצמם קוד אתי מחייב והולם.

 

העיתונות החרדית בעידן האינטרנט

מאמרו של גרובייס מעלה טענות מעניינות אך לדעתי הוא מאחר את זמנו. עולם התקשורת החרדי מצוי כיום בשלבים הרבה יותר מתקדמים. המאבק האחרון בשבועונים התקיים בתקופת המנהיג הליטאי הקודם, הרב יוסף שלום אלישיב, אך כיום עולם התקשורת החרדי נמצא כבר בשלב אחר לחלוטין. אתרי האינטרנט החרדיים פורחים וקבוצות וואטסאפ מרובות משתתפים בועטות בכל פרה קדושה. בכותרות האתרים החרדיים מרוחות שערוריות מביכות של דמויות חרדיות ידועות, ובקבוצות הוואטסאפ חברים כל המי ומי, אנשי הממסד והקרובים ביותר לבתי המנהיגים. חדירת הטלפונים החכמים הכשרים והיכולת של קבוצות וואטסאפ לכלול מעל מאה חברים הפכו את היישומון להעברת מסרים לרשת החברתית החזקה של החברה החרדית. בשונה מכל העולם שמשנה את פניו בזכות הפייסבוק, בכל הנוגע לשטעטל שלנו אם כיכר השבת תהפוך לכיכר תחריר את הקרדיט ייקח יישומון הוואטסאפ, ובצדק. בהתחשב בכך, דיון בדמותה של העיתונות המפלגתית הוא, בלשון המעטה, לא ממש רלוונטי.

אתרי האינטרנט החרדיים פורחים וקבוצות וואטסאפ מרובות משתתפים בועטות בכל פרה קדושה.

קרדיט: Bigstock

בעולם של אתרי אינטרנט חרדיים ורשת ידיעות קהילתית עצמאית, האשמת המפלגתיות בכל חוליי התקשורת החרדית נשמעת הרבה פחות משכנעת. 15 שנה אחרי יריית הפתיחה בדמות הקמת אתר 'בחדרי חרדים', אנו מחזיקים בפרספקטיבה מספיקה כדי לבחון לאילו הישגים הגיעה התקשורת החרדית ללא החסמים שהוטלו עליה עד אז על ידי המונופול של העיתונות המפלגתית. בלי בג"ץ ובלי "בצלם", ללא ועדות רבנים ומפקחים חינוכיים, הנה אתם, האתרים החרדיים, שאמורים להביא לנו את השיח החרדי עצמו נטול עכבות – האם אתם מצדיקים את הציפיות שתלו בכם? התשובה, לדעתי, שלילית. האתרים החרדיים חוללו תמורה חשובה, אבל הם גם סימנו באופן ברור את קצה גבול היכולת של כלי תקשורת חרדיים, גם כשהם משוחררים לנפשם.

 

התקרה שלא תיפרץ

מאמרו של גרובייס הוא אופטימי, אופטימי מדי. הביקורת המובעת בו ממוקדת כולה בעיתונות המפלגתית, ומבקשת לטעון כי הגאולה תבוא מהתחזקות העיתונות הלא מפלגתית – והרי העיתונות הלא מפלגתית אכן מתחזקת, מה שאומר שהגאולה קרבה. המאמר מציג תמונה לפיה הסיבה לחוסר האיכות של העיתונות המפלגתית היא בצנזורה העצמית שהיא מטילה על עצמה, ואם רק נפנה את המבט לכלי התקשורת החרדים העצמאיים נגלה עולם ומלואו של יופי ועושר. התקשורת החרדית בתוך תוכה מלאה בכישרונות כבירים, אילולא חרב הצנזורה שמסתירה אותם.

המאמר מציג תמונה לפיה הסיבה לחוסר האיכות של העיתונות המפלגתית היא בצנזורה העצמית שהיא מטילה על עצמה, ואם רק נפנה את המבט לכלי התקשורת החרדים העצמאיים נגלה עולם ומלואו של יופי ועושר. האמנם?

האמנם? לטעמי, גרובייס עצמו לא היה חותם על הפסקה הקודמת, למרות שמאמרו מוביל לכך. הוא מודע היטב שבעיותיה של התקשורת החרדית עמוקות הרבה יותר, ונובעות מרמת השיח החרדי עצמו. המסקנה שהמאמר מגיע אליה, לפיה דווקא התקשורת החרדית הלא-מפלגתית ממלאת אחר כוונת מייסדיה יותר מהיומונים המפלגתיים, מדויקת. אך עם זאת, התמקדות המאמר בהליכים הפנימיים בעולם התקשורת החרדי מפספסת את תקרת הזכוכית שפרושה מעל כלל עולם התקשורת החרדי, מ'מרווה לצמא' השמרני ועד האתר 'כיכר השבת'. את התקרה הזאת כלי התקשורת הללו לא יפרצו לעולם, אם לא יחולו שינויים מהותיים מאוד בחברה החרדית עצמה.

 

הרדידות מתחילה מבפנים

אנו מוכרחים להודות על האמת – התקשורת החרדית רדודה ושטחית. מ'המודיע' וטעויות הכתיב הבולטות בו ועד לאתרי האינטרנט הליברליים ביותר. עיסוק רציני בסוגיות העומדות על הפרק לא קיים. באתרי האינטרנט נראה את אותן כותרות בכייניות מוגזמות בסגנון 'יתד נאמן' לצד אמירות מתירניות מפתיעות. הערבוביה הזו מצביעה על העדר מדיניות ברורה מאחורי אתרי התקשורת החרדיים. אין להם מטרות מוגדרות, חסר להם קוד מקצועי או אתי, והם מתנהלים ללא תפיסה מגובשת של תפקיד התקשורת ומקצוע העיתונות. מסיבה זו, האתרים החרדים משפיעים כמו שרשתות חברתיות משפיעות: בעצם היכולת להציף דברים. הם אוספים אייטמים מכאן ומשם, מן הגורן ומן היקב, ומציגים אדיקות קיצונית לצד קלילות ולייטיות. אבל אם ציפינו שעשור וחצי של שחרור יניבו תוצרת עיתונאית מעמיקה, הרי שהתוצאה עגומה.

אין מדובר על הנושאים שהם בגדר טאבו בחברה החרדית. לא נצפה מהתקשורת החרדית לעסוק בביקורת על הרבנים והמנהיגים הרוחניים. היא איננה מכוונת לשם, ומבחינתה בצדק גמור. היא חרדית, יש לה עקרונות-על, וזה לגיטימי. אולם כשעוסקים בנושאים שהיא כן מתירה לעצמה לעסוק בהם – שילוב חרדים באקדמיה, מעמד האשה, או אפילו שוק הדיור החרדי – היא עושה זאת באופן שטחי וחובבני. נוכל למצוא בה כותרות מרעישות, אולם לא נמצא בה עיסוק רציני בתוכן תחתיהם. הטיעונים שיושמעו בה יהיו חד-גוניים, ומאמרים משמעותיים בעד ונגד ייעדרו.

האתרים החרדים משפיעים כמו שרשתות חברתיות משפיעות: בעצם היכולת להציף דברים.

בעיות אלו אינן נובעות ממחסור בכישרונות. אנשי התקשורת החרדיים יודעים היטב לעשות תקשורת. לדעתי, בכל הנוגע לעיסוק המקצועי עצמו, הם מהטובים בתחומם בעולם התקשורת הישראלי. מדובר בצעירים מלאי אנרגיה שבאו לעבוד. אזכיר כדוגמה את הסקר שערך 'כיכר השבת' לאחר פטירתו של מנהיג ש"ס המיתולוגי הרב עובדיה יוסף ובו התבקשו הגולשים לבחור את ה'מרן' הבא. זו הייתה תקשורת במיטבה. צעד אמיץ מאוד שזכה לסיקור בזמנו בתקשורת הכללית וביטא את היכולת של עורכי האתר לחוש את השיח ברחוב ולהניע אותו שלב אחד קדימה. הוא הפך את שאלת גדול הדור לסוגיה הנתונה לדיון, ועשה זאת בלי לחרוג מהכללים המקובלים. כלי התקשורת החרדיים יודעים להוביל סיפורים ולהציף נושאים על סדר היום. בתחכום הם מצליחים פעם אחר פעם להלך בין הטיפות ולגעת בנושאים מורכבים. התקשורת החרדית מעוררת אפוא דיונים – אבל הדיונים, מה לעשות, מסרבים להתעורר. תקשורת עושה את מה שתקשורת יודעת לעשות: לדבר על מה שצריך לדבר. ואכן, מדברים. אבל לא דנים. רמת השיח נותרת נמוכה, גם כשעולים נושאים חשובים.

מדוע זה כך? מדוע התקשורת החרדית לא מצליחה להתרומם מהרמה השטחית של עיתונות סנסציונית ולעבור לשלב הבוגר של יצירת שיח מעמיק? הפתיחות של אתרי האינטרנט החרדים גילתה עבורנו שהבעיה אינה הסגירות לבדה, והדוגמאות לעיל מלמדות כי גם כישרון לא חסר. היכן טמונה הבעיה?

התקשורת החרדית מעוררת דיונים – אבל הדיונים, מה לעשות, מסרבים להתעורר. רמת השיח נותרת נמוכה, גם כשעולים נושאים חשובים.

לדעתי, התקשורת החרדית חושפת בעיה הרבה יותר יסודית בחברה כולה: בדור האחרון, העולם החרדי כיוון את מרבית האנרגיה שלו להתגוננות מפני איומים מן החוץ, ולא לפיתוח פנימי. דבר זה משתקף בכמה רבדים: בהנהגה, בתרבות, ואפילו בבית המדרש פנימה, שמתקשה לייצר דמויות מופת הראויות להנהגה. מאמרי המערכת של הביטאונים המפלגתיים מבטאים אידאולוגיה פשטנית, נאומים הנישאים בכנסי המונים הנערכים קודם בחירות מציגים עולם דיכוטומי של 'אנחנו' מול 'הם', והיצירה התרבותית מתמקדת בבידור ופנאי בלבד. בעולם המוזיקה החסידית, כמו גם בעולם הספרות החרדית, יש חסר ניכר ביצירתיות. ניתן אולי לתרץ זאת בכך שתרבות איננה ערך חרדי, אבל גם עולם הכתיבה התורנית לוקה בחסר. אחרי עשרות שנים של השקעה עצומה בהרחבה כמותית של עולם התורה, אי אפשר לומר שההצלחה הכמותית הולידה השבחה איכותית. כיוצא בו, החוויה הדתית נראית רדודה, וצעירים בעלי נפש אמנותית מחפשים אותה בקהילות נישה כמו חב"ד או ברסלב.

אני מבקש לומר לכלי התקשורת החרדיים: עשור וחצי התמקדתם בהסרת החומות. אמרתם מה לא. כעת תדונו במה כן.

עם זאת, אין לומר שהרמה הנמוכה של היצירה החרדית, על רבדיה השונים, היא כישלון, שכן בדור האחרון לא נעשה כל מאמץ לקידום יצירה והתפתחות. העולם החרדי סימן כמטרה את הגבהת החומות ושמירה על ילדיו בתוך המסגרות – ובכך הוא נחל הצלחה מרשימה מאד. העולם הציוני-דתי כיוון למקום אחר, וההגות שצמחה בו אכן מרתקת. מנגד, אחוזי הנשירה ממנו גבוהים פי כמה. בעולם החרדי, מהמסד ועד הטפחות, מרמת ההנהגה ועד לאחרון בחורי הישיבה, לא הושקעה מאמצים בפיתוח חשיבה יסודית. מגוחך יהיה להאשים בכך דווקא את העיתונאים החרדים.

***

מענדל ראטה – יוצר מוזיקלי, כותב טורים ומשפיע חסידי המביע דעות מקוריות ומבקש להוביל שינוי בכיוון אליו שטה הספינה החרדית-חסידית – ביטא היטב את המצב שבו נמצאת רוח היצירה החרדית: "שואלים אותי אם אני רוצה להוריד אבנים מהחומות שהציבור החרדי בנה בינו לבין העולם", אמר בראיון שקיימתי עמו ב'מקור ראשון'. "אני משיב שההגדרה לא נכונה: מרוב שהתמקדנו בלבנות את החומה שכחנו שבתוך החומה צריך גם לבנות עיר. אני לא רוצה להוריד כלום מהחומות, אבל כן לבנות בתוכן עיר מלאה. אמרתם את הלא, עכשיו תגידו מה כן. תנו אלטרנטיבה".

על אותו משקל בדיוק אני מבקש לומר לכלי התקשורת החרדיים: עשור וחצי התמקדתם בהסרת החומות. אמרתם מה לא. כעת תדונו במה כן. מלאו בתוכן את פריצת המסגרות הזו.

 

קרדיט תמונה ראשית: Bigstock,  Aleksandr Stennikov

קרדיט תמונת כותב: שלומי כהן

3 תגובות על “"למלא את החלל" – אתגריה של המדיה החרדית החדשה

  • מנדי,
    כתבת: בדור האחרון, העולם החרדי כיוון את מרבית האנרגיה שלו להתגוננות מפני איומים מן החוץ, ולא לפיתוח פנימי.

    תיקון קל, כבר כמה דורות.

  • חלקים גדולים מאוד מהציבור החרדי בכלל והליטאי בפרט, לא נחשפים (במודע ושלא במודע) לקבוצות וואטצאפ ולאתרים מכל סוג.
    על חלקים אלו נמנים רוב מוחלט של בני הישיבות הקדושות, רוב האברכים ועוד רבים. ביחס לקבוצה זו הטענות של גרובייס רלונטיות בהחלט.
    אם כי אין ספק שבכל המקומות, וגם בתוך תוככי החומות, יש למצוא את הדרכים לספק את הכמיהה לאינטליגנציה ולחוויה דתית אמיתית.

  • מנדי, תודה.
    מאמר מושחז ולעניין. כה לחי!

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל