צריך עיון > סדר עיון > על האפולוגטיקה > האם יש אפולוגטיקה טובה?

האם יש אפולוגטיקה טובה?

מאמר תגובה ל"על האפולוגטיקה"

-
הרב מנחם נאבת כותב ומלמד על יהדות ופילוסופיה, מחבר הספר "לרגעים תבחננו"

הבעיתיות באפולגטיקה נובעת מהתפיסה שהדת היא דבר שניתן להצדיקו באמצעות טיעונים לוגיים ומתמטיים. גישה מדעית זו שוגה בהבנת טבעה של האמונה. האמונה היא צורת הסתכלות על המציאות, וניתן להביע אותה, אך לא "להוכיחה". הבעה פנימית כנה של האופן שבו הנך חווה את המציאות היא פעולה טבעית ומשובחת. רק יש להיזהר שהאמונה לא תהפוך למוצר מסחרי.

ט"ז חשוון תשע"ח

האם תתכן אפולוגטיקה טובה? האפולוגטיקן נתפס – במידה רבה בצדק – כמי שמסרב לאמת. העמדה שלו מוכנה מראש. הוא לא מעמיד את עצמו למבחן, ולא שואל את עצמו שאלות; תפקידו הבלעדי הוא לענות עליהן. ההסברים שלו אינם טיעונים הנובעים ממקום של אמת אלא ממקום של הצדקה בדיעבד, טיעונים שנתפרו לפי ממדיה של מטרה ידועה מראש.

זאת הסיבה שאפולוגטיקה מעוררת אנטגוניזם. היא לא נשמעת אמתית, ונראית תמיד מלאכותית ומתעתעת. היא מזלזלת ביריב, ואינה מתייחסת אליו ברצינות. כל אפולוגטיקה יוצאת מלכתחילה ממקום לא מקשיב.

האם האדם הדתי יוצא מתוך נקודת מוצא ברורה וסגורה מראש? האם הוא אכן לא מוכן להקשיב לקולות חיצוניים המאתגרים אותו?

בעיה זו  צריכה לגרום לנו לחשוב על השאלה: האם ישנה כלל אפשרות של אפולוגטיקה "טובה"? אדם שמנסה רק להצדיק את עצמו אינו נתפס אדם רציני. אם האדם הדתי הוא אכן אדם שמנסה להצדיק את עצמו, ולא אדם שמנסה להתמודד, להקשיב ולדון על התכנים שעליהם הוא מדבר, אזי הדיון בכל נושא הופך חסר טעם. כל ניסיון שלו לדברר את הדת, להוציא אותה החוצה, להניח סביבה זרי פרחים נוצצים, יהיה לא-רציני.

האם בָּעמדת האמונה אין מלכתחילה שקר מובנה, הכלולה בעצם הסירוב להקשיב לצד השני ברצינות?

השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו תהיה אפוא דווקא זאת: האם כיהודים דתיים אנו אכן כאלה? האם נוח לנו בעמדה המוקדמת שלנו, וממילא אנו מנסים למכור אותה בכל מחיר? ברור שאם כך הם פני הדברים עמדתנו, הדתיים, תהיה עמדה נחותה. כמה שננסה לייפות את הדברים, בסופו של דבר נשמע רק את עצמנו. התרעומת נגד האפולוגטיקה הינה תרעומת מוצדקת לחלוטין.

מאידך גיסא, האם אנו יכולים להיות דתיים בצורה אחרת? האם חלק מהדת אינו הביטחון בדרכה והאמונה בה – הוודאות שהיא אכן צודקת? במובן אחר: האם אין ציווי דתי המצווה על "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"? האם העמדה הדתית אינה כזו שמלכתחילה מתחפרת בתוך עצמה, מסרבת להסתכל החוצה, להשתכנע מן החוץ ולהקשיב קשב אמיתי? האם לא מסבירים לנו שוב ושוב שהפזילה החוצה בענייני אמונה מוצדקת רק למען המטרה הטקטית, האזוטרית והאפולוגטית של "דע מה שתשיב לאפיקורוס"?

השאלה החיונית ביותר היא לא איך אנו מצדיקים את הדת שלנו בפני אחרים, אלא איך אנו מצדיקים את הדתיוּת שלנו כלפי עצמנו

בסופו של דבר השאלות שלנו צריכות להיות אלה: אם אכן זו העמדה הדתית שלנו, איך ניתן להצדיק, לעצמנו, את הדתיוּת שלנו? איך דת שאינה מבוססת על חקירה אמתית וכנה יכולה להצדיק את מאמיניה בעיני עצמם? האם בָּעמדת האמונה אין מלכתחילה שקר מובנה, הכלולה בעצם הסירוב להקשיב לצד השני ברצינות? שאלות אלה הן השאלות האמורות לעמוד על השולחן לפני כל דיון על טיבה של אפולוגטיקה. השאלה החיונית ביותר היא לא איך אנו מצדיקים את הדת שלנו בפני אחרים, בפני "יוצאים" או חילונים, אלא איך אנו מצדיקים את הדתיוּת שלנו כלפי עצמנו.

 

ה"מדעיות" של האמונה

הבעיה מתחילה בזה שלמדנו להציג את הדת בקטגוריות של נכון ולא נכון. השאלות הן שאלות טכניות השואלות "מי צודק" – המאמין או האתאיסט? אנו מתייחסים לשאלות הללו כאל שאלות טכניות שעליהן תשובות טכניות, כאילו הייתה האמונה עמדה הנגזרת ממסקנה של טיעונים כלשהם וסדרה של היגדים פורמאליים, וכאילו היה האתאיזם עמדה הנובעת מטיעון המבקש הוכחה לוגית.

הסתכלות זו גורמת ל"מחבתי"ם" ול"מסבירנים" שונים לדבר על הדת בשפה הנשמעת באופן חיצוני "לוגית" ומתמטית. השפה הזאת מאפשרת להם להישמע משכנעים יותר; הטיעונים שלהם מוצגים כמצוחצחים, נקיים, לא מקושקשים, מתמטיים; המהלך הוא תמיד מהלך של אחד ועוד אחד. זהו תהליך פופוליסטי מבריק הקונה את ליבו של ההמון: מציגים את זה בארשת פסבדו מדעית, מצטטים איזשהו מדען שכוּח-אל שבתיאוריה שלו "מוכיח" את "אמיתות" התורה. הכל נשמע לוגי, בנוי היטב, ברור ונחרץ.

נוהגים לסלוד מדרך זו בגלל רדידות הטיעונים, וזה נכון. יש כאן אפולוגטיקה קטנונית במובן הכי זול. שכן, מדובר כמעט תמיד בטיעונים שאין להם על מה לסמוך, שכל מי שהתנסה מעט בלוגיקה, במחשבה, בפילוסופיה או במדע יודע שמדובר בקשקוש. בסופו של דבר, קל לשחק משחק על חשבון המון הבורים.

זאת נקודה נכונה, אבל יש כאן משהו עמוק יותר. מרגילים אותנו להסתכל על הדת כעל טיעון ומסקנות. הדת טוענת שיש אלוהים, ויש לה לכך סלסלה של הוכחות המוכיחות שהיא צודקת. הלאה, היא גם טוענת שאלוהים נתן תורה, גם לכך יש שורה של הוכחות, וכו'. כאילו היו האמונה והדת תוצר של מבנים וטיעונים המכשירים את האמיתות שלה ובשל כך מחייבים. ממש כמו שמציגים איזשהו תהליך מדעי.

מגוחך להציג דת כפי שמציגים איזושהי תיאוריה מדעית. דת היא בראש ובראשונה תנועה רוחנית, תנועה ערכית, פרספקטיבה מסוימת על העולם

הבעיה מתחילה בדיוק במקום הזה. מגוחך להציג דת כפי שמציגים איזושהי תיאוריה מדעית. דת היא בראש ובראשונה תנועה רוחנית, תנועה ערכית, פרספקטיבה מסוימת על העולם. דת אינה נלמדת במונחים של "צודק ולא צודק", "נכון ולא נכון", במובן המתמטי של טיעונים. אלו מונחים שלא מתארים בצורה נכונה את טיבה של הדת. הדת אינה עוסקת בטיעונים מתמטיים ובמסקנות מדעיות, בתיאוריות טכניות כאלה ואחרות. היא פותחת תנועה רוחנית, תפיסה מסוימת של ההוויה, והיא באה לידי ביטוי בנאמנות ובהקשבה לאמונה ולדרכה.

 

אמת מסוג שונה

את אמתותה של דת אמורים לייצג כפי שמציגים אמת של יצירת אמנות או יצירה מוזיקלית.[1] עלינו לוותר על היומרה לדבר יותר מידיי במונחים של "נכון ולא נכון". השאלה איננה אם הדת היא מסקנה נכונה, אם היא מציגה טיעונים משכנעים; השאלה היא האם היא מבטאת אמת. האם היא "אירוע" נכון? האם היא מביעה משהו אותנטי?

אם זה הדיון הכל אמור לעבור למישור אחר. אנו לא אמורים לעסוק כלל באפולוגטיקה, אלא בדת עצמה. כאשר אנו מנסים "לייצג" את הדת אנו לא אמורים להיות עורכי דינים טובים שלה, להציג טיעונים "טובים" המגנים על הדת, כפי שהיו עושים בימי הביניים. מה שאנו אמורים לעשות הוא לייצג את הדת בתור "אירוע", התרחשות אמת בתוך ההוויה. אנו אמורים להציג את הפנים שלה, את מה שהיא, את הפרספקטיבה שלה.

אנו לא אמורים לעסוק כלל באפולוגטיקה, אלא בדת עצמה… אנו אמורים להציג את הפנים שלה, את מה שהיא, את הפרספקטיבה שלה

כפי שעושים הצופים ביצירת אמנות – הם מתרשמים, מקבלים, מבינים, חשים וחווים את מה שהיא מביעה – כך התנועה הנפשית ביחס לדת. בה במידה שיהיה מגוחך לייצג יצירת אמנות כסדרה של טיעונים ואמיתות, כך יהיה מגוחך להציג את הדת בתור משהו דומה. כדי לתפוס את הדת עלינו לתפוס דווקא את ההבעה שלה.

אם התורה אוסרת לתור אחרי העיניים והלב, אין הדבר בגלל שהיא אוסרת להתחקות אחרי טיעונים ומסקנות שונות; לתורה אין יומרה לומר לבני אדם להתעלם מן האמת המופיעה בפניהם ומן הדיון בה. התורה אוסרת לרעות בשדות זרים במובן של התרשמות חווייתית, אישית ומושכת. זו כוונת חכמים במה שאמרו: "שאני מינות דמשכא". טיעונים אינם מושכים; רומנטיקה מושכת. כפי שאדם אינו מעוניין שבנו יסתובב בחברתם של רוצחים וייהנה מן האסתטיקה שלהם, מן ה"גבריות" הקשוחה שלהם ומצורת העולם שהם מייצגים, כך אדם דתי אינו מעוניין להתרשם מפרספקטיבות שבעיניו הן מוטעות. החינוך הדתי אינו אומר למאמיניו להאמין בדוֹגמה מדעית כלשהי, אלא מציע חינוך ערכי. כפי שאדם מלמד את בנו לא לרצוח ולא לגנוב, כך מקנה אדם דתי את האמונה לבנו.

תפיסות עולם אינן "אמיתות" במובן שבו לוגיקה או מתמטיקה הינן אמיתות; תפיסות עולם הן אמיתות בתור הכרה, צורת הסתכלות

אין בכוונתי ליצור כאן חלוקה פשטנית בין "שכל" לבין "רגש", או בין "אינטלקט" ל"חוויה", תוך טיעון שהדת שייכת למישור הרגשי והחווייתי בלבד. דבר כזה אינו נכון לדעתי, וגם משטח ומרדד את הנושא למקום פשטני. הדת מורכבת מחוויות ומרגשות, אבל בוודאי גם מהפשטות, מעשים, השקפות עולם, ומתפיסת עולם אינטלקטואלית, פילוסופית ואתית. לדת יש מה לטעון: יש לה אמירה על העולם, והיא גם מתווכחת עם תפיסות אחרות. בשל כך, אין בכוונתי להציג את הדת בתור איזושהי אפשרות אמורפית של רוחניות, חסרת חוט שדרה. היא אינה יכולה להיות אחת מני אלף אפשרויות מעניינות אחרות, שמצריכה "חיבור" נפשי לבד, חוויה והרגשה מותאמת. יש כיום מי שמנסה להציג בדרך זו את מהותה של הדת, במיוחד בדרשנות ניו-אייג'ית הרווחת – אך הדבר אינו אפשרי ביחס ליהדות ההיסטורית ולאמונה העומדת במרכזה.

לסיכום פרק זה, אני טוען שהאמונה איננה נמדדת לפי מדדים לוגיים ומתמטיים, משום שהיא עומדת מעבר להם. מדדים אלה אינם מסוגלים להכיל אותה ואת משמעותה, והם אינם פרמטר למדידה שלה. זאת הסיבה שטיעונים המשתמשים בשפה מתמטית כדי להסביר את הדת אינם ממין העניין. האמונה שייכת לקטגוריה של "תפיסות עולם". תפיסות עולם אינן "אמיתות" במובן שבו לוגיקה או מתמטיקה הינן אמיתות; תפיסות עולם הן אמיתות בתור הכרה, צורת הסתכלות. כל ישותו של האדם, השכלית, הרגשית, האינטלקטואלית או החווייתית, משתתפת בתכונה של האמונה. אם מדברים על טיעונים, עלינו לדבר על טיעונים השייכים לקטגוריות של פילוסופיה, מטפיזיקה, ואף אתיקה או אסתטיקה. אולם קטגוריות של לוגיקה, מתמטיקה ומדעים מדויקים אינם שייכים לעולמה של הדת ואינם מעלים או מורידים מתכונתה ואופייה. הם אינדיפרנטיים מבחינת הדת, אדישים לה – כמו שהדת אדישה להם.

 

כיצד לשכנע ב"אמת"?

כשם שהורגלנו לחשוב על הדת במונחים של "נכון ולא נכון", כך הורגלנו לאמץ איזשהן עמדות מיסיונריות הרואות בזולת פְּיוֹן קטן בפני טיעונים. העמדות הללו מניחות ש"הנה! רק נציג את הטיעונים הנכונים וכולם ישובו לדרך האמת!" תפיסה זו בנויה שוב על תפיסה קשוחה של "טיעונים". על-פי התפיסה, די בכך שנציג טיעונים נכונים, לוגיים ומתמטיים, כדי שכולם יקראו בא-ל אחד. ישנה יומרה של אנשים מסוימים לחשוב שכל מי שרק מעט שֵׂכֶל בקדקודו חייב להבין שאחד ועוד אחד שווה שניים, דהיינו, משה אמת ותורתו אמת. (כלומר, העמדה המסוימת שבמקרה היא גם העמדה שלנו). לפי מה שטוענים "משגיחים" רבים, הסיבה שהרבה אנשים מוכשרים אינם מצליחים לראות זאת יכולה להיות אחת משתיים: או משום שהם שטופים בתאוות הגורמות להם להסיט את המבט, או בגלל שהם מתעלמים בזדון מן האמת. מעולם לא עלה על דעת אותם מטיפים שהם עצמם יכולים להיות הנמענים של האשמות כאלה בדיוק באותה המידה.

לא טיעונים מקרבים אנשים לדת, ולא טיעונים מרחיקים אותם ממנה. דת היא תמונת עולם, היא פרספקטיבה, השקפה

באותה מידה שעל דתיים להתפטר מן הניסיון להציג את הדת בטיעונים ובמסקנות, כך עליהם להתפטר מן המחשבה הילדותית שטיעון מנצח כזה או אחר אמור להטות את כל הכף, ובעיקר מן המחשבה שכל הטיעונים המנצחים נמצאים באמתחתם. דת אינה טיעונים. לא טיעונים מקרבים אנשים לדת, ולא טיעונים מרחיקים אותם ממנה. דת היא תמונת עולם, היא פרספקטיבה, השקפה. היא מדברת לבני אדם מסוימים, אך לא לכולם. נקודת המוצא היא שיש אנשים שמאמינים, ויש אנשים שלא; יש אנשים שיש א-לוהים בקרבם, ויש כאלה שלא.

אין בכך כדי לומר שלא ניתן לשכנע למען הדת, שלא ניתן לנסות להציג את האמת שבה. האמונה אינה תלויה רק בטבעם הסובייקטיבי של אנשים, באופן שאין לה כל מגע עם הלימוד והלמידה. להיפך, אחת מתכונות היסוד של דת טובה היא שהיא מביעה את עצמה, יודעת להסביר את עצמה, לָמָה היא טובה ומדוע יש לה משמעות. אולם לא מדובר בשכנוע הקשור למסקנות שהן תוצר של נכונוּת טיעונים כלשהם, אלא בשכנוע נפשי, פנימי ועמוק. כפי שרוצח יכול להשתכנע מפי איזשהו בעל מוסר שהרצח הוא דבר מתועב, כך אדם דתי יכול לשכנע לטובתה של דתו. ואולם, שכנוע זה אינו תלוי בטיעונים לוגיים ה"מסתדרים היטב" עם שאלות טכניות כאלה ואחרות, אלא בהצגת תמונת עולם משכנעת, אמתית, אותנטית ופנימית של חיי הדת, על קדושתם ומשמעותם.

אם אנו מדברים על הדת, ולא כולם משתכנעים באופן אוטומטי מן העוצמה של הטיעונים, אין להוכיח מכאן שיש כשל בטיעונים. כאמור, לא הנכונות של הטיעונים היא המדד לדברים. באותה המידה, ייתכן שהשומעים אינם מעוניינים בפרספקטיבה הזו. ייתכן אפילו (אני מבין שהדברים יישמעו מוזרים לדתיים מסוימים) שיבינו היטב את הדת ומשמעותה, אך יחליטו שאינם מעוניינים בה, ואף יחלקו על ערכיה המכוננים!

בתור אנשים דתיים, עלינו להשלים עם העובדה שיש כאלה שלא מעוניינים בדת, שלא מאמינים בה, למרות שהם אנשים רציונליים, אמתיים וכנים עם עצמם

איננו נמצאים בתקופה של גילוי שכינה מוחלט, שבה כל אחד אמור ליפול שדוּד באופן אוטומטי בפני מראהּ של הדת. בתור אנשים דתיים, עלינו להשלים עם העובדה שיש כאלה שלא מעוניינים בדת, שלא מאמינים בה, למרות שהם אנשים רציונליים, אמתיים וכנים עם עצמם.

ישנה נטייה בקרב מגמות "פתוחות" יותר של לימוד דתי לנסות להתמודד עם החילון באמצעות סכֵמוֹת בנויות באופן קליל ופופולרי. כך מדברים על הנגדות כמו ירושלים ואתונה, אתיקה ואסתטיקה, ההבנה מול הרוח, החושים מול השכל, העולם היהודי מול העולם המערבי, וכן הלאה. סכֵמות אלה בדרך כלל אינן אלא השטחה של דיונים. הן מניחות שכל האפשרויות נוקזו למקומות ברורים וחד-משמעיים. העובדה שדבר נעשה במסווה של אינטליגנציה, ובנימה הנותנת להמון הדתי תחושת שלווה וביטחון, אינה מוסיפה לאמיתתו.

מדובר בניסיון למסגר את המיסיון הדתי במונחים "מתוחכמים" יותר. ישנה אמנם הבנה והפנה של קיומו של יריב עם טיעונים אמתיים, אך הפתרון המוצע הוא להמתין לו בסיבוב באמצעות סכמטיזציה קלילה. יוצרים מיפוי של כל התכנים הרוחניים, של האידיאולוגיות ושל השקפות העולם של בני אדם, כאילו ניתן למצה את כל חיי הנפש והרוח הסוערים של ההוויה בשרטוט פשוט של איזושהי טבלה. מדובר שוב בפגיעה באינטליגנציה של הסובבים, עד שלעתים אין אנו מסוגלים לעכל שיש אנשים החושבים אחרת, וכי להם עולם עמוק ופנימי משלהם.

 

אם דתיים רוצים לשכנע בתקפותה של הדת עליהם לחנך לדתיוּת במובן החי שלה. עליהם להתפטר מן הניסיון לעשות מיסיון באמצעות טיעונים פסבדו לוגיים

אם דתיים רוצים לשכנע בתקפותה של הדת עליהם לחנך לדתיוּת במובן החי שלה. עליהם להתפטר מן הניסיון לעשות מיסיון באמצעות טיעונים פסבדו לוגיים. ועליהם להציג את הדת בממדים האותנטיים שלה, במשמעויות הפנימיות שלה, בלי ניסיון לחשוב שבכך אנו עונים על כל השאלות שבעולם ו"מכסים" את הכל, ובלי יומרה לייצג איזושהי תיאוריה מדעית "אמתית" יותר. דתיים אמורים לדבר בשם הרוח, לא בשם תיאוריות מדעיות וטיעונים לוגיים. כאשר אפולוגטיקנים יתחילו לדבר על רוחניות ולא על פסבדו מתמטיקה ומדע, ייתכן שמצב האפולוגטיקה יהיה טוב יותר.

וכאמור לעיל – נקודה שאבקש להדגיש – עלינו להבין ולקבל את העובדה שלא כולם חושבים כמונו, גם אם זה מצער והיינו רוצים שהדבר יהיה אחרת. אוטופיות מסוימות יישארו בגדר "הלכתא למשיחא". אין הדבר גוזר שעלינו לזנוח כל יומרה לקרב יהודים לאביהם שבשמיים. זה כן אומר שהיומרה הזאת אינו אמורה לעבור במחוזות של פסבדו מדע ופסבדו לוגיקה, במסלול של ביטחון מופרז שהכישלון ממנו והלאה. השכנוע האמוני אינו אמור להתרחש באמצעות שפה של טיעונים מתמטיים ומסקנות לוגיות – וממילא הוא גם חסר את הוודאות הנלווית אליהם.

 

שאלות על האמונה

עם זאת, לעיתים, לטיעונים הלוגיים והמתמטיים יש תפקיד חשוב. את הדרך אל האמונה מעכירות לפעמים שאלות רציונליות הטוענות שהדת איננה מתיישבת עם טיעון כזה או אחר, ופינוי הדרך מאותם מכשולים דורש עיסוק בטיעונים לוגיים. שאלות אלה אינן נוגעות לעצם האמונה, אלא רק להופעות חיצוניות שלה. פעמים רבות קוראים לכך בציבור הדתי "שאלות באמונה". זה לא הביטוי הנכון, ולדעתי צריך לקרוא לתופעה בשם "שאלות שמטרידות את המאמין", או "שאלות על האמונה". שאלות "באמונה" הן שאלות השואלות את הדבר עצמו, ואין דבר חיוני מהן, חשוב מהן, ונעלה מהן, בתמונת עולם דתית. כיצד עלינו לדמיין עולם דתי רציני בלי עיסוק משמעותי ב"שאלות באמונה", או ליתר דיוק – באמונה עצמה? אולם, לפעמים נשאלות שאלות "צדדיות" שהן שאלות "על" האמונה. השאלות הללו מקשות קושיות על האמונה, ולפעמים טוענות שהיא לא מתיישבת על השכל, לא תואמת את ההיגיון ואת מה שאנו יודעים.

פעמים רבות קוראים לכך בציבור הדתי "שאלות באמונה". זה לא הביטוי הנכון, ולדעתי צריך לקרוא לתופעה בשם "שאלות שמטרידות את המאמין", או "שאלות על האמונה"

שאלות על האמונה הן שאלות המפריעות לאמונה מבחוץ. כאשר תמונת העולם של האמונה קנויה, ישנן לעתים שאלות המפריעות לה להתקדם באופן חופשי. שאלות אלה יכולות להתעורר ממקומות רבים: מטיעונים מדעיים הנראים מבחוץ סותרים את הדת וטיעוניה; משאלות לוגיות המנסות להראות שהאמונה היא אבסורדית מבחינה הגיונית; מחוסר נוחות מוסרית עם כמה מחוקי התורה; ועוד. שאלות אלה אינן נוגעות לאמונה עצמה, כפי שהוסבר, משום שהאמונה עצמה היא תמונת העולם המסוימת שהיא מציגה, שאודותיה יש לחשוב באמצעות כלים אחרים לחלוטין. מנגד, מה שנקרא כיום "שאלות באמונה" הן שאלות הסובבות סחור סחור סביב האמונה, אך מפריעות לה. תפקידנו הוא אפוא לנסות לענות על שאלות אלה כדי לפַנּוֹת את המכשולים שמסביב לעולמה של האמונה. עלינו להוכיח שאין באמונה דבר הנוגד את השכל ואת ההיגיון באמצעות טיעונים השייכים לקטגוריות אלה; עלינו להסביר את חוסר הקשר שבין המדע והתורה, ואת העדר האפשרות שהדברים יסתרו זה את זו. עלינו לנסות להסביר את העמדה האתית של התורה, ולהאיר אותה באופן ברור ונהיר יותר כדי שתובן על-ידי מי שבמבט הראשון רואה בחוקי התורה דברים לא אתיים.

ביחס לשאלות כאלה בוודאי שיש מקום לדון בצורה של טיעונים, אך יש לשים לב שהטיעונים הללו אינם מייצגים את האמונה, אלא מנקים את הסביבה, את הזבל ואת האבק המסתיר אותה. את האמונה עצמה לא ניתן להציג עם טיעונים ומסקנות לוגיות, ורק את רעשי הרקע שמסביב ניתן פעמים רבות לסלק באמצעות טיעונים המוכיחים שהאמונה איננה מנוגדת להיגיון או לשכל.

 

מהי אפולוגטיקה טובה?

כעת, עלינו לחזור לנקודת הפתיחה. האם אפולוגטיקה היא בהכרח תנועה כוזבת? נוהגים לראות את האפולוגטיקה כשקר בגלל שמלכתחילה היא לא בוחנת את הדברים באופן אובייקטיבי, אלא עוסקת בהצדקה עצמית. עיסוק זה נתפס בתור התגוננות, וכאשר מערבים אמת עם התגוננות התוצאה תמיד תישמע שקרית. האם זה אכן כך?

למעשה, לפי גישתנו אל מושג ה"אמת" שבאמונה, כל בני האדם עסוקים בהצדקה עצמית. הם מנסים לאשרר את העולם שהם חיים בו ואת העולם כפי שנגלה לנגד עיניהם; הם מנסים להביע את הרשמים שהם חוֹוים, את תמונות העולם העומדות בפניהם – ובמובן הזה אין דבר טבעי יותר מאפולוגטיקה. אפולוגטיקה היא בסופו של דבר היכולת לעמוד מאחורי האמת כפי שהיא נגלית לאדם.

לפי גישתנו אל מושג ה"אמת" שבאמונה, כל בני האדם עסוקים בהצדקה עצמית. הם מנסים לאשרר את העולם שהם חיים בו

רבים מנסים לתקוף את האפולוגטיקה דרך הבחנות מסורתיות בין אובייקטיביות לסובייקטיביות, בין מה שנתפס כאינטרס לבין מה שנתפס כאמת. האינטרס נתפס תמיד מנוגד לאמת משום שהוא אינו "אובייקטיבי". כך אנו יכולים לשמוע רבים הטוענים נגד אנשים הנאמנים לדרכם, לחינוכם או לדתם, בטענה שהם "אנשי שקר", שהרי איך יתכן שהאמת נתפרה בדיוק לפי מידותיהם, או בדיוק לפי החינוך שהם קיבלו. ככל שאדם נאמן יותר לעצמו, כך הוא נתפס פחות נאמן לאמת.

אולם, הנחה זו שגויה מעיקרה. הצגת ההפרדה בין העולם "כשלעצמו" לעולם כפי שהאדם חווה אותו היא תוצר של התפיסה המדעית שתיארתי קודם. העולם אינו קיים "כשלעצמו", בתור איזשהו אובייקט מרוחק ומנוכר, והאדם מנגד אינו יצור "סגור" בתוך עצמו, סבוך בסבך של אילוזיות ודימויים אישיים בלתי מחייבים.[2] עלינו לחשוב הרבה יותר על האמת בתור תופעה, בתור "עולמיוּת".[3] אין כאן מלחמה בין סובייקט לאובייקט, אלא מדובר בישוּת אחת, הופעה אחת של ההוויה. האותנטיות של ההוויה, היכולת לרדת לפנימיות שלה, הרבה יותר משמעותית מן הניסיון להבין אמת באמצעות איזושהי "אובייקטיביות" המתיימרת לחיצוניות מוחלטת. לא החיצוניות היא הערובה לאמת, אלא להיפך, הפנימיות מעידה על אותנטיות הדבר, והאותנטיות היא היא המופע של האמת.

הניסיון ליצור זירה החפה מכל אינטרס ומכל מבט אישי הוא ניסיון כושל. ניסיון כזה שולל את הדרך להוכחה ולדיבור על כל דבר

הניסיון ליצור זירה החפה מכל אינטרס ומכל מבט אישי הוא ניסיון כושל. ניסיון כזה שולל את הדרך להוכחה ולדיבור על כל דבר. כל ההוויה הופכת ריקה. תמונות העולם שיש לנו, היכולת להיות קשובים איכשהו לאמת, מתחילות דווקא מן היכולת להקשיב לעולם כפי שהוא נגלה אצל מי שנקרא במסורת הפילוסופית "סובייקט".

מן הבחינה הזו, האשרור העצמי וההצדקה העצמית הם הפעולות הטבעיות ביותר שעלינו לעשות. אם האדם נאמן לתפיסת עולמו ומביע אותה נכון, הוא עושה את הדבר הראוי ביותר: הוא פשוט מביע את מה שהוא רואה, את מה שניצב בפניו. הדעה הגורסת שאדם צריך באופן טבעי לחשוב נגד עצמו בכדי להיות קשוב לאמת היא דעה המנתקת את האדם ואת ההסתכלות החיונית שלו משאלת האמת.

אם האדם נאמן לתפיסת עולמו ומביע אותה נכון, הוא עושה את הדבר הראוי ביותר

אין הדבר נכון רק מבחינה פילוסופית ומופשטת; הוא נכון גם מבחינה פסיכולוגית. אין דבר טבעי יותר מעשיית והצדקת מה שנראה בעינינו כנכון וכצודק. אם עלינו להכריז שוב ושוב שאנו לא צודקים בגלל שהערכים שאנו מאמינים בהם מקובלים גם על בני הקבוצה שלנו, לא נוכל להתקדם לשום מקום. הדבר דומה למחשבה שההגנה על האיסור לרצוח היא אפולוגטיקה משום שאנו מאמינים בו מראש, ומשום שרוב בני האדם מאמינים בו. העובדה שאנו מאמינים בערך מסוים אינה פוגמת בו; להיפך, היא מאששת אותו.

הבעיה עם האפולוגטיקה אינה שהאדם הדתי מצדיק את דתיותו בתור עובדה, ובכך מסמן כביכול את המטרה לפני המשחק. דבר זה הוא טבעי לחלוטין, ואף מבטא נאמנות לצדקת הדרך ולאמת האישית של הדובר. הבעיה עם האפולוגטיקה היא הפוכה: אפולוגטיקה נשמעת לא אותנטית, לא פנימית. הדובר פעמים רבות נשמע כמי שלא מעביר תמונה אותנטית, אמתית ופנימית של העולם שאותו הוא מנסה להצדיק. הוא מצטייר כמי שמציג פלפולים, רטוריקות, וחלונות ראווה חיצוניים סביב "הדבר עצמו". אם הדובר מביע את עצמו בדיבורו, אם הוא מזדהה עם האמת שהוא מציג, תוך הצגת תמונת עולם אותנטית ולא רק סיבות מלוקטות מפה לשם בכדי לשכנע, אזי הוא אמין – בצדק.

אל לנו לפחד מאפולוגטיקה, אלא מאפולוגטיקנים. עיסוק באפולוגטיקה בתור מקצוע הופך אותה למסחרית, וממילא לחסרת אותנטיות. אפולוגטיקה טובה היא בסופו של דבר אמונה – אמונה באידיאלים של הדת, בחינוך שלה ובמשמעות שלה. בכדי לדבר על הדת לא צריך "להוכיח" אותה או למסחר ולמתג אותה; צריך בסך הכל להציג אותה, לעשות ולפעול אותה ולהקרין אותה החוצה.

 

תמונה ראשית: Bigstuck


[1] בעקבות היידגר ופילוסופים נוספים במאה העשרים אנו יודעים טוב יותר לתפוס את שאלת האמת כשאלה שאינה כרוכה בהתאמות, בקוהרנטיוּת של טיעונים או בייצוג, אלא בהנכחה, באי הסתרה של הדבר שאנו דנים עליו. בשל כך, אמת נוכחת ב'אירוע' שלה, בהתרחשות שלה, בעובדתיוּת שלה, ב'ישוּת' שלה. עלינו 'להציג' את הדת; לא לנסות להוכיח אותה, אלא לדבר אותה.

 

[2] הודות לפנומנולוגיה אנו יכולים להבין הרבה יותר טוב שההבחנות המסורתיות בין סובייקטיביות לאובייקטיביות אינן הבחנות משמעותיות מבחינת שאלת האמת.

[3] במובן שעליו מדבר היידגר, על 'היות בעולם'.

25 תגובות על “האם יש אפולוגטיקה טובה?

  • מקסים. תודה!

  • שלום וברכה,

    תודה רבה!
    הרעיון שהובא במאמר מעניין, ואני יכול להבין אותו לגבי רוב השאלות על האמונה.
    אתה אומר כי שאלות כמו סתירות בין התורה למדע, בין התורה למוסר וכן הלאה, אינן שאלות באמונה, אלא שאלות שעומדות בדרך אליה ומפריעות לנקוט בה, כיוון שהאמונה אינה אלא פרספקטיבה על העולם.

    אבל לגבי שאלות בסיסיות קשה לי להסכים עימך. שאלות ליבה שבאות מטענה שאין אלוקים, או שהוא לא נתן תורה, הינן שאלות שמוכרחים לפתור בכלים מתמטיים. ללא הבסיס הזה הרי אין משמעות לפרספקטיבה דתית. פרספקטיבה כזו ללא האמונה בה' ובהתגלות הינה 'נונסנס'.
    כאשר אדם מקבל את הבסיס, אזי אמנם תפקיד האפלוגטיקן הינו לסייע בעדו לסלק את המכשולים המעיבים על תפיסתו הדתית שכבר יש לה אחיזה איתנה. אז סתירות בין התורה למדע או למוסר הינן רק 'שאלות מפריעות'.

    מסכים?

    • הטענה שלי היא שהאמונה עצמה וגם התורה אינן אמירות מתמטיות או לוגיות, אלא אמירות רוחניות וערכיות. קל להוכיח מבחינה לוגית עד כמה לא ניתן לדבר בשפה מדעית טהורה על קיומו או אי קיומו של אלוהים, קאנט כבר עשה זאת. מעצם העובדה שאלוהים הוא טרנסצנדנטי אז תפיסתו היא מעבר ליכולות ההוכחה של הלוגיקה והמתמטיקה. השאלה של האמונה איננה שאלה של 'עובדה' אלא בעיקר שאלה של הערכה והכרה. האם אנו "מכירים" בקיומו של אלוהים? האם או חיים בעולם שיש בו אלוהים? מדובר בתפיסה רוחנית ולא בתפיסה מדעית.

      כך גם לגבי האמונה בתורה. אמונה בתורה נובעת מאמונה בקדושתה וברוחניות שלה. לא מאורע כזה או אחר המציג איזשהו קשר 'פיזי' בין אלוהים לבין ספר התורה הוא זה שיוצר את קדושתה, (וכמו לגבי הנושא הראשון, גם על זה אי אפשר לדבר בכלים 'מדעיים' טהורים). קדושתה של התורה נובעת מייחוס ערך רוחני למעמדה, מכך שאנו תופסים אותה כאלוהית בשל מה שהיא.

  • תודה על התגובה.

    אני מבין שטענתך היא כי האמונה אינה ניתנת להוכחה לוגית או מתמטית. אני טענתי שטענה כזו הופכת את האמונה לנונסנס. אפרט יותר:
    מה הפירוש שקדושת התורה נובעת מאמונה בקדושתה וברוחניות שלה? זוהי תחושה סובייקטיבית. איך מתוך תחושה כזו אני יכול לבוא ולדרוש או אפילו לשכנע אחרים לקבל את סמכותה? אני חש כך, הם חשים אחרת.

    להבדיל, בקוראן ישנה אמירה של מוחמד שמוכיחה את אלוהיותו של חיבורו. הוא אומר שם: ראו את מופלאות דבריי ועומקם. האם אדם רגיל יכול לומר כאלו מילים? וודאי שלא. אות הוא כי תורתי באה מלמעלה (סורת הפרה פס' 24 ובעוד כמה מקומות). ועובדה היא, כי גם כיום אנשי דת מוסלמיים משתמשים בהוכחה זו. מתוך תחושות עמוקות כלפי הקוראן, הם משוכנעים כי בשר ודם לא יכול היה להמציא כאלו דברים. ומכך הם גוזרים את המחויבות לציית.

    אני לא מזלזל ברוחניות ובעומק שנושבים מהתורה. אבל אינני יכול לחנך ולהשפיע כתוצאה מתחושה כזו על בניי או תלמידיי. בעיני, אין הבדל בין ויכוח האם מאכל כלשהו הוא טעים שממנו אני נמנע (על טעם ועל ריח אין להתווכח), לבין דיון האם התורה משדרת רוחניות וקדושה.

    כתבת: "כפי שעושים הצופים ביצירת אמנות – הם מתרשמים, מקבלים, מבינים, חשים וחווים את מה שהיא מביעה – כך התנועה הנפשית ביחס לדת". וזאת הנקודה. כאשר אתה פותח תערוכה של אומנות מודרנית, אתה לא יכול לדרוש מאף אחד לבוא. אתה מפרסם, ומבין כי רק שכבה ספציפית תתעניין (פנסיונרים תל אביביים אמידים ושמאלנים – לצורך העניין). כאשר אתה תופס את הדת כיצירת אומנות, אתה לא יכול לדרוש מבנך לקיים מצוות, וקל וחומר שבי"ד אינו יכול להעניש את העבריינים.

    לכן ביקשתי שלפחות הבסיס יהיה מוצק. נעזוב לצורך העניין את ההוכחות לקיומו של אלוקים, (בפרט שלא כל ההוכחות עושות את כל הדרך המבוקשת, ישנן הוכחות שעדיין מותירות אותנו דאיסטיים). נתמקד בעובדה ההיסטורית של מתן תורה.
    אני מסכים שאי אפשר להוכיח מאורע היסטורי שכזה בוודאות של 100 אחוז. אבל אני חושב שנדרשות הוכחות (או מענה על קושיות) שמביאות לקבלה בוודאות מסויימת, כי התרחש מאורע לא טבעי בזמן הספציפי הלז, ובאותו מעמד ניתן לאבותינו מסר כלשהוא מאת ישות מטפיזית.

    אשמח למענה.

    • סליחה על איחור תשובתי, לא היה לי הרבה זמן פנוי לעקוב.

      שאלותיך דומות למי ששואל איך אפשר לחנך לאיסור לרצוח אם איסור הרציחה אינו אלא "תחושה סובייקטיבית"? אני, בניגוד לזה, לא דיברתי כלל על "תחושה סובייקטיבית, גרידא אלא על הכרה. הכרה היא אמונה, נאמנות, הבנה והסתכלות על דבר מה בצורה מסוימת. כשאדם יודע שאסור לרצוח הוא יודע זאת בכל נימי נפשו, הוא מאמין בזה באופן טוטלי והוא מחנך לזה באופן טוטלי, ועם זאת, זה לא נובע משום טיעון 'עובדתי' כזה או אחר, אלא זה נובע מתפיסת העולם שלו. אותו דבר בדיוק לגבי הדת.

      לדעתי, הדת אינה זקוקה להוכחות למתן תורה כאירוע היסטורי. מה שחשוב הרבה יותר הוא העובדתיות של התורה ושל הברית ולזה לא צריך הוכחות, צריך פשוט אמונה, דהיינו נאמנות והכרה בצדקת הדברים.

    • ובניגוד לטעם באוכל או אפילו יצירות אמנות שלהם אין ערך מוסרי, עכ"פ מיידי, לדת יש משמעות ערכית, וזה מה שמשנה את התמונה.

  • דבריך לא ברורים לי כלל.
    בניגוד גמור לאומנות וספרות, הדת כוללת, בין השאר, אוסף טענות עובדתיות.
    כך למשל, על פי היהדות – בשנה מסוימת בציר ההיסטוריה נקרע הים בנסיבות מסוימות. מקל הפך נחש. אתון דיברה. נמסרה תורה באירוע היסטורי שכלל אלמנטים השוברים את חוקי הפיזיקה המוכרים ועוד…
    כל אחת מטענות אלו מתכתבות עם ׳העולם שבחוץ׳, וממילא הן צריכות להיבחן מהפריזמה של אמת מול שקר. לעומת זאת, כשדוסטויבסקי (הסופר) ממציא את רסקולניקוב הרוצח, אף אחד מקוראי ׳החטא ועונשו׳ לא הולך לבדוק האם הוא נמצא בבית כלא או לא…
    במילים אחרות, אמנות וספרות אכן לא בהכרח מתכתבות עם העולם ׳האובייקטיבי׳ אבל היחס אליהן בהתאם. כלומר, אף אמן לא טוען טענות עובדתיות על העולם ואף אחד לא מצפה ללמוד איך בונים מטוס בהצגת תיאטרון.

    • ומי אמר לך שדת בהכרח כוללת בתוכה גם אמיתות היסטוריות? להבנתי, האירועים ההיסטוריים הללו אינם הכרחיים למהותה של דת. אמנם, אדם דתי בדרך כלל מאמין בהתרחשותם, בגלל שזה חלק מהסיפור שבו הוא חי, אבל זה ממש לא הכרחי, וכבר ראינו גדולים וטובים שאת רבים מסיפורי המקרא הבינו כאלגוריות, משלים, נבואות וכיו"ב.

      עיקרה של התורה הוא לא באמונה באירועים הללו, אלא באמונה בה' ובתורה עצמה.

  • אהרן,

    בנקודה זו אינני מסכים איתך, ואסביר את עמדת הכותב (חלילה לא במקומו):

    ניקח את דויסטויובסקי. הסופר אמנם המציא את הדמויות ואת ההתרחשויות, אבל את המשמעות הפנימית של הסיפור הוא לא המציא. הרעיון שבבסיס הסיפור הוא תיאור התלבטות ומלחמה פנימית, של גיבור שביצע פשע מוסרי. הסופר מתאר ביד אמן את הקונפליקט שרסקולניקוב עובר, קונפליקט שכל אדם יכול למצוא עצמו בו.

    הסופר משתמש בסיפור כמשל, ומחדד בנו תהליכים שאנו עוברים. אנו לעיתים מבצעים פשע מתוך רצון להוכיח לעצמינו גבורה, או מתוך כעס. לעיתים אנו יכולים להסתיר, ולהימלט מעונש. אבל המצפון שלנו לא נותן לנו מנוח, עד שנקבל את העונש, שיחזיר אותנו לתחושת איזון וצדק.

    הסיפור הינו מטפורה, הוא איננו תיאור עובדתי. התהליך האנושי הפנימי הוא דווקא כן עובדתי. זהו תהליך פסיכולוגי שאדם עשוי לעבור, פחות או יותר. אם תהליך זה היה מזוייף, הקוראים לא היו נהנים מהספר.

    לענייננו, התורה אינה ספר מדע, ולא ספר היסטוריה. בתחילתה, כאשר היא מתארת את בריאת שמים וארץ, מזדעק רש"י:
    "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם". התורה הינה ספר הדרכה, וכאשר היא משתמשת בתיאור מדעי או היסטורי היא משתמשת בו לצורך מטרה מסויימת.

    ראה את דברי הרמב"ם הידועים במורה נבוכים (ח"ב פכ"ה), שכותב כי לולא בעיות לוגיות מסויימות (אפשרות מציאות ניסים) – לא הייתה לנו בעייה לסבור כי העולם קדמון. ומה נעשה עם פסוקי בריאת העולם? נסתדר איתם, איכשהו. זאת אומרת, שהרמב"ם לא רואה בפרשנות המילולית הפשוטה אמת ממשית, (כי אם אמת ערכית, כנראה).

    ראיית התורה כמשקפת אמת ערכית ולא מדעית היסטורית היא עמדה נפוצה מאוד כיום, בין השאר נקט בה לייבוביץ, וישלו אמירות מפורסמות בנושא.

    אולם עמדה קיצונית כמו שכתב כאן מחבר המאמר (שבסיס האמונה היהודית אינו מבוססת על שום מאורע היסטורי) אינה מקובלת עליי, ואני מחכה עדיין לתגובתו.

    • מעולה. הגבת יפה במקומי!

  • לתועלת הקוראים, העתקתי כאן התכתבויות עם הרב נאבת אודות המאמר, מאת הרשת החברתית:

    שואל א':
    במה אתה יהודי? ומה ההבדל בינך לבודהיסט, או שבאמת אין הבדל?
    האם האמונה במתן תורה היא אמונה רוחנית בלבד ושונה משאר האמונות בחיים?
    כשאדם רואה גשר הוא מאמין שהוא לא ייפול, היות ומהנדס לא ישקר למזמין העבודה, והרשות האחראית לא תאשר גשר ללא מהנדס, ובאמונה לוגית פשוטה – האדם חוצה את הגשר. האם אמונת התורה שונה מכך??
    ובקצרה,
    1. האם אתה סובר שאין הוכחה למעמד הר סיני?
    2. האם אתה חולק על הרמב"ן והכוזרי ועוד גדולי הדורות שמנו את טיעון העד כהוכחה?

    הרב נאבת:
    1. במה אני יהודי? בכך שאני בן לעם היהודי ומתנהג כיהודי ולא כבודהיסט.
    2. אני אכן סובר שאין הוכחה מוחלטת למעמד הר סיני.
    3. אני חולק על זה כראיה, אני לא חולק על זה כשזה בא לבטא תחושת שייכות.

    שואל ב':
    הכל טוב ויפה לו הדת היתה מציגה עולם ערכים בלבד אבל הרי היהדות אינה רק כזאת אלא היא מציגה עובדות היסטוריות, בשלמא תיאור הבריאה יכול אתה לדחוק ולומר שהיא מתארת סדר ערכי ולא עובדתי אבל עד היכן אתה הולך? האם טענתך היא שגם מעמד הר סיני אינו תיאור עובדה אלא הבעה של תמונת עולם ערכית?
    שואל ג':
    בכל זאת טעון הסבר שהרי התורה עצמה (ובעקבותיה הכוזרי) מציגה לביסוסה דת הסטורית 'שאל נא לימים ראשונים' וכו' (דברים ד לב) , למשל.

    הרב נאבת:
    זה בוודאי לא במובן של "הוכחה היסטורית" כפי שאנשים מודרניים כמונו מבינים, אלא יותר במובן של התבוננות והתרשמות מן ההיסטוריה של היהדות, הפנמה של זה.

    לגבי הכוזרי, זה באמת הוכחה חלשה בעיניי.

    שואל ד':
    לו היית כעת בית דין, על סמך מה אתה מפריש פלוני מאיסור או מכה אותו עד שיניח תפילין ?

  • מאמר מקורי ומחכים. תודה!

  • שלום לרב מנחם ולכל הקוראים.

    אני ישראל הראשון, זה שכתב את שלושת התגובות הראשונות בשם ישראל (מי שהביא ציטוט מהרשת החברתית הינו ישראל אחר).

    צר לי מאוד שהרב מנחם לא הואיל לענות לי לשאלותיי.

    לכן אני רואה תועלת ומרשה לעצמי לצרף התייחסות חריפה של הרב מיכאל אברהם למאמר, התייחסות שעלתה בעקבות שאלתו של דניאל (כנראה המגיב הקודם שהסכים ונהנה מהמאמר).

    https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%93%D7%A2%D7%AA%D7%9A-%D7%A2%D7%9C-%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8-%D7%9E%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F/#comment-9065

    בברכה

    • במחילה, אבל אינני רואה כאן טענה. "בובקעס סובייקטיבי של אתאיסט סמוי" אין זו טענה.

  • במחילה הרב נאבת, אבל רק כאשר צירפתי תגובה חריפה של הרב אברהם, הואלת להתייחס לדבריי הארוכים, בתשובה שאינה מספקת.

    הטענה שלו ממוקדת במילה אחת – 'בובקעס *סובייקטיבי* של אתאיסט סמוי'. כלומר, הוא בעצם אומר את מה שאני כתבתי לך. הוא אומר שהדת שלך מגיעה ממקום סובייקטיבי.

    אינני רואה טעם לחזור ולהאריך במה שכתבתי ופירטתי בתגובות הקודמות. זכותך להתעלם (אם כי זה לא מכובד). הטענה בקצרה היא כי האמונה שלך היא תוצאה של תפיסה *סובייקטיבית*, ולכן היא איננה יכולה לחייב כל אדם אחר מלבדך. הרב אברהם מוסיף ומערער גם על הדתיות שלך, אם היא בנויה על סובייקטיביות (ולכן כינה אותך 'אתאיסט סמוי').

    זכותך לסרב להתמודד עם הטענות, אבל אינך יכול לומר "אינני רואה כאן טענה".

  • כעת ראיתי שאתמול התייחסת בקצרה לדבריי, כך שההאשמה שלי על חוסר תגובה כבר איננה תקפה.

    בכל אופן, עדיין לא מצאתי מענה בדבריך, ואפרט בקצרה:

    טענת כי הוגים רבים ביהדות פירשו ניסים ומופתים כאלגוריות. לדעתי אינך יכול להביא מהם ראייה, כיוון שהם לא פירשו כן את מעמד הר סיני שמהווה את הבסיס לאמונת ישראל. אין פרשן יהודי מקובל שמוציא את ההתגלות בהר סיני ממשמעותו הפשוטה. (לייבוביץ' אינו 'פרשן יהודי מקובל').

    חילקת בין 'תחושה סובייקטיבית' ו'הכרה'. השימוש במונח 'הכרה' מאפיין הוגים כמו לייבוביץ' ודומיו (הרב שג"ר, אסא כשר, אליעזר גולדמן). בניית יהדות הלכתית (שמדקדקת בכל סעיף בשו"ע) על 'הכרה' היא מסובכת מאוד מבחינה פילוסופית, ונדמה לי שלא הגיוני לדרוש מפשוטי עם לשמור על יהדות כזאת.

    ולגופם של דברים, נניח והגענו להכרה שיש אלוקים ויש חובה לעובדו (כפי שהשווית זאת להכרה באיסור לרצוח). ההכרה הזו לא יכולה להביא אותנו לקיים את מצוות היהדות יותר מאשר את מצוות הנצרות.
    יש מאמר מאלף של פרופ' דני סטטמן 'קיום מצוות בעולם שנתרוקן ממשמעות דתית' באתר אוני' חיפה, ואני משתמש בדברים משם (ישנם עוד מאמרים רבים בנושא, כמובן):
    הרי לדעתך, אין אפשרות להוכיח את מסירת התורה מלמעלה למטה (top-down), כך שהיסטורית ייתכן שבשר ודם המציא אותה (bottom-up). אנו מקיימים את המצוות שכתובות בתורה מתוך 'הכרה' שיש לעבוד את אלוקים. אז מדוע ולמה אנו מעדיפים את הקביעה השרירותית של אותו בשר ודם שעבודת ה' הינה בהימנעות מאכילת חזיר? למה שלא נקבע שעבודת ה' מתקיימת דווקא באכילת חזיר?

    עבודת ה' שבנויה אך ורק על הכרה ללא שום בסיס היסטורי עומדת על כרעי התרנגולת. אולי אתה עצמך הגעת להכרה איתנה כזו שיכולה להחזיק את היהדות ההלכתית, מה שבטוח שהמאמר שכתבת לא מצליח לתת תמונה רחבה ויציבה שכזו.

    שוב, אבקש התייחסות.

  • 1. אכן, דיברתי על ניסים. לגבי מעמד הר סיני עצמו, אף אחד אכן לא פקפק במהימנותו, אבל מה הוא תוכנו, מה משמעותו, מה בדיוק היה שם, על זה דווקא היו דיונים רבים, ויש על זה פרק שלם במו"נ. (יש כאן בסופו של דבר שאלה עמוקה הקשורה לפירוש מעשה ההתגלות: מה הפירוש שה' "מדבר"? במה זה מתבטא? אני מניח שידוע לך שלפי הרמב"ם לפחות ועוד אחרים מדובר בתהליך המתרחש בהכרתו של האדם). עכ"פ, עיקר הטענה שלי היא אחרת: מרכזיותו של מתן תורה נובעת מהסיפור המכונן שלו המהווה משהו מכונן בתוך האמונה היהודית, לא האירוע ההיסטורי כשלעצמו חשוב. האירוע מכונן כסיפור בגלל שהוא מהווה את האירוע של הברית ושל חקיקת החוק היהודי. האמונה במעמד הר סיני חשובה בגלל שהיא מבטאת אמונה בתורה, אבל אני מפריד בין אמונה באירוע שהתרחש מבחינה היסטורית לאירוע שהוא חשוב בסיפור הדתי.

    2. אני חושב בדיוק להיפך מדבריך: יהדות דתית אמיתית ורצינית תמיד הייתה מבוססת על הכרה ולא על טיעונים. אין כמעט אנשים שהם דתיים בגלל טיעונים 'אובייקטיביים', מה שגורם לאנשים לדבוק בדת, בעולם כולו, הוא דווקא הכרה, אמונה והתמסרות.

    3. חלק מהאמונה היהודית היא האמונה שמצוות התורה הן מצוות ה'. יש אמונה בה' ויש אמונה בתורה. איך אדם יהיה נוצרי אם הוא מאמין בתורה? אמונה בתורה אין פירושה רק אמונה בצורך לעבוד את ה', אלא אמונה בתורה עצמה, בכך שהתורה עצמה היא חשובה, דבר האל, מה שנקרא "תורה מן השמים".

    4. ההימנעות מאכילת חזיר איננה 'שרירותית' אלא היא, ראשית, חלק ממצוות התורה, ומי שמאמין בתורה מקבל על עצמו את מצוות התורה, ושנית, זה לא שרירותי בגלל שיש לכל המצוות משמעות. לא מדובר בגחמות שרירותיות אלא במערך שלם של מצוות שאמור להפוך את האדם ליהודי החי בעולמו של הקב"ה כמו שצריך וכפי שמתאים.

    5. מדוע אתה מחזיר הכל לשאלה אם לתורה יש בסיס היסטורי או לא? זה לא הדיון, ומעולם לא אמרתי שלתורה אין בסי היסטורי. אמרתי שהתורה *לא תלויה* בבסיס היסטורי כלשהו, וגם שאין הוכחות מוחלטות להיסטוריה הזאת. אני מסכים שמבחינה פסיכולוגית קשה יותר להתחבר כשאין שום בסיס היסטורי, אבל זה עניין פסיכולוגי (חשוב). האמונה כשלעצמה בנויה על עצמה ולא על דברים חיצוניים.

    6. במאמר לא ניסיתי לתת בסיס ליהדות או לדבר על היהדות ועל טיבה, בסך הכל ניסיתי להגדיר על מה אנחנו מדברים כשאנו מדברים על יהדות. כך שאני לא אמור לטעון במסגרת זו בכיוון הזה. לא בגלל שאין מה לומר אלא להיפך, בגלל שזה נושא הרבה יותר רחב ונושא שונה.

    נ.ב. לא הגבתי לך רק בעקבות מה שהבאת מדבריו של הרב אברהם. מה שאיחרתי בתגובתי הוא פשוט מחוסר זמן, כמו גם מאי מעקב, (אני נכנס רק מידי פעם כדי לעקוב ותו לא). אין צורך לכעוס על כך, אין לי זמן פנוי בכל רגע כדי להתייחס לכל. כשאני מוצא פנאי אני בדר"כ משתדל להשיב.

  • תודה על התגובה!

    בקצירת האומר – כתבת: "אמרתי שהתורה *לא תלויה* בבסיס היסטורי כלשהו, וגם שאין הוכחות מוחלטות להיסטוריה הזאת".
    לסופו של המשפט אני מסכים. את ראשיתו אינני מבין. אני מנסה לשחזר את התפיסה שלך, תקן אותי אם אני טועה:

    נניח שאני רוצה לאכול חזיר ואני נמנע מכך כי אני מאמין שה' אסר זאת עלי. מהו הבסיס הלוגי לקביעה העובדתית – ה' אסר זאת עלי?
    ת. כי זה כתוב בתורה.
    ומניין לי שמה שכתוב בתורה מייצג את רצונו של ה'?
    ת. כי אני 'מכיר' בזה שהיא מייצגת את רצון ה'.
    אבל מכיוון שלא ניתן להוכיח בוודאות שהמאורע (מתן תורה) התרחש, יש סיכוי שמשה רבינו כתב זאת על דעתו. הוא הבין שאכילת חזיר רעה לבני עמו, ולכן אסר זאת עליהם.
    נניח שכך היה, כלומר שמשה כתב מדעתו. מניין שהאיסור מייצג את רצון ה', אולי זה מייצג את מה שמשה תפס מדעתו כרצון ה'?
    ת. לא, אני מכיר בזה שהתורה 'באמת' מייצגת את רצון ה'.
    על סמך מה?
    ת. אה, אני חש כך.
    זוהי תחושה סובייקטיבית שלך, מניין הביטחון שלך בה?
    ת. זה מעבר לתחושה, זו הכרה. אני מקבל על עצמי שזהו רצון ה'. החלטתי שזהו רצון ה'.
    אבל השאלה האם זהו רצון ה' היא עובדה מוגמרת, או שהוא רוצה או שלא. איך אתה יכול להחליט שהעובדה היא כזו ולא כזו?

    בקיצור, ניסיתי להבין את דבריך ולא הצלחתי. אינני מצליח לתפוס איך אפשר לחשוב שהמצוות מייצגות את רצון ה', מבלי לבסס זאת לוגית על התגלות.
    ואני מסכים עם הטענה שלך שיש קושי לתפוס התגלות זאת, ועם הטענה כי לא ניתן להוכיחה ב100 אחוז.
    אני גם מסכים שא"צ לבסס את כל תרי"ג המצוות על התגלות.

    אבקש שתסביר ותנהיר לי זאת.

    • ישראל (האחרון):
      דברים כדרבנות.,
      הרב נאבת:
      שתיקה??

    • אמונת התורה אינה בנויה על מחקר לוגי כפי שתיארת, אלא על מסורת וחוויה חינוכית ותרבותית שלמה. כך שכל שאלותיך אינן מתחילות. מי שנטועה בו חויית האמונה מילדות, או מי שבאופן כלשהו קלט את החוויה הזו כבוגר, הוא זה שנאבת מדבר עליו. מי שלא, אללה ירחמו (שיבנה על ההסתברויות הפורחות באויר של מיכי אברהם… כמובן בלי לגרוס את הארכיאולוגיה וחקר המקרא וההלכה וכו' כי הם "מדעי החרטא"…).
      כשאני אומר חויית האמונה, כוונתי להזדהות נפשית עם האמונה בכללותה ועם תוכני התורה והמסורת (לפחות עם הערכים הבסיסיים).
      אמת שחויית האמונה של המאמין המשכיל שנחשף לפילוסופיה ולמדע – עלולה להיחלש. זה מה יש וזה לא בהכרח רע, אם כי לא קל. אנשים מזן כזה מתמודדים (חלקם נופלים), איש איש בדרכו ואכמ"ל.

    • לבן הקייף (שו הדא?):

      אני לא יודע למה הרב נאבת לא עונה, אתייחס לדבריך, כתבת:

      "אמונת התורה אינה בנויה על מחקר לוגי… אלא על מסורת וחוויה חינוכית ותרבותית שלמה… מי שנטועה בו חויית האמונה מילדות, או מי שבאופן כלשהו קלט את החוויה הזו כבוגר, הוא זה שנאבת מדבר עליו. מי שלא, אללה ירחמו".

      זהו, אז ישבתי עם חילוני מילדות לחברותא במסגרת לב לאחים, והוא ביקש ממני הסבר קצר על יסודות האמונה. שאלתי אותו: 'נטועה בך חווית האמונה מילדות'? ענה: 'לא'. שאילתיו: 'האם באופן כלשהו קלטת את החוויה הזו כבוגר?' השיב: 'לאו'. הבנתי שאין סיכוי לקרבו לתורה ב'הסתברויות פורחות באויר' וב'מדעי החרטא', אלו הרי בניינים הפורחים באוויר. לכן שילחתיו לנפשו, לא לפני שהפטרתי מאחורי גבו את איחולך: 'אללה ירחמך'…

      נו, באמת…

      מה זה:
      "אמונת התורה אינה בנויה על מחקר לוגי כפי שתיארת, אלא על מסורת וחוויה חינוכית ותרבותית שלמה". האם לאורך הדורות לא הייתה התורה בנויה על 'מחקר לוגי'? האם מורה נבוכים ודומיו אינם 'מחקר לוגי'? האם בסמינרים היום לא משתמשים בלוגיקה?
      אינך יכול לכפור בהיסטוריה של האפולוגטיקה. אתה יכול לומר שבעיניך, מה היסוד שמחזיק את האמונה אינו לוגי אלא חוויתי – הכרתי. אתה לא יכול לקבוע מה כולם חשבו וחושבים.

    • תודה בן.

      אני אכן חושב שהאמונה אינה קשורה לתחום הלוגי. המחויבות לתורה נובעת מהכרה בכך שהדבר הזה הוא אמת ודבר ה'. דבר ה' אינו מתבטא באיזושהי 'עובדה', (איזו 'עובדה' יכולה בכלל להוות מבחינה 'פיזית' את דבר ה'?), אלא הוא מתבטא בתוכן הדברים ובקדושתם. ייחוס ערך, קדושה ורוחניות לדברים הוא זה שמחייב, וזאת בדיוק המשמעות של "תורה מן השמים". זאת לא אמירה לוגית אלא אמירה ערכית.

      ניתן להסביר את דבר ה' הזה בצורות רבות, לפשט אותו, לתת לו טעם, אבל כל זה בסופו של דבר הוא בכדי להעניק תחושה של הזדהות.

      ישנה עוד הערה: חלק מהשאלות נובעות מכך שמתייחסים למצוות כאל נתונים 'יבשים' לגמרי, שהשאלה לגביהן היא טכנית לגמרי, האם הן אכן 'משם' או לא. אבל יחס כזה לתורה הוא יחס ריק. המצוות אינן נתונים סתמיים המורעפים 'מלמעלה' ללא טעם וללא ריח, אלא הן מהוות משהו, יש בהן תוכן, הן אומרות משהו, הן מביעות משהו בתוך העולם, הן מתייחסות לעולם בצורה מסוימת. דרך האלמנטים הפנימיים של המצווה אנו מוצאים את דבר ה'. לא בשאלת המקור אלא בשאלת הערך והתוכן.

  • "עלינו לדבר על טיעונים השייכים לקטגוריות של פילוסופיה, מטפיזיקה, ואף אתיקה או אסתטיקה. אולם קטגוריות של לוגיקה, מתמטיקה ומדעים מדויקים אינם שייכים לעולמה של הדת"

    לוגיקה היא דבר ששייך לפילוסופיה מטפיזיקה ולאתיקה לא פחות ממה שהיא שייכת למדעים מדוייקים. ללא לוגיקה כל אפשרות של חשיבה ושל שפה לא קיימות בכלל. הגדרה של דבר וחלוקה שלו ממשהו אחר היא כלי לוגי. והרי זה מה שהמאמר מנסה לעשות, ונכשל בכך. כי הוא מתחיל בלוגיקה ואז מוותר עליה כשזה נוח.

    "אולם, הנחה זו שגויה מעיקרה. הצגת ההפרדה בין העולם "כשלעצמו" לעולם כפי שהאדם חווה אותו היא תוצר של התפיסה המדעית שתיארתי קודם. העולם אינו קיים "כשלעצמו", בתור איזשהו אובייקט מרוחק ומנוכר, והאדם מנגד אינו יצור "סגור" בתוך עצמו, סבוך בסבך של אילוזיות ודימויים אישיים בלתי מחייבים.[2] עלינו לחשוב הרבה יותר על האמת בתור תופעה, בתור "עולמיוּת".[3] אין כאן מלחמה בין סובייקט לאובייקט, אלא מדובר בישוּת אחת, הופעה אחת של ההוויה. האותנטיות של ההוויה, היכולת לרדת לפנימיות שלה, הרבה יותר משמעותית מן הניסיון להבין אמת באמצעות איזושהי "אובייקטיביות" המתיימרת לחיצוניות מוחלטת. לא החיצוניות היא הערובה לאמת, אלא להיפך, הפנימיות מעידה על אותנטיות הדבר, והאותנטיות היא היא המופע של האמת."

    הטיעון הזה חל לא רק אמיתותה של הדת, אלא גם על אמיתותו של השולחן לידו אני יושב. האם השולחן הזה קיים? הוא בודאי חלק מהתחושות והחוויות שלי, הוא חלק מה"אותנטיות של החוויה" וה"עולמיות". האם השאלה האם הוא קיים בנפרד מהחוויה שלי היא שאלה לגיטימית? זה בהחלט בעצמו שאלה מעניינת. אני עדיין יכול לשאול את עצמי האם קיים ביפן שולחן, למרות שהוא לא חלק מהחוויות וה"עולמיות" שלי. והשאלה על זה יכולה להיות חיובית והיא יכולה להיות שלילית.

    ועכשו השאלה המרכזית. "יסוד היסודות ועמוד החוכמות לידע שיש שם מצוי ראשון ממציא לכל הנמצאים" מה הדבר הזה אומר?

    • א. הלוגיקה משרטטת את המפה הראשונית והחיצונית. היא עוסקת בשאלות 'חיצוניות' הקשורות לניסיון לבדוק איך הדברים 'מסתדרים'. ובוודאי שבמישור הזה זה אכן שייך גם לפילוסופיה. אולם זה שלב ראשוני. השלב המשמעותי יותר הוא השלב של התוכן הפנימי שבדברים עצמם, לא בהפרדות החיצוניות אלא בתכנים הפנימיים. לגבי דברים כאלה אין ללוגיקה מה לומר, זה לא התחום שלה.

      ב. אני מסכים, אני לא מבין במה זה סתירה לדבריי?

      ג. לא הבנתי מה מפריע לך בהלכה הזו של הרמב"ם.

  • אני שב וכותב פעם אחרונה, כי אני מרגיש שאני משחית את דבריי לריק.

    1. אני חש נפגע מההתעלמות שלך מתגובתי.
    לדעתי, יש כללי משחק בין כותב למגיבים. הקוראים משקיעים זמן לקרוא את רעיונותיך, ומגיע להם מענה ראוי כאשר הם מבקשים הבהרה.
    כתבתי באריכות את טענותיי כמה פעמים, הסברתי היטב את השגותיי, חיכיתי בסבלנות, ואין תגובה. אני חושב שזה לא מכובד.

    2. גם כשענית לא ענית על שאלתי, אלא חזרת בקיצור על עמדתך והתפזרת לכיוונים נוספים.
    אין טעם להיכנס לשאלות נוספות כמו האם למצוות יש טעם או לא. זה דיון נפרד.

    השאלה הייתה איך לדעתך בונים מכנה משותף שבאמצעותו אפשר להשפיע על הזולת לשמור מצוות. אני הצעתי בסיס לוגי (שבנוי על עובדות היסטוריות ומשמעותן הערכית, בהנחה שהן מתקבלות על השומעים). אתה שללת בסיס זה.
    אני שב ושואל אותך איזה בסיס משותף אתה מציע, שבאמצעותו אפשר לשכנע, להשפיע ולשפוט את מי שלא מחוייב לו.

    אני מנסה כאמור פעם אחרונה.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל