ראשית הוראה – יראה

מאמר תגובה ל"אתגרי הוראת הגמרא בדורנו"

הרב רפאל נחומברג
הרב רפאל נחומברג ר"מ בישיבת חדוות התורה, מרצה ומלמד בחינוך

הזנחת לימוד הפשט בישיבות אינה תוצר של העדר מיומנות ללימודו. היא נובעת מתוך זלזול בידיעת הפשט והערכת הלומדע'ס הנוצץ והיוקרתי. אחת הסיבות הראשיות לכך היא שמלמדי הגמרא מתייחסים לתפקידם בתור מקצוע של חול. מתוך כך, נטית התלמידים היא להעדיף את המבריק על פני האמיתי. על המורה לראות בתפקידו שליחות קדושה למסירת התורה מדור לדור, כדי לטעת בתלמידים את אהבת הלימוד האמיתי, גם כאשר הוא אינו מתגמל חברתית.

ח' מרחשוון תשע"ט

במאמרו "אתגרי הוראת הגמרא בדורנו" מציג הרב ישראל כהן בעיה קשה. צעירים רבים חסרים את המיומנות הבסיסית של לימוד פשט הגמרא. לדבריו, הסיבה לכך היא שהם לא למדו מעולם באופן שיטתי כיצד עושים זאת. מוריהם, אף אם הם יודעים להסביר היטב את הסוגיות הנלמדות, אינם מיומנים בהוראה של שיטת לימוד הגמרא. מתוך כך, צעירים רבים אינם מתחברים ללימוד הגמרא בכלל. לעתים אחראית מצוקה זו לקשיי הסתגלות במוסדות המקובלים וממילא – לנשירה. הכיוון לפתרון המוצע במאמר הוא הכשרת מורים להוראת הגמרא בצורה המתוקנת.

מאמרו של הרב ישראל כהן מעלה בעיה חשובה הדורשת פתרון דחוף, והוא ראוי למלוא ההערכה על כך. עם זאת, לטעמי, הניתוח שלו לוקה בחסר. להלן אבקש להעיר ולערער על שלש נקודות שאליהן מתייחס מאמרו: הגדרת הבעיה, שורשה והדרכים לפתרונה.

מקור הבעיה אינו העדר הכשרה של המורים, אלא בראש ובראשונה גישה לימודית שגויה, או כפי שאני רואה זאת, מחסור ביראת שמים. לימוד הפלפול בלי לימוד הפשט אינו לימוד תורה כפי שיהודי צריך ללמוד, הוא תוצר של העדפת הברק על התוכן, הנוצץ על האמיתי

מנסיוני, אי ידיעת הפשט בקרב הלומדים אינה תוצאה של חוסר מיומנות בלימודו. המיומנות, להערכתי, קיימת. הבעיה היא שהמורים ותלמידיהם מזניחים את לימוד הפשט, משום שהוא אינו נחשב בעיניהם מספיק, והם מעדיפים את הלמדנות על פניו. מקור הבעיה אינו העדר הכשרה של המורים, אלא בראש ובראשונה גישה לימודית שגויה, או כפי שאני רואה זאת, מחסור ביראת שמים. לימוד הפלפול בלי לימוד הפשט אינו לימוד תורה כפי שיהודי צריך ללמוד, הוא תוצר של העדפת הברק על התוכן, הנוצץ על האמיתי.

שורש הבעיות כולן, אטען, הוא בתפיסה הרואה בהוראת הגמרא מקצוע של חולין ולא מלאכת קודש. כשהמורה רואה בהוראה "מקצוע", הוא בא לעבודה ורוצה להעביר את היום. הוא אינו חרד להעביר לתלמידיו את דבר ה' בצורתו הנכונה. אווירה זו מחלחלת לתלמידים, והם מבקשים גם הם את הקל והיוקרתי, ולא את לימוד התורה לאמיתתה, את לימוד הפשט הדורש מאמץ.

כדי לשפר את הוראת הגמרא, עלינו לחזק את התפיסה הרואה במלמד שליח להורות את דבר ה'. כשהמורה יראה בעבודתו שליחות קדושה להעביר את התורה מסיני לדור הבא, הוא יתאמץ ללמד את התלמידים בצורה הנכונה, גם אם היא קשה יותר. הוא ילמד את תלמידיו מתוך כבוד ואהבה והוא ימצא כבר את הדרכים לחבר את תלמידיו ללימוד האמת ולא רק ללימוד המבריק והנחשב.

 

הזנחת לימוד הפשט

לומדים רבים סובלים מחסך משמעותי בידיעת פשט הגמרא. הידיעה הבסיסית של פשטי הסוגיות חסרה להם. אולם בניגוד למשתמע מהסיפור העצוב על אריה לייב, המופיע בראשית מאמרו של הרב ישראל כהן, אני סבור כי רוב בוגרי הישיבות יידעו ללמוד היטב את פשט הגמרא לו יתבקשו לעשות זאת. אני יכול להעיד מנסיוני בתור בוחן בלימודי תושב"ע במכונים להכשרת מורים, כי רוב בוגרי הישיבות החרדיות מגלים הבנה מעולה של פשט הגמרא. כיום, מורה הלומד לקבלת תעודת הוראה ומבקש הכרה בשנות לימודיו בישיבה לשם קבלת פטור מלימודי תושב"ע, מתבקש לעבור מבחן. במבחן הוא נדרש להסביר קטע בגמרא, דרך מענה על שאלות. אני בודק מאות מבחנים כאלו, ותשעים אחוזים מהנבחנים עומדים בהם בהצלחה מרובה.

מנסיוני אני למד כי בחור טוב מישיבה ממוצעת רוכש במשך הזמן את המיומנות הנדרשת לשם הבנת פשט סוגיה בגמרא. הבעיה אינה שהלומדים אינם מסוגלים להבין את פשט הגמרא. הבעיה היא שהם אינם מעוניינים בכך. הבנה יסודית של הפשט אינה עומדת בראש מעייניהם, ובדרך כלל הם אינם טורחים לנצל את מיומנותם

מנסיוני אני למד כי בחור טוב מישיבה ממוצעת רוכש במשך הזמן את המיומנות הנדרשת לשם הבנת פשט סוגיה בגמרא. הבעיה אינה שהלומדים אינם מסוגלים להבין את פשט הגמרא. הבעיה היא שהם אינם מעוניינים בכך. הבנה יסודית של הפשט אינה עומדת בראש מעייניהם, ובדרך כלל הם אינם טורחים לנצל את מיומנותם. העובדה שאריה לייב ורבים מחבריו יודעים ללמוד פשט, אינה אומרת שהם אכן עושים זאת. בתלמודי התורה ובישיבות מדלגים פעמים רבות אל הלומדע'ס הישיבתי, ומזניחים את לימוד הפשט. לא רק התלמידים עושים זאת, אלא גם המורים. מורים רבים מעבירים שיעור בגמרא שבו הם כמעט ואינם מתמקדים בבחינת מבנה הסוגיה. גם לגביהם, אינני סבור כי הדבר נובע מחוסר מיומנות. לרבים מהם ישנה המיומנות והם אף יוכלו למצוא דרכים להקנות אותה לתלמידיהם, אך הם בוחרים שלא לעשות זאת.

 

מדוע מזניחים את לימוד הפשט?

מדוע לימוד הפשט אינו פופולרי כיום? למה אם נגש לרבים מלומדי הגמרא ונפתיע אותם בשאלה על פשט הגמרא שבה הם מפלפלים, נמצא כי הם דילגו על רובד זה? האחריות להזנחה זו מוטלת על התלמידים ועל המורים כאחד.

התלמידים אינם עוסקים בפשט משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא עצלות. לימוד הפשט מייגע יותר מהפלפול המבריק. הוא עשוי לשעמם, הוא מלא ב"עבודה שחורה" של בירור פרטני, והוא מצריך ריכוז לאורך זמן. אנשים מטבעם נוטים ללכת לדברים המהנים. הלומדע'ס הישיבתי מצריך אמנם חשיבה, אך הוא נושא אתו את הטעם הטוב של החידוש והברק. התוצר של העמל על הפשט יהיה הכרת מבנה הסוגיה. התוצר של הלומדע'ס, לעומת זאת, יהיה הברקה מרעננת. בנוסף, הלומדע'ס נותן לתלמיד יותר מקום לביטוי אישי ממה שמעניק לימוד הפשט. כך שהנטיה של התלמיד לעצלות עלולה לגרום לו להזניח את החלקים המייגעים ולעבור הישר אל החלקים המהנים והמרתקים.

ללא חינוך טוב, ידלג התלמיד על לימוד הפשט ויזניח אותו, אף שבכך יפסיד הוא את כל מעלת לימוד התורה. הלמדנות הישיבתית מפתה הרבה יותר מלימוד הפשט. היא מהנה יותר, מייגעת פחות, והיא זוכה ליוקרה רבה יותר. היא מזמינה לדלג אליה מיד

הסיבה השניה להזנחת הפשט קשורה למעמדו הירוד בעולם הישיבות. ברוב בתי המדרש ובעיקר בישיבות, יכולותיו הלמדניות של התלמיד הן המדד למעמדו. תלמיד היודע להבין סברה טובה, להקשות וליישב, יזכה למעמד גבוה יותר. הפשט, לעומת זאת, נתפס דבר קל יותר שאינו מעניק יוקרה וכבוד. מסיבה זו, רוב התלמידים מבכרים לעסוק במה שיבליט אותם. ללא חינוך טוב, ידלג התלמיד על לימוד הפשט ויזניח אותו, אף שבכך יפסיד הוא את כל מעלת לימוד התורה. הלמדנות הישיבתית מפתה הרבה יותר מלימוד הפשט. היא מהנה יותר, מייגעת פחות, והיא זוכה ליוקרה רבה יותר. היא מזמינה לדלג אליה מיד.

אולם לא רק התלמידים מעדיפים את הלמדנות על הפשט, אלא גם המורים. סיבה אחת לדבר היא חוסר מודעות. לעתים נדמה למורה כי התלמיד מבין כבר את פשט הסוגיה, והוא סבור שתפקידו לחדש לו סברות וקושיות מתחום הלמדנות, שבו התלמיד עוד לא רכש מיומנות. הוא אינו מודע לכך שיש להרגיל את התלמיד ללמוד פשט. הצורך לחנך ולאמן את התלמיד להתחיל כל סוגיה בלימוד יסודי של הפשט אינו נמצא במודעות של המורה.

במצב עניינים זה, קשה למורה להתגבר על הפיתוי להזניח את הלימוד התובעני של הפשט, לטובת הקולות והברקים של הלומדע'ס. כך, התלמידים אינם אוהבים ללמוד פשט, המלמדים אינם אוהבים ללמדו, ומי יתבע את עלבונה של תורה?

אולם להזנחה זו סיבה נוספת, חמורה יותר. אחת המשימות הקשות למורה היא הטלת משמעת בכיתה. כאשר הלימוד עוסק בסברות הלמדניות, קל הרבה יותר לתפוס את תשומת לב התלמידים ולהחזיק את הכיתה קשובה וממושמעת. קשה בהרבה לעשות זאת בשעה שעוסקים במלאכה המייגעת של לימוד הפשט. לימוד הפשט דורש חזרות רבות, קריאה קפדנית והרכבה זהירה של מבנה הסוגיה. במצב עניינים זה, קשה למורה להתגבר על הפיתוי להזניח את הלימוד התובעני של הפשט, לטובת הקולות והברקים של הלומדע'ס. כך, התלמידים אינם אוהבים ללמוד פשט, המלמדים אינם אוהבים ללמדו, ומי יתבע את עלבונה של תורה?

 

שורש הבעיות – תפיסת ההוראה כדבר שבחול

הגורמים שמנינו לעיל, הם הסיבות המידיות להזנחת לימוד הפשט. אולם מאחורי הסיבות השטחיות מסתתרת תפיסת עולם יסודית יותר, שהיא השורש האמיתי של הבעיה. שורש הבעיה הוא, שהמורים אינם רואים בהוראת הגמרא שליחות אלוקית אלא מקצוע בעלמא. תחושה זו מחלחלת לתלמידים, ואף הם אינם לומדים את הגמרא בתור דבר ה', שידיעתו היא התכלית העיקרית, אלא בתור שעשוע בעלמא. ממילא, חשוב להם בעיקר להצטיין בקל ובמבריק ולא בידיעת האמת.

הוראת לימוד הגמרא אינה מקצוע ככל המקצועות. היחס אליה אינו יכול להיות כאל הוראת מתמטיקה או כל מקצוע אחר. מורה לגמרא חייב להיות חדור שליחות. הוא צריך לחוש כי הוא מעביר את תורת ה'. הוא צריך להבין את גודל משימתו: "שימה בפיהם" – לשים את התורה בפיהם של בני ישראל, מתוך מחויבות למסירת התורה

הוראת לימוד הגמרא אינה מקצוע ככל המקצועות. היחס אליה אינו יכול להיות כאל הוראת מתמטיקה או כל מקצוע אחר. מורה לגמרא חייב להיות חדור שליחות. הוא צריך לחוש כי הוא מעביר את תורת ה'. הוא צריך להבין את גודל משימתו: "שימה בפיהם" – לשים את התורה בפיהם של בני ישראל, מתוך מחויבות למסירת התורה.

לימוד תורה שאינו נלמד באווירה זו נתפס אצל התלמידים בתור לימוד מקצוע. אם המורה מנסה "להעביר את היום", לעמוד במטלות, בהספקים ובמבחנים, ולרצות את ההנהלה בלבד, התלמידים לא יפנימו את קדושת התורה. זהו השורש של העצלות ושל העדפת הברק שהוזכרו למעלה. אם המורה אינו מרגיש שהוא מלמד את תורת ה' ושם אותה בפיהם של בני ישראל, הוא יתפתה ללכת אל הקל, והוא לא יהיה דרוך לוודא שתלמידיו לומדים את תורת ה' בצורה אמיתית – הכוללת ללא ספק לימוד פשט כיאות. על אחת כמה וכמה שהתלמידים, החפצים תמיד בדרך הקלה, לא יפנימו את מה שהמורה עצמו אינו מעביר. מה הפלא שהם ניגשים ללימוד הגמרא מתוך קלות ראש ועצלות? ההתמסרות לעמל התורה עשויה לבוא רק מתוך הכרה בנשגבותה. אם הם אינם מקבלים את ההרגשה של עיסוק במשהו נשגב, ודאי שהם יעדיפו את הדרך הקלה והמתגמלת חברתית.

כעת, כשאנו מבינים מנין נובעת הזנחת הפשט, ניתן לראות כי מעבר לסכנות החברתיות הטמונות בהזנחת לימוד הפשט – סכנות של ניכור, חוסר סיפוק ונשירה, שתיאר הרב ישראל כהן במאמרו המשובח – יש בכך כדי להטיל חסרון מהותי בצורתו של היהודי. לומדים המזניחים את לימוד הפשט נשארים בעלי מום רוחני. לימוד תורה הוא החיבור של היהודי למקור חייו, כמו שאנו אומרים בכל יום: "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה". לימוד זה צריך להיות אמיתי. דילוג קליל אל הלומדע'ס הישיבתי תוך זניחת הפשט אינו לימוד תורה של אמת. ההזנחה של לימוד הפשט היא פגם בהוויה הרוחנית של היהודי. זוהי פגיעה בבניין הקומה הרוחנית של התלמיד. בעיה זו חריפה בהרבה מחוסר סיפוק בלימוד, משום שהיא נוגעת ליסודות הקיום שלנו. יהודי צריך ללמוד תורה, בין אם הוא יושב בתלמוד תורה, בישיבה או בכולל, ובין אם הוא בכל מקום אחר שהחיים מזמנים לו. לימוד הגמרא מתוך קלות ראש והעדפת הנוצץ על פני האמיתי אינו לימוד תורה כנתינתה.

 

הוראה מתוך יראה

מתוך האמור עד כה ניתן להבין כי הדרך להעלאת קרנו של לימוד הפשט היא הבנה שלימוד הגמרא והוראתה הם חובה קדושה בעלת חשיבות עליונה. זו היתה גישתם של גדולי ישראל. הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל מספר:

פעם היה לי ויכוח עם יהודי. [הוא בא אלי בתלונה:] למה אני מאריך בדרשה? הרי יש זמן קבוע לתפילת ערבית ומדוע אתה מעכב את הציבור בדרשותיך? ואני טוען כלפי אותם אנשים, וכי על רופא מנתח גם מקפידים שיסיים את הניתוח בדיוק במועד שנקבע… רופא שידוע כמי שמסיים את הניתוח בדקה שנקבעה על ידו מראש עדיף שלא להזדקק לו… כך גם צריך לגשת לחינוך ילד. מלמד אינו עובד לפי שעות. הפקידו בידיו נפשות של ילדים והוא אחראי עליהם משום שאכפת לו, כי כשיודעים שמוכרחים להצליח כבר מוצאים את הדרך להצליח. (תפארת שמשון על הגדה של פסח עמ' עו)

גם ממרן הרב שך קיבלנו מסרים דומים. בספר "קנין תורה" מספר המחבר על הגישה של הרב שך לענין:

הרב חייב להתאים את שיעוריו למסור אותו לרמה של הבינוניים, אך לאחר השיעור יש לראות מחד שגם החלשים יבינו, ומאידך יש להעמיק ולהרחיב את הדברים למוכשרים יותר. מספר הגאון רבי מאיר הייזלר, פעם ליוויתי את הרב שך לחתונה בה התבקש לסדר קידושין. כשהגיע לחתונה נגש אליו ר"מ וביקש את עצתו כיצד להתייחס לתלמיד בעייתי. שמע הרב שך את הדברים, שאל וחקר… והחופה מתעכבת, רמזו לו: הציבור ממתין. "ומה בכך" התעקש מרן, "היש לכם מושג כיצד יענישונו בגלל בחורים שלא הקדשנו להם תשומת לב נאותה ולא טיפלנו בהם כראוי?" (קנין תורה ליקוט מדברי הגרא"מ שך עמ' 49)

את הנקודה הזו יש להחדיר למורים בהכשרתם. הם צריכים להפנים את היותם שליחי ה'. תפקידם אינו להעביר את היום בשקט. הם צריכים לחבר את התלמידים לתורת ה', לחנך אותם ללימוד תורה אמיתי. כשהמורה יפנים את שליחותו האלוקית, הוא לא יתפתה ללכת אל הדברים הקלים, הוא יבין שתפקידו הוא ללמד את תורת ה' ולא להעביר את היום. אם תלמידיו אינם לומדים את פשט הגמרא, הוא מעל בשליחותו.

את הנקודה הזו יש להחדיר למורים בהכשרתם. הם צריכים להפנים את היותם שליחי ה'. תפקידם אינו להעביר את היום בשקט. הם צריכים לחבר את התלמידים לתורת ה', לחנך אותם ללימוד תורה אמיתי. כשהמורה יפנים את שליחותו האלוקית, הוא לא יתפתה ללכת אל הדברים הקלים, הוא יבין שתפקידו הוא ללמד את תורת ה' ולא להעביר את היום

כמובן, הוא יצליח בזאת רק אם הוא יתפעל מהתלמידים, יאהב אותם, יכבדם, יתקשר מדי פעם להוריהם כדי לספר בשבחם, יחמיא להם ויכתוב במבחנים הערות טובות ומחזקות, וכל כיוצא בהם, כיד ה' הטובה עליו אשר משפיעה סייעתא דשמיא למחנכי עם ישראל. זה עשוי להישמע נאיבי ופשטני, אך אני מלמד מורים שנים רבות והם עדיין מופתעים לגלות עד כמה דברים אלו משפיעים על הישגי התלמיד.

אם המורה ישרה אווירה של שמחה בכיתה, ישדר לתלמידיו אהבת תורה וייקר את מעלתה, יתחברו התלמידים גם ללימוד הפשט. גם אם הוא קשה; גם אם הוא פחות מתגמל חברתית. אם הם יקבלו מהמורה את הרושם ששיעור גמרא הוא מעין "מתן תורה", הם יתחברו אל הפשט וימצאו בו עניין, וילמדו לא רק את הנוצץ אלא גם את האמיתי.

ניתן להשתמש בטכניקות מתודיות שונות כדי להאהיב על התלמידים את לימוד הגמרא, אולם התנאים המוקדמים לכך הם תפיסת ההוראה בתור שליחות אלוקית, וכיבוד התלמידים ואהבתם. בלי ששני תנאים אלה מתקיימים, כל השיטות שבעולם לא יועילו לגרום לתלמיד לאהוב את הלימוד.

 

האם כדאי ללמוד כללים?

הפתרון שמציע הרב ישראל כהן לאי-ידיעת הפשט הוא הכשרת מורים להוראת גמרא באופן שיטתי. כדוגמא, מביא ישראל כהן את ספרו של הרב יודלוב, שבו מוגש סט כלים ללימוד גמרא שיטתי. מעבר לכך שאינני רואה שיש בעיה עם מיומנויות הוראת הגמרא כיום, כאמור לעיל, אני סבור כי ניסיון להקנות לילדים סט כלים שיטתי עלול להזיק יותר מאשר להועיל.

נדמיין אמא המלמדת את בנה ללכת למכולת והוא מתקשה בכך בהתחלה. אם נבקש לפתור את בעייתה בשיטה של הרב כהן, הרי שנצטרך לחלק לילד את ההליכה למכולת לחמישה שלבים: ההליכה, חיפוש המוצרים, בחינתם, בחירתם והתשלום עליהם. מובן שכך לא מתנהלים (מלבד בחינוך המיוחד, שכך מלמדים בשיעורי כישורי חיים). מה שכל אמא עושה, הוא הדבר הפרקטי והיעיל שגם אמא שלה עשתה: היא פשוט לוקחת את הילד למכולת יחד אתה, פעם, פעמיים, הוא רואה כיצד עושים זאת, עוד כמה פעמים הוא מתנסה בכך לבד, נכשל, מנסה שוב, עד שלבסוף הוא לומד. אם היא תנסה ללמד אותו כללים ולפרט באזניו רשימת מונחים שעליו לדעת לפני לכתו למכולת, היא תחסל בכוח כל שיתוף פעולה אפשרי מצדו של הילד.

אי אפשר לדרוש מתלמיד לקלוט כללים ללימוד כשהוא אינו יודע עוד ללמוד. בשלבים מוקדמים של רכישת מיומנות הלמידה, שינון הכללים הוא העמסה מיותרת על התלמיד. הוא מכביד עליו וזר לו

כך הוא לימוד הגמרא. זוהי מיומנות הנרכשת תוך כדי לימוד באמצעות אינטואיציה אישית. שיטתו של הרב יודלוב שליט"א מסורבלת מאד להוראה. היא תבניתית וטכנית. אני מעריך מאד את הרב יודלוב על כל פעליו הנשגבים למען ילדי ישראל, אבל אינני סבור ששיטתו מתאימה לכל. צודק הרב ישראל כהן כי נכתבו הרבה ספרי הדרכה מרבותינו הראשונים והאחרונים העוסקים בכללי לימוד הגמרא. אך בכנות, האם מישהו נעזר בהם? האם לחינם לא נעשה בהם שימוש? אין זאת אלא משום שהם מסייעים בעיקר למי שכבר יודע ללמוד גמרא היטב. אי אפשר לדרוש מתלמיד לקלוט כללים ללימוד כשהוא אינו יודע עוד ללמוד. בשלבים מוקדמים של רכישת מיומנות הלמידה, שינון הכללים הוא העמסה מיותרת על התלמיד. הוא מכביד עליו וזר לו.

לא הייתי ממליץ להוציא דווקא בדורנו את ספרי הכללים מהארון. דורות רבים בחרו בדרך אחרת, וכנראה היא היעילה ביותר. אין צורך להמציא את הגלגל מחדש בתחום הרגיש כל כך של לימוד הגמרא. לספרי הכללים תרומה חשובה מאד, אך רק למי שבקיא כבר בלימוד הגמרא. כמו כן, היא מתודה לימודית שעשויה לסייע לבעלי קשיי למידה, ונעשה בה שימוש רב ויעיל בקרב אלו. אך היא אינה מתאימה למי שמסוגל ללמוד בעזרת אינטואיציה אישית פשוטה. היא עשויה להערים קשיים ולהפוך את הלמידה לשנואה על התלמידים.

הרב ישראל כהן ציטט בראשית מאמרו את מאמר חז"ל: "ריש לקיש אמר, אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל, בשביל משנתו שאינה סדורה עליו". מלבד מחלוקתי על הדרכים כיצד להסדיר את משנת התלמיד, שכן, כאמור, אינני סבור שלימוד תבניות מועיל, אני רואה עיקר בהמשך מאמר חז"ל המופיע כמה שורות לאחר מכן: "רבא אמר, אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים" (תענית ח, א). אם הרב יסביר פנים לתלמיד, לימוד התורה יתאהב עליו, והוא יקבל את החשק לעמול עליה וללומדה כמו שצריך.

אני רואה עיקר בהמשך מאמר חז"ל המופיע כמה שורות לאחר מכן: "רבא אמר, אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים". אם הרב יסביר פנים לתלמיד, לימוד התורה יתאהב עליו, והוא יקבל את החשק לעמול עליה וללומדה כמו שצריך

לימוד תורה אינו אמור להסתפק בכלים דידקטיים. הגר"א אומר כי הרב בונה את הקומה הרוחנית של התלמיד, והוא מדמה את המצב שבו הקשר בין הרב לתלמיד לקוי, למצב של "בני שנואה", של ילדים שנולדו מתוך קשר לקוי בין איש לאשתו. כלומר התורה הנלמדת על ידי תלמיד שרבו אינו אוהבו, מקבילה לבנים הנולדים מתוך קשר זוגי לקוי.  הגאון רבי ישראל אליהו וינטרוב זצ"ל ראה בכך את פשר תופעת הנשירה בדורנו. כאשר תחילת לימוד הגמרא של התלמיד היא בבחינת "בני שנואה", חסרה אהבת המלמד לתלמיד ולגמרא, משתרש אצל התלמיד לימוד שחסר את האיכות האלוקית של לימוד תורה.

אני סבור כי אסור להתעלם מממד סגולי זה בבואנו לדון בדרכים להוראת לימוד הגמרא. זהו העיקר שבכולם. התורה היא תורת ה', וללימודה דרושים קריטריונים מיוחדים. לא רק אלו הכלולים במקצועות הדידקטיקה.

הוראת הגמרא היא שליחות אלוקית, שבה המורה הוא חלק משרשרת המסירה ממשה רבנו לדורות הבאים. המורה צריך להשריש תפיסה זו בלבו ובלב תלמידיו. כך ישקיע גם הוא במציאת דרכים להאהיב עליהם את לימוד הגמרא בצורתו המתוקנת – לימוד הפשט תחילה. חלק מתפיסת הוראת הגמרא בתור שליחות בין-דורית קדושה כוללת הבנה של חשיבות האהבה לתלמידיו בהקניית יסודות לימוד הגמרא. רק כך יוכלו הם להתחבר אל הלימוד ולהתמסר אליו בעמל הדרוש ללימוד הפשט.

7 תגובות על “ראשית הוראה – יראה

  • גם לא לומדים פלפול – עסוקים בלזכור מה המגיד שיעור אמר

  • האם כל אלו שנתנו שיעורים המבוססים על הפלפול ועל הלומדות, בישיבה גדולה ובישיבה קטנה, צדיקים וחסידים כגון ר' שמואל רוזובסקי, ר' שך, ר' דוד פוברסקי, ר' אהרן לייב שטיינמאן, ר' מיכל יהודה לפקוביץ ועוד ועוד, שכולם ללא יוצא מן הכלל נתנו שיעורים למדניים-פלפוליים, ושלא לדבר על המגידי שיעור של היום, שחלקם יראים ושלמים, צדיקים גמורים, שלא זזים ד' אמות בלי מחשבה של תורה — האם כולם חסרים ביראת שמים?!

  • לכותב הנכבד,
    יישר כוח על המאמר הנאה והסדור, וכן על התובנה היפה שניבטת ממנו.

    הערה קטנה וחריפה יש לי על דבריך;
    אני משמש כמשיב בישיבה קטנה כבר מספר שנים, ונחשף רבות לבעיה שהרב כהן דיבר עליה במלוא הדרה. אני רכשתי את הספר 'שותף לדף' ועברתי עליו בשקיקה, וראיתי בחוש כיצד הוא סייע לי ללמד תלמידים טוב יותר בלי כל השוואה למה שהייתי לפני כן.
    התפלאתי מאוד לראות שאתה חולק על גישתו וטוען שהבעיה היא רק בהזנחת הפשט, ולא בחוסר יכולת ללמוד אותו (אכן אני מסכים שהבעיה קיימת, שגם אלו שיודעים ללמוד פשט – רבים מהם זונחים אותו ועוברים ישר ללומדע'ס).
    כיהודה ועוד לקרא, אני אישית בעבודתי רואה הרבה בני ישיבות שלא יודעים ללמוד את הפשט, ולא רק שזונחים אותו מחוסר רצון להשקיע בו. ואילו אתה טוען שאין בעיה כזו.

    אלא ש…;
    מה שבולט מהמאמר שלך, הוא שאין לדבריך שום ביסוס! ככל שעיינתי, לא ראיתי כל תימוכין לדבריך, מלבד השערות של עצמך והתרשמות סובייקטיבית שלך ("לטעמי… מניסיוני… להערכתי… אינני רואה בעיה… אני סבור…").
    זאת לעומת מאמרו של הרב כהן שהובאו בו תימוכין וציטוטים מפתיעים של גדולי ראשי הישיבות והמחנכים, שמעידים בעצמם על גודל התופעה ועל כך שרבים מבני הישיבות *לא יודעים* ללמוד פשט!
    הן לא חשודים הם בהוצאת דיבה ושקר נגד בני ישיבות. מה תטען נגדם?

    מקורות, רבינו. מקורות…

  • יישר כח לרב רפאל על הדברים…
    צד נוסף שאני מזהה הן בבעיה המתוארת והן לירידה ב"חשקת התורה" באופן כללי היא חסרון בהרגלי למידה. כשלמדתי בישיבה זיהיתי רבות אצל חברי בוגרי ישיבות תיכוניות וכדו' הפגנת אחריות ורצינות גם בחלק ה"אפור" של הלימוד -קרי הפשט והבקיאות. בעיני, אין תחליף לנער שיודע כי בסוף השנה ייבחן על הנלמד ויקבל על כך ציון, הוא מתרגל להציב לעצמו יעדים, לעמוד בהם, לעקוב אחרי מצבו ובעיקר אינו נרתע מן הלימוד הפחות מושך (כי גם עליו יאלץ בסופו של דבר להבחן). כשהוא דורך על מפתן הישיבה הקדושה הוא כבר מורגל ללמוד גם את החלקים הפחות נוצצים ואיננו שקוע אך ורק בלעשות רושם ו"לדבר בלימוד".
    כמובן, אינני מבטל את הצורך בשימור המסורת של הישיבות הקטנות (וגם הגדולות), אך בהחלט רואה מקום והכרח לשלב מושגים כמו מבחנים ,הספק והצבת יעדים אף בתחומי הקודש. דרך אגב, דרך זו עשויה להקנות גם מוטיבציה וחשק רב להתקדם ולהספיק (ובפרט אם בסופו של הדרך התלמיד יקבל איזשהיא מקבילה- אפילו סמלית – לסמיכה לרבנות בכוללים או לתואר באקדמיה)

  • עוד הערה, אם אפשר.

    ניסיונך המדובר מתבסס על הוראה בישיבת חדוות התורה שאינה ישיבה קלאסית, וממילא אינה משקפת את המצב הכללי, וכן על אלו שבאו להיבחן לתעודת הוראה, שמהם לדבריך 90% ידעו היטב ללמוד את פשט הגמרא.
    הרשה לי לתהות, האם אלו שמגיעים ללמוד הוראה הם מדגם מייצג מכלל התלמידים?
    האם לא הגיוני לטעון, שאלו שבאו ללמוד הוראה ברובם הם תלמידים מצטיינים שאהבו להקשיב ואהבו את זרימת הלמידה הפרונטלית, ומשכך הם מוצאים בה עתיד?
    סביר להניח שתלמיד שהלמידה הפרונטלית לא הייתה אהודה עליו – לא יהפוך בעצמו למורה ברבות הימים. הלא כן?

    ועוד,
    אתה מדבר על 90% מהנבחנים אצלך, שיודעים ללמוד היטב ואין להם בעיות בלימוד הפשט.
    נתת את לבך לכך ש-10% מהתלמידים במערכת החינוך החרדית, זה יותר מ-10,000 תלמידים (!), שגם אתה מסכים שאינם יודעים ללמוד?
    אלו רק תהיות שלי עצמי, אין לי מקורות לגביהן.

    אדגיש כי אין בדבריי אלו משום פגיעה כלפי עצם המאמר שלך, שכתוב, ערוך ומנוסח ומאוד יפה, ורואים שהושקע בו זמן רב.

  • ההשוואה בין הליכה למכולת לקנות מצרכים למיומנות בלימוד גמרא היא מגוחכת!
    העקרונות העיקריים בספרו של הרב יודלוב פשוטים בתכלית.
    יש חוסר בהקניית מיומנויות למידה במוסדות באופן כללי ובמגזר החרדי במיוחד,
    לא הכל זה אינטואיציה אישית,
    יש גם עקרונות למידה / גישה נכונה ותרגול / טיפים שצריכים להיות מוגדרים בבהירות מרב לתלמיד – וזה חסר מאד!

  • נראה לי נכון לחלק את מאמרו של הרב נחומברג לשני חלקים החלק הראשון שמדבר על הקשיים על חוסר ההבנה של המלמדים שמדובר בתורת ה והשמחה היא בלימוד תורתו הק' בעצמה . החידושים והפלפולים (שלפעמים הם גם אינם נכונים) באו כדי לעזור בהתמודדות עם חוסר הרצון כפי שכתב הרב דסלר ולא כמטרה לחדש ולהתפלפל. על העצלות של המורים והתלמידים כיון שלחשבן מהרש"א ופני יהושע בסוגיא קשה הרבה יותר מאשר קצות החושן במכתבים של הרב שך ז"ל נראה שצריך ללמוד גם קצות ורעק"א אך אין ספק מה הלימוד העיקרי. בקשר לפתרון הרב נחומברג משתמש בסיסמאות משגיחיות קלאסיות שהכל תלוי ביראת שמים וכו' ואם נתחזק ביראת שמים הכל יסתדר טענה נכונה כשלעצמה אך לא עובדת כ"כ בדורינו ולכן לא נותר לנו ברירה אלא להקל על המורים דרך ההדרכה לתת למורים את הכלים להנות מלימוד פשט. להבדיל אלף אלפי הבדלות גם להנות מיין טוב לוקח זמן ומי שלא יקבל החלטה שהוא חייב ללמוד להנות ממנו כנראה לעולם לא יהנה ובפעמים הראשונות הוא יירק בבוז על המרירות ואז הוא יקרא שיש טעמים שונים ומורכבים אפיצות שונה עומק ועוד ואז הוא יכוון את עצמו להנות מהיין לפי הידיעות שהוא יודע . דברים מתוקים מהנים את כולם ולא צריך להתאמץ בשבילם אך בעולם על יין טוב מוכנים לשלם ממון רב כי ההנאה מיין היא הנאה מורכבת וחזקה יותר משוקולד כך גמרא צריך ללמד ולהדריך את המורים כיצד להנות מפשט כיצד להנות מחשבון האם המהר"ם נהנה בלימוד פחות ממג"ש שכל שיעור שלו מערכת חידושים מפוצצים אתמהה

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל