צריך עיון > סדר עיון > וזאת התורה > כיצד נשמרים מקריאה פונדמנטליסטית

כיצד נשמרים מקריאה פונדמנטליסטית

מאמר תגובה ל"וזאת התורה"

שמואל בן-שלום בן ישיבה

התנ"ך הוא ספר הטעון בעוצמה רבה. המפגש הישיר אתו משפיע עמוקות על כל קורא. עם זאת, חשוב להכיר בכך שלא ניתן להגיע לידי קריאה טהורה שלו. כל קריאה נעשית בתיווך תודעת הקורא ומושגיו. השאיפה להגיע לידי קריאה טהורה של התנ"ך עלולה להוביל את הקורא למחוזות לא רצויים, הרחוקים מדרכה המסורתית של היהדות. כדי להישמר מסכנה זו, על קוראי התנ"ך להיות קשובים לפרשנות חכמי ישראל ולמסורת הדורות.

כ"א כסלו תשע"ט

לפני ארבעים שנה הוכה הרחוב הישראלי בהלם: השחקן הנערץ אורי זוהר נטש את עולם הבידור, חזר בתשובה והחל ללמוד בישיבה. לאחר מספר שנים פרסם זוהר ספר ובו תאר את תהליך חזרתו בתשובה. הכל התחיל, הוא מספר, כאשר פגש בחתונה ב"יהודי ירושלמי", הלא הוא ר' יצחק שלמה זילברמן זצ"ל. הרב זילברמן הבטיח לו כי אם יבוא לפגישה עמו, הוא יציג לפניו הוכחה ניצחת לאמיתות היהדות. אורי זוהר השתכנע, והגיע לפגישה. מהי ההוכחה הניצחת שהביא הרב זילברמן? את זה אורי זוהר אינו מספר. אולם הוא מספר על מפגש אחר – על הגילוי המחודש של התנ"ך בעקבות המפגש עם הרב:

התחלתי בקריאת התנ"ך באופן שיטתי. כאמור, כדי למצוא את הפגמים. אבל נתרחש ההפך מזה. לא האמנתי למראה היופי שהלך ונגול לנגד עיני. איך יתכן שמעולם לא ראיתי זאת לפני כן? הרי פה ושם קראתי בעבר תנ"ך. מסתבר שנקודת התצפית קובעת את הנוף. כשאתה קורא, ומראש 'יודע' שאתה קורא בסך הכל אגדות לילדים, אז אמנם זה הפרצוף שמקבל ספר הספרים. אבל הפעם קראתי בעין יותר חקרנית. למדתי להכיר קצת את האנשים יוצרי התנ"ך. את הנביא ירמיהו: על מה ולמה חי האדם הזה חיי סבל איומים כאלה. כמעט כל חייו זעק וניבא את חורבן הבית. על כך נזרק לבית האסורים. הוכה ובוזה ונלעג… ומשחרב הבית הלך אחרי בני ישראל המובלים לגלות, ואסף את טיפות הדם שנשרו מחלליהם. ראה בנים נשחטים בזרועות אבותיהם ע"י המנצחים… מה הרוויח כל ימי חייו – רק בוז ורוק וכלימה. איזה מעמד חברתי או קבוצת כוח ייצג בבדידותו – מלבד את מצוות ה'…

כשהתחלתי להכיר את ירמיהו וישעיהו ויחזקאל ושאר נביאי ישראל, עברתי תהליך שבתחילה לא שמתי לב אליו, ועד שהבחנתי בו, הייתי בעיצומו. סופרים וספרים שהיו חברי לחיים, נתפלו במידה מסוימת. קצת מחריפות ההנאה פג. כשהייתי מניח את התנ"ך ולוקח את הספר שקראתי באותו זמן, היתה עולה מדפיו רפיסות מסוימת. ערפול, אובך, חוסר חדות בתיאור, במגמה. בקיצור, הוא נהיה קצת משעמם… בתחילה תליתי את הסיבה בעייפות, או בגורם מקרי חולף אחר, אבל לבסוף הבחנתי בסיבה האמתית. התנ"ך היה כמו יין עז, צלול, יחסית לספרים האחרים שהיו לעומתו מים קצת פושרים וקצת דלוחים.[1]

כמה עשרות שנים לאחר מכן, ישבתי אני, כותב שורות אלה, לשיחה אישית עם אחד מתלמידיו של הרב זילברמן, ראש ישיבה ידוע בירושלים. שאלתי אותו על דרכו בעבודת ה'. במקום לענות לי, הוא אמר: "יש ספר שניתן מהקב"ה, והוא מונח בארון הספרים שלנו. תקרא אותו". אינני אוהב לשון הפרזה, ולכן לא אומר שהמשפט הזה שינה את חיי, אבל הוא העניק להם עומק. בשונה מהרב אורי זוהר, גדלתי כל ימי כחרדי. אבל גם בי, כאשר התחלתי ללמוד את התנ"ך מתוך רצון אמתי להאזין לו, השתנה משהו. תפיסת החיים שלי עברה תמורה בעקבות המפגש עם הספר.

בתנ"ך, דבר ה' לאדם, טמונה עוצמה רבה, אשר עיצבה את ההיסטוריה האנושית. אולם בקריאה ישירה של התנ"ך יש גם סכנה. הסברה שניתן להתחבר למשמעות המקורית הטהורה של התנ"ך ולהבין אותו באופן בלתי מתווך עלולה להביא את האדם לידי טעות חמורה

כחלוף שנה או שנתיים שמעתי שיחה של תלמיד אחר של הרב זילברמן, גם הוא ראש ישיבה בירושלים, והוא סיפר על המפגש הראשון שלו עם הרב. מסתבר שגם לו אמר הרב זילברמן את המשפט הזה: "תלמד את התנ"ך", ולדבריו, משפט זה מעצב את חייו עד היום.

מה טמון באמירה הזו? כיצד היא משפיעה על הדרך שבה אנו רואים את התנ"ך? והאם השינוי הזה חיובי? להלן אבקש להסביר מדוע קריאה של התנ"ך היא כל כך עוצמתית, אך מדוע היא גם מסוכנת. בתנ"ך, דבר ה' לאדם, טמונה עוצמה רבה, אשר עיצבה את ההיסטוריה האנושית. אולם בקריאה ישירה של התנ"ך יש גם סכנה. הסברה שניתן להתחבר למשמעות המקורית הטהורה של התנ"ך ולהבין אותו באופן בלתי מתווך עלולה להביא את האדם לידי טעות חמורה. התשובה לסכנה זו היא הפנמה של מגבלות ההבנה של האדם וחשיבות מקומם של המסורת ושל חכמי ישראל בפרשנות התנ"ך.

 

העוצמה של התנ"ך

הלומד המסורתי גדל לתוך חממה דתית. הדת שלו מתעצבת מרגע שהוא נולד. הוא מוקף בפעילות דתית ובאמירות דתיות, היוצרים עולם דתי שלם. בשלב מסוים בחייו, כאשר הוא יכול לפתוח את התורה ולקרוא אותה באופן עצמאי, הוא משלב אוטומטית את דבריה עם ההסתכלות המופנמת אצלו. כשהוא קורא בחומש שרבקה ניגשת אל הבאר, הוא רואה מיד את המים עולים לקראתה. הוא יודע שזה יקרה, והוא לא צריך את רש"י בשביל זה. כתוצאה מכך, הופך הלימוד לחמים וביתי, כמו נעלי בית רכות. הוא מוכר, אהוב ונוח. אבל מאידך גיסא, הלומד אינו שומע שום דבר חדש, שכן כל מה שיקרא הוא למעשה חזרה על דברים שכבר מוכרים אצלו. הקריאה אינה מוציאה אותו מתוך עולמו.

התנ"ך טעון בעוצמה רוחנית כבירה. אינני רוצה ואינני יכול להסביר את העוצמה הזו, שכן מילותי דלות מלהעביר אותה. אאלץ להסתפק במילותיו של הגרי"ש זילברמן זצ"ל: "תלמדו את התנ"ך". אפשר לומר זאת גם במילותיו של דוד המלך: "טעמו וראו כי טוב ה'"

אולם כאשר הלומד פותח את הספר מתוך כוונה להאזין למה שיש לו לומר, אז הלימוד הוא שיחה בין הלומד ובין המחבר. מה שקורה הלאה תלוי בספר. אם מדובר בספר בינוני, לא קורה הרבה. אבל אם הספר הוא התנ"ך, אז חייב להתרחש מפגש שיטלטל את נפשו של השומע, כי המדבר כאן הוא הקב"ה, ודבר ה' הוא כאש וכפטיש יפוצץ סלע.[2] אם נאמר זאת בלשון המנומסת של ימינו, התנ"ך טעון בעוצמה רוחנית כבירה. אינני רוצה ואינני יכול להסביר את העוצמה הזו, שכן מילותי דלות מלהעביר אותה. אאלץ להסתפק במילותיו של הגרי"ש זילברמן זצ"ל: "תלמדו את התנ"ך". אפשר לומר זאת גם במילותיו של דוד המלך: "טעמו וראו כי טוב ה'".[3]

אותה עוצמה זרמה בדרכים שונות ונסתרות ומילאה את נפשם של המוני אנשים בשלושת אלפי השנים האחרונות. הם הלכו והקימו דתות שונות כדי ליישם אותה בשטח, ואלו הן הדתות שבהן מאמינה כיום רוב אוכלוסיית העולם.

 

אין קריאה שאינה מתווכת

האמירה של הרב זילברמן: "תלמד את התנ"ך", טומנת בתוכה קריאה למפגש ישיר עם התנ"ך. היא פונה אל האדם ואומרת לו: צא מתוך המושגים הישנים שלך, מתוך ההרגל הנוח, ותקרא את הספר, כמות שהוא. קריאה זו חותרת אל רובד שורשי יותר, אל "הדברים בעצמם". אולם מתוך כך, עלול הקורא להתפתות בקלות למשיכה לחיות מחדש את התנ"ך כצורתו.

הניסיון לחזור ולחיות את התנ"ך אינו חדש. אוגוסטינוס מהיפו, ההוגה הנוצרי בן המאה הרביעית לספירת הנוצרים, מספר שבמאה השלישית היו מספר קהילות נוצריות באפריקה שחבריהן ביקשו לחזור לימי התנ"ך. הם הקפידו שלא לקרוא שום ספר מלבד התנ"ך ולדבר רק בעגה היוונית שבה נכתב תרגום השבעים.[4] מובן מאליו שהקריאה בתנ"ך של אותם נוצרים אפריקאים העלתה חוויה רחוקה מאד מזו של ימי התנ"ך. אותן קהילות לא יכלו לחיות בעולם של בני תקופת התנ"ך עצמם, אלא רק לשחזר באופן מלאכותי את מה שהם חשבו לתקופת התנ"ך.

הנוצרים קדומים, וכמוהם רבים אחרים במרוצת הדורות, אשר ניסו לעמוד על הפירוש המקורי וה"טהור" של התנ"ך, לא הבינו כי קריאה זו אינה אפשרית. המפגש בין הקורא לטקסט לעולם אינו "נקי". דבר ה' עובר דרך תודעתו של השומע, שכן אדם אינו יכול לנער מעצמו את אופן התפיסה שלו, את ערכי תקופתו ואת האסוציאציות הסביבתיות

הנוצרים קדומים, וכמוהם רבים אחרים במרוצת הדורות, אשר ניסו לעמוד על הפירוש המקורי וה"טהור" של התנ"ך, לא הבינו כי קריאה זו אינה אפשרית. המפגש בין הקורא לטקסט לעולם אינו "נקי". דבר ה' עובר דרך תודעתו של השומע, שכן אדם אינו יכול לנער מעצמו את אופן התפיסה שלו, את ערכי תקופתו ואת האסוציאציות הסביבתיות. איננו חיים באותו עולם שבו התרחש התנ"ך. המושגים שלנו שונים והעדשות שדרכן אנו מביטים בעולם אינן דומות לאלו של אנשי התנ"ך. אבל לא רק פער הדורות מונע את האדם מלהבין את דבר ה' "בטהרתו". אפילו היינו חיים היום בעולם תנ"כי, תודעתו האישית של האדם היא תמיד צל החוסם אותו מהבנה "טהורה" של דברי המקרא. כל ספר שאדם קורא עובר דרך אספקלריה שאינה מאירה, שהיא תודעתו של האדם. הטקסט מובן לאדם רק בדרך שבה הוא תופס אותו.

אין זה חסרון, לא בנו ולא בתורה חלילה. המקרא הוא דבר ה' אלינו, אל בני האדם. כלומר, ה' מעוניין שאנחנו נשמע אותו, 'אנחנו' – היינו האישיות שלנו, כולל כל התכונות והתפיסות שלנו. על זאת אמרו חכמים שבחר ה' לתת את התורה לבני האדם ולא למלאכים.[5] השומע מעורב בהבנת המקרא, ומתוך כך תלוי יישום המקרא בחיי המעשה בהבנתו האישית. זוהי גדלותה של התורה שבעל פה.

לעומת זאת, הניסיון של הלומד להגיע להבנה טהורה של התנ"ך, עלול לגרור אותו לאוסף סכנות שניתן לרכז במונח פונדמנטליזם (מלטינית: פונדום – יסודות; מנטליס – תודעה: תודעה השבה ליסודות הקדומים). בחלקן כבר נגע ידידי הרב חנוך רוזנברג, ויש להוסיף עוד על דבריו.

 

אני ואפסי עוד

המכנה משותף לשלל הקריאות הפונדמנטליסטיות הוא המחיקה של כל אפשרות לפרשנות אחרת. במובן היסודי ביותר, הקריאה הפונדמנטליסטית היא חתירה להבנה של הכוונה האותנטית, המקורית, של הטקסט. גישה זו כופרת בכך שבכל קריאה יש תיווך של התודעה, וממילא היא משוכנעת שיש משמעות מקורית אחת שתובעת לעצמה בלעדיות מוחלטת. המסקנה המתבקשת מכך היא שהבנתי שלי, של הקורא הנאמן באמת לטקסט, היא האמת היחידה. כל החולק עליה ראוי לו להישמד.

אולם, מעבר לכך שהקריאה הפונדמנטליסטית שוללת כל פרשנות אחרת משלה, היא עלולה לבטל את הקורא עצמו – סכנה חמורה הרבה יותר. הקורא החותר להבנה טהורה של המקרא עשוי להבין שתודעתו חוסמת את הטקסט. מתוך כך הוא יתאמץ לאיין את עצמו כדי להבין את המקרא. הוא יבקש לבטל את עצמו ולמחוק את תודעתו (או לדמות שהוא מוחק את תודעתו) כדי לקלוט את "המקרא האמתי".

הלומד הפונדמנטליסט מחפש לבטל את עצמו בפני הטקסט. דווקא הקטעים הקשים לו, הנוגדים את הרגשות הטבעיים שלו, הם אלו שמושכים אותו יותר מכל. כך עלול לומד התנ"ך להפוך את הספר שלימד את העולם על הצדקה, המשפט והרחמים, לספר המורה איך וכמה להרוג ולהשמיד

במה דברים אמורים? הקורא את התנ"ך כיום נתקל, למשל, בצווים שאינם מתאימים לרגשות החמלה הטבעיים שבו, כמו הצו למחות את עמלק מטף ועד זקן, להשמיד את עמי כנען הקדומים, להרוג את זכרי האויבים ולקחת את נשיהם וטפם לעבדים ולשפחות. הקורא המסורתי מכניס את הצווים אלה לתוך מסגרת כללית יותר. הוא אינו מתעלם מדברי התורה. הוא אינו מנסה להגיד שיש מצוות שאינן רלוונטיות או שאינן מוסריות. אבל הוא אינו מרגיש צורך לבטל את הרגשות האנושיים הבסיסיים של עדינות וחמלה, ולהפוך את האלימות ואת קשיות הלב למצוה. הוא יודע שהמקרא מאריך לבאר את גודל ערך החמלה על היתום והאלמנה ואת חובת עשית הטוב והצדקה והמשפט. לכן הוא מכניס את צווי התורה לתוך קונטקסט, ונעזר גם בדברי חז"ל המוסיפים על פשוטו של מקרא, מספרים למשל על רשעותו של עמלק, ומבארים מדוע היה מעשהו כה חמור. מחיית עמלק מתפרשת אצלו בתור חובה המעוררת אותנו לבער את כל המעכבים והמקררים מעבודת ה'. היא גם מלמדת אותו שיעור חשוב בנאמנות, ועומדת על החובה המוסרית שלא לשכוח את מי שמבקש להשמידך. הוא יכול להסיק מכך שעליו להילחם בכל סוג של קרירות בעבודת ה', והוא יכול גם ללמוד שאסור לקנות מוצרים מגרמניה. אולם כך או כך, מחיית עמלק אינה הופכת אצלו לצו כללי הקורא לבטל את הרגשות האנושיים בפני הדין האכזר.

לעומת זאת, הקורא הפונדמנטליסטי מרגיש שהוא מרמה. קורא זה, המתפעל מעוצמתו של התנ"ך, מרגיש כי עליו לבטל את עצמו בפני הטקסט. אם הטקסט אומר "עין תחת עין" – כך יהי. כל שיקול של רחמנות הוא זיוף וסטיה מדברי התורה. נכון שהתורה מצווה גם על רחמנות, אבל זה לא חידוש. רגשות הרחמים נטועים באדם והנטיה הטבעית שלו היא אליהם. הלומד הפונדמנטליסט מחפש לבטל את עצמו בפני הטקסט. דווקא הקטעים הקשים לו, הנוגדים את הרגשות הטבעיים שלו, הם אלו שמושכים אותו יותר מכל. כך עלול לומד התנ"ך להפוך את הספר שלימד את העולם על הצדקה, המשפט והרחמים, לספר המורה איך וכמה להרוג ולהשמיד. פריה של תנועת נפש כזו עשוי להיות הפוך מזה שהתכוון אליה המקרא, כפי שהוא התפרש לאורך כל הדורות במסורת ישראל.

תודעת האיון חריפה ביותר אצל מי שמגיע מעולם העיון ההלכתי, שכן ההלכה, בהיותה מערכת משפטית, אכן דורשת סוג מסוים של ביטול בפני החוק. על לומד ההלכה לבטל סברות כרס ולהתמקד בהיגיון ההלכתי – "אין מרחמים בדין". תכונה זו של ההלכה נובעת מכך שהיא מערכת משפטית, ובלימוד חוק אין מקום לרגש אישי. אבל התנ"ך אינו ספר חוקים אלא ספר חי: הוא מכונן השקפת עולם כללית ודרך לפרש את מאורעות החיים על כל מורכבותם. התנ"ך אינו ספר חוק יבש, או אוסף טיעונים פילוסופיים. התנ"ך הוא סיפור ושירה. ולא במקרה ניתן התנ"ך בדרך זו. חוק הוא חד משמעי, אבל סיפור ושירה משרטטים גוונים עדינים ויוצרים תמונת נוף שלמה.

התנ"ך עוסק במציאות החיצונית, בעולם שבו אנו חיים. הוא מכונן השקפת עולם. ממילא, אם אדם מפרש את התנ"ך בדרך מוטעית, הרי הוא עלול למצוא את עצמו יוצא לטבוח בתושבי העיר השכנה, כי לדעתו הם עובדי העבודה הזרה של ימינו. כל מי שיעז להגיד אחרת אינו אלא שאול המסרב לשמוע את קולו הצלול של דבר ה' בתואנות הומניות

מנגד, ההלכה היא מערכת המופנית לתוך עצמה. יש לה חוקיות פנימית, עם כללים החלים רק בה. ההלכה אינה מכוננת השקפת עולם, אלא נותנת כללים בידי החכם כדי להכריע בשאלה נקודתית. אם אדם מפרש את ההלכה בדרך מוטעית, הסכנה היא אך ורק אותה שגיאה עצמה. מסיבה זו לא מצאנו תנועות אלימות בכל תולדות ההלכה: אם אדם טעה בהבנתה, הרי שהוא חטא לעצמו, ולכל היותר גורש מבית המדרש. התנ"ך, לעומת זאת, עוסק במציאות החיצונית, בעולם שבו אנו חיים. הוא מכונן השקפת עולם. ממילא, אם אדם מפרש את התנ"ך בדרך מוטעית, הרי הוא עלול למצוא את עצמו יוצא לטבוח בתושבי העיר השכנה, כי לדעתו הם עובדי העבודה הזרה של ימינו. כל מי שיעז להגיד אחרת אינו אלא שאול המסרב לשמוע את קולו הצלול של דבר ה' בתואנות הומניות.

השאלה היא: מה עושים? מצד אחד ניצבת בפנינו האופציה המוכרת והבטוחה – להמשיך לקרוא את התנ"ך דרך דרשות המשגיח בישיבה קטנה וסיפורי הרבה בכיתה ב'. זה בטוח, זה נוח, וזה ישאיר אותנו עם המסרים העיקריים של התורה: לירא את ה', לעשות צדקה וחסד, להיות זהירים בבין אדם לחברו ולהקדיש את חיינו לעשיית הדבר הנכון. אולם בכך אנו נפסיד את החוויה העוצמתית אשר הניעה תנועות כל כך כבירות בהיסטוריה – החוויה של הקשבה לדבר ה' דרך קריאה של דבריו. כיצד נוכל פשוט ללמוד מקרא מבלי ליפול לסכנת הקריאה הפונדמנטליסטית?

כנגד הסכנות הללו עומדת התורה שבעל פה. ברצוני להציע להלן את תפיסת הפרשנות של הרמב"ן: כיצד הוא מבין את תפקידה של התורה שבעל פה לאור האמור.

 

תפקידם של החכמים ושל המסורת

בחומש דברים מזהיר משה את העם כי בכל מקרה של ספק באשר למעשה הראוי לעשות, עליהם לפנות אל חכמי הדור, כדי שיורו להם את הדרך הנכונה:

כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.[6]

בביאור פרשה זו כותב הרמב"ן כך:

"ימין ושמאל": "אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין", לשון רש"י. ועניינו, אפילו תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצותם. ואל תאמר: איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה, אבל תאמר: כך צוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו. כענין רבי יהושע עם ר"ג ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו.

הרמב"ן אומר אחרת: אינך מחויב לאיין את עצמך. אם חכמים אומרים לך שהיום שבת, אתה מחויב לשמור על הלכות השבת באותו היום, אף שאתה משוכנע למעלה מכל ספק שזהו יום ראשון. גם אם הם טועים במציאות – עדיין עליך לשמוע להם.

דברי הרמב"ן כאן מאירים את המדרש הידוע על הימין והשמאל באור שונה מן הפרשנות הנפוצה שלו. יש המבינים את דברי המדרש בתור ציווי על ביטול האדם. על האדם לבטל את רושם החושים המורה לו שימין הוא ימין, ולקבל את דברי חכמים שימין הוא שמאל. בדומה לקורא הפונדמנטליסטי המבקש לאיין את עצמו בפני המקרא, כך מבקשים אותם אנשים לאיין את עצמם בפני דברי החכמים. כביכול עליך להתכחש לאופן שבו המציאות מופיעה בפניך, ולאמץ את האופן שבו רואים אותה החכמים. אולם הרמב"ן אומר אחרת: אינך מחויב לאיין את עצמך. אם חכמים אומרים לך שהיום שבת, אתה מחויב לשמור על הלכות השבת באותו היום, אף שאתה משוכנע למעלה מכל ספק שזהו יום ראשון. גם אם הם טועים במציאות – עדיין עליך לשמוע להם. מדוע? הרמב"ן ממשיך לבאר:

והצורך במצוה הזאת גדול מאד. כי התורה נתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. וחתך לנו הכתוב הדין שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה, כי על הדעת שלהם הוא נותן להם [גרסא אחרת: לנו] התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל. וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין. כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול.[7]

"התורה נתנה לנו בכתב", אומר הרמב"ן. כפי שלימד כבר אפלטון, טקסט, כתב, הוא מדיום חסר ואילם, הוא אינו יכול להעביר את כל דקויות המציאות, אלא רק אוסף של מילים.[8] עם ספר אי אפשר לדבר, לשאול אותו שאלות ולבקש ממנו תשובות. לכן אם תנסה לדרוש מטקסט להסביר לך את המציאות בשלמותה, תכריח אותו לדבר בשפה שאינו יודע, ובהכרח תוליד שקרים. לבד מזאת, פירוש הטקסט תמיד אינו מוחלט. לא ניתן באמת להגיע לביטחון מלא בדבר כוונת הכותב.

דווקא מפני שהתורה סובלת מספר פרשנויות, ודווקא משום שכל טקסט, כל "כתב" עובר דרך הפריזמה של דעות האנשים – דווקא משום כך נמסרה התורה לחכמים, לסנהדרין. כלומר, נקבעה ערכאה מוסמכת האחראית על פירוש הכתובים בהתאם לשאלות המתעוררות בכל דור

ברוח זאת מלמד אותנו הרמב"ן כי דווקא מפני שהתורה סובלת מספר פרשנויות, ודווקא משום שכל טקסט, כל "כתב" עובר דרך הפריזמה של דעות האנשים – דווקא משום כך נמסרה התורה לחכמים, לסנהדרין. כלומר, נקבעה ערכאה מוסמכת האחראית על פירוש הכתובים בהתאם לשאלות המתעוררות בכל דור. חכמי הסנהדרין עשויים לחלוק זה על זה באשר לפרשנות, ואין ערובה מוחלטת שהם יגיעו לפירוש הנכון ביותר על פי כל התנאים. אבל זה לא משנה. התורה נמסרה לנו כדי לעבור דרך הפריזמה שלנו, שלפעמים עלולה גם להטעות.

נגד החדגוניות של גישת הפשט הקיצוני, מציע הרמב"ן תפיסת פרשנות מרובדת ורבת אנפין.[9] לטקסט אין פירוש אחד מדויק, שהוא כוונת המחבר עצמו. לכל טקסט עשויים להיות כמה פירושים הנכנסים להגדרה "פשט". את אותן קריאות ניתן לחדד ולמקד אל דקויות הטקסט, אל הצלילים שניתן לשמוע ממנו, אל המשמעויות הנלוות אליו, ואפילו אל האסוציאציות שהוא מעורר. הדרש עוסק בדרך כלל בחשיפת משמעויות אלו.

גם כיום, אחרי ביטול הסנהדרין, אנו ממשיכים לפנות אל המסורת המוסמכת הנתונה ביד החכמים. אנו מניחים שמסורת הקדמונים ידעה על אודות הטקסט דברים שאנו איננו יודעים, ועלינו לגשת אליה מתוך ענוה ואמון.

 


[1] אורי זוהר, ובחרת בחיים, תשמ"ג, עמ' 63-61.

[2] ע"פ ירמיהו כג, כט.

[3] תהלים לד, ט.

[4] ראו הנרי צ'דוויק, אוגוסטינוס, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1991.

[5] שבת פח, ב.

[6] דברים יז, ח-יא.

[7] פירוש הרמב"ן לדברים יז, יא.

[8] פיידרוס, 274, בתוך כתבי אפלטון כרך ג עמ' 419, הוצאת שוקן 1999.

[9] ראה עוד בהקדמת הרמב"ן לפירוש התורה, והדברים אופייניים לפרשנות הרמב"ן בכל התורה.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל