צריך עיון > סדר עיון > מיעוט המתנהל כרוב?

מיעוט המתנהל כרוב?

מאמר תגובה ל"לחיות ביחד"

הפגנה המונית נגד גיוס לצה"ל
-
הרב דוד פישהוף עורך ספרות תורנית

בשנים האחרונות חל שינוי בהתנהגות החברה החרדית. מחברה הדואגת להגנה על אפשרותה לחיות את חייה ללא התערבות, היא הפכה לכזו התובעת לעצמה זכויות. אחת הסיבות האפשריות לדבר הוא כוחם הגובר של החרדים. אפשרות זו מציבה תמרור אזהרה בפני החברה החרדית: למיעוט אסור להשתמש בכוח כדי להשיג את מטרותיו. מיעוט אינו יכול להתנהג כמו רוב.

כ"ג ניסן תשע"ח

במאמרו "לחיות ביחד" מזכיר הרב קרויזר את הסיפור על שיחתו של הרבי מצאנז עם מייסד המדינה, דוד בן גוריון. בשיחה זו, כפי המסופר, שאל בן גוריון את הרבי מצאנז מה הן הציפיות שלו מן המדינה, ונענה כי המינימום הוא שאנו – חסידי צאנז – נוכל לחבוש שטריימל, והמקסימום שאליו אנו מייחלים הוא שאתה – בן גוריון – תחבוש גם כן שטריימל.

הרב נפתלי רוטנברג נוהג להוסיף על הסיפור הזה ולומר כי משמעות התשובה של הרבי מצאנז היא היחס שבו הרוב צריך להתנהג אל המיעוט. המינימום הוא הגנה על זכותו להתנהג לפי תרבותו. המקסימום הוא לא למנוע מן המיעוט את האפשרות להפוך לרוב. גם זו היא זכות שצריכה להיות מוענקת למיעוט, ואליה רמז הרבי מצאנז.

האם הרוב במדינת ישראל, כלומר המגזר הכללי, מניח לציבור החרדי לגדול? התשובה לשאלה זו ברורה בעיני. העובדות מדברות בעד עצמן. הציבור החרדי גדל באופן כמעט חסר תקדים ועלינו להודות על כך לבורא יתברך שמו. יהיו כמובן אלו שיטענו שהדבר אירע, כמו בשעבוד מצרים, למרות מלחמות בלתי פוסקות מצד השלטונות. אני סבור שהרוב נהג ביושר ובהגינות ולא מנע מן המיעוט להפוך למיעוט משמעותי יותר, שעתיד להיות בעשורים הקרובים רבע מאוכלוסיית מדינת ישראל. ומבחן התוצאה מוכיח.

השאלה הקשה יותר, המדירה שינה מעיניהם של רבים, היא: אילו היו החרדים רוב, האם הם היו מאפשרים לקבוצות האחרות לחיות את חייהן לפי דרכן, או מנסים לשנות אותן?

השאלה הקשה יותר, המדירה שינה מעיניהם של רבים, היא: האם החרדים, בתור פלח אוכלוסיה משמעותי במדינת ישראל, ינהגו באותו אופן? אילו היו החרדים רוב, האם הם היו מאפשרים לקבוצות האחרות לחיות את חייהן לפי דרכן, או מנסים לשנות אותן? זוהי השאלה המטרידה את מארגני קמפיין ההדתה נגד נפתלי בנט, וזוהי השאלה הנשאלת בשכונות המעורבות. דווקא בהן, משום שבשונה מן השכונות החרדיות-באופן-מובהק או החילוניות-באופן-מובהק, שלא נוצר בהן כל חיכוך, השכונות המעורבות מציפות את סוגיית ההיתכנות של חיים משותפים. וכאן עלינו חובת ההוכחה, משום שרובן של השכונות הללו הן שכונות חילוניות-במקור, שאנשים חרדים שצר להם המקום היגרו אליהן. האם הם מנסים לחיות את חייהם כחלק מן השכונה או מתאמצים לשנות את אופיה? האם הניסיון לשנות הוא לגיטימי? מוסרי? אולי זוהי אפילו חובה דתית? אם התשובה היא חיובית, חששם של החילונים מפני החרדים מוצדק.

 

כשהמיעוט מתנהג כמו רוב

לפני כעשרים שנה אמר נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, כי החרדים הם מיעוט שמתנהג כמו רוב. הוא הוסיף וטען כי מיעוט שמתנהג כמו רוב אינו זכאי להגנה על זכויות המיעוט שלו. זהו משפט מקומם שנראה כמו ניסוח משפטי מבריק שנועד לחסום את האפשרות שחרדים יקבלו זכויות מיעוט. כיצד ייתכן שמכל קבוצות המיעוטים שבעולם, דווקא החרדים אינם זכאים להגנה על זכויותיהם? האם שמענו אי פעם התניה כזו ביחס למיעוטים אחרים?

נניח לאומר ונבחן את האמירה לבדה, ללא קשר להשלכות משפטיות אלו או אחרות. התפיסה החרדית המקובלת לא תמכה בעבר בהתנהלות של "תביעת זכויות". המאבקים החרדים ביקשו על פי רוב לשמר אוטונומיה תרבותית או למחות על הסדרי "דת ומדינה". הם לא ביקשו לנצל את "זכויות המיעוט" עבור מגורים וכדומה. בשלב מסוים השתנתה המגמה, ודי קשה לשים את האצבע על הסיבות לכך. יתכן שהחרדים החלו לחוש חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ומשכך החלו לתבוע זכויות, ואפשר גם ששיח הזכויות הצליח לחלחל אפילו אל תוככי החברה החרדית. יתכן שהסיבה היא, שככל שהעמיקה והתרחבה ההשתתפות במערכות השלטון המקומי, גברו תחושת הכח והיכולת להשתמש בכח זה כדי להשיג מטרות אזרחיות נוספות, ולא רק לנהל מאבקים בענייני דת ומדינה.

ככל שהציבור אחיד יותר ופועל באופן מלוכד יותר, כך האיום הפוטנציאלי שלו גדול יותר. תחושת השיכרון שמייצר הכוח עלולה להידרדר בקלות לדורסנות ואגרסיביות

בעוד הסטטוס המוסרי של שיח זכויות המיעוטים תלוי בעיני המתבונן, שימוש בכוח חייב להיות ממותן ואחראי, ולא – הוא הופך למסוכן. ציבור המרגיש חזק וכל יכול, עלול להתנהל באופן בלתי נעים. ככל שהציבור אחיד יותר ופועל באופן מלוכד יותר, כך האיום הפוטנציאלי שלו גדול יותר. תחושת השיכרון שמייצר הכוח עלולה להידרדר בקלות לדורסנות ואגרסיביות. אלברט איינשטיין נשאל פעם על התנהגותם של יהודים בגולה והשיב, היה לנו מזל שלא היה לנו כוח. מפתה לחלוק עליו ולטעון כי גם אילו היה לנו כוח במהלך ההיסטוריה, היינו מתנהגים באופן מוסרי יותר מאומות אחרות. אין לאיינשטיין הוכחות לטענתו, וברור גם על איזו תפיסת עולם היא יושבת. אבל אולי יש בה מן הצדק: כוח הוא בהחלט דבר מסוכן, לעתים פחות ולעתים יותר, אך לא ניתן להתעלם מהאיום שבו.

 

מיעוט צריך להתנהג כמו מיעוט

על אחד מגדולי הדור הקודם מסופר כי כשהלך עם תלמידו ברחוב, קראו אחריהם בריונים פולנים קריאות גנאי. התלמיד לא נשאר חייב והשיב להם גם הוא בקריאות בוז משלו. אמר לו הרב, בן תורה אינו משיב כך. תהה התלמיד, וכי כיצד משיב בן תורה? ענה הרב, בן תורה אינו משיב כלל.

על סיפור זה ודומיו גדלתי, ואני זוכר שבעבר תהיתי, האם תפיסה זו אינה קצת מוגזמת, שלא לומר, מוכרת לנו ממחוזות אחרים? אי אפשר לתרץ אותה בכך שהיא מחנכת לעדינות. זוהי הושטת הלחי השניה ולא עדינות. וכי באמת צריך תמיד לשתוק ולהרכין ראש? מה טיבה של שתיקה זו?

אך אולי הדבר שאותו רצה הרב להנחיל לתלמידו יותר מכל היה, שהוא איננו יכול להיכנס לעימות עם אותם נערים. ברגע שהוא משיב, הוא כבר חלק ממריבה, הוא מתנהג כאותם בריונים; וזה עצמו הפסד.

טבעו של הכח לייתר את הצורך בטיעונים ובצידוקים. ככל שיש יותר יכולת, כך יש נטיה לוותר על נימוקים ועל דרכי שכנוע

טבעו של הכח לייתר את הצורך בטיעונים ובצידוקים. ככל שיש יותר יכולת, כך יש נטיה לוותר על נימוקים ועל דרכי שכנוע. הכוח מעניק יכולת להציב עובדות בשטח, וכשיש יכולת, ואפשר פשוט לעשות, לשם מה יש צורך בנימוקים? בעוד קבוצה חלשה נאלצת להסביר ואולי אף ללחוץ, קבוצה חזקה יכולה פשוט להכריח. תחושת הכח משתלטת ואינה משאירה מקום לדיונים.

כשיש לאדם הבחירה אם להשתמש בנימוקים של צדק כדי להשיג דבר מה או פשוט להפעיל כוח, ההכרעה המוסרית פשוטה: לשימוש בכוח הצדקה רק כאשר הוא כלי להשגת מטרה מנומקת, ואינו משמש נימוק בפני עצמו. אין זה ראוי להפעיל כח רק כי אפשר וזוהי הדרך הקלה להגיע למטרה. הממשלה אחראית על שלומם של האזרחים, והיא רשאית להפעיל כוח כדי לשמור עליו. ההורים אחראים על גידולם של ילדיהם, והם רשאים להפעיל כוח כדי לדאוג לכך. המורה אחראי על חינוכם של תלמידיו, והוא רשאי להפעיל כוח כדי למלא את תפקידו. אולם כאשר היכולת הופכת להיות ההצדקה לפעולה, ראוי לכבוש אותה ולבדוק בשים לב את המטרות ואת דרכי השגתן. אין לאפשר לתחושת הכח לייתר את הצורך בבדיקה ובהסברים ראויים.

אם הסיבה לכך שההתנהגות הציבורית השתנתה היא שכיום יש לנו כוח, בניגוד לעבר, הרי שנדרשות שבע עיניים על מנת לשמור שהיכולת הזו לא תאפיל על הצדק

אין זה אומר שיש מעלה מוסרית בלהיות חלש. אלא שיש לגנוז את הכוח החזק, את השימוש בזרוע הנטויה, ולהעדיף את הכוח הרך, את דבר הצדק, את נימוקי היושר וההגינות. אם האדם סבור שהוא מדוכא תחת מגף של עריצות עושקת, ואין בכוחם של כל נימוקי הצדק והמוסר בעולם להושיע אותו, הרי שמוטלת עליו החובה לקחת אחריות. כשמיעוט מתיר לעצמו את השימוש בזרוע, שהוא אמצעי האכיפה של הרוב השליט, הרי שאינו זקוק להגנה על זכויותיו.

אם הסיבה לכך שההתנהגות הציבורית השתנתה היא שכיום יש לנו כוח, בניגוד לעבר, הרי שנדרשות שבע עיניים על מנת לשמור שהיכולת הזו לא תאפיל על הצדק. על הציבור החרדי לנצל את הכוח בזהירות רבה, במקרי חירום של ממש.

 

החיים במקומות מעורבים

תופעה מוכרת ומוסכמת היא בעולם הישיבות, שתלמידים המגיעים מערים מעורבות –חסינים ובוגרים יותר מאלו שגדלו על טהרת החרדיות. עם זאת, החינוך החרדי מצדד בבדלנות מוחלטת, וגישתו זו נסמכת על מקורות רחבים.

אחד התימוכין הידועים למדיניות הבדלנות הוא הסיפור על הגאון מווילנא שהיה יושב בעיצומו של יום בחדר שחלונותיו סגורים והוגה בתורה לאור נרות, כדי שאווירת הרחוב הווילנאי של אז לא תחדור אליו. פעם אחת, כך מסופר, נכנס אליו "המגיד מדובנא", שהיה רגיל לעורר את העם בדרשותיו, והגאון מווילנא ביקש הימנו להטיף לו מוסר. משנדרש לכך המגיד, התעטף באימה וביראה, שהרי הוא תלמיד לפני רבו, ואמר: "רעבע, מה החכמה? לשבת כך עם חלונות סגורים מאימתו של החוץ? החכמה היא להתמודד ולהשפיע, לא להסתגר". זו טענה שכולנו מכירים ובימינו היא רלוונטית מתמיד, אולם הגאון לא השתכנע והשיב על אתר: "אינני מחפש 'חכמות'; אני חפץ לעשות את רצון בוראי ולא לקחת סיכונים, לא לבוא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון".

התפיסה המבוטאת בסיפור, בין אם הוא מדויק ובין אם לאו, היא הסיבה לכך שרוב הציבור החרדי בחר להתבדל במוצהר ולגור בקהילות נפרדות. תמיד היו כאלו שמשיקולים אלו או אחרים התגוררו בערים מעורבות, אך מרבית הציבור בחר בהתבדלות, והריכוזים החרדיים התפתחו בקצב מהיר. בשנים האחרונות, בשל מצוקת הדיור, גוברת התופעה של קבוצות חרדיות הפונות לגור גם בערים ובשכונות מעורבות. זוהי החלטה הנובעת מן ההכרח, אך ההתנהלות במקומות אלו דורשת בירור. האם לגיטימי ללכת לגור באזור בעל אופי מסוים ולתפוס אותו ב"כוח"?

ההתנהלות במקומות אלו דורשת בירור. האם לגיטימי ללכת לגור באזור בעל אופי מסוים ולתפוס אותו ב"כוח"?

כשמגיעה קבוצה חדשה ומלוכדת למקום קיים, יש בידה כוח. עצם העובדה שהיא מלוכדת נותנת בידיה עוצמה ומאיימת על התושבים המקומיים – אלה מפחדים להירמס תחת הלכידות הקבוצתית. גם כשהתביעות של הקבוצה לגיטימיות ברמת הזכויות האזרחיות, הן מצטיירות כהכרזת מלחמה, זאת עוד לפני שבודקים מהי משמעותן והאם ניתן להסתדר בדרך אחרת ולהגיע לפשרה.

ייתכן שתהליכי שינוי באופיו של אזור מגורים הם בלתי נמנעים. הגירה של אוכלוסיה ונסיגה של ציבור אחד מפני ציבור אחר מתקיימות כל הזמן, בכל מקום. בכל העולם מתרחשים תהליכים דומים (כמו ג'נטריפיקציה – כניסה של אוכלוסיה מבוססת כלכלית לאזורים מוחלשים) הגורמים לפירוק הקהילה הקיימת. אין דרך אחת נכונה להתמודד עם הקשיים הנובעים מחיכוך בין אוכלוסיות. אבל גם אם התופעה מוכרת, גם אם החיכוכים בלתי נמנעים, נדרש מאתנו להעניק לגיטימציה למעשינו באמצעות בירור מוסרי, ולא להסתפק בעצם יכולתנו לעשותם.

 


תמונה: אלי סגל CC BY-SA 3.0 ], via Wikimedia Commons]

5 תגובות על “מיעוט המתנהל כרוב?

  • האם יש תועלת בדיון כזה?
    אין מישהו אחד שיכול לומר לחרדים מה לעשות ואיך להתנהל.
    כל עוד לא הגיע המשיח, אזי לא נמצא גורם אחד שבקולו ישמעו גור, חבד, ברסלב, חסידים, ליטאים, עצניקים, חרדלים, ספרדים, תימנים, קוצ'ינים ואתיופים גם יחד.
    כשיהיה מישהו כזה, מדובר בבחינת "וגר זאב עם כבש ונמר".
    נוסף על כך, גם אם יימצא מישהו כזה, תמיד יהיו קבוצות או בודדים בשוליים שיודעים יותר טוב מכולם מה לעשות.
    תמיד יהיו גם חילוניים שיילחמו נגד ההתחרדות כאג'נדה ולא יעזור כמה עדינים ומתוקים יהיו החרדים.
    עד אז, כל אחד ישמע בקול רבו וכל הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל. מדוע יש צורך לדון בנושא, כאשר ברור שהתוצאה הכי טובה שיכולה להיות היא התבצרות מחוזקת של כל אחד בעמדתו?

    נקודה נוספת, אולי החרדים כציבור יהוו רוב בעתיד הלא רחוק, אבל אילו פנים יהיו לציבור כזה, שרבים מתוכו מנהלים כבר היום אורח חיים סמי-חרדי, והשאר מקצינים לכיוון השני? המחלוקות הפנימיות לצד ההתחלנות האיטית לא יאפשרו לנו אף פעם להיות רוב אמיתי.
    עיין ערך בני ברק.

  • גברת ריקי הנכבדה,
    מקריאה של כמה תגובות שלך, אני מסיק שאת נגד דיון או לפחות במחשבה שהוא לא יעיל. ייתכן. אבל הפלטפורמה הזו עושה בדיוק את זה: מנסה כן לאפשר וליצור דיון מעמיק. לבדוק ולברר. או אם תרצי: בשביל לתת לך חומר להתייעצות ההיא שבינך לבין בעלך.
    זה הקונספט כאן. חשוב להבין את זה.

    • היות שאני נוטה לאובייקטיביזם, דעתי היא שיש תועלת רבה בדיון, אם הצדדים המידיינים נכנסים לדיון מרצונם החופשי על מנת ללמוד, לשתף ולהחליף. בדיון שבו אחד הצדדים נכנס מראש במטרה להטיף ולשנות את התנהגותו של השני, יש נזק.
      הציבור מורכב מיחידים, דיון שעוסק בשאלה כיצד הציבור צריך להתנהג, צריך לפני כן לעסוק בשאלה כיצד היחידים צריכים להתנהג. ובשאלה כזו, אדם יכול לעסוק רק לגבי עצמו, או לגבי אחר שרוצה שיעסקו בשאלה זו לגביו (כמו לדוגמה אדם שמתייעץ עם הרב ומגיע בכוונה תחילה כדי שהרב יגיד לו מה לעשות).
      צד בדיון שמכריז שלטענתו כלל הציבור צריך להתנהג בצורה כזו וכזו, ניתן להבין את הטענה וניתן גם לקבלה אך לא ניתן ליישמה בפועל ועל כך הצבעתי בתגובה הקודמת.

  • הצבור החרדי , לצערי, לא פעם מתנהג כדל גאה, והוא נכנס יפה לשיח הזכויות אך ללא הבנה שזכויות משמעותן גם חובות. על החובות הוא מצפצף בריש גלי.

  • מיעוט המתנהל כרוב זו מציאות בלתי ניתנת לשינוי!
    ואסביר;
    כל מיעוט באשר הוא מרגיש נרדף על ידי הרוב הוא תמיד צריך להצטדק ולהתגונן מטבע הדברים ברגע שהמיעוט מקבל אפילו מעט כח הוא מנצל את זה עד תום כדי להשיג את מטרותיו.
    הדוגמא הקלאסית לכך היא השתדלנים היהודים שברגע שקיבלו ולו מעט כח מהשלטון הגויי הם ניצלו את זה לטובת אחיהם היהודים הנרדפים (דוגמא לדבר זה השר משה מונטיפיורי שהשתדל רבות למען יהודי העולם)
    וזו מציאות של יחיד שמקבל כח וגם רבים המקבלים כח (כמו למשל הפרושים בתקופת בית שני ברגע שיכלו הדיחו את הבלתי ראויים להנהיג מההנהגה הן מהכהונה הגדולה והן משאר תפקידים כמו הגביה למען הרומאים וכו׳)

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל