צריך עיון > סדר עיון > לחיות ביחד > מיעוט המתנהל כרוב?

מיעוט המתנהל כרוב?

מאמר תגובה ל"לחיות ביחד"

הפגנה המונית נגד גיוס לצה"ל

בשנים האחרונות חל שינוי בהתנהגות החברה החרדית. אם בעבר היא דאגה להגן על זכותה לחיות את חייה ללא התערבות, הרי היום היא תובעת לעצמה זכויות בכל תוקף. שינוי זה הוא תוצאה של כוחם הגובר של החרדים, אולם אסור לנו להתפתות לכך: למיעוט אסור להשתמש בכוח כדי להשיג את מטרותיו. מיעוט אינו יכול להתנהג כמו רוב.

כ"ג ניסן תשע"ח

במאמרו "לחיות ביחד" מזכיר הרב קרויזר את הסיפור על שיחתו של הרבי מצאנז עם מייסד המדינה, דוד בן־גוריון. בשיחה זו, כפי המסופר, שאל בן־גוריון את הרבי מצאנז מה הן הציפיות שלו מן המדינה, ונענה כי המינימום הוא שאנו – חסידי צאנז – נוכל לחבוש שטריימל, והמקסימום שאליו אנו מייחלים הוא שאתה – בן־גוריון – תחבוש גם כן שטריימל.

הרב נפתלי רוטנברג נוהג להוסיף על הסיפור הזה ולומר כי משמעות התשובה של הרבי מצאנז היא היחס שהרוב צריך להתנהג אל המיעוט. המינימום הוא הגנה על זכותו להתנהג לפי תרבותו. המקסימום הוא לא למנוע מן המיעוט את האפשרות להפוך לרוב. גם זו היא זכות שצריכה להיות מוענקת למיעוט, ואליה רמז הרבי מצאנז.

האם הרוב במדינת ישראל, כלומר המגזר הכללי, מניח לציבור החרדי לגדול? העובדות מדברות בעד עצמן. הציבור החרדי גדל באופן כמעט חסר תקדים ועלינו להודות על כך לבורא יתברך שמו. יהיו כמובן שיטענו שהדבר אירע, כמו בשעבוד מצרים, למרות מלחמות בלתי פוסקות מצד השלטונות. אני סבור שהרוב נהג ביושר ובהגינות ולא מנע מן המיעוט לגדול לממדים משמעותיים ולמנות בעשורים הקרובים רבע מאוכלוסיית מדינת ישראל.

השאלה הקשה יותר, המדירה שינה מעיניהם של רבים, היא: אילו היו החרדים רוב, האם הם היו מאפשרים לקבוצות האחרות לחיות את חייהן לפי דרכן, או היו מנסים לשנות אותן?

השאלה הקשה יותר, המדירה שינה מעיניהם של רבים, היא: האם החרדים, בתור פלח אוכלוסיה משמעותי במדינת ישראל, ינהגו באותו אופן? אילו היו החרדים רוב, האם הם היו מאפשרים לקבוצות האחרות לחיות את חייהן לפי דרכן, או היו מנסים לשנות אותן? זוהי השאלה המטרידה את מארגני קמפיין ההדתה נגד נפתלי בנט, וזוהי השאלה הנשאלת בשכונות המעורבות. דוקא בהן, משום שבשונה מן השכונות החרדיות באופן מובהק או החילוניות באופן מובהק, שלא נוצר בהן כל חיכוך, השכונות המעורבות מציפות את סוגיית ההיתכנות של חיים משותפים. וכאן עלינו חובת ההוכחה, משום שרובן של השכונות הללו הן שכונות חילוניות במקור, שאנשים חרדים שצר להם המקום היגרו אליהן. האם הם מנסים לחיות את חייהם כחלק מן השכונה או מתאמצים לשנות את אופיה? האם הניסיון לשנות הוא לגיטימי? מוסרי? אולי הוא אפילו חובה דתית? אם התשובה היא חיובית, חששם של החילונים מפני החרדים מוצדק.

 

כשהמיעוט מתנהג כמו רוב

לפני כעשרים שנה אמר נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, כי החרדים הם מיעוט שמתנהג כמו רוב. הוא הוסיף וטען כי מיעוט המתנהג כמו רוב אינו זכאי להגנה על זכויות המיעוט שלו. זהו משפט מקומם שנראה ניסוח משפטי מבריק שנועד לחסום את האפשרות שחרדים יקבלו זכויות מיעוט. כיצד יתכן שמכל קבוצות המיעוטים שבעולם, דוקא החרדים אינם זכאים להגנה על זכויותיהם? האם שמענו אי פעם התניה כזו ביחס למיעוטים אחרים?

נניח לאומר ונבחן את האמירה לבדה, ללא קשר להשלכות משפטיות כלשהן. התפיסה החרדית המקובלת לא תמכה בעבר בהתנהלות של "תביעת זכויות". המאבקים החרדים ביקשו על פי רוב לשמר אוטונומיה תרבותית או למחות על הסדרי "דת ומדינה". הם לא ביקשו לנצל את "זכויות המיעוט" עבור מגורים וכדומה. בשלב מסוים השתנתה המגמה, ודי קשה לשים את האצבע על הסיבות לכך. יתכן שהחרדים החלו לחוש חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ומשכך החלו לתבוע זכויות, ואפשר גם ששיח הזכויות הצליח לחלחל אפילו אל תוככי החברה החרדית. יתכן שהסיבה היא, שככל שהעמיקה והתרחבה ההשתתפות במערכות השלטון המקומי, גברו תחושת הכוח והיכולת להשתמש בכוח זה כדי להשיג מטרות אזרחיות נוספות, ולא רק לנהל מאבקים בענייני דת ומדינה.

ככל שהציבור אחיד יותר ופועל באופן מלוכד יותר, כך האיום הפוטנציאלי שלו גדול יותר. תחושת השיכרון שמייצר הכוח עלולה להידרדר בקלות לדורסנות ולאגרסיביות

בעוד הסטטוס המוסרי של שיח זכויות המיעוטים תלוי בעיני המתבונן, שימוש בכוח חייב להיות ממותן ואחראי, ולא – הוא הופך למסוכן. ציבור המרגיש חזק וכל יכול, עלול להתנהל באופן בלתי נעים. ככל שהציבור אחיד יותר ופועל באופן מלוכד יותר, כך האיום הפוטנציאלי שלו גדול יותר. תחושת השיכרון שמייצר הכוח עלולה להידרדר בקלות לדורסנות ולאגרסיביות. אלברט איינשטיין נשאל פעם על התנהגותם של יהודים בגולה והשיב, היה לנו מזל שלא היה לנו כוח. מפתה לחלוק עליו ולטעון כי גם אילו היה לנו כוח במהלך ההיסטוריה, היינו מתנהגים באופן מוסרי יותר מאומות אחרות. אין לאיינשטיין הוכחות לטענתו, וברור גם על איזו תפיסת עולם היא יושבת. אבל אולי יש בה מן הצדק: כוח הוא בהחלט דבר מסוכן, לעתים פחות ולעתים יותר, אך לא ניתן להתעלם מהאיום שבו.

 

מיעוט צריך להתנהג כמו מיעוט

על אחד מגדולי הדור הקודם מסופר כי כשהלך עם תלמידו ברחוב, קראו אחריהם בריונים פולנים קריאות גנאי. התלמיד לא נשאר חייב והשיב להם גם הוא בקריאות בוז משלו. אמר לו הרב, בן תורה אינו משיב כך. תהה התלמיד, וכי כיצד משיב בן תורה? ענה הרב, בן תורה אינו משיב כלל.

על סיפור זה ודומיו גדלתי, ואני זוכר שבעבר תהיתי, אם תפיסה זו אינה קצת מוגזמת, שלא לומר, מוכרת לנו ממחוזות אחרים. אי אפשר לתרץ אותה בכך שהיא מחנכת לעדינות. זוהי הושטת הלחי השניה ולא עדינות. וכי באמת צריך תמיד לשתוק ולהרכין ראש? מה טיבה של שתיקה זו?

אך אולי הדבר שרצה הרב להנחיל לתלמידו היה, שהוא איננו יכול להיכנס לעימות עם אותם נערים. ברגע שהוא משיב, הוא כבר חלק ממריבה, הוא מתנהג כאותם בריונים; וזה עצמו הפסד.

טבעו של הכוח לייתר את הצורך בטיעונים ובצידוקים. ככל שיש יותר יכולת, כך יש נטיה לוותר על נימוקים ועל דרכי שכנוע

טבעו של הכוח לייתר את הצורך בטיעונים ובצידוקים. ככל שיש יותר יכולת, כך יש נטיה לוותר על נימוקים ועל דרכי שכנוע. הכוח מעניק יכולת להציב עובדות בשטח, וכשיש יכולת, ואפשר פשוט לעשות, לשם מה יש צורך בנימוקים? בעוד קבוצה חלשה נאלצת להסביר ואולי אף ללחוץ, קבוצה חזקה יכולה פשוט להכריח. תחושת הכוח משתלטת ואינה משאירה מקום לדיונים.

כשיש לאדם הבחירה אם להשתמש בנימוקים של צדק כדי להשיג דבר מה או פשוט להפעיל כוח, ההכרעה המוסרית פשוטה: לשימוש בכוח הצדקה רק כאשר הוא כלי להשגת מטרה מנומקת, ואינו משמש נימוק בפני עצמו. אין זה ראוי להפעיל כוח רק כי אפשר וכי זו הדרך הקלה להגיע למטרה. הממשלה אחראית לשלומם של האזרחים, והיא רשאית להפעיל כוח כדי לשמור עליו. ההורים אחראים על גידולם של ילדיהם, והם רשאים להפעיל כוח כדי לדאוג לכך. המורה אחראי על חינוכם של תלמידיו, והוא רשאי להפעיל כוח כדי למלא את תפקידו. אולם כאשר היכולת הופכת להיות ההצדקה לפעולה, ראוי לכבוש אותה ולבדוק בשים לב את המטרות ואת דרכי השגתן. אין לאפשר לתחושת הכוח לייתר את הצורך בבדיקה ובהסברים ראויים.

אם הסיבה לכך שההתנהגות הציבורית השתנתה היא שכיום, בניגוד לעבר, יש לנו כוח, הרי שנדרשות שבע עיניים כדי לשמור שהיכולת הזו לא תאפיל על הצדק

אין זה אומר שיש מעלה מוסרית בלהיות חלש. אלא שיש לגנוז את הכוח החזק, את השימוש בזרוע הנטויה, ולהעדיף את הכוח הרך, את דבר הצדק, את נימוקי היושר וההגינות. אם האדם סבור שהוא מדוכא תחת מגף של עריצות עושקת, ואין בכוחם של כל נימוקי הצדק והמוסר בעולם להושיע אותו, חובה עליו להילחם על שלו.

אולם יש לכך מחיר, כשמיעוט מתיר לעצמו את השימוש בזרוע, שהוא אמצעי האכיפה של הרוב השליט, הוא אינו זקוק להגנה על זכויותיו. אם המיעוט לוקח לעצמו את כלי הפעולה של הרוב, הוא אינו יכול להצטדק שהוא מיעוט. אם הסיבה לכך שההתנהגות הציבורית השתנתה היא שכיום, בניגוד לעבר, יש לנו כוח, הרי שנדרשות שבע עיניים כדי לשמור שהיכולת הזו לא תאפיל על הצדק. על הציבור החרדי לנצל את הכוח בזהירות רבה, במקרי חירום של ממש, ולבדוק שהוא אינו פועל בדרכים מסוימות רק "כי אנחנו יכולים".

 

החיים במקומות מעורבים

תופעה מוכרת היא בעולם הישיבות, שתלמידים המגיעים מערים מעורבות – חסינים ובוגרים יותר מתלמידים שגדלו על טהרת החרדיות. עם זאת, החינוך החרדי מצדד בבדלנות מוחלטת, וגישתו זו נסמכת על מקורות רחבים.

אחד התימוכין הידועים למדיניות הבדלנות הוא הסיפור על הגאון מווילנא שהיה יושב בעיצומו של יום בחדר שחלונותיו סגורים והוגה בתורה לאור נרות, כדי שאווירת הרחוב הווילנאי של אז לא תחדור אליו. פעם אחת, כך מסופר, נכנס אליו המגיד מדובנא, שהיה רגיל לעורר את העם בדרשותיו, והגאון מווילנא ביקש הימנו להטיף לו מוסר. משנדרש לכך המגיד, התעטף באימה וביראה, שהרי הוא תלמיד לפני רבו, ואמר: "רבה, מה החכמה? לשבת כך עם חלונות סגורים מאימתו של החוץ? החכמה היא להתמודד ולהשפיע, לא להסתגר." זו טענה שכולנו מכירים ובימינו היא רלוונטית מתמיד, אולם הגאון לא השתכנע והשיב על אתר: "אינני מחפש 'חכמות'; אני חפץ לעשות את רצון בוראי ולא לקחת סיכונים, לא לבוא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון."

התפיסה המבוטאת בסיפור, בין אם הוא מדויק ובין אם לאו, היא הסיבה לכך שרוב הציבור החרדי בחר להתבדל במוצהר ולגור בקהילות נפרדות. תמיד היו יחידים שמשיקולים שונים התגוררו בערים מעורבות, אך רוב הציבור בחר בהתבדלות, והריכוזים החרדיים התפתחו בקצב מהיר. בשנים האחרונות, בשל מצוקת הדיור, גוברת התופעה של קבוצות חרדיות הפונות לגור בערים ובשכונות מעורבות. זוהי החלטה הנובעת מן ההכרח, אך ההתנהלות במקומות אלו דורשת בירור. האם לגיטימי ללכת לגור באזור בעל אופי מסוים ולתפוס אותו 'בכוח'?

ההתנהלות במקומות אלו דורשת בירור. האם לגיטימי ללכת לגור באזור בעל אופי מסוים ולתפוס אותו 'בכוח'?

כשמגיעה קבוצה חדשה ומלוכדת למקום קיים, יש בידה כוח. גם אם היא מיעוט מספרי, עצם העובדה שהיא מלוכדת נותן בידיה עוצמה ומאיים על התושבים המקומיים – הם מפחדים להירמס תחת הלכידות הקבוצתית. גם כשהתביעות של הקבוצה לגיטימיות ברמת הזכויות האזרחיות, הן מצטיירות הכרזת מלחמה, זאת עוד לפני שבודקים מהי משמעותן ואם ניתן להסתדר בדרך אחרת ולהגיע לפשרה.

יתכן שתהליכי שינוי באופיו של אזור מגורים הם בלתי נמנעים. הגירה של אוכלוסיה ונסיגה של ציבור אחד מפני ציבור אחר מתקיימות כל הזמן, בכל מקום. בכל העולם מתרחשים תהליכים דומים (כמו ג'נטריפיקציה – כניסה של אוכלוסיה מבוססת כלכלית לאזורים חלשים) הגורמים לפירוק הקהילה הקיימת. אין דרך אחת נכונה להתמודד עם הקשיים הנובעים מחיכוך בין אוכלוסיות. אבל גם אם התופעה מוכרת, גם אם החיכוכים בלתי נמנעים, נדרש מאתנו להעניק לגיטימציה למעשינו באמצעות בירור מוסרי, ולא להסתפק בעצם יכולתנו לעשותם.

 


תמונה: אלי סגל CC BY-SA 3.0 ], via Wikimedia Commons]

12 תגובות על “מיעוט המתנהל כרוב?

  • האם יש תועלת בדיון כזה?
    אין מישהו אחד שיכול לומר לחרדים מה לעשות ואיך להתנהל.
    כל עוד לא הגיע המשיח, אזי לא נמצא גורם אחד שבקולו ישמעו גור, חבד, ברסלב, חסידים, ליטאים, עצניקים, חרדלים, ספרדים, תימנים, קוצ'ינים ואתיופים גם יחד.
    כשיהיה מישהו כזה, מדובר בבחינת "וגר זאב עם כבש ונמר".
    נוסף על כך, גם אם יימצא מישהו כזה, תמיד יהיו קבוצות או בודדים בשוליים שיודעים יותר טוב מכולם מה לעשות.
    תמיד יהיו גם חילוניים שיילחמו נגד ההתחרדות כאג'נדה ולא יעזור כמה עדינים ומתוקים יהיו החרדים.
    עד אז, כל אחד ישמע בקול רבו וכל הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל. מדוע יש צורך לדון בנושא, כאשר ברור שהתוצאה הכי טובה שיכולה להיות היא התבצרות מחוזקת של כל אחד בעמדתו?

    נקודה נוספת, אולי החרדים כציבור יהוו רוב בעתיד הלא רחוק, אבל אילו פנים יהיו לציבור כזה, שרבים מתוכו מנהלים כבר היום אורח חיים סמי-חרדי, והשאר מקצינים לכיוון השני? המחלוקות הפנימיות לצד ההתחלנות האיטית לא יאפשרו לנו אף פעם להיות רוב אמיתי.
    עיין ערך בני ברק.

  • גברת ריקי הנכבדה,
    מקריאה של כמה תגובות שלך, אני מסיק שאת נגד דיון או לפחות במחשבה שהוא לא יעיל. ייתכן. אבל הפלטפורמה הזו עושה בדיוק את זה: מנסה כן לאפשר וליצור דיון מעמיק. לבדוק ולברר. או אם תרצי: בשביל לתת לך חומר להתייעצות ההיא שבינך לבין בעלך.
    זה הקונספט כאן. חשוב להבין את זה.

    • היות שאני נוטה לאובייקטיביזם, דעתי היא שיש תועלת רבה בדיון, אם הצדדים המידיינים נכנסים לדיון מרצונם החופשי על מנת ללמוד, לשתף ולהחליף. בדיון שבו אחד הצדדים נכנס מראש במטרה להטיף ולשנות את התנהגותו של השני, יש נזק.
      הציבור מורכב מיחידים, דיון שעוסק בשאלה כיצד הציבור צריך להתנהג, צריך לפני כן לעסוק בשאלה כיצד היחידים צריכים להתנהג. ובשאלה כזו, אדם יכול לעסוק רק לגבי עצמו, או לגבי אחר שרוצה שיעסקו בשאלה זו לגביו (כמו לדוגמה אדם שמתייעץ עם הרב ומגיע בכוונה תחילה כדי שהרב יגיד לו מה לעשות).
      צד בדיון שמכריז שלטענתו כלל הציבור צריך להתנהג בצורה כזו וכזו, ניתן להבין את הטענה וניתן גם לקבלה אך לא ניתן ליישמה בפועל ועל כך הצבעתי בתגובה הקודמת.

  • הצבור החרדי , לצערי, לא פעם מתנהג כדל גאה, והוא נכנס יפה לשיח הזכויות אך ללא הבנה שזכויות משמעותן גם חובות. על החובות הוא מצפצף בריש גלי.

  • מיעוט המתנהל כרוב זו מציאות בלתי ניתנת לשינוי!
    ואסביר;
    כל מיעוט באשר הוא מרגיש נרדף על ידי הרוב הוא תמיד צריך להצטדק ולהתגונן מטבע הדברים ברגע שהמיעוט מקבל אפילו מעט כח הוא מנצל את זה עד תום כדי להשיג את מטרותיו.
    הדוגמא הקלאסית לכך היא השתדלנים היהודים שברגע שקיבלו ולו מעט כח מהשלטון הגויי הם ניצלו את זה לטובת אחיהם היהודים הנרדפים (דוגמא לדבר זה השר משה מונטיפיורי שהשתדל רבות למען יהודי העולם)
    וזו מציאות של יחיד שמקבל כח וגם רבים המקבלים כח (כמו למשל הפרושים בתקופת בית שני ברגע שיכלו הדיחו את הבלתי ראויים להנהיג מההנהגה הן מהכהונה הגדולה והן משאר תפקידים כמו הגביה למען הרומאים וכו׳)

  • איזה קטע זה, לקרוא מאמר של אדם תורני באתר תורני, ושום מילה בשאלה האם יש התייחסות לאיך התורה רוצה שתתנהג בכזה מקרה, או האם יש מקורות תורניים לשאלה זו. נראה לי משהו בגישה המובאת לא מתאים, כאילו לא כ"כ מעניין האם ומה התורה אומרת בענין, אלא אני אחליט על הקודים של ההתנהגות לבד. הלא כן?

    • וממקום שבאת- תוכן המאמר הוא מאדני המוסר הקודם לתורה. אורות מוסריים כהים גוררים בהכרח הופעת אור תורה מוכהה. המוסר בטהרתו ייחשב אצל זה הפועל מתוך תשוקת הצדק, הגם שיש לאל ידו לעשות, ולא בהיותו משולל כל שלטון. וחיבת הצדק תתכן בקרב כלל באי עולם הבריאים בנפשותם, בפרט אצל אבות העולם הישרים שכבר נוצצה בתוכם אמונת אל חי עולמים המתאימה כ"כ אל דרך הצדק. על כן אחר הכנתם זו דווקא הוכשרו תולדותם לקבל תורה של חיים.

  • ב"ה לומדי התורה רבו לא בגלל המדינה אלא למרות המדינה. אנו בגלות הכי גרועה מבחינה רוחנית, סוף כל סוף, הרי החילוניות משפיעה רבות על החרדים, וגם שהם שוכחים לעיתים קרובות להלל ולשבח את גברתו של צה"ל–"כוחי ועוצם ידי"–לדאבוננו המשיח מאחר כי אנו החרדים לא עושים תשובה שלמה. אבל בודאי המדינה היתה אסון לעם ישראל, אולי הנסיון האחרון!

  • מי שראה את סרטון התעמולה של המתמודד לעיריית אשדוד שבו היתה התייחסות לחשש מפני כפייה דתית, ראה את הפחד החילוני מפני כפייה כזאת. אך ראה זה פלא, יש ערים בעולם חרדיות לגמרי ואין שם שום דבר שדומה לכפייה האמורה, ודאי שלא במרחב הציבורי, זאת מכיוון שאין להם עצמאות מוחלטת אלא הם תלויים במדינה שסביבם. קשה מאוד לראות בטווח הקרוב מציאות שבה מדינת ישראל יכולה להמשיך לתפקד באופן שבו היא מתפקדת היום כשרוב אזרחי המדינה הם חרדים.

  • הופתעתי לקרוא את המאמר המפנה שאלות פנימה שמטרתן בירור האם וכיצד נכון לציבור החרדי לנהוג ביחסיו/קשריו עם הציבור החילוני.
    מבחינתי המוטו חייב להיות-"חיה ותן לחיות".
    הויכוח אודות הדרך בה חייב להתנהל המרחב הציבורי החל כבר באמצע שנות ה-50 של המאה ה-18,כומר 1850.
    אז החלה התעוררות בקרב יהודים באירופה לאחר שבחלק מהמדינות ניתנו להם זכויות וחופש שבעבר לא קיבלו.
    כרגיל אצל יהודים כל פסיק מייצר אוקיינוסים של ויכוחים.
    עדיין לא הוקם יישוב אחד אבל עוצמת הויכוחים סביב עניין זה היו בסרטוספרה.
    חלק מהדתיים/חרדיים שבכלל נחשפו להתעוררות ושהשתתפו בויכוח דרשו שהפרהסיה תתנהל על פי ההלכה.
    היו קבוצות של דתיים שהיו חברות באירגון חיבת ציון ואח"כ בהסתדרות הציונוית שהקים הרצל.
    בכל אספה, דיון הם חזרו ודרשו זאת.
    בקונגרסים הציוניים הראשונים שכבר התנהלו, במובנים מסויימים בדרך של הצבעות והחלטות לפי העקרון הדמוקרטי-כמו פרלמנט. הם העלו דרישותיהם אלו ונידחו שוב ושוב,דבר שגרם לפרישתם לאחר הקונגרס ה-3.
    זה הפך אותם לשוטמי ורודפי החילונים והציונות באירופה ולא רק.
    היחידים שנשארו במסגרת האירגונית הציונית היו חברי המזרחי.
    המחלוקת הזו נמשכת בעוז מאז ועד השניה הנוכחית.
    לדעתי אין סיכוי שכל הדתיים/חרדיים יקבלו את העקרון של "חיה ותן לחיות" לכן המחלוקות והמריבות לא ישככו.
    הפתרון הדמוקרטי מתאים רק למי שמוכן לקבלו-כלומר-נכון להגיע להבנות המחייבות ויתורים.
    מאחר ואין סיכוי שהדתיים/חרדיים יסכימו להבנות מפני שלא יוותרו על קוצו של יוד הרי שחיינו יטולטלו על גלים סוערים שיגרמו לרבים מהחילוניים פשוט להסתלק מכאן.
    התוצאה תהיה שמדינת ישראל תתחסל, במקרה הטוב ובמקרה הרע תחוסל, כלומר, אזרחיה היהודים ייטבחו.
    אשר לאפשרות פשוט לקוות לטובה ולסמוך על בורא העולם – כבר ראינו את עוצם ידו אך לפני 74 שנים, למי שזכרונו קצר ולפני אלפי שנים למי שזכרונו ארוך יותר.
    היו בריאים וכל טוב לכם.
    ושבת שלום.

  • אני מתבונן ביחס של החברה ה"ליטאית" בכללותה אל ה"פלג הירושלמי", קורא את המאמר, והשילוב ביניהם כואב ביותר.
    למען הסר ספק, דרכי שונה לחלוטין מן הפלג הירושלמי, דרכם אינם דרכי, והשקפתם אינה השקפתי, אך בדרכי ה' אני הולך, ועליו נאמר "האלוקים יבקש את נרדף".

    • "יחס החברה הליטאית אל הפלג הירושלמי…" לא הבנתי את הטיעון, זה שאין הסכמה עם דרכו של הפלג זה ברור.
      על איזה יחס אתה מדבר? אנשי הפלג מסתדרים מצוין , ואף אחד לא תוקף פיזית מישהו בגלל שהוא מהפלג.
      כפי שלחסדים יש מוסדות שיהיה להם גם מוסדות, וגם עיתון, וכל מה שבא להם.
      למען הסר ספק, אני יכול לעתים להזדהות עם חלק מהטיעונים של אנשי הפלג (סכנת החילון כתוצאה מההשתלבות וחשיפה לעולם, וכן הישראליזציה שעוברת על החברה החרדית)
      הסכנה הגדולה מצד קבוצה זו, היא המניע להקמתה ע"י עסקנים שנושלו מנכסיהם (בעיקר עיתון "יתד נאמן"). זה מדגיש בצורה מאוד מובהקת את התפתחות שלטון העסקנים שפשה בחברה החרדית.
      כלומר,
      נניח שאתה עסקן מבוסס שיש לך מספר נכסים (נניח מוסדות וכד') המייצרים לך הכנסה והשפעה על הקהילה, ואז אתה מסודר. (לעתים בלילה כאשר אתה מנסה לחלום על משהו טוב, מיד קופץ לך "תוירה וגדולה במקום אחד- זה נאמר עלי, רבי רק יכל לחלום על מה שאני ממשתי מזמן).
      יום אחד אלוקים שולח לך חתיכת ברוך!!! גדול הדור (או מרן), החליט שאתה דמות לא כל כך רצויה (זה יכול לקרות רק בגלל שעסקן אחר נראה לו יותר אטרקטיבי ממך/ או לחלופין בגלל שהעסקן ה"יורש" ידע לזהות את הפוטנציאל אצל ה"גדול" החדש והתלבש עליו כאשר עדין היה בספסל האחורי) אז מה עושים? מחפשים גדול אלטרנטיבי, ורצוי גם שיהיה שם גם איזשהו טיעון אידאולוגי שאנשים אולי יצליחו להזדהות איתו, יתאים גם לגרום למובמנט להראות צעיר ומרדני (כך שצעירי הצאן ירגישו שהם סוג של נחשונים- משהו בסיסי בפסיכולוגיה של מתבגרים).
      והנה חזרת להיות שוב בשליטה, ואפשר לחזור ולישון טוב.
      למצער, שהעסקן שלנו, למרות הניסיון הגדול שצבר בבניית הביזנעס לאורך שנים, משהו שם חורק (בעיקר בגזרת ההכנסות ותשומת הלב.
      אהה ושכחתי, את הבעיה של מצביעים- אין מספיק מצביעים וכבר קבעו חז"ל ש"בלי קמח אין (מוסדות) תורה…"
      "והאלוקים יבקש נרדף.."
      מאיר, מי שנרדף כאן זה הציבור כולו שצריך לעמוד בפקקים בגלל כמה עסקנים שאכלו ושתו להם את מה שהם חשבו לנכסיהם הפרטיים (וזה כולל את כל הליטאים, לפחות) ואנשים שעובדים בחברות מסחריות נמצאים תחת הטרדות טלפוניות של אותם בחורי/ואברכי פרא שטופחו (אולי גם הושקעו בהם כספים) כמו כלבים מאולפים להיות חסרי מוסר בסיסי תחת ההיתר האידאולוגי מחד, ובקשת הנרדף מאידך.
      פשוט חולני ומגעיל, ב"ה אני כבר מתחיל להרגיע בדעיכתם (מקווה רק שהעסקנים השולטים כיום, לא יאתגרו בעתיד את הציבור עם אותה "רעות רוח".

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל